לחן: יזהר אשדות

אַתְּ נִצַּבְתְּ כִּמְסֻמֶּרֶת

וּפָנַיִךְ הֲמוּמוֹת,

כְּשֶׁדָּרַכְתִּי לְלֹא צֹרֶךְ

עַל מָקוֹם רָגִישׁ מְאֹד.

וְהִרְגַּשְׁתִּי אֶת הַדֹּפֶק

שֶׁמַּכְאִיב לָךְ בָּרַקָּה,

וְלִבִּי יָצָא אֵלַיִךְ

כְּשֶׁאִבַּדְתִּי שְׁלִיטָה.

וּכְכָל שֶׁהִתְכַּוַּצְתְּ

הִתְעַקַּשְׁתִּי לְהַמְשִׁיךְ,

וְנִסְחַפְתִּי וְהוֹסַפְתִּי

וְיָדַעְתִּי – לֹא צָרִיךְ.

וְרָצִיתִי לְהַגִּיד לָךְ:

דַּי כְּבָר, דַּי כְּבָר, זֶה מָחוּק.

אֲבָל פִּי נִתַּק מִמֶּנִּי

כְּמוֹ פּוֹשֵׁעַ מִן הַחֹק.

לֹא יָכֹלְתִּי לְהַקְשִׁיב לָךְ,

לֹא הָיִיתִי מְסֻגָּל.

לֹא שָׁמַעְתִּי מָה אָמַרְתְּ לִי,

מָה אָמַרְתְּ לִי, אִם בִּכְלָל.

וְאַחַר כָּךְ, כְּשֶׁהֵבַנְתִּי

וְהִרְגַּשְׁתִּי מְגֻחָךְ,

כְּבָר הָיְתָה דְּמָמָה מֻחְלֶטֶת

וְדָאַגְתִּי לָךְ כָּל כָּךְ.

בַּמָּקוֹם שֶׁאַתְּ נִמְצֵאת

תְּנַסִּי רַק לְתָאֵר,

אֵיךְ אֲנִי עַכְשָׁו אוֹמֵר לָךְ

מִצְטַעֵר

כֵּן, מִצְטַעֵר.