רקע
יוסף זליגר
כתבי הרב ד"ר יוסף הלוי זליגר
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

נכונה מאד הערה כי רש“י ז”ל והרמב“ם ז”ל חולקים בפרוש המלה “רופא”. שאסור לת“ח לדור בעיר, שאין בה רופא (סנהדרין י"ז:), שרש”י מפרש שם רופא “למול תינוקות” והרמב“ם מזכיר הענין הזה אחרי דבּרו על הרפואות (ה' דעות פ”ד ה' כ' משמע, שכונתו על מלאכת הרפואה הנהוגה. כי רש“י לשטתו בענין “גנז ספר רפואות”. שבאמת אין ת”ח צריך לרופא כדברי הרמב“ן “מה לרופאי אליל חלק בבית עובד ד'”? (ראוי לתשומת לב הוא, כי הרמב“ן בעצמו היה רופא כמו הרמב”ם) והרמב”ם לשטתו המאמין במלאכת הרפואה.

ומה שקשה שאם לדעת רש“י אין צֹרך ברופא אלא למול תנוקות, למה אוסרת שם הברייתא לדוּר בעיר שאין בה אמן, שפרושו גם לפי דעת רש”י “מקיז דם”, הלא גם על הקזה אומר ר' אחא (ברכות ס') “לפי שאין דרכן של בני אדם לרפאות?” שכן אומר ר' אחא “שאין דרכן של בני אדם לרפאות אלא שנהגו'. וע”י המנהג להקיז1 נעשתה ההקזה צֹרך, שהדם הרגיל לצאת בהקזה מבקש את תפקידו. וכן הדבר בחולי תחתוניות, שלרֹב הם נֶחלים אחרי הרפאם בנתוח, בשביל שאין לדם שער לצאת בו, אם הם חזקים ומרבים דם. והנסיון אשר נעשה בדורותינו לבטל את ההקזה, הראה שהדין עם ר' אחא, שאע“פ שמלפנים היה בן אדֹם מסֻכן לפעמים, אם לא הקיז במועדו, אין היום בזה שום צֹרך, כן הדבר גם בכל סמי תרופה, שאם בן אדם מתרגל בהם, הוא צריך להם, “כל דקפיר, קפרי בהדיה” פסחים ק”י)

__________

לדברי רש“י (ברכות לא. הגורס שם “אין אומר דבר בקשה אחר אמת ויציב” אין לאמר “צור ישראל…” לפני התפלה, בשביל שהיא בקשה לעתיד, ובעבור זה אין הבקשה הזאת בסדור ר' עמרם ז”ל ובסדור רש“ז מלודי ז”ל, ומה שאנחנו אומרים “צור ישראל” הוא בשביל, שאנחנו סומכים על הרי“ף והרא”ש, שאין גורסים שם “בקשה” כי אם סתם “אין אומר דברים אחר אמת ויציב” ונותנים טעם “כדי שיהא סומך גאֻלה לתפילה”. – אין בזה מחלֹקת בין רש“י והרי”ף, כי “צור ישראל” שהנהו סוף “אמת ויציב” איננו, “אחר אמת ויציב”. וגם רש“י אומר שם: “אחר אמת ויציב – קדם ג' ראשונות”, וזה איננו בתוך “אמת ויציב” כי אם בתחלת התפלה אחרי “ה' שפתי תפתח”, שלכאורה הוספה כזאת2 איננה מבטלת סמיכות גאֻלה לתפלה, בשביל שהיא “כתפלה אריכתא” (ברכות ד':), וכמו שמֻתר להאריך אחר ג' אחרונות בבקשות ואין בזה משום הפסקה לפני “יהיו לרצון”, כן היה מקום להוסיף בקשות גם לפני ג' ראשונות, אבל זה אסור בשביל “לשמע אל הרנה ואל התפלה”, שצריך אדם לסדר שבחו של מקום ואחר כך לשאֹל צרכיו. ומה שחסרה הבקשה “צור ישראל” בקצת סדורים, הוא מטעם אחר. כי בגמרא (פסחים קי"ז:) “אמר רבא ק”ש והלל גאל ישראל, דצלותא גואל ישראל; מאי טעמא. דרחמי נינהו”. ומזה הננו רואים, שבברכת אמת ויציב אין מדברים על הגאֻלה העתידה כי אם על גאֻלת מצרים. ולכן אין מקום לסים את הברכה בתחנה על הגאֻלה העתידה. ומה שאנחנו מסימים בבקשה זאת, בשביל, שלא על הגאֻלה המקֻוה אנחנו מברכים, אלא שהננו מזכירים אותה לפי דרכנו. מחלֹקת דומה לזאת עין בעין נפלה בדבר חתימת הברכה הראשונה שלפני ק“ש “אור חדש על ציון תאיר…” וע' על זה בטור א”ח סי' נ"ט באֻרכה.

_______

השאלה ברשׁ“י נח (ח' י"ח) ד”ה “טרף בפיה”, שמביא ראיה, שיונה לשון נקבה מהפסוק שבה"ש (ה י"ב) “עיניו כיונים על אפיקי מים רוחצות בחלב”, “רוחצות” ולא “רוחצים”; ועל זה שאלת הלא “רוחצות בחלב” איננו מוסב כלל על “יונים”. כי אם על “עיניך” ועינים לשון נקבה?

משלמות המליצה להתאים את המשל לנמשל בכל הצדדים, ומשורר מצֻין לא תקצר ידו להמשיל מין במינו: “כשושנה בין החוחים כן רעיתי בין הבנות, כתפוח בעצי היער כן דודי כן הבנים”. והמשורר המשיל עינים ביונים; כי אלה ואלה לשון נקבה. ואע“פ שרש”י ז“ל מביא שם גם ראיות ישרות, שיונים לשון נקבה, הביא גם הראיה הזאת היוצאת רק מתוך עיון בדרכי המליצה, למען עורר את לבנו על העיון הזה לפי דרכו וכן הוא דרך חכמינו תמיד לשנות בדרך מועט מחזיק את המרבה “ומלתא אגב אורחיה קמשמע לן”. “מאימתי קורין את שמע בערבין, משעה שהכהנים נכנסין לאכל בתרומתם”, לא “משעת צאת הכוכבים”. ולא עוד אלא שהתחיל רש”י ז“ל בראיתו משה”ש עֹוד לפני הראיות החותכות, בשביל שגנז בה עיון בדרכי מליצה “וכיון דאתיא מדרשא חביבא ליה” (יבמות ב': ועוד).

_______

שאלת במורה נבוכים ח“א פ' ש”ג. “יציאת שני קוים יהיה ביניהם בתחלת יציאתם רחק אחד, וכל אשר ירחקו, יסתר הרחק ההוא ויקרב אחד מהם אל האחר ולא יתכן הפגשם לעולם, אפילו יצאו לבלתי תכלית ואע”פ שכל אשר ירחקו יתקרבו“. הדבר מוזר בעיניך וכן בעיני הרמב”ם בעצמו ומ“מ בא עליו המופת וכן הוא באמת. אם קו אחד ישר והשני עקם ומתקרב בכל אצבע של ארך בפחות מחצי אצבע של רחב, שתמיד הוא עולה מעלה מעלה, הולך וקרב והמרחק נעשה קטן מאוד, שאין עין יכולה לראות ולא הדמיון לתפֹש אותו ורק החשבון מח”ב אותו. וכן הדבר בצריף, הוא עמוד עגֹל מלמטה רחב והולך וצר, (בל"א קעגעל) שע“פ החשבון הוא צריך להיות מצר והולך עד בלתי תכלית. כמובן אי אפשר לעשות צריף כזה בידים, כי החד שמלמעלה בצריף עשוי בידים איננו נקֻדה למודית, שאין בה לא אֹרך ולא רֹחב ולא גֹבה. אבל בעיון עולה הצריף עד אין קץ. קו העולה ממרכז “התושבת” (זה הוא שם שולי הצריף הרחב מלמטה) של הצריף כנגד חדו הוא ישר וקו העולה מהסובב בקצה התושבת של הצריף לצד חדו הוא קו עקֹם: ומכיון שהצריף הולך ועולה בלי מצרים, אין שני הקוים ההולכים וקרבים זה לזה, פוגעים לעולם ומזה הביא הרמב”ם ז"ל ראיה, שיש מציאות דבר מתחיב בשכל “שלא ידמה ולא ישנהו הדמיון, אבל הוא נמנע אצלו”.

_________

המתקשה במאמר ר' יהושע (שבת קכ"ז:) “כשם שדנתוני לזכות, המקום ידין אתכם לזכות”, מה מקום למדה זאת לדון לכף זכות אצל המקום ב“ה? בן אדם הרואה לעינים יכול לדון לזכות או לחובה; אך הבורא ית' הרואה ללבב, הלא הוא שופט לפי הכונה האמתית ולא יתכן לאמר עליו, כי הוא דן לכף זכות ע”פ איזה סימן או ע"י איזה זכות?

האדם נכר לפי מהללו; אם ידון אדם את הכל לֹזכות, אף אם יטה פעם מעט הצדה הראה, כי הוא רודף אחר הטוב. כי טבע האדם להאמין בדבר, שהוא רוצה בוֹ ולדחות דבר, שאינו רוצה בו. אם יש בבן אדם המדה לדון אחרים לכף חובה, אות היא, שהוא שונא את הטוב: ואם הוא דן את כל בני האדם לכף זכות, העיד על עצמו, כי הוא אוהב את הבריות ואוהב את הטוב ורוצה, שכל בני האדם ילכו בדרך טובה. מאמר ר' יהושע “כשם שדנתוני לזכות, המקום ידין אתכם לזכות” איננו איפוא מדה כנגד מדה, כי אם מדה אחת. האיש, אשר ידון תמיד לכף זכות, הנהו בעצם טוב; ואם יחטא פעם, הנהו עושה זאת רק במקרה ובחצי אֹנס והקב“ה דן אותו לכף זכות, באשר הוא רואה ללב: נוכל גם להפֹך את המאמר ואז יובן יותר: כל מי שיש לו לב טוב ורוצה בטוב, הקב”ה דן אותו לזכות בחטאיו ואנחנו בני אדם נדע, כי הקב“ה דן את פלוני לכף זכות, אם נדע, כי הוא דן את הבריות לכף זכות. גם שעת הדין האדם קובע לעצמו וע' בע”ז ד: “כיון דמפקיד דינא דלמא מעייני בעובדיה”.

__________

בגיטין כו: בענין שהחמירו חכמים בגט למען מעט בגרושין. וזמנין דהוה ליה קטטה בהדה ורתח עלה וזריק לה ניהלה ומעגן ומותיב לה" ועל זה פרש רש“י “כשהיא מגורשת”. ועל זה שואלים מה השמיענו רש”י? הלא כל הדבר מדבר רק במגֹרשת? באמת דבר גדול הודיענו פה ברמז כדרכו המחֻכמת, שלכאורה קשה, מה לנו להחמיר בכתיבת התֹרף לשמה, למען הטריח עלי' משום כעס עובר הלא אם יעבֹר הכעס, יוכל להחזירה גם אחרי הגרושין? בשלמא באשת כהן שאסור לו להחזירה, כבר מצאנו תקנה כזאת בגט מקֻשר, אבל כתיבת תֹרף לשמה, הלא סתם נאמרה וגם אשת ישראל בכלל? ולכן הורנו רש“י ז”ל שבטבע הנפש כל דבר בחזקתו עומדֹואין איש מתעורר למעשה, אלא מתוך רגש, איננו מקרב, אלא מתוך משיכה חיובית ואיננו מרחק, אלא מתוך דחיה שלילית, ואם אין כח מושך ולא כח דוחה, אז יגזֹר עליו חֹק העצלות “שב ואל תעשה”.

ולכן אם יהיה יחסו אל אשתו סתמי – מעשה בכל יום – לא יגרשנה, אם היא יושבת תחתיו ולא ישיבנה, אם היא מגֹרשת מכבר.

ואל כל האמת הזאת כון רבנו ברמיזתו “כשהיא מגֹרשת”.

_______

והנה בנוסח, אשר נמסר לנו, כפול המאמר “אהב את השמא ושנא את המברך” אות באות גם בדברי ר' חדקא וא“כ מה זה “ר' חדקא אומרה בלשון אחרת”? אין כל ספק, שכל הדבור הזה “אהב את השמא ושנא את המברר” הכתוב אחרי “ר' חדקא אומרה בלשון אחרת” מותר: והלשון של ר' חדקא שנויה אחרי כן “הוי רגיל לומר שמא כך היה; המברר מה בכך”. בראשית המאמר אין חלוק בין לשון תנא קמא “אהב את השמא” ולשון ר' חדקא “הוה רגיל לומר שמא כך היה”. אולם בסוף המאמר ר' חדקא נותן טעם, שלא לדבר בלשון ברי, כי מה יסכֹן לאדם, אם יעמֹד על דעתו לאמר בּכל דבר “וַדַי, כך הוא”, וזה שהוא אומר “המברר, מה בכך”? (מה הועיל?). אחרי “מה בכך” צריך להיות הציון “גמ'”; כי עד הנה נאמרו הדברים בעברית בלשון בריתא והדבור האחרון ארמי בלשון גמ'. “מאי בינייהו דברי תורה”. לדעת ת”ק האומר “שנא את הברי” יש לעשות כן תמיד, אף בדברי תורה; אבל לדעת ר' חדקא האומר “המברר מה בכך”, שאין לומר וַדַי, שאין בזה תכלית, הנה בדברי תורה יש בזה תועלת גדולה לברר את הדעות. ולפי זה עלינו לנסח את כל המאמר כזה: "אהב את השמא ושנא את הברי; ר' חדקא אומרה בלשון אחרת "הוה רגיל לומר, שמא כך היה; המברר מה בכך. (גמ') מאי בינייהו איכא בינייהו דברי תורה.–

גם הנוסח במסכת דרך ארץ זוטא פ“א “הוי אוהב את השמא ושנא את הכמה, ר' חדקא היה אומרה בלשון אחרת: הוי אוהב את השמא ושנא את הכמה בכך”, עולה בקנה אחד עם המאמר הזה במסכת כלה רבתי פ”ג אשר דברנו עליו קֹדם “כמה” הוא הדרך לאמר על כל דבר, איך היה בשעורו בדיוק, ואין חלוק בין אם נאמר “שנא את הברי” או “שנא את הכמה”. ועכ“פ אין הגרסא בדברי ר' חדקא “ישנא את הכמה בכך” מתֻקנת וצריך להיות בדבריו “הוי אוהב את השמא והכמה מה בכך”, והפרוש כמו שאמרנו: המעמיד את דבריו בדיוק, לא הרויח בזה כלום. ומדברי ת”ק השתרבבה המלה “ושנא” לדברי ר' חדקא ללא צֹרך ולעמת זה נשמטה המלה “מה” אחרי “כמה” שהמעתיק דמה, שהנה רק ההברה האחרונה של הכמה“, אשר נשנתה בטעות, ומכיון ש”ברי ו“כמה” הם ענין אחד, אין עוד צֹרך לחקֹר איזה נוסח3 קדמון. ואולם אם נניח “שנא מה בכך” תחת "ושנא את הכמה בכך ונפרש: לא תהיה קר רוח, שלא לחוש דבר ולאמר על הכל מה בכך קשה לקשר זאת עם ההערה “מאי בינייהו איכא בינייהו דברי תורה”.

