רקע
ברל כצנלסון
עם חוֹדש ההסתדרוּת

(בּפתיחת החוֹדש בּתל־אביב, כ“ז בּכסליו תרצ”ד)1


 

א    🔗

טוֹב לתנוּעה כי תדע את כּוֹחה. טוֹב לתנוּעה כּי תכּיר את ערכּה. זכּאים אנו איפוֹא בּחג חנוּכּה זה, בּחגיגת י“ג שנים לחנוּכּת בּית העבוֹדה, לבוֹא וּלגוֹלל את היריעה הגדוֹלה של מפעלוֹתינוּ והישׂגינוּ. לאמיתוֹ של דבר אין אנוּ מוֹנים י”ג שנים בּלבד. מנין שנוֹת תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ הוּא כּפלים מי"ג. ועוֹד משהוּ. אנוּ מתקרבים לשלוֹשים שנוֹת תנוּעת העבוֹדה בּארץ.

יכוֹלנוּ לסַפּר וּלספּר, כּיצד מקוֹמץ פּוֹעלים לא־יוּצלחים, עזוּבים, בּוֹדדים, מיוּתרים, אוֹרחים לא־קרוּאים, היינוּ למחנה גדוֹל מלוּכּד וּמאוּגד, אשר אוֹיביו מכריזים עליו כּי לוֹ “השלטוֹן” בּציוֹנוּת, וכי אין תקנה לישוּב אלא אם כּן “ישבּרוּ” את כּוֹחוֹ, את כּוֹח מחנה־העבוֹדה “המשתלט”.

אוּלם, לא פּני עוֹלים חדשים אנוּ מקבּלים הערב, ולא אל קהל הגוֹלה אנוּ מדבּרים פּה. לפיכך אני פּטוּר מלחזוֹר על דברים שהם לנוּ ידוּעים וּמוּבנים מאליהם. לפיכך אדבּר לא על נקוּדוֹת החוֹזק והבּצרוֹן שבּתנוּעתנוּ אלא על נקוּדוֹת־החוּלשה הפּתוּחוֹת לסכּנוֹת.

חשבּוֹננוּ מוּרכּב הרבּה יוֹתר ממה שהוּא נראה לנוּ. אפשר להמשיל עלינוּ את דבריו של אוֹתוֹ חוֹלה פּיקח, שבּשעה שניחמוּהוּ כּי הוּא הוֹלך וחזֵק וּמבריא, ענה ואמר: אכן, אני הוֹלך וחָזֵק, אבל גם מחלתי הוֹלכת וחזקה.

תנוּעתנוּ חזקה ואיתנה. אך אין זה ממידת הכּוֹח שנתעלם מן העוּבדה, כּי לאחר כּל הישׂגינוּ וכיבּוּשינוּ עדיין לא הוּכרעה הכּף ההיסטוֹרית. עיקרי הנגעים בּישוּב לא הוּסרוּ, עיקרי הקשיים לא נפתרוּ.

לפנים היה הפּוֹעל בּארץ כֹּוֹאב, בּכל אשר פּנה, את כּאב בּדידוּתוֹ. הוּא היה בּוֹדד בּמוּבן הפּשוּט של המלה, בּוֹדד כּפרט, בּוֹדד בּמכאוֹביו, חש את יתמוּתוֹ יוֹמם ולילה: בּצפּוֹתוֹ לעבוֹדה בּבּוּרסה של המוֹשבה, בּדפקוֹ על שער הפּרדס הסגוּר בּפניו, בּהתגוֹללוֹ בּ“הוֹטל” המזוּהם והעלוּב, בּבקשוֹ לקנוֹת בּהקפה מאת החנוָני, בּאכלוֹ בּמסעדה לא לוֹ. היתה זאת בּדידוּת טרגית של יצוּר מיוּתם הנראה לאחרים – ולפרקים גם לעצמוֹ – מיוּתר בּעוֹלם, בּדידוּת טרגית של אדם אשר אינוֹ יוֹדע כּי יש טעם וכי יש תפקיד לחייו.

מהבּדידוּת האוּמללה הזאת יצאנוּ מכּבר. יצאנוּ בּכוֹחה של ההסתדרוּת וּמעשׂי גבוּרתה המַתמידים. כּמה מסבלוֹתיו של הפּוֹעל בּבדידוּתוֹ הנם לנוּ עכשו כּזכרוֹנוֹת קדוּמים. ועם זה לא ניטל ממנוּ כּלל וּכלל טעמה של בּדידוּת. אדרבּא, בּדידוּתנוּ העמיקה והחרִיפה. אין זוֹ עוֹד בּדידוּת של יתוֹם, אשר עליה התגבּרנוּ. זהוּ מצב של ציבּוּר אשר נגזר עליו לחיוֹת וליצוֹר וּלהילָחם בּבדידוּת, כּעוֹנש על היוֹתוֹ נאמן לעיקרים ראשוֹניים, על אשר אינוֹ מַשלים ואיננוּ נכנע לכּוֹחוֹת השוֹלטים מסביבוֹ, לכּוֹחוֹת אשר שלטוֹנם וּתקיפוּתם מבוּססים על הממוֹן ועל הנחלה ועל העָבר.

וּמה מאַלף הדבר שבּדידוּת זוֹ אינה פּרי חוּלשתנוּ. אַדרבּא, יש יסוֹד לחשוֹב שזוֹהי תוֹצאָה של בּלוֹקדה מאוּרגנת וּמכוּונת, פּרי הפּחד: פּן ירבּה הפּוֹעל וּפן יגבּר הכּוֹח היוֹצר והמחַדש של הסתדרוּתוֹ. בּלוֹקדה זוֹ המתגבּרת עם צמיחתנוּ, כּעין גמוּל הוּא לנוּ על הישׂגינוּ ועל הכּיבּוּשים שכּבשנוּ לישוּב ולציוֹנוּת.

בּלי שמץ של הפרזה נוּכל לוֹמר כּי תנוּעתנוּ חידשה וקבעה עיקרים ויסוֹדוֹת, שהיוּ לנחלת האוּמה, לקנינים שבּהם תתבּרך. היא שפּתרה שאלוֹת חמוּרוֹת, יסוֹדיוֹת, ששוּם כּוֹח אחר לפניה לא ידע פּתרוֹן להן, אוּלי גם לא בּיקש פּתרוֹן. היא שניגשה גישה ישרה ואמיצה לנגעים מַמאירים בּישוּב, לא התעלמה מהם ולא השלימה להם, כּדרך אחרים, עמדה על שרשם וגם הביאָה אִתה מרפּא.

לפני שלוֹשים שנה ועוֹד לפני עשׂרים שנה היה רעיוֹן העבוֹדה מוקשה, מוּפרך, אוּטוֹפּי. אפילוּ לא חזוֹן רחוֹק, אלא חזוֹן שוא וּדבר־הבאי. ולא רק בּעיני היהוּדי השאנן בּמוֹשבה, אשר חוּנך על בּרכּי הפּקידוּת הבּרוֹנית וישכּח את חלוֹמוֹת נעוּריו, לא רק בּעיני הפּרדסן בּמוֹשבה, גם גדוֹלי הדוֹר, לילינבּלוּם ואַחד־העם, ויתרוּ על עבוֹדה עברית. עוד לפני עשׂרים שנה ראָה אַחד־העם את מציאוּתוֹ של עוֹבד עברי בּאָרץ מן הנמנעוֹת. הוּא הצליח לתאר לעצמוֹ את גאוּלת ישׂראל בּלי מציאוּתוֹ של עוֹבד יהוּדי.

