פעֶן-דעֶ-סיעֶקל1 🔗
פרוכת-משי תכולה, שאנו קוראים לה בשם רקיע, מבדילה בין עולם אחד ובין העולם השני.
מעל לפרוכת הכול “רוחניות” – רוחות בלבד; לא “גוף” ולא “כוח-הגוף”, לא אבק-חומר בעד כל הון דעלמא!
מתחת לפרוכת הפּוּכו של דבר – הכול עפר ואפר, הכול בצה, הכול אדמה. בין שאותו קורנס המנַגד את העולמות ניגד וחישל את החומר ההוא לגושים חזקים, קשים, אפלים ועקשניים, ובין שפיצצם במכה גדולה אחת ופיזרם והם מרחפים חפשיים בחלל-האויר, במרומים – בצה לעולם בצה היא!
“משׂערות חזיר שטריימי”ל לא תכשיר" ועל-פני הבצה המעופשת צומחות התאוות ועולות כפטריות וכמהין.
ופרוכת המשי התכולה היא הגבול בין שני העולמות, והשמש, הירח עם כל הכוכבים – בין של זהב, בין של כסף – הם הציידים-השומרים, שאינם מניחים לאבק-בן-אבק שיעלה לשם מן האדמה המרופשת.
ומה מתארע, אם מתרומם לפעמים פירוֹר אבק ועולה יותר מדי למעלה ורוצה דוקא להגיע השמימה?
יש אומרים שעז-הפנים המחוצף הזה נידון לשׂריפה, ואחרים אומרים, שהוא מיטהר באש ומתקדש, ומניחים לו לעלות…
מעל לפרוכת – כאמור – הכל רוחניות.
רוחניות הוא הרקיע – מקומו של המקום, ברוך הוא.
רוחניות – המלאכים, משרתיו, גם הבהירים-המזהירים, גם הדוהרים-הדולקים…
רוחני גם כל מה שנמצא בהיכל, למן כסא הכבוד, המסנוור את העינים כאלפי שמשות, ועד לצלחת הקטנה ביותר, החבויה בפינה האפלה ביותר…
רוחניים הם גם כל החפצים הקטנים, המפוזרים אצל ה“זעיר אנפין” על השולחן.
והנה – רוצה אני לגלות לכם סוד – זה זמן קצר באות מן החפצים הקטנים הללו הנשמות שלנו.
אתם שואלים, להיכן נעלם אוצר הנשמות?
הוא ישנו!
זהו מין מחסן שיש בו אלפי מיני סחורה – גרועות, יותר טובות, טובות, טובות ביותר, טובות-שבטובות, משובחות ומשובחות-שבמשובחות שאין למעלה מהן.
אַי, אַי, אֵילו נשמות יקרות ישנן שם!
למשל: נשמות עליונות!
כשיורדת נשמה כזאת לעולם הזה, הריהי מתעופפת בכרמו של הקדוש ברוך-הוא, בדומה – להבדיל – לדבורה, ויונקת את הדבש מתוך כל הפרחים, או (כלשונם של המלומדים) “את ההגיון מתוך העובדות”, ובכל מה שמתרחש היא רואה לא טעם ושׂכל בלבד, אלא לפעמים אפילו יושר. ובטבע היא בריה טובה כל-כך, שאִם היא משיגה רק את היושר מיד היא מוחאה כפים מרוב התלהבות, ומסביב עומד קהל פעוּר-פה ומוחא אף הוא אחריה!
נשמות גאוניות, או כלשונם של סופרי לשון-הקודש: “גאוני עולם” – אלה הם אנשים, המהלכים לפני העם ההולכים בחושך בלילה, בדומה לעמוד-האש, וכנגד זה הם מעוּשנים ומעוּננים יומם, בדומה לעמוד-הענן. אך בין כך ובין כך יש להם הזכיה – להוליך את הדורות דרך המדבר; ואם הערב-רב לפעמים אינו רוצה ללכת, רעב ועיף מן החול הכבד, אוחזת נשמה גאונית בציצית-ראשו ומושכת.
ויארע גם להפך: הערב-רב מתכעס ואוחז בנשמה גאונית בציצית ראשה ומטיל אותה אל גוב האריות, אל הכבשן, או סתם לתוך הבוץ; אך אין בכך כלום, כך סדר ההליכה במדבר!
