רקע
יצחק ליבוש פרץ
מבית המשוגעים
יצחק ליבוש פרץ
תרגום: שמשון מלצר (מיידיש)

 

א. עולם הבא    🔗

— לא ולא! לי לא תוכיחו! העולם עדיין אינו עולם!

מה סבורים אתם? הנה נדלק נר, והוא דולק באור בהיר יותר או כהה יותר — לפי ארכו ועביו, בוער בוער ודועך וכבה בריח קטן יותר או גדול יותר — ודי! וזה הכול?

אני — לא הייתי בורא חיים כאלה!

שאלו נא תלמיד הגימנסיה מן הכתּה החמישית, מה מתהווה מנר שדולק ונגמר! הוא יאמר לכם, שהנר לא הפך ללא־כלום! הוא יוכיח לכם באותות ובמופתים, שהטבע הוא מין משק, ששום דבר אינו הולך בו לאבּוּד, לא גרגיר אבק ולא חוט־שׂערה… ״הנה השׂרוף הופך לגאזים; אין רואים אותם, אך קיימים הם! הם פורחים באויר״.

נר של חלב בפרוּטה אינו הולך לאבּוּד במרחבי הטבע, אך אני, אני עם שׂכלי, רצוני, יושרי, צערי ודמעותי — אני הולך לאבּוּד, ממני אין נשאר ולא כלום!

והם אומרים, שאני הוא המשוגע!

————

וכי לכך יקרא עולם?

יוֹשע השען אומן גדול לא היה, ואף־על־פי־כן לא יוציא מתחת ידו שעון, שיהא רוצה כל שעה וכל רגע להתבקע. להתפוצץ ולהתפצפץ; שתהא בו מלחמה עולמית, שגלגל אחד שבתוכו יהא שף ושוחק ודוחק את חברו, ושן אחת תהא נוגסת וכוססת ומושכת את חברתה, והנוצה, או כפי שהוא אומר — הקפיץ, יהא לוחץ הכול ודוחק וחונק, עד כדי כן שלא יוכלו להזיז אבר ולנשום נשימה כלשהי!

כלום ראיתם מימיכם מכונת־דישה, שהיא דשה את עצמה? ושמא ראיתם מוריגים שחובלים בעצמם והורגים את עצמם?

לא! עולם כזה אינו עולם! ערב־רב הוא, בית־משוגעים הוא! תרנגולים שנשחטו מתרוצצים וחוטפים זה מזה גרגרים, הדם שותת והם תופסים זה לזה בגרגרת! בית־מטורפים הוא, ולמבול הוא צריך, — מים צוננים, הרבה מים צוננים!

————

ומי זה היה בורא בשביל עולם אפל כזה כל־כך הרבה כוכבי־זהב מאירים, בהירים?

וכי היא יודעת, האדמה החשוכה הזאת, כמה כוכבים מאירים מעליה?

״אי אפשר לספור!״ אומרת היא…

אילו אך היו אלה מטבעות, מטבעות של כסף או של זהב, כבר היו הכול סופרים ומונים, ולא רק מנין של בטלנים מלומדים! הכול היו מונים, ולבסוף כבר היו יודעים מספרם!

————

לא, החיים הללו עדיין אינם החיים האמיתיים! כאן חיים לפי שעה, בערב־רב, בלא סדר, בערבוביה: אריות, חולדות, דובים, תולעים וצפרים ושאר כל הברואים, הכול יחדיו… לפעמים מזדמן גם אדם…

אבל — משרואים אותו מיד תופסים בו ומכניסים אותו אל בית־המשוגעים…

————

די לשׂים עין על בני־הכוכבים המאירים, הבהירים, הנעימים, הרחימים, הטהורים, בשביל להוָכח ולהודות שהחיים הממשיים אינם אלא שם… רק החיים האמיתיים קורנים בשקט כל־כך, בבטחון כל־כך!

ושם חיים המינים בפני עצמם, כל כוכב יש לו מינו שלו, ומשום כך קורנים הם שלום, חיי־עולם־הבא! שם אין נשמעת צעקת הרבים: ״מותי שלי או מותך שלך!״

אם כוכב מרעיד ברקיע השמים, הרי זה מתוך רחמים על האדמה האפלה שלנו! ואם אחד מהם נפגש עמה פתאום במסלולו, הריהו נפחד ונופל… השמש אינה יכולה להסתכל ולראות את החיים הללו שאנו חיים, ועל־כן היא מליטה לפעמים את פניה, ואז יש לקוּי־חמה… הירח קרוב יותר, הוא רואה יפה יותר! ועל־כן הוא תולש מעצמו פסים־פסים, ומוכרחים כל חודש להעמיד ירח חדש!