_______

הזמר “ברוך ד' יום יום איננו עשוי לשבת ביחוד ומֻתר להנעים אותו אף ביום ד. ואך בשביל שהוא שיר נחמד לגדול משוררינו באשכנז, ר' שמעון בן יצחק דוֹד רש”י נהגו אבותינו לזמרו בשבת, שהוא יום מנוחה וקדֻשה ויבחרו לו כל נתח טוב. כן נהגו גם בתקופות קדומות; גם במזמורים הנוספים לפסוקי דזמרה אין זכר לשבת וכן בתוספת “הכל יודוך” ובנוסח של שתי הקדֻשות; ולפי סדר רב עמרם גאון אמרו בבבל קדֻשת; כתר בכל יום. ואף המזמֹר המיֻחד לשבת בתהלים, ששם שבת קרוא עליו ואשר שרוהו הלוים בבית המקדש בכל שבת איננו מדבר על שבת כי אם בדרך דרש, שהיא מעין העולם הבא ושם הוא רומז על עולם הבא. גם “ברוך ד' יום יום” מדבר בגאֻלה. גם הפרשות, שהננו קוראים בתורה מתקָנת מרע“ה ובנביאים בשבת, אינן מענין שבת. התקון לעסֹק בכל דבר בעתו עשה מרע”ה למועדים הרחוקים ולא לשבתות התדירות. שאם כן, יתר הענינים מתי לעסֹק בהם; בחֹל הכל טרודים ורדופים ועקר העבודה הרוחנית נעשית בישראל בשבת.

הדבור “יהיה החדש הזה” בזמירות למו"ש מוסב אולי לא על חֹדש ממש כי אם על השבוע המחדש, כמו שיש אחרי כן “חדש ששוני”.

_______

אפשר שצודקות ההשערות, כי הסימנים האחרונים המובאים בפסקי תום' (מנחות ס' רל"א) נעקרו ממקומם בפרק הסמוך “שתי הלחם” (פי“א מ”ד) “ר' יהודה אומר, שלא תטעה, זד”ד וה“ז, ועכ”פ גם לפי זה עלינו להגיה בפסקי תוס'; כי יש שם גרסות שונות ולא זאת: זד“ד יה”ז. ולמה לא נגיה באופן, בו חדוש במקומו בלא קפיצת הדרך. במקום, שצריכים להגיה, קשה להכריע.

_______

לדעת הכל עין רעה מזקת אף לדברי המקל בזה ואומר “הזק ראיה אין שמו הזק”, שאיננו נזק נתפש בידים, שיהיה ראוי לבא בגדר משפט. והנה כמו “דינא דגרמי”, הנכנס בגדר מוסר ולא בּגדר משפט. ואך בעלי דעה נכונה יודעים, כי ההבטה בעין רעה הנה רק תחלת הנזק והעומד בשדה חברו בשעה שהיא עומדת בקמותיה (ב“ב ק”ז), מתעורר לחמדה; ויש לחוש, פן ירע לחברו ולעצמו מתוך קנאה. הלא גם אסור “לא תחמד” קבלה בידי חז"ל, שבחומד ולוקח הכתוב מדבר. באמת הידים רק כלי שרת ללב החומד והלב מֻשפע מהעינים והרוצה לשרש אחר הרע, צריך לשמֹר את עיניו שמירה מעֻלה. עין רעה היא מדה גרועה מאד ונזקה הוא אולי הגדול בכל הנזקים אבל דק ורוחני, שקשה לדון בו בבית דין.

בב“מ ל”ג: בד“ה “בימי רבי” כותב רש”י “וסדרו המסכתות דברי נזיקין לבדם ודברי יבמות לבדם ודברי קדשים לבדם”. ואין תמֹה על התערובה, שיבמות היא מסכת ונזיקין וקדשים סדרים בש“ס. לא כן; אין כונת רש”י על סדר נזיקין כי אם על מסכת נזיקין החלוקה בעבור גדלה לשלשה חלקים: בבא קמא בבא מציעא, בבא בתרא, וכן אומר רב יוסף (ב“ק ק”ב.) כולה נזיקין חדא מסכת היא“. וכן קדשים שמזכיר פה רש”י, היא זבחים שקדמונים רבים קראו לה “שחיטת קדשים” מנגד לחֻלין, אשר נקראה “שחיטת חלין”; וישׁ שאמרו סתם “קדשים” ו“חלין”. ואל לתמֹה על השמות “נזיקין” ו“קדשים” לכלל הסדרים ולמסכות יחידות בתוך הסדרים שגם בסדר טהרות יש מסכת בשם טהרות. וכבר דבר על זה הרמב“ם ז”ל בפתיחתו לפרוש המשניות. והנה יש כוכב אחד, ששמו כוכב, לחוקרי הצמחים והחיות הוא מנהּג פשוט לקרא כל המשפחה בשם אחד המינים שבה.

_______

מציאות בית מדרש של עם ועבר היתה קבלה בימי חז"ל וכמה פסוקים ומארעות של ספר בראשית לא היינו מבינים בלא ההנחה, כי היתה תרבות עברית בארץ ישראל, אשר החלה בימי עבר בן שלח בן ארפכשר בן שם ושם הזקן בעצמו היה לשבט העברים לאב ולכהן, ובעבור זה היא נקרא “אבי כל בני עבר” וכמו כן נקרא חָם “אבי כנען”. כי הוא היה אב מושל בבני כנען ולא בשבטים, אשר יצאו מיתר בניו: כוש ומצרים ופוט. אברהם אבינו קבל את השפה העברית מאבותיו בני עבר וממלכי צדק, הראש בבית מדרשו של שם ועבר, את השם, “אל עליון” ויתן לו מעשר. כנראה בטלה ההשפעה השמית העברית בארץ כנען בימי האבות ונשארה רק בבית יעקב:

_______

בד“ה “דמיתלי בשילחא” (מנחות ל"ה). מסביר רש”י כי עוד נקרא בעבור זה שלחא בארמית בשביל שאומרים בארמית על הפעל הפשיט “שלחא”, כי את העור מפשיטים. רֹב השמות נגזרים מהפעלים המקבילים להם כמו “מאכל” מ“אכול”.

_______

בכתֻבות צ“א פ”ר מ“ב “מי שהיה נשוי שתי נשים ומתו ואחר כך מת הוא ויתומים מבקשין כתובת אמן ואין שם אלא שתי כתובות חולקין בשוה”. על טענת המבקשים כתֻבת אמם כותב רש”י: “שכתובת אמם מרובה משל חברתה ואומרים בניה: כתובת בנין דכרין נטול וכן אתם והשאר נחלוק”. ובזה מתקשים אם אין יותר משעור שתי הכתֻבות וּבמה יחלקו, שלו מותר דינר, אין חולקים עוד בשוה כי אם נוטלים את הכתֻבות מראש כמבֹאר שם במשנה? דרך רש“י ז”ל להסביר גם סברה דחויה של איזה חכם בגמרא וכן כל סברא שהתלמיד צריך להורות כנגדה ופה לכאורה אין שום יסוד לטענת היתומים. שכתֻבת אמם מרֻבה שאיך אפשר לתקנת חכמים לעקֹר דבר מן התורה. (ע' כתֻבות נב(: אלא שהם טוענים שבראשונה צריכים לסלק לאלה ואלה את כתֻבות אמותיהם ואחרי כן אם ישאר דבר, יחלקו ואם לא ישָאר, זה הוא מקרה מהחוץ, ואין הם מבטלים דין ירֻשה מהתורה. כן אפשר להדחק, אבל הדין איננו כן.

_______

בנוגע ליחוס המן רמזנו, כי לו נשאר לאגג זרע אחרי כמה דורות, נכזבה קללת שמואל הנביא, אשר קללתו: “כן תשכל מנשים אמך”, ושכולה הוא אשה, שאין לה זרע. ואם תרגום שני, שהוא כעין מדרש אגדה אשר נכתב בימי הגאונים האחרונים. מיחס בדרך שירה את המוּן על עמלק, אסור לנו לאמר, כי המן היה רק תלמיד אגג ולא מזרעו? ההגיון הזה נפלא ממנו. ואם נמצא בזמן שאול וראשית דוד פסוקים מדברים על עמלק, מזח ראיה, כי היה עמלק גם בזמן בית שני או בזמן גלות בבל. גם זה נשגב ממנו, באמת הדבר מפֹרש בדברי הימים א' בסוף פרק ד', כי העמלקים כלו בימי יחזקיהו מלך יהודה “ויכו את שארית הפלטה לעמלק…”

_______

הנוסה “וכנעמן מצרעתו” בתפלת הקהל של ברכת כהנים אין כתוב אמנם בגמרא שלפנינו (ברכות נה:), אבל ישנו ברי“ף וברא”ש שם, בלי ספק היה כתוב כן בגמרא שלפניהם ויש לנו על מי לסמֹך. כידוע היתה העתקת התלמוד בספרד נכונה יותר ומכ“ש אצל הרי”ף, שהיה תלמיד רבנו חננאל שכל דבריו דברי קבלה. אין רע במה שאנו מזכירים את נעמן, שהיה מאה“ע בתפלה, כי הלא הנס נעשה ע”י אלישע הנביא וגם נעמן היה גר תושב “ושלום שלום לרחוק, שנעשה קרוב”.

_______

“בריש גלי” שתרגם אנקלוס על “ביד רמה” היא כמו “בראש גלוי” בעברית. דרך אֻנקלוס לתרגם את הענינים ולא את המלים, המליצה העברית היא “יד רמה”; כי מי שיש לו אֹמץ לב, הוא מרים את ידו ורך הלבב כופפה וטומנה בצלחת. והמליצה הארמית היא “בריש גלי”;4 כי אביר לב ושמח מגלה ראשו למחצה ובצרה דרך אדם להוריד את כובעו על פניו כמה שאפשר, מתוך בושה ופחד ובהמן כתוב “ופני המן חפו” ובירושלם “והיא יושבת וראשה חפוי” ומצות האבלים להתעטף. גם המנהג לכסות את הראש תמיד למחצה הוא מתוך אימה ופחד מפני מלך מלכי המלכים החופף עלינו כידוע המאמר בשבת קנ"ו: “כסי רישך כי היכי דתהוי עלך אימתא דשמיא”.

_______

רש“י ירמיה מ”ח מ"ה לא גרס קרקר בר' כי אם בד' כאשר לפנינו; המלה הלועזת על “קדקד היא משֻבשת קצת וצ”ל אֶט פרטיצא והיא ברומית וצרפתית et vertex והוא גֹבה הראש. גם באשכנזית היא נשמעת בתור מלה רומית vertical. גם יונתן גרס בד' ולא בר'; וזה שתרגם “ויקירי” זהו לפי הבונה כדרכו, כי קדקד הוא הראש וראשי עם הנם יקיריו.

_______

מה שתמה, כי את דרשת הגמ' (נזיר ס"ג.) “אישה הפרם וד' יסלח לה באשה שהפר לה בעלה והוא לא ידעה הכתוב מדבר”, מביא רש“י שלא במקומה בפסוק “ואם הניא אביה אותה” שמדבר באב המפר לבתו ולא בבעל המפר לאשתו: אין הדבר קשה כל כך כי הרעיון לעצמו מתאים גם לבת וגם לאשה שתיהן צריכות כפרה באופן כזה אלא שהדבר מצוי יותר באשה נשואה, שהיא גדולה וצריכה כפרה יותר מנערה, שלא הגיעה עוד לימי בגרות. בספרי נאמרה באמת הדרשה על הפסוק הראשון בבת; ורש”י בתור מפרש הקדים גם הוא לכתֹב אותה במקום שנאמר “וד' יסלח לה' בפעם הראשונה אלא שרש”י העתיק את לשון התלמוד המדבר באשה נשואה או ארוסה.

_______

“ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה”. כתוב בלשון נקבה, כי גן הוא זכר ונקבה ויש גם גנה בצורת נקבה ואף גן בלא ה' בסוף יכול להיות נקבה כמו אבן, עין וכדומה. זה פשוטו וחז“ל אשר לא אהבו להרחק בלשון, כי אם הפכו כל דֹחק לרעיון, הסבו את הכנויים לעבדה ולשמרה” על “נפש חיה” הזכורה שם בפרשה; כי האדם לא נולד לעבֹד ולשמֹר את גן העדן כי אם את נשמתו. ולכן אמרו במדרשות “לעבדה זו מ”ע, לשמרה זו מצות ל“ת”, “לעבדה ששת ימים תעבד; לשמרה שמור את יום השבת לקדשו” ודרשות דומות לאלה.

_______

על השאלה, למה לא טענו חז“ל על אליה' על תשובתו אל הקב”ה “קנא קנאתי לד' אלקי צבאות” כמו שטענו על קין בתשובתו “לא ידעתי השומר אחי אנכי” ובלעם בתשובתו “בלק בן צפר מלך מואב שלח אלי” וחזקיה בתשובתו “מארץ רחוקה באו”, שעל כֻלם היה לענות לפי דעת חז“ל “רבונו של עולם” “הלא כל הנסתרות גלויות לך”. וכן כאשר שאל הקב”ה "מה לך פה אליהו, היה עליו להשיב “הלא כל הנסתרות והנגלות אתה יודע, התשובה היא: הקב”ה לא שאל את אליה' על איזה מעשה כאשר שאל את קין בלעם וחזקיה, כי אם הוכיחהו על עזבו את עמו ללכת להתבודד במדבר; זה הוא פרוש “מה לך פה אליה” ואליה הנביא הצטדק על מעשהו באמרו "קנא קנאתי לד' אלקי צבאות.

_______

מתוס' (ב“ק ט”ז: בד"ה “שהושיבו ישיבה”) ראיה נצחת, שגם בצדיק גמור כחזקיה מלך אסור ללמֹד על קברו. דומה לזה בתוס' (יבמות ס“א ד”ה “ממגע ומשא”) שגם צדיקים מטמאים. ולא עוד, אלא שרק הנטיה הזאת להקדיש את הצדיקים אחר מותם ולעשותם לאלילים הוא יסוד לטֻמאת מתים, ובשביל שבני אדם עלולים יותר לעבֹד לצדיקים מאשר לבינונים, לכן בדין הוא, שטֻמאת מתים עם כל סניפיה ופרטיה תהיה חמורה בצדיקים יותר מבסתם בני אדם. וכבר הביע את הדעה הזאת התנא ריב“ז (ידים פ“ד מ”ו) “לפי חבתן היא טֻמאתן”. ואמנם לדבר דברי תורה מדבריו של מת לכבודו, יש שמתירים אפילו בד' אמות (ב“ח וש”ך ס' שד"ס) וכנראה הודו כן בבבל לפי תשובת הגאונים המובאת ברש”י (יבמות קכ“ב. ד”ה תלתא ריגלי).