הנה הנשמות העדינות הללו – אלו הן זבובונים כאלה של זהב, קטנים ביותר; אינם מאירים, אינם מחממים, אך יפים הם ובחשכה הם מתפשטים, כגצים מעל לגג של מפּחה…
בקצת לילות יוצאים בהם ידי חובה של כוכבים, בעלי-בתים רואים אותם ומתפרקדים על העשׂב, עוצמים את העינים ורואים את היפים שבחלומות.
אותה שעה לבם קל וטוב עליהם, והם מוכנים ומזומנים לחבוק ולנשוק את כל העולם כולו, ומחצית אחת בוַדאי.
מענינות עוד יותר הן המקוריוֹת.
בריה כזאת יש לה עור רגיל, אף פשוט, אזנים כמקובל, הכול כפי שברא הבורא לכל בני-האדם, אך בִפְנים – העצבים מסובכים במקצת.
נשמה כזאת רואה את קול החצוצרה, שומעת את טעם הדבש, טועמת את ריח קרני הירח, ויכולה למשמש את צלו של תינוק שנולד מת והובא לקבורה לפני שנים!
בתקופת תמוז יארע שעורם סומר מקור, ובאמצע החורף הם מזיעים מחמת חום, ובכל ימות השנה הם אוכלים לענה תחת דבש.
הקהל הפשוט אומר: משוגעים! אך אנשים בעלי-הבנה אומרים: הוֹ, הוֹ! ולוַאי והיו לנו רבים כמותם!
ויש עוד נשמות החודרות לפנַי-ולפנים, בוקעות את חוט-השׂערה לשנַים, וחדוּדיהן כחודה של מחט.
הללו גונבות מאת התולדה-האֵם-החורגת את כל סודותיה, עושׂות מהם פאַטעֶנ"טים ומוציאות אותם למכירה בשוּקי העולם…
ומלבד זה – נשמות-כוכבי-שבט!
הללו הן נשמות המתברקות פתאום, טסות בשריקה בחלל-האויר ונשׂרפות, אמנם במעט תועלת, אך כנגד זה ברוב תפארת!
וגם – איזה תשואות הן מקבלות!
אתם רואים, שאין אני כופר באוצר-הנשמות: להפך – אני מודה, כי מי שמקבל נשמה כזאת, ישר מתוך האוצר, לא גלגול, שכבר נתגלגל בתוך שור, בתוך בוֹאֵש, והשם יודע באיזו חיה עוד – מי שמקבל נשמה הַיְשַר, זה הוא אדם; אדם, שאיך שלא יהיה, אינו בוֹרח מפני עצמו, אינו מתבייש בפרצופו של עצמו ואינו מחביא אותו בתוך הבוץ, מוקיר את חייו הקצרים ואינו מבזבז אותם במשׂחק הסביבון, או בקלפים!…
כן, היה היו לפנים זמנים טובים יותר!
אוצר הנשמות עמד פתוח, דלתותיו פתוחות לרוָחה; על-גבי השולחן היה מונח הפנקס הגדול של הוצאה והכנסה, והמחסנאי – אותו זמן עוד היה אברך, חלב ודם – היה כותב וכותב: נשמות נכנסות, נשמות יוצאות.
מימין היו פורחות ויוצאות יונים רכות צחורות, עם נוצות כשלג, ומשׂמאל היו נכנסות מלוכלכות במקצת, עם עינים כהות, ראשים כפופים במקצת, וכנפנפיהם מקוֹרחות מעט. ומבעד לצינור היו נשמעות הפקודות מן הרקיע השביעי, פקודה אחר פקודה: נשמה – לק"ק רייביץ, שלוש – לכרך טישביץ, שש – להוֹציפּלוֹץ, שלושה מנינים – לפֶרֶשהַשֵד, לפעמים נשמה לואַרשה גם-כן… ולילה לילה היה יוצא משלוח נשמות…
כהיום הזה הטל אינו אלא ענין של פיסיק"אַ; הרטיבות שבאויר, יודעים אנו, מתעבּה בצורת טפות, על-פני העלים והעשׂבים שהוצנו, וזה הוא הטל.
באותם הימים היו אלה דמעות, דמעותיהן של הנשמות החדשות, שבשעת מעופן ראו את האדמה החשוּכה, ומתוך פחד פיזרו עליה את פניני תוגתן…
והכול היו מקבלים אז נשמות, ונשמות אמיתיות, למן הרב ועל לבּלן; עוד קודם שכף-רגלו של מלמד הוצגה על-גבי הקרקע הצוננת, כבר עמד מלאך, נשמוֹנת תחת בית-שחיו, ויישר לו את כנפיו הצחורות, התכונן לצאת לדרך…
חבל – לפנים היה כך!
