רקע
פרידה הבל
אסופי מהגליל
פרידה הבל
תרגום: ברוך קרוא (מגרמנית)

 

מלות־הקדמה    🔗

מקס ברוך ז"ל כתב על רומן זה:

"על הסיפור ‘אסופי’ המונח כיסוד לרומן זה, כתבתי בשעתו, שקראתיו בהשתתפות פנימית מלבבת ביותר. יש להביאו לתשומת-לבם של כל אלה, שיש להם עניין במפעלנו בישראל – בכל לשון של המלצה.

לרומן זה יש נקודת מוצא מקורית ביותר. במהלכו מתבלטים אספקטים שונים בחיינו ברב-גוניות ובעוצמה פלסטית.

בצורתו הריהו ערוך בקפידה ומבוצע בהצלחה. לדעתי, זהו רומן ישראלי מהטובים ביותר שאני מכיר.

מעלותיו – הקונצפציה המקורית, המתרחש הדרמאטי וההנחיה של העלילה, המפתיעה בתמידות. כן ההוויה של המתואר, אשר חוט של אנושיות טהורה משוך עליה.

זהו הספר נכתב במלוא הלב – ויחד עם זה מצטיין הוא באינטלקטואליות גבוהה, מתוכה מוארות רבות מבעיות ארצנו – הרחק מעבר ללהג פטריוטי – אך דווקא משום כך מתוך פטריוטיות אמיתית.

התיאורים הבהירים מעידים על גישה הומאנית-אוניברסלית, ויחד עם זאת על קשר אורגני לישראל.


לשנות את גורל האדם

ניתן רק לאלהים.

מיכל אנג’לו


 

פרק ראשון: מרדכי-מנפרד    🔗

שנת 1956, ימי מבצע סיני. מחנה חולים, שהוקם בחופזה אי-שם בנגב. מרדכי, פצוע קשה, מתעורר מתרדמת הקדחת.

“אסופי, בני, מה יפה שבאת! – עכשיו הכל קל יותר. בקרוב אבריא, ואז נספר זה לזה הכל”.

מרדכי נושם בכבידות. האחות מלטפת זרועו בטרם תזריק לו את סם-ההרדמה הכבד.

“אל תלך מכאן, אסופי”, מרדכי מספיק עוד לגעת ביד האחות לפני שהוא נרדם.

איזו שינה נהדרת, רווית חלומות העבר! לאחר החמסין הנורא שהשתולל אותו יום נשבה רוח הלילה הקרירה מסוריה לעבר הגליל. מרדכי יוצא עם ארבעת חבריו למשמר הלילה. האם כל זה לא עבר עליו כבר פעם? עוד מעט יגיעו למערה. כן, הוא יודע זאת אל-נכון, צליל רפה זה מן הקרקע – הנה, צרור קטן, זהירות, יכולים לראות אותנו – כמעט אור יום – והאוושה הזאת? הוא פותח את העטיפה, מאזין שוב לצליל. קופץ ממקומו, עוטף שוב את החבילה הזעירה ורץ לפני חבריו: “מיד למתולה”, לוחש הוא אל מאחורי כתפו, הם רצים, כמעט כמו להתקפה – חבל שאין מדריכיהם יכולים לראות אותם בכך. ואז הם נעצרים לרגע קט, מתייעצים: הרי אין הם יכולים כולם סתם לעזוב את משמר הלילה. לא ייתכן. חייבים הם להיפרד. אבל מי יישאר ומי ילך? לא, הם ילכו יחדיו, מהר, ויחזרו יחדיו. חלקו הראשון של הלילה יהיה שקט, אור הירח בהיר היום ביותר, זאת יודע גם האויב – הם מסתערים הלאה.

“מהר אל אלחנן!”, לוחש מרדכי בחלומו.

האחות נחפזת לבוא. מחליקה על מצחו. במבט קפוא מסתכל הוא אל טבלת הנחושת מוארת הירח: ד"ר מד. אלחנן טורנוב, “ראה, מה יש לנו”.

מרדכי יודע בדיוק: “תינוק, אסופי!” יכריז אלחנן מיד.

“מאין הבאתם אותו?”

“מצאנוהו במערה”.

הנשימה הכבדה מתחדשת.

“שקט”, אומר אלחנן.

מרדכי שותק, חמישתם כולם שותקים, בעוד הרופא פותח את התכריך, מרים את הרך הנולד ומסתכל בו מכל הצדדים. אלחנן סר אל הדלת ולחדר הסמוך וקורא למישהו. “עכשיו תבוא עדה”, יודע מרדכי מראש. משונה שהיום יודע הוא הכל מראש. מאימתי הוא בנביאים?

יפה וצעירה נראית היא, עדה בת השמונה-עשרה.

“הכיני את התינוק ללילה”, אומר אלחנן, “חצי מנה חובצה, הרי יודעת את”. היא מנועעת בראשה בחיוך, מחייכת גם לאנשי ה“הגנה”, נוטלת את התינוק בזרועה ויוצאת מן החדר.


החולה שוכב מפוייג. רואה לפניו הכל בבהירות. הם יושבים בחדר-המגורים הפשוט של אלחנן, המואר רק ברימון-קיר חשמלי, קטן. הכל כמו בחלום: החלון הפתוח לרווחה, הנוף ההררי, אפילו בחדר רואים את הניצוץ הבהיר של הכוכבים בשמיים הדרומיים. השקט מוחלט, לולא יריה הפולחת מזמן לזמן את הדממה. מרדכי וחבריו מסתכלים זה בזה. מוכרחים הם לצאת, לחזור למשמר, מהר, רק מהר!

ד"ר טורנוב מבחין בחפזונם של אורחיו וקם ממקומו.

“מה יהיה על התינוק?” שואל הוא.

“ומה דעתך, אלחנן?” לוחש מרדכי.

“בעיה קשה”, אומר אלחנן. “מן ההכרח למלא תעודת-לידה; ולכך חסרים כמעט כל המיסמכים. מה יאמרו לכך האנגלים? איזו דת ניתן לתינוק? ומה יהיה שמו? אחזיק אותו כאן עד שיתלבנו הבעיות, ואז אנסה להכניסו לבית-יתומים”.

כל הפרטים נקלטים עכשיו בחלומו של מרדכי, הקודח בבית-חולים צבאי בימי מבצע-סיני אי-שם בנגב. אבל בנוסף לכך פוקד אותו זו הפעם הראשונה חזון פתע, שלא פקד אותו מעולם בכל השנים הללו. “אסופי”, לוחש הוא, ולעיניו מתגלה הנוף הידוע לו מאותו לילה: אשה צעירה, חשה נואשות ממחבוא למחבוא, מעוטפת בשמלתה השחורה הרחבה, צרור קטן בידיה. “אינני יכולה, אינני יכולה” – שוב ושוב אותם הדברים, בעוד היא מסלקת את השערות מפניה הרטובים מדמעות. ואחרי כן יכולה היא בכל זאת, בעל-כרחה. הירח במלואו עולה מצד דרום ומאיר עליה, מיד יראוה, אולי יירו בה, שהרי אין היא יודעת את הסיסמה. הנה גילתה מערה. היא כורעת ומניחה את הצרור בפתח, קמה, רוצה לנוס – וחוזרת: “לא אוכל, לא אוכל”, מתייפחת היא חרש, נשכבת על הארץ, פותחת שוב את הצרור, אחרי-כן מפשילה את שמלתה מעל חזה ומיניקה את התינוק. יושבת היא, גבה אל פתח המערה, קטנה, בלתי-נראית, בלתי-ניכרת. מרימה את התינוק, מחבקתו ומנשקתו, עוטפת אותו מהר שוב בכפיה הלבנה ובבד החום, מניחה אותו בכניסה למערה, כך שימצאוהו. בקפיצות גדולות וחרישיות, כחיה, מסתלקת היא, אינה מעיזה לשלוח מבט אחורנית.

מרדכי נאנח. האחות מחזיקה את דופקה בידיה, ובידה השניה מוחה את זיעתו מעל מצחו. רגע הוא מסתכל בה: “עכשיו רואה אני סוף סוף”.

“לישון, מרדכי, לישון”, אומרת האחות בלחש.

“כן, מרים”, לוחש הוא שוב.

“מרים?”, ממלמלת האחות לעצמה.

מרדכי מניע שפתיו בלי שישמיע הגה. יודע הוא מראש כל מלה, כאילו הוקלטו זכרונותיו בתקליט המושמע עכשיו כאן. הוא נראה כמאזין בהתרכזות:

“אלחנן, האם תרשה שכל אחד מאתנו יבקר מזמן לזמן אצל התינוק, או שאולי אקח אותו אחר-כך פעם אתי לזמן מסויים? האם תוכל לסדר, שייקרא רשמית בשם ‘אסופי’, לרשום אותו כבן דת ישראל כדי שאפשר יהיה אחר-כך לערוך לו ברית? האם תקבל עליך את האפוטרופסות על התינוק? אותך אנו מכירים, ולך אנו מאמינים”.

“כן, נכון אני לקבל עלי כל זאת, ונקווה שגם השלטונות יסכימו”, אומר אלחנן.

שרטוטי פניו של אלחנן מתעוותים, שוב מרגיש הוא את השתיקה הלוחצת, הבאה תמיד כשמזכירים את המלה “השלטונות”. האם ישתנה הדבר פעם? אולי, כאשר תקום סוף סוף מדינת ישראל.

כל אחד מהם נוטל את רובהו ונפרד מאלחנן בלחיצת יד.

בהנהגתה של עדה נכנסים הגברים שוב, על בהונות רגליהם, לחדר הסמוך. “אסופי”, שב ולוחש מרדכי. עתה הוא רואה את התינוק בבירור: שבע, מטופח ונקי. תלתל כהה קטן משתלשל על המצח האדמדם עדיין, שני אגרופים קטנים כהים, מימין ומשמאל לראש על הסדין הלבן – תינוק נחמד. “לילה טוב, אסופי”, לוחש מרדכי.

כהיום כן אז. הזמן הולך ומתכווץ. ירחים ושבועות הופכים לשניות. בחפזון סוער עובר מרדכי על מאורעות עשרים שנה, כאילו ידע כמה מועט הזמן שעדיין נשאר לו כדי לשמוע את התקליט עד הסוף. הכדור פלח את ריאתו. עושים כאן הכל להצלתו, אבל כבר יודעים שאין תקוה.

אולם, מה יודעים הם, מה יכולים הם לדעת, אפילו טובי הרופאים? מי יכול אפילו להעלות על דעתו אותה ממלכה בין ממלכות שמרדכי חוצה-עבור בה ביעף? הוא עצמו מרגיש, כנראה, מה משקפת ארשת פניו המתחלפת תדיר: חייב הוא להתגבר על כל זה למען אסופי, למען “ילדו”, ולו בשארית כוחו. למען האמת, רוצה הוא להישאר ענייני, להבליג, לא לגלות רגשות, כדרכו.

