לֹא שֶׁפּוֹקְדִים אוֹתָהּ חֲלוֹמוֹת שֶׁל מַנְיַאקִית
לְהַתְחִיל לְהִתְרוֹצֵץ בֵּין הַחַיִּים כְּטַוָּסָה,
אֲבָל נֹכַח הָאוֹפְּצְיָה הַמְּיֻחֶלֶת,
אַךְ הַמְּאוּסָה וּמַשְׁפִּילָה,
כְּשֶׁהַבְּחִירָה אֵינָהּ כְּבָר בְּיָדָהּ,
הִיא מְקַנֶּנֶת בְּבֵיתָהּ, וְהַיָּמִים וְהַחַגִּים חוֹלְפִים נֶגְדָּהּ,
מוֹדָה וּמְקוֹנֶנֶת חֲלִיפוֹת עַל מַזָּלָהּ
– מָה אֱנוֹשׁ כִּי נִדְחֲתָה לוֹ עֵת פְּקֻדָּה –
וּבוֹדָה לְעַצְמָהּ אַגָּדָה,
שֶׁאֲפִלּוּ יָמֵינוּ כֶּחָצִיר, נִתָּן יִהְיֶה לִפְתֹּחַ בַּבָּצִיר
וְלִגְדֹּל לְאַט-לְאַט עַד שֶׁתַּבְשִׁיל לָדַעַת טוֹב וָרָע,
לִבְחֹר נְכוֹחָה אֵיךְ לֹא לִהְיוֹת מַנְיָאקִית
וּלְהִתְרוֹצֵץ בֵּין הַחַיִּים עוֹטָה נוֹצוֹת שֶׁל טַוָּסָה שׁוֹטָה.
וְכָעֵת, בַּעֲרֹב יוֹמָהּ,
כְּשֶׁהִיא עוֹנֶדֶת אֶת הַתָּג הַצָּהֹב שֶׁל הַזִּקְנָה,
הֲרוּסָה מִמַּאֲמָץ אֵיךְ לֹא לִהְיוֹת חוֹסָה,
הִיא נְסוֹגָה לְאִטָּהּ וְחוֹפֶרֶת בְּרֹאשָׁהּ אֶל הָעִקָּר,
שֶׁיְּכַסֶּה עַל תִּפְלוּת חַיִּים שֶׁהָיְתָה לָהּ לְזָרָא,
תְּפִלָּה לַעֲנִיָּה כִּי תַּעֲטֹף,
שֶׁתִּזְכֶּה לַחֲזוֹת בְּחֶסֶד הַטּוֹב.