והנה קם קוֹמץ אנשים ללא נחלה וּרכוּש, ללא זכוּיוֹת שבּעבר, ללא עמדה בּחברה. בּאוּ בּחוּרים בּלוּאים ויחפים והטילוּ על עצמם את פּתרוֹן חידת הקיוּם האנוֹשי לבית ישׂראל. הם ראוּ בּבהירוּת, כּמוֹ שלא ראָה שוּם אָדם לפניהם, את החרפּה ואת האי־אפשרוּת שבּחיי־אויר, בּטלה ותַווכנוּת כּיסוֹדוֹת קיוּם לישוּב ולאוּמה. והם גילוּ את המוֹצא דרך עצמם וּבשרם, גילוּ אוֹתוֹ כּיחידים והוֹרוּ אוֹתוֹ להמוֹנים: חיי עבוֹדה! הם הוֹציאוּ את הישוּב ממצב של פּרזיטיוּת, של קלוֹן לאוּמי, של ניצוּל זרים ושעבּוּד לזרים. הם הוֹציאוּ את מפעל הגאוּלה משפלוּת, מאַפסוּת, מזיוּף, והחזירוּ לוֹ את ראשוֹניוּתוֹ, את אמיתיוּתוֹ, את אפשרוּת קיוּמוֹ החמרי ואת הצדקתוֹ המוּסרית. הם הנחילוּ לתנוּעה הציוֹנית מכּוֹחם, מיצירתם. הם יצרוּ וחידשוּ בעבוֹדה וּבמשק וּבלשוֹן וּבספרוּת, וּבאִרגוּן הציבּוּרי, קנינים של ממש, המשמשים מוֹפת גם למתנגדיהם־מחַקיהם.

עכשיו אָנוּ רוֹאים כּי העיקר המוּפרך והאוּטוֹפּי של עבוֹדה עברית נעשׂה מן המוּסכּמוֹת והמקוּבּלוֹת, וגם מתנגדיו וּמנַדיו של הפּוֹעל העברי והסתדרוּתוֹ נשבּעים אמוּנים, בּקוֹלי־קוֹלוֹת, לעבוֹדה עברית.

עכשיו אָנוּ רוֹאים כּי הכּלל שנתחדש בּבית־מדרשה של תנוּעת העבוֹדה, כּי ארץ־ישׂראל מַצריכה הכשרה, הכשרת ידים והכשרת לבבוֹת (כּלל זה שמתנגדינוּ אינם חדלים לקעקע אוֹתוֹ בּראוֹתם בּו מקוֹר ל“שלטוֹן” שלנוּ), הוֹלך ונעשׂה לצוֹרך מוּסכּם וּמקוּבּל בּכל חוּג המארגן את עליית אנשיו לעבוֹדה. הנוֹער הציוֹני הכּללי והנוֹער המזרחי דוֹגלים בּ“הכשרה”, ואפילוּ “אגוּדת ישׂראל” מרימה על נס את החלוּציוּת ואת מפעלי ההכשרה של צעיריה.

זכוּת היא לתנוּעת הפּוֹעלים שהיא מחַדשת ויוֹצרת ערכים לאוּמיים וחברתיים, אשר מפּירוּריהם מתפּרנסים גם יריביה וּמקטרגיה. אוּלם בּאוְירה של מלחמת־אזרחים הנטוּשה בּישוּב אין איש רוֹצה לזכּוֹר לנוּ זכוּת זוֹ, כּשם שאין רוֹצים לזכּוֹר לנוּ כּיצד פּרצנוּ אנחנוּ גדרוֹת וּפתחנוּ שערים לעליה, כּשם שאין רוֹצים לזכּוֹר לנוּ מה היינוּ לישוּב בּימי פרעוֹת וּמַשבּרים, מימי השמירה הראשוֹנה ועד הגנת ירוּשלים ועד העמידה על המשמר בּימי אָב תרפּ"ט וּבימי הנסיוֹן שלאחריהם. מתוֹך איבה וּמשׂטמה שוֹכחים וּמשכּיחים וּמתכּחשים. בּשוֹגג וּבמזיד.

השׂנאה אלינוּ מקלקלת את שוּרת־ההגיוֹן, את שוּרת האוֹריֶנטציה המדינית והחשבּוֹנוֹת הלאוּמיים. אנשים המוֹדים בּצדקת הקו הפּוֹליטי שלנוּ, המכּירים כּי שיטתנוּ המדינית היא היא המוֹנעת את הישוּב מפּוּרענוּיוֹת וּמחוּרבּן והיא השוֹמרת וּמגינה על אפשרוּת של התקדמוּת והתבּצרוּת ישוּבית – אנשים המוֹדים בּכל זה מוּכנים מתוֹך שׂנאָתם אוֹתנוּ לתת יד לכל עוֹשׂי פּרוֹבוֹקציוֹת, לכל מי שזוֹרע פּצצוֹת־מוֹקש על דרך המפעל הציוֹני, לכל מי שמַדגיר בּחיקוֹ זעזוּעים חדשים לישוּב, לכל מי שנוֹתן חרב בּידי אוֹיב, – לתת יד לכל אלה מתוֹך תקוה שבּנַקרם עין אחת למפעל הציוֹני־ישוּבי ינַקרוּ שתי עינים להסתדרוּת העוֹבדים.

אנשים אשר דרך ההסתדרוּת לא ישרה בּעיניהם, על שוּם מַעמדיוּתה הפּוֹעלית, על אשר היא שוֹקדת על יחסי שלוֹם עם המוֹני העם השכן, על אשר אין לבּה הוֹלך אַחרי הכרזוֹת והפגנוֹת מדיניוֹת ואחרי פּוֹליטיקה של פּרסטיז’ה לאוּמית – אנשים אלה, אשר רוֹממוּת הציוֹנוּת הגדוֹלה בּגרוֹנם, מבקשים מחסה בּצל המַעמדיוּת הבּעל־גוּפית המכריזה כּי יש לקבּוֹע תחוּמים לעליה ולעבוֹדה עברית והמסַייעת בּידי השלטוֹן המתנכּל לעליה ולעבוֹדה העברית וּמעמידה את עצמה לרשוּתוֹ בּנימוּקים “ראוּיים לתשׂוּמת־לב”, וגיבּוֹרי האַל־מַעמדיוּת והלאוּמיוּת הצרוּפה רוֹאים את הקוֹלוֹת ואת הידים המוּשטוֹת לברית זוֹ של בּעלי־האחוּזוֹת שלנוּ עם הרָשוּת המתנכּלת ואין פּוֹצה פּה וּמצפצף.