גם בחלומו כעת הוא יותר שקט. כן, לילה נהדר, שקט, נוח. עם שחר יחזרו, ימסרו את הנשק ויעברו למלאכת היום. יום יפה, לא חם ביותר, ששה ביוני זה – יום תכלת כעיני עדה הצעירה, שרק לפני זמן-מה עדיין היתה אחות מתלמדת ב“הדסה”. כך יראה אותה תמיד, גחונה אל המיטה הלבנה, מעתירה על התינוק שמות חיבה: “מותק, פעוטון שלי”.

ועכשיו הוא אצל אלחנן, הוא לבדו. מדברים הם על ברית המילה. אסופי הוא כמעט בן שבוע, עוד מעט יכנס לברית. אבל כיצד? “אצלנו ברוסיה”, אומר אלחנן, “היתה מילה בידי רופא אסורה והיו לוקחים מוהל ממש, יהודי אדוק הבקי בכל דיני המילה. איננו רופא, אבל הוא יודע הכל. את כללי ההיגיינה הישנים והחדשים – לשם מה עליו ללמוד כל ימיו, יומם ולילה? הכל הוא שואב מן התורה. אבל כיום, וכאן בארץ, רוצים רבים ברופא דווקא ומתעלמים לגמרי מן הצד הדתי. כך רואים עצמם יותר בטוחים (הם, שלעתים קרובות אינם בטוחים בעצמם), וסבורים שלטובת התינוק הוא לבצע את המילה על-ידי מנתח מנוסה. אבל כיצד ננהג אנחנו?”

“אינני יודע, אלחנן”. (מרדכי נאנח מעומק-הלב, האחות ניגשת מהר – כיצד יכולה היא לדעת מה מתרחש בקרבו). הוא חוזה במראה, שזה עתה פקד אותו…הוא מבלבל הכל… הרי איננו יכול לומר זאת לאלחנן עכשיו… וגם אילו יכול היה להסביר, לא יוכל להגדיר מי היתה אותה אשה מעולפת, בת איזה עם ואיזו דת, ומי היה בחיר-לבה, אבי ילדה? לא, אי-אפשר לומר זאת לאלחנן.

כמה טוב שאלחנן שם ידו על מצחו – כך הכל טוב ביותר. יד קלה וקרירה. יד רופא כהלכה.

“אנו לוקחים מוהל”, נשמע קולו הטוב של אלחנן, “עורכים ברית כהלכה, כמו שנהגו פעם אחינו”, מוסיף הוא כמעט בצחוק. “אל תדאג נסדר את הדבר”.

והנה גם מוהל אמיתי: שערות תלתלים שחורות כעורב מתחת לכיפה לבנה. חלוק-רופא לבן כשלג, ידיים נקיות מחזיקות את הכלי המנצנץ הקטן, תנועה מנוסה אחת, זעקת התינוק, טיפת יין לשפתיים הפעוטות – וכבר נסתיים הטכס. עיניו השחורות של המוהל נראות כמשקפות את התורה הרבה שספג במשך עשרות שנים. נאמנות, דרך ישרה ישרה, מטרה קבועה מראש, קו מתוח, שום תעיה או מבוכה. גם האחרים כאן נראים כחושבים כך. עשרה הם, חברים, שכנים מספר, אפילו את הרב המקומי הזמין אלחנן – משונה, רופא מודרני, חלוץ בארץ, אבל בתוך-תוכו כרוך בכל זאת אחרי המסורת, המורשת, המקובל. אפשר היה בעצם לדבר על כך, אבל זה לא המקום, והנה נשמע קול רם: “אסופי בן-ישראל!” – אכן, קול בהיר לו למוהל. שם חדש, אדם חדש, ברית כרותה.

מרדכי מחייך: “בני, בני, אם רק אחיה, לא תהיה יתום!”

הישן מסתובב ונאנח. עכשיו דלג על שנים רבות. שם הרחק הרי שוכב אסופי, משהו צמוק ומצומצם, שתי ידיו מורמות אל-על, התלתל הקטן משתלשל על מצחו האדמדם, ועליו פרפור קל, שמץ חיוך. עדה קורנת… זה עתה הביאה את תעודת-הלידה. נושאת אותה בידיה וצוחקת, “מותק, פעוטון שלי, אהבתיך”, מפזמת היא לעצמה. אותו, את מרדכי שבא לבקר את “בנו” ועומד עתה ליד החלון, אין היא רואה כלל…

כך זה היה. אבל עכשיו הכל אחרת. שוב אין לוחשים מכל צד ועבר: מי האם, ואיפה האב… אסופי עבר לשכון בבית-היתומים.

“אל תלך מכאן, מרדכי. כולכם מבטיחים שתחזרו – אתה, אלחנן, עדה. אתה חוזר ל’הגנה', ואלה הולכים לבית-החולים שלהם, ורק עלי להישאר כאן. חכה, כשאגדל אלך גם אני מכאן”…

“לאן?”

“אל הורי. אחפש אותם. בכל מקום אחפש, עד שאמצאם. לכל אחד יש אמא, יש אבא”.

“אסופי, גם לך הורים – האין אנחנו הורים? כל שעת פנאי אני עולה אליך לכאן, לירושלים, וכיצד זה תאמר שאין לך הורים? זאת צריכים כבר להבין בגיל שתים-עשרה. הרי כבר ידעת איך נהוג כאן. הוריך היו כאן, אחרי כן הוכרחו ללכת – אולי ישובו. אבל לחפשם? כלום אין אני שלך? לא, אל תבכה, יקירי. בקרוב אעזוב את הצבא, אקח דירה, ונהיה יחד. אתה תלמד, ואני אעבוד. חיים יפים יהיו לנו. בקרוב נחוג את חגיגת בר-­המצוה שלך, ואז תהיה לאיש, תקבל מתנות. נהיה כולנו יחד, אני כבר שמח על כך מעכשיו”.

אסופי מחייך. הגשם נעלם, ומפציעה השמש. אסופי מקנח אפו במכנסי החקי של מרדכי.

“שלום, אסופי, להתראות”.

“שלום, מרדכי, אנא בוא מהר”.

מרדכי מתעורר, האחות יוצקת לו מרק. הוא מדבר בבהירות. “ספרי נא על מה שעבר, עדה. כל כך מעט ידוע לי עליך. אני עיף כל-כך…” וכבר הוא ישן. שומע מה שאמרה לו עדה לפני ימים רבים:

“שכחת הכל? כבר אמרתי לך זאת כמה פעמים. בת שתים-עשרה באתי לכאן מפולין אחרי הפוגרום הגדול, בו רצחו את אבי. הגעתי עם אמי וארבעת הפעוטים. לפני-כן כבר הייתי חברת ה’בונד' בחבורת הילדים. כולם רצו לכאן. בידינו עלה הדבר – היתה זו מטרה, לא בריחה”.

“וכאן?, כיצד נקלטתם כאן?”

“קשה. עשינו הכל, כל עבודה. לפיכך עייפה אמנו כל-כך. אינה יכולה להמשיך. אינה זקנה עדיין. לפני עוד שתי שנות לימוד, בבית-הספר של ‘אליאנס’ בצפת. היה יפה מאד, אבל כל-כך חדש, זר עדיין. לעתים קרובות לא יכולנו לחזור הביתה בגלל הערבים. הרי ידוע לך הכל. הם רגמו אותנו באבנים, והאנגלים עשו עצמם כלא רואים. ב’הדסה' היה לי יותר טוב, שם הרגשתי עצמי בבית, עשיתי הכל ברצון. לאחר שנתיים כבר יכולתי לטפל בחולים, לחתל אצבעות, להוציא קוצי צבר מידיים, לחבוש ברך. ואז באתי אל טורנוב, הרי אתה מכיר אותו. איני צריכה לספר לך. זו חוויה, מרדכי. אצלו יש מה ללמוד. היה לנו לעתים קרובות מקרים של טיפוס, גם דיזנטריה – וכל זה עדיין בלי האנטיביוטיקה החדשים. מה לא קרה אצלנו? מלריה, קדחת-מלטה, שחפת ודלקת-הריאה, ללא כל מיטות בית-חולים, ולעתים גם ללא דרך להובלה, אף לא מכונית. מי ידע כל זאת? הדברים נשכחים מהר. לאור מנורת נפט עשינו זריקות, עזרנו ליולדות, הרגענו קודחים – מי יודע זאת? ובחוץ יריות, גם את הנרות מן ההכרח היה לכבות מהר. ‘הס, מיד יהיה שוב אור’. הכאב כבר עבר, שקט, שקט… ודבר זה נמשך כך לעתים כל הלילה. האינך יודע, מרדכי? הן אתה עצמך נמצא בחזית. ועכשיו? עכשיו אני בת תשע-עשרה”.

כמה יפה היא, עכשיו – אחרי הפוגרום ולפני החיים… הוא מסתכל בה. קצת משכמה ומעלה, קצת רחוקה מתלמידי בתי-ספר וסטודנטים, כיצד אומרת היא? ‘אלחנן – אותו אי-אפשר לבטא. אתו צריך לחיות’…

כן, עדה. מצאת איש, הידעת? אף אני מצאתיהו – ואותך – – וגם ילד כבר יש לנו… כן, ועכשיו אנו יוצאים, סמוך ל’תנור'. מה הומים המים, אף מלה אין להבין מרעש המיית המים.

"למה תבכי עדה, – אין איש מבין אותך? עדה היקרה – מלוחה כים – נשיקות מלח הנה עדיין הוא עומד, הירח הזקן, ומחייך בכל קסמו…

“יורים! מהרי, עדה, הביתה, התכופפי לארץ, מתחת לשיחי ההרדוף – רק לאט לאט הם מתקדמים – עדה שערך מאיר ביותר, רצי כסף בין פרחי ורד – התכופפי, הם מוסיפים לירות. שם מן הגבול, מן הלבנון, בואי הנה, יקירה – עכשיו יותר שקט – חלום אבוד – חבל, חבל מאד”.

ללא שקט תועים ידי הישן על-פני המיטה, מחפשות, מוצאות משהו – חבל, נפל ארצה. חוברת כחולה כולה, ממורטטת, אחד מ“יומניו” הפשוטים של מרדכי, בעל תוכן לגמרי לא פשוט.