״אלף עינים יש לו למלאך המות!״

ואין פלא. הוא צריך לסַווג את כל המינים ולשלוח כל מין ומין אל כוכבו שלו; והנה כאן יש נשף־מסכות תדיר, משׂחק־של־פורים, הכול מחופשׂים, אין אף אחד נתוּן בעורו שלו, בדמותו ובצלו שלו!

והרעים ביותר הם אנשי כול־בו!…

 

ב. כל־בו    🔗

״לפנים — ספרה לי סבתא שלי, החוכרת — נתגלה אחד כול־בו״. הדבר היה בחצרו של הפריץ, שאצלו החזיקה היא את החכירה, ולפיכך יודעת היא את המעשׂה.

מהיכן בא והופיע? דבר זה אינו ידוע.

אחד אמר, אמו שלו פלטרית היתה, אופה לחם בשביל החצר, גירדה־גירדה מכל העריבות, ומשיירי הגרידה הזאת יצא הוא, רחמנא ליצלן!

ואחרים מספרים: בחצר מאחורי הדיר היתה קבועה תיבה אחת, שלתוכה היו מטילים מים כל דרי החצר — לרבות הכלבים! ומכך צמחה ועלתה פטריה… לא פטריה־של־כלבים, אלא פטריה: ״מכל המינים שהוא״…

אחר־כך נזדמנה רוח מצויה, הפטריה נתלשה ממקומה, התגלגלה למקום שנתגלגלה וקמה אחר־כך ממקומה בצורת כול­-בו חי…

בין כך ובין כך, מוצאו מחצר הפריץ!

וחיה מפליאה היה הכול־בו הזה!

בלא עצמות, כל כולו בשׂר רך בלבד, וראשישו היה סובב־הולך בקלות על הצוָאר, כאילו הוא קבוע על ציר משומן יפה! הוא עצמו לא זז ממקומו, אך ראשישו היה פונה למזרח, למערב, לצפון, לדרום — לכל מקום שאתם רוצים! ומפני שהיה מניד ראשו לכל צד וצד, היה חי בשלום עם כל הבריות, ולא סבל צער משום בריה, ולא השתתף בצערה של שום בריה!

הנה מתנצחים שני תרנגולים; אחד צועק: קוּקעֶריקוּ, ואילו השני רוצה דוקא: קיקעֶריקי! הכול־בו אינו מתערב, אינו מתעבר על ריב לא־לו. אלא מה, בשעה שהחצר כבר מכוסה נוצות, והתרנגולים נפרדים זה מזה מאין כוח להלחם, נגש הוא ואומר: דברי שניכם דברי אלהים חיים! ה״באוּר״ אומר, שהנכון הוא ״קיקעֶריקי״! ואילו הנוסח של תרגום השבעים הוא ״קוּקעֶריקוּ״! ושני התרנגולים נשארים שונאים זה לזה וידידים טובים לו, לכול־בו!

החצר חצר שקטה לא היתה… הכלב נשך את החזיר באזנו, החתול ירק על הכלב, ונשר שכנפו האחת ירויה ונטויה כלפי מטה היה מהלך בחצר ומפיל חתיתו על כל בעלי־החיים מסביב. אבל הכול־בו היה מתיידד עם כולם: הוא היה מחזיק פעם אזנו הימנית ופעם אזנו השׂמאלית, והיה החזיר סבור, אף הוא, הכול־בו, נשוך הוא! עם הכלב היה מסתודד ולוחש לו: ״בררר… כולם גנבים, אין צדיק אלא אתה בלבד!״ אחר־כך קפץ ועלה על הגדר והתרחץ עם החתול יחד קודם ביאת הגשם…

ולפתע פתאום ראה את הנשר! מיד הוא מעלה על פניו ארשת של צער, ובעינו מתגלה דמעה: לא טוב, אחא, לפגוּע, לשסוּע הכנף! הוא נאנח, והנשר סבור, אף הוא מתגעגע על העבים הגבוהים, והולך לו בראש מורכן, אך בלב מורך: ״גם הוא אומלל כמותי!״…

ובאין רואה, הוא קופץ ונכנס אל האורוָה אל החמרמור הקטן ומלחש לו לתוך אזנו הזקופה: יודע אתה, קאַנט אף הוא חינו ניטל והולך בעיני!

