1 🔗
שום פרוגראמה לא קבעה שקיומה של מדינת ישראל הוא תנאי וערובה לקיומו של העם. אך כעת אנו יודעים זאת. מה שהוּכרז באותו יום ה' אייר תש"ח, קבע לא רק את חידוש הריבונות היהודית אלא את המשך הקיום היהודי. מה שהוקם אז היה לא רק מסגרת-מדינית אלא עמודי-תווך.
“הוויכוח על מרכזיוּתה” של המדינה בהוויה הלאומית הוא, כידוע, על הפרק כיום בתפוצות-הגולה, אך למעשה כבר הוכרע הדבר. גם אם אין הוא מוצהר, הוא מושרש היטב בהכרה. זה אולי ההסבר לתופעה, אשר רבים עמדו עליה, שהחרדה שאחזה את התפוצות עם מלחמת-ששת-הימים היתה רבה אף מזו שגרמה מלחמת-הקוממיות. המדינה נעשתה במשך עשרים השנים הללו לא רק חלק לא־נפרד מן הישוּת הלאומית אלא גם תנאי-בל-יעבור להמשכה של ישוּת זו. הפעם חרדו התפוצות לא רק לגורל “הישוב”, אלא אף לגורלן הן.
2 🔗
עם נצחון ששת הימים נתבדתה חרדה זו, אך יחד עמה נתבדה גם הסיכוי שהבהוב זה של הכרת שיתוף־גורלי יעמוד בעינו וישתקף לא רק באספקלרית־הזהב של המגבית.
מדינת ישראל הדפה את סכנת הכליון ונשארה עומדת על תלה ושוב היא משען ומבטח לתורת נצח-הגולה ומקור סיפוק וביסוס רוחני לתפוצות העומדות מנגד, סתירה גורלית זו היא המקפלת בתוכה את שאלת השאלות של עתיד המדינה והאומה גם יחד.
עם זאת, על אף כל תורות “שני מרכזים” וכיוצא, עוברות קורות-העם אל אפיק קורות המדינה. הן משתפכות אל אפיק זה מכל הזמנים ומכל הערוצים. הגולה, כמהותה כיום, הולכת ונעשית הוויה יהודית שאינה ממשיכה אף את קורותיה שלה. היא תמצית של הווה בלבד. אפילו יום־העדוּת האחרון של קורות הגולה, יום הזכרון לכליון ולמרד הגיטאות נשאר בה כיום-אזכרה בלבד. רק במדינת ישראל הוא מתנשא כישוּת נוכחת, על אימת תוכה ומשמעותה.
פרק-זמן זה שבו נתרכזו יחד חג הפסח ויום השואה והמרד, יום הזכרון לחללי צה"ל ויום העצמאות, הבאים רצופים בזה אחר זה, פרק-זמן זה הולך ונהפך לצומת המכילה את לב לבה של ההיסטוריה היהודית, צומת שאין דומה לה בעמים.
3 🔗
ואכן, יום-העצמאות הזה, העשרים למנין, לא יצא מקופח מלפני מתכנני האירועים למיניהם, הן בישראל והן בתפוצות. ולא רק היום הזה לבדו, אלא כל שנת העשרים כולה.
ועדת האירועים המרכזית בישראל כבר פירשה כמה פעמים תכניותיה ומכל מה שנתפרסם עולה תמונה שלמראיה אתה מפקפק לרגעים אם אמנם צריכה שנת העשרים למדינת ישראל להתנשא ולהתמשך כפסטיבל של אירועי אמנות וחברה, אשר כינוסים עולמיים והופעות עולמיות וביחוד שמות כוכבים עולמיים משובצים בו במידה שרק עם-עולם יכול להרשות לעצמו.
טוב לפחות שהדבר נעשה בשיתוף עם משרד התיירוּת. שכן פיתוחו של ענף זה הוא אולי הצידוק היחידי לממדים הללו.