האחות כבר כאן, מרימה אותה, מעלעלת – הנה עלה הרדוף שנצטהב. מצלצלים, עליה לסור אל המיטה הסמוכה. עוד מבט לעבר מרדכי הישן – לא, את הכתוב כאן היא מוכרחה לקרוא. כתב-יד כל כך קטן! אבל ברור וקל לקריאה: “ויתקע (יואב) בשופר ויפוצו מעל העיר, איש לאהליו” ומתחת לזה “שמואל ב' פרק כ' פסוק כ”ב – ובאותיות עוד יותר קטנות “מרדכי”. מכאן, אמרה האחות הקטנה בלבה, שמעולם לא תקע בשופר. לא, לא עשה זאת, גם לא יכול, מעולם לא יכול, מעולם לא רצה.

הקוראה הסקרנית לא היתה רחוקה כל-כך מן האמת ביחס לחולה שלה. בן-תערובות אתה, רצתה לומר, ואמנם כך היה. יותר מאשר מתוך מורשה וסביבה, כפי שקרא לכך אלחנן בנוגע לאסופי, היה מרדכי מטבעו מלא ניגודים וזה עוד מגיל ארבע, בראשית מלחמת העולם הראשונה, כאשר נקרא עדיין מנפרד וולף, בפרנקפורט, שם נולדו הוריו וגם חלק מהורי-הוריו.

מנפרד, בנו יחידו של ד"ר וולף, נועד לרשת מידי אביו את משרד עורך-הדין. אמנם היה יפה לטייל עם מרים או עם אמו על גדות הנהר מיין, לשבת או לידות אבנים למים, אבל לחדור לפעמים למשרד אביו, לנשום את אוירו, לבדוק את שולחנות-הכתיבה או להסתכל מן החלון הגדול לככר הבורסה ולחלום – היה הרבה יותר יפה. כאן עתיד הוא לשבת יום אחד, להכתיב עמודים ארוכים ולנהל שיחות ולחזור לסעודה לחדר-האוכל.

לאחר זמן כבר לא שאף לזה כל-כך, אלא למד הנדסה וכלכלה. הגיע גם לפילוסופיה, התפעל משפינוזה (אותו הסביר לו הפרופסור שלו לפילוסופיה), כאן התבהרה לפניו ההנדסה – כן, את זו אפשר היה להבין, הגיעה שנת 1933, ועימה – הדיפלומה.

כל זה היה כתוב ביומן. האחות, סקרנית ככל חברותיה למקצוע, דפדפה ביומן. “1933, אבל רק עכשיו מתחיל הכל. צריך לדחות הצדה כל מה שהיה עד עכשיו, לשם כך צריך להתבודד, אין הדבר פשוט”.

מה שהאחות לא ידעה ולא יכלה לדעת היה, מעמדו של מרדכי עכשיו – עתה נקרא מרדכי ולא מנפרד, כצעד ראשון לקראת חייו החדשים בארץ ישראל. לא היה פשוט להתחיל כאן ביומן. כאילו נעלמו מן הזכרון ילדות ונעורים. לפחות התאמץ להתגבר על רשמי 1933, אבל לעולם לא הצליח בכך בשלימות. מאמצי השוא שלו בודדו אותו בקרב חבריו. סבור היה, שאם יעלה על הנייר את תולדותיו לאמיתן, ממילא ישכח. עדיין לא פילל את הצער והיסורים של הכותב ממש, לא ידע כלום על כוח המלה הכתובה והנקראת בניגוד לזאת שבמחשבה, שעדיין היא נעצרת.

הוא התחיל ברשימותיו בערב שקט ב“מרכזו” הקטן, במחסן כלים חבוי בבוסתן פירות גדול. מכאן היו יוצאים לשמור בלילה בסביבה. אחד נשאר תמיד, אירגן את חלוקת העבודה והמשמרות, אבל גם יחיד זה היה מוחלף מדי שבוע. המארגן באותו ערב שמו היה מרדכי וולף.

הוא רצה “לשפוך את לבו”, והרגיש שיעשה זאת על-ידי כך שיספר את תולדותיו בגוף שלישי, משוחרר, חופשי, כאילו נפתח בו שסתום. כתב-ידו התקדם, נקי, מהיר ושוטף, בלי רשימות מרושלות וסתומות, קצרניות-למחצה, של בטלן. הנוסח קינן בקרבו, מוכן מזמן, עוד בטרם העלה על הכתב את המלה הראשונה:


"מארסיי, יולי 1933. עיר רבתי-עם, חום דרומי לוהט, רעש – ריחות – נמל שבו גועים צופרים. רחוב קאנבייר! חנויות, חלונות ראווה – בובות אופנה – תנועות מגרות – בתי-קפה – מכוניות – בני-אדם – בני-אדם – בני-אדם. לבסוף אור ירוק! צפוף בתוך ההמון, עובר מיד – שם הוא ממשיך ללכת. האם אין בכלל קץ לרחוב קיסרי זה? – פולח את ראשו. אולי הוא למעשה עדיין בפרנקפורט – לא, לא, רק לא להתעורר מחלום…

הוא כאן. סימטה צדדית. הוא נכנס ‘הביתה’. גב' טואי, פנסיון פרטי, אכסניה למהגרים, לעקורים, לנידחים, למגורשים, למבוזים, למורדפים שבדרך. עדיין לא הגיעו, הדרך כמעט רק התחילה. התחילה ברכבת הלילה המהירה פרנקפורט – שטרסבורג. בקיהל – הבדיקה הגרמנית האחרונה, המערכת האחרונה של דראמת המסע: חצות הלילה. משטרה נכנסת לקרון, דורשת דרכונים. לא כולם בסדר. פה ושם מוכרח אחד לצאת, נשאר בארץ. מבריקים לגרמניה, יש מקרים מפוקפקים. הנסיעה הלאה אסורה. יש לחכות. ובכן, בכל זאת ניתן מועד. מועד לחיות או על כל פנים מועד – אולי רק ארכה עד לתליה? – – –

עוזבים את קיהל! מתבשרים בקולי קולות. הקטר נושף בקוצר-רוח לפני הרכבת הארוכה, וזעקתו הצרודה נוקבת את דממת הלילה. יצאו כבר מגרמניה. ‘אלזאס’, לוחשים העצים לאורך הרהיין – הרוח מתיזה מים לקרון הפתוח. ‘צרפת – חירות’, ‘צרפת – חירות’ רוקעים הגלגלים, דופקים הלבבות בקרון המואפל. רק אור-חלום כחול שלא ייאמן – אבל אין זה חלום. מרים הצעירה לוחשת למנפרד: ‘גם זו לטובה’. היא מדברת עברית כמו בברית הנוער היהודי.

תלתליה השחורים לוטפים את פניו. ‘מרים’ – הוא חובק אותה חרש, פניו על פניה, ידו על לבה. ‘גם זו לטובה?’ לוחש הוא ללא אמונה. ‘ידעת, חביבה, לא ייתכן – את, אני, כולנו, האותו יום איום באוניברסיטה. יודעת את כיצד הוציאונו החומים בזה אחר זה’ אחד קרא: ‘זכרתי את גרמניה בלילה’ והשני ‘שרוף ישרף’, עד שהיינו כולנו בחוץ. האם את יודעת זאת עדיין? הוא כורע ארצה, ראשו בחיק מרים. ולבסוף הוא בוכה. סוף סוף. מרים נושמת בכבידות, ידיה מסביב לצווארו: ‘יקירי, אנחנו יחד’. – אינה יכולה להתאפק עוד. טיפה אחר טיפה קולחת לתוך שערותיו…

ואז הוא חזר הביתה. דפק חרש על הדלת. האם פתחה, כבר ידעה הכל, לא הדליקה אור. בחושך התחבקו. ‘גם זו לטובה – החיים ימשכו, מנפרד’.

‘לא, לא, לא, זה הסוף. דבר לא יימשך, אף דבר לא. מתי יהיה – טוב?’

‘לא ידעתי, בני. אלהים יעזור’.

עוד באותו לילה ארז את חפציו המועטים, בראש וראשונה שלושה ספרים: ‘ביקורת התבונה הצרופה’ של קנט, ‘אתיקה’ של שפינוזה, ושירי היינה. ‘לא, כיהודי לא נכשלתי’, חשב – מגן ומחסה זעיר בתוך כל ההפיכה, כל בלבולי המושגים. האם גם אמא חשבה מחשבה מעין זו כשפתחה שוב את המזוודה ושמה עוד סדור תפלה קטן?

את הסידור מצא רק בשטרסבורג, כשהרכבת עמדה סוף סוף והכל יצאו, צעדו באולמות המחלקה השלישית והרביעית וקראו באושר כתבות צרפתיות. מתוך כל החשיכה חדרה ההמיה הרכה של נהר ה’רהיין לורל'. היינה, הרהר מנפרד כשפתח את מזוודתו הקטנה: על ספר השירים היה מונח סידור התפילה, כאילו רצה לקבור תחתיו את הלעג המר של המתגעגע הביתה. הבלים, רגשנות טפשית, ‘ושוטה הוא המצפה לתשובה’.

יום אחד ולילה שהו מרים ומנפרד בשטרסבורג, אצל מכרים משותפים. במשך יום ולילה זרמו ונוספו אנשים חדשים, מהגרים כמוהם, וסיפרו ברגש על הזעזוע ההמוני. יש שהתאבדו, כאילו ראו בזה מוצא יחיד.

מנפרד ראה, שמע והחריש, עיניו הכהות משחירות בתוך פניו הלבנים. כמעט שנחנק בשתיקתו, אבל שתק.

ואחרי כן נמשכה הדרך למארסיי. מרים ומנפרד ישבו במשך כל הנסיעה הארוכה ברכבת יד ביד, וחשו בכך רק במארסיי.

‘חם מאד, מנפרד’,

‘שמש הדרום, מרים’.

כך נסתיימה השיחה הארוכה, שלא התקיימה, כששניהם מסתכלים בחיוך בעצמם, בעוד הרכבת עומדת בתחנה הראשית של מארסיי, רועש, מעושן וזועם – כזה היה הרושם הראשון".


ידיו הקודחות של מרדכי מגששות על-פני השמיכה. האחות הקטנה נבהלת ומשמיטה את היומן הצדה. “תודה, מרים”, הוא אומר זאת בקול ברור.

היא מוכרחה לקרוא את היומן עד הסוף, ובקרוב, מהרהרת האחות, וממהרת אל החולים האחרים למלא חובתה.

