ביום השבת, בתשעה לספּטמבר, שנת 1899, בין הערבּים היתה התגלות נפלאה, ואף אמנם לא נמנעה מלעשות רֹשם כללי בכל חלקי התבל, אשר קוי-הטלגרף מגיעים אליהם. אכן נתגלה, כי אפשר לגזול משפט יהודי, מבלי שום סבה אחרת אלא מפני שהוא יהודי. נתגלה, כי אפשר לעַנּוֹת את היהודי כאילו לא היה אדם כלל. נתגלה, כי יכולים להטיל עֹנש מעליב על איש יהודי, אף אם חף הוא מפשע.
ההתגלות המפתיעה הזאת היתה במלֹא רֹחב הארץ, בשעה שיצא דרייפוס שנית חיב בדין. ביחוד השתוממו מאד היהודים המתבוללים. אמנם כן, אלפרד דרייפוס, שר האלף בחיל-הארטילריה הצרפתי, שאותו חבב כל כך, יצא שנית חיב בדינו. הפעם הזאת אמנם לא ענשוהו להגלות אל אי-השדים, אשר בודאי חדל מלתת חתיתו בלבו, למאז הכיר לדעת את רעיו אנשי-החיל בבית המשפט ברֶן. בפעם הזאת נחרץ דינו לשבת במאסר עשר שנים. לא יותר! איזו חנינה! איככה? כלום נכנסה פתאם חמלה בלבותיהם האמיצים של אנשי-החיל? האם נתרַככו יותר מאשר ידרוש כבוד פקידי-הצבא הקפדני? אם נשאו פניו יותר מאשר תרשה זאת אהבת המולדת? האם חדלה הבגידה להיות חטא, שחיבים עליו עֹנש-גלות? היספיק מאסר של עשר שנים בעד אשמה, שלא אשם בה הנדון? אלה השאלות, המלאות חידות סתומות, אולי תוכלנה להפתר, אם נשים אל לב, כי ה“ראיות” לא היו נכונות במדה מספיקה, כדי לענשו על פיהן שנית עֹנש-גלות לאי-השדים. אולם בשים לב אל העובדה, כי נוגע הדבר אל איש יהודי, הספיקו למדי זיופים של הגנרלים המכובדים, כדי לענשו במאסר של עשר שנים. ועוד זאת: הלא עשר השנים נמצאות רק על הניר; ראש בית-הדין הצבאי לא הכריז על האשמה ועל העֹנש, אלא מפני שהיה מוקף כחומה ז’נדרמים נזעפים, מבלי שעלה על לב מי שהוא לסגור בעד דרייפוס האומלל עוד לזמן רב מזה בדלתים ובריח. אחרי-כן הוא יכול לצאת לחפשי, שום איש לא יעצור בעדו, לכל הפחות האדונים פקידי הצבא, שדעתם נחה בהפטרם מן היהודי עז-הפנים הזה. במטה הגנרלים, בצבא, כמובן, אין לו עוד מקום. בין שבעת שופטי-הצבא נמצאו חמשה – בסך-הכל חמשה אמיצי-לב – אשר כבסו את בגד-השרד הצרפתי מן הכתם, שהטיל עליו לובשו היהודי. חמשה כנגד שנים! מספר יפה, שממנו יש ללמוד הרבה והוא מפיץ אור על התרבות שבימינו.
התגלות זו, שאפשר למעשה זר כשה שיהיה בימינו, עשתה – כאמור – במקומות הרבה רֹשם לא-נעים. האלה הן תוצאות פרי התרבות? – נשמעה שאלת חובבי ההתקדמות הנאמנים. וכי כך מכבדים את זכויות האדם? – התאוננו המחזיקים בסדרי הממשלה, בהזכירם את העיקרים הנצחיים של המהפכה הגדולה. האם אין כל האזרחים שוים על פי החֹק? – התאנחה הכנסיה של הגַאליים בני דת משה. אמנם כל האזרחים על פי החֹק. יש פרט אחד יוצא מן הכלל, שאינו ראוי לטפל בו, ואלה הם היהודים. ובכן אין באמת שום סבה לפחד.