כהיום הזה האוצר סגור ומסוגר ופתחו מסומר, והשבילים בכניסתו וביציאתו העלו עשׂבים…
בפנים יושב אותו מחסנאי עצמו, אך פניו שוב אינם אותם הפנים. ירח עגול על ראשו, שׂפתו התחתונה משורבבת כלפי מטה, וזקנקנו האפור מדולדל… עם משקפים של נחושת-קלל, מוזחים כלפי-מעלה על מצח-הקלף, יושב ומנמנם; ואם הוא נוטל לפעמים את הנוצה אל היד, אינו נוטלה אלא בשביל לחטט בה בין השינים המתנודדות…
מזמן לזמן מתחילה נשמה מן הנשמות לפהק בפינתה, ועושׂה כמותה גם שניה וגם שלישית, מפהק כל המחסן – המחסנאי מתעורר, מעמיד פנים זועפות, פותח את הפה לגעור בהן – ומפהק עמהן יחד…
אין אני יודע, מהו היחס בין העולם הזה ובין העולם ההוא… אם העולם ההוא אינו אלא בבואתו המעודנת של העולם הזה, או שהעולם הזה אינו אלא בבואתו המגושמת של העולם ההוא, – אך גם למעלה מורגש עכשיו פעֶן-דעֶ-סיעֶקל.
הפרוכת מן הצד ההוא נראית כמין עב-ערפל לפני שבר-עננים, ספוג גפרית… הכוכבים דומים למסמרי-נחושת צהובים בספּה שעבר זמנה… הלבנה נראית כמין צלחת-בדיל דהה שמעמידים לאסוּף מחצית-השקל בפורים… החמה לבדה עדיין יש לה צורה של ממש, אך מי רואה אותה?
פעֶן-דעֶ-סיעֶקל ישן יומם לאחר מוֹרפיוּ"ם, ומשׂרך רגליו, מרוך-עצבים, בכל הרחובות בלילה…
פעֶן-דעֶ-סיעֶקל ברקיע!
ירוק-רקב או צהוב-שעוָה – אלה הגוָנים היחידים שהם שם במוֹד"אַ… להניע את היד בעצלות, כמו בשביל להטות חוט של קורי-עכביש מעל הפנים, זוהי התנועה היחידה שם! אם מתעקמות שם לפעמים שׂפתים כחלחלות, הרי “מילא!” היא המלה היחידה המבוטאת, בעצלות, כמעט לא נשמעת…
לפעמים מתרוממים בכבדות שני עפעפים. מתגלה זוג עינים חלבניות, תמימות, ומסתכלות על סביבותיהן, לא תמהות, לא מתענינות, המקום לבדו יודע לשם מה הן מביטות, ויורדים העפעפים ונופלים בחזרה.
“לשם מה כדאי לפתוח את אוצר הנשמות!”
“ואם אלפי-אלפים ורבבי-רבבות ניצוצות ירדו אל הבצה, כלום יראה מישהו לאורם רגע אחד של אושר?”
“ומה מועיל הדבר, שמורידים מזמן לזמן גאונים? הם חוזרים שׂחקני-פורים גמורים, מקושטים מידאַ”ליות של נייר וגוררים אחריהם את חרבות-העץ!"…
"ואם מי מהם אינו שוכח את יעודו, והוא בועט בהאדמה ומטלטל אותה ממקומה, – הריהי מתגלגלת עד שפוגעת באבן הראשונה המזדמנת לה בדרך ושוקעת עוד יותר בתוך הבצה…
“ואם שולחים להם נשמות מאירות, נשמות בעלות רעיונות, הרי הם מחליפים את הרעיונות בהשקפות, בנקודות-קפיאה, שבהן המוח קופא ומזדגג לעולמים ושוב אי-אפשר לו ללבוש צורה אחרת כלל”…
“וההשקפות הופכות לאבני-נגף חדשות בדרך”…
כך מהרהר פעֶן-דעֶ-סיעֶקל ברקיע.
