אור שני פסוקים בתורה

(מתוך דרשותיו של המחבר ז"ל – ביפו)

נמסר מפי השמיעה ע"י מר משה וילנר יפו.

כידוע לפי באורו של הלל יוצא שכַונת הכתוב היא “שב ואל תעשה”, ז"א שלא לעשות לזולתו את השנוא לַעושה, כמאמרו: “מאי דעלך סני לחברך לא תעביד”.

לכאורה קשה, באיזו רשות ממעיט הוא את הדמות של מצות עשה זו? שהרי מדברי הכתוב משמע “קום ועשה”, היינו שמחויבים אנחנו לאהֹב איש את רעהו ולעשות לו את הטוב שהיה עושה לעצמו, שזוהי מדרגה יותר גבוה מהראשונה….

ועוד קשה, למה שנה הכתוב פה את לשונו באמרו “לרעך” ולא את רעך כמו לגבי אהבת ד' והגֵר? ואהבת את ד', ואהבתם את הגר“. ולא עוד אלא שגם ע”פ הדקדוק לא מתאים פה בטוי זה כלל, באשר, לַמֶד בתחלת התיבה שיך רק בנתינה, כמו “מה תתן לי”, באברהם. “כי לקח טוב נתתי להם”…(משלי)

ועוד קשה, איתא בתלמוד פלוגתא; בשנים שהיו מהלכין במדבר, והדרך לֵישב עוד רב לפניהם, והמים כלים, שלא יספיקו לשניהם, ואם ישתו שניהם אז–בטּח ימותו שׁניהם בצמא ואין – איפוא – שום תרופה בלתי אם שְיוַתר האחד על חייו הוא, ולא ישתה, למען הציל בזה את חיי חברו….

והנה זה אומר בכֹה וזה אומר בכֹה, ולכאורה קשה, מאי פלוגתיהו? הלא דין מפורש הוא “מאי דעלך סני וכו'” ואיך רשאי אחד–בחייו הוא–לגרֹם מיתה לחברו? דבר שבודאי סני עליה… ומאי חזית?… יתר על כן דין מפורש הוא, “חייך קודמין לחיי חברך” וא"כ הרי זה אומר בפירוש שמותר להציל את חייו בחיי חברו… ובכן “ואהבת לרעך כמוך” מה תהי עליו?…..

ולכן פירש הרב ד“ר זליגר ז”ל: ש’לרעך משמע לא רעו ממש, כי אז היה ליה למיכתב את רעך כמו באהבת ד' והגֵר אלא מאי לְרעך לששַייך לרעך, כלומר כל השיך לרעך יהא בעיניך חשוב ומכֻבד כמו שלך, ואם תשתמש–למשל–בבהמת רעך או באיזה חפץ שלו, אזי מחויב אתה לשמֹר עליו שלא יתקלקל אף במשהו, בדיוק כמו על שלך, וגם כבוד חברך יהא חביב עליך כשלך. כמאמרם… ובזה אתו שפיר כל הסתירות, באשר רק באופן כזה אפשר לקים מאי דעלך סני וכ'…

ברם, בנוגע ל“קום ועשה” אז חייך קודמין, כי בלי כלל זה אי-אפשר להתקַים, ונחוץ הוא לנו כאויר לנשימה, באשר ראשית כל מָכרח האדם לעבֹד בשביל עצמו הוא, כי אז יעבֹד בחפץ-לב ובאֹמץ, עד כי יוכל גם לעזור לאחרים, לא כן אם יעמֹל רק לאחרים אז יתרשל בעבודתו, יעשה מלאכתו רמיה ולאט לאט יתרגל לעצלנות, עד כי יטיל עצמו על הצבור….

ובזה תתורץ עוד קושיא: באהבת הגר ג“כ שנתה התורה את לשונה: כתוב אחד אומר: “ואהבתם את הגר”, והשני “ואהבת לו כמוך” ומדוע לא כתיב גם שמה “כמוכם”? ואולם לפי פרושו של הרב המנוח ז”ל ניחא, באשר את הגר משמע אותו בעצמו, וזה כבר אי אפשר לקים “כמוך”, כי הרי חייך קודמין אך ב“ואהבת לו” דמשמע ג“כ, הדברים השייכים לו, לגֵר, כמו ל”רעך" אפשר ואפשר לקַים: מאי דעלך סני לחברך לא תעביד".

.2 “בסכות תשבו שבעת ימים, כל האזרח בישראל ישבו בסכות, למען ידעו דורותיכם, כי בסכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים”.