וכדאי היה לקרא בעתונים היוצאים מחוץ לגבולות צרפת. מכיון שהביאו בכל יום ידיעות ארוכות על דבר המשפט ברֶן, הלא הכריזו בכל העולם על זכותו של הנאשם. רק לשופטי-הצבא ברֶן לא נודע הדבר, כי אסתרהאַזי כתב את הבורדרו והודה על כתיבתו, אותו הבורדרו, התעודה היחידה, שעל פיה נשפט דרייפוס כאז כן עתה. רק לשופטים אשר ברֶן לא נודע, כי פרסמה ממשלת אשכנז ביום שלפני גמר-הדין בדרך רשמי, כי דבר לא היה לה מעולם עם דרייפוס. ממשלת אשכנז הודיעה גלוי, כי בפרסמה זאת היא ממלאה חובה אנושית. אמנם החובות האנושיות, שעל פיהן כלכל השונא מכבר את מעשיו, לא הכריחו את הפטריוטים בצרפת לתשומת-לב, כשישבו לדין דינו של איש יהודי. תרעומות כאלה וכיוצא בהן נמצאו בכל העתונים, עד כמה שלא דבקה בהם מחלת האנטישמיות. ובהתאם אל זה היה גם המשפט, אשר הוציאו מגמר-הדין הזה. בברלין וברומא, בלונדון ובניו-יורק נשמעה צעקה של התרגזות. למצער יכולנו לקרא באותם העתונים – אשר לפני זה הביעו את תמהונם על העָוֶל הנעשה לאיש יהודי ואחרי-כן את תקותם, כי יצא זכאי בדין – כי בכל אירופּא, וגם אזיה ואיי-הים בכלל, התרגזו מאד על ההתגלות הזאת, שהזכרנו למעלה. גם סופר עתונאי יכול לשגות בדמיונות-שוא, הוא יכול אפילו להפיצם על ידי הטלגרף בכל העולם. אולם נניח, כי הציורים האלה לא נוסדו על שגיאה, כלום יש בהם יותר מהרגשת-הרגע? ישימו-נא לב אל המעשה שהיה. אחרי חמש שנים של ענויים קשים ונוראים נסחב האיש החף מפשע. במשך שלשים ימי המשפּט האכזרים אין אף צל של ראיה להוכיח אשמתו, אנשים נכבדים מתוך ממשלות אחרות מעידים על צדקתו – ובכל זאת חיב בדין. הפלא הוא, אם יצא קול מערערים בכל העולם? אם בהמה תעונה באֹפן כזה לעיני השמש, האם לא תעלה צעקה של התרגזות מתוך ההמון? כן, ולא בדרך אחרת נוכל להעריך את ההתרגזות, השוררת בכל הארצות מחוץ לצרפת, אם נניח, כי באמת גדלה במדה כזו, שאי-אלה יהודים תאבים אליה יותר מאשר יראו אותה בעיניהם. אם באנו לכלול את דעתנו במלה אחת, היינו אומרים: העָוֶל הנעשה לדרייפוס הוא גדול כל-כך עד ששוכחים, כי נוגע הדבר אל איש יהודי. מי שיכול לראות ב“התרגזות הכללית” יותר מזה, הרי זה אמן גדול. וכי באמת כללית היא כל כך גם מחוץ לצרפת? שם דנו אותו לחובה חמשה כנגד שנים. כלום יש באיזה מקום אחר יחס של דעות טוב מזה בנוגע ליהודי? מי הוא עִוֵּר או מתעקש, שאינו יודע את החיים ואחוז בחבלי שגיאות עתיקות, אשר יאמין, כי במקום אחר היה היחס טוב מזה? ואותם השבעה, שבהם רואים רק אנשים מושפעים על ידי גבוהים מעליהם, הם עמדו באמת תחת השגחתה האיומה של דעת-הציבור; כל תנועות פניהם וכל מוצא שפתיהם נבחנו ונשפטו, בטרם שפטו הם בעצמם. בעל כרחם נמסכו בגזר-דינם על עדים, אף אם היו עדי-שקר היו, ועל ראיות, אף אם מזויפות היו. אלה עדי-השקר, אלה הזיופים עוד היו כעין מס, אשר שלמו לדעת-הציבור. ומה הם המאמרות, הדעות והמשפטים הקדומים, הנשמעים יום-יום בלחש על היהודים? היעיז מי שהוא להחליט, כי בין שבעה אנשים יש שנים הנוטים לצד היהודי, ואפילו גם אחד? ברֶן עוד היה מצב הדברים נוח בעד הנאשם, אם נשים לב לכל הפרטים.
אבל אחינו היהודים, החיים ברוָחה ומפחדים מפני האמת, ימהרו שוב לעצום עיניהם, אחרי שנבהלו והשתוממו במשך רגעים על ידי ההתגלות שהיתה ברֶן. שוב יַשְׁלו את נפשותיהם בכל אשר יהיה לאל ידם, ויאמרו מה שאוהבים לשמוע, ויאמינו במה שאוהבים להאמין. כל העולם מתרגז, דרייפוס מקבל אותות רצון וחבה מאת האנשים הכי-אצילים, וסוף-סוף יצא לחפשי, אף אם בלי בגדי-השרד. לא נחוץ דוקא שיעבוד כל איש בצבא הארטילריה או במטה-הגנרלים. הסתכלות זו עלולה מאד להפיס את הדעת, אלא שיש בה חסרון אחד, היא אינה משיבה על המספר הקשה: חמשה כנגד שנים!
דרייפוס האומלל! הוא איננו עוד איש פרטי, אלא דוגמא הוא. יש השגה רגשנית בענין זה, המנסה להרגיש מה שסבל הוא על האי הבודד במשך השנים ההן, שכל יום ויום נדמה לו לעשר שנים. ההשגה הזאת היא ילדותית, מפליגה ואינה מספיקה כאחד. ליסורים אנושיים כאלה אין כל קצב. אי-אפשר לערוך אותם, כשם שאי-אפשר לערוך יסוריו של חולה, אשר במשך חמש שנים לא חדלו הרופאים מלעשות נתוחים בבשרו. זה הוא דבר שבדמיון. היש לו עוד איזו הרגשה, מתי חדלה הרגשתו? אולם היינו מקטינים את הענין ומורידים אותו למדרגת הפעוט והגרוע, אם נביט עליו באֹפן כזה. דרייפוס איננו עוד אלא הפשטה. הוא היהודי בתוך החברה המודרנית, אשר נסה להסתגל אל סביבתו, המדבר בלשונה, החושב מחשבותיה, התופר את כִּתפּוֹתיה על מעילו – והכִּתפּות האלה נִתָּקות מעליו בחֹזק-יד. דרייפוס הוא מעמד, שעליו היו נלחמים, שעליו עוד נלחמים, ואשר – אל נא נעשה ששקר בנפשנו! – כבר אבד.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.