 

ב    🔗

אני מציין זאת לא לשם הטפת מוּסר. למי נוֹכיח, למי נַטיף? לחוֹלי השׂנאה המעמדית, למהגרים פּוֹליטיים, לכפוּיי־זכּרוֹן? אוירת האיבה נגדנוּ משתקת את גלי המַצפּוּן הלאוּמי, וגם שעה הרת חרדוֹת והכרעוֹת חמוּרוֹת כּשעתנוּ אינה מעוֹררת לתשוּבה. מה נאמר עוֹד ולא אמרנוּ בּמשך שלוֹשים השנה של הטפה לאוּמית? לא אשמתנוּ היא אם בּאוירת האיבה האוֹטמת אזנים לכל הגה הגיוֹני ועניני היוֹצא מפּינוּ אנוּ חדלים להאמין בּתוֹעלת ההוֹכחה וההסבּרה לגבּי הבּר־פּלוּגתא, ההוֹפך להיוֹת אוֹיב בּנפש. הכּל נעשׂה כּדי לעקוֹר מלבּנוּ את האמוּנה בּתוֹעלת ההטפה הלאוּמית. עוֹד מעט ונחדל אפילוּ להתמרמר. עוֹד מעט ונתרגל לקבּל כּל שפלוּת וכל בּגידה וכל התכּחשוּת השוֹרצת מסביבנוּ כּדברים ש“בּדרך הטבע”.

אין אני מציין זאת אלא למעננוּ, למען נכּיר את מצבנוּ, למען נדע את גוֹרלנוּ, גוֹרל הפּוֹעל, אשר בהיוֹתוֹ נאמן לעצמוֹ ולשליחוּתוֹ הלאוּמית הוּא מקים נגדוֹ חלקים תקיפים בּחברה, תקיפים בּכוֹח הרכוּש, בּכוֹח תמיכת השלטוֹנוֹת, וּבכוֹחם לקנוֹת ולשׂכּוֹר עטים וּפיוֹת וּמַצפּוּנים וּלהכּוֹת בּסַנורים עיני רבּים. עלינוּ להכּיר את הגוֹרל הזה, להכּיר וּלהתגבּר עליו.

“להתגבּר” – אין מַשמעוּתוֹ של הדבר לברוֹח מן המערכה וּלהסתלק מן היעוּד הלאוּמי, אין משמעוּתוֹ לבקש מחסה בּהסתגרוּת כּיתתית וּמעמדית צרה. לא בּאלה תקוַת הנצחוֹן, לא בּאלה הפּתרוֹן לשליחוּת ההיסטוֹרית של כּלל הפּוֹעלים.

יתכן כי מתוֹך יאוּש שלא מדעת יבקש לוֹ הפּוֹעל מוֹצא בּהסתגרוּת וּבהתכּווצוּת, בּבריחה מהמערכה הכּללית של האוּמה. יתכן שבּדרך זוֹ, הכּרוּכה בּאָבדן שיווּי־המשקל הרוּחני של תנוּעת הפּוֹעלים, יוּתן פּוּרקן־מה להרגשוֹת מתפּרצוֹת. אך לא בּאלה יוּחג נצחוֹן הפּוֹעל. אדרבּא, בּצאתוֹ בּדרך זוֹ ימלא את המַאוַיים של אוֹיבים הרוֹצים לראוֹתוֹ מסתלק לקרן־זוית, מלא התמרמרוּת והתפּרצוּת אין־אוֹנים, מוַתר על תקוָתוֹ להיות רוֹב האוּמה, מַדריך האוּמה.

אין זוֹ שאלה של תנוּעתנוּ בּארץ בּלבד, זוֹ היא הבּעיה הגדוֹלה של תנוּעת הפּוֹעלים הסוֹציאליסטית בּכל העוֹלם כּוּלוֹ. לאחר עשׂרוֹת שנים של נצחוֹנוֹת הננוּ עדים עכשיו לירידוֹת עצוּמוֹת, לאבדן הישׂגים שנכבּשוּ בּמאמצים כּבּירים וּבמסירוּת־נפש. תבוּסה זו של התנוּעוֹת הסוֹציאליסטיוֹת אינה מכּה למעמד הפּוֹעלים בּלבד, זוֹהי פּוּרענוּת עוֹלמית. ואין כּל בּיאוּר אחד למה שקרה לעינינוּ בּלתי אם שהפּוֹעל, משהגיעה שעת ההכרעה, לא ידע לכבּוֹש את נפש ההמוֹנים. אוֹיבי הפּוֹעל לא היוּ אלא מיעוּט קטן בּקרב העם, ואת שלטוֹנם על ההמוֹנים החזיקוּ בּעזרת כּוֹחוֹת חמריים וּצבאיים. שׂוּמה על הפּוֹעל להוֹציא את המוֹני העם מתחת שלטוֹן זה בּחוֹזק יד וּבחוֹזק רוּח. אוּלם כּאן הכזיב כּוֹחוֹ של הפּוֹעל, כּאן הכשילה אוֹתוֹ מסוֹרת ההצטמצמוּת המעמדית.

בּרגע מר זה לתנוּעת הפּוֹעלים כּוּלה, לעוֹלם האנוֹשי כּוּלוֹ, יכוֹלה תנוּעתנוּ, הצעירה בּתנוּעוֹת הפּועלים, להבּיט בּרגש של סיפּוּק, בּמשהוּ של גאוה, על עמדתנוּ המבוּצרת. אך אַל נתגאה. אין זה ענין להתנַשׂאוּת. יש להכּיר בּמציאוּתנוּ המיוּחדת, שעזרה לנוּ ללכת מהישׂג אל הישׂג.

אתם יוֹדעים יפה את כּוֹחוֹ וערכּוֹ של האִרגוּן המקצוֹעי ושל המלחמה המַתמידה על תנאי עבוֹדתוֹ וקיוּמוֹ של הפּוֹעל בּמקצוֹעוֹ. אוּלם כּשנַשוה את כּוֹחנוּ עם כּוֹחן של הסתדרוּיוֹת מקצוֹעיוֹת אחרוֹת ניוָכח שעיקר כּוֹחנו הוּא בּזה שלא ראינוּ את עצמנוּ כּהסתדרוּת־פּוֹעלים מקצוֹעית בּלבד. לא צימצמנוּ את אָפקה הלאוּמי והאנוֹשי של מלחמת הפּוֹעל, כּאשר עשׂוּ גדוֹלים וּמפוּרסמים בּתנוּעוֹת הפּוֹעלים, שראוּ בּצמצוּם זה אוֹת לרדיקליזם מחשבתי וּלנאמנוּת מעמדית.

עמנוּ גדוֹל וּמפוּזר, רב־כּוֹחוֹת וחסר־כּל, מחוּסר קרקע וּמחוּסר עבוֹדה. לפיכך אין שחרוּר סוֹציאלי לפּוֹעל היהוּדי שלא בּדרך השחרוּר הלאוּמי. וּלפי שגאוּלתוֹ הלאוּמית מוּתנית מיצירת עבוֹדה וקרקע לעם, הרי שאין שחרוּר לאוּמי בּלי התהווּתוֹ וגידוּלוֹ של העוֹבד העברי, המשתמש בכל כּוֹח התלכּדוּתוֹ ואִרגוּנוֹ לכבּוֹש לעצמוֹ שטחי עבוֹדה וּתנאי קיוּם אנוֹשיים.

