כל זמן יש לו טראַגדיה שלו ופאַרסה שלו; רצינותו שלו ובדיחתו שלו.
ולפני עידן ועידנים, כשבתי־המדרשות ובתי־הכנסיות עוד היו מלאים תורה וכבוד יהודי, שעה שהתורה עוד היתה באמת, כפי שמושר בשיר־העם הישן, מיטב הסחורה, והיחוס הבעל־בתי – ראשי־השבּוּטות שבכותל־המזרח – היו מושלים בכפּה של הקהילה… היה מתרחש שאחד “זוג” מן “ההמון”, מן הקהל האפור, הוא –חטיבה־של־בעל־עגלה, והאשה – רוקחת מיני־מרקחת, קמו יום אחד ונטלו את בנם – ואין צריך לומר מה טיבו של בן שכזה! – והואיל ולא היה להם מה להפסיד – גילחו את פיאותיו, הלבישוהו בגדי מלכות ומסרוהו לגימנסיה!
ועשׂה הענין רושם…
הדבר נתארע בקרבת ימות הפורים, והאויר אויר של חוֹיזיק היה, – הולכים שני בעלי־בתים ליצים, שלא ידעו מרוב שׂובע ומרוב טובה במה יתבדחו, ולובשים באמצעו של השבוע בגדי שבת ויום־טוב: נעלים מצוחצחות על־גבי גרבים צחורים, קאפטן עם שולים של כסף, שטריימיל עם שׂערות של כסף, ממחטות צרפתיות אדומות בידיהם, – והולכים לבקר אצל הזוג.
דירתם של הזוג בחדר מעוקם מתחת למדרגות של זרים. רוקחת מיני־המרקחת היתה עומדת ומלהטת בסמוך לתנור, כשהיא בוחשת בתרוָד גדול קלחת מלאה גרגרי־שׂדה; והאב, חטיבת בעל־העגלה, יושב ומתקן שוט של סוסים.
הדלת נפתחת מבחוץ, בעלי־בתים באים…
נכנסים היהודים ופניהם פנים של כובד־ראש, ומברכים ברכת “בוקר־טוב” בהרחבה. הזוג עומד בפיות פעורים ואינם מעיזים להשיב.
מה פירושו של הכבוד הגדול הזה? במה זכו?
תופסים שני היהודים בכּפתּור של פרוַת הגוֹיים שעל בעל־העגלה:
– אל נא תתפלא, ר' יענקל…
“ר' יענקל”? ר' יענקל רועד מפחד!
– ואל נא תהא מרעיד, ר' יענקל, אין אנו מתכּוונים, חס וחלילה, לרעה, אלא הדבר כך הוא: שמוֹע שמענו, כי מסוֹר מסרת את בנך יחידך אל השקוֹלעֶס1. מסתבר איפוא, שבוַדאי יסיים את למוּדיו וסופו מתמנה שׂררה גדול, ויהיה קרוב למלכות… ובאנו אנחנו לבקש ממך, שתשתדל ודוקא בכוח של כבּוּד־אב, שלא יהא עושה רעות לישראל!
דופק ר' יענקל דפיקה קולנית באגרוף על לוח־לבו:
– כל זמן שאני חי!… ומתייפּח בבכיה – –
ורוקחת מיני־המרקחת מתחילה מתייפּחת בפינתה שלה בסמוך לתנור, במקום שהתחבאה מפני האורחים המכובדים, נותנת ידה על לבה המגולה ופורצת בנעימה בכיינית עמוקה מתוך הגרון החנוק:
– אלא־אם־כן אין אני אמו שלו!…
הסטודנט עצמו לא היה בבית.
כך היה לפני עידן ועידנים.
וכהיום הזה? כהיום, בזמן של פרישה ועזיבה, נתאספו במקום מן המקומות כמה פרחי־סטודנטים, שעדיין אין להם מה לגלח על סנטרם, עם חלב־האם, או יותר נכון – חלב־המינקת על שׂפתותיהם, והוציאו קול־קורא אל עם ישׂראל:
– הם לא יעזבו ולא יפרשו!
הם לא ילכו אחר כל־הטוב ולא יעזבו את כנסת ישׂראל עלובה ומסכנה. הם נשארים! למען כנסת ישׂראל הם מסתלקים מן מיני־המרקחת! אין הם רוצים!
סבורים אתם אולי, שכאן צוחקין? המתינו מעט!
אמנם זה מצחיק במקצת; משום שהקול־הקורא איחר את זמנו! מניוֹתיה של ההמרה יורדות בבורסה מיום ליום. הן חדלות ממש מלהיות סחורה עוברת לסוחר!
אין נותנים מיני־מרקחת כלל!
