רקע
ברל כצנלסון
עבוֹדתנוּ התרבּוּתית

(הרצאה בּועידה הרביעית)

הועידה כּבר נתוּנה בּמצב־רוּח של בּין־השמשוֹת, ערב נעילה. וּבמצב זה אין הקפיצה מעוֹלם המשק לעוֹלם הרוּח נוֹחה בּיוֹתר. אף על פּי שגם בּשאלוֹת המשק שלנוּ יש הרבּה תוֹכן רוּחני, וּשאלוֹת הרוּח שלנוּ נתוּנוֹת בּתוֹך כּבלי מציאוּת משקית. והקדמה קצרה לבּירוּר אצלנוּ: מהוּ מצב הפּעוּלההתרבּוּתית והחינוּכית בּתנוּעת הפּוֹעלים בּעוֹלם?

לאחר המכּוֹת הנאמנוֹת שהוּכּה מעמד הפּוֹעלים בּעוֹלם אָנוּ עוֹמדים ותוֹהים ושוֹאלים לגוֹרמי המפּלוֹת. וכרגיל, רוֹצים למצוֹא את הגוֹרם היחיד, שאין בּלתוֹ. יש תוֹלים את הקוֹלר בּקו מדיני שנקטה תנוּעת הפּוֹעלים, אף על פּי שבּארצוֹת שוֹנוֹת נקטוּ קוים שוֹנים. לא הרי מדיניוּתה של תנוּעת הפּוֹעלים בּאיטליה, בּהוּנגריה, כּהרי מדיניוּתה בּגרמניה. רוֹב המתוַכּחים בּשאלוֹת אלה סבוּרים כּי אילוּ שמעוּ מפלגוֹת הפּוֹעלים להם ונקטוּ את הקו המדיני שהם, המתוַכּחים מציעים, כּי אָז היה מעמד הפּוֹעלים הוֹלך מנצחוֹן לנצחוֹן. בּ“דבר” הבליט בּילינסוֹן אַספּקט אחר לראִיית התבוּסה הגרמנית: אַספּקט חברתי־פּנימי. חוֹסר־השויוֹן וחוֹסר־החברוּת שנתגלוּ בּעיקר בּגלל חוֹסר־העבוֹדה הגדוֹל הם שאָכלוּ את כּוֹחה של תנוּעת הפּוֹעלים הגרמנית. רצוֹני להוֹסיף לכל אלה עוֹד אַספּקט אחד: מצבה התרבּוּתי והרוּחני של תנוּעת הפּוֹעלים.

תנוּעת הפּוֹעלים כּשלעצמה הנה תוֹפעה תרבּוּתית גדוֹלה וגוֹרם תרבּוּתי גדוֹל. עצם המגמה הבּאה “להקים מעפר דל”, להוֹציא את הפּוֹעל מעבדוּת לחרוּת, מאפלה לאוֹר עוֹלם, עצם הקריאה למרד, ההתקוֹממוּת נגד יוֹם עבוֹדה בּן 14 שעוֹת, נגד חיי מרתף – הריהי גוֹרם תרבּוּתי כּבּיר. הקריאה לפּוֹעל שישחרר את עצמוֹ, שלא יסמוֹך על כּוחוֹת זוּלתוֹ, שיקים לעצמוֹ מַנהיגוּת מתוֹכוֹ, שיתלכּד לחברה אחת – עוֹררה כּוֹחוֹת נפש וּמחשבה, זקפה כּפוּפים. ואכן, בּראשית ימיה שימשה תנוּעת הפּוֹעלים גוֹרם חשוּב בּהעלָאָה רוּחנית של העם. והיא זכתה לגילוּיים חשוּבים. ממעמקי המכרוֹת וּמאפלת המרתפים עלוּ פּוֹעלים ושוּליוֹת, שלא ראוּ מאוֹרוֹת בּית־ספר ולא קיבּלוּ כּל השׂכּלה רשמית, והגיעוּ בּהשפּעת הסוֹציאליזם לחיים נפשיים עמוּקים, למאמצים שׂכליים, זכוּ ללמוֹד וּללַמד ונתנוּ לתנוּעת הפּוֹעלים ממיטב אישיה.

וכן זכתה תנוּעת הפּוֹעלים בּאביב ימיה שיצטרפוּ אליה כּמה מגדוֹלי הרוּח של אירוֹפּה. כּמה גילוּיים אינטלקטוּאַליים וכמה קניני רוּח של אירוֹפּה מהמאה התשע־עשׂרה קשוּרים בּתקוּפת הצמיחה הראשוֹנה של תנוּעת הפּוֹעלים.

אך מי שיתבּוֹנן למה שאירע לתנוּעת הפּוֹעלים בּשנוֹת בּגרוּתה, לאחר שהקימה איגוּד מקצוֹעי עצוּם, מפלגוֹת אדירוֹת, עתוֹנים הרבּה, לאחר שהגיעה למדרגה של אוֹפּוֹזיציה פּרלמנטרית בּעלת הערכה וגם לחלק בּשלטוֹן – ישתאה למראה: איכה דלל המַעין הרוּחני, איכה הצטמק האוֹפק התרבּוּתי.

