הָרְאִי שֶׁלִּי כְּבָר הִתְרַגֵּל אֵלַי. אַךְ

בִּרְאוֹתִי אוֹתִי בִּרְאִי זָר, אֵיךְ חִנִּי סָר

בְּעֵינֵי זוּלָתִי, אֲנִי חוֹשֶׁבֶת עַל בְּנֵי דּוֹרִי

שֶׁנֶּאֶסְפוּ אֶל עַמָּם, שֶׁמָּא לֹא יְזַהוּנִי

כְּשֶׁזְּמַנִּי יִתַּם וְאֶעֱבֹר אֶת שַׁעֲרָם

לְהֵאָסֵף עִמָּם.

וְעוֹד אֲנִי חוֹשֶׁבֶת: הַהוֹלְכִים הֵם

הַנִּשְׁאָרִים לָעַד, וְאִלּוּ הַשּׂוֹרְדִים

נִשָּׂאִים עִם הַזְּמַן הַמּוּעָד. אֶל אָן?

הַהוֹלֵךְ נוֹתָר עַל הַחוֹף לָעַד, וְהַשּׂוֹרֵד,

הַמּוֹעֵד בְּפַחֵי הַזְּמַן, נִסְחָף בַּמְּעַרְבֹּלֶת,

צָף וְשׁוֹקֵעַ בְּאֶפֶס סִבֹּלֶת, עוֹלֶה עַל

הַגַּל לְרוּחַ הַזְּמַן הַמַּצְלִיף לַעֲיֵפָה

וּמְבַשֵּׂר סוּפָה, מִצְטָרֵף לַסְּפִינָה שֶׁשּׁוֹט

הַזְּמַן מֵאִיץ אֶת אָבְדָנָהּ, וּמְנַפְנֵף אֶל

הַנּוֹתָר עַל הַחוֹף, הַנָּטוּעַ בַּנּוֹף,

שֶׁבְּעֵינֵי הַשּׂוֹרֵד, הַמַּמְתִּין לַסּוֹף, הוּא

נִדְמֶה בַּר-חֲלוֹף.