מרדכי נאנח פתאום בקול רם, כאילו נטשהו מלאך טוב, מנסה לשבת ומסתכל מסביבו בבהלה בעיניים פקוחות לרווחה. במיטה הסמוכה, על-גבי כרים גבוהים, מבחין הוא בפרצוף צעיר, עיניים בהירות גדולות בתוך פנים צהבהבים, תלתל שחור מסתלסל מתחת לתחבושת-ראש לבנה גדולה – תלתל יחיד שהותירו לאיש לזכר ההדר שחלף, הכל נגזז, כדי לפנות מקום לרטייה, לצמר-גפן, לתחבושת, לאספלנית – מאמץ רב לריפוי השריטה המסוכנת ליד הרקה. מזה כמה ימים שהוא שוכב כאן. כבר יצא מכלל סכנה, ולאט לאט חוזרים אליו זכרונו ומחשבתו. הוא מסתכל במרדכי כמוקסם, האדישות ששלטה עליו עד כה נושרת מעליו כמעמסה. הוא מרצין, תוהה, משתאה, פורץ בצעקה רמה: “מרדכי!” ושוקע לתוך כריו, כשידיו מליטות על פניו. האחות מופיעה במרוצה, הרופא בעקבותיה, ואחריהם אחות נוספת דוחפת לפניה עגלה גדושה תרופות וזריקות מוכנות. אבל מה לתת לו?… “מרדכי, מרדכי שלי”, לוחש אסופי ובולע מתוך ציות את שתי הטבלאות, שהרופא תוחב לפיו ללא חפזון.

מרדכי, שמזמן כבר שקע לתוך כריו, מחייך מפוייג, מאושר.

“מרים, עדה, השמעתן? אסופי קורא. אני בא. סוף סוף בא אלי, שוב אינו מחפש אותי. הוא ישנו, אצלי. ואני – אלחנן –אנא, עזור לי לקום. אסופי נמצא!”

הרופא, העומד ליד מיטתו של אסופי, שומע את הדברים המופלאים, מסתכל באחות המסמיקה ממבטו.

“המבינה את מה הוא אומר?”

ללא אומר מצביעה האחות על היומן הקטן.

“האם קראת?” שואל הוא כמעט בקפידה.

“כן”, עונה היא כל עוד נפשה בה.

“כמה שהסקרנות מועילה לפעמים! ומה כתוב שם?”

“קראתי רק את ההתחלה”, אומרת היא ומסתלקת.

הרופא מסתכל בשעונו – הפסקת התה שלאחר-הצהריים. הוא יוותר היום על מנוחת ההפסקה כדי לקרוא כאן.

כבר הגיע לאמצע היומן. והוא מוסיף לקרוא:


"ליל שבת ראשון במארסיי, החברים עומדים ברחוב די-טאפו, מתחת לחלונות הפנסיון טילי. נשמעת השריקה הידועה של ‘תכלת-לבן’ ו’ברית הצופים היהודים הצעירים'. אבל הרחוב זר, טבול באודם הזהב הקשה של השמש השוקעת, הצוללת אי-שם ככדור אש לתוך הים. ובאודם זה מתכופף הוא מתוך החלון וקורא: ‘אני בא’.

בעת סגירת החלון רואה הוא מולו אשה זקנה בחדרה, שמה סודר בהיר על קדקדה הלבן ומדליקה את נרות השבת. שפתיה נעות חרש, כווילונות בחלון הפתוח. הרוח מביאה אליו ריח דג מבושל. עדיין הוא מסתכל שמה – כמה שליווה ותמימה נראית יהודיה זו, מעבר לזמן, כאילו לא ידעה על ההווה הבוער. אולי חיה היא כאן מזה עשרות שנים, אולי נולדה בצרפת?…

הוא יורד במדרגות. כל החבורה זזה. אבל לא בכיוון הנמל, הנמל נחשב כבלתי בטוח בערב. מלה משונה: ‘בלתי בטוח’ – כאילו מהגרים בטוחים באיזה מקום כלשהו בעולם הזה. עדיין יודע הוא כמה נוראה היתה שלשלת רצופה זו של מחשבות מענות – הראשונה הולידה את השניה, השניה את השלישית; וכן הלאה עד אין-סוף: שאלות, תשובות, מלים ומשפטים, סימני פיסוק, הפסקות, עד לאין-סוף. היום כבר רואה הוא ביתר בהירות, אין למצוא תשובה. לא בעבר ולא בהווה, על השאלות המרובות: ‘למה, לאן וכיצד?’ מדינאי, סופר, עתונאי, או פילוסוף מודרני, יכול היה אולי לענות על שאלות אלה: למה מוכרח היה אסון זה לבוא? ולמה בשנת 1933 דווקא? ועד אן יגיעו הדברים? ומדוע אי-אפשר היה להפסיק נחשול אימים זה?… לא היה טעם לשאול, לא אז ולא היום. האם אפשר לעכב רעידת-אדמה, או האם ידוע מראש מתי תתחיל?"


“הערה נכונה בהחלט”, לוחש לעצמו הרופא הצעיר יחסית, יליד וינה. רק זמן קצר הוא בארץ, עד כה עבד כרופא עוזר בבית-החולים בילינסון, ועכשיו, בגלל המצב המיוחד, עלה כאן, בבית-החולים הזה במדבר, למעין דרגת פיקוד. ביחסו לחבריו, לאחיות, ולעתים אפילו לחולים, היתה בו מין אירוניה שוחקת, כמעט נעימה, ומהכרה או שלא מהכרה לא היתה נוקבת עד כדי שטניות של ממש… אולם בכל זאת היתה האחות הקטנה, שהביאה לו ברגע זה את התה לכאן והגישה אותו בין המיטות של מרדכי ואסופי, עדיין נבוכה ונפחדת. לא העזה לשאול אותו אם ומה קרא בינתיים ביומן. אולם הוא עצמו העיר באדיבות, שכתובים בו דברים מאד מעניינים, שכדאי להקריב בשבילם את מנוחת הלילה.

“מאד מעניין לדעת מהו ההמשך”, אומרת האחות, ועדיין היא מרגישה עצמה אשמה.

הרופא קם ממקומו, “את זה נדע בקרוב”, עונה הוא ומסתכל במרדכי הדאוג. “מתוך הסקרנות הנשית המפורסמת, ודאי תמשיכי בהזדמנות הקרובה את הקריאה”.

האחות מסמיקה מאד, קולטת את התוכחה החדשה, שבוודאי היתה מכוונת להיות מאד מקורית, ומתחילה למדוד לחולה את חום הערב.

הרופא גומע את התה החם ודן בבעיה הישנה: בדיוק בצורה זו לא ראו היהודים באוסטריה את המציאות, כפי שמתואר כאן: על כל פנים, מרדכי וולף כבר היה שונה. כאן, במולדת היהודית המחודשת, שכולנו חטיבה אחת בה, אין הדבר מהווה, בעצם, שום בעיה, סבור הוא לבסוף (ובכך צדק לא במאה אחוזים, אלא באלף).

כך מחליט ד“ר רמי תאומי (בעבר היה שמו ריכארד צווילנג) לוותר בלילה הבא על השינה, ואם לא יופרע על-ידי פצועים חדשים ימשיך בקריאה ב”יומן". שאלה לכשעצמה היא, האם המניע כאן הוא הסקרנות הגברית, שאינה כל-כך מקובלת, או התעניינות אנושית אמיתית. זוהי ממגרעותיה של אירוניה, גם כשהיא מחוכמת, שנושאיה לעתים קרובות אינם מבררים לעצמם בדיוק מהו הכוח העיקרי המעורר אותם ומשפיע על פעולותיהם: הרצון החזק לנחם נושא לעגם, או ההתעניינות האמיתית בגורל הזולת, הנובעת מן הרצון להיטיב.

עוד רגע אחד עומד ד“ר תאומי בין שתי המיטות, מסתכל באסופי ואחרי-כן במרדכי, מחשב את ה”סיכויים" שלהם, כפי שנוהגים הרופאים לומר, ועם זה שואל את עצמו מה יכולים להיות החוטים המתחברים כאן והמתגלים בהכרה ההדדית, הדרמתית. אסופי הוא צעיר וחזק, בקרוב יתגבר ויחלים כליל. אבל מרדכי? האם יחזק ויאמץ הלוחם הזקוף והנאמן, כפי שהיה, כנראה, עד כה? הרופא עובר באולם הארוך, ניצב ליד כל אחת מעשרים המיטות ויותר, קורא במהירות את הכתובות, שואל שאלה פה ושם, ממלמל משהו, יוצא ומופיע אצל חבריו, ודן איתם, כבכל ערב, על המקרים הבודדים.

יומנו של מרדכי מבצבץ למחצה מכיסו של הרופא, ונראה שעם כל צעד הוא הולם בארג הדק את הקצב, קצב רפה אמנם כקרן אור של נר – כמעט כבוי, קצב בלתי-קצוב, כדופקו של מרדכי בשעות הללו. כן, ד"ר תאומי הנכבד, כאן שוב אין מקום לאירוניה. מי שמאזין לקצב זה, מבין משהו.

הטלפון מטרטר. מרחוק מרעימים תותחים. מכוניות-חולים נוסעות בהדר גונח חדש.

“הלו, כן, מדבר ד”ר תאומי. הלילה! אי-אפשר, אני מוכרח לעבוד כאן. אשלח לכם מי שהוא, ליל מנוחה".

צעיר הרופאים כבר יושב בג’יפ בדרך לתחנת העזרה הראשונה, קצת יותר קדימה, יותר קרוב לחזית. מה, וכי בלילה זה יסע כשלבו יוצא לקרוא את הכתוב ביומן? לא בא בחשבון! קל הרבה יותר לעזור לאדם כאשר מכירים אותו מקרוב, מנחם את עצמו ד"ר תאומי. יושב ליד הטלפון ומוציא את היומן:


"עכשיו הוא יושב עם כולם ב’פאטיסרי', יותר נכון, לפניה ליד שולחנות קטנים. מי מכולם ידע שלשום שם זה לבית-קפה? מזמינים ‘אפריטיף’ או ‘נאפוליטן’ – ממתקים דרומיים חדשים. אתמול היו עדיין צופים עליזים, וכיום פוחזים, הרפתקנים. לא, זה לא היה חלומם מאז על נסיעה ראשונה לחוץ לארץ של בחורים ובחורות, סטודנטים ופקידים, אמנים ומורים-לעתיד, חולמים ופועלים…

אך בל לדבר על כך. לא ייתכן. אולי פעם, לאחר זמן, ואולי לעולם לא. עד שהפצע יגליד יכול לעבור זמן רב, לפעמים כל ימי החיים.

נשארת איפוא רק האפשרות של שיחה ‘קלה’. ‘היודעים אתם היכן הרברט? ומארגוט? האם כבר הגיעו לשם? מתי אתם ממשיכים בנסיעה?’

