לג’ולייטה מסינה

הַנִּיחִי לַדְּמָעוֹת ג’וּלְיֶטָה

לְאַט לְאַט לְהִתְיַבֵּשׁ.

אֵין אַף צָרָה וְאֵין אַף קֶטַע

שֶׁלָּךְ גּוֹרְמִים לְהִתְיָאֵשׁ.

הָאֲדָמָה שֶׁאַתְּ עוֹזֶבֶת

עוֹד מְחַבֶּבֶת אֶת צִלֵּךְ,

לוֹחֶשֶׁת לָךְ: אַתְּ נֶאֱהֶבֶת

עַל תְּנוּעוֹתַיִךְ וְקוֹלֵךְ.

וְאַתְּ קַלָּה כְּשֶׁאַתְּ פּוֹסַעַת

וּמְעַרְסֶלֶת אֶת סִבְלֵךְ,

אַתְּ לֹא הֵעַקְתְּ עָלַי אַף פַּעַם

בְּמָה? בְּכֹבֶד מִשְׁקָלֵךְ?

וְזֶה שֶׁצָּד אֶת אוֹר עֵינַיִךְ

עוֹד מְנוֹפֵף לָךְ לְשָׁלוֹם,

עַל הַצַּוָּאר שֶׁל הַשָּׁמַיִם

אַתְּ עֲנוּדָה כְיַהֲלוֹם.

וְאַתְּ אוּלַי רוֹצָה לִשְׁמֹעַ

שׁוּב וְשׁוּב אֶת הַפִּזְמוֹן

"הַחַיִּים הֵם הַקּוֹלְנוֹעַ

וְהַקּוֹלְנוֹעַ הוּא חֲלוֹם".