_______

פרוש המלים בפסקי תוס" (מנחות ס' רמ"ב). גם שם הגרסא משובשת מאד; ואך בשביל שהנהו דבר הנוגע לחכמת החשבון,נוכל ללמֹד מהמפֹרש על הסתום כבכל חשבון, שמבארים מספרים נעלמים ע“פ מספרים גלויים. לצרף מספרים עולים יש שם בתוס' כלל טוב מאד לכפל את כל המספר העליון יתר אחד בחצי המספר למשל: נרות חנכה מא' ועד ח‘. ד’ פעמים ט' הם ל”ו. בפסקי תוס' יש כלל אחר לכפל חצי המספר העליון יתר אחד בכל המספר פחות אחד ולהוסיף על כל הסך אחד. למשל: מא' ועד ד' חצי המספר יתר אחד הוא ג‘, כל המספר פחות אחד גם כן ג’, ג' פעמים ג' הם ט' ועוד א‘, הנה י’, מא' ועד ח' חצי המספר יתר אחד הוא ה‘, כל המספר פחות אחד הוא ז’, ה' פעמים ז' הם ל“ה ועוד א. הנה ל”ו, הדין הזה נוהג בכל המספרים הזוגיים; במספרים לא זוגיים יש לנו כלל אחר קל מזה. לפי זה יש לנסח בפסקי תוס' כזה: “כשיש לך לחשב מא' עד ד' תחלק החשבון שלפני השלם עם זה שאחרי החצי כמו אבג”ד, תחלק לחצי ותוסיף עליו א' ואמר ג' פעמים ג' הוא ט‘". בעלי התוס’ היו בקיאים מאד בלמודיות.

_______

אודות הפיוט “להנתן דת החדשה. כתב מר גאוזו “הלא כן אמר גם הנביא–תורה חדשה מאתי תצא”. ואשתומם על המראה, כי לא מצאנו בשום נביא, שיאמר כן. בישעי' נ”א ד' אין כתוב “חדשה” רק “תורה מאתי תצא”. רק הפיוט הלז יש לקיים ע“פ מדרש רבה שמיני פרשה י”ז “א”ר אבא בר כהנא: אמר הקב“ה תורה חדשה מאתי תצא חדוש תורה מאתי תצא”. (המלה “חדשה” שמוסיף ר' אבא בר כהנא בפסוק ויוצא מהפעל “תצא”, ועל זה אומר ראב“כ, שלא תהיה תורה חדשה חלילה כ”א מחֻדשת, כי יאורו עיני ישראל להבינה וזה הוא חדושה של תורה. וגם אנחנו העתקנו את הפסוק עם הפרוש, אשר הוסיף בו רבא"כ שכל דבר הלמד מענינו כמעט ככתוב בפרוש. המערכת) יראה שם כאסיפת מאמרים בחתם סופר פרוש יו“ד סיטן י”ט ובתו“ח חולין כ”ז ד"ה “בהמה שנבראה” פרוש המדרש והפיוט הלז:

“להנתן דעה חדשה, בפיוט של פ' החֹדש אין בו שום רעיון מפוצץ ומרגיז אף לפי הגרסא שבקצת ספרים “להנתן דת חדשה”. הלא כן אמר גם הנביא “תורה חדשה מאתי תצא”, שתורתנו הישנה מתחדשת תמיד וכל יום היא צריכה להיות בעינינו כחדשה, ולעתיד תשמר ולא תופר עוד והיה לעם לב חדש ורוח חדשה ותורתו כחדשה בעיניו. וריעב”ץ אומר שם “שיתגלו טעמי תורה וחדושים, שנעלמו עתה”.

בענין פסקי תוס' מנחות “מביאי בכורים קוראים בסדר הכתוב בחֹמש” אפשר, שהאמת היא כדעת הג' מהרש“ם ז”ל “שבסדר הזה היו קוראים מביאי בכורים ולא כסדר שכתוב בתהלים (ק"ה). בעל “ספר הברית” חשש לדבור “להנתן דת חדשה”, בשביל שנכרו עוד בימיו עקבות השבתאים, אשר הטילו ארסם במחנה ישראל; אבל הפיטן ר' אלעזר הקליר ומעתיקי פיוטיו לא כונו חלילה לזה ויד השבתאים לא שלטה בתפלותינו ואין פה זכר מתמורת דת ח”ו; וכמו שהנך מפרש את הפסוקים הידועים, כן תפרש גם את הדבור “להנתן דת חדשה”.

_______

דבר ישעיה הנביא (ס"ה כ') “והחוטא בן מאה שנה יקלל” יראה כסתירה עם דבריו במקומות רבים, כי באחרית הימים יעבֹר זדון מן הארץ אף בכל הגוים. וביחוד בסוף הפרשה ההיא הוא מבטיח, כי גם החיות הטורפות תחזרנה בתשובה להיות רק אוכלות צמחים וכל העולם יהיה הר הקדש. אבל אין לשכח, כי ישעי' הנביא מדבר על כמה וכמה תקופות באחרית הימים. הוא מדבר גם על מלחמות עצומות לעתיד לבא; הזמן הזה ידוע בפי העם, ע“פ יחזקאל, בשם מלחמת גוג ומגוג. מה רחוקה היא תקופת גוג ומגוג5 מהזמן, אשר “אריה כבקר יאכל תבן” (גם לפי פשוטו וגם לפי הנמשל, שמדבר על הטורפים שבבני אדם) הזמן, שבני אדם יאריכו ימים מאד, ובכ”ז יהיו עוד חוטאים (ולא חטאים ורשעים) וקללות, איננו עוד עולם התקון כי אם תקופת המעבר. כידוע מבדילים חז“ל בין ימות המשיח ועולם הבא, אשר לא יהיה בו מקום אף למלך כשר כמשיח וממשלת אדם באדם העֹברת מן הארץ. ורק הלל (האחרון) סובר, כי ימות המשיח כבר היו בימי חזקיה והזמן המקֻוה יחל לכתחלה בלא ממשלת אדם כי אם מתֻקן במלכות שדי (ברש”י סנהדרין (צ"ט) “אין להם משיח לישראל, אלא הקב”ה ימלוך בעצמו ויגאלם לבדו."

_______

בישעי' (ס“ו כ”א): “וגם מהם אקח לכהנים ללוים אמר ד'”, ופרש“י ז”ל “מן העמים המביאים אותם ומן המובאים אקח כהנים ולוים, שמטומעים עתה בעמים מחמת אונסן ולפני גלוים… ויהיו משמשין לפני”, ע"ז מקשים הלא הם פסולים לעבודה בתור ממזרים? אין פה הכונה על עבודת בית המקדש כי אם על התפקיד השני של הכהנים והלוים, הגדול יותר “יורו משפטיך ליעקב תורתך לישראל” ובענין הזה קרא ישעי' הנביא לכל ישראל כהנים (ס’א ו') “ואתם כהני ד' תקראו משרתי אלהינו יאמר לכם” ובתורה “ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש.” הטובים שבכל הגוים, שיש בהם ניצוצות קדושים מהנשמה הישראלית “אף חובב עמים כל קדשיו בידך” (דברים ל"ג ג') יעלו לציון ללמד את כל בני האדם דעת ומוסר, וזאת היא כהֻנתם ולויתם ודברי תורה אין מקבלים טֻמאה ופסול.

_______

בדבר המחלקֹת שבין הגאונים ר' יונתן ור' יעקב עמדן כבר עשה העם כֻלו פשרה בין שני החולקים ששניהם היו חכמי אמת וצדיקים גמורים, אלא שר' יונתן ז“ל היה נוח ועלוב וענו תלמידו של הלל. ולכן עלה גם בחכמה וגם במעשה מאיש ריבו הקנא והקפדן של שמאי. נושא המחלֹקת היה נכבד רק בשעתו, בעת אשר פשתה האלילות של ש”ץ וכמעט גמרה לבלֹע את כל ישראל ותורתו בהבליה ובקסמיה. היום הנהָ שאלה קלת ערך. אם האמין ר' יונתן בש“ץ או לא. ר”י עמדן ז“ל נפתל ונדחק מאד להכניס בקמעות של ר' יונתן ע”י ר“ת וגמטריאות וכל מיני אלפא–ביתות את השם שבתי צבי. אבל לו האמין ר' יונתן באמת בש”ץ, אין הטעות החלקית הזאת גדולה מהטעות הכללית להאמין בקמעות. ואם בכל זה כבוד ר' יונתן במקומו מונח לפי מצב הדעות בזמנו, כי לא כל חכמי ישראל זוכים לאמונה צרופה כבן מימון, לא היה ר' יונתן נופל בעינינו אף לו האמין בנביא השקר כר“ח בנבנשתי ז”ל. אבל באמת לא היתה בר' יונתן האמונה הזאת לא ממנה ולא מקצתה.

_______

בדבר שאלתך על מה שלומד הגמרא (רב מרי, חולין יא:) ענין רב ממכה אביו, למה איננו לומד זה ממקלל? מלבד שאיננו קשה, שהרי עכ“פ גם הדיוק ממכה נכון ומכה מֻקדם למקלל בפ' משפטים–באמת אפשר לאיש לקלל את אביו, אף אם איננו יודע אותו פא”פ ואין איש יודע מי הוא אביו, אם יקלל סתם: “יכה יוסי את אביו”. ורק הדיוק ממכה ראיה, שאין עליה תשובה (אם מטעם רב או מטעם כדברי התוס').

ואף אם אמנם גם באופן הזה הבן אולי פטור על קללת אביו, משום שאין האב “עושה מעשה עמך” וכן פסק הרמב“ם ז”ל (בה' ממרים פ“ה הי”ב) ואחריו נמשכו יתר הפוסקים וכן מורים דברי הגמ' (יבמות כב:) “חייב על מכתו, אמאי קרי כאן: “ונשיא בעמך לא תאור בעושה מעשה עמך כשעשה תשובה” מאד הדבר צריך עיון, כי בסנהדרין (פה). נשאלה השאלה הזאת מרב ששת ואחרי כמה נסיונות לפתרה, עלה לגמרא “מאי הוה” עלה?… לכל אין הבן נעשה שליח לאביו להכותו ולקללו. ומפשט הדברים נראה, שסוגיא דסנהדרין סותר סוגיא דיבמות מסכים עם סתם משנה דיבמות “וחייב על מכתו ועל קללתו”, שע”פ פשט נראה בכל אופן אף בלא עשה תשובה. הרמב“ם ז”ל מיישב את הסתירה ע"י החלוק בין חיוב לאסור, אבל בכל הסוגיא דסנהדרין נראה, שאין חלוק בין חיוב לאסור, שאם פטור הממזר על הכאת אביו וקללתו מֻתר גם לכתחלה, ומכיון שנשפט לחומרא, הנהו גם חיב עליו.

והטעם נראה, שרק בנשיא, שכבודו בא ע“י אדם בהסכמה, אם איננו עושה מעשה עמך, איננו ראוי לנשיאותו ונשיאותו בטלה. אבל אב קרוב לבנו בטבע על ידי שמים. ואע”פ שאיננו ראוי, אי אפשר לבטל את קרבתו לבנו ובע“כ הנהו בנו וחיב בכבודו. ומ”מ אף לדברי הרמב“ם ז”ל אין הדבר פשוט ואין מביאין ראיה מספקות, במקום שיש ודאות.

_______

בדבור “הלוכך תהי בנחת” אי אפשר לאמר כי “תהי” לשון נוכח שאינו מתקשר עם הנוכח; לפי זה היה צריך להיות “בהלוכך תהיה בנחת” וגם אז לא יהיה לדבור טעם וריח. אין לנו על זה מסורה, שצריכים לאמֹר “תהי בנחת” ומי מכריחנו להדחק? בכל הספרים שאחרי התנ“ך שאין בהם מסׁרת, אין לבקש תרוצים דחוקים במקומות, שאינם לפי הדקדוק, כי אלפי שבושים נפלו בהם בלי כל ספק ואין זה אשמת המחברים והמשוררים כי אם אשמת המעתיקים ומכ”ש שהפעם הנהו בגמרא על נכון, שלא יהי הלוכך של שבת כהלוכך של חֹל".

_______

בדבר יום פטירת הרי“ף ז”ל לא נוכל להעזר בגרסה אשר ב“צמח דוד”, שמת ביום השבת באחד עשר יום לירח אייר. השגיאה הישנה אשר בפתיחת הרי“ף שמת ביום ג' ב' אייר גדלה עוד יותר ב”צמח דוד“; כי אחד המעתיקים חפץ לתקן וקלקל עוד יותר. לפי החשבון יוצא, כי בשנה אשר מת בה הרי”ף שנת ד' תתס“ג, היה מולד תשרי בראשון בשבת, בי”א שעה ותתקל“ט חלקים, השנה היתה פשוטה ולכן קביעותה בש”ה; לפי זה היה י' אייר בשני וי' סיון בשלישי. עלינו לגרֹס אפוא או “ביום ב' י' אייר או ביום ג' י' סיון”. כמו שנמצא בתשב“ץ. ויותר נכון לשבש את מספר יום השבוע, שהוא רק אות אחת, מלשבש את שם החֹדש לגרֹס “סיון” תחת “אייר”, שהוא מלה שלמה; ומכ”ש שב' וג' דומות בצורתן ועוד יותר בכתב ספרדי, אשר בו נמסרו הדברים לפני מציאת הדפוס. אולי תמָצא עוד המצֵבה בספרד ואז נדע את האמת.

_______

דברי המהר“ם שיף (סנהדרין ז.) “חרב וגיהנם, מלכיות וגיהנם, אברהם ברר לו מלכיות, חרות ממלאך המות. חרות משעבוד מלכיות. עכשו שותים יין שרף במקום גיהנם פתוח”. עד כי מהר”ם שיף ז“ל לא כתב ספרים, כי אם רשם לו לעצמו ציונים. במסכות אשר למד אותם בישיבה, סדר את דבריו מעט וביתר המסכות נמסרו הרשימות לדפוס כמו הציונים של הרב חיד”א, אשר נעשה מהם “שם הגדולים”; ולכן נזקקו דברי מהר"ם שיף למסדרים ומבארים.

הציון שבמקום הזה, הכין לו הגאון לדרשה. ובשביל שנזכרו במאֹמר הלז “חרב וגיהנם” יחדו, (“לעולם יראה דין עצמו כאלו חרב מונחת לו בין ירכותיו וגיהנם פתוחה לו מתחתיו”.) התכונן לנאֹם על החלוק שבין חרב בידי אדם וגיהנם בידי שמים וצין לו עוד מקומות כאלה. על הפסוק “חרות על הלוחות” (פ' כי תשא) יש אומרים (במדרש) “חרות ממלאך המות” ויש אומרים “חרות משעבוד מלכיות”. מלאך המות הנהו לפי דעתו אחד עם גיהנם". (תחת שעבוד מלכיות יש שם במדרש "חרות מן הגליות והכל אחר).