אומרים להם למשומדים שיהיו בוחרים, במקומות שיש בהם קלפיות לאומיות – בקלפי היהודית. ואפשר הדבר, שיהיו אנוסים לשלם ברוסיה את התשלום המיוחד בעד נרות, ובפולין – את מס־הקהילה. שלושה משומדים זקנים יושבים במיניסטריון להשׂכלת־העם, והנה קאַסוֹ מגרש אותם. ואת החדשים רושמים בתעודות ההמרה: “איז יעֶברעֶיוֹב” – וכבר הוא חתום לנצח! להישאר יהודי כבר אין זה כהיום הזה מסירות־נפש גדולה… אבל – צעירים דעתם קלה! ושוב בלשונו של שלום־עליכם:
– ילדים דרכם שהם מפטפטים!
אך את הבדיחה האמיתית בידחה רוקחת מיני־המרקחת של ימינו, מרת פּוֹטיפטת – הפּוּבּליציסטיקה שלנו. בבת־אחת התרוממה ממקומה, העינים מתחת למשקפים – בנצנוץ מתנוצצות, הידים – משתלחות לצדדין, הפה נפער והשמיע קול־צעקה:
– שקצים!
מה פירוש, – מתלהבת היא, – והיהדות כשלעצמה אין לה שום ערך?
* * *
הבדיחה היא בזה שלא הכיר חוֹיזיק את בנו־יחידו שלו! התרנגולת שדגרה זמן־רב כל־כך מאחורי הקירות הזרים – לא הכירה את ביציה המתות!
מרת פּוֹטיפטת, הרי אלה הם הגידוּלים שלך!
מי זה ביטל את היהדות כעפרא דארעא, אם לא אַת, מרת פּוֹטיפטת?
אַת צובעת לך לקראת כל עונה ועונה את מעט שׂערותיך בצבע אחר; ואין את זוכרת אפילו, מה צבע היית צבועה בזמן שהרית וילדת את הביצים הללו ואחר־כך חיממת אותן בכנפיך!
ואני אזכיר לך את הדבר הזה, הגברת!
לפנים הייתי צובעת עצמך בגוָנים של חיבת־ציון. בזמנו של אחד־העם עם יהדותו העברית־העתיקה, ישׂראל ואורייתא וארץ־ישׂראל חד הם; בכרמך, בשׂדרותיך המוּצלות, היו מתהלכים ומטיילים להנאתם: משה, ישעיהו ו – אחד־העם… באהבה ובריעות ובידידות גדולה!
אבל, הרי גזירה היא שתהיינה דעות מתלקחות ונשׂרפות בבת־אחת כחשש וכקש יבש, ונסתיימה דליקתם של חיבת־ציון והאחד־העמיות כשלהבתו של זנב־הנר, אחר־כך נשאר עוד מעט עשן – וכל הענין יצא מן המוֹדאַ. הפילוסופיה של אחד־העם באיצטלה של חיבת־ציון עם הבטנה הספּעֶנצעֶראית הושלכו אל בית הגרוטאות; ואַת, הגברת, החלפת את צבעך להיותו ציוני, על־פי המוֹדאַ הוינאית, החלפת יהדות במדיניות ישרנית ושקטה־שקטה ונכנסת דרך הכניסות האחוריות… צריך לדאוג לאותם היהודים, שאינם רוצים ואינם יכולים להתבולל…
באו עליך בטענות, שאַת מרקדת והולכת אחורנית ואַת מתכחשת לקידמה, והתחלת מתגוננת בראדיקאליות, מה פירוש? הרי אנו ממרידים את ההמון, מנערים אותו מן החלומות המשיחיים, מירושלים הבנויה בנסים… מן היהדות הישנה! מן הקדוּשה הישנה! אנו רוצים מדינה ולשון! ככל הגויים!
והיהודי הזה, שהיה יודע תמיד שישנם בעולם עובדי־אלילים, בּוּדיסטים, מוּשׂלימים, נוצרים ויהודים, היהודי שראה עצמו נציגה של אחת מהשקפות־העולם המועטות, ושל הנעלה שבהן – של היהדות, שהיא עתידה, בסופו של דבר ולפי מיטב אמונתו, לנצח ביום מן הימים ולשכנע באמיתּה את כל העולם, – היהודי הזה ירד פתאום ונפל עד למדרגתו של אחד מבני שבעים האומות, שראוי לו להתקנא אפילו בבּוּלגארים! ואין צורך לומר בסרבּים! פשוט – עם ככל העמים… ורק במשהו־מן־המשהו גבוה יותר מן הצוענים.
והיתה גם תקופת־ניטשה כלשהי.
