מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

תענוגות ושעשועים

מאת: רחל המשוררת

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

סוגה:

שפת מקור: עברית

פאריס, 1925

חוט של חן מתוּח על הספר הקטן ואין פלא: הגבּוֹר הראשי זה אך מלאוּ לו ארבע שנים.

ז’ורז' דיאמל הוא סופר צרפתי ידוּע שכתב כמה רומנים, ספוּרים ושירים. עתה שני בנים לו, שני יצורים זעירים, חביבים הוא יושב ומהרהר: " יום יבוא ואף זֵכר לא יוָתר להם מילדוּתם הנפלאה. אנו כולנוּ – עדים אִלמים. גם אנו נעָלם ולקחנו אתנוּ את הסוד" והוא רוצה להציל מתהום הנשיה, ולוּ רק משהוּ, קורטוב, פרור. והוא רושם, קובע פרטי חייהם של בּבּו וזזו.

החכמות שהם משמיעים, התגליות שהם מגלים, שהוא מגלה בהם, נצחונות וכיבושים, תבוסות ואכזבות. הוא מספר איך בעטיוֹ אבד לבּבּו האמוּן באדם: “יום אחד בּבּו משחק בגן-העיר בחסוּת אומנתו. אנחנו עוברים בשדרה ומעמידים פנים שוֵי נפש, פני אדון וגברת זרים. הילד מביט, צועד צעד אחד לקראתנו. מה זאת? הלא אַתם אבא ואמא! למה תתנכּרו אלי? אנחנו ממהרים אליו, חובקים אותו בזרעותינו. הוא צוחק, מפטפט, אבל דבר מה קרה. העולם איננו עוד כאשר עד כה. הגן מלא מוקשים ותעלוּמוּת. אַל תעשו נסיון אוילי זה על ילדיכם”. מזהיר דיאמל.

הוא מספר על עצמת האינסטינקטים הטמונים בילד. “פעם הביאוּ ילדה פצוּעה קשה (בימי המלחמה היה דיאמל רופא צבאי). כשהניחוּה על שולחן הנתוּח קראה הכפרית הקטנה בקולה הצרוּד משהו, ההמוני: ‘הי, אַתם! אל תגזרוּ את בגדי!’ – לא היה עליה אלא כותנת קצרה מבד גס בלבד, והיא גססה. אך קול הגזע דיבּר בה”. הוא מדבר על חדוַת האבהוּת, על ההתחדשוּת אשר עמה, ועל ההבלגה הטובה על עצמו של הלב הנותן את אהבתו לא לאלילי מתכת, כי אם לכלי חרס פרירים.

תרפ"ז

רחל המשוררת
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיה של רחל המשוררת
יצירה בהפתעה
רקע

שיחות ספרותיות

מאת אהרן דוד מרקסון (מאמרים ומסות)

לוח אחיעזר, קובץ שני 1

הלוח פותח בשיר הגדול “שירי נא, שירי, בת הלס…” מאת ישראל אפרת. בחלק הראשון “שקיעת האלים” משתקע המשורר בעולמם המיוחד של היונים אוהבי החיים בכל תקפם ומילואם. אחר כך הוא הולך ומספּר לנו איך באה הנצרות והחשיכה את מאור החיים ונטלה מהם את הודם, את זיום ואת הדרם. יפה הוא השיר הזה בתבניתו וגזרתו, וגם הרעיון הכללי שבו הנהו רעיון פילוסופי-פּיוטי יפה, ובכל זאת איננו משביע רצון ואיננו ממלא את הנפש. לא בשביל שהרעיון הכללי שבשיר הנהו כבר רעיון ישן נושן, וכבר נכתבה ספרות שלמה בענין זה. באמת אינני מן המקפּידים המחמירים על חדושו של הרעיון. ביאַליק אומר באחד משיריו “לא זכיתי באור מן הפקר, אַף לא בא לי בירושה מאָבי, כי מסלעי נקרתיו וחצבתיו מלבבי. ניצוץ אחד בצור לבי מסתתר, ניצוץ קטן – אך כולו שלי הוא. לא שאַלתיו מאיש, לא גנבתיו – כי ממני ובי הוא”. אשריהו וטוב לו למשורר אם יש לאל ידו להביע דברים כאלה, ומעטים הם המשוררים היכולים לחזור על דבריו. אולם אין רע אם המשורר זוכה באיזה אור מן ההפקר ואם הוא שואל את ניצוצו מאחרים, ובלבד שהאור הזה ירד בתחלה אל לב המשורר ויתחבר עמו חבור אמתי ויתדבק בו דבקות עצומה עד כי יהיו לאחד, ושם יסונן ויצורף ויזוקק שבעתים בנפשו של המשורר על ידי פּרוצס כזה שעדיין לא עמדנו על טיבו ולא גלינו את סודו, כמו שלא גלינו עוד את סוד הפּחמים העוברים איזה פּרוצס במעבה האדמה עד כי הנם נהפכים לאבנים יקרות. ואחר כך יצא לנו דבר חדש ומקורי אשר לו יקרא שירה אמתית ואשר בקראנו אותו נשכח כי רעיון זה לא בלב המשורר נולד. מקוריות זו אין אני מוצא בחלק הראשון של השיר. הפילוסופיה ההיסטורית מרובה בו על השירה, ובקראי בו אינני מרגיש הרבה את רגשות המשורר שנחצבו ממקור לבו, כי-אם נזכר אָנכי בהרבה ספרים ומאמרים שקראתי בענין זה.


  1. ftn2  ↩

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.