גם זאת חפץ להטיף באזני עדתו, כי כדי יותר לעמֹד באמונתנו ולסבל עֹל מלכות מלהמשך אחריהם ולנפֹל בגיהנם, כמו שאברהם אבינו קבל על עצמו להלחם עם המלכיות, למען עשה דבר טוב. וזה הוא המאמר: “אברהם העברי: כל העולם כולו מעבר אחד ואברהם מהעבר השני”. ובעבור זה אין אור של גיהנם שולט בו ובזרעו הנאמנים לו, שהוא מכיר אותם, (ע' ערובין יט.). בסוף חפץ גם להוכיח את בני דורו הדנים דיני תורה בקלות ראש ואוכלים ושותים אף משקים משכרים ואחרי כן יושבים לדון כנגד הדין “שתוי אל יורה”. ודרך התול הוא אומר על זה, שהם שותים יין שרף, שחריפותו דומה לאש גיהנם, ובזה הדין השותה רואה כאלו גיהנם פתוחה לו מתחתֹיו.

_______

רש“י ז”ל מפרש לפעמים מלה אחת במסכות שונות באופנים שונים כבר עסקו בזה חוקרי תולדות רש“י והעלו, כי רש”י עשה שלש מהדורות לפרושו. המהדורה הראשונה עשה בשבתו לפני רבותיו: ר' יצחק הלוי, ור' יצחק רבותיו. בקבעו ישיבה, שנה דברים רבים בפרושו לפי שכלו, זאת היא המהדורה השניה, אשר עשה לרֹב המסכות חוץ מפרושיו בסוף פסחים, נדרים, נזיר ועוד. ולקצת מסכות הגיה את פרושו בסוף ימיו; אלה הן הלשונות שמביאות התוס' בפרש"י שלפנינו. וזאת היא המהדורה השלישית.

באוה“ח משפטים (כ"א כ') קשה להבין, בשביל שנלקה בחסר. ר' חיים ן' עטר מקשה על הרמב”ם האומר בה‘, רוצח פ"ב ה’ י“ד דוקא בשביל יראה לי, אבל בסַיֵף או אבן ואגרוף וכיוצא ואמדוהו למיתה אפילו מת לאחר שנה ב”ז נהרג עליו“. לאיזה צֹרך מדַיֵק הרמב”ם “ואמדוהו למיתה בסכין וסיף”. הלא מזה משמע, שהמכה בשבט אינו צריך אמד ואפילו הכהו בדבר שאין בו כדי להמית, חיב, אם מת בתוך יום או יומים. וא“כ עבד עוד חמוּר מכל אדם. על הקשיה הזאת איננו מוצאים תרוץ בוַדי כתב תרוץ ונשמט בדפוס, כי מהספר הזה נשמט הרבה, והשגיאות רבות בו, בשביל שהוא חמוּר ועם זה מצוי ביד כל אדם.– וכמו שנשמט התרוץ של הקֻשיה הראשונה, כן נשמטה הקֻשיה של התרוץ השני, ואך מתוכו הננו יכולים ללמֹד, שקשה לבעל אוה”ח מה שאמר הרמב“ם “שהמכה… בסיף ובסכין… ואמדוהו למיתה, הלא הלכה בידינו, שכבר אין שעור ואפילו במחט חיב? ועל זה ענה “ואולי שעל שאר אמדנות הוא אומר (המלה “שהגם” במקום הזה בטעות) שאמדוהו שימות במקום המכה ושאר אמדנות (כח ההורג וכח הנהרג וכדומה). לולא דברי אוה”ח נראה לפרוש דברי הרמב”ם שהתנו “ואמדוהו למיתה” מוסב רק על “אבן ואגרוף” ולא על סַיֵף וסכין. ולכן חבר “סיף וסכין” בו' וחלק מהם, אבן ואגרוף במלת “או” שהמכה את עבדו בסכין וסיף או ב”אבן ואגרוף" ואמדוהו למיתה, וכידוע הרמב“ם ז”ל מדקדק בלשונו מאד.

_______

על ענין “גל של עצמות” פרש“י בשבת (ל"ד) “כמת, שנרקב בשרו ונפל מזמן הרבה” ובסנהדרין (ק.) “שמת, דאדם שמת נעשה גל של עצמות” ובשני המקומות האחדים (ברכות נח. וב"ב עה,), שנזכר גם שם “גל של עצמות”, איננו מפרש כלום.– במקום שיש סתירה ברש”י, היא נובעת ממקור קבלתו ממורים שונים; אבל פה אין שום סתירה, ורק בשבת הוא מבאר יותר את דבריו ובסנהדרין וב“ב איננו מפרש, כי בכתבו את פרושיו למסכות האלה, לא שאלוהו אחד מתלמידיו על פרוש גל של עצמות, שכבר היה ידוע להם, ולכן לא הרגיש צֹרך להעיר על זה. רש”י ז“ל כתב בכל מקום על פי הרגשתו ברגע ההוא ולא הלך לבקש את דבריו במקום אחר להעתיק אותם. ולו היה רש”י ז“ל מלקט אותיות מכתביו ולא מפרוש חי, לא נעשה גדול הפרשנים. אפשר לאמר שבשבת הבליט את הדבר כנגד גרסת ר”ת שם, אלא שאין צריכים לזה. הנוסח “גל מעצמות” תחת “גל של עצמות” איננו משנה את הענין.

_______

דוד המלך ע“ה איננו אומר “גם עבדך נזהר בהם בהביאם שכר רב”, כי אם “בשמרם עקב רב”. (תהל' י“ט י”ב) גלמי בני אדם מדמים, שהמצוה ענין אחד והשכר ענין אחר, שהוא חלף המצוה כאיזה חפץ קנוי. שהקונה צריך לחפץ שביד הלוקח והם מחליפים זה בזה את קניניהם. במצוֹת אין הקב”ה צריך לבריותיו ואיננו לוקח מהן מאומה והשכר איננו שונה מהמצוה, אשר ינתן לעושה מצוה בתור פרס כאשר יתן איש פרס, למי שעשה אתו טובה, כי הטובה והברכה אשר תביא כל מצוה לעושיה, הוא היא השכר בעולם הזה ובעולם הבא, וזהו אמרם “שׁשכר מצוה–מצוה” והשכר כרוך בעקב הּמצוה ובכל מקום שהמצוה הולכת, שכרה אתה. אמנם יש גם שכר למצוה, שאיננו אחד אתה, כי כל מצוה גוררת מצוה ועל ידי זה מסתעף השכר למקצועות רחוקים, אבל גם זה בכלל עקב; כי אם איש משאיר עקבות בפסיעותיו ומישר אחרי כן, הוא או אחר, את דרכו על פי העקבות האלה, הצעדים האחרונים תולדות הפסיעות הראשונות. כל זה בכלל “בשמרם עקב רב”.

_______

המאמרים בענין פגיעת ישראל בכבוד שמים, בעת אשר נחלקה מלכות בית דוד, אשר הביא רש“י בהושע ג” ח" ור“י אברבנאל במקומו, מלכים א' י”ב ט“ז, שכמותם במכלתא בשלח, שירה פ”ו “כיוצא בו: מה לנו חלק–בדוד? לאהליך ישראל, כנה הכתוב” ולפי הענין כל הפסוקים המובאים שם “כביכול כלפי מעלה הכתוב מדבר, אלא שכנה הכתוב”. וכן במדרש תהלים כ“ד “התחילו פושעים בבן ביתו, שנאמר: וישיבו העם את המלך דבר לאמר, מה לנו חלק בדוד, לכשיקנה הקב”ה את ארצו, על בן ביתו הוא חוזר, שנאמר: אחר ישבו בני ישראל ובקשו את ד' אלהיהם ואת דוד מלכם.” ללשון המובא ברש“י אין המקור ידוע לנו. אף אם לא ימצא, אין זה פלא גדול; כי כידוע היו לקדמונים כמה מדרשים וחלקים מתלמוד ירושלמי, שאינם לנו לע”ע. אולי היה באמת בסנהדרין ירושלמי פ' כהן גדול, כמו שמצינים מהר“י אברבנאל ומהר”מ אלשיך; שהדבר ידוע, שמירושלמי נזיקין בא רק קצור לידינו ובעבור זה סדר נזיקין קטן מאד בערך הסדרים הקודמים.

_______

בענין מציאות סודות בתורתנו נכשלים לרֹב וקשה לקים בזה מצות אבטליון: “חכמים הזהרו בדבריכם”! בתורה יש סודות ואין סודות: דברים אשר בטבעם הם דברי סתר, אשר יכלו להביא נזק לתורה או לבאי כחה, אם יגלו לכל העולם, אין לנו. אמת בפי ההמון האומר “כל סוד הוא גנב”, שאם יש באיזה מוסד או כנסיה יסוד של תרמית, מֻכרחים אנשיה להסתירו, פן תקע נפש העם, אם תברר להם האמת לאמתה. סודות כאלה יש לכל התורות ולכל הממשלות – ואך לא לתורת משה ותלמידיו. לעֻמת זה יש סודות ממין אחר ואשר יסודם בתורת ההוראה לעלות מן הקל אל הכבד שחובת כל מלמד, שלא להורות את תלמידיו את הפרק השני בכל מדע, אשר ילמדם, בטרם הסביר להם את הפרק הראשון. אפשר לכל ישראל לדעת ולהבין גם מעשה בראשית ומעשה מרכבה – ובלבד שילמדו מראש את כל המדעים הקודמים להם ויכונו בדעת ובינה, לאמר בבקיאות ובחריפות, למען יהיה מקום בלבם לתפֹש את הרעיונות הדקים של מעשי בראשית: ומעשה מרכבה בכח יכול כל אדם להיות כמשה, אבל בפֹעל מנסים בני אדם לטפס בשלבים העליונים, מבלי אשר עלו מראש על התחתונים בסֻלם השלמות. ולכן הגבילו חז“ל חגיגה פ”ב ע“א) שאין מלמדים במעשה בראשית בשנַים ולא במרכבה ביחיד אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו. ועוד נזכרו שם בגמרא תנאים אחרים, אשר מבלעדם לא יבֹא איש אל היכל החכמה פנימה, לא שעין החכמים רעה באחיהם, פן ישוו להם; מרע”ה אמר: “מי יתן והיה כל עם ד' נביאים!”. ואך אם מראים את השמש בטהרתה לחֻלשי ראות, תכהינה עיניהם.

_______

I. סין אשר בתורה איננה ארץ טשינה כי אם עיר אחת בין ארץ מצרים וארץ ישראל,6 אשר נקראה “פלוסין” בתרגום וביונית ובמשנה “בגדי פלוסין לכהן גדול” (יומא לד:) ועל שם העיר הזאת נקרא “מדבר סין”, ואך המלכות הגדולה, אשר במזרח אזיה נקראת גם היא בספרי קדמונינו “צין” או “סין” וכן קראו לה הערביים וגם בשפת הסינים בעצמם היא נקראת “טשין”; ורק בשביל שהאנגלים, אשר הביאו לארֹפה את הידיעות על אודות הארץ הזאת קוראים Chטש, הם כותבים את הארץ הזאת: China“” לאֹמר טשינא. והאשכנזים ויתר העמים המזרחים טועים לקרא לה “חינה”. ואנחנו כותבים גם בעברית לפי השם המקורי “סין” – סינים.

_______

התמיהה על אונקלס המתרגם את הדבור בפ' כי תשא “כי לא אעלה בקרבך” “ארי לא אסלק שכנתי מבינך”, שהתרגום הנהו סותר את המקרא ומה גרם לאנקלוס לתרגם כן? לא כן, אונקלוּס מעמיק בדעות וכבר הרבה הרמב“ם ז”ל במו“נ לשבח אותו. אנקלוס תמה על פשט הכתוב, כי קרבת השכינה תגרֹם רעה לישראל: הלא הקב”ה מקור הטוב ואשרי הדבקים בו? ולכן פרש הוא עליה זו לשון סלוק ורחוק, כמו שתרגם “וילך ד' כאשר כלה לדבר אל אברהם” “ואסתלק יקרא דד' כד שיצי למללא עם אברהם”. לפי דעת אנקלוס “כי לא אעלה בקרבך” הוא אחד עם ו“שלחתי לפניך מלאך, ושני הדברים משל להשגחה אשר ישגיח הבורא ית' על עם סגֻלתו, ופרוש “לא אעלה בקרבך”-לא ארחק ממך, כי אם אשב בקרבך. אף או בשביל שהנך עם קשה עֹרף, על דרך “השוכן אתם בתוך טֻמאותם”. וזה שהוא אומר: “רגע אחד אעלה בקרבך וכליתיך” שעה חדא אסלק שכינתי מבינך ואשיצינך” כמו “ואנכי הסתר אסתיר פני מהם והיה לאכל”. פרוש אונקלוס הוא במקום הזה נפלא.

_______

כל הפעלים, שהמדקדקים קוראים להם נחי ל“ה, אין בשרשם ה' בסוף כי אם י' ורק במקום שהי' נפלה, נכתבת ה' בסוף למלא את מקום התנועה; ואם הפועל מלא תראה י' ולא ה‘: מנה, מניתי, מנין; בנה, בנין; רוה – ירויון; חסה – יחסיון וכן כֻלם. ה’ שרשית לא תנוח בעברית לעולם. הפעלים המעטים, אשר באמת בסופם ה', נקראים אצל המדקדקים ל”ה על דרך השלמים – ובאמת באלה י' נחה ובאלה ה‘, שאין טבעה לנוח: תמהתי. גבהתי וכו’

_______

II. בב“מ מ”ט. מפרש רש“י “מודה ר' יוחנן במתנה מועטת, שאין מותר לחזור” ואיננו אומר “שאסור לחזור”; שבאמת אין בזה אסור גמור, אלא שהחוזר הנהו מחֻסר אמֻנה; כי בין אסור ומֻתר יש עוד מדרגה בינונית והיא “לא מֻתר”. וגם פה רש”י מדיק בלשונו מאד כדרכו בכל מקום: וכן נוהגים הרבנים, שאם באה שאלה לפניהם ואין יכולים להתיר מחשש וגם האסור איננו ברור, שאין עונים לשואליהם “טרפה” כי אם “לא כשר”.

_______

השאלה על ערוב המינים זכר ונקבה בפרשה בא (י"א א) בפסוק “והיתה צעקה גדולה בכל ארץ מצרים אשר כמוהו לא נהיתה וכמהו לא תסף”. הפעלים “נהיתה”, “תסף” מוסבים על “צעקה” ולכן הם כתובים בלשון נקבה כמוה. ואך “כמהו”, “וכמהו” כתוב בגוף סתמי, למען כלול עם הצעקה גם את סבות הצעקה וכל המעשה; ומכיון שהוא עומד לעצמו, איננו תלוי בשם, שהוא מוסב עליו, לא במין ולא במספר. את הדקדוק הזה הורינו רש"י ז בסוף איוב “ולא נמצא נשים יפות כבנות איוב בכל הארץ ולא נמצא מעשה של נשים יפות כמעשה יופי של בנות איוב ומקרא זה דוגמת ויהי (לשון יחיד) אנשים אשר היו טמאים (במדבר ט') וכן הרבה”.