מי שישאל לנתיבוֹת ההיסטוֹריה ויפנה לחקר גוֹרלה של תנוּעת הפּוֹעלים לא יוּכל להסתפּק רק בהתבּוֹננוּת למצבה הפּוֹליטי והאִרגוּני, לשביתוֹת ולבּחירוֹת, – מוּצלחוֹת אוֹ נכשלוֹת – למצבה בּתקוּפת גיאוּת כּללית וּבתקוּפת בּטלה מאוֹנס. הוּא יצטרך לעקוֹב אחר חיי הרוּח, אחר התפּתחוּת האידיאוֹת, אחר המאמצים והכּשלוֹנוֹת בּהוָי התרבּוּתי. אפשר שיתגלה אז כּי ההישׂגים והכּיבּוּשים האִרגוּניים והפּוֹליטיים לא תמיד עלוּ בּד בּבד עם ההתקדמוּת התרבּוּתית והרוּחנית של התנוּעה ושל המדינה. דוקא בּתקוּפוֹת הגידוּל וההתבּצרוּת המקצוֹעית והמדינית אנוּ עדים, לעתים קרוֹבוֹת, לשיטוּח תרבּוּתי, להתאַבּנוּת המחשבה, להצטמקוּת הכּוֹחוֹת הרוּחניים וּלדלדוּל הפּעוּלה החינוּכית. ואוּלי יש לבקש גם כּאן את אחד המפתחוֹת לחידה ההיסטוֹרית הצוֹרבת של תבוּסת הדוֹר.

לתנוּעת הפּוֹעלים אפשר להגיש תביעוֹת תרבּוּתיוֹת אחרוֹת מאשר לכל תנוּעה אחרת בּימינוּ. מכּל המפלגוֹת הפּוֹליטיוֹת שבּתקוּפת המשטר הקפּיטליסטי היתה רק מפלגה אחת שחינוּך ההמוֹנים והשׂכּלתם היה לחלק בּלתי־נפרד מתכנית פּעוּלתה. שאר המפלגוֹת ראוּ את עצמן כמפלגוֹת־השעה, כּמפלגוֹת השוֹלטוֹת אוֹ השוֹאפוֹת לשלטוֹן בּשעה זוֹ, בּתחוּמי המשטר הקיים. הן האמינוּ שהמחר לא יהא שוֹנה מן היוֹם. ולא ראוּ צוֹרך בּשוּם השקפת־עוֹלם היוֹצאת מתחוּמי המוּשׂגים המקוּבּלים בּיוֹם שלטוֹנן ולא בחינוּך ההמוֹנים לקראת עתיד אחר. מפלגוֹת יוֹתר מתקדמוֹת היוּ מכניסוֹת בּמשהוּ דאגוֹת השׂכּלת ההמוֹנים לתחוּמי עניניהן, אבל לא יוֹתר מזה. רק לתנוּעת הפּוֹעלים היה הרעיוֹן על תיקוּן החברה ועל משטר העתיד לאֵש־דת, והעלָאת מצבם התרבּוּתי והרוּחני של ההמוֹנים – מטרה בּפני עצמה.

מדרך הבּריוֹת שהן מוֹדדות ערך כּל פּעוּלה וּמאמץ בּאַמת מידה של הצלחתם. יש מדינה גדוֹלה בּעוֹלם אשר ה“הצלחה” (סוּקסיס) היא לה פּוּלחן. שם אומרים: “אין דבר מצליח כּהצלחה”. וגם תנוּעוֹת פּוֹליטיוֹת אשר בּחיקן גוֹרל עמים וּמעמדוֹת, רגילוֹת להעריך חזיוֹנוֹת וּפעוּלוֹת בּמידה זוֹ: הצלחה ממשית, הנתפּסת בּיד. וּלשם הצלחה זוֹ מוַתרים על דברים שאין שׂכרם בּצדם ממש. תכוּנה זוֹ, נחלת כּל מפלגה מדינית, השתרשה גם בּתנוּעת הפּוֹעלים. שוּם דבר לא נערך בּתוֹכה כּמוֹ תוֹספת “מקוֹמית” בּבּחירוֹת, כּנצחוֹן “ממשי” בּמלחמה כּלכּלית ואִרגוּנית. אף על פּי שנצחוֹנוֹת אלה לא תמיד היה בּהם ממש, ויש ששׂכרם יצא בּהפסדם. מאידך, לא ידעה התנוּעה להעריך אוֹתם הנצחוֹנוֹת שאינם כּל כּך בּוֹלטים לעין, ושבּהם אפשר תלוּי הנצחוֹן האמיתי והמכריע. וכידוּע, אין הפּעוּלה בּשׂדה החינוּך והתרבּוּת יכוֹלה להבטיח נצחוֹנוֹת מהירים בּכיבּוּש וּבשלטוֹן כּפעוּלה בּשׂדה המדיני והמקצוֹעי.

ונתגלגלוּ הדברים והגיעוּ לידי כּך שהפּלג שזינק מעמקי הרוּח, ממַעינוֹת הישוּעה האנוֹשית, נתקע ושקע בּחוֹלוֹת. הפּעוּלה התרבּוּתית נעשׂתה לתנוּעת הפּוֹעלים, בּמידה שהלכה ונתקרבה לכוֹח וּלשלטוֹן, גם לימין וגם לשׂמאל, בּבחינת “רקחוּת וטבּחוּת”, משרתת לארגוּן ולפּוֹליטיקה. היוּ בּוֹדדים “משוּגעים” לעניני תרבּוּת והשׂכּלה עממית, והם עשׂוּ כּכל אשר השׂיגה ידם, והמפלגה היתה שׂמחה לזקוֹף את מאמציהם לזכוּתה, אבל התנוּעה כּוּלה, בּמידה שגיבּרה חיילים ונכנסה לתחוּם כּיבּוּשים מדיניים, שיעבּדה את עצמה ואת כּוֹח פּעוּלתה ואת חוֹפש מחשבתה לנצחוֹן זה. וטעתה בּזה טעוּת הרת־תבוּסה.