– ‘שם’ – עתיד סתום כהמשך עבר שהלך לאיבוד. וההווה? מה אתו? אינו קיים כלל, אומרת הפילוסופיה. עכשיו רגע זה, היה כבר לעבר בטרם הספקת לחשוב עד גמירא… והעתיד? אף הוא הופך עד מהרה לעבר. ההווה הוא אשליה, חולף כרוח, כאבק, מחוויר, כאילו לא היה כלל.

‘לא’, אומר הוא בפיזור-נפש, ‘אינני נוסע עדיין. אולי בעוד שנה. רוצה אני להשיג כאן תעודת רופא’.

‘איפה?’

‘באיי ליד מארסיי. נרשמתי היום. הם דורשים בחינה בצרפתית. אני מקוה שאעמוד בכך’.

‘האם עוד מתקבלים סטודנטים?’

‘כן, צריך רק להשיג את הכסף. וכן את רשיון המגורים. הדבר שוב תלוי בעבודה. ההרצאות הן לפני-הצהריים. אחרי-הצהריים אעבוד במשרה. מצאתי בעזרת עתון. ‘עם ידיעת השפה הגרמנית’ היה כתוב שם’.

מרים נענעה בראשה.

‘ידיעת השפה הגרמנית’ – המלים מרחפות באויר. הוא בעצמו ביטא אותן. יושב שקוע במחשבות. לפניו, בכוס, שמנת הגלידה שלו הולכת ונמסה. בלילה האחרון, ברכבת, בתא ליד נר חלומי כחול, על גבי פתקה: ‘אהבתי, שנאתי, כך מוכרח להיות בעולמות הללו – אחת מתה, השניה היתה…’, יקח השד שאיפה נצחית זו לשיר הזמן – איזו העזה היא לחשוב עכשיו על ספרות! להפיק מן האבדון גם חרוזים! כקוסם, המפיק אבנים טובות מאפר ספרים! כמעט ראוי לעונש.

‘ומתי אתם נוסעים?’

‘מחרתיים’.

‘כבר?’

‘כן, יש לנו סרטיפיקטים של חלוצים, עוד משנת 1928’.

‘חבל שאתם יוצאים. אבל טוב לכם. אבוא אחריכם. הרבה יבואו’, הוא אומר תוך היסוס.

‘ואת, מרים?’

‘אף אני נוסעת, מחר. אני שמחה לקראת החיים החדשים’.

‘ומה את עושה עם הבגרות?’

"מאומה, אני הולכת לקיבוץ. לאחר זמן אולי אפשר יהיה להמשיך בלימודים. יבוא יום, ותגיע שעתו של כל אחד מאתנו!'

הוא נזכר בדיוק מה שענה אז לבסוף, אבל איננו יכול עכשיו להעלות זאת על הכתב. כאן והיום? כיום כמו אז היה זה חזון, שעדיין לא התגשם… ' ארץ, ארצנו! היא זקוקה לנו, ואנחנו זקוקים לה – אולם מתי תהיה סוף סוף ארצנו?', מהרהר הוא היום. הם משלמים, קמים ומסתלקים. כבר הולכים הביתה? רוצים לישון, אבל אינם יכולים, אף שהם עייפים כל-כך מרוב התרוצצות. הדיבורים, החשיבה לשוא… מחר יבוא האנס, ידיד הנעורים. לפחות ניצוץ אור.

הוא עומד, ידו ביד מרים, עד שכולם עלו על האניה. מרים עולה אחרונה. אין היא יכולה להישאר.

‘אבוא אחריכם בקרוב, מרים’. קשה לו להבין את דברי תשובתה, הטובעים בגעיית הצופר. ‘נקוה, מנפרד. שלום, שלום, היה חזק!’

גורלה של מרים נחתך מהר; כדור ערבי בחצר הקיבוץ, בעיצומה של העבודה. אבל כאן, בנמל מארסיי, עומדים מנפרד והחבר שזה עתה בא ומנפנפים עד שהאניה הגדולה נעלמת מן העין. נושאת היא מכאן את נעוריהם.

שחף מרחף מעלה מעלה, פולט צוויחות צורמות, טס צפונה, חזרה על-פני גבולות וארצות…"

ד"ר תאומי מסתכל במרדכי, מחזיק דופקו בידיים. איך הוא טס וממהר “על-פני גבולות וארצות”… מרדכי לוחש: “אני בא, מיד הנני אצלך, מחמדי. אינני מסוגל מהר יותר”. ואחרי-כן בקול יותר נמוך: “כל-כך מאוחר, איך אפשר להספיק”. המלים האחרונות כמעט קשה להבינן. ואחרי כן פתאום: “לגמור”.

אחות הלילה, לא צעירה, בריאת בשר, ניגשת חרש למיטה.

“מה חדש, ד”ר תאומי?"

“שום דבר מיוחד”.

“האם אתה נשאר כאן?”

“הלילה, כן”.

היא פונה לאסופי הישן במנוחה.

“והוא?”

“בסדר. מחר תבוא אשתו”.

האחות מעיינת בפנקסה: “אסופי בן ישראל, הודענו לאשתו שושנה”.

היא סוגרת את הפנקס והולכת.

הרופא ממשיך לקרוא. רוצה לדלג על הפרק “האנס”, קורא רק את הסיום:

"כבר מתחיל להחשיך. היה לילה שקט. נוח מאד לחזור באותה דרך. והוא נאנח, ‘ואת, מרים’ –

עברה שנה, המשפחה שבאה אחריו נסעה בינתיים והגיעה ארצה. הוא עצמו עשה במשך השנה את ה’דוקטור' שלו ועמד בבחינה בהצטיינות, הישג ראוי לציון בשביל בן חוץ לארץ. הוא הוזמן לנאום באזני סטודנטים על הנושא ‘שלו’: הקשר שבין לימוד המתמטיקה ולימוד הכלכלה. בעתון ערב צויינה הצרפתית השוטפת שלו והרצאתו שובחה כפרי ‘מהגר יהודי צעיר מוכשר’.

לחברו האנס, שבא לפני שנה, לא היה המצב נוח כל-כך. אמנם קיבל כסף מקרובים בחוץ לארץ, אבל לא היה בריא כל צרכו ולא יכול להבריא באקלים של מארסיי. לימוד הלשון היה קשה לו בזמן הראשון, לעומת זאת הצליח לאחר זמן, כשחזר לאהבתו הראשונה, לספרות. האנס היה צעיר ותמים, ועם כל חיבתו לויכוחים היתה בו נטיה לרומנטיקה. בחשמלית יכול פתאום להצטרף לסלסול שיר ששמע לידו. ‘חוזרים תמיד לאהבה ראשונה’ – אף-על-פי שעניין ה’אהבות' נראה עדיין דל מאד. להתפעלותו הנלהבת לבלונדיניות ולעיני-תכלת הפריע הנסיון המר של ‘נרדף הגזע’ – מזגים יותר חזקים מהאנס התנפצו אל סלע זה. כל זה הרבה עדיין מבוכה ויצר הכללות גורליות".

“מרחיק לכת”, לוחש ד"ר תאומי. “אתה מתעמק יותר מדי מנפרד – מרדכי – כך היא דרככם. זו דרכם של כל הגרמנים, אתם הורסים עצמכם מרוב יסודיות”.

הוא מדלג על כמה עמודים, מוסיף לקרוא, מעומד ובקוצר-רוח:

“שוב הוא עומד בנמל, יחד עם האנס, הנשאר כאן. הוא עצמו נוסע סוף סוף לארץ ישראל. שניהם מסתכלים בשתיקה למעלה השמיימה – לא, היום אין שחף צורח, אינו חוזר שוב למעלה – חלף עבר”.

‘מנפרד, הזוכר אתה עדיין, כשלמדנו בבית-הספר על אטילה ותרגמנו את שמו, שוט-אלוה? איך תתרגם את השם היטלר? מה היה אומר לכך היום מורנו הזקן?’ מסיים האנס.

‘למה אתה מענה את עצמך, האנס? הרי יודע אתה, שהנך קודח לעתים קרובות, שאינך בריא. חשוב יותר עלי. אין משחקים בשחפת. בוא אחרי בקרוב’.

האנס תוקע את ידו היבשה והחמה לתוך שתי ידיו של מנפרד: ‘שלום, להתראות’. הם מתלחשים יותר משהם מדברים".


 

פרק שני: אסופי    🔗

הרופא גוחן אל אסופי, מרים קצת אחד מריסי עיניו. הוא ישן שינה עמוקה, כן, בקרוב יוכל לעזוב, לפנות מקום לאחר, הוא צעיר ובריא.

כבר מתחיל להחשיך. האחות מכבה את נורות-הלילה הקטנות המואפלות. הרופא מחזיר את היומן אל תחת שמיכתו של מרדכי, אך לפני כן הוא מקמט את העמוד ששם הפסיק לקרוא. מכאן ימשיך לקרוא מיד.

שני החולים מתעוררים, כאילו ציפו לרגע זה של הסרת הפיקוח. ראשון מתעורר מרדכי, והפעם ממש, מכל החלום והעבר. אחריו מתעורר אסופי, שכמעט הגיעה שעתו לעזוב. שום צעקה וצריחה, רק הכרה עמוקה.

“גם זו לטובה, אסופי”.

"סוף סוף, מרדכי. סוף סוף – לאחר שנים. כמה חיפשתי אותך, ובכל זאת הייתי אצלך, ועכשיו, כאן – "

“צעקת אחרי אתמול. שמעתי, אחרים אינם מאמינים”, מחייך הוא לעבר אסופי ושוקע שוב לתוך הכרים. אסור לו לדבר, גם אינו יכול לדבר הרבה בגלל כדור זה שבריאתו.

“אסופי, קח, הנה כאן”, הוא מצביע על צרור עלים כתובים, שהיה מונח עד כה מתחת לכוס המים של שולחן-הלילה שביניהם.

מרדכי רק מצביע על הצרור, ליותר מזה אינו מסוגל. אסופי לוקח את העלים, קורא “שירי חיילים”, וכבר הוא שקוע בהם. אולם מיד הוא מתעורר. פונה למרדכי ומספר בלחש ובחפזון על קורותיו, תמונות חיות ומגוונות של ההורים המטפלים, זוג תימנים, זהבה ויעקב (שעליהם עוד ידובר), של אילן ויתר החברים, של אשתו הצעירה שושנה, של אורי שלא מכבר נולד. של סבא וסבתא – של משפחתו, משפחתו ממש! האם מרדכי שומע, מבין, מאזין?

עיניו מבריקות, ידיו חבוקות בשקט זו בזו – המתיחות האיומה מרפה סוף סוף. התלקחות או דעיכה, מי יודע?

אסופי, ידו על עיניו, מהרהר בחפזון. האם אמר הכל? לא, זאת לא סיפר עדיין.