_______

רוח צפונית" איננו בכל מקום ענין אחד. בברכות ג: “וכיון שהגיע חצות לילה, באה רוח צפונית ונושבת בו ומנגן מאליו”: היא הרוח הסדורה (באשכנזית פאססאטווינד) הסובבת את הארץ לפי מהלך השמש, ובחצות הלילה, שהשמש היא בקצה הצפון, עוברת הרוח הסדורה בנקֻדת הצפון. אבל בגטין ל“א: וב”ב כ“ה הוא סתם רוח צפונית של כל היום, שהיא נוחה בעבור קרירותה; כי בארץ ישראל רוח מזרחית ורוח מערבית חמות וקשות ומכ”ש רוח דרומית, שהיא באה מקו המשוה; ורק הרוח הבאה מהציר הצפוני היא קרירה ונעימה.

_______

בפרש“י תחלת בשלח ד”ה “ויחנו לפני פי החירות” “והם שני סלעים גבוהים זקופים והגיא שביניהם קרוי פי הסלעים” יש לקרא “שְני” בשוא תחת הש' בתור שם מספר ולא “שני” בחירק תחת הש' ודגש בנ' ל“ר מהשם “שן”. ובשביל שהיו ב' סלעים, נקרא הגיא שביניהם7 פה, כי שני הסלעים הם כמו שתי השפתים בפי בע”ח והעמק שביניהם כעין פה, ועל נכון כתוב “גבוהים זקופים” בלשון זכר.

_______

לתמֹה על ברכת חדוש לבנה? אנחנו מברכים את הבורא ית' על כל מחזות הטבע; על אור השמש הגדול הננו מברכים בכל יום פעמים ועל אור הירח אחת בחדש. שלא לברך עד אחר ז' ימים הוא דין בש“ע (א“ח ס' תכ”ו ס"ג) ונובע מס' שערי אורה לר' יוסף גיקיטיליא ע”פ המאמר במס' סופרים “אין מברכים על הלבנה, עד שתתבשם”, לאמר שתהיה נעימה כבשמים אחרי שגדלה עד חציה ונהנים מאורה. ואמנם דעת רב יהודה (סנהדרין מ“א (: שאין מברכים אלא עד שבעה שעוד עליה לגדֹל הרבה, כי העתיד נעים מההוה ובילד נהנים יותר מאשר בגדול אלא ואלה דברי טעם. כל הפסוקים של חזוק בטחון ותקוה לגאֻלה הנאמרים אחרי חדוש לבנה מיֻסדים על המשל הנחמד שבברכה מיסוּד אכה”ג, שכל העמים פורחים רק פעם אחת וישראל אחרי שקיעתו שוב עולה ומתחדש כלבנה בכל חדש, וכמו שאין איש יכול לנגֹע בלבנה הקטנה, כן לא יוכל כל אויב לרמֹס את תולעת יעקב. אין אנחנו מתפללים ללבנה כי אם משתמשים בשעת הכֹשר להחיות לב נדכאים ובעבור זה הננו מברכים איש את רעהו בשלום אחרי חדוש הלבנה, לאמר: שלום לך אל תירא; לפני ימים אחדים דמינו, כי כבר חשך כוכּבנו – והנה הולך ואור מיום ליום ועוד יגדל אור הלבנה שלנו מאור החמה שלהם!

_______

כי אין להזכיר אסים וצדוקים בנשימה אחת, האסים החמירו מאֹד בשבת, אבל מה ענינם לצדוקים? הם היו רחוקים מהם כרחוק שמים מהארץ הצדוקים הלכו בדרכי יון ושנאו את התורה והמצוה והאסים נהגו בפרישות יתרה בכל דבר. מעולם לא היה שום נגוד בין התנאים והמון הפרושים, אשר התהלכו על פי רוחם ובין האסים הנקראים בגמרא “חסידים הראשונים”. ומהם היו חוני המעגל, מנחם הלל ר' חנינא בן דוסא ועוד. גם השם “אסי” נמצא בירושלמי (יומא פ“ג ה”ז). ושם מסֻפר מהאסים, כי ידעו את השם המפֹרש וכי לא נהגו משל אחרים. ואף ע“פ שחז”ל אהבו יותר את שביל הזהב של המדות הבינוניות, לא שנאו את השמותים המחמירים ואת החסידים העושים לפנים משורת הדין, והרבה מדעותיהם נבלעו בתוך ההלכות המקֻבלות בידינו. הם החמירו מאד באסור מקצה בשבת, אבל כמוהם הורה גם ר' נחמיה (שבת קכ"ד.)

_______

לבאר את דברי הרמב“ם ז”ל בענין דעת ובינה באבות פ“ג אי אפשר במלים אחדות; הלא ידוע את אשר יאמר הוא בעצמו על זה, אבל נזכיר את השמות הידועים בדורותינו: דעת היא נסיון, הדברים הבאים בדרך חמשת החושים, ובינה היא הבנת דבר מתוך דבר בשכל, שאין דבר מקביל לוֹ מחוץ לנפש האדם. בבינה הכל מפרשים כן; ואולם בדעת מפרש רש”י “בתשא”, שהיא רוח הקדש והם הרעיונות הבאים לאדם פתאם, בלא חושים ובלא שכל כי אם בהופעה ממרום. ודעת להרמב“ם היא חכמה לרש”י.

_______

ההבדל בין “צור ישראל קומה בעזרת ישראל ובין “לעזרת ישראל” הוא חשוב. (בתהילים ל"ה ב') כתוב: “קומי בעזרתי”, ובאמת מתבטא במליצה הּזאת רגש אחר עמֹק יותר מזה המתבטא ב”קימה לעזרה“. רֹב בני אדם עושים את מעשיהם ובוטחים בעצמם ובהרגישם את קֹצר ידם, הם פונים לבורא ית' לעזֹר אחריהם ולברך את מעשי ידיהם. אלה מתפללים לקב”ה לקום לעזרתם. ואך המעמיקים יותר, מכירים, כי מעשיהם כמעשה כל קרוץ מחֹמר, אפס ואין וכל הברכה תבא רק ממעל. וכל מעשה אדם אינו אלא לקים גזרת הבורא ית' אשר ברא את האדם לעשות… נמצא הקב“ה העושה והאדם עוזר לו. הרעיון הזה הנהו יסוד לאגדת חז”ל (מדרש קהלת פ"א): בר“ח בן דוסא, שזמן לו הקבּ”ה מלאכים והם אמרו לו: “אנו מעלים לך אבנך לירושלם, ובלבד שתתן אצבעך עמנו” אם יתן ישראל את אצבעו עם ההשגחה העליונה תבא הישועה משמים “בעזרת ישראל”.

_______

לדעת “אור החיים” שלטה האש בגופו של הר סיני בשעת מתן תורה ואבני סיד שבו נשרפו ונעשו סיד בכבשן כמו בכל פרץ הר געש וזהו לפי דעתו “והר סיני עשן כלו… ויעל עשנו כעשן הכבשן”. אין זו סתירה לכלל הידוע, שאש של מעלה איננה מכלה. מה שראה משה רבינו בסנה היה רק במראה הנבואה. אש שאיננה בארץ כי אם בחזון הנביא נקראת “אש של מעלה” ועליה נאמר “והסנה איננו אכל”; אבל בּעת מתן תורה היתה לפי דעת בעל אוה"ח אש ממֻשך אש של מטה, ומה ששאלת, שלא שמענו מפי חוקרים, שיהיו אבני הר סיני אבני סיד? אדרבה, הכותבים על הר סיני מעידים, כי חלק גדול ממנו מָרכב מאבני סיד.

_______

“חס ושלום” אומרים על דבר, שאין רוצים בו, וחסים על האדם, שהדבר נוגע לו, ומברכים אותו שלא יבא אליו הדבר ההוא ושׂלום יהיה לו. “חס” הנה לכתחלה מלת קריאה ונמצאת גם לא מרכבת עם “שלום” (“חס ליה לאבא” וגם “שלום” הנה במליצה הזאת מלת קריאה.

_______

אם הגיה רש“י במקום אחד, יש שלא הספיק להגיה במקום השני, שגם שם נמצאת המלה הזאת ונשאר שם כבראשונה. ולפעמים לשון אחת למורו הזקן ר' יעקב בן יקר, הנהו לר' יצחק הלוי והשלישית שלו. אם תדקדק, תמצא הרבה מזה ברש”י; כן גם בענין הזה שלפניך (סנהדרין צ“ב: ד”ה “חומק סורו”) “וכן לימדני ר' יעקב בן יקר, אבל מורו (ר' יצחק הלוי) גריס”.

_______

המאמר “כיון שנתמנה אדם פרנס על הצבור מלמטה, נעשה רשע מלמעלה”. שמביא הרמב“ם ז”ל באבות (פ"א) מובא גם בבעל הטורים (פ' במדבר) בנוסח אחר קצת “אין אדם נעשה שוטר מלמטה אלא א”כ נעשה רשע מלמעלה“, ואיננו נמצא בספרי חז”ל אשר בידינו, כי כידוע היו לקדמונים מדרשים רבים. שאינם בידינו לפ“ע, ומדור לדור מגלים צפונות כאלה. כנראה היה הנוסח הראשון של המאמר הנ”ל “אין אדם נעשה ראש מלמטה אלא א”כ נעשה רש (או “רשע”) מלמעלה".

_______

אמנם “טובלי שחרית” הם הם האסיים; אבל אין זו מדה רעה, שזאת היא תקנת עזרא, אלא שר“י בן בתירא בטלה, מפני שלא כל אדֹם יכול לעמֹד בה8 (ברכות כ"ב). ובכל זה עוד החזיקו בתקנת עזרא אמוראים רבים ועד היום היא מדת חסידות. והוכוח בין פרושים וטובלי שחרית בתוספתא בטבול יום איננו יוצא מגדר מחלֹקת שַמַי והלל, שמתוכחים אלה עם אלה בכבוד “ונוהגים אהבה ורעות זה בזה” (יבמות י"ד:) עד הנה לא מצאת עוד מקור לזה, כי חכמינו ז”ל דנו באסים דין צבועים חלילה. אולי תמצא עוד, אע“פ שאינה מן המדה לבקש מומים; ובעלי נפש מתפללים לקב”ה “ונראה מעלת חברינו ולא חסרונם”, ואף כי מעלת החסידים הראשונים, אפשר שהיו גם בהם צבועים ונוכלים; הלא גם פרושים אשר כל בית ישראל נשען עליהם ורֹב התנאים מהם (כי מעוטם מהאסים), מנו חז"ל (סוטה כ"ב:) שבע כתות של צבועים הקרואים בשמם. כלפי חוץ נראו יותר הפרושים למראית עין ולכן נשאר השם “פרוש” לשמצה בפי העמים הנוצרים. “אסי” הנזכר בירושלמי (יומא פ“ג ה”ז) הנהו מִכת האסיים וַדַי, כי שתי המדות הטובות הנזכרות שם, ידיעת השם המפֹרש וזהירות שלא להנות מאדם, היו בהם. וגם הפרוש “אסי” רופא יכול להיות. כי לדעת רבים נקראו בעבור זה אסיים, מפני שעסקו ברפואה.

ד' נתן את חן העם בעיזי מצרים להשאילם, למען הראות, כי גם בחירת האדם הנה רק שאולה לאדם מאת ד', ולעת הצֹרך הקב“ה מבטל אותה, והאדם מרגיש כי הוא צריך לעשות איזה דבר לטובתו ומכרח לעשות את ההפך. וכמו שפרעה היה רוצה לשלח את ישראל ולא יכול לרצות, כי הקב”ה הקשה את לבבו, כן היו המצרים רוצים לחשׂך מישראל כלים ושמלות ולא יכלו. והמשפט לשלם לישראל שכר שכיר על עבודתם למצרים נעשה נגד רצון המצרים-ועם רצונם.

המופת של בטול בחירה הנהו יותר מוכיח לאדם, כי יש אלקים בארץ, מבטול איזה חק בטבע; כי בטבע, שהוא חוץ לאדם, הנהו מרגיש בלא זה את אפסותו ואך ברצון עצמו הנהו מקשה את לבו ומדמה, שהוא השליט, והקב“ה מראה, כי אף רצונו איננו ברצונו. וכאשר חפץ ישעיה הנביא להכניס אמונה בלב אחז הספקן (“אם לא תאמינו, כי לא תאמנו” ישעי' ז') ואמר לו: העמק שאלה או הגבה למעלה”, נתן לו אות כזה של בטול בחירה, כי אשת אחז תלד בן ואת שמו תקרא עמנואל. ואחז יוכל לנסות ולקרא לו שם אחר לבטל, את נבואת ישעי' אם יוכל.

_______

בסֻכה כ“ו. מקשה הגמרא, שבסכה גוזרים “שמא ירדם” ובתפלין לא: ועל זה מקשים מא”ח ס' רל“ה, שאסור להתחיל באכילה חצי שעה לפני שמע בשביל שק”ש מן התורה; ומכיון שמחמירים יותר באסור מן התורה, מה מקשה הגמרא מתפלין, הלא בסֻכה יש חשש אסור מה“ת ולא כן בתפלין, ואיך גוזרים בדבר שהוא מד”ח, הלא היא גזרה לגזרה.? אבל כלל גדול יש בידינו שבכל מקום שהננו מוצאים גזרה לגזרה, יש בו דין: “כלה חדא גזרה היא”, וגם בענין תרדמה אין זאת גזרה ממש אלא שחזקת הישן שנת ארעי להרדם פעמים רבות לדעת רב אשי, ולולא כן, לא היו גוזרים אף בסֻכה, שמקִלים בה בכל דבר מטעם “מצטער פטור”, ואם מחמירים בסֻכה שמא ירָדם, ראיה היא, שאין אנחנו שמים לב לחלוק שבין נם ונרדם להלכה.

_______

מה שכתוב בדניאל ז' “וראיתי אני דניאל את המראה והאנשים, אשר היו עמי לא ראו את המראה, אבל חרדה גדולה נפלה עליהם” משערים שלא ראו, אבל שמעו קול מחריד “כקול המון”. אפשר הדבר; אבל אין לו סמך במקרא; ולו היה כן, היה יכול לכתֹב בפרוש “לא ראו אבל שמעו”. ויותר נראה כדברי חז"ל, שהחרדה באה עליהם מחוש פנימי, שלא ידעו את מקורו. מעשים כאלה יקרו לנפש האדם גם בימינו.

_______

על הפסוק “ונשב בגי” אומר רש“י “ונצמדתם לע”א ואף על פי כן… והכל מחול לך”. על זה מקשים: הרי התורה בעצמה אומרת שם להפך “כי כל האיש, אשר הלך אחרי בעל פעור השמידו”.? דברי רש"י מוסבים על הדור החדש, שלא נחשב להם עון אבותם, וגם התורה מבלטת שם את החלוק בין האבות והבנים “כל האיש… ואתם הדבקים” וכן הם דברי הספרי “ואתה ישראל שמע אל החֻקים. הרי אתם חדשים, כבר מחול לשעבר.”