מכּאן התנאים המיוּחדים להתקדמוּת המפעל הישוּבי, מכּאן המקוֹם המיוּחד שהפּוֹעל העברי תוֹפס וצריך לתפּוֹס בּמפעל ההגשמה הציוֹנית, מכּאן האוֹפי החלוּצי של תנוּעת הפּוֹעלים הארץ־ישׂראלית, מכּאן החתירה לרוֹחב הראִיה והיקף הפּעוּלה שאינם מצוּיים בתנוּעוֹת אחרוֹת.

מן הרגע הראשוֹן, בּעוֹד פּעוּלתנוּ דלה וּזעירה, היה כּיווּנה לקראת אפקים רחבים. בּעוֹד היינוּ מעטים וחלשים ראינוּ את עצמנוּ כּחלוּצי מעמד עוֹבד, כּמחנה העוֹבר לפני העם, וּלפי זה קבענוּ את תפקידינוּ. ועוֹד בּטרם בּגרנוּ לפעוּלה ישוּבית עצמאית כּבר ניכּרוּ בּנוּ אוֹתוֹת של שני קוים עיקריים, שקבעוּ אחר־כּך את דמוּתה של תנוּעתנוּ. שני יסוֹדוֹת אלה הם: החברוּת הפּוֹעלית והכּרת שליחוּתנוּ החלוּצית בּחיי האוּמה.

יסוֹד החברוּת בּקע ועלה בּתנוּעתנוּ מימיה הראשוֹנים. הבּדידוּת והיתמוּת העמיקוּ את קשרי החברוּת. העזוּבה והמצוּקה המריצוּ לעזרה הדדית. זוֹ היתה מתחילתה יוֹתר מעזרה הדדית בּלבד. מראשיתה היה טמוּן בּה גרעין השויוֹן. מכּאן צמחוּ השאיפוֹת לצוּרוֹת חיים וּמשק על יסוֹד השיתוּף, האחריוּת ההדדית, השויוֹן וההתלכּדוּת החברתית.

מראשית היוֹתנוּ פּעמה בּנוּ ההכּרה כּי אנוּ שלוּחי עם עני, כּי לא בּמקרה בּאנוּ הנה, וכי אין פּתרוֹן לנוּ מבּלעדי פּתרוֹן לשאלת החיים של האוּמה.

מכּאן נטייתנוּ למדוֹד ולשקוֹל וּלהעריך כּל מעשׂה וכל צעד, כּאילוּ הוּא בּא להכריע את כּף המאזנים בּחיי העם לשבט אוֹ לחסד. מכּאן הרצוֹן החי להתאים כּל עשׂיה אל הפּתרוֹן האחד, למצוּקת העם. מכּאן החרדה לקראת עליה וּלגוֹרל העוֹלה. מכּאן הדאגה למצב בּגוֹלה וּלחינוּך הדוֹר והכשרתוֹ, מכּאן המאמצים להתווֹת דרכים לתנוּעה הציוֹנית, על אף כּל האַכזבוֹת. האמַנוּ כּי לגדוֹלוֹת נוֹצרה תנוּעת העבוֹדה, הרגשנוּ בּמַשב הרוּח של הגדוֹלוֹת ולמדנוּ לנטוֹת קוים מן הקטנוֹת של פּעוּלוֹתינוּ יוֹם יוֹם אל הגדוֹלוֹת שבּמרחק.

צירוּף זה של נאמנוּת חברית ונאמנוּת לאוּמית הוּא שעמד לנוּ בּמַשבּרים קשים שעברוּ עלינוּ, בּימים שנדמה היה כּאילוּ כּבר נגזרה עלינוּ כּלָיה. וימי־נסיוֹן כּאלה היוּ רבּים: ימי המלחמה והגירוּשים, פּרעוֹת תרפ“א, מַשבּרי חוֹסר־העבוֹדה בּשנוֹת 1923 ו־1926, מאוֹרעוֹת אב תרפ”ט. אילמלא עמדנוּ אנחנוּ על עמדֵנוּ בּימים אלה, כּשאלפים התפּזרוּ וּברחוּ ונתיאשוּ, ספק אם אפשר היה להתפּאר בּגיאוּת של עכשיו.

מזיגה זוֹ של חברוּת וחלוּציוּת, שיש לראוֹתה כּהעפּלה מַתמדת אל מַכּסימַליזם פּוֹעלי וּמַכּסימַליזם לאוּמי, היא שליכּדה את מחנה הפּוֹעלים בּארץ ועשׂתה אוֹתוֹ חטיבה אחת, ששמה: הסתדרוּת העוֹבדים העברים הכּללית בּארץ־ישׂראל. בּמזיגה זוֹ סוֹד אחדוּת תנוּעתנוּ, סוֹד כּוֹחה ועָצמתה, וכל עוֹד מזיגה זוֹ קיימת לא יוּכל לנוּ שוּם “שוֹבר” וּמַשבּר.

אבל גם הישׂג זה, הנעלה על כּל הכּיבּוּשים החמריים והמשקיים שכּבשנוּ, עוֹמד כּפעם בּפעם למבחן. אין זה כּיבּוּש חיצוֹני, שכּיון שנכבּש פּעם הרי הוּא עוֹמד בּתקפּוֹ. אין זה בּית, אשר אם בּנית אוֹתוֹ הרי הוּא עוֹמד וקיים. זהוּ כּיבּוּש נפשי הטעוּן חידוּש כּל יוֹם, המתנסה כּפעם בּפעם בּמבחנים חדשים וחמוּרים. ועלינוּ לראוֹת כּל נסיוֹן חדש כּכוּר־מַצרף לחישוּלוֹ. שאם לא כּן עלוּל הוּא להפסיד את מתיחוּתוֹ ואת קפיציוּתוֹ.

גם בּימי גיאוּת וגידוּל אין לנוּ האפשרוּת לשקוֹט על כּיבּוּשינוּ. יש ויש לבדוֹק אם תוֹך כּדי התרחבוּת אין אנוּ בּאים לידי התרוֹפפוּת. הפּתגם אוֹמר: “מרבּה נכסים מרבּה דאגה”. וההלצה היהוּדית מוֹסיפה: “יהי רצוֹן שמכּל הדאגוֹת לא תשתייר אלא דאגה זוֹ”. ואף על פּי כן הרי זוֹ דאגה של ממש. כּל עוֹד היינוּ מעטים וחלשים היוּ גם המִקסָמים והפּיתוּיים מוּעטים. משמתרבּים הנכסים, משמתרבּה המחנה – מתרבּים גם פּיתוּיי השׂטן.