“הייתי רק בן ארבע-עשרה כשברחתי מבית היתומים. אך הייתי כבר ‘מבוגר’ לגמרי. ואז פגשתי נערה בתל-אביב ברחוב צר ליד שוק הכרמל. היא צעדה על נעליים גבוהות בעלות עקבים צרים ולבשה שמלה אדומה. היא פנתה אלי. היתה טובה אלי, ואני התגעגעתי אליכם, אליך, אל עדה. אל אלחנן. כבר חדלתי לחפש הורים, אבל חיפשתי אהבה. והנה מצאה אותי. היתה טובה וחביבה – וזה הכל. וחדר חשוך ודל כזה. בשבילי היה החדר רב-אור באותה מחצית השעה הקצרה – מדוע ולמה לא אדע עד היום. רצתי מהר הביתה, לזהבה. שכחתי הכל. גם את חרדתי הטפשית”.

“אבל היום?”

“חשבתי על כך, הרי עלי לומר לך הכל, מהר –”.

“מהר?” הוא פלט זאת בלחש כל-כך, שאסופי כמעט ולא הבין.

“כן, מהר. היום תבוא שושנה, עליך לדעת הכל לפני שתבוא, ובקרוב עלי לצאת מכאן”.

מרדכי כבר מבין אל-נכון.

“מהר” אומר אסופי, ורוצה להסביר. למה? מרדכי מבין גם את החויה הקדומה בחוגה המעורפל של הזונה – אסופי ‘בנו’, נסיונות רבים עברו עליו בשנים האחרונות של מאבקו הגלמוד.

“שקט”, אומרת האחות הקטנה, המופיעה כשהיא מגלגלת לפניה את עגלת ארוחת-הבוקר. “ראו נא את האדונים אחרי ליל שינה טובה מפטפטים פטפוט של שחרית, כמעט כמו נערות יופי!”

בטרם יקבלו את ארוחת-הבוקר, ניתנת להם מנה ראשונה, כרגיל: המדחום בפה. מרדכי – 39.5, גם זה כרגיל; אסופי – 37.1, כמעט בריא. אבל הפצע בראשו עדיין לא נרפא.

מרדכי מטה את פניו המלאים באנחה לעבר אסופי. רוצה לדבר, אבל מפיו יוצא רק לחש: “תמיד הייתי אתך בדרכך, טוב וכן, לא רציתי להוליכך שולל. שוב ניצלת, בן-הפקר, שוב מתוך המערה…”

נאום שלם. בעצם, אסור בהחלט. הוא עוצם את עיניו. עיף מאוד.

“אסופי, לאכול, מהר! מיד יבואו הרופאים”.

“כן, אחות, אני מתחיל”. עיניו תלויות בדאגה בפניו הקודחים של מרדכי. הוא חובק את זרועותיו החומות-כהות. “ריבונו של עולם, השאר אותו בחיים, למעני. זה עתה מצאתיו שוב”, ממלמל הוא, כאילו מברך על הפת שלפניו. כן, “פיתו” היא. להתקיים בלי מרדכי! לא ייתכן!…

אסופי אוכל. הלעיסה עדיין מכאיבה לו, אבל כמעט שאינו מרגיש זאת. המחשבות מניחות לו להרגיש את הכאב אך מעט. תוך כדי שתיה מעמיד הוא את הקפה החם לפניו. עכשיו נעשה לו פתאום ברור משהו: “אתה, ילד-הפקר, שוב מתוך המערה”. כן, כמובן, הוא נזכר סוף סוף… אותה מכה קשה בעורף. כאב משגע היה – בקושי יכול לזחול אחורנית את הצעדים המעטים. מכאן ואילך אינו זוכר כלום. שם ודאי מצאו אותו – ובכן, איפוא, פעם שניה במערה. משונה. מי שבא מן התחתית מוכרח כנראה להישאר בתחתית – מה, איפוא, אירע לשושנה, שגדלה אי-שם למעלה, באור ואורה, כדי להימצא על-ידו, ליד ילד המערה הכהה? הבה נראה למי יהיה אורי דומה יותר – ניגודים גדולים יותר בין אב ואם כמעט שאין להעלות…

“אסופי, שוב לא אכלת כלום”, מתריסה האחות הטובה הקטנה. הרופאים מתקרבים ובאים, והיא נאלצת ליטול את המגש.

“אמנם לא אכלתי, אחות, אך לעומת זאת גיליתי משהו”.

“מזה לא תקבל אפילו גרם אחד במשקל, והרי אתה חוזר בקרוב הביתה”.

הוא מחכה לרופאים, ו“שירי חיילים” בידו. הנה השיר הראשון, אותו הוא מכיר. פורסם בעתון-הערב – בימים ההם.

אסופי זוכר זאת היטב. “שקיעה”, זה שם השיר. חבל שפורסם בצורה צעקנית בעתון-הערב, אבל בימים ההם איכשהו, התאימה צורה זו לתמונה שאסופי דולה מן העבר, כאילו נעשתה שוב להווה.

בעצם, לא חדל מעולם מלחפש את מרדכי. מאז בר-המצוה שלו בבית-היתומים הירושלמי ועד ימי שירותו בצבא, כשבילה עם שושנה ארוסתו, כמעט בת-גילו, ימים קצרים מאושרים אחדים בטבריה. נמלט ממאורעות המלחמה המבולבלים רק כשקיבל ארבעה ימי חופשה, וארבעת ימי חופשה אלה נראו בעיניהם אחר-כך תמיד כנאות-מדבר מאושרות בלתי-נשכחות, קשורות קשר בל-יינתק עם מראה ים-כנרת הירקרק, המנצנץ. על שפתו, באכסניה קטנה מצא ערב אחד עתון, שצורף לו לכבוד שבת מוסף ספרותי. ושם גילה את השיר. צריך היה להתבייש כיצד התנהג, בילדותיות כזאת, כחייל וכנשוי. עד היום, כאן במיטה זו, עולה החום בדמו שעה שהוא נזכר כיצד הניח ראשו על שתי ידיו על לוח-השיש הקריר ופרץ בבכי. מרדכי! הוא לא חיפש אותו די הצורך. כמעט שלא יכול להסביר זאת לשושנה…

ואז חזרו לכינרת. שם, על החוף השקט, ניסה לצייר לה תמונה ככל האפשר של ידידו הנערץ. שושנה, שידעה כל-כך יפה להאזין, היתה לו אז קרובה ביותר, אף קרובה מאשר בעיתות החיבוקים הלוהטים ביותר.

את העתון שמר, ודאי מונח עדיין אי-שם. תעמולה זריזה פרסמה את החרוזים המופלאים בהקשר לסכנת הנשק האטומי.

“שטויות, אסופי”, אמרה שושנה הנבונה. “מרדכי שלך לא היה זקוק לנשק אטומי כדי לכתוב זאת. ספר נא על אודותיו”, ביקשה.

וכך סיפר:

“אם רוצה את אולי לשמוע סיפור בסגנון אחד המודיעים הנובחים הללו של עתוני-ערב, עלי להתחיל מן הסוף, במה שאני מרגיש עכשיו, כאשר אני חוזר לחשוב עליו. מרדכי קרוב יותר להיות משורר, אפילו חולם, ועם זה הוא חייל אמיץ, קצין ‘ההגנה’ מאותם הימים. בעצם, לא הבינותי מעולם, ממה עיצב את דבריו: שמיים, מים, עצים, דממה – זה היה חומר הדיבור שלו. הוא אדם שאינך יכול שלא להתגעגע אליו… בשנתי האחרונה בבית-היתומים הביא לי פעם את התרגום העברי של סיפור מאת הרמן הסה, ‘דימיאן’ שמו. אולם בגיל ארבע-עשרה עדיין אין מבינים הכל”.

“והיום מבינים?”

“מבינים הכל”. מוכרח היה למהר ולנשק אותה.

“אבל לא, באמת, מובן מאליו, ראיתי עצמי כדימיאן, הנער הזר תמיד, אולי אפילו יהודי מלידה, כשמצאתי אותך לאחר זמן היית בשבילי, בזמן הראשון, ביאטריצ’ה, מצבי היה רע”.

“ככה, ובכן, משום כך שלחת את ציור הנץ שלך, עכשיו אני מבינה סוף סוף”.

כן, משום כך".

“וזאת צריכה הייתי לנחש?”

“וכי בדרך כלל אין את מנחשת הכל?”

“רצית לדבר על מרדכי”.

“מובן מאליו. את מפסיקה אותי כל הזמן”.

“ככל הנשים, ובכן, דבר”. החזירה לו נשיקה.

“מרדכי! גם בזה אני נזכר: כשמלאו לי שש שנים, אף זה בירושלים, בא מרדכי ושאל אותי אם אין אני רוצה לבוא אתו לתל-אביב, לעיר הלבנה על שפת הים הכחול. כך בדיוק אמר. חושבני שזאת לא אשכח עד עולם. היה עלי ללכת לבית-ספר, לגור אצל מרדכי. הוא לא היה נשוי. חושבני, שושנה שזו היתה הפעם הראשונה שהכאבתי למרדכי, מאד הכאבתי. אמרתי לו אז, בגיל דל זה של שש שנים תמימות, שאני רוצה להישאר כאן עד שאגדל, ואז אצא לחפש את דודי. הוא קיבל זאת בצורה נוראה. איום. עד אז הייתי בשבילו ‘בנו’, הבן שלמענו דאג, שלו היו נתונים מעייניו, אשר לו העניק את אהבתו. וזו היתה תודתי… אבל הן יודעת את, שושנה, התמרדות והתקוממות נשק ילדים הן, ואלה היו כלי. אני מקוה שאת מבינה זאת, אני לא סלחתי לי לעצמי על דברי עד היום”.

“ומה בדבר נשק ילדים זה עכשיו?”

“אינני יודע, בפניך פרקתיו. אבל אם עד עולם, וכלפי הכל, לא אוכל לומר”.

הוא הסתכל בה לוהט, אבל לא ידע ששוב יוקד בו “ניצוץ הפראות”, שהבהיל לעתים קרובות כל-כך את מרדכי. כבר בימים ההם, כשאסופי היה בן שנה, ואלחנן ועדה הביאו לו לבית-היתומים דובון ענק, והוא חיבקו בפראות יתירה, הסתכלו הידידים זה בזה ולא אמרו דבר. אבל נתקפו קצת פחד. מהו דם זה שהתמרד כאן, שהתחיל להתעורר, ושעתיד אולי לחולל תקוות גדולות יותר? אבל כאילו נדברו שלא לדבר על כך לעולם אל אסופי עצמו, גם לא בארבע עיניים. עדה, יותר מהאחרים, הכירה, שילד הנתון בסכנה ראוי עוד יותר לאהבה, והיא העניקה לו אהבה כל ימיה.