כך לגבי השנה כולה. כל המקומות בה כבר תפוסים ודאי, ואף על־פי־כן, את יום-העצמאות הזה, אותו לבדו, כדאי אולי להוציא, ולוּ רק לשעות מספר, ולוּ לרגעים-ספורים, אל מחוץ למסגרת פסטיבלית-תיירית זו.
אל מחוץ לסימפוזיונים ולצוותי-המוחות, המספקים לו את התוכן.
אל מחוץ למשאלים של אנשי-הרוח, המספקים לו את העומק.
אל מחוץ לאמרגנים, המספקים לו את האמנות.
אל מחוץ לבמאים ולציירים ולפסלים המתוועדים יחד, כדי לחדש את צורותיו ואת תכנו ולבטא אותו. בעיקר – לבטא. ביטוי מקורי.
כל זה חשוב. אפילו הכרחי. ואף-על-פי-כן, כאמור, יש פתאום רצון להוציא את היום הזה מתוך כל אלה, ולו לרגעים ספורים. להשאיר אותו עם הבידור הפשוט ועם הקהל הרב, זה שאין לשמוח.
עם הקהל הרב ועם המצעד הצבאי, המתמשך ומתגלגל, המיותר לא-מיותר.
להשאיר את היום הזה עם כל אלה. לראותו פתאום לא מהוקצע, מגוייד, מצולק, מאובק, כאותו יום של תש"ח.
שכן, כזה הוא באמת.
שכן, על אף מרחק עשרים שנה הוא סמוך לאותו יום. הוא ממש נוגע בו. הוא בן־דמותו. הן לתוכן, הן למשמעות, הן לעמידה על סף.
הוא חזק ממנו. אך בודד וחשוף כמותו. על אף שפעות-הברזל שנוספו לו.
הוא חשוף וחד כמו שדות-הקרב ששקטו. והזמן הוא עמק החרוץ.
שכן מיספר־עשרים זה אינו מיספר עגול. הוא מיספר משוסע וקרוע, פרוץ אל מרחבי עבר ועתיד ואין מבלעדיו גשר בין שני אלה.
שפעתה של שנת היובל מכסה על עובדה זו.
רק בדבר אחד נבדל יום זה מן הימים ההם שלפני עשרים שנה. הוא נבדל מהם בכך, שעכשיו הוא כאילו תוֹהה ואינו רואה לפעמים את הדברים המוטלים על כף.
שכן כיום כאילו יש ברירה.
אך מדי פעם הוא שב ונזכר שאין זו אלא מראית-עין.
האמת היא שאין ברירה. כמו שלא היתה אז. אך יש כוח רב ויש דרך רבה שעברנו אותה לא על-מנת לחזור בה אחורנית. ואין הכוונה כאן ל“שטחים”. כוונה לשאלות הפתוחות שהשטחים אינם אלא אחת התשובות היעודות להן. בתוך תוכן אנו עומדים כיום. הן שאלות של עם שיחיה ולא ימות.
כן, שמחתו ויגונו של יום זה, עָשרו ועָניו גם יחד, כל זה מצטרף יחד לכוח שובר לב.
אך הוא גם כוח פועם כמו לב.
4 🔗
מדינת ישראל זו, אויביה כיום, כתום עשרים שנה, הם אויבים שקמו עליה לכלוֹתה ביום תקומתה.
מיומה הראשון לא ידעה מנוח.
ואף-על-פי-כן יודעים אנו שהיא קמה לאושר, לרווחה ולשלום.
אך כדי להביאה אל ראשיתה של דרך זו, היה צריך להבקיע קודם סבכי התנכרות והלעגה וביזוי ומנוד-ראש מבית.
הרבה גורמים הכשירו תקומתו של יום-עצמאות זה וכל הכרוך בו. ויש רק אדם אחד אשר עליו אפשר לומר כי לולא הוא – לא היה יום זה קיים.