————

ובעולם — פּוּ!… פּוּ!… בחצרו של הפריץ, רצוני לומר — לא היה רע לו כלל וכלל… היה חי עם הכול בשלום, מתחבר ומתיידד עם כולם, ומקבל משהו מכל אחד ואחד…

כל אחד היה זוכר לו לכול־בו לטובתו ולזכותו ניד־ראש שהניד לצדו! ואף־על־פי שלא היה שם אחר שאהבוֹ, היו הכול מזמינים אותו: מי לפת־שחרית, מי לסעודת־צהרים — והוא היה נענה לכל ההזמנות ואוכל מכל המאכלות… וכל אחד היה מקדים לו שלום ומשיב לו שלום, ועם זה היה מתּמה בלבבו: מפני מה אין אני אוהב אותו?

————

אבל חיי־עולמים לא נתּנו לשום בריה, ואף לכול־בו לא. וכשהגיעה השעה, נטלוֹ הרוח ונשׂאוֹ אל מדבר רחוק, אל המקום שמתכנסות בו נשמותיהם של כל החיות והבהמות והעופות ומלאך־המות מסַווג אותן, צורר אותן צרורות־צרורות עם באַנדרוֹ״לות ומשלח אותן אל העולם הבא. כשהגיע הכול־בו, כבר היתה כל הערבה מכוסה מחנות־מחנות מובדלות, שהיו מסתכלות אלו באלו בפעם האחרונה ומתבוננות בחריפות יתירה! מבקשות הן לזכור בעולם הבא, מה מינים ממינים שונים היו בעולם הזה. העופות היו עומדים בקוצר־רוח על רגל אחת; זנבותיהם של תרנגולי־הודו הרבים מצטרפים למין שובל אדום־דם שארכו מיל ויותר; כמין ערפל של כסף מתנועעות ומתנודדות בחלל־האויר היוֹנים! גאים וכבדי־ראש נצבים הנשרים מן הצד; סיעה שלימה של חמורים צופפו ראשיהם יחדיו, והם מהרהרים בחבורה, מה קוצים יתּכן צומחים בעולם ההוא.

ומלאך־המות כבר הגיש את המשרוקית אל פיו, ליתן אות להמראָה… וכבר הגביה את ידו, להראות לכל סיעה וסיעה את דרכה! אך מיד הוריד את ידו, שכח את המשרוקית — הוא ראה את הכול־בו הבא.

— מי אתה? — שואל מלאך המות, שמעולם לא ראה עדיין בריאה כגון זו.

כול־בו שותק; הוא עצמו אינו יודע מי הוא!

אלף עינים יש לו למלאך־המות; ובכל עין מאלף עיניו הוא רואה בכול־בו בריאה אחרת.

—האם לא יכיר שום מחנה באורח הבא? — פונה הוא אל כל המינים, הנצבים מוכנים ומזומנים לעוף. אך שום מין אינו משיב; כל מין רואה בכול־בו משהו מועט משלו, אבל כל־כך הרבה זר, של אחרים!

עובר רגע קטן, ומלאך המות מגביה שוב את המשרוקית ומבקש לשׂימה אל פיו… הוא מבקש ליתן אות: יעופו המינים כל אחד בדרכו, ויישאר הכול־בו בערבה!

אבל אותה שעה נשׂא הכול־בו את קולו ובכה בכיה גדולה, בכיה שנשמעו מתוכה יללותיהם של כל מיני החיות והעופות! והוא נפל אל ברכיו של מלאך־המות ואת רגליו נשק!

— היכן אתה משאירני, אתה המלאך הרחמן!

מלאך־המות רחמיו נכמרים מדמעותיו של הלה, אבל מה לעשׂות אין הוא יודע!

— על כל כוכב — אומר הוא לכול־בו — עומד מלאך בשער ובודק שנית את כל המשלוח… לא יניחו לך בשום מקום להכּנס; ועולם מיוחד בשביל בריות כול־בו עדיין לא ברא האלהים…

— מלאך רב־הרחמים! כאן להשאר אינני רוצה, הרי אני שייך חלקים־חלקים לכל המינים, יקח לו כל מין את חלקו שלו!

— אתה צודק! — אומר המלאך — יקוּיים פסק־דינך!

וכשתלש לו כל מין את חלקו שלו, נשאר אצל כל מין חוט־שׂערה אחד, ומשנשבה רוח־מצויה ראשונה נתלשו חוטי־השׂערה הקלילים ונשארו אחר־כך תלויים בחלל־העולם…

————

במשך הזמן נתרבו הכול־בו בעולם, אך כולם סופם כסופו של זה.

ובשלהי הקיץ, כשאתה רואה קורי־עכביש תלויים ופורחים בחלל־האויר, דע שאין אלה אלא חוטי־שׂערה של כול־בו!