אסופי עצמו לא חש מכל זה ולא כלום, אף שיכול היה, או חייב היה, להבחין משהו במבטה המודאג של שושנה. אף עכשיו, בהיזכרו באותה שיחה, עדיין ראה חייל-המילואים הפצוע, אסופי, את עצמו מטושטש כלשהו.

בינתיים כבר עברו על-פניו הרופאים, כמעט שלא הרגישו בו, שוב לא עורר עניין. שם, ממולו, במיטות שהוצבו מחדש, התרחשו כנראה דברים יותר רציניים. אולם כל זה שוב לא עניין אותו. דבר לא משך אותו, פרט לפרצוף האהוב במיטה הסמוכה, שנשתנה כנראה משעה לשעה בצורה מבהילה יותר ויותר. מבטו היה תלוי בשרטוטי פנים אלה בפחד, קילל את עצמו שוב, כפי שעשה זאת במחשבתו בעת שנזכר במה שאירע ביום ההולדת הששי שלו (שבעצם אצל כל אדם הוא השביעי, כפי שהתגרה בו מרדכי לאחר מכן לעתים קרובות). כן נזכר, שבשנים שלאחר המאורע לא חיפש את מרדכי בשקידה. השמיט אותו לעתים קרובות מזכרונו לגמרי, ועכשיו הוא מהרהר בכך מתוך עינוי-נפש הגובר ועולה משעה שסוף סוף שב ומצא אותו. אבל לכמה זמן… לא, כל-כך אכזרי לא יוכל שום גורל להיות.

אסופי ממהר לרענן את זכרונותיו. שב אל שיחו עם שושנה בעת “מסע הנישואין” שלהם.

“כיצד איפוא נסתיים יום ההולדת?” שאלה אותו.

“מרדכי נשק אותי, כפי שנהג תמיד בעת פרידתו ממני. היה הפעם קצת יותר שקט אולי בפרידתו. האמיני או לא, אך עם כל היותי קטן עדיין, ידעתי שעשיתי מעשה לא ראוי, אך מה המעשה – לא ידעתי”.

“זאטוט אמיץ היית, כנראה. הן אינך יכול לשאול את אמא אם עכשיו פועל אתה כראוי”.

החריש ולא ענה.

פתאום הרגיש עצמו עיף. יותר מדי הרחיק לכת לאחור, ליסודי היסודות, כפי שהגדיר פעם ד"ר טורנוב בצחוק. הדבר מייגע ומגרה, זאת יודע אסופי מזמן. הוא שוקע לתוך שינה קצרה, שכל מחלים מכירה היטב, שינה הקופצת על הגוף ללא כל הודעה מוקדמת, מרדימה אותו משכיחה את כל המציאות. אסופי מתמכר לשנת-יום זאת ברצון, משום שיודע הוא, כי בסופה תהיה לו חוויה מאד נעימה: ליד המיטה תעמוד שושנה, אשתו, האם הצעירה של בנו הקטן אורי.

“מה, מזה שעתיים שהוא ישן”, אומרת האחות. “כבר הגיעה שעת ארוחת-הצהריים. בחור, חייב אתה לקום לחמישה רגעים לנסיון, מהר נא. עליך להתייפות לקראת הביקור”.

כל-כך חלש מסוגל אדם להיות. עד שיוכל לשוב ולעמוד על רגליו, יעבור זמן רב. אבל ללכת? לא! שוב הוא בקצה המיטה. כאן לא תועיל אף האחות הטובה ביותר.

“חמשת הרגעים עברו!” מכריז הוא ומשתטח בהנאה.

“מצב השכיבה הוא הנוח ביותר”, לוחשת האחות הקטנה ומחייכת אליו.

“התביישי, אחות”, פולט הוא בצחוק.

“בפני החולה”, מוסיפה היא תוך חיוך.

תרדמה קצרה נוספת. אין הוא רוצה לשמוע כלום. דואג הוא למרדכי. אחרי-כן, ביחד עם שושנה, יהיה יותר קל.

ד“ר תאומי מתהלך באולם, מחייך ושורק חרש. סוף סוף הגיעו ידיעות טובות יותר. הקרבות נפסקו לפי שעה. עוד מעט ואפשר יהיה להסיע לפנים הארץ את הפצועים הניתנים להעברה. חופשה נראית באופק… ותל-אביב… ועוד משהו… אמנם נמצא כאן מרדכי זה… משהו איום… מאומה אינו מקל עליו כאן, גם לא ה”יומן“. היום סיים אותו. אמנם הבריק לד”ר אלחנן טורנוב וביקש להביא לכאן את עדה טורנוב, במהירות האפשרית, אך האם יספיקו לבוא מבעוד מועד? האם יחזיק החולה מעמד עד אז? בעצם, מרוצה הוא, רמי תאומי, לשעבר ריכארד צווילינג, מעצמו על שאין בו, לא מבחינת תורשה ולא מבחינת הסביבה, קו משותף כלשהו עם מרדכי זה. לא.. הוא נחטב מעץ קשה יותר. מה היו פני העולם, אילו היה מלא אנשים מסוגו של מרדכי? הללו הם תמיד יחידנים. “מלח הארץ”, כפי שכינה טיפוס מעין זה חבר-ידיד אחד. בלילה מצא ניסוח, שנראה לו נהדר בשביל תמהונים כאלה: מרדכי מנפרד וולף, ובהסתייגות מסויימת אולי גם החבר האנס, נמנים עם אותם אינדיווידואליסטים, חזקים כלפי פנים, המגלים נטיה להיראות כאכסיסטנציאליסטים הנועזים. הכשרה כמעט סכיזופרנית, שממנה בוודאי נובעת גם ההתאפקות הביישנית של מרדכי וולף כלפי עדה. שטות היא להתנהג כך לגבי נשים – זאת הבין הוא, ד“ר תאומי, יותר! ואילו בעיני קצין צה”ל זה נראה כיבוש נקודה אסטרטגית חשובה בעזרת קומץ אנשים קל יותר מאשר קשירת קשר אהבה, נכסף כל-כך, עם האלילה עדה. מובן מאליו, אסון ההגירה, העבר שלא עוכל, דמות אהבת הנעורים מרים (אף היא אפלטונית) שהועלתה לדרגת מיתוס כמעט – מציאת היונק הזה – כל זה ביחד כבר הוליד משהו, שהיה בו כדי ליצור מעצורים ממעצורים שונים. ובכל זאת מוכרח היה הרקע לכל זה להיווצר זמן רב לפני-כן.

כל ההרהורים הללו לא סייעו עכשיו במאומה. אפילו הזיקו יותר, כיוון שהוליכו בכל פעם חזרה אל הנושא הבוער. כיצד אפשר לעזור לעלוב-שבעלובים זה, עכשיו, מיד? נותרה רק דרך אחת: לאזור עוז ולבצע עוד ניתוח, עכשיו שכמעט שנראה כי אין עוד מה להפסיד: צריך מיד להתייעץ שוב על כך. באיזו פעם?…

הוא חוזר לחדר הרופאים. אין שם איש.

איך כותב מרדכי אי-שם, כשהוא מתאר את העליה ליבשה בנמל חיפה: “שבע בערב, אחד במאי 1935. מסביב כמעט חושך גמור, פתאום קול: ‘שלום’ – כאילו אלוהים בכבודו ובעצמו קרא שוב ‘אדם איכה?’ לתוך הלילה”. דבר זה עשה רושם אפילו על ד"ר תאומי, עוד יותר מאשר הדברים הבאים: “כאן היה הוא, מנפרד-מרדכי, שבא ליטול חלק בבניה, במאבק ובסבל, לתפוס את מקומו”.

כן, הוא כבר תפס מקום זה לאחר שבועות אחדים ועד היום. בסוף היומן הוסיף עוד מלה אחת על החברים. גם בכך הרהר הרופא הצעיר, שהמתין כאן לחבריו.

“נעשה אור בחוץ, וראשון החברים שבתור בא; יותר נכון – נסחב ובא. היה זה מיכה. אצלו לעולם אי-אפשר היה לדעת אם הוא מלא רטינה מעייפות או סתם במצב-רוח רע. תמיד בא מחרף ומגדף, 'היה זה לילה, יקחנו השד. כאן אתם מעלים משהו על הכתב, בזה אתם חרוצים, אנשי-רוח שכמותכם. כאילו כבר לא נכתב די והותר בעולם זה. ובעוד האדון כאן עוסק בספרות, מוכרחים אנחנו, כרגיל, להסתתר מפני המעצמה הזרה. היכן אתם, בעצם, מפקדים נסתרים שכמותכם? מתי סוף סוף יתפוצץ מצב טפשי זה? שבעתי כל זה די והותר, מספיק, מרדכי, אם מבין אתה זאת. רב לנו, הגיהנומים של כל הארצות שהמציאו בשבילנו, היהודים. מספיק, אומר אני לך!” שאג בקול צרוד כשיכור.

מרדכי קפץ ממקומו.

‘שקט, מיכה, שכב כאן. על הספה והירדם, דיבוק שכמותך. לאן היינו מגיעים, אילו היו לנו כמה מיכה כאלה. סבלנות, ושוב סבלנות. הם כבר יצאו מכאן, המנדט בוטל מאליו. רק סבלנות, המורסה עדיין גדלה, עדיין לא גמלה עד לידי ניתוח. הירגע, כבר נפתח אותה בבוא השעה. בוא’. אמר בשינוי נעימה, ‘היה בחור טוב, הירדם. כשתתעורר, יהיה מוכן בשבילך אוכל’.

כעבור רגע נשמעה מעל הספסל הקשה נחרתו העזה של מיכה. אויר הבוקר הקריר חדר מבעד לחלון הפתוח, מראהו כמראה הכסף".

לפני שיתחיל להכין את ארוחת-הבוקר לכולם, רשם שורות קצרות אחדות. למי? למרים. כך נהג מדי יום ביומו. התנהג כאילו תקרא כל זאת יום אחד. הוא כתב: “הימים הראשונים: בדיקות, הרכבות, מטען ומכס. פגישה עם המשפחה. חום רטוב מעיק, הרבה יותר גרוע מאשר במארסיי, לילות עינוי, שבאחד מהם נשמעה בבירור ברכתה של מרים: ‘ברוך הבא’”.

לא, את מרדכי שוב אי-אפשר היה לנתח. גם לפני ימים אחדים אי-אפשר היה. הכדור חדר עמוק מדי, את אובדן הדם כמעט ולא ניתן להפסיק, למרות כל העירויים. מלבד זה ודאי היו עוד כמה נימוקים חשובים ביותר, להימנעות מניתוח, נימוקים שרק הרופאים יכלו להבינם. וכך הלכה החולשה וגברה משעה לשעה. החום לא סר, וכן לא סר מצב הרדימה, הנותן להולך למות את החסד הגדול לראות את עברו חולף שוב לפניו בעיף כמו סרט.