אפשר לקיים שלטוֹן מדיני קיים גם בּלי מאמצים תרבּוּתיים מיוּחדים. מפלגה המחזיקה בּמשטר כּמוֹ שהוּא, אוֹ מבקשת לתקן אוֹתוֹ משהוּ, אוֹ להחזיר משטר קוֹדם ליָשנוֹ – אפשר לה גם בּשׂדה התרבּוּת לקיים את הקיים, ותוּ לא. אבל תנוּעה הבּאה לשנוֹת סדרי חיים וסדרי חברה וּמשק, תנוּעה המבקשת לעשׂוֹת את ההמוֹנים, שעדיין הם מחוּסרי יכוֹלת לקיים כּהוֹגן דמוֹקרטיה פּוֹליטית, לנוֹשׂאי דמוֹקרטיה סוֹציאלית – תנוּעה אשר כּזאת אין לה שוּם תקוה להגיע למטרתה אם היא לא תבקש ולא תמצא דרכים להעלָאת הרמה הרוּחנית של חבריה. גם כּיבּוּשים פּוֹליטיים ואִרגוּניים לא יעמדוּ לה בּיוֹם פּקוּדה.

וּשאלה בּתוֹך שאלה. בּתוֹך שאלת התרבּוּת של תנוּעת הפּוֹעלים יש עוֹד שאלת האינטליגנציה, שבּה מתחבּטים שני הצדדים. יש כּאן מעין רוֹמן טרגי, זיווּג שעדיין איננוּ עוֹלה יפה. מצד אחד אין שוּם ציבּוּר בּעוֹלם – אם לא לחשוֹב את הקפּיטליזם בּימי פּריחתוֹ, כּשהיה להוּט אחרי האינטליגנציה הטכנית – זקוּק לכוֹחוֹת מדע והשׂכּלה ואמנוּת וחינוּך כּציבּוּר הפּוֹעלים; ואמנם ראינוּ שעִם כּל התעוֹררוּת הפּוֹעל ויציאתוֹ למערכה הציבּוּרית נלוים אליו כּמה משׂכּילים וסוֹפרים וּפייטנים ואמנים. ואף על פּי כן רק אנשי־רוּח מוּעטים בּערך דבקוּ בּכל לבּם ונפשם בּתנוּעת הפּוֹעלים ונשׂאוּ בּכל תלָאוֹתיה, ולא עזבוּה גם בּשעוֹת נסיוֹן ורפיוֹן, ואפילוּ בּשעוֹת מדחה.

בּדרך כּלל לא הביאה הפּגישה לידי התקרבוּת שלמה. עוֹד לפני כּמה שנים קוֹננוּ סוֹפרים פּייטנים על התהוֹם והזרוּת שבּין האח ה“שחוֹר” והאח ה“לבן”, שאינם יוֹדעים לקרב זה לזה. מצד אחד הביאה אִתה האינטליגנציה – יוֹצאת שכבוֹת עליוֹנוֹת אוֹ מתעלוֹת בּחברה – כּמה וכמה מעצוֹרים נפשיים וחברתיים: תביעוֹת וּפּרטנזיוֹת והרגלי־חיים שאינה מוּכנה לוַתר עליהם. לפעמים קרוֹבוֹת חסרה האינטליגנציה המצטרפת את השלימוּת הנפשית, את הכּוֹח להידבּק בּעבוֹדה, בּתפקיד, בּחברה הפּוֹעלית, את הכּוֹח להביא קרבּנוֹת חמריים וחברתיים (אשר הפּוֹעל מלידה אינוֹ נתבּע להם, בּאשר הם מוּטלים עליו מאוֹנס בּתוֹקף מצבוֹ). וּמאידך, לא תמיד ידעה תנוּעת הפּוֹעלים לקלוֹט את הכּוֹחוֹת הרוּחניים אשר בּיקשוּ את הדרך אליה. וּבמידה שכּיוצה את האוֹפק התרבּוּתי שלה, בּמידה שכּבלה את חייה הרוּחניים, בּמידה שרדפה אחרי נצחוֹנוֹת “ממשיים” – היא גם נכשלה בּמשׂכּילים מבקשי קריֶרה ועמדה, הרוֹאים את מעמד הפּוֹעלים כּהדוֹם להתנַשׂאוּתם, וסגרה את הדרך בּפני כּוֹחוֹת רוּחניים חפשיים, בּלתי־תלוּיים, מבקשים דרכים חדשוֹת. לא מקרה הוּא שבּראשית צמיחתה של תנוּעת הפּוֹעלים אנוּ רוֹאים בּקרבּה וּמסביבה אישים גדוֹלים כּמוֹ האוּטוֹפּיסטים הראשוֹנים1, וּכמוֹ הֶס, פּרוּדוֹן, הֶרצֶן, לַסַל, מרכּס. מה שאין כּן בּתקוּפה המאוּחרת. שנוֹת השׂגשׂוּג לא הביאוּ אתן אלא תלמידים, אֶפּיגוֹנים, נמוּשוֹת – על כּל פּנים בּינוֹניים. אין להניח כּי בּחמישים השנים האחרוֹנוֹת לא הוֹפיעוּ גאוֹנים וּמחַדשים. הם הוֹפיעוּ בּמדע, בּטכניקה, בּפילוֹסוֹפיה, בּשירה. וּמה משוּנה הדבר שאוֹתה ההשקפה השוֹלטת בּעוֹלם הכּנסיוֹת, “הראשוֹנים כּמלאכים”, השתלטה גם בּתנוּעת המהפּכה הפּוֹעלית, אשר הכניסה את עברה ואת ראשוֹניה לקַנוֹן, והסתפּקה בּהוֹוה בּבינוֹנים. האם חמישים שנוֹת תנוּעה גדוֹלה ולוֹחמת לא היה בּהן מקוֹם לגאוֹני־רוּח?

