רקע
יוסף זליגר
על דבר מקור עלילת הדם.
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

לא קורא אחד, אשר לא שמע עוד את הדבר, ישתאה וישתומם, על תולדות עלילת דם וגלגולה, כי בראשונה העלילו אחרים על הנוצרים ואחרי כן נהפכו הם בעצמם למעלילים, דבר רחוק מאד מלהאמין. ואמנם רק דבר, שעתיד להיות, נופל תחת הבקֹרת, אם הוא אפשר או אי אפשר– ואך דבר, שכבר היה, איננו רוצה לעמוד לפנינו לדין, אם הוא אפשר או לא. ולו חפצנו להוציא מכלל המאֹרעות את “הנמנעות”, היה עלינו למחֹק חצי התולדה ובתולדות ישראל כמעט את הכל. ומעשה שהיה כך היא, כי ערש עלילת דם היא רומי העתיקה האלילית, והראשונים, אשר נשפך דמם חנם בעלילה הזאת, היו נוצרים ולא יהודים.

ובכל זה יש יסוד לתמורה הזאת וגם לגלגול האשמה מעל הנוצרים על ראשנו. הנוצרים הראשונים לא ראו עוד בעצמם בני דת אחרת כי אם כת בתוך העם היהודי. הם קימו את רֹב המצות וחיו בתוכנו, אלא האמינו, כי כבר בא המשיח ופלוני גמל את התבל בדמו. ולא עוד אלא שאם פתה נוצרי מזרע ישראל (מין איש נכרי להאמין ב“משיחו” והגוי נשמע לֹו, דן בו המין דין גר הנכנס לבריתו של אברהם אבינו. בזמן הראשון לא יכֹל גוי להתנצר כי אם בשלֹשת תנאי הגר: מילה, טבילה והזאה. אחרי כן בטלו את המילה ואצל היונים נשאר מנהג הטבילה ואצל הקטולים מנהג הזאה. ואף אם ראו אבותינו מיד באחיהם המינים עובדי אלילים בעבור הזיתם ותעתועיהם לא ידעו בחוץ להבדיל בינם ובינינו. וברומי הרשעה המלאה אכזריות ונבלה, נראו הנוצרים, אשר הכתוב “ואהבת לרעך כמוך” לא זז מפיהם והרבה ממוסר הנביאים והתנאים התאזרח בחייהם כיהודים גמורים.

וטבע כל תנועה צעירה להזדין בלהבת אמת. אז תעבו הנוצרים שפיכות דמים מתוך רגשי צדק ורחמים, הרומים, אשר חיו רק על חרבם, ראו בהם בעין רעה ולא חפצו להודות, כי הנוצרים טובים מהם. לפי הכלל הלקוח מעמקי נפש בלעם ותלמידיו “כל הפוסל במומו פוסל” העלילו הרומים על הנוצרים, שהם שופכי דמם ביום הקדוש בכל השנה, חג הפסח. הם נשענו בזה על מנהג הנוצרים הראשונים להקריב קרבן פסח בערב הפסח. והרומים אמרו עליהם, שאינם זובחי טלאים כי אם זובחי אדם, מה שנמצא אצל הרומים בעצמם במדה מרבה.

אחרי אשר כבשה הנוצריות למראית עין את רומי ואת חצי הישוב ולכל התנועה הנוצרית אבדה חמימותה ותמימותה הראשונה, נשארו העמים כמעט מה שהיו לפנים. את השמים הם קונים בזול גדול ועם זה הם שואפי דמים ואת הנוצרים הקודמים או את אחיהם היהודים הם שונאים שנאת עם הארץ לתלמיד חכם, שנאת הרע לטוב. והעלילה הישנה של הרומים הרוצחים לנוצרים ויהודים נושאי דגל “לא תרצח” במקומה עומדת. בשביל שאנחנו נבדלים מהם בזה, ששופך דמים הנהו בקרבנו חזון יקר, הם פוסלים אותנו במומם, שאנחנו זובחי אדם ולא עוד אלא שהננו עושים זאת בחג קדוש לשם מצוה כמו “שעשו זאת” “היהודים החדשים”, אשר הצטינו גם הם באהבת אדם.