הנה, למשל, יסוֹד השויוֹן בּחיינוּ. לשויוֹן מלא וּמקיף לא הגענוּ גם בּימים קוֹדמים. אבל כּל עוֹד היה המחנה מעוֹר אחד לא היה הבדל בּין פּוֹעל בּעל משק וּפוֹעל מחוּסר משק, בּין פּוֹעל פּשוּט וּפוֹעל מקצוֹעי, בּין עוֹבד יוֹמי לבין עוֹבד בּקבּלנוּת – ועל הרוֹב לא היה נדרש כּיבּוש־יצר מיוּחד וּמאמצים הסתדרוּתיים וּפרטיים מיוּחדים כּדי לקיים את מגמת השויוֹן בּחיינוּ. גם ההבדל בּין חיים בּקבוּצה לחיים מחוּצה לה היה בּוֹ יוֹתר ענין של טעם וּנטיה חברתית מאשר הבדל חמרי.

עכשו קוֹרצים לפּוֹעל כּל מיני פּיתוּיים: הרי אתה בּעל־מקצוֹע, למה תישאר בּין חבריך. צא והשׂתכּר הרבּה, תעזוֹר לקרוֹביך וגם תעשׂה לנפשך. יש קוֹפצים רבּים עליך וּבידך להיוֹת מנהל אוֹ קבּלן. וגם רוָחים צדדיים נשקפים לך, אם תפרוֹק מעל צוארך את עוֹל החוּמרוֹת ההסתדרוּתיוֹת, ועל אחת כּמה וכמה אם תסכּים לעבוֹר למחנה אחר.

עוֹד זכוּרים לרבּים ימי הגיאוּת של 1925, וקוֹדם לה תקוּפת הכּבישים המזהירים. הרוָחים בּערים וּבכּבישים הוֹציאוּ כּמה פּוֹעלים מן הכּפר, ואחר כּך מן הארץ. גשם הזהב הקצר והחוֹלף לא הרוָה את שׂדוֹתינוּ. אדרבּא, הוּא הרבּה קמילה וּכמישה. ההסתגלוּת ל“קוֹניוּקטוּרה” הלכה חיש מהר וכאשר חלפה – נמצאוּ האנשים מחוּסרי הסתגלוּת לימים הקוֹדרים. הכּיסים שהיוּ מלאים קוֹדם נמצאוּ עכשיו ריקים. ואצל רבּים נתרוֹקנוּ גם הלבבוֹת. כּמה מן הפּוֹעלים, שהשׂתכּרוִּ כּל כּך יפה בּשנוֹת הגיאוּת, התיחסוּ בּלי אֵמוּן וּבלי רצוֹן אל כּל הצעה התישבוּתית. הפּלג העירוֹני והקבּלני עמד אז מן הצד לכל מאמצי ההתישבוּת של ההסתדרוּת. החבר ה“מצליח” והמשׂתכּר בּטח בּעצמוֹ הרבּה יוֹתר מאשר בּכוֹח היצירה של כּלל הפּוֹעלים.

בּמה עלתה לנוּ תקוּפת הגיאוּת ההיא? בּפיזוּר של אלפים על פּני שבעה ימים. בּשנתים של רעב וקלוֹן. בּפלוּגוֹת “פּליטים” שבּרחוּ מן המערכה. אם תצאוּ בּעקבוֹתם של מאַרגני הפרת שביתוֹת ושל האידיאוֹלוֹגים של שבירת ההסתדרוּת ושל הלוּמפּן־פּרוֹליטרים־המשׂכּילים שהשׂכּירוּ עצמם לקוֹב את תנוּעת הפּוֹעלים – וּמצאתם כּי כּל אלה מקוֹרם בּשכבת אנשים שדבקוּ בּמחנה הפּוֹעלים, בּשעה שראוּ אוֹתוֹ הדוֹם לשלטוֹן וּלהתעלוֹת (אם קטנה ואם גדוֹלה), ונמלטוּ על נפשם בּבוֹא ימי הפּוּרענוּת וההתרוֹפפוּת, ונדמה היה להם כּי שעתנוּ חלפה.2

בּספרי ימיה של תנוּעתנוּ רשוּמוֹת כּמה אבידוֹת. לאחר שנוֹת יסוּרים שבנוּ והתגבּרנוּ במאמצים מחוּדשים, מאז גם כּבשנוּ נוֹספוֹת. גם גדל המחנה. גדל נסיוֹננוּ המשקי. למדנוּ מאז. הוֹספנוּ שרשים בּהתישבוּת וּבשיכּוּן, הכנסנוּ גם את הפּוֹעל העירוֹני למעגל ההתישבוּת. התחלנוּ לדאוֹג ליוֹם מחר. הנחנוּ סוֹף סוֹף יסוֹד־מה לקרן חוֹסר־העבוֹדה.

אך גם עכשיו אין אנוּ רשאים לשקוֹט על ימי הגיאוּת ולתת לדברים לשטוֹף במהלכם. יש להרים את דגל הפּוּריטניזם ההסתדרוּתי. לחדש את ימי האֶתיקה ההסתדרוּתית, המַחמירה וּמַקפּידה, ועם זה היא אנוֹשית וחיוּנית. יש להגבּיר את מגמת השויוֹן, לקיים תנוּעה של אנשים החיים ללא ניצוּל זוּלתם והמחרימים בּתוֹכם כּל אבק־ניצוּל. יש לשמוֹר בּהקפּדה על עמדוֹת חמוּרוֹת וּבלתי נוֹחוֹת. היוֹם הן נעזבוֹת בּקלוּת־דעת וּמחר נבקש להחזיקן ולא נוּכל.

יש כּוֹח בּידי התנוּעה ליצוֹר אוירה העוֹזרת לפרט לחיוֹת חיי חלוּץ, להתגבּר על חוּלשוֹת ועל פּיתוּיים, כּשם שהאוירה מסביב, אוירת הבּעלי־בּתיוּת “הלאוּמית”, יוֹצרת וּמַרבּה פּיתוּיי ספסרוּת וּבריחה מחלוּציוּת.


 

ג    🔗

שנה וחצי – ואוּלי קרוֹב לשנתים – אָנוּ נישׂאים על גלי הגיאוּת. אין אתנוּ יוֹדע כּמה עוֹד תארך. העליה היא היא המפרנסת את הגיאוּת. מבּחינת הזרימה והנהירה לארץ, מבּחינת הכּוֹחוֹת המכּים ולוֹחצים וּפוֹלטים ודוֹחפים את שארית ישׂראל לנהוֹר אלינוּ – אפשר היה לצפּוֹת לגיאוּת ממוּשכת. אלא שלא רק כּוֹחוֹת חוּץ קמים עלינוּ לבלע את העליה. הגיאוּת עצמה היא תוֹפעה הרת־סתירוֹת, וּמתוֹכה גוּפה גדלים הכּוֹחוֹת המקצצים את ימיה.