וכשהמלאך הממונה על ההריון דופק על הדלת ומבקש נשמה, בשביל בנו-יחידו של הגביר שבגבירים, משפיל הוא, כביכול, מבוייש את עיניו הקדושות; הלה מוסיף ודופק בדלת-הזכוכית, “זעיר אנפין” רוחו קצרה, כביכול, ומשליך לו החוצה מה-שלא-יהיה מן הבית… מה-שלא-יהיה… מכל הבא אל היד, מכל הבא תחת הרגל, חפצים קטנים, שנוח יותר לתפסם ולטלטלם מבעד להחלון והדלת… ומן החפצים הקטנים הללו יוצאות נשמות קטנות, זערערות! לפרקים קרובים הן יפות ביותר, לפעמים גם מועילות, ואפילו מלומדות, אך זערערות… הן קטנות עד כדי כך, שהעולם הגדול אינו יכול כלל למצוא לו מקום בתוך מוחותיהן הקטנים שלהן… ויש הכרח לפלג אותו פלוּג מלאכותי לעמים, למדינות, לפּרוֹבינקיות, ואפילו לכפרים ולערים…
וכל עיר וכל כפר אף הם מתחלקים עוד למעמדות ולחוגי-חברה…
“והרעֵב לשׂבֵעַ איננו רֵעַ!”
“כפות-ידים צחורות וכפות-ידים שחורות אינן נישׂאות יחד לברכת-כוהנים!”…
וכל עולם קטן יש לו נביאיו הקטנים, פּאַטריוֹ“טין זעירים, פּוֹליטיקוֹ”נין זערערים… מפני שכל אלה אינם בעלי נשמות מהיכל-הנשמות, אלא בעלי נשמות מן הזוטות שעל-גבי השולחן…
הנה, ממכבד-הניירות הקטן באה נשמתו של עריץ קטן, בעל בעמיו, המכביד ידו על אשתו וילדיו; אין הוא יכול אחרת!
מזנב-הפתילה המפוחם של נר-החלב בא לעולם מלמד, מורה, אחד “מכאן עד כאן”, המעלה עשן ועושׂה פיח ואין לו כוח להבהיר למישהו במוח…
ממספּריִם-של-נייר נעשׂה עורך, סופר, או עתונאי-מלקט, מצילת-שולחן הופכת יושב-ראש של חברת-צדקה קטנה העורכת מסבּות גדולות…
ואם מושלכת לפעמים מברשת-שינַים, נוצרת מכל שׂערה רופאת-שינַים…
פעם אחת (מסַפּרים יודעי-דבר) פסק ברקיע שעון אחד מללכת, והמטוטלת קפצה החוצה מבעד לחלון; והיא התפשטה על אלפים רבים של אנשי-הקהל, שתדלנים, מליצי-יושר, עסקנים, מביאי-משיח קטנים… והכל מרעישים ומצלצלים: טיק-טאַק, טיק-טאַק… דומה, עושׂים מעשׂה, מהלכים ומהלכים, ואף-על-פי-כן אין זזים מן המקום…
אפילו המלומדים הן נשמות קטנטנות, זערערות כל-כך, משל לראשי-סכּות… כל אחת יושבת לה בתחומי מקצועה המוגדר… מולכת בדל"ת-אמות המדודות שלה!
הוֹ, שם היא בקיאה בכל דבר! יודעת כל סדק, כל בדק! שם כל אבקק נמדד ונשקל, מרחרחים בו וממשמשים בו, ומלקקים וטועמים בו טעם! והכול נרשם לזכרון – הטעם והריח ואפילו הצל, שאבקק אחד מטיל על חברו האבקק…
לאחר דל“ת-האמות – כבר היא נמצאת במלוכה זרה, בלא בּעֶדעֶקעֶ”ר ובלא תעודת-מסע.
שם היא עיורת ומפרפרת, ומטפּחת בכנפנפיה, כעטלף בצהרי היום!
שם כבר עולם זר הוא, שם כבר יושב ראש-סכּה אחר וחוקר ובודק, וממשמש ומרחרח, ומודד ארכו ורחבו של כל צל של אבקק…
מן הנקודות הקטנות הללו אי-אפשר שתצא אש ותחמם, לעולם אינן נפגשות, ולפיכך קר כל-כך, לח כל-כך, אפור ומלוכלך כל-כך ברחוב, במוח, בלב…
אך אנשים מעשׂיים אומרים: כך צריך להיות! כך מלוכלכים, אפורים ומרוּפּשים הם – החיים עצמם, האמת, העובדה שכל מה שהוא נוצץ (ואינו זהב) אינו אלא מרמה, וכל מה שיש בו גוָנים – משׂחק-ילדים הוא, בועות-סבון, חלומות משונים…
וכל אב שהוא אדם מעשׂי, קודם שהוא עוצם לעולם את עיניו הפקחות, אם כי הקפואות כבר למחצה, תופס ביד הגרומה את הבן היחיד ומשביע אותו: את ראשך מתוך הבוץ אל תרים! אתה עלול, חס ושלום, להצטנן, ותקבל נזלת!
