דומה כי שגרירנו בבון נמצא כיום בתוך רוח־תזזית של הרצאות והופעות המצטרפות לחזיון שאין לו תקדים.

מדינאים של אומות העולם, פרופסורים של אוניברסיטאות ובעלי כהונות אחרות נמנעים כיום מנסיונות־שווא לנהל ויכוחים פומביים באסיפות, המועדות, מטבע הקהל השמאלי־החדש, לתוהו ובוהו. אך את שגרירנו אין זה מרתיע.

ומדי פעם, לאחר הופעותיו, מוסרים הכתבים כיצד הוא יושב ומעשן את הסיגר, בשלווה ובאומץ, בתוך השתוללות כללית, אשר הסיסמות “אל־פתח כאן” הן הנוחות והמתונות שבסיסמותיה.

אמנם כן, לפעמים מצליח שגרירנו להשחיל מלה או שתים אל תוך המיקרופון, הנקלע בין היריבים ונתלש מיד אל יד בהתכתשויות איתנים –

ופעמים, לאחר שעה או שעתיים של שאגות ג’וּנגל, מתקשר איזה בדל ויכוח –

אך ברור כי יסוד ההסברה או ה“דו־שיח” בטל בששים בתמונה הכללית, שהיא תמונה מבוהקת של קרקס שהיה לחרדת־אלוהים.

בנסיבות אלו לא ייפלא כי הופעותיו של שגרירנו, במידה שיש לו אוהדים בקהל השומעים, מעוררות הדים חיוביים בעיקר מצדן הספורטיבי.

רבים מציינים בעיקר את קור־רוחו ואת השלווה הסטואית שבה הוא מעשן את הסיגר בתוך מבול החרפות והגידופים, עד שהיריד מסתיים והשגריר עובר להפגין את איתנות־הרוח הישראלית בעיר אחרת.

לעת ביקורו הקצר בישראל נפסק לימים מספר מסע “ההסברה” שלו בערי גרמניה ואוניברסיטאות שלה.

אך לאחר ביקור זה לא עברו אלא כמה ימים וכבר אנו שומעים על הופעה חדשה בפני קהל גרמני צעיר, הופעה שההפרעות לה והתוהו השואג סביבה נמשכו שעה וחצי ברציפות.

אינני יודע אם זה שיא, או שעוד חזון למועד, אך כיוון שאין להניח כי סגולותיו הספורטיביות ותכונות האומץ הסטואי של שגרירנו זקוקות לאישור נוסף, אולי מוטב לשכך את התנופה שהוא משקיע בהופעות אלו ואולי מוטב להפסיקן כליל. אין ספק כי עמידתו בהן מוסיפה לו כבוד, אך השאלה היא אם זה מוסיף כבוד גם לענין שבשמו הוא מופיע.

ואם אני עומד על ענין זה של כבוד, הריני עושה זאת רק משום שזה הדבר האחד שנשאר בכל הפרשה הזאת, שהרי “הסברה” ודאי שאין כאן.

השגריר סבור אולי כי החלטתו הנחושה להמשיך במסע־ההרצאות היא לכבודה של המדינה, אך דומה כי בנקודה זו טעות בידו וממשלת ישראל או משרד־החוץ צריכים להעמידו על טעותו.