אפשר שגם בּזה אחד המַפתחוֹת לחוּלשוֹתיה של התנוּעה. מוּבן שאין תנוּעה זוֹכה לגאוֹנים על פּי הזמנה. ואין שיתוּף של יוֹצרים ואנשי תרבּוּת נרכּש על ידי חנוּפּה לפלוֹני הסוֹפר ואלמוֹני המשוֹרר המבקשים עטרה אצל הפּוֹעלים. אבל ריחוּק מחנוּפּה וּמהסתגלוּת לחוּד וצרוּת רוּח לחוּד. לא מעטים הם אישי תנוּעת הפּוֹעלים אשר הוּקאוּ מתוֹכה, בּגלל עצמאוּתם המחשבתית (גוּסטב לַנדוֹאֶר בּגרמניה, טרוֹצקי בּרוּסיה).

איני יוֹדע מה חוֹשב דוֹר הקוֹראים הצעירים על דבר רמת עוֹלם המחשבה הסוֹציאליסטי והקוֹמוּניסטי בּימינוּ. לי מוּנוּ בּנדוֹן זה מנעוּרי אכזבוֹת קשוֹת. תקוָתי לראוֹת בּספרוּת הפּוֹעלים השוֹטפת שׂיא המחשבה של הדוֹר – נתבּדתה מהר. וּמיד הוּעמדתי על הסתירה הגדוֹלה שבּין ספרוּת הקלַסיקים הסוֹציאליסטיים לבין ספרוּת נוֹשׂאי־הכּלים. בּרגע זה נזכּר אני בּתמוּנה מימי נעוּרי: נערה צעירה, שצמאה לספרוּת מַהפּכנית חשאית. היא קיותה למצוֹא שם משהוּ שיעלה על הספרוּת הרוּסית הגדוֹלה, והנה זכתה סוֹף סוֹף לכך. הגיעה לידיה חוֹברת חשאית אשר על הדפּסתה ועל הפצתה הלכוּ אנשים לכלא וּלסיבּיר. קראה ונעלבה. שם היוּ דברי־תעמוּלה רגילים אוֹ דברי־פּוּלמוֹס בּין מפלגוֹת הפּוֹעלים אז, בּין ס“ד לבין ס”ר2. הזהוּ עוֹלם המחשבה הנכסף? שאלה בּאכזבתה. וחוֹששני שאוֹתה אכזבה תמימה יש בּה כּדי סמל לאוֹתה אכזבה שרבּים מאִתנוּ כּוֹאבים אוֹתה כּשהם נפגשים עם המחשבה המַהפּכנית ועם המציאוּת הפּוֹעלית כּמוֹת שהן. מי שדן על תנוּעת הפּוֹעלים בּאמריקה וּבאירוֹפּה לא על פּי חוֹברוֹת שקרא וּנאוּמים ששמע, אלא על פּי מראה עיניו והתבֹּוננוּתוֹ העצמית, וּמי שרוֹאה לא בּעיני “זר לא יבין” (המתפּעל אוֹ מבטל), אלא כּאדם מבּפנים, החוֹדר לתוֹכם של דברים וכוֹאב את כּאבם, אי אפשר לוֹ שלא ירגיש בּאיזוֹ מידה אין ההוָיה של תנוּעת הפּוֹעלים בּעוֹלם כּוּלוֹ, בּאגָפּיה השוֹנים, הוֹלמת את המטרוֹת הגדוֹלוֹת שאליהן נוֹעדה.

ואם אי אפשר להקים משטר סוֹציאליסטי בּמדינוֹת הקיימוֹת בּעזרת המציאוּת התרבּוּתית של הפּוֹעלים כּיוֹם הזה, על אחת כּמה וכמה שאין להקים עם עברי עוֹבד, גָאוּל מן הגלוּת וגָאוּל מן הבּטלה, בּלי מאמצים רוּחניים יוֹצאים מן הכּלל. מבּחינה זוֹ עלינוּ לדוּן בּשאלוֹת התרבּוּת של תנוּעתנוּ.

לכאוֹרה, הבינה תנוּעתנוּ מתחילה למאמצים תרבּוּתיים יוֹתר מכּמה תנוּעוֹת אחרוֹת. כּשם שמפּני מוֹצאנוּ המיוּחד – שכבת עם טעוּנת כּוֹחוֹת רוּחניים וּמסוֹרת תרבּוּתית – וּמסיבּוֹת הוַיתנוּ קדמה תנוּעתנוּ לאחרים בּהבנת ערך הבּניה המשקית, הקוֹאוֹפּרציה והעזרה ההדדית כּתפקידים אוֹרגָניים וּכגוֹרמים מכריעים בּגוֹרל הפּוֹעל.

לכאוֹרה אנוּ יכוֹלים לציין בעבָרנוּ קו הגוּן של הישׂגים תרבּוּתיים. אזכּיר רק דוּגמה אחת: חלקנוּ בּתחיית הלשוֹן וּבהנחלתה להמוֹנים. אוּלם אין מתפקידי הפּעם למנוֹת וּלהעריך את זכוּיוֹתינוּ. רצוֹני להצבּיע על חוֹבוֹתינו. קרה לנו בּשׂדה התרבּוּת מה שקרנוּ בּשׂדה ההוָי ההסתדרוּתי. אוֹתה צידה לדרך שלקחנוּ אתנוּ בּצאתנוּ אינה מספּיקה כּיוֹם הזה. ושמא אוֹרבת לנוּ סכּנת הגבעוֹנים: “זה לחמנוּ חם הצטיידנוּ אוֹתוֹ מבּתינוּ בּיוֹם צאתנוּ ללכת אליכם ועתה הנה יבש והיה נקוּדים. ואלה נאדוֹת היין אשר מִלאנוּ חדשים והנה התבּקעוּ” (יהוֹשע ט', י"ב).

