אל ידידי היקר מר חיים וייצנר-סַריֶבה.    🔗

ב“ה יפו רביעי בשבת, ז' ניסן התרס”ח

תודה מאליפה אל חיקך, חביבי יקירי וברכה מרֻבבת על ראשך, עדין הרגש, על תשורתך הנהדרה בצרוף תמונת פניך המאירים והמפיקים נעֹם וטוב. חפצתי לאחֵר את מכתב תודתי יומַים, עד אשר חנכתי את עטך בכתיבת תכנית למכלל (אוניברסיטה) בירושלם. ובאמת חנכתיו בכתיבת רעיונות מתוך תוכה של נשמתי — והנה פתאום התעלפה אמי הזקנה (אשר העלתיה ב"ה הנה עם אבי הישר והנחמד לפני חנכֻה) ותפֹל במחלה אנושה מאד. ואנכי אוהב את אמי הטובה מאד מאד; כי בין אלפי נשים קשה למצֹא אשה מחֻכמת ובעלת טעם כמוה. ואם ישנם אנשים במדינות רחוקות הנהנים באפיִי ומזדעזעים לעֹמק רגשותי, אשר גם אתה, חביבי, תתנוסס ביניהם לתפארת, דעו לכם כי רֹב מדותַי הנחילתני אמי הישרה ורק את העקשות לעמֹד נגד הזרם-והבטחון והאמונה בנצחון האמת על השקר באחרונה ירשתי מאבי יחי'. בכל ימי מכאוביה שנחתי כמובן את כל העבודות הצריכות למחֹ צלוּל ולב שמח ככתיבת המכתב הזה ואתך הסליחה. עתה קמה כבר מערש דוי ומצב בריאותה הולך וטוב, ברוך בורא רפואות.

לו היו האותיות חמשֻקּדות בעטך עברית (אשורית), שמחתי עוד יותר במתנתך החביבה. אבל בלי כל ספק לא ידע האמן לשַקֵד אותיות עבריות. וַדַי לא תקרא בדברַי אלה כדמות קטטה של כפִיַת טובה. את האמת אגיד לך, כי רחשֵי האהבה והברכה, אשר רחש לי לבך בעת הכינך למעני את מתנתך ואשר ענה לבי לעֻמתם בעת התבונני בתשורה הנחמדה ובכל פעם אשר תעשה את תפקידה אשר יעדת לה, יקרים לי אף מהמתנה בעצמה. נפלאים ומסֻלאים בפז הנם הדברים אשר בהם בטאת את רגשותיך אלה. והי רצון מלפני צור ישראל, שאזכה להוצּיא דרך עטך את כל הרעיונות הקבורים חיים בלבבי לאין מנוחה.

בכתבי לך עד הנה “אדון” לא דנתיך ח“ו לשחצן ואיש רהבים; כמו שאין כל סבה להקל בכבודך בעבור היותך יליד גליציה. כפי ידיעתי עתה את בני הארצות השונות אדמה, כי אין הגליצים נופלים בחכמה ובמוּסר מבני ארצות אחרות. שפתנו העבריה איננה לי שפת פרחים לבד כי אם הלשון הּשגורה על שפתי בבית ובחוץ, עוד בטרם עליתי ארצה ישראל. ואם לא ידעת, בטח ינעם לך לדעת, כי לאה זליגר, אשר תכתֹב לפעמים ספורים נחמדים ומאמרים ב”מצפה" זאת היא חברתי ובת בריתי המלַוה אותי בטיולַי בפרדס החכמה והשירה. שפת ביתנו הנהָ כמובן לשון הקֹדש. בחו"ל היו רק אנשים סְפורים, אשר יכֹלתי לדבר אתם רק עברית; ואך פה בארצנו הנהָ שפתי הרגילה בדבור ובלמודים ובדרשות. ובשפה חיה, תודֶה לי, כי קשהּ לדבר עם כל איש בלשון “אתה” אף אם יש פה נוהגים כן. כי ישנם אנשים הרואים בזה השפלת כבודם, ויש אשר לא ארצה אנֹכי להתקרב לאיש במדה הזאת. כי בטרם נשכחו השפות הלועזות מפינו, הן מוסיפות להשפיע על הלך מחשבותינו גם בלשוננו ולכן התרגלתי לדבר עם כל איש בלשון “אדוני” ועם כל אשה בלשון “גברתי” ואין בזה כל חנֻפה כמו בלשון “פאַן” בפולנית ולשון “זיע” באשכנזית. ודבורי כן כתיבתי בלי שום כונה. ואך אם זה הוא רצונך “רצונו של אדם, זה הוא כבודו”. כמובן יהיה עלינו לדבר בלשון “אתה” גם פה אל פה והדבר הזה, איננו רחוק מאד.