_________

המקור לסמנים דצ“ך עד”ש באח“ב, שהביאו פסקי תוס' (מנחות סי' רל"א) הלא מצאת בעצמך במדרש תנחומא פ' תזריע. גם ההגדה בעצמה הנהו מקור נאמן, כי כֻלה בריתא עתיקה וחלקים ממנה במשנה, גמרא ומכלתא. ושני הסמנים האחרים, שהביאו שם פסקי תוס', אין שתי הוצאות של הש”ס, אשר תהיה בהם גרסה אחת במקום הזה. הגרסא הנכונה היא כנראה אד“ז יה”ד. אד“ז הוא סימן לשלשת הסדרים של עשר המכות, שלא נצרף אותן באופן אחר, למשל בסדר הראשון ד' מכות ובשני הסדרים ג' ג‘, כי החלֻקה של ר’ יהודה לשלשה סדרים אב”ג דה“ו זחט”י היא מדֻיק-ת ומבארת לנו את כל ענין המכות ותכליתן. הסימן האחרון יה"ד מצרף את המכה העשירית בכורות עם המכה החמישית דֶבֶר והמכה הרביעית ערוב, שכל אלה לא נעשו בידי שליח. הסימן שב מלמעלה למטה. בשביל שהדבר מפֹרש במכת בכורות “אני ד', אני ולא השליח” דבר וערב ילמדו מבכורות.

השאלה למה לא נעשו המכות: ערוב, דבר ובכורות בימי משה? בנוגע למכת בכורות עסקו כבר בזה חז“ל במאמרם: “אני ולא שליח”, שעקר הגאֻלה היה צריך להיות בכבודו ובעצמו ית‘. ודומה לזה כתב הר’ מלבי”ם ז“ל גם על ערוב ודבר, שמכיון שהסדר האמצעי של המכות בא לברר ההשגחה הפרטית “כי אני ד' בקרב הארץ”, היה נכון לעשות אותן בלא שליח. ואמנם המכה השלישית של הסדר הזה, שחין, לא באה לברר שום דבר, כי אם בדרך נקמה ובזיון כמכות השלישיות של הסדר הראשון דצ”ך והסדר האחרון בא"ה. – ועוד נראה, ששמוש המטה או היד שהיה כעין יד רומזת, הנה עתה מפה תצא מכה פלונית, היה טוב רק במכות, שאפשר הוה להגביל את מקום מוצאם, כן בדם וצפרדע שמקומם ביאור, כנים שמקורן בעפר הארץ, ושחין, ברד, ארבה חשך, שמקורן באויר (בשמים). לעמת זה אי אפשר להגביל ערוב, דבר ומכת בכורות במקום, כי אם בזמן: “למחר יהיה האות הזה”. “מחר יעשה ד' הדבר הזה בארץ” “בחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים”. הגבלת הזמן היא בנפש ונעשית רק על ידי דבור ואין בה מקום לשמוש מטה או יד, שהם גופים ובהם אפשר רק להראות ולהגביל את המקום.

השאלה למה יש בתורה התראה לכל המכות חוץ מכנים וחֹשך? באמת גם בשחין אין התראה. ובט' המכות, אשר נשאר פרעה בעקשנותו, הננו רואים ג' סדרים: דצ“ך, עד”ש, בא“ח, ובכל סדר התרה משה בפרעה רק ב' פעמים ובמכה השלישית לא התרה בו עוד מטעם חזקה, וכבר הרגיש בדבר המלבים ז”ל.

