לרעיה הרניק

לחן: נחום היימן

בָּעִיר שֶׁהָרִים סָבִיב לָהּ

וְרוּחוֹת הָעוֹלָם מְנַשְּׁבוֹת בָּהּ,

בָּהּ גָּדַל הַנַּעַר שֶׁלָּנוּ

מְיֻחָד לְאוֹהֲבָיו.

יָמִים יָמים,

הֵיכָן הַתָּמִים

שֶׁדָּהַר בְּעִקְּבֵי הָרוּחַ

שֶׁנַּפְשׁוֹ כָּלְתָה לַזָּרוּעַ.

אַהֲבָה וְחוֹבָה חִבְּרוּהָ

אֶל מַעֲלֵה הָהָר.

יַלְדוּת בְּמִשְׂחָק נֶחְגֶּגֶת,

קַל-הָרֶגֶל נוֹשֵׂא אֶת הַדֶּגֶל

כְּשֶׁאַבְנֵי מָקוֹם כְּאַבְנֵי חֵן

מַשִּׁיקוֹת אֶל כַּפּוֹתָיו.

הָרִים הָרִים

הֵיכָן הַגְּבָרִים

שֶׁלָּבְשׁוּ אֶת בִּגְדֵי הַזַּיִת

וְשִׁמְשָׁם הוּעֲבָה בַּקַּיִץ.

אֵיךְ יָכִילוּ יוֹשְׁבֵי הַבַּיִת

אֶת מַעֲלֵה הָהָר.

הַזְּמַן שֶׁאָזַל בְּיוּנִי,

אֵי רוּחוֹת הָעוֹלָם יִשָּׂאוּנִי

כְּשֶׁאַבְנֵי מָקוֹם וְשָׁרְשֵׁי עֵץ

מְנַשְּׁקִים אֶת עֲפָרוֹ.

לֵילוֹת לֵילוֹת

עֵינַיִם כָּלוֹת,

מִלּוֹתַי נְסוֹגוֹת מֵעֹנִי.

עוֹד שָׁנָה שׁוֹתֶתֶת עַל גּוּנִי

שֶׁחַיָּיו נִשְׁאֲרוּ בְּיוּנִי

בְּמַעֲלֵה הָהָר.