כּדי שנהיה לא כּת קטנה החיה לה בּקרן־זוית של חיי העם וּפוֹזמת לה את פּזמוֹנוֹתיה, אלא מעמד ההוֹלך בּראש העם על מנת להעבירוֹ לקיוּם של עבוֹדה ושל חירוּת, של משק בּריא ושל תרבּוּת – אנוּ צריכים לגלוֹת בּקרבּנוּ את כּל האוֹצרוֹת הגנוּזים. אנוּ זקוּקים לאוֹצרוֹת של רצוֹן, השׂכּלה וּמחשבה בּת־חוֹרין. ודוקא בּשנים האחרוֹנוֹת חלה עזוּבה בּשׂדה פּעוּלתנוּ התרבּוּתית וּמחשבתנוּ הוֹלכת ונכבּלת בּאפיק צר. שנוֹת המַשבּר הכּלכּלי הביאוּ לנוּ קיצוּץ אכזרי בּפעוּלתנוּ התרבּוּתית. ונוֹסף לקיצוּץ החמרי בּאה התכּווצוּת פּנימית. מכּל העבר הגדוֹל של וַעדת התרבּוּת בּשנים הראשוֹנוֹת לאחר המלחמה ירדה הפּעוּלה למדרגה של “שוּלחן” בּועד הפּוֹעל (כשעלה הכּוֹרת על “ועדת התרבּוּת” ניצל ענף אחד – חינוּך הילד – והוּא גדל וּמשׂגשׂג. בּענף זה יש פּעוּלה מאוּמצת וחיפּוּשׂים מַתמידים. כּאן אוּלי פּעלה מסירוּת־הנפש המסרתית של הוֹרי ישׂראל לחינוּך ילדיהם. אוּלם אין אני עוֹמד בּמסכת זוֹ, כּי דברי הפּעם מוּסבּים רק על הפּעוּלה החינוּכית בּין הבּוֹגרים).

עוֹד משגרים אצלנוּ לפרקים מן המרכּז למקוֹמוֹת מַרצים, על פּי רוֹב מקריים וחיצוֹניים. מסַדרים קוֹנצרטים וּנשפים. אבל חינוּך הסתדרוּתי, ראוּי לשמוֹ וּלתפקידוֹ, אין אצלנוּ. מוּבן מאליו, שאפשר לחשוֹב כּל ועידה וּמוֹעצה וכל כּינוּס של גוּף ישוּבי אצלנוּ למעשׂים בּעלי ערך חינוּכי. יצירתנוּ המשקית והמדינית ודאי שהיא בּעלת תוֹכן חינוּכי. אבל פּעוּלה זוֹ איננה מתלַווית בּהאָרה וּבעזרה התרבּוּתית הדרוּשה. חדלנוּ כּמעט לגמרי מעבוֹדה ספרוּתית, מחוּץ לעבודה העתוֹנאית וּמחוּץ למאמצים ארעיים של חברים בּוֹדדים. אין לי כּל רצוֹן להקל בּכבוֹד המַרצים והעסקנים התרבּוּתיים ששׂרדוּ לנוּ, אוּלם עלי לוֹמר כּי האַרעיוּת של הפּעוּלה מוֹרידה הרבּה מערכּה. בּכמה מקרים מגיעים הדברים למדרגה של “שוּנד”, של קלוֹקלוּת. כּי לא רק בּרוֹמנים וּבסרטי ראינוֹע יש “שוּנד”. גם בּסוֹציוֹלוֹגיה וּבפּוֹליטיקה וּבתוֹרוֹת עוֹברוֹת לסוֹחר. בּרוּך השם שהגענוּ לכלל תנוּעה המוֹנית, והרי סכּנת ה“שוּנד” גדֵלה יוֹתר. יש ציבּוּרי פּוֹעלים גדוֹלים, בּארצוֹת־הבּרית, למשל, שה“שוּנד” עשׂה בּהם שמוֹת. ואין לזה תקנה בּ“פיקוּח”, בּהעמדת שוֹטרי תרבּוּת, אלא בּהמצאת מזוֹנוֹת מבריאים בּמקוֹם לחם קלוֹקל.

אין כּוָנתי למנוֹת פּה את כּל הדברים הטוֹבים שההסתדרוּת צריכה לעשׂוֹתם. ואם אֶמנה ואַרבּה למנוֹת יוּכל כּל אחד להוֹסיף. רצוֹני רק לציין כּמה קוים המיחדים את אֳפי הפּעוּלה הנדרשת מתוֹך צרכּי התנוּעה.

הענין אצלנוּ מוּרכּב יוֹתר מאשר אצל אחרים. כּשאתה דן בּפּוֹעל האנגלי הרי אתה יוֹדע מהוּ הטיפּוּס, מה מידת ההשׂכּלה הרגילה שלוֹ. כּוּלם למדוּ בּאוֹתוֹ בּית־ספר עממי, מדבּרים בּאוֹתה לשוֹן, רוּבּם הגדוֹל קוֹרא אוֹתוֹ סוּג עתוֹנוּת, מבקר אוֹתוֹ קוֹלנוֹע. לא כּך אצלנוּ. יש צרכים רוּחניים לחבר הותיק, החי בּתנוּעה, פּעיל בּמשק. ויש עוֹלה חדש, רוּבּוֹ בּלי לשוֹן, חלקוֹ בּלי השׂכּלה. וההשׂכּלוֹת מה שוֹנוֹת הן וּמשוּנוֹת. ויש שהשׂכּלתוֹ מרוּבּה ושרשיו בּעבוֹדה מוּעטים. ויש ילד הגדֵל בּארץ, מוּשרש בּמשק וּבעבוֹדה, ורחוֹק מעוֹלם הרוּח של החבר חניך חוּץ־לארץ. ויש תרבּוּיוֹת של לשוֹנוֹת וארצוֹת ושל שכבוֹת חברתיוֹת שוֹנוֹת. כּשאנוּ מבּיטים זה בּפני זה בּועידה ועוֹסקים בּשאלוֹתינוּ החברתיוֹת, הרינוּ רוֹאים את עצמנוּ מאוּחדים לא רק בּעיקרי פּרוֹגרמה, אלא בּכמה וכמה עיקרי חיים וּמוּשׂגי חיים. אבל כּשאנוּ יוֹצאים לרחוֹב מתגלים לפנינוּ החיים כּמוֹ שהם, בּשלל גוניהם.