___________

שאלת, כי אנחנו מונים את החרבן בשנת ג' תת“ל ורש”י ז“ל בע”ז ט. מפרש שם את דברי הגמרא, שהחֻרבן היה בשנת ג' תתכ“ח; יש אפוא סתירה בשנתים בשנה אחת, חלוקים רֹב הקדמונים על רש”י שלפי דעתו אין השנה, שבה היה החרבן, נחשבת עוד לשנות החרבן, בשביל שהחרבן היה באב והבית עמד ברֹב השנה (ע' שם: ד"ה “ונטפי חדא שתא”) ובערכין י“ב: לא משמע כן, את המחלֹקת הזאת אשר האריך בה בעל המאור תמצא גם במקומה בתוס' ד”ה “האי מאן…”, שגם הרשב“ם חולק על זקנו בזה. הדבר נכבד מאד לענין שמטה; כי שנת החרבן היה מוצאי שביעית כמפֹורש בתלמוד; ואם היה החרבן בשנת תתכ”ח כדעת רש“י, היתה שמטה בשנת תתכ”ז ועלינו לעשות בכל שנה שביעית מאז; תתל“ד, תתמ”א, תתמ“ח וכו‘; ואֹם היה החרבן בשנת ג’ תתכ”ט כדעת הרשב“ם ובעל המאור והרמב”ם, (ה' שמטה ויובל פ"י) היתה אז שמטה בשנת התכ“ח ואחרי כן תתל”ה, תתמ“ב, תתמ”ט וכן הלאה עד היום הזה, שתמיד השמטה קודמת בשנה אחת, לדעת רש“י, מאשר לדעת הקדמונים החולקים עליו אנחנו פוסקים כדעת הרמב”ם כנגד דעת רש“י וזהו מה שרואים בכל הלוחות “כך וכך לשמטה לדעת, הרמב”ם והגאונים”. ואמנם יד בזה עוד ענין והוא פסק הלכה כר' יהודה, ששנת היובל עולה בחשּבון השמטה הבאה, בשנה אחת יש לפי זה סתירה בין חשבון רש“י ז”ל וחשבוננו.

ואולם בשנה השניה הסתירה רק למראית עין; כי רש“י מפרש את התלמוד וחכמי התלמוד ומעט גם הגאונים חשבו השנה הראשונה לבריאת עולם ממולד אדם הראשון שקוראים לה גם “שנת וי”ד”, שבשעה ההיא היה אז מולד תשרי; ואחרי כן נהגו למנות מהשנה שלפניה, שקוראים לה “שנת תהו” או “שנת בהר”ד“. וכל שנה לב”ע שתמצא בספרות חז“ל, תדע, שהיא שנת וי”ד, ואם הם אומרים, שחרבן הבית היה בשנת ג' תתכ“ח, הוא כמו לו אמרו, שהיה בשנת ג' תת”ל לשנת בהר“ד, שאנחנו מונים לה. ולפי מנינם משנת וי”ד שנתנו זאת ה' תרע“ב. ואם כן היה לפי מניננו החרבן בשנת ג' תת”ל והשנה שלפניה, היא ג' תתכ“ט, היתה שמטה; מאז ועד ה' תר”ע אלף ותתמ“א שנים שהן רס”ג שמטות. ומזה שעשינו שמטה בשנת ה' תר“ע, תכיר, כי דעת כל ישראל, שהחרבן היה בשנת ג' תת”ל. ורק רֹב מונה הדורות מעתיקים את שנת החרבן מר“ש, מבלי להעמיק בדבר. רק החדשים כותבים על נכון, שהחרבן היה בשנת ע' למספרם, בשביל שגם המקורות הרומים מעידים על זה, והפעם הדין אתם, כי גם ממקור עתיק מאד ראיה נצחת, כי חשבון השמטות המקֻבל בידינו הוא הנכון. כי לפי ספר חשמונאים א' (ו' נ"א) היתה השנה שאחרי נס חנֻכה, היא קמ”ט לשטרות, שהיא ג' תקצ“ח לב”ע שמטה. והנה אם נחלק את מספר השנים שבין תקצ“ח ובין תתכ”ט לשבע שבע, לא ישאר כלום, שרל“א שנים הן ל”ג שמטות. ומזה ראיה, שהחרבן היה בשנת תת“ל ממוצאי שביעית וששנת ה' תר”ע היתה שמטה. מזה גם ראיה גמורה לדעת ר' יהודה ששנת חמשים עולה לכאן ולכאן; ואף בימי הבית נהגו גר“י ולא רק אחרי החרבן כפשרת הרמב”ם (ה' שמטה ויובל פ"י) ומכל מקום נוכל לראות בזה את החוש הבריא של הרמב“ם ז”ל שאף על פי שהוא נוטה לדעת חכמים, הוא סומך למעשה על המנהג הפשוט בימיו, שהוא על דעת ר' יהודה “שהקבלה והמעשה עמודים גדולים בהוראה ובהן רצוי להתלות”.