מלחמת ההבקעה שלו דרך הררי שיגרות וחומות אטימוּת וסטיות ומלל היתה ממלחמות-הרוח הכבירות שבדברי ימי העם.
איני מתכוון לקבול כאן על בדידותו כיום. זו שנגזרה עליו או שגזר על עצמו. היא המשך ישר מאותה מהות שממנה נחצבו קרבותיו למען המפנה הגדול בתולדותינו.
הדברים יכלו כמובן להתגלגל אחרת. יכול היה בן־גוריון לנוח עכשיו על זרי-דפנא ולהיות בראש קרואיה של שנת-היובל הזאת, כשהוא מעוטף כאתרוג במוך של כיבודים.
אלא שהדברים לא כך נתגלגלו ולמעשה גם לא יכלו להתגלגל כך ואני סבור כי מוטב שהם כפי שהם כיום.
ואף־על־פי־כן הוחלט, כידוע, לכבדו. הוחלט שהוא יהיה בין חתני פרס ישראל. “פרס כבוד”, על פעלו בהקמת המדינה וקידומה.
אמנם, קוץ אחד היה בכל העניין הזה. וכבר נמצא אפילו מי שהעיר על כך בפומבי. פרס ישראל נועד, כידוע, ליצירה רוחנית, והענקתו בעד מפעל-חיים כמו זה של בן-גוריון משבשת את מהותו של הפרס.
יש, כמסתבר, מושגים שונים של “יצירה” ומי יודע דרך הרוח?
אך לא זה עיקר.
שכן, משאתה תוהה על דרך-חיים זו של מאבקי מחשבה ואמונה ודמיון ועוז-רוח, שחוללו תמורה שאין דומה לה בדברי ימינו החדשים, אתה תוהה כיצד היה מועמד זה משתבץ בתוך טקס-ההענקה, שעה שהיה נקרא לעלות לדוכן ולקבל פרס על הקמת המדינה, לאחר פרס המחול ופרס הפיסול, ולזכוֹת, בעד מפעל-חיים זה, ללחיצת-יד של השר ומחיאות-כפיים של הקהל.
למזלנו דחה בן־גוריון את הרעיון הזה. אחד מחתני-הפרס לשעבר התרעם אמנם מאוד על נימוק הדחיה – “מילאתי רק חובתי, ואין מגיע לי פרס בעד זה” – וטען שלא בן־גוריון לבדו מילא חובתו, אלא כולנו מילאנו חובתנו ואין זו רבותא. ואף-על-פי-כן נימוק זה נכון.
הוא באמת מילא רק חובתו. כל חייו. מעלייתו לארץ ודרך כל עמלו ונפתוליו והישגיו האין-שניים למען העם והארץ, ועד שדה-בוקר, ועד שגחן על אשת-נעוריו אחרי יציאת נשמתה ואמר “לכתך אחרי במדבר”. ועד היום הזה.
הצדק אתו. אין מגיע לו פרס בעד כל אלה.
אך מגיע לו שבדידותו כיום תיראה לנו רגע אחד כבדידות האפקים הגדולים, הנשארים תמיד מן החוץ ומן הצד, כבדידות הזירות הגורליות שבהן עמד לנו כוחו, יותר מכל כוח אחר בדורנו עד היום.
מגיע לו שנדע כי על אף היות יום-העצמאות הזה רחוק עדיין מן השלום ומן השלמוּת, הרי בכל-זאת שונה היום הזה מן הימים שבראשית-הדרך.
וההבדל הוא בכך שהעיקר בכל-זאת כבר נעשה.
ועיקר זה – הוא שחולל אותו יותר מכל.
5 🔗
יום-העצמאות הזה מחכה יותר מכל לדבר אחד בלבד – הוא מחכה לשלום בארץ הזאת.