_______

ר' יהודה החסיד מחבר “ספר חסידים” חי בדור הרמב“ם בתוך המאה העשירית לאלף החמישי ברגנסבורג ומת שם בשנת ג' תתקע”ו. אביו הוא ר' שמואל הנביא או ר' שמואל החסיד משפירא, אשר קדמונינו באשכנז מדברים עליו. גם בתוס' (יבמות סא: ד"ה וכן) נזכר דבר בקֹרת בשמו. אבותיו ואבות אבותיו דורות רבים היו גדולי תורה. אבי כל המשפחה הזאת היה ר' קלונימוס, אשר היה הראשון למרביצי תורה באשכנז במגנצה בתוך המאה הששית לאלף החמישי. יש מחליפים ר' יהודה חסיד זה שהיה אשכנזי בר' יהודה חסיד אחר צרפתי, צעיר ממנו קצת; הוא חי בפריז והיה תלמיד הר“י בעל התוס' ורבו של ר' משה מקוצי בעל סמ”ג ר' יצחק בעל “אור זרוע”. שם אביו היה ר' יצחק ולא ר' שמואל והוא מת בשנת תתקפ“ד. בכל מקום שפוגעים בר' יהודה חסיד בספרים, צריכים להבחין ע”פ הענין אם הוא הצרפתי או האשכנזי. אחד המצֻינים בין תלמידי ר"י החסיד בר' שמואל היה ר' אלעזר בר' יהודה מורמיזה בעל “רוקח”. הדברים האלה מפֻזרים בספרי הקדמונים ואחרונים; ספר תולדות ר' יהודה החסיד איננו ידוע לנו.

_______

בענין “האי מאן דמבעת “דע, כי “מבעת” זה “הירא ורך הלבב” ר' יוסי הגלילי (סוטה מה.) ולפעמים גם בלא דעתו הוא מרגיש, כי איזו רעה מתרגשת לבֹא בעקב החטא; כי אין יסורין בלא עון”. ותקנתו לקרֹא ק”ש כדברי רשב“ל (ברכות פ') “אם נצחו מוטב ואם לאו יקרא ק”ש” להכיר אחדות הבורא י“ת ולבער מקרב לבו מחשבת ע”ז, היא השניות, מקור כל מדה רעה, ולקבל עליו עֹל מלכות שמים ועֹל מצות וכו' וכו‘. “ואי קאי במקום הטנופת” בחברה של רעים וחטאים, שכח השפעתה גדול מפעֻלת תורה וק“ש לינשוף מדוכתיה ארלעה גרמידי, יצא מעירו וממדינתו להדבק בטובים כמצות תוה”ק “ובו תדבק” “הדבק בחכמים ותלמידיהם” וכדברי הרמב“ם ז”ל (בה' דעות פ“ו ה”א.) וקרוב לזה מאמר ר’ אלעאי (מ“ק י”ז. ועוד) “אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו… וכפרוש הגדוה של הר”ח ז“ל. ומליצת ארבעה גרמידי” לקוחה מדין הרחקה מריח רע ד' אמות בשעה תורה ותפלה והכונה לרחק מדרך חטאים, עד המקום שיכלה הריח (הרוח) הרע היוצא מהם. גם העצה, אשר צוה רבינא להשתמש בה באחרונה נגד יצה“ר לאמר: עיזא דבי טבחא שמינא מינאי”, לקח מתורתו של רשב“ל במאמרו הנ”ל “ואם לא יזכור לו יום המיתה”, שהננו הולכת וקרבים ליום, שהבשר עם כל תאוותיו ותענוגותיו כלות בו כצל וכענן, ואם לתענוגות בשרים–העז צלחה ממנו, שהרי “סוף אדם למות וסוף בהמה לשחיטה” (ברכות י"ז.) והאדם אינו ראוי אלא לקבורה והבהמה שבבית הטבח עודנה ראויה עכ“פ למאכל אדם (ר"ל בני נח והבאים אחריהם מדור המבול עד דור התקון ולא עד בכלל) והסם הזה הנהו רפואה בדוקה לגרש הלך זקן וכסיל כדברי ר”י שם: הכל למיתה הם עומדים אשרי מי שגדל בתורה עמלו בתורה…"

_______

התמיה על הרד“ק, אשר כתב בהקדמתו, שמסּפקות, אשר נפלו בכתבי הקדש בגלות בבל, יש מקומות, שאינם נקראים, כמו שנכתבים – ובגמ' נדרים לז: “קריין ולא כתיבן וכתיבן ולא קריין הלכה למשה מֹסיני”. גם דעת הרד”ק נמצאת לחז“ל הקדמונים. על הנקֻדות שבתורה יש דרשות במקומות רבים ובסנהדרין מ”ג: גם על הנקודות של “לנו ולבנינו”, ואולם באבות דר“נ פל”ד “נקוד על לנו ולבנינו ועל ע' שבעד, למה? אלה כך אמר עזרא “אם יבֹא אליהו (נכונה יותר הגרסה האחרת (“אם יבא משה”) ויאמר לי: מפני מה כתבת כך? אומר אני לו כבר נקדתי עליהן; ואם אומר אלי: פה כתבת, אעביר נקדה מעליהן” זאת אומרת כי עזרא נקד את המקומות המסֻפקים והנראים כמיֻתרים, כי ירא לשלֹח יד בתורה ד' ולהגיה מדעתו, ולכן נקד להעיר את הקוראים שאולי יש לקרא באופן אחר, קרוב הדבר, כי שתי הדעות אמת, שיש מקומות שהנקֻדות והכתובים נכתבו לכתחלה בכונה לדרשה, ויש מקומות שנוספו אחרי כן ע”י עזרא ואנשי כנסת הגדולה להעיר על הספקות.

“חי עולמים” הוא כמו חי לעולם וחי (בפתח) הנהו שם תאר. “חי העולמים” הוא מדה אחרת ופרושו מקור החיים של כל העולמות; כי חי (בצרי) הנהו נסמך משם המקרה חיים, בקצרה תחת חיי. נמצא, כי “חי עולמים” מדבר על הקב“ה לעצמו, זה נקרא בפי החוקרים “מחֻיב המציאות” חי העולמים מבטא את יחס הקב”ה לבריותיו וכביכול הוא חייהם. והרמב“ם ז”ל (ה' יסודי התורה פ“ב ה”י) העיר, כי על בן אדם אפשר לאמר חי בצרי “חי פרעה”, כי הוא וחייו שנים ואפשר לעשות את השם חיים נסמך לשמו; אבל בקב“ה לא מצאנו חי בצרי, כי אם בפתח (“חי ד'”, “ואולם חי אני”), כי בשם תאר חי נוכל לכנותו ולא להסמיך את השם המָפשט חיים, לשמו, כי הוא וחייו אחד. יש רצו ללמֹד מזה, שאין לֹאמר חי העולמים בצרי, כי אם בפתח. זאת היא טעות, כי להסמיך שם חיים לשמו של הקב”ה אי אפשר לדעת הרמב“ם, אבל להסמיך את השם חיים אל עולמים אפשר. כי הקב”ה ועולמו אינם אחד.

_______

השאלה על המאמר הסתום במהר“ם שיף (סנהדרין ז) ואמר ר' שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן לעולם יראה דין עצמו כאילו חרב מונחת לו בין ירכותיו וגיהנם פתוחה לו מתחתיו.” ועל זה כתב מהר“ם שיף: “וגיהנם פתוחה לו מתחתיו.” חרב וגיהנם; גליות וגיהנם, אברהם ברר לו גליות חירות ממלאך המות חירות משעבוד גליות, עכשו שותים יין שרף במקום גיהנם פתוח.”.

יראה באמת כחידה; אבל דע, כי מהר“ם שי”ף ז“ל לא סדר את חדושיו לספר שלם כי אם עזב כל מיני חדושׂים בהלכה ואגדה בלולים ותלמידיו אחריו לקחו את הכל ויסדרו; ואך מבלי להוסיף ולגרֹע מאומה. הרשימה הזאת אשר לפנינו איננה כי אם ציון של ראשי פרקים לדרשה באגדה, אשר חפץ לדרֹש לפני הקהל. רשימות כאלה מובנות לרֹב רק לכותביהן; ומ”מ נוכל להכיר את הלך מחשבותיו בדרשה ההיא. הוא חפץ להראות על הטובה, אשר תבא לנו מהגזרות הרעות, משעבוד גליות; כי על ידי זה ירך לבנו ונוכל לעמֹד בנסיון כנגד יצה“ר הוא מלאך המות המוציא את האדם מן העולם (שכֻלו חיים) ולכן הראה, כי פה נזכרו חרב וגיהֹנם בתור שני הפכם; כי חרב המלכיות מצלת מִדינה של גיהנם. וכן במ”ר (שמות פ' מ"א) על הפסוק “חרות על הלחות” (שמות ל“ב ט”ז) חולּקים חכמים: יש אומרים: “חרות מן המלכיות”; ואחרים אומרים “חרות ממלאך המות” כי זה כנגד זה. ואברהם ברר לו מלכיות, למען ינצלו בניו מדין גיהנם, וזה שנאמר ידוע תדע, כי גר יהיה זרעך… בסוף חפץ להוכיח את העם, שאיננו רואה כֹבד ראש ואימה קדֻשה: כאלו חרב… וגיהנם… הם ממלאים את האש של גיהנם באש של יין שרף וכו'.

ידענו את כל המאמרים האלה ובשביל זה רמזנו, כי ברֹב המקומות אין הכונה לו כי אם למחבילים אחרים. פפוס בן יהודה חי בימי ר"ע בסוף המאה התשיעית לאלף הד‘, יהושע בן פרחיה, בתוך המאה השביעית והוא בסוף המאה השמינית. ויש סברה, שכֻלו לא היה ולא נברא ורק קהל המחבילים, אשר חפצו לקבל רק חלק קטן מתורת ישראל, בדו להם אגודות אודותיו, אף על פי שאין דעתנו כן. ענין יהושע בן פרחיה, שדחה בשתי ידים מוסב כנראה על יוחנן הורקנס, אשר נעשה צדוקי בימיו, בשביל שלא חפצו יהושע בן פרחיה וסיעתו לותר כקוּצו של י’ על משפט העם ולהכיר מלכות בשר ודם.

_______

נפלא המאמר בשבת ס"ג. “כל המגדל כלב רע בתוך ביתו, מונע חסד מתוך ביתו, שנאמר: למס מרעהו חסד, שכן בלשון יונית קורין לכלב למס”. והנה יודעים כי בלשון יונית נקרא כלב קיאן ולא למס. באמת נמצא גם השם lamos ביונית והוא שם לכלב הים ולכלב שבאגדה ולרֹב הוא נקרא lamia. חכמי ארץ ישראל בימי התנאים והאמוראים ידעו יונית היטב.

_______

בחבקוק (ג' י"א) אומר רש"י על “שמש וירח עמד זבלה”, שהה' שבסוף במקום ל' בתחלה, כי לשמש ולירחי אן זבול, שהם סובבים תמיד (לפי מראה עינינו). רק בעת אשר עמד השמש בגבעון והירח בעמק אילון, עשה לו כל אחד זבול, ואם כן לא עמד בזבול כי אם עמד לזבול, לאמר: לעשות לו זבול.

_______

המליצה של “הרכבת ערב ומועיל” נמצאת הרבה בספרי חכמינו הספרדים; היא לקוחה מספרי אריסטֹטלס היוני. בספרותנו הישנה אוֹמרים על ערב “תאוה” ועל מועיל “טוב”.

_______

ק' שכותבים בשמותיו של הקב"ה, הוא כנראה הק' של “קדוש” ואולי גם של “מקום”, כי המ' איננה מהשרש. בעברית שבתלמוד נמצאים תמיד שני הכנויים האלה, כי השמות שאינם נמחקים אינם בגמרא כידוע.

_______

הקֻשיה על שטת רש“י, שאין להשתמש ברופא מרבנו הקדוש, אשר רפא אותו שמואל ירחיני בסמים: מזה ראיה לכל היותר, כי רבי האמין ברפואה, וכבר רמזנו, כי שמואל בעצמו עכ”פ האמין ברפואה. וכמו שאפשר היה לרמב“ם להאמין ברפואה, שהראב”ע מכיר את אפסותה, ולראב“ע להאמין בחזיון הכוכבים שהרמב”ם נלחם כנגדו, כן אפשר היה גם לרבי ולאסא מלך יהודה להאמין ברפואה וכלל גדול אצלנו: “גברא אברא קא רמית”? ואפשר לאמר, שגם שמואל הרופא וגם רבי הנרפא חשבו כר' אחא: “אין דרכן של בני אדם לרפאות אלא שנהגו” שאם איש מתרגל בסמי מרפא, הוא צריך להם, וכבר רמזנו על זה.

_______

“פרנס חֹדש” שרת בפקודתו באמת רק חֹדש אחד בשנה או “בזמן”. את המנהג הזה, להעמיד פקידים, שעומדים על משמרתם כל אחד חֹדש. הנהיג עוד שלמה המלך (מלכים א' ד') ועד היום הזה יש בתי כנסיות, שנוהג בהם מנהג “גבי חדש”.

_______

“משא ומתן” בא משני הפעלים “נשא ונתון” שׁהוא כמו “נטול ונתון”, “החליף”, “סחור”, “עסוק” ובגמרא הרבה “נשאו ונתנו”.

_______

בפסוק “נרדם ורכב וסוס” אין חלילה שום טעות תחת “נרדמו רכב וסוס”; כי בזה יש חבור כפול: גם וגם, כמו דמיון כפול “כעם ככהן”, שהרכב נוסף על הסוס והסוס על הרכב וכבר רמז לזה ברש“י ז”ל.

המאמר “ניתי ספר ונחוי” נמצא בקצת שנוי בקדושין (ל.) “ניתי ס”ת ונמנינהו" (כן צ"ל שם) ובשבת (נ:) “וליתי ס”ת ולמני".

_______

ענין יש “נספה בלא משפט” (בחגיגה ד':) הוא ענין “או לרשע או לשכנו כי מרים המלמדת היתה חברה למרים המגדלת ותלמד מדרכיה ותמת בעונה, ונפש כזאת מתגלגלת אחרי מותה בזרועות (“דרעינא”), מלאך המות, הוא השטן הוא יצֹר הרע ומתמוגגת בחרטה ויסורין כל השנים, אשר הוסיפה לשרֹך את דרכיה, לוּ נשארה בעולם ההבל ובתֹם הזמן הזה תשוב לדומיה ולמנוחה”. תקון התהפוכות הכוללות יבא רק ע“י צורבא מרבנן” המעביר בדבריו ובמעשיו את הזמן ולועג למנהיגיו הרעים.