– אין אנו רוצים לסבול עוד! מוסר־הסבל הוא מוסר־העבדים! אנו רוצים מוסר־אדונים, כוח, רוב, שלטון, אדנוּת!
והאם לא החלפנו ולא שינינו את הערכין? האם לא עשׂינו את ארץ־הקודש למולדת סתם, ואת לשון־הקודש, לשון התורה והנביאים – ללשון של מקראות וללשון־רחוב?
ואחר־כך, עטופה בגלימה של מלומדת, לימדת:
– כאן אי־אפשר לעלות ולהגיע עד אל הרכושנות הגדולה ואי־אפשר לרדת עד אל בית־החרושת! כאן הכול נידון לגווֹע לאט־לאט, כאותו נר הגוֹוע וכלה, כאן אין תקוָה, כאן מוכרח לבוא שמד!
הכול ראית מראש בדיוק מדוקדק, כאותו לוח־של־מאה שנים!
ואחר־כך שוב בנוסח הלאומי, בנוסח ככל־הגויים:
– אין אנו אלא עם ככל העמים, לא פחות ולא יותר.
– אומה, בלי קשר ובלי תלוּת של דת ושל השקפת־עולם… אין אנו אומה תקינה, אם־כן מבקשים אנו להיות אומה תקינה! אין אנו רוצים לשׂאת עוד על כתפינו שום משׂאות של מוֹניזם, מוֹנוֹתיאיזם; די נשׂאנו חטוטרת זו! אין אנו רוצים להיות משׂוּאה ואבוּקה לאומוֹת־העולם. “אתה בחרתנו” – דבר זה בדו המתבוללים מלבם (ובוַדאי הגניבוהו הם אל הסידור!), את ענין ה“תעוּדה” המציא פּרוֹפיסור גרמני (וַדאי היו הנביאים הפּרוֹפיסוֹרים הגרמנים הראשונים). הפילוסופיה באמריקה הרחיקה לכת עוד יותר: משומדים יכולים אף הם להיות יהודים לאומיים… בארץ־ישׂראל תעלה שאלה זו על סדר־היום, וּוַדאי שיימצא לה פתרון ליבּעֶראַלי! חירות הדת! האמונה עניין פרטי היא, האומה מושׂג סוציאלי היא!
ובכּומתה האדומה השמעת קולך:
"יהדות… נשמת־העם… מסורת, השקפת־עולם המיוסדת על מוצא וגזע – הכול מטבעות שחוקות. במדינה הסוציאלית יהא רק אספן המטבעות אוספם אל אוספוֹ, את הדת, את המוּסר, את השקפת־העולם.
– האומה אינה אלא תוצאה של צורות־הייצוּר ושל מלחמת התגוננותה ומלחמתה לזכויותיה… לא, למען הערכים הישנים־נושנים אין אנו שולפים את החרב מנדנה. אנו רוצים בית־ספר יהודי ללמוּד אלף־בית, כתוֹבות ביידיש על מכתבים הנשלחים בדואר… "אם נסתכל מנקודת־הראות החמרנית־ההיסטורית, נראה – "
זוכרת אַת, הגברת, מה ראית מנקודת־הראות הלזאת? לא, אינך זוכרת? אבל פּטפּט פיטפּטת, נכון? כתוּכּי החוזר על מה ששמע…
ועכשיו שוב לא הכרת את הגידוּלים שלך:
הפוליטיקה הציונית נתפקקה. המדינה הסוציאלית נדחקה לזמן ארוך־ארוך. הצרות והסבל היהודיים גדלים והולכים מיום ליום, ואם “ככל הגויים” – למה? לשם מה?
וצריך אדם להיות באמת גדול־רוח, שיהא רוצה להקריב עצמו למען כנסת־ישׂראל! אם כן, מה אַת צועקת? על כן זו היא הבדיחה, בדיחת העונה:
חייבת את לשוב ולצבוע את השארית מן המעט שבשׂערותיך – בצבע אפוֹר! הצבע היהודי־האפוֹר הפשוט…
– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –
* * *
יודעת את מה, הגברת, למה לך להוסיף ולשׂחק ולהוסיף ולפּטפּט? מוטב שתחזרי בתשובה שלימה באמת, שובי להיות יראת־שמים באמת, שלמי לזמן את המסים המגיעים לו וחזרי בתשובה בימי התשובה, הרי ערב יום־הכיפורים היום, אמרי איפוא: על חטא… הכי באגרופך הקטן והרזה על לוח־לבבך היבש ואמרי בחשק… הרי כל־כך הרבה שנים חטאת!
אמרי בפה מלא!
וכשתגיעי אל “בטפשות פה” – הכי על לוח־לבבך ביתר תוקף!
-
אל בית־הספר הנכרי ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.