ואין לצמצם את פּעוּלתנוּ התרבּוּתית בּדאגה למחוּסר־עברית אוֹ למחוּסר־השׂכּלה. אם רוֹצים אנוּ שתנוּעתנוּ תחיה את חייה העצמיים וּתחנך את חבריה לראוֹת את עוֹלמם בּעיניהם שלהם, אין היא יכוֹלה להסתפּק בּזה שאת השׂכּלתוֹ הסוֹציאליסטית ישאב מעתוֹן לוֹעזי מחוּץ־לארץ ואת השׂכּלתוֹ העברית והארץ־ישׂראלית יקבּל בּירחוֹן עברי, אשר אינוֹ חי את שאלוֹתיה ונסיוֹנוֹתיה של התנוּעה החלוּצית.

ועם זה איני סבוּר שפּעוּלתנוּ התרבּוּתית צריכה להתכּנס לתוֹך אוֹתוֹ אפיק צר שקוֹראים לוֹ פּרוֹלֶטקוּלט. כּשם שאין לתלוֹש את חיי התרבּוּת מן ההוָיה של המעמד, אין לעקוֹר את המעמד מההיקף המלא של חיי התרבּוּת בימינוּ. ואוֹתה התפיסה הדנה על ערכּוֹ של ספר ושל שיר רק על פּי זה מה ההלכה שאפשר לפסוֹק על פּיה, התפיסה המתימרת בנאמנוּתה המעמדית הגדוֹלה, אין בּה כּל חידוּש. היא מחזירה עלינוּ את גלגל הרבּנוּת ויחסה לספרים “חיצוֹניים”, שאינם ראוּיים אלא שיעיינוּ בּהם “בּשעה שאינה לא יוֹם ולא לילה”. אוּלם גם בּעוֹלם הרבּנוּת קם הגאוֹן מוילנה שמרד בּתפיסה הזאת. הוּא כּתב לתלמידוֹ, כי אם תחסר לוֹ יד אחת בּמדעים תגרוֹם לוֹ לחסרוֹן עשׂר ידוֹת בּתוֹרה. אוֹתם הדברים צריכים להיאָמר גם בּתנוּעת הפּוֹעלים. גם כּאן תחסרנה “עשׂר ידוֹת”. כּאן יש צוֹרך להילחם על פּתיחת “אשנבּים צחים”.

“דרך הרוּח” אין חשבּוֹנוֹתיה כּל כּך פּשוּטים. אין אנוּ יוֹדעים אם דוקא החוֹברת הפּרוֹגרמַתית היא היא – ואין מלבדה – מַנחילה לפּוֹעל את דרך המהפּכה החברתית. לא כּל כּך פּשוּט הדבר לקבּוֹע מי המריד יוֹתר את האדם הרוּסי, אם הפּרסוּמים המַהפּכניים הרשמיים אוֹ אמן והוֹגה כּטוֹלסטוֹי3, שעמד “מבּחוּץ”, שהתנגד לסוֹציאליזם והתיחס בּביקוֹרת גם למציאוּת הישנה וגם למפלגוֹת המהפּכה.

וגם בּספרוּתנוּ. בּיאליק אין עליו כּל גוּשפּנקה של ספרוּת העבוֹדה. ודאי לא התכּוון לכך. אך אם יבוֹא ההיסטוֹריוֹן ויבקש לחקוֹר תוֹלדוֹת תנוּעתנוּ לא יוּכל להתעלם מן השיר “בּשׂדה” (“כּעני אעמוֹד לפני הוֹד הקמה המאירה וּשׂמחה, ואדע אך עתה את עָניי מה רב, הה, אך עתה אראנוּ! לא ידי עיצבוּכן, שבּלים, לא ידי קוֹמַתכן טיפּחה – – – וּבכל זאת יקרתם לי, שׂדוֹת, יקרתם לי שבעים ושבעה, מאז תזכּירוּני את אַחי הרחוֹקים, העוֹבדים בּית אִמי”), שנכתב לפני ארבּעים שנה, והצמיח בּתוֹכנוּ זרע יוֹתר מכּל הטפה פּרוֹגרמַתית. וכן המאמר “הלכה ואגדה” של בּיאליק, עוֹמד לכאוֹרה מחוּץ לדברי הלכה המקוּבּלים בּתנוּעת הפּוֹעלים. ואף על פּי כן מי הסבּיר לנוּ את דרך הרוּח של תנוּעתנוּ כּמי שאמר “שאיפה שבּלב, רצוֹן טוֹב, התעוֹררוּת הרוּח, חיבּה פּנימית – כּל הדברים הללוּ יפים וּמוֹעילים כּשיש בּסוֹפם עשׂיה, עשׂיה קשה כּברזל, חוֹבה אַכזרית. – – בּוֹאוּ והעמידוּ עלינוּ מצווֹת! יוּתן לנוּ דפוּסים לצקת בּהם את רצוֹננוּ הניגר והרוֹפס למטבּעוֹת מוּצקוֹת וקיימוֹת”. אין שמוֹ של בּיאליק נמנה בּקהל המשוֹררים הסוֹציאליים, אבל את הדמוּת המחרידה בּיוֹתר, המַרדנית בּיוֹתר של אשת־העוֹני היהוּדית (לא עניוּת קוֹסמוֹפּוֹליטית, לא עניוּת של נייר!) נתן בּיאליק בּשירוֹ האחרוֹן “אַלמנוּת”: “רבּת הָכלמתי מנעוּרַי ואלמד לסלוּח רבּת, אך חרפּת עָניֵך וּמרוּדַיך עוֹדנה כּמוֹקד בּעצמַי, לא אוּכל כַּפּרהּ, גם לך, אלוֹהים, לא אכַפּרנה וּמכּל שירַי וּקרָבַי תבקענה אליך להבוֹתיה. היש כּיפּוּרים לענוּת אֵם, ואם שילוּמים וּגמוּל לתפארת אדם כּי תשוּקץ?”