“איש ללא הורים” האם אמר לו זאת, כפי שקרא לו תמיד בתוך-תוכו? כנראה, אמר לו זאת עכשיו סוף סוף. איך הוא נראה, אסופי שלו? ובכן, היו לו הורים מאמצים, ישירים, תימנים, זהבה ויעקב… ושושנה זו? אקוה לראות אותה בקרוב. הגיעה השעה. גם ילד כבר ישנו. ילד…

“מה שמו, עדה?” פונה מרדכי אל האחות הקטנה.

“אורי”, מלחש אסופי לאחות. ניחש איך שהוא מה מדריך את מנוחת מרדכי.

“אורי שמו”. חוזרת האחות אחריו.

“תודה, עדה. או האם שמך מרים?” נשמע שוב הקול החרישי.

אסופי אינו מתבייש. כובש ראשו בכר ובוכה.

“ואולי את מרים?”

שאלה זו לא חדלה מלהטרידו.

מעולם לא נדחקה מהכרתו הדמות שהלכה לבלי שוב, גם לא באותם לילות ראשונים של חייו החדשים, בהם השתתף כבר ב“פעולות”. עשה זאת כחבר ה“הגנה”, שלפי מבנה מטרתה היתה קרובה לטבעו הרבה יותר מן החבורות הקיצוניות ה“לח”י" או ה“אצ”ל". חבריו קראו לו “הומאניסטן הומאני”, וחייכו מתוך אירוניה טובת-לב. ידעו עד כמה נאמן היה לתפקיד ההשתתפות בהגנת עמו.

הנה אחד המחזות המרובים מן הימים ההם. מקום הפעולה: קיבוץ בעמק-זבולון, מספר קטן מאד של אנשים. עבודת-שדה כבדה בנסיבות פרימיטיביות. אבל רוח אחדות מופלאה, נכונות להקרבה ולעזרה, פשוטה כמשמעה.

ערב ערב תרגילי אימונים לאחר עבודת היום. הנשק מובא ממקום-סתר ברפת. הצעירים העייפים מצייתים ברצון לפיקוד. יודעים הם עד מוח-עצמותיהם – כאן אין שאיפה לכבוד צבאי. כאן יש להגן על חלקת הקרקע הזעומה, שכמעט לא הוכשרה כל צרכה. להחזיק בה ויהי מה. ילדים, נשים, הורים, חולים – יש להילחם למען יוכלו אלה לישון בשלווה בלילות.

התרגיל נגמר, עכשיו יש להחביא שוב את הנשק. והנה, לפתע פתאום – משמר-לילה אנגלי. חביטת פרסות הסוסים נפסקת. רק עוד דממה לוחצת באפילה. שלושת הרוכבים יורדים מסוסיהם: קצין אנגלי, סמל יהודי, רב-טוראי ערבי.

קול אדון ומצווה, הרגיל בפיקוד צבאי, מפסיק את השתיקה.

“מה אתם עושים כאן?” הוא שואל באנגלית.. “ומנין לכם הנשק? מי הם מפקדיכם?”

תשובות מהססות. הסברים דחוקים. אט אט צועדים יחדיו על-פני החצר, נכנסים לחדר-האוכל הבנוי קורות עץ (הקירות אפילו לא צופו עדיין בלביד!). יושבים על הספסלים העשויים קרשים גסים, שחוזקו במסמרים, מתחת לאורה הדל של מנורת נפט-לוכס. שותים תה דליל ומנסים לשאת ולתת. הפרוטוקול נרשם. חברי הקיבוץ מבטיחים לחזור בתשובה. מדגישים את מצבם הקשה. האם הצד השני מבין? יכול להבין? רוצה להבין?

האנשים במדים קמים. חברי הקיבוץ מלוים אותם עד סוסיהם, המקבלים בינתיים מספוא. שום טענה אינה מושמטת – “המנדט הוא מנדט”, “מי שחי בין זאבים” וכו'. הסוסים הדוהרים צוהלים ברמה בלילה השקט.

“גוד ביי!”

“שלום!”

מרדכי, שבא עם חבריו לפקד על התרגיל – הם מופיעים מדי פעם במקומות שונים בארץ – נועץ בלחש, איך להתנהג כדי שמקרה מעין זה לא יישנה.

“לילה טוב, להתראות”, לוחשים זה לזה. לחיצת היד אומרת יותר. מי יודע מתי יתראו שוב, ואם בכלל.

“אבל אל תשכחו”, אומר מרדכי, “להופיע מחר בבוקר בתחנת המשטרה האנגלית ולסדר את הדבר על הצד הטוב ביותר”.

נעלמו ונספגו בשחרורית האילמת.

“מנין אתה שואב את השקט הזה, את הסבלנות הזו, מרדכי? מדוע אין אתה גוער בהם כשהם עושים שגיאות?”

אין תשובה. מרדכי אינו יודע בעצמו מנין. אולי מאז, כש’החומים' הורידו אותו במעלות הרחבות של האוניברסיטה, אולי…

אחרי לילה כזה מוכרח הוא למהר ולכתוב עם שחר כמה משפטים ב“וידוי” שלו. כמה קל נעשה הכל על-ידי הכתיבה. כן, איך שהוא צדק מיכה בשאלותיו. מתוך קשר הזמן והאידיאולוגיה של הסביבה החדשה קם במרדכי מול כל זה, יותר ויותר, הרגש של הרגעה מופלאה ומשחררת. מה שהוא כותב כאן לעצמו לא יאבד ממנו לעולם. הכתיבה נותנת לו, אחרי הכל, צידוק עצמי. שוב אינו רואה אותה כרפסודה מיותרת, הצפה על-פני הים הסוער של העבר הקרוב. אולם מקור האושר הוא כנראה בכך, שביסודו של דבר עושה הוא זאת למען מרים, ובכך נוצר את זכרה החי.

ביום הוא מבצע כל מיני עבודות, כפי שנהוג בארץ המוקמת והולכת: חקלאות, כבישים, בתים, הנחת לוחות בטון כבדים לפני בתי-מסחר הנבנים בערים ההולכות ומוקמות. איך שהוא יוצר כל זה יחד הוויה שניה. על הראשונה התגבר. מרוצה שנמלט מן הגיהנום הנאצי, הוא והקרובים אליו.

כאן מוכרחים להיאבק. לא במובן השלילי, ללא סיכוי כמו שם, אלא מתוך תקוה ובמובן חיובי. זהו כמעין מעיין לא-אכזב לחלוצים. כאן תקום, מוכרחה לקום, מולדת למען האלפים, שניצלו תוך קשיים רבים, שגורשו בזדון-לב. כאן מוכרחה להתקיים ההבטחה על תחיית ישראל, – זאת יודע הוא לבטח. זאת לא ישנו שום אניות-מוות, שום איסור עלייה או התיישבות – זו הארץ, וזה עמו. אבל כיצד יכול הוא לבטא זאת בקול רם, בלי שיצא לו שם רע של נלהב ורגשני? לא, כל אלה אינן תשובות בשביל מיכה.

מרדכי כותב:

“אך בא לארץ, נעשו הידיעות מאירופה רעות ביותר. לאחר גירוש הסטודנטים היהודיים בא החרם הכללי על היהודים, ואף הוא רק בבחינת אות לרעות גדולות מאלה: מאסרים, החרמת כל הרכוש, הקמת מחנות הסגר, ולבסוף הופעת אחד הפשעים האיומים ביותר, שהומצאו בזמן מן הזמנים על ידי מוח אדם: ‘חיסול’ מיליוני חפים מפשע, עינוי, המתה בגאזים – מי יכול לתאר כל זאת? ניסויים בחיים ובמתים, עיבוד גופות לסבון”.

מרדכי מפסיק, קורא שוב את הכתוב. האמנם כתב זאת? סיכויים נאים! כיצד יוכל רוח אדם להשאר בריא, אם זכרונות כאלה מצויים ומתרבים? נגד זה אין אנטיביוטיקה. אמנם לא היה נביא, אך חש מראש, שבתי-המרפא לחולי-עצבים ולחולי-רוח בארץ יתרבו מקרב אלה, שצרבו לתוך בשרם החי את המספר ששמו יצא לשמצה. האם ניתן לקוות בכלל, שאפילו איש אחד בן אותו דור יוכל לשכוח בזמן מן הזמנים את הרשמים הללו שלא ניתנו לתיאור?

הוא דולג על גופות חבריו הישנים כשפניו לעבר האשנב. מסתכל לתוך הלילה ללא-ירח, העוטה ערפל. השעה אחת וחצי, עליו לצאת לסיור, רובהו בידו.

חזר, ושוב רשם במהירות עוד משפטים אחדים:

"מהאנס אין כמעט כל ידיעה נוספת. לחץ המאורעות המדיניים, התמיהה על הארץ בה נולד, על ‘אנשיו’ לשעבר – כל אלה יותר מדי בשבילו. הוא חלה קשות. נעשה מחוסר אמצעים כמעט, וחסר היה אומץ-לב לבקש שוב ושוב עזרה מקרוביו. בשנת 1939, כשעזב שוב כמבריא, אך חלוש מאד, את בית-החולים לעניים במארסיי וחזר לחדר-הגג הדל שלו, הודיעה לו בעלת-הבית שכבר מסרה את החדר לאחר, אחר שבמשך שלושת חודשים לא שילם שכר דירה. מחר יבוא השוכר החדש, כך שהלילה יכול האנס עוד ללין כאן. אובד-עצות היה ונדד לחברים חדשים, לא-יהודים, שמצאו מיד מוצא בשבילו. עוד באותו ערב הביאו את האנס למנזר סמוך, והנזירות קיבלו את הגר בלבביות רבה. בכך נפתחה לעיף-עד-מוות תקופה מאושרת.

לאחר זמן, כשהוטב לו, ניסה לתאר את המצב במכתב: ‘אהבה, טוב-לב, רוך וחכמת-חיים – כך אפשר לכנות סגולות-נפש אלה של ארבעת המלאכים, ששאפו יחדיו, ובהצלחה, להחזירני לחיים. בחיוך אוהב הסתכלו בי, כשפרצופיהן הנקיים נתונים במסגרת כובעים לבנים גדולים בעלי שוליים רחבים ויורדים. לא דתו של החולה חשובה בשבילן; העיקר בשבילן היא הנפש הסובלת’.

היה זה המכתב האחרון שהגיע מהאנס לארץ-ישראל. אחריו באו שניים-שלושה כרטיