הַכֹּל הִתְחִיל בַּגִּנָּה, כְּשֶׁשָּׁמַעְּתִּי זְקֵנָה
מְקוֹנֶנֶת לִפְנֵי קוֹנָהּ שֶׁאֵין לָהּ כּוֹחַ
לִהְיוֹת זְקֵנָה.
וְשַׂמְתִּי לֵב שֶׁמָּתַי שֶׁהוּא, בְּלִי
שֶׁאַרְגִּשׁ, יָצָאתִי גַּם אֲנִי מִתּוֹלְדוֹת
חַיַּי, וְזֶה עֵסֶק בִּישׁ. כִּי כְּשֶׁאֲנִי
נִשְׁאֶלֶת עַל עֲבָרִי, הוּא עוֹלֶה
בְּזִכְרוֹנִי כְּסֶרֶט יָשָׁן אוֹ כְּרוֹמָן לֹא
מְבַדֵּר, אוֹ כְּסִפּוּר שֶׁל מִישֶׁהוּ אַחֵר.
וְחָשַׁבְתִּי: הַמֻּעֻגָּן הֵיטֵב בְּחָיָּיו –
בְּיַלְדוּתוֹ שׁוֹבָב, מוֹרֵד בַּהִתְבַּגְּרוּת,
שִׁכּוֹר (בְּעִתּוֹ) מֵהִתְאַהֲבוּת, שׁוֹמֵר
בְּאַרְנָקוֹ תְּמוּנוֹת אִשְׁתּוֹ וְכַלָּתו, רוֹשֵׁם
הֲגִיגֵי תִּינוֹקוֹ (בָּטוּחַ שֶׁאֵין בִּלְתּוֹ),
מַשְׁקִיעַ זָהִיר שֶׁל הוֹנוֹ, רֵעַ מָסוּר
לִידִידָיו, נוֹטֵר לְאוֹיבָיו, שׁוֹמֵעַ לַעֲצַת
הָרַב וְאוֹמֵר קַדִּישׁ עַל הוֹרָיו – אִישׁ
כָּזֶה גַּם יַשְׁלִים עִם זִקְנָתוֹ וְעִם
דְּעִיכָתוֹ, וּכְשֶׁלִּבּוֹ יְנַבֵּא לוֹ אֶת מוֹתוֹ,
יֹאמַר: הִנְנִי מוּכָן! וַאֲפִלּוּ יַעֲשֶׂה מִזֶּה
פֻּלְחָן.
וְעוֹד אֲנִי חוֹשֶׁבֶת: אֶת הַמִּלָּה
הָרִאשׁוֹנָה שֶׁמִּלְמְלָה בִּתָּם זוֹכְרִים
הַהוֹרִים עַד יוֹם מוֹתָם, אֲבָל הַמִּלָּה
הָאַחֲרוֹנָה שֶׁל הַהוֹלֶכֶת אֶל מוֹתָהֹ –
מָה אִתָּהּ?