וייצמן היטיב להגדיר את מַשמעוּת המלה עליה: עוֹלה קרוּי רק זה הפּוֹתח שער לבּא אחריו. מי שנוֹעל את השער בּפני הבּאים אחריו לָאו שמוֹ עוֹלה. העליה המגרשית, הספסרית, אינה פּוֹתחת שערים, אלא סוֹגרתם. היא מנפּחת את השְוִי הכּספּי של מה שהוּשקע בּארץ וּמפחיתה את הערך הריאַלי של הוֹן־ההשקעה היהוּדי הבּא והעתיד לבוֹא לארץ. מאת בּעל ההוֹן הגדוֹל היא גוֹזלת את שוי כּספּוֹ, ואת בּעל ההוֹן הבּינוֹני והקטן היא מקפּחת עד כּדי מניעת האפשרוּת מהם להסתדר בּארץ. היא חוֹסמת בּפנינוּ את הדרך לקרקע. היא נוֹטלת מבּעל בּית־החרוֹשת את הבּרירה להקים את מפעלוֹ בּמקוֹם הרצוּי והכּדאי לוֹ. העוֹלה, שהיה קוֹדם נחשב לאמיד, נעשׂה בּגללה חסר־בּית, כּמעט חסר־תקוה להקים לוֹ בּית. בּהפקיעה את שׂכר־הדירה ואת דמי־החנוּת ואת מחירי המצרכים היא מיקרת את שׂכר העבוֹדה, בּלי שתהיה לוֹ לפּוֹעל טוֹבת־הנאה מזה. וּבחשבּוֹן סוֹפי היא נוֹטלת מתוֹצרתנוּ את האפשרוּת לעמוֹד בהתחרוּת בּשוָקי העוֹלם וחוֹתרת תחת קיוּמנוּ הכּלכּלי בּארץ ותחת העליה (גם בּשעה שהיא דוֹגלת ב“חוֹפש העליה” ועוֹשׂה לה מזה קרנים).

הפּוֹעל הנהוּ קרבּן הספסרוּת כּדייר, כּצרכּן, כּמתישב וגם כּיצרן. האוירה המנוּפּחת עוֹקרת את הפּוֹעל מתוֹך עמדוֹת שהשריש בּהן, מסַכּנת את העמדוֹת גם בּשעה שהיא ממתיקה את מלאכת ההריסה בּהרמת שׂכר עבוֹדה, הרמה שלאמיתוֹ של דבר אינה אלא פיקציה, ולפרקים גם מכשוֹל.

הפּוֹעל־הפּרט שׂמח לכל העלָאַת שׂכר, גם אם היא מדוּמה, גם אם היא נקנית בּמחיר של השמטת עמדוֹת ועקירת הפּוֹעל ממעמדוֹ.

אך ההסתדרוּת צריכה לשאוֹל את עצמה בּמקרים כּאלה: לשׂמחה מה זוֹ עוֹשׂה? היא חייבת להבחין בּין העלָאַת־שׂכר משקית וּבין העלאה ספּקוּלַטיבית. מה שהפּוֹעל מקבּל מעוֹדף־הערך אשר הוּא יוֹצר בּעבוֹדתוֹ – הרי זה כּיבּוּש מעמדי. מה שהפּוֹעל זוֹכה בּוֹ מן ה“דליקה”, מקלקוּלַציוֹת על מחירי־דירה מוּפקעים, פּוֹשטי עוֹר העוֹלה החדש, מהתחרוּת הקבּלנים בּגלל פּוֹעל מקצוֹעי וּבגלל חוֹסר עליה – אין לראוֹתוֹ כּכיבּוּש מעמדי, כּעליית שׂכר העוֹבד, אלא כּשוּתפוּת לרוָחים ספּקוּלַטיביים.

אלה הם פּירוּרים מן השוּלחן הדשן של הספסרוּת הנוֹפלים בּחלקוֹ של הפּוֹעל ה“יחסן”. ערכּם לגבּי המצב הכּלכּלי של כּלל הפּוֹעלים הוּא כּערכּם ה“מעמדי” של רִוחי נוֹשׂאי “משלוֹח־מנוֹת” בּפוּרים. “כּיבּוּשים” מסוּג זה עתידים להתעוֹפף עם נשיבת רוּח ראשוֹנה של שנוּי־הוסת בּקוֹניוּנקטוּרה. וּשׂכרם הארעי לגבּי שכבה דקה של פּוֹעלים יוֹצא בּהפסדם לכוֹח כּלל הפּוֹעלים וּלאחדוּתוֹ המעמדית.

לפיכך אני רוֹאה את תפקיד מלחמתנוּ המקצוֹעית בּימי הגיאוּת לא בּחיזוּק כּוֹח תביעתן של השכבוֹת המיוּחסוֹת שבּקרב ציבּוּר הפּוֹעלים, הראשוֹנוֹת להנאָה מקוֹניוּנקטוּרה, אלא בּטיפּוּל מַתמיד בּשכבוֹת החלשוֹת והעזוּבוֹת בּיוֹתר שבּקרב הציבּוּר, שהן הראשוֹנוֹת ליסוּרי הגיאוּת וּלהפסדיה והאחרוֹנוֹת להנאה ממנה, ואשר כּל התקדמוּת קטנה בּתנאי קיוּמן ועבוֹדתן מצריכה מאמצים מיוּחדים. פּעוּלה זוֹ אין שׂכרה ניתן על נקלה, אוּלם נאמן הוּא, ולא לתוֹעלת הנהנה בּלבד, אלא לתוֹעלת כּלל הפּוֹעלים כּוּלוֹ.

וגם בּמאמצינוּ לאַרגן את מפעלי החסכוֹן, השיכּוּן וההתאַחזוּת של הפּוֹעל יש להבחין בּין הישׂגים אמיתיים להישׂגים מדוּמים, בּין בּיצוּר הכּרת העוֹבד והשרשת האדם העוֹבד בּתוֹך מעמדוֹ, לבין הפיכת היחיד לבעל־גוּף הנעקר מן העבוֹדה וּמחברת העבוֹדה. אם בּמשך ימי הגיאוּת הצליחוּ כּמה מאוֹת פּוֹעלים להתעשר, בּהחליפם מגרש אוֹ בּית, בּמכרם זכוּת “חזקה”, בּנצלם את העזרה שקיבּלוּ ממוֹסדוֹת ההסתדרוּת – לא נזקוֹף את הדבר לזכוּתוֹ של הציבּוּר. אין זה מוֹסיף שוּם תוֹקף לכיבּוּשי הפּוֹעל בּישוּב. עלינוּ לנהל את פּעוּלתנוּ בּשיכּוּן וּבהתאַחזוּת וּבקוֹאוֹפּרציה בּדרכים המבטיחוֹת שלא תיהפך לרוֹעץ לחברת העוֹבדים. אם איננוּ רוֹצים שחברינוּ והסתדרוּתנוּ יטבּעוּ בּיוֵן הספסרוּת וההתבַּגרוּת – כּי אז עלינוּ “להקשיח” את לבּנוּ מאת הפּרט הרוֹצה להתעשר על חשבּוֹן מאמצי הכּלל וּלהכניס את כּל פּעוּלתנוּ המשקית בּאפיק מכוּוָן ותכליתי: בּנין חברת העוֹבדים. ההסתדרוּת יצרה וריכּזה מכשירים כּבּירים לפעוּלה משקית וישוּבית. מן הדין שפּעוּלת המכשירים שלה תשמש להגבּרת מערכת החיים ההסתדרוּתית ולא לסייע לעזיבת המערכת.