וכך כל יום מימי עשרים השנים הללו שמאז קום המדינה. וכך כל הימים שלפני-כן, מאז ראשית ההתנחלות בארץ.
פעמים אתה מהרהר כי בדברנו על השלום אנו מדברים למעשה על ענין שהעם היהודי לא ידע טעמו מימיו.
בכל שנות נדודיו לא ידע העם הזה טעם שלום.
לא הוא ולא הארץ הזאת.
המלה העברית שלום, הנישאת על שפתיים עם כל פגישה וכל פרידה, זו שאנו מבטאים אותה עשרות פעמים ביום, היא אולי הנעלמה ביותר מכל המלים העבריות.
היא גן נעול.
אנו אומרים אותה בלי לדעת מהי.
אחרי יום של חוצות ושל שוק ושל הווי ושל מדיניות, לאחר שהיא חוזרת ומתגלגלת פעמים אין-ספור, במשרדים, בחנויות, בתחנות, היא נשארת לבדה. סודית כשהיתה.
ייתכן כי בהישארה לבדד היא נהפכת לדמעה גדולה, חמה, מלוחה, דוממת, מחכה.
ופעמים אולי אין היא דמעה או דומיה. פעמים היא אולי נהפכת לצווחה, לצעקה של קוצר-רוח, של עייפות אין-קץ: האומנם לעולם לא?
משום כך, משום שאנו כה נכספים אליה וכה מבקשים את הכמוס בה, אנו נכונים לחשוב לנו לזכות ולאושר אם נזכה לשמוע את צליל הברותיה – ולוּ רק הצליל בלבד – יוצא מפי אויבינו.
יש עצבות לאין-שיעור במעמדו של עם יהודי זה, אשר זה עתה הסיר חרב־כליון מעל צווארו, ועכשיו הוא מחכה רק לחסד שיעשו עמו אויביו המובסים ואותו לדבּר עמו.
יש עצבוּת לאין-שיעור בנכונות זו להציע כל פיצוי, כל הנחות, להבטיח אושר משותף ושגשוג ורווחה, ולוּ רק בעד פגישה פנים אל פנים, ולוּ רק בעד אמירת שלום על-ידי צד שלישי, תוך כדי המשך נאומי־ההשמדה הידועים.
השלום! אשרינו שאנו משתוקקים אליו כל כך. אין זו גנוּת. טוב שעד כדי כך אנו נכספים אליו. אך מדי פעם בפעם עלינו להתנער מן ההיפנוזה. עלינו להתאושש לרגע. לראות פתאום כי עוד מעט ואנו נוטשים מרוב כוסף לשלום את הדברים שרק מכוחם אנו יכולים להשיגו, את גבול הבטחון שבידינו ואת זכרון מורשתנו וצדקתנו. כן, מזה חדשים אנו עומדים למעשה ומשננים באזני כל, שאמנם יודעים אנחנו כי עמידתנו כיום היא מכשול לפני השלום, אך כל מה שאנו מבקשים הוא – לומר זאת לאויבינו פנים אל פנים.
ביום-עצמאות זה, על פרשת-דרכים מפולשת זו, עלינו לבקש שעת פכחון והארה. אין אנו שכורי נצחון. שכורי נצחון הם אלה מבינינו שהישגי המלחמה באמת סחררו את ראשם והם סבורים כי ההישג רב מדי, כי זה שפע שאין אנו רשאים לשאתו, שעלינו להתפרק ממנו ויהי מה. הפכחון האמיתי רחוק מזה. הפכחון האמיתי אומר כי זו הפעם הראשונה בתולדותינו, בעמידתנו כיום, אנו יכולים לקוות לשלום, ולוּ רק מתוך ידיעה שהיפוכו של השלום – נחשול המלחמה – נעשה, הודות לעמידה זו, ענין קשה יותר לאויבינו. הפכחון רואה את הדברים כמו שהם. על עצבם, על הפלא שבהם, על כָבדם וכוחם גם יחד.