כך ספּרה לי סבתא שלי…

 

ג. חלום    🔗

מבקשים אתם לדעת, מהיכן אני בא לכאן?

אספר לכם: אני אין לי סודות.

לפנים הייתי בריא ביותר; לאמיתו של דבר — ההפך מזה, סבוֹל סבלתי; היה לי מחוּש בקיבה, ברגלים, ובשאר איברים. אבל נשמה היתה לי בריאה וחזקה — אפילו ״פרי־מגדים״ עכּלה; ומוח היה לי — ברזל; מילתא זוטרתא — נכדו של הרב מפּאַרציב!

והודות למוחי החריף נתוֹן נתנו לי אשה צנועה — שמא אתם מכירים אותה? ביילא עושׂה החבלים, יהודיה הגונה! ונדוניה גם כן; אלא מה? ישבתי והוספתי ללמוֹד, אבל במסחר עסקתי גם כן! יש מקום בראש… בצד אחד הייתי לוגם ש״ס ופוסקים, ובצד האחר הייתי עושׂה קוֹנדיצי״וֹת: לכאורה קונה אני שיפוֹן, ולמעשׂה הריני מקבּל בחזרה את הקרן עם רבּית…

כללו של דבר — הייתי גם למדן וגם סוחר, ועם ילדי עשׂיתי באמת שדוּכים טובים — עליכם ועל בניכם!

אמת, מצבם אינו טוב ביותר! אך כנגד זה טבולים ומטוּבּלים הם ביחוסי־יחוּס!

אותו זמן עמדתי להשׂיא בת, המחותן דרש דוקא כסף במזומנים ואני נסעתי לתבוע מן הפריץ…

ומתארע מעשׂה, הפריץ יש לו עסקי מריבה עם עבדיו, האכּרים ביקשו להכות אותו, והריהו משלח בי כלב גדול — אף זה מן היושר!

אך בינתים צריך לברוח.

ואני רץ, רץ, רץ… ובא אל תוך הגן… יהא בגן, ובלבד שאיני שומע עוד את נביחתו של הכלב. נתלש לי עקב של גרב, חלק מכנף הקאַפּוֹט״א — מילא, ביילא תאַחה ותתקן…

אבל רעב הייתי, חולשת־לב גדולה הרגשתי.

וכאן רואה אני גן־פירות — גן־עדן ממש! ענבים כמו בארץ־ישׂראל. תפוחים — ככדורים של זהב, אגסים — נקודים־נקודים, גדולים. עסיסם, דומה, הנה זה הוא נוטף מהם. אני פושט את ידי — רבונו של עולם! — הענב בורח, התפוח נסוג אחור, האגם מַטה עצמו הצדה…

ויותר מכן, שמעו שמוֹע, כולם הם מדברים.

— לא אתה — אומרים הם בכעס — לא אתה נטעת אותנו…

אני מתרגז. מגיעה לי רבּית והכלב נשכני, מפּחד ארכובותי עדיין דא לדא נקשן, ולהם לא די בכל אלה! הרי אני מוכרח לאכול, לטעום כלום!

אני מדלג ומקפץ מסביב לעץ; אני שולח את ידי לכאן ולכאן, אני מפרפר, מרוב כעס הקדחת אחזתני, זיעה קרה שטפתני — ושום פרי מן הפירות הרבים אינו מניח לי שאתפסנו. ויותר מזה, עוד התחילו מרננים יחדיו, כאותו חזן עם משוררים;

אַתָּה לֹא שְׁתַלְתָּנוּ,

אַתָּה לֹא נְטַעְתָּנוּ…

ועוד פעם זה הזמר:

אַתָּה לֹא שְׁתַלְתָּנוּ,

אַתָּה לֹא נְטַעְתָּנוּ…

שומע אתה ענין? וכן חוזר חלילה! כל דמי נתרתחו בי, וכל־כך הרבה התחבטתי והתלבטתי מסביב לעץ, עד שנפלתי על הקרקע וקצף בפי.

אני מוטל על־גבי הקרקע ורואה לא הרחק ממני כמין כובע צהוב, בדיוק כזה שחובש לראשו הפריץ, אלא קטן ממנו הרבה, כמו בשביל נֵפֶל! רעדה עוברת בי! מה זה? בינתים אני נזכר, שאשתי שלי הביאה פעם אחת הביתה כובעים כאלה ובישלה מהם תבשיל עם פתיתים לארוחת הערב… אַהאַ! — מעלה אני בדעתי — פטריה היא, כשם שאני יהודי — פטריה, ויהא חיה, לא מבושלת!