_______

בדבר אנטונינוס ורב ע“ז י. עד שאתה תמה על התחיה של ר”ח בן חמא, אנכי תמה על החכמה של אנטונינוס, אשר שם לו לחק בכל פעם, אשר הלך ללמד תורה אצל רבנו הקדוש, אמנם אין אלו אלא דברי אגדה וכנראה הכונה, שבכל פעם שהשתלם אצל רבו ורבנו, היו לו אחדים משריו ועבדיו לזרא בעריצותם ובשפלות ידיהם ושכרותם ויעבירם; ורחב"ח הראה מלאכה גדולה כזאת, כי השיב את אחד הנרדמים בהבלי רוֹמי ותאותיה אל דרך החיים והאמת, כמקרה המלאכים אשר שלח שאול אל שמואל (שמואל א' י"ט כ') והמלאכים אשר שלח הקיסר אחרי אונקלם (ע“ד י”א).

_______

השאלה בבעל הטורים בסדר שמיני בפרשת שרצים “השורץ בגימי' כשעורה”. ובאמת שעור השרץ כעדשה ולא כשעורה, כמבֹאר בחגיגה י“א. השעור הזה הוא רק לסתם חתיכה משרץ, אבל אבר שלם אין לו שעור, כמבֹאר באהלות פ”א מ“ז ומעילה ט”ז: אבר שלם היא מטמא אמנם אף בפחות מכשעורה, לו נמצא כזה, אלא שבעל הטורים ז"ל תופש את הקטן בכל השעורים, שבמת מטמאת אפילו עצם כשעורה במגע ובמשא. וזה הוא הרמז, אשר הניח בעל הטורים בתבת “השורץ” שבעודו שורץ ויש בו בשר וגידים ועצמות אפילו כשעורה מטמא ואבר קטן מכשעורה איננו מצוי. ­­­­­­

_______

בש“ח בתחלת פ' בהר “ה”א דתזמור לשון נטיעה הוא, כלומר, שלא יטע זמורות להיות כרם”. מדי דברו לחיוב של הפסוק הראשון “ושש שנים תזמר כרמך” הוא שב אל השלילה בפסוק, שהוא עומד בו “וכרמך לא תזמר”; כי גם החיוב נאמר רק בעבור השלילה והוא לאו הבא מכלל עשה. בספר ש“ח אין מונים אותיות, שלא כתבו רש”י או הרמב"ם.

_______

ספר “כל בו” אין שם מחברו ידוע. אבל באמת לא היה לו מחבר כי אם מקצר, כי הנהו קצור “ארחות חיים” לר' אהרן הכהן בימי הריטב“א והרא”ש בסוף המאה הראשונה לאלפנו. כנראה עשה לו אחד מתלמידיו קצור ויקרא לו “כל בו”. כפי הקבלה נכתב “כל בו” בדור הסמוך לדור הרא“ה בימי ר' יעקב בעל הטורים. עכ”פ הננו יודעים, ממֵי מי אנחנו שותים.

לשם ”צדק" אין מספר רבים, כי יש רק צדק אחד; כן הדבר גם ב“אמת”, שיש רק אמת אחת, ועוד שיגים מָפשטים כאלה. ל"ר מן “מורה צדק” היא “מורי צדק”, כי רק האנשים מתרבים ולא הצדק.

יכולים לאמר “מורה נבוכים” בשורק גדול כפי המנהג הפשוט או בחֹלם כדרך המעתיקים בכתב לועז. בינוני מקבל מהפעלים השניים (נע"ו) דינו לבוא בשורק גדול או בחולם ושניהם כשרים.

_______

שאלה, למה בחר משה רבנו ע"ה שרי חמשים ולא שרי חמשות ושרי חמש מאות, שכל השרים לעשיריות ורק שרי חמשים יוצאים מהכלל. בכל מאה היו שני שרי חמשים ושר מאה והם הצטרפו יחדו לבית דין של שלשה, הדנים דיני ממונות בעוד אשר שרי האלפים הצטרפו לבתי דינים של עשרים ושלשה לדון דיני נפשות, ושרי עשרות היו רק שוטרים, להכריח את הנשפטים לקים את מצות השופטים. שרי חמשים ושרי מאות היו העמודים, אשר בית ישראל נשען עליהם.

ובאשר היו לשש מאות אלף ששת אלפי שרי מאות וי"ב אלף שרי חמשים, יחדו שמונה עשר אלף, אמר רבא (סכה מ"ה:) "תמני סרי אלפי דרא היה דקמיה דקודשא בריך הוא, שנא': “סביב שמנה עשר אלף”.

_______

הלני המלכה ובנה מונבז אשר בתלמוד ומדרש לא היו מבית חשמוני כי אם מלכי חדיב (ממלכה על נהר חדקל) בדור האחרון לפני חרבן בית המקדש, בראשית המאה התשיעית לאלף הרביעי), אשר התגירו וידבקו בישראל ובתורתו, בכל לב ונפש. וגם ישבו בירושלים ותמכו ביד נדיבה את עניי ישראל ואת בה“מ פארו. קברי המשפחה הזאת ידועים בירושלם גם היום. מקור נאמן לתולדות מונבזֹ ואיזטיס אחיו הוא מלבד הגרגרים המפֻזרים בספרות חז”ל בכל מקום הספור בב"ר (פמ"ו), וכל פרשת גדֻלתם וצדקתם כתובה בספר מלחמות היהודים ליוסף בן מתתיהו.

_______

ר' חיים בנבנשתי הנהו מחבר ספר “כנסת הגדולה”, אחד מגדולי הפוסקים של המאה החמשית לאלפנו. הוא היה ספרדי, גר באיזמיר והיה רבו של שבתי צבי. וכאשר הכריז תלמידו על עצמו, כי הנהו משיח, האמין בו גם רבו ר“ח בנבנשתי. כאשר הכריז ש”ץ לבטל את תשעה באב ולהפכו לחג, היה גם ר' חיים בנבנבתי מהחוגגים, ויתפלל מוסף ויקדש על הכוס ע“פ הנוסח, אשר עשה להם ש”ץ. אחרי אשר המיר ש“ץ את דתו, לא חדלו המאמינים התמימים לעשות יו”ט בת“ב, עד אשר הלך ר”ח בנבנשתי אל תלמידו המשֻמד, לבקש אותו, לבטל במכתב גלוי את אגרותיו הראשונות והוא מלא את רצונו. אז חדלו רבים מלהאמין בו, אבל לא כֻלם. ר' חיים בנבנשתי לא היה יחיד בתחלה; כמעט כל חכמי ישראל חוץ מר' יעקב ששפורטש ז“ל באמשטרדם, האמינו בש”ץ וגם בעל ט"ז שלח אליו שני צעירים מלבוב עד איזמיר להביא לו את בריתו שלום; ושגיאות מי יבין.

_______

מה שכתב יל“ג בשיריו בשם הרמב”ם כי הקרבנות לא ישובו, איננו אמת. רמב“ם ז”ל לא כתב זאת בשום מקום וגם כתב את ההפך מזה (ה' מלכים פי“א ה”א) “המלך המשיח עתיד לעמֹד ולהחזיר מלכות דוד לישנה לממשלה הראשונה וכונן המקדש ומקבץ נדחי ישראל וחוזרים כל המשפטים בימיו כשהיו מקדם ומקריבים קרבנות”, המשכילים בדורות שלפנינו תלו לרֹב את הות לבם בגדולי החכמים; כי חסר להּם חוש מוסר מדעי, ואמנם יש במ“ר פ צו פ”ט “כל הקרבנות בטלים וקרבן תודה אינו בטל” ובזה יש כונה אחרת.

_______

”צורות נפרדות" בפרוש המשניות לרמב“ם (אבות פ"ג). בענין בינה ודעת הן מלאכים ונשמות בני אדם אחרי מותן כמו בכל מקום שמזכיר הרמב”ם את השם הזה. כי צורות נפרדות בשכלנו מהחֹמר, אשר הן דבקות בו, הזכיר הרמב"ם שם ביחוד “אם נפריד הצורה ונשכיל אותה, או שנשיג הצורות הנפרדות במציאותן”. בכלל הצורות הנפרדות הם גם רעיונות ורגשים שבלב האדם אשר אין להם יסוד חמרי.

_______

השאלה על בעל העקרים ברעיון נצחיות הבורא ית"ש כבר כרוך גם רעיון חדוש העולם, אמת שכן יוצא מתוך משא ומתן הגיוני; אבל לא נוכל לאמר, ששני הרעיונות אחד. שהרי אריסטֹטלס אליל חכמי ספרד מאמין בקדמות הבורא וקדמות העולם גם יחד. זאת היא אמנם טעות גדולה כידוע היום אף למתחילים.

מחזור ויטרי, שמביאות התוס' הוא אחד הספרים, אשר חברו בדקדוק חברים ע“י תלמידי רש”י ז“ל בבית מדרשו, ע”פ מה שראו וששמעו מלבם. המחבר היה תלמידו, ר' שמחה מויטרי התחתן בר' מאיר חתן רש“י. כי מרים אחות ר”ת היתה אשת ר' שמואל ב“ר שמחה והיא ילדה לו את הר”י, שקורא לר' שמחה “זקני”. גם ר' שמעיה עוד בכתיבת “מחזור ויטרי”, אבל רב הדברים מפי רש"י ז’ל. כן הם גם ס' הפרדס, ס' האורה, ס' אסור והתר, ס' הסדרים והסדור.

_______

בענין חשבון השנים לא נוכל אלא לחזֹר על דברינו הראשונים, שהננו מוסרים את כל הזמנים לפי החשבון המקֻבל בידינו מר' יוסי ולא למנין בריאת עולם האמתי, ובין שני החשבונות קס“ג שנה. ומה נעשה בשנים האלה? הנגנֹב אותם מתוך תולדות ישראל; החכמים מתקופת אכה”ג ומעשיהם חשובים לנו מאד ולא נוכל לותר עליהם. כן הוא החשבון ואין אחר עשה התולדה כלום.

_______

“ויקר מקרה חלקת השדה לבעז (רות ב' ג') איננו מצין מקרה בנגוד להשגחה; אדרבה מצאנוּ “הקרה נא לפני היום” באליעזר עבד אברהם, “כי הקרה ה' אלהיך לפני” ביעקב אבינו. רק מימי חכמי ספרד התרגלו לדבר על מקרים בתור מאֹרעות, שלא באו בהשׁגחה מאתו ית'. בתנ”ך אין שם על מקרים כאלה, שבאמת אינם במציאות, שכל מעשה, שאיננו נעשה בידי אדם בבחירתו, הוא נעשה בידי שמים ואף אם תקדמנה לו אלף סבות.

_______

הגאון מהרש“ם ז”ל מברזן בתשובותיו ח“ב ס' קכ”ד, מדבר על מציאות קשת בלילה. כבוד הגאון מהרש“ם ז”ל במקומו מונח; אבל האמת כדברי התוס' (ר“ה כ”ד, ד"ה גירי קא משדייא), שאין קשת אלא ביום; שכל הקשת אינה אלא שבירת קוי השמש בענן העומד כנגדה, כידוע. והרמב"ם (ה' קה“ה פ' י”ז), המדבר על קשת הנראית בלילה, אין כונתו על הקשת, אשר תראה בענן, כי אם על גוף הירח אחרי המולד. שחכמי הלמודיות קוראים לכל עגול לא שלם – קשת.

_______

לפי האגדה העיר הרמב“ם, כאשר הביאו לו את השגות הראב”ד וימצא כי בדברים רבים השיג בצדק,: “מעולם לא נצחני אלא בעל מלאכה אחת”. בזה התנצל, כי הראב“ד גדול ממנו בהלכה, בשביל שאיננו עוסק במקצועות רבים בחכמה כמוהו. הדבר אינו אלא אגדה, כי הרמב”ם ז“ל לא ראה את השגות הראב”ד, אף על פי שחכמי לוניל, אשר היו שואלים תמידים לרמב“ם, הביאו לפעמים גם את דברי הראב”ד במכתביהם, אבל נשמרו מהזכירם בשם אומרים, פן יודע על ידי זה לרמב“ם, כי הראב”ד ז“ל דבר קשות עליו בהשגותיו והיו בכלל מוציאי דבה. באחד ממכתביו קורא הרמב”ם לראב"ד “הרב הגדול”.

_______

הר“ן ז”ל (נדרים ג. בד"ה “דכתיב נזיר להזיר”) מצַין את השם “נזיר” בתור שם הפעֻלה כי לפי דעתו “נזיר” במקום הזה לא שם האיש המזיר עצמו מן היין כי אם הנזירות והוא שם מפשט במשקל “קציר”, “בציר”; כי רק באופן הזה הפסוק מתפרש היטב, אלא שצריך להיות להיפך “להזיר נזיר” ואז הוא כמו “לנדר נדר” “לאסר אסר”, כי “נדר” ו“אסר” בוַדַי שמות הפעֻלה. גם דעת אֻנקלס כן; כי הוא מתרגם במקום הזה “נזיר” במשקל “נזירו”, שהוא שם מפשט ולא במשקל “נזירא”, שהוא שם תֹאר.

_______

אין להשתמש בשמות נרדפים על ענין אחד, כי אם במקום שרוצים להבליט שני דברים דומים, ואז צריך להיות השני מוסיף על הראשון בדרך “לא זו אף זו”. כמובן אין בכל תנ"ך “כפל ענין במלים שונות”. כל המדמה ליפות בזה את מליצתו, אינו אלא טועה.

_______

לרצונכם" בתח' קדושים, כאשר תעשו ברצונכם החפשי בלי מחשבות קמצנות וזה “המקריב אותו לא יֵחָשֵב לו” בפ' צו. כי כל השוחט בהמה יאכלנה בזמנה ובמקומה, אם לא יקמץ והטעם הוא משום למשחה לגדלה כדרך שהמלכים אוכלים.

_______

שו“ת מוהרי מברונא רע”ד “מה שאנו אומרים “נא מדה נכונה” וכן “מדת הרחמים” ומכניסי רחמים אינו אלא דרך שפלות ועבדות, שמדבר בפני המלך ליועציו לדבר למלך והוא בוש בדבר לקרב אל המלך ואין זה דרך אמצעי כלל. ר”י מברונא סי' רסח תשובה לר' כשריאל, מרנ"ג נראה שהיה בפוזן יחדו עם ר' משה (ממֶץ?)

_______

אולי היה מתתי' החשמונאי אחי שמעון הצדיק ואביהם יוחנן כ“ג שבמשנה תנא שביוסף פלויס, שמעון מת ג' תקס”ב ומתתי' ג' תקצ"ה (חשמ' ב' ע"ב),

בחשמונאים א, ב, א' “מתתי' בן יוחנן בן שמעון מבני יהויריב”. שמעון זה הוא אפוא אחד עם הכ“ג שמעון בן חניו בן ידוע שביוסף פלויס ועם שמעון בן חניו כ”ג, שחי בימיו בן סירא (שם נ'), יוריב הוא שם משמר (דה“י א', כ”ד ז, נחמי' י“ב י”ט).

_______

­­­­­­­­­­­­­­­­רשב“א תקמ”ח: התנגדותו למשיח

ענין אסור שתוף בגוים: בספר קצור ציצת נובל צבי אדסא ד' כ“ג: הג' יעב”ץ חולק על התוס' ורמ“א בא”ח ס' קנ“ו ומסכים עמם מטעם אחר מצד, “דברים שאין ב”ד של ישראל ממיתים עליהן, אין ב”נ מזהר" הג' ר“י ששפורטש סובר שב”נ מֻזהרים על השתוף כן הוא דעת הפ"מ.