הנה לכאורה קשה, ראשית, למה הוצרך הכתוב – בכלל – לתת טעם למצוה זו יותר מבשאר מצות כגון שעטנז, שלוח הקן, וכדומה,? ולא עוד אלה שהטעם גופא מופרך הוא מעיקרא, שהרי באמת צריכים אנו להבין את הנחיצות שראה הקב"ה להושיבם – אז דוקא – בסכות, וכי היד ד' תקצר להמציא להם במדבר בתים, כמו שהמציא להם מים מצור החלמיש ועוד?…

ואולם לפי דבריו של הרב ד“ר זֶליגר ז”ל הנהָ עוד כונה עמֻקה צפונה באלה הדברים: “הדור אתם! דעו ושימו אל לבכם, שבצאת ישראל ממצרים עמדו על מדרגה תרבותית גבוהה כזו שהיו כ”כ פרושים ונזהרים מכל דבר אסור – ואפילו רק מאבק של גנבה או גזלה–עד שלא הוזקקו כלל וכלל לשמירה מעולה ע"י בתי חומה, דלתים ובריח, כי אם הסתפקו בסכות, והיו בכל זאת בטוחים שאף אחד לא יעבור על “לא תחמֹד”. ולא יעיז לנגֹע בכל אשר להם, וגם לא להכנס לרשות שאינה שלו ואפילו לגרום לו שום היזק ראיה….

ולזכרון עובדא זו צריכים אתם לחֹג את חג הסֻכות שבעת ימים בשנה, “למען ידעו דורותיכם”… וילמדו גם הם להתיצב על גֹבה כזה, ואז ייטב להם ולבניהם אחריהם עד עולם.

____________

מפי השמועה: נמסר ע"י מר ש. מ. לזר עורך שבועון “המצפה” קראקה (מתוך אחת הדרשות של המחבר בבית מדרשו “יבנה” בקראקה)

על האגדה של בחינת משה רבנו ע“ה בהיותו בילדותו בבית פרעה–שנעשתה ע”י החרטומים בשתי הקערות: אחת מלאה דינרי זהב והשניה מלאה גחלים לוחשות בהזהירם את פרעה על רוח המרידה השוררת בקרבו, אחרי שראו את המאורע, שהילד משה הסיר כתרו של המלך וישימנה על ראשו.– המחבר ז"ל באר את האגדה כך:

"משה היה בימי נעוריו מטבעו נוטה למרידה במלכות ולהפיכת הקערה על פיה. החרטומים הזהירו את המלך מפניו ויעצו להמיתו. אך יועץ חכם יעץ את המלך, לבדֹק את הנער ולרגל את מעשיו היטב לדעת במה הוא עוסק. אם יעסֹק בהרגל בדינרי זהב, כלומר בדברים ריאליים ובעסקי מדינה, אז סכנה בו, כי עתיד הוא באמת להפֹך סדרי המדינה, ואם דרכו לעסֹק כל ימיו בגחלים בוערות, כלומר בדברים רוחניים, בשאלות החכמה והמדע, האמונה והדת, אז בטלן הוא ואין לירֹא מפניו. כי עתיד הוא להיות יושב אהלים ואין לו עסק בעניני המלכות. וד' נתן בלבו לעסוק בחכמה ובמוסר ולא בטכסיסי המלכות וצרכי המדינה ובזה נצל ממות.

____________

נמסר ע“י הד”ר נֹח חכם, ששמע מפי המחבר:

התפלין הם אות ועדות להתקשרותו של היהודי אל תורת ד' ומצוותיו. אבל יש הבדל בין תפלין של יד לתפלין של ראש: בתפלין של יד כל הפרשיות קבועות בבית אחד, והתפלין של ראש נפרדת לארבע בתים. סבת הדבר: התפלין של יד מראה על המצוות המעשיות ובנוגע לאלו כל בית ישראל מאֻחד; כל יהודי מחֻיב להתנהג על פי הדינים והמנהגים שהורו לנו חז“ל בתלמוד ועלו להלכה ב”שלחן ערוך“, אך התפלין של ראש מראה על האמונות והדעות; ובנוגע לאלו אין הלכה פסוקה; ואף על פי שכל בית ישראל מודה ומאמין בי”ג עקרים, בכל זאת בתוך גבולות העקרים הללו ישנם עוד מרחקים רבים, והכונות והדעות מתפלגות הרבה מאד כי אין ביהדות דוגמות (Dogmen) על כל פנים לא באותו המובן כמו שישנן בנצרות למשל.

___________

בדבר ההסטוריה יש להעיר, כי המחבר ז"ל היה רגיל לחלק את ההסטוריה העברית לשלֹש תקופות כמעט שוות בגדלן והן: תקופת הספר (התנ"ך), תקופת הסופר (משנה ותלמוד.) ותקופת הספרים (למן חתימת התלמוד ועד ימינו) כל תקופה נמשכה בערך 1000 שנה. (נמסר מפי השמועה ע"י מר בר-דרומא.)