אמרתי: בּיאליק. יכוֹלתי לוֹמר: תנ"ך, אגדה, ספרוּת ישנה וחדשה, ספרוּת עוֹלם וּמאוֹרוֹת עוֹלם אשר אינם נכנסים בּאפיק “המקוּבּל”.

וּמשהוּ למכשירי הפּעוּלה התרבּוּתית וּלצוּרוֹתיה. אין די בּפעוּלוֹת תרבּוּתיוֹת בּוֹדדוֹת. אני מבקש צוּרוֹת־חיים העשׂוּיוֹת לקלוֹט הוָי תרבּוּתי. אי אפשר לנהל פּעוּלה תרבּוּתית בּלי מקוֹם קבע לפגישה, קן לאיניציאַטיבה תרבּוּתית. לכל היוֹתר יש לנוּ חדרי־קריאה. זהוּ ענין חשוּב מאד, ואף זה לא בּכל משכּנוֹתינוּ הוּא מצוּי. אבל אין לנוּ עדיין קלוּבּ־פּוֹעלים כּמַשמעוֹ. אין לנוּ בּית־וַעד, אשר האינטרסים התרבּוּתיים והחברתיים שלנוּ יבוֹאוּ בּו לידי גילוּי. אין לנוּ הוֹצאת־ספרים בּעלת יכוֹלת, שתהיה ראוּיה לציבּוּר שכּמוֹתנוּ. אין לנוּ מוֹסדוֹת להשׂכּלה גבוֹהה בּתנוּעה, מוֹסדוֹת בּעלי אוֹפי סמינַריוֹני. עדיין לא יצרנוּ טיפּוּס של מסיבּה תרבּוּתית. התחילוּ אמנם מכניסים בּזמן האחרוֹן דקלוּם וּנגינה לתוֹך אסיפוֹתינוּ. אבל לא לכך אני מתכּוון. גם כּאן אוֹרב לנוּ אפיק שַבּלוֹני. מתחילים עוֹברים אצלנוּ לטיפּוּס של אסיפה אמריקאית: אסיפה־קוֹנצרט. ולא לכך אני מתכּוון, אלא למסיבּת־חברים שיש בּה השראה מבּפנים. אני רוֹאה בּדאגה כּיצד עוֹבר עלינוּ יוֹם השבּת בּעיר. השבּת מסתיימת בּהליכה בּסך לקוֹלנוֹע. אינני קוֹבל, חלילה, על עצם הקוֹלנוֹע, אבל קוֹבל אני, ראשית, שלא בּידינוּ הבּחירה מה לקָרֵב וּמה לרַחֵק בּוֹ, וּבעל הקוֹלנוֹע הוּא המכוון את חינוּכוֹ של הקהל, ושנית – שהקוֹלנוֹע נעשׂה לצוּרה היחידה כּמעט של שיתוּף הקהל הרחב לאמנוּת ול“ידיעת החיים”. חוּץ מן האסיפה הפּוּמבּית הגדוֹלה לא יצרנוּ עדיין שוּם צוּרה של כּינוּס קהל מסביב לעניני תרבּוּת. הנה כּאן, בּבּית הזה (“אוֹהל שם”), יש בּמשך יוֹם השבּת שעוֹת אחדוֹת של קוֹרת־רוּח. עלינוּ להפוֹך את שבּתוֹתינוּ וחגינוּ למדוּרוֹת של תרבּוּת. ויוֹדע אני כּי כּשנבוֹא עכשיו, למשל, לעשׂוֹת את מוֹצאי־השבּתוֹת לנוֹשׂאי פּעוּלה תרבּוּתית ניפּגש בּהתחרוּת קשה. והרבּה נצטרך להילחם על נפש הפּוֹעל. ונצטרך להרבּה כּוֹחוֹת כּדי שננצח בּמלחמה זוֹ.

לקָרב עוֹלה חדש בּראשיתוֹ, להכניסוֹ לתוֹך חיי הארץ, להנחיל לוֹ את מוּשׂגי העבוֹדה – אין לך מכשיר טוֹב מטיוּלים. טיוּלים ממש, אם אפשר בּרגל, לכל פּינוֹת הארץ. גם זה היה מחידוּשיה של ועדת התרבּוּת בּימיה הטוֹבים. זכוּיוֹתיהם של החברים המסדרים והמדריכים את הטיוּלים גדוֹלוֹת הן. אבל חוֹששני שהענין הוּעמד בּקרן־זוית, ושהענין נעשׂה “מקצוֹעי” יוֹתר מדי. צריך לשתף בּסידוּר הטיוּלים אנשים שוֹנים, הפּעילים בּענפי התישבוּת ותרבּוּת. הפּוֹעל בּבית־החרוֹשת צריך לצאת לכּפר וּלהידבק בּעוֹבד החקלאי. כּמה קנינים של התנוּעה עלוּלים להימסר על ידי הטיוּלים לחבר החדש, אם הדברים יֵעשׂוּ בּמחשבה מכוּונת.

כּיצד נצא מן המיצר התרבּוּתי, כּיצד נתחיל לצאת?