_______

יו“ד ס”ט, ט“ז ס”ק ל“ט ואם הוא רוטב בעינן ס' נגד הקליפה מפרך מש”ך ד“א ס”ק א' דבדבר דלא שייך ביה קליפה לא אמרינן “אדמיקר ליה בלע” ולא בעינן ס' נגד הקליפה. תימה דלמה יאסר ע“י “מלוחא כרתת” הכל וע”י כבוש כמבושל ואפי' בציר רק מה שבתוך הכבישה?

_______

הכסא של שלמה המלך נעשה באמנות גדולה כמפֹרש במלכים. ובאשר היה נפלא מאד, עורר את הדמיון לשורר עליו. הכסא המתֹאר ברחבה בתרגום שני הוא פרי שירת ישראל ודמיונו בדורות האחרונים. כי תרגום שני נכתב בימי הגאונים–לא בבבל כי אם בארץ ישראל.

_______

המאמר אשר הביא הרמב“ם ז”ל במורה נבוכים (ח“ג פנ”ד) “ויחכם מכל אדם ולא ממשה”, איננה טעות הדפוס. אמת שבמקומות רבים יש במדרש “והימן זה משה שנאמר “בכל ביתי נאמן הוא”; אבל הדבר מחלֹקת רב ושמואל (בילקוט) “חד אמר אפילו ממשה וחד אמר חוץ ממשה”. הפשט הפשוט כדעת האומר חוץ ממשה”; והראיה מעצם הכתוב הלז “כי בכל ביתי נאמן הוא”. ומה הוא ביתו של הבורא ית‘, אם לא כל העולם? ואם היה מרע"ה בקי’, בכל בית ד', הלא היה חכם משלמה.

_______


 

(קטעים מתוך מאמרים החברותיים ומדיניים)

אמֹר אמרנו, יראת שמים וזריזות מדות קרובות הן כדעת ר' פינחס בן יאיר וכי בעבור זה יקָראו שומרי תורה חרדים, כי חרדים הם לדבר ד' לעשותו ולבם עֵר לכל הנעשה אתם ושמים את דרכיהם–והנה באה עצלותם ועקשותם ומורה אותנו, כי בעבור זה נקראו חרדים, כי רועדים הם מקול עלה נדף, מפקפקים בכל מעשה ובורחים מפניו ומסתפקים ב“שב ואל תעשה”. יראת חטא מביאה לידי זהירות ממעשים רעים ויראת שמים מביאה לידי זריזות למעשים טובים; ובמקום שיש יראת חטא קטנונית בלא יראת שמים של רוממות, השמים מתקדרים והלב מתכוץ והידים מתרפות והדלי הולך אחר החבל. הנואש? חלילה! “יבש חציר נבל ציץ ודבר אלקינו יקום לעולם”. אם הגיעה הנקֻדה בגלגל עד קצה ירידתה, כבר החלה לעלות. “יושבי רץ צלמות, אור נגה עליהם”. בשעת ירידה אומרת כנסת ישראל: “אני ישנה ולבי ער” וחובת כל מביני דבר לקרא בקול גדול השכם והערב ולהפיח רוח חיים בעצמות היבשות לעודדן לתחיה.

_______

השטה הנהוגה בכל ארֹפה היא כי בוחנים את כל מיני הפקידים וגם את המורים רק למען דעת את מדת ההשכלה והכשרון שבהם עד כמה שאין גם זה נעשה בתרמית; ואך צדקה ומוסר. מי ידבר על זה? אם איש לא נענש עוד בעד גנבה או רציחה, הוא כשר להיות מורה לקטנים ולגדולים, אף אם הכל יודעים שיש לו מדות רעות. ואיך יצאו בנים ישרים וטובים מבתי ספר כאלה אשר המורים בהם הם בעלי תאוה ואנשים רעים וחטאים.

אין חולמים בארֹפה, כי יש בזה חשש, מעמידים מורים גברים בבתי ספר לנערות ובכל זה אין מתחקים אחרי האנשים, אם הם ישרים וצנועים. אם יבא איש זר ללוֹת מאחד עשרה כתרים, הוא חוקר ודורש, אם האיש נאמן לפרֹע לו את חובו–ואת בתו ימסר למורה ללמדה לאמר להוסיף בה שלמות, מבלי לחשב, אשר בזה יסכן את טהרתה וּנשמתה וכל עתידותיה. די לו, אם פלוני מורה מֻמחה לרבים, אשר העמידתו הממשלה, לאמר פקידים אחרים שגם הם מֻחזקים לנבלים: ותוצאות העזובה הזאת מה מרות הן. בכל יום ויוֹם קוראים בעתונים מעשים, שמורים נענשים בבית דין על אנסם או פתותם את תלמידותיהם אף אם רק אחד למאה מהמקרים הרעים יבא לידי משפט, אף פתוי ילדים ולא ילדות על ידי מורים הנהו חזון נפרץ במערב ארפה.

ולצירי המועצות שבכל הממלכות אין דאגה אחרת כי אם להלחם על זכיות לאֻמיות וכדומה, לאמר על כבוד יחידים ולא ימָצא בהם פקח אחד, אשר יעמֹד להרצות על דבר מוסר ולדרֹש מהממשלות להעמיד רק מורים צדיקים ולא רק משכילים. לא אחד מהקוראים ישחק על המלה הזאת, כי מורים גוים יהיו צדיקים, שם שאיננו מתֻרגם כלל לשפות אחרות. הם יאמרו: למצער יש לכתֹב מורים הגונים. אבל אין זה מספיק; אם איש ירחץ היטב את פניו ואת ידיו וירבה בנתר ובבורית וילבש צוארון נקי ויענה שלום בצלצל יפה, הנה איש הגון בארֹפה, ומכל שכן אם ידע לחנֹף לנשים בדרך צרפתית, אף אם שבע תועבות בלבו ובכל דרכיו. האם לא טוב יותר שלא ללמד את הבנים אף כתיבת א"ב, מלמסֹר אותם בידי מורים נבזים אוכלי אדם. חובת המורה היא גם לאהב את תלמידיו ולתת את נפשו עליהם; להדריכם ולהחכימם וללמד אותם מדות טובות. מי בודק בזמננו זה אחרי המורים והמורות, אם יש בהם המעלות האלה? לאבות אין זכות לבחר מורים לבניהם והממשלה טרודה בעשית תותחים וקשתות.

די בושה וצער, אם יש כזה בעמים אחרים, אבל בזמננו זה אין אנחנו נדים בזה לצרת אחרים לבד, כי הדבר נוגע גם לעצמנו ובשרנו. צרי לב עוסקים בצורות ומרעישים עולמות אם שמים שתי וערב בבית הספר, אשר ילמדו בו בניהם ואינם חשים כלל, כי במסרם את בניהם למורים שכאלה, הם מקימים אלילים ושקוצים בלבותם. ואם לא ישק המורה הנוצרי לשתי וערב, הייטב יותר? מספרים בשם בעש"ט, כי פעם העבירהו עגלונו הגוי אצל צלם ולא הסיר את כובעו, מיד גרשהו ממשמרתו, כי איש שאיננו דבק בדתו, חשוד על שפיכות דמים. איך אפשר, כי יצאו תלמידים ישרים מידי מורים מורים בה' ובמצותיו? מתי נחכם?

_______

הכל יודעים, כי חכם וערום הם שני דברים. לפי ההשקפה הישראלית אין איש נקרא חכם, אך אם למד ושנה וראה הרבה, אם איננו בזה גם צדיק; כי “אין אדם חוטא אלא אם כן נכנס בו רוח שטות” לכן המשתמש בחכמתו להרשיע נקרא לכל היותר “חכם להרע” אבל לא חכם סתם; כי הלא סוף כל סוף שב תמיד החץ אל יורהו, אם לא מיד, על כל פנים לאחר זמן. אם כן אין הערום היודע לרמות חכם באמת. אף זאת יודעים, שיש חכמים, שאינם ערומים ברצון, שיודעים לרמות ואין חפצים; אלה הם יודעים היטב את נפש הרמי ואינם מתרמים כרבן יוחנן בן זכי; ויש גם חכמים שהם באמת תמימים, שאינם מבינים דבר מרמה והכל יכולים לרמות אותם. אבל חריפים ובקיאים ומבינים כל ערמה לאשורה, וכמו שיודע משורר לשפוט על שיר רעהו, אם הוא שיר אמתי או לא, כן צריך רמי מֻמחה להכיר ברעהו, אם הוא רוצה לרמותו או לא. הנה הנסיון מלמדנו את ההפך מזה, החֹמר הטוב ללמד בו תורת רמאות היא המדינות. זה הוא המקצוע המפֻתח והרחב ברמאות ויש בו תֹכן רב ומסכסך ובעליו הנם גאוני הנלוזים והנוכלים שרֹב מעשיהם נגלים בסוף לעיני השמש, אף אם הם מתלחשים ברזי רזים.

_______

גם זה הבל; הטפש הזה הוא בלבו גבור וקדוש כי חפץ לשחרר את ארץ מולדתו מֵעריץ מדכא את יושביה ומחשיך את עיניהם, ולא למד מתולדות העמים כי אם ממיתים מולך רע, מולך מיד רע ממנו תחתיו, כי לא העושק גורם כי אם העשוקים, ועל זה אומר ישעיה הנביא “עמי נוגשיו מעולל”. כי כל עוד שיש צֹרך בהמון להעמיד להם נוגשים, לא יחסרו כאלה, אשר יקבלו את המשרה הזאת על שכמם; נמצא כי העם מעולל לו את נוגשיו. מספרים, כי פעם בנו להם אנשי חֶלם בית כנסת וישכחו לעשות בו חלונות. וכאשר נשלם הבנין לכל משפטיו, ראו, כי בפנים חֹשך גמור. ויצוו ראשי הקהל להביא שקים ולמלא אותם את החֹשך של בית הכנסת ולהוציאו החוצה. החֶלמים התפלאו, כי כבר הוציאו מאות שקי חֹשך מבית הכנסת ועוד החֹשך מלא את הבית, עד אשר בא איש אחד מנכר ויאמר להם: “אחי להוציא החשך לא תוכלו, אבל קרעו נקבים בתוך כתלי בית הכנסת להכניס בו אור ומפני האור ינוסו הצללים מעצמם”. זאת היא הטעות של כל הנלחמים במחשיכים ועושקים, תחת לפנות אל העשוקים ולהחכים אותם והעשק בטל בעצמו.

_______

קשה לסתם בן אדם ואף כי לאחד ממנו הממשמש בכל שעה בתורת משה וספרי נביאים ומתגלגל תמיד בין דפי הגמרא, לא רק לראות כי אם להבין את תהום הרשעה העמֻקה מני ים אשר בלבות המלכים אשר יכרעו וישתחוו לפניהם בני עמיהם ברגשי אהבה ומורא ויכבדום כבני מרום – והם מקצצים בהם בלי חמלה ואין חסים עליהם אף כמו על אפר המקטרת. לזדון לב מלכים כאלה אין חקר. נניח את החידה הזאת אשר אנחנו חניכי החדר וַדַי לא נוכל לפתור אותה. בין דין של מטה, העונש את העני המחזר על הפתחים, ואת האיש, אשר נתפס בלא תעודת מסע, אין לו סעיף בכל חֻקיו הרבים, להעמיד לדין רשעת מלאכי חבלה כאלה; ואך “גבוה מעל גבוה שומר וגבוהים עליהם”, ואם אין דין בארץ, יש דין בשמים, “ואין שלטון ביום המות”.

_______

כל המדמה, כי לשאלה הבלקנית יש פתרונים, אינו אלא טועה. מלבד שכל כדור הארץ הנהו שדה קטל גדול אחד ובכל פעם נמצאת תואנה אחרת באיזו זוית בכדור הדמים לרצח איש את רעהו ביחיד או בצבור: הבלקן מסֻגל לזה ביחוד כי חלֻקת העמים לארצות ותערובתם אשר שם הנה עשויה לסכסך עם בעם תדיר בלא תחלה ובלא סוף. בין לעת הצרך איזה תואנה להלהיב את בני ארצם כנגד9 אויביהם; התואנה הזאת מספיקה רק לשעה. בעבֹר המלחמה ההיא, אין מדברים עוד הרבה על הטבח, אשר גרמה לה, שבאמת לא היתה ולא נבראה ואך בבלקן יש ויש סבה מספקת לקנאה ושנאה תמידית. בכל העולם שואבים מלחמה מבאר, בבלקן ממקור.

_______

אמנם כן, לו היתה המלוכה כֻלה רעה בהחלט ולא היה בו שום צד אור, לא היו בני אדם בזמנים שונים שונים ובארצות רחוקות באים תמיד לידי טעות אחת. ואם בני אדם נוטים להמליך עליהם מלכים, אף אחרי אשר טעמו טעם עֲמִיָה,10) כאשר עשו היונים עם אלכסנדר מקדון והרומיים עם קיסר אוגוסטום והצרפתים עם שני הנפולאנים: אות היא כי המלוכה טובה במצבים מצריכים אותה ואך לא בכל זמן.

בעת אשר תגבר החיה הטורפת בבני אדם, הם צריכים לשופטים ושוטרים ביד חזקה, אשר יאסרו את ידיהם, שלא להחריב את עצמם ואת העולם כֻלו. בעת כזאׁת הדרור, שהוא פאר האדם ונּ­ֹעם חייו, נהפך לסם המות. לקבוץ של בני אדם. אשר לא הכינו את לבותם לצדק ומשפט ואהבת איש לרעהו, יפה להם הלחץ של כור הברזל. ואם ישאל השואל, מתי צריכים לשעבוד בתור תרופה מרה כנגד הרשעות שבאדם–ומתי מֻתר להנות מזיו החרות, אשר היא רק היא טבעית לאדם? כבר ענה על זה החכם בן מנחם בספר­ו “ירושלם” לאמר: "השאלה, איזו צורה מצורות המדינה הרבות משֻבחת, שלטון יחיד, ממשלת שרים, בחיריה או עמיה נפתרה מעצמה: לכל עם ולכל קבוץ יש צורת הממשלה שהוא כדי לה.


  1. “לחקיז” במקור המודפס – הערת פב"י.  ↩

  2. “כזאת כזאת” במקור המודפס – הערת פב"י.  ↩

  3. “נוסה” במקור המודפס ­– הערת פב"י.  ↩

  4. “בריש גלי;” במקור המודפס – הערת פב"י.  ↩

  5. “מגונ” במקור המודפס – הערת פב"י.  ↩

  6. “ושראל” במקור המודפס – הערת פב"י.  ↩

  7. “שביניהס” במקור המודפס – הערת פב"י.  ↩

  8. “בה בה” במקור המודפס – הערת פב"י.  ↩

  9. “כנגד גנד” במקור המודפס – הערת פב"י.  ↩

  10. ממשלה עממית.–  ↩

המלצות קוראים
תגיות