לתוֹך מגמת החסכוֹן וההתאַחזוּת, המגמה השוֹפעת בּקרב ציבּוּר הפּוֹעלים, הכניסה ההסתדרוּת את המגמה שלה: יצירת נכסים חדשים וּמכשירים חדשים לרשוּתוֹ של מעמד הפּוֹעלים. לא על נקלה התגבּרה ההסתדרוּת על עייפוּתה משנוֹת המַשבּר הכּלכּלי והפּוֹליטי ונכנסה, עם ראשית הגיאוּת, למַסלוּל של יצירת נכסים חדשים. מקץ שנה אחת אנוּ יכוֹלים עתה לסקוֹר את תבוּאת הגוֹרן: הקימוֹנוּ השנה את קרן חוֹסר־העבוֹדה – בּיטוּי נוֹסף להכּרת הגוֹרל המשוּתף והאַחריוּת ההדדית של כּלל הפּוֹעלים והדאגה לשנוֹת רזוֹן; בּיצענוּ סוֹף סוֹף מפעל ראשוֹן למען “ניר” כּבסיס לפעוּלה ישוּבית עצמאית; את כּאבנוּ על אָבדן ארלוֹזוֹרוֹב לא הוֹצאנוּ לריק, אלא גיבּשנוּ אוֹתוֹ בּמפעל ישוּבי רב־ערך ונתַנוּ אוֹת לגוֹלה למאמץ ישוּבי חדש; הרחבנוּ את מפעלי השיכּוּן. זוֹהי תבוּאת השנה האחת לפעוּלה בּמגמה זוֹ.

אפשר להתבּרך בּמה שעשׂינוּ, אבל נשגה מאד אם נראה בּזה את קצה גבוּל יכלתנוּ. מי שחש את קצב העבוֹדה בּבנין וּבחרוֹשת, מי שעינים לוֹ לראוֹת את המשמרוֹת השניוֹת והשלישיוֹת, יבין כי לא תהא כּפּרה לנוּ אם לא נדע להטיל על עצמנוּ – כּל עוֹד לא עברוּ ימי הגיאוּת – מאמצים משקיים והתישבוּתיים חדשים, שבּהם החיסוּן בּפני מַשבּרים כּלכּליים, מגן מפּני התנַקשוּיוֹת פּוֹליטיוֹת וסוֹציוֹלוֹגיוֹת וּמבצר איתן לכוֹח יצירתה של תנוּעת הפּוֹעלים.

הכּרה זוֹ, הכּרת החוֹבוֹת המיוּחדוֹת הנוֹבעוֹת ממסיבּוֹת הגיאוּת ואפשרוּיוֹתיה, הכּרת החוֹבה לסחוֹט כּל טיפּת־בּרכה אפשרית מן הגיאוּת וּלחַסן את ציבּוּר הפּוֹעלים בּפני נגעיה – צריכה למלא אוֹתנוּ בּחוֹדש ההסתדרוּת. אם יש טעם להכריז על חוֹדש ההסתדרוּת וּלרכּז אליו בּמשך חוֹדש ימים את כּל תשׂוּמת לב ציבּוּרנוּ, המוּשרש והחדש, הרי זה לא לשם תפארת חגיגוֹת וּטקסים. אַל יהא חלקנוּ עם אוֹתן התנוּעוֹת המקיימוֹת את שלטוֹנן על ההמוֹנים בּמַתן שעשוּעים לעם. גם חגינוּ וּמוֹעדינוּ הנם חוּליוֹת בּשרשרת המאמצים והיצירה. אין לנוּ צוֹרך בּחגי־סרק. הימים הם רציניים וחמוּרים, וחוֹדש ההסתדרוּת צריך להיוֹת חוֹדש של חינוּך חמוּר וּרציני.


טבת תרצ"ד.


  1. עבודתנו התרבותית (דברים בּפתיחת החוֹדש בּתל־אביב, בּאסיפה חגיגית. מטעם מוֹעצת פּוֹעלי תל־אביב בּאולם “מוּגרבּי”, כ“ז בּכסליו תרצ”ד) “דבר”, גליוֹנוֹת 2611, 2612 ו־2614, א‘ ב’ ו־ד' בּטבת תרצ"ד, 19, 20, 22.12.1933  ↩

  2. בּנוֹגע לדברים האלה ניתנת בּזה הרשימה מאת בּרל “בּמחיצתם של בּעלי תשוּבה”, בּחתימת “זוֹכר נשכּחוֹת” (“דבר”, י“ח בּטבת, תרצ”ד, 5.1.1934), שלא הוּבאה בּפּנים.

    מר א. ר. הוּא מעמוּדי־התווך של “דוֹאר היוֹם”, עתוֹן החוֹק והסדר והעבוֹדה הזוֹלה. הוּא משמש שם בּתפקיד של אֵיל־הבּרזל הנשלח לנפץ את חוֹמת הסתדרוּת העוֹבדים והנהלת הסוֹכנוּת. אך היוּ גם ימים אחרים. היוּ ימים וא. ר. ישב בּמערכת “אחדוּת”, עתוֹנה של מפלגת “פּוֹעלי ציוֹן”, וכתב דברי־פּיוט לכבוֹד השוֹמר והפּוֹעל, והיה מפרסם מדי שבוּע מאמרים פּוֹליטיים ועיוּניים, כּתובים על “טהרת” המַרכּסיזם. בּאוֹתם הימים עמדוּ “פּוֹעלי ציוֹן” בּריב עם הסתדרוּת הפּוֹעלים החקלאים, שלא היתה כּשֵרה בעיניהם מבּחינה פּרוֹליטרית־מעמדית, וא.ר. היה עוֹשׂה רצוֹנִוֹ של מקוֹם בּו הוּא ישב: היה מיַדה אבנים בהסתדרוּת.

    אחר כּך בּאוּ ימים ועניני הפּוֹעלים בּארץ התנהלוּ לא על ידי מפלגת “פּוֹעלי ציוֹן”, אלא על ידי הסתדרוּת העוֹבדים. וּמר א. ר. יוֹשב בּשער הועד הפּוֹעל של הסתדרוּת העוֹבדים. הוּא נוֹשׂא משׂרה בּמזכירוּת הועד הפּוֹעל, הוּא העוֹשׂה את העתוֹן הערבי של ההסתדרוּת “איתיחאד אל־עמאל”, זה שמנסה לנהל תעמוּלה סוֹציאליסטית בּין פּוֹעלים ערבים וּמַטיף למה שקוֹראים “ארגוּן משוּתף”. מר א. ר. עוֹשׂה רצוֹן המקוֹם בּוֹ הוּא יוֹשב.