אפשר פטריה־של־כלבים היא? אפשר סם־המות בה?

לא, כשהמקום ברוך הוא אינו רוצה, אין הסַם מסַמם; אני פושט את ידי, אך החצופה הזאת נסוגה בגאוָה, היא מדלגת ומקפצת לה על רגלה האחת הדקה ומתרחקת. ״בעמל רב עליתי לך?״ שואלת היא. מילא, הרי לא אבוא להתוַכח עם חצופה. ״הבּלעי באדמה!״ מהרהר אני…

מה לעשׂות? אני סובל רעב, ממש רעב!

יהא עשׂב! — עולה בדעתי — וּלמאי אדם הראשון לא אכל בשׂר! הוא היה אדם כשר יותר ממני, ואף־על־פי־כן יצא ידי חובתו ב״ירק עשׂב״! ואני הרי אני מוטל על עשׂב נפלא. ריחני וטעים, שלח שׂפתיך ולשונך ולחַך, ובלבד להחיות את הנפש, לצאת מתוך הגן! שמא יזיק לי העשׂב, תעשׂה לי ביילא שלי ״משקה וינאי״ לרפואה… מה דאגה היא לי — לחוֹך! אך אני ממלא את חלל־פי אבני הצץ: שׂפתי ולשוני שותתות דם, והעשׂב — איננו! אני שוכב על־גבי קרקע חשׂופה…

לא טוב! כאן רואה אני בחוש, שהפריץ שלי מכשף הוא וגנו שלו אינו אלא כשוף! רמאי הוא — קוסם־קסמים! אפשר שאין לו לא גן ולא שׂדה ולא יער; כל זה אינו אלא כשוּף, ובלבד להוציא מידיו של יהודי כשר את כספו בצורת הלוָאה… רבּית הוא מבטיח, מה איכפת לו?!

ובלב הדופק כלבו של גזלן אני קופץ ממקומי ורץ בשארית כוחי ויוצא מתוך הגן.

והנה אני בשׂדה…

אַי — שבלים כזהב, הן מתנועעות כיהודים יראי־שמים בתפילת שמונה־עשׂרה… הן מזמינות אותי: בוא, יהודי, ברך עלינו ברכה; בוא, נכדו של הרב מפֹאַרציב, והקרב אלינו את שׂפתותיך הכשרות…

אני רץ ונגש בפה פתוח, אך השׂדה משמיע קול צחוק גדול! ובתוך צחוקו הוא שר, שׂדהו של האִכּר שר בקול:

הֵיכָן אַתָּה הָיִיתָ,

עֵת הָאִכָּר חָרַש?

הֵיכָן אַתָּה הָיִיתָ,

עֵת הָאִכָּר זָרַע?…

כפּרתי וכּפרת אשתי ובני ובנותי! מה פירוּש, היכן אני הייתי? אני ישבתי ולמדתי, תהילים אמרתי, התפללתי! מעשׂיות מסבא שלי, עליו השלום, הרב מפּאַרציב, ספּרתי… מה דאגה היא, מה שיהודי עושׂה?

אבל מה תועלת יש בזה, שאני יודע את האמת לאמיתה, אם השבלים שרות ונסוגות אחור. אין אני מנסה עוד לרדוף אחריהן, כבר אני יודע, מה טיבו של כשוּף.

אך אין דבר! ברעב אף־על־פי־כן לא אמות! כמה צמחים, רואה אני, עומדים באמצע ואינם זזים ממקומם; יודעים הם, שאני נכדו של הרב מפּאֹרציב, שאני יושב ולומד, ושיש לי חולשת־הלב ומצוָה היא שאטעם כולם. אני מתקרב, הם עומדים; מתקרב יותר — אינם זזים ממקומם! לחוֹך! — הצילו! אש בוערת בפי! אש לוהטת! סרפדים היו הצמחים ההם!

מיד נפלתי תחתי…

וזכות אבות עמדה לי, שלא גועתי בו במקום…

כשנתעוררתי הייתי שכוב במטה, ביילא שלי בכתה ועל ראשי הניחה לי שׂקיק מלא קרח.

— היכן שׂרה? הכלה, היכן היא? — עולה פתאום בדעתי לשאול.

עכשיו ביילא שלי נותנת קולה בבכיה גדולה: — היא ברחה — אומרת היא — לאיזה בית־חרושת. לעבוד רוצה היא…

מה סבורים אתם?! לא כלום!

נרדמתי, וכשנתעוררתי כבר נמצאתי כאן.

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47810 יצירות מאת 2658 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20265 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!