בראותי, כי גם הבתים התחתונים של “התחכמוני” אי אפשר להם להתקים בלא תמיכה חמרית ויסוד מוּסד מעשירי עמנו שבגולה ואף כי לבית מדרש, החלטתי בדעתי, לבלי לדחות את רעיוני הגדול יסוּד “מכלל” לכל החכמות והידיעות והשפות החשובות בירושלם, — לשָנים. כי בעת אשר אלך לעשות תעמולה לבית חנוך קטן, אוכל לעשות כזאת לשם מכלל, אשר היהי מרכז לנשמת האֻמה וכמובן גם הבתים התחתונים יֵעָשו להיות לסֻלם השלמות לטפס בשלבותיהם אל רום “התחכמוני” אשר בדמיוני ובכעין זה נאמר “תפשת מרֻבה תפשת”. כי בני עמנו תלמידי אברהם אבינו נתבעים ונותנים. ובכן החלטתי לעבר בע“ה בקיץ הבא את ארצות ארופה ולהודיע לכל מי שיש לו אזנים לשמֹע, את כל אשר עם לבבי בדבר הקדוש הזה בתורה ובמעשה. דרכי הראשונה תהיה אי”ה לפרנקפורט על המַין מקום מרכז “המזרחי” ואם יהיו “המזרחים” החלוצים הראשונים, לא יהיה המכלל חקוי המכללים הארֹפיים בלבד, כי לא זה כבודנו וצרכנו, כי אם ראי טהור לנשמת עמנו, והצנור אשר נסתם במות נביאינו וחכמינו הקדמונים ישוב להפָתח.

אם תעמֹד הספינה אשר אסע בה לטריסט, במֶטקוביץ, אהיה אי"ה אורחך בקרוב; ובזה אשלים את חסרון תמונתי בביתך, אשר לא אוכל לשלֹח לך כבקשתך באשר אין עתה תחת ידי כל תמונה מתמונותי.

בברכי אותך לקבל את חג חרותנו בלב שמח עם כל בני ביתך, הנני חותם ברֹב שלום מהרי יהודה.

מוקירך ומכבדך ומחבבך תמיד,

ד"ר יוסף זליגר הלוי.

אהובי חביבי מר ויצנר!    🔗

ב“ה קראקה עש”ק ר“ח מרחשון התר”ע.

בשמחה וצהלה אביע לך ולביתך ברכת מזל-טוב ליום הביאך את בנך את יקירך תחת צל חֻפת כבוד! יהי האֹהל הנִטה מחדש בבית ויצנר מצֻין באהלי יעקב לחן ולתפארת ואהבת אמת תשֹר בו כל הימים; אֹשר ועֹשר יקננו בו במרחב יה וכל נגע ופגע לא יקרבו אליו! ברכה מלאה וגדושה תָמשך ממעון הברכות אל ראש החתן והכלה להשביע נחת ועֹנג את הוריהם ואת מברכיהם! בתוּרי למצֹא איזו מנחה לכבד בה את הצמד הצעיר ליום חתֻנתם, זכרתי, כי לא הקרבן העקר כי אם הרגש המבצבץ מתוכו, ובמה אגיש את רחשי ברכתי לבן אהובי היושב בסתר לבי, אם לא במחזה הרעיון השוכן בתוך תוכו: מראות ארץ מחמדנו השבה לתחיה וששה לקראת בניה השבים אליה מקצוי ארץ. בשיר החֻפה, אשר שוררתי לכבוד בניו בראשית הספר השתמשתי בשפה לא לנו, למען תשמעהו גם הכלה. כי לדאבון לבי טרם הגענו לשעה, אשר סתם משכלת יהודית תהיה בחזקת משכלת עברית.

בקבלי את הודעת החתֻנה בחג האחרון, שמחתי כבר בלבי להתכבד בך בביתי וכבר חפצתי להריץ לך מכתב אודות הדבר הזה — והנה קדמתני בהודעתך, כי תסע ישר לבובה בראשית השבוע. האפשר, כי אין לך חפץ להתראות אתי? לא אחשדך בזה; אכן איזו סבה מנעתך מהפסיק את דרכך ובשובך הנני מצפה בכליון עינים לקראתך.

בית מדרשי “יַבנה” הולך ומתפתח ב“ה ובָאי הבית מתחילים להתחמם בשלהבת קֹדש. רבוי הבאים הִצריך לקחת בית מדרש גדול ולמחר נחנך אי”ה אולם מפֹאר לעשותו מדור לנר ישראל. לו יכֹלת לשבֹת פֹה בשבת השניה פ' לך, וַדַי התענגת על המראה. שם תתראה גם את שעונך המלַוֵני בכל מוצאי ומבֹאי.

עוד הפעם ברכת מזל טוב לך ולמחֻתנת הכבודה לחתן עם הכלה; שמח בשעה העליזה וקרן בנך יזרח כשמש בצהרים ועיניך תחזינה ותחדינה

כנפש אוהבך ומכבדך דר' יוסף זליגר הלוי.