    ושוּב בּאוּ ימים. העתוֹן “איתחאד אל עמאל” נסגר. עבוֹדתוֹ של א. ר. בּלשכּת הועד הפּוֹעל של ההסתדרוּת קוּצצה. אך מר ר. איננוּ הוֹלך בטל. עטוֹ אינוֹ שוֹבת. עכשיו עוֹבד א. ר. בּ“בּוסתנאי” וּב“דוֹאר היוֹם”. וגם כּאן הוּא עוֹשׂה רצוֹן מקוֹמוֹ. מי שהיה עוֹרך לעתוֹן של “ארגוּן משוּתף” כּוֹתב שירה פּטריוֹטית אנטי־ערבית. מי שהיה מרכּסיסט אדוּק כּוֹתב מאמרים נגד א' בּמאי, ומי שהיה פּייטן “השוֹמר” ואידיאוֹלוֹג של האוּלטרא־מעמדיוּת בּתנוּעת הפּוֹעלים נעשׂה למשען של אוֹתה עתוֹנוּת שהיא לוֹחמת על תקפּוּ ועל שלטוֹנוֹ של הפּרדסן, מקוֹננת על “המוֹנוֹפּוֹלין” של ההסתדרוּת וּמסייעת לעבוֹדה בּלתי־מאוּרגנת וּלמעבידי עבוֹדה זרה.

    מר א. ר., העוֹבד זה כּעשׂרים שנה כּמחַוה דעה מעל בּמוֹת ציבּוּריוֹת, לא ראה לוֹ חוֹבה מעוֹלם לספַּר לקוראיו על מה זה ולמה שינה את טעמו, ומה פשר הגלגולים הציבוריים אשר נתגלגל, והתמוּרה שחלה בּהשקפוֹתיו. מעוֹלם לא ראוּ את א. ר. מכּה על חטא שחָטא הוּא, אוּלם בּאהבה רבּה הוא מתוֹפף “על חטא” על לבֹּוֹת זוּלתוֹ. רק בּמאמרוֹ האחרוֹן (נאוּם ב. כּצנלסוֹן“, דוֹאר היוֹם, מי”ז טבת), אגב דיבּור על אלה העוֹמדים על עמדם מלפני עשׂרים וּשלוֹשים שנה, הוא רוֹמז לנוּ: “החיים אינם עוֹמדים על עמדם. נסיוֹנוֹת המלחמה הגדוֹלה והמהפּכוֹת הגדוֹלוֹת שלאחר המלחמה שינוּ בּמידה ניכּרת את תנאי החיים, הפכוּ וגם הבהירוּ מוִּשׂגי בּני־אדם, קם לחץ חדש וּתביעוֹת חדשוֹת וּבקשת פּתרוֹנים חדשים”.

    מה טוֹב ומה נעים. לא כחמוֹר היוֹדע אבוּס בּעליו הוּא הסוֹפר־ההוֹגה. חליפוֹת וּתמוּרוֹת לרוּחוֹ. אלא שפּליאה אחת יש בּדבר: מדוּע בּאוּ החליפוֹת והתמוּרוֹת בּקשר עם חילוּף מקוֹם דוקא? מה שינוּ המלחמה העוֹלמית והמהפכוֹת הגדוֹלוֹת כּל עוֹד לא נסגר “איתחאד אל־עמאל”, וּמה היה טיבם של “הלחץ החדש” ו“הפּתרוֹנוֹת החדשים”, אילוּ היתה קוּפּת ההסתדרוּת עשירה יוֹתר אילמלא היה נפסק העתוֹן להטפת הארגוּן המשוּתף? נפלאה זאת ממני.

    ועוד פּלא מן הפּלאוֹת: א. ר., הציוֹני השלם, המַכּסימַליסַט המדיני, אשר ציוֹניוּתוֹ מוּנחת על פּני הקו הישר אשר בּין ש. שוַרץ לבין הצה“ר, זה שאינוֹ חוֹשׂך גרוֹנוֹ מהתריע על בּגידת הנהלת הסוֹכנוּת (של עכשיו, כּמובן) שאיננה די תקיפה בּמלחמתה על העליה – אוֹתוֹ מר ר. חוֹסה בּצל קוֹרתוֹ של משה סמילנסקי, וּתביעוֹתיו של זה לתחימת תחוּמים לעליה ולעבוֹדה עברית אינן מקלקלות את שוּרת ההרמוֹניה. לא הפּטרוֹנַט על עבוֹדה ערבית ולא הדיבּוּרים לתוֹך אוֹזנוֹ של הנציב העליוֹן אינם גוזֹלים את מנוּחתוֹ, אלא הדאגה האחת, הדאגה לסכּנוֹת הצפוּיוֹת לציוֹנוּת ולישוּב מהסתדרוּת העוֹבדים. הוּא, המרכּסיסט הותיק, יוֹדע עכשיו כּי ”בּהתגברוּת סוּג מסוּגי החברה על האחרים כּרוכה סכּנה לחברה כּוּלה", לפיכך הוּא עוֹמד לימין החלש, לימין… הפּרדסן מהתאחדוּת האִכּרים והאוֹפּוֹזיציה הבּוּסתנאית.

    ואחרי כּל אלה תמה מר א. ר. על בּ. כּצנלסוֹן. מדוּע זה דיבּר בּחוֹדש ההסתדרוּת על “הלוּמפּן־פּרוֹליטרים־המשׂכּילים שהשׂכירוּ עצמם לקוֹב את תנוּעת הפּוֹעלים”, ומדוּע הוּא אוֹמר עליהם שקוֹדם “דבקוּ בּמחנה הפוֹעלים בּשעה שראוּ אוֹתוֹ הדוֹם לשלטוֹן וּלהתעלוּת (אם קטנה ואם גדוֹלה)”,ואחר כּך “נמלטוּ על נפשם בּבוֹא ימי הפּוֹרענוּיוֹת וההתרוֹפפוּת ונדמה היה להם כּי שעתנוּ חלפה”. מר. א. ר. שוֹאל שאלה ניצחת: מתי היוּ ימי הפּוּרענוּיוֹת האלה, והלא השנתים האחרוֹנוֹת, שבּהן גדלה ההתנגדוּת להסתדרוּת העוֹבדים, הן שנוֹת גיאוּת?

    אכן, קוּשיה ניצחת. אלא, שמר א. ר. ייטיב לעשׂוֹת אם יעלה בזכרוֹנוֹ את התאריכים: מתי חלה סגירת העתוֹן ההסתדרוּתי “איתחאד אל־עמאל” וּמתי נעשׂוּ פּליטי־ההסתדרוּת עמוּדים ל“בּוסתנאי” וּל“דוֹאר היוֹם”?

    הפּירכה העצוּמה של מר א. ר. מתישבת יפה. לא בּשנתים האחרוֹנוֹת ולא בּשנות הגיאוּת שקדמוּ להן הלכוּ לוּמפּן־פּרֹוליטרים־משׂכּילים להשׂכּיר עצמם לקוֹב את תנוּעת הפּוֹעלים, אלא בּשנוֹת המשבר וחוֹסר־עבוֹדה וצמצוּם משׂרוֹת וקיצוּץ משׂכּוֹרות שחלוּ בּאמצע. שנים אלה הן שהוֹבילוּ מ“איתחאד אל־עמאל” אל עתוֹני “התאחדוּת האִכּרים”.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47914 יצירות מאת 2673 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20499 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!