__________

המנהג ללבֹש בגדי שבת בשבת חזון, אשר הנהיגוהו החסידים במדינותינו, הנהו אמנם כנגד דעת הרמ“א, בא”ח ס' תקנ“א ס”א, אבל איננו רע. הרמ“א ז”ל כותב: “אפילו בשבת של חזון אין מחליפים ללבֹש בגדי שבת כי אם הכתֹנת לבד”. אבל דבריו תמוהים בשתים:

א) שללבֹש בגדי חֹל בשבת היא אבלות בפרהסיא, וכלל גדול בידינו בכל דיני אבלות של ידיד ושל כלל העם שרק דבר שבצנעה נוהג;

ב) שהוא מתיר ללבֹש כתֹנת לבנה בשבת חזון, שהוא עומד בנגוד עם כל אסור כבוס, משנכנס אב, שדבר רחוק הוא, שיהיה אסור לכבס על אחרי ת“ב, משנכנס אב, ועם זה מֻתר ללבֹש לבנים לפני ת”ב; ולפי הסברה אסור יותר ללבֹש מכֻבס מיד מלכבסם על אחרי כן; וכן מורה לשון הפוסקים (שם ס"ג) שבוע שחל בו ט' באב אסורים לספר ולכבס, אפילו אינו רוצה ללבשו עתה אלא להניחו על אחרי ת“ב”. ומזה נראה, שהאסור ללבֹש מכֻבס מלפני כן גדול יותר מלכבס ולהניח וכל מה שאסור לפי הדין בשבוע שחל בו ת"ב, אסור לפי מנהגנו מתחלת החֹדש כידוע ומכיון שמֻתר ללבֹש כתֹנת מכֻבסת בשבת חזון, והלא בטל כל דין אסור הכבוס מתחלת החֹדש, שאם הכתֹנת מֻתרת, על מה חל אסור הכבוס? הלא גם בימי הגמרא ובימי הפוסקים לא נהגו לכבס הבגדים העליונים כמו בימינו.

מכל המבוכה הזאת נחָלץ על ידי תשובת ר“י מברונא ס' י”ח, ובראשונה נזכיר, כי מקור דברי הרמ“א הוא במרדכי ובהגהות אשר בתענית פ”ד ושם כתוב “ובעלי ברית לובשים כלים אחרים ולא לבנים ממש וכן שבת של חזון ישעיה אין מחליפים כלים רק הכתֹנת בלבד”. תחת “אפילו בשבת של חזון” שברמ“א יש איפוא במקור “וכן בשבת של חזון” והמלים “ללבש בגדי שבת” אינן במקור, ור' ישראל מברונא, אשר חי כמאה שנה לפני הרמ”א, פרש את דברי מרדכי בתשובה הנזכרת להפך. שאין מחליפים כליהם מבכל שבת כי אם לובשים בגדי שבת, שאין מתאבלים בשבת בפהרסיא ; ורק הכתֹנת בלבד אין מחליפים שהכתֹנת דבר שבצנעה“. ולפלא שהרמ”א ז“ל המביא לרֹב את דברי הר”י מברונא ושהיה מתלמידי תלמידיו לא ראה במקום הזה את תשובתו ובעבור זה אסר את המֻתר (בגדי שבת) והתיר את האסור (כתנת). וכבר כתב הגאון ר' יעב“ץ ז”ל בסדורו “יש לפקפק הרבה על מנהג אשכנזים שאין מחליפים בגדי חֹל בשבת חזון; אבל מנהגו של אבי מור הג' החסיד זצ”ל, שלא לשׁנות בו מאומה. אפילו כשחל בו ט' באב. וכן אנו נוהגים אחריו" וכן כתב בספר חיי אדם בסוף כלל קל“ג, שבק”ק וילנא נוהגים ע“פ הגר”א ללבֹש בגדי שבת. ולפלא שהגר“א ז”ל לא הזכיר מזה דבר בבאורו לש“ע; אבל נאמנת עלינו עדות הג' ר' אברהם דנציג, אשר היה מחֻתנו של הגר”א. ר' יעב“ץ וחיי אדם לא גלו לנו את טעמם במחלֻקתם על הרמ”א; אפשר שגם הם ראו את דברי מהר“י מברונא הנ”ל או שכונו לזה מדעתם. במדינותינו היה המנהג ללבֹש בגדי שבת בשבת חזון בתחלה לסלע המחלקות בין חסידים ומתנגדים; אבל הפעם כונו החסידים להלכה.


המלצות קוראים
תגיות