קוֹדם כּל זה לא יֵעשׂה בּאוֹפן בּיוּרוֹקרטי, לפי רזוֹלוּציה. נצרכת חרישה עמוּקה. מוּל חזית של איבה ושׂטנה ונגד נכר פּנימי המצוּי בּכל עליה חדשה אין להעמיד אמצעים לא־קרירים ולא־חמימים. פרוּמקין ורמז דרשוּ מתנדבים לעזרת כּיבּוּש העבוֹדה והדרכת עוֹלים. גם חידוּש העבוֹדה התרבּוּתית בּהסתדרוּת דוֹרשת מתנדבים רבּים. אין ספק שבּתוֹכנוּ יש ויש כּוֹחוֹת מסוּגלים, ואוּלי גם משתוֹקקים לכך. אבל הם נחבּאים אל הכּלים. וזה הכּלל: כּלי שאין עוֹבדים בּוֹ מעלה חלוּדה. פּרוּדוֹת יקרוֹת מעלוֹת עוֹבש. אנוּ יוֹדעים את דלוּתנוּ ואת מיעוּט כּוֹחוֹתינוּ לעוּמת צרכינוּ. אבל כּשתנוּעה מעוֹררת בּתוֹכה תביעוֹת גדוֹלוֹת לעצמה היא גם מסייעת בּזה לגילוּי כּוֹחוֹת.

כּיצד תסתדר העבוֹדה? היה זמן שהיה לנוּ מכשיר מרכּזי. עכשיו אין לנוּ. מה נקים עכשיו? לא אקבּע הלכה. הועידה צריכה לעיין בּדבר. בּכמה ענפי פּעוּלה עברנוּ מריכּוּז מוּחלט לפיתוּח התאים המקוֹמיים. מן “המשבּיר” עברנוּ לסידוּר אגוּדוֹת צרכּנים. אוּלי נעשׂה כּכה גם בּפּעוּלה התרבּוּתית. הנה יסדה קבוּצת חברים בּתל־אביב – בּעזרת המוֹעצה – קלוּבּ־פּוֹעלים. עלינוּ להגבּיר את היזמה התרבּוּתית בּתאים השוֹנים וּלאַחד אוֹתם להתאַגדוּת אחת. כּוָנתי לא לאיגוּד של עסקנים הדוֹאגים לזוּלתם, לא לאיגוּד של כּל מי שרוֹאה את עצמוֹ כּ“צרכּן” בּעניני תרבּוּת. כּשם שמאוּגדים חברים בּ“קוּפּת־חוֹלים” לשם בּריאוּת הגוּף, כּך נאַגד את מי שחוֹלה וחש בּמחסוֹר תרבּוּתי. זה לא יהיה איגוּד של חוֹבה, אלא איגוּד של התנדבוּת, של צרכּנים ונהנים. אפשר שראשיתוֹ תהיה מצער, ולא תקיף את כּל חברי ההסתדרוּת, אבל אם אך נגיע לחצי רבבה – נוּכל לעשׂוֹת הרבּה, בּהוֹצאת־ספרים, בּמפעלי אמנוּת ולימוּד. ודאי ניתקל בּקוֹשי. בּזמן הראשוֹן נצטרך להשקיע הרבּה עמל בעבוֹדת הסבּרה ואִרגוּן עד שתביא פּרי, אבל סבוּרני שבּזה נקים מרכּז לעבוֹדה תרבּוּתית עממית רחבה בּישוּב; כּלוֹמר, מרכּז שרבּים יפנוּ אליו וישתוּ מבּארוֹתיו. אין לי ספק שיש צוֹרך גדוֹל בּמרכּז זה. ואם אנוּ לא נבנהוּ, לא ישאר החלל ריק. מי שהוּא יבנה אוֹתוֹ, אם מתוֹך צוֹרך תרבּוּתי, אוֹ מתוֹך צוֹרך אַנטי־תרבּוּתי. אפשר שזוֹהי השעה האחרוֹנה שציבּוּר הפּוֹעלים יכוֹל להטיל על עצמוֹ את המשׂא הזה.

אך גם אם נמצא בּנוּ את הכּוֹח ואת המתנדבים להקים התאַגדוּת עוֹבדים לעבוֹדת תרבּוּת לא נפטוֹר את ההסתדרוּת עצמה מפּעוּלה תרבּוּתית. אין כּוֹח מלבדה החייב בּחינוּך הסתדרוּתי של החברים. וגם אם אינה יכוֹלה להתפּשט לרוֹחב הפּעוּלה התרבּוּתית, הרי יש סוּגי פּעוּלה שאינה צריכה ואינה יכוֹלה להטיל על אחרים. לפיכך אני דוֹרש לחדש את ועדת התרבּוּת לא כּ“שוּלחן”, אלא כּמוֹסד מרכּזי בּהסתדרוּת. ושבּכל ציבּוּר פּוֹעלים ימָצאוּ מוֹרים לגדוֹלים, וּבכל מוֹעצת פּוֹעלים – מזכּיר מיוּחד לפעוּלה תרבּוּתית.

כּאן ניתָקל בּשאלת התקציב. ידעתי כּי תקציבה של ההסתדרוּת איננוּ בּמצב של גיאוּת כּלל. אוּלם עלינוּ להבין כּי כּשם שאיננוּ יכוֹלים להתקיים בּלי כּלים אִרגוּניים, כּך איננוּ יכוֹלים להתקיים בּלי עבוֹדת תרבּוּת שיטתית. איננוּ יכוֹלים להפקיר את חברינוּ. אַל נצא מן הועידה בּלי חידוּש הפּעוּלה התרבּוּתית.


  1. האוּטוֹפּיסטים הראשוֹנים. עיין כּרך ג', עמוּד 401.  ↩

  2. ס“ד – סוֹציאל־דמוֹקרטים; ס”ר – סוציאל־רבוֹלוּציוֹנרים.  ↩

  3. טוֹלסטוֹי, לֶב. 1828–1910. גדוֹל סוֹפרי רוּסיה בּדוֹר הקוֹדם. מספריו הוֹפיעוּ בעברית: “מלחמה ושלוֹם”, “אנה קרנינה”, “התחיה” ואחרים.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47910 יצירות מאת 2673 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20499 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!