ומשום כך נופלת האֵם הנאמנה על צוָאריה של הבת הישוּבה לחופה, ומלחלחת את ההינומה שלה בדמעות חמות, ומתחננת לפניה, מבקשת רחמים: בתי שלי, אל נא יפריעו לך חלומות בחייך!
ומשום כך מניח הפּרוֹפיסוֹ"ר החמוּר את אצבעו הגרומה על חטמו חד-העוקץ ומזהיר את התלמידים:
– ילדים, הזהרו מפני צבעים!
ושוער-הבית נשאר עומד מזמן לזמן באמצע החצר, סנטרו שעוּן על המטאטא, והוא מביט אל הדיירים לתוך חלונותיהם, לראות שמא מבהיקה, חלילה, שמשה באחת הדירות…
וכל האנשים המעשׂיים והחכמים הללו, כשהם יוצאים אל השוק ופוגשים אדם שעיניו זוהרות, הם מתכנסים במרוצה ומתייצבים בעגוּל ובועטים בו ברגליהם לאחוריהם ומגרשים אותו…
* * *
הנה – אני שוכב כך ומהרהר, ופתאום נבקע הרקיע, ואני רואה את המתהווה בהיכלו של הזעיר-אנפין…
מלאך מתופף שוב על שמשת החלון! הוא, כביכול, מתכעס, מסיר את הכתר מעל ראשו ומטילו אל המלאך מבעד החלון…
ואני רואה, איך הזעיר-אנפין, כביכול, נשאר יושב בלא הכתר, עם רצועה אדומה על המצח, – זה הסימן שהטביעו בו שוליו הקשים של הכתר, – וטפה קדושה של זיעה ירדה והתגלגלה מתחת לרצועה האדומה…
והוא, כביכול, נשם לרוָחה, ובת-שׂחוק קדושה, בת-השׂחוק המלאה חסד ורחמים, הופיעה על פניו!
ובינתים פגע הכתר בקדקדו הקשה של המלאך והתבקע…
הוא התבקע והתפוצץ… ואלפים-אלפים רסיסים של יהלום ואודם, ספּיר ולשם נתבזקו ונתפזרו מכתרו, כביכול.
וירדו אל העולם הזה אלפים-אלפים של נשמות מרסיסיו של כתרו, כביכול! והם התפזרו והתפשטו על-פני ערים וכפרים, בתים, אהלים ומערות! וכל מקום שהגיע לשם רסיס מכתרו, כביכול, שם נפקחו שתי עינים מאירות.
ומאלה גדלו והיו אנשים אחרים, אחרים לגמרי…
עם אסטומכות קטנות יותר, אך כנגד זה היו לבותיהם ומוחותיהם גדולים יותר, ובכל מוח ישתקף כל העולם כולו, ולא חלק מועט ממנו… והלבבות היו פועמים למען הכול, למען כל אותם שנשמתם באה מן הכתר האלוהי, ולא רק למען בני-הבית הקרובים…
וכל אחד הבין לרֵעו, ועוד יותר הבין לעצמו… ושום אחד מהם לא היה נזהר ומסתיר מפני חברו, לא ברח מפני שום אדם ולא רדף אחרי שום אדם…
והיה אור וחום ונועם בעולם, וכל אחד ראה בחברו ידיד והכיר בו את אחיו.
והאיש השוטר יצא אל העיר ועבר מרחוב לרחוב והתוף בידו והכריז: למדו, למדו! מה שתכירו לדעת, הוא מה שתאבו ותאהבו!
לצערי, לא היה כל זה לפי שעה אלא חלום!
-
פען–דע–סיעקל – סוף המאה (כאן הכוָנה לסוף המאה הי"ט). ומפני שהמאה הי“ט, המצויינת בהשׂכלה ובהתקדמות, נשתבשה בסופה והפכה להיות אדוקה בדת ובשׂנאה לישׂראל – אומרים על כל דבר של עיפות, הזנחה ואזלת–ידים, שגעון או שטות: פעֶן דעֶ סיעֶקל – ”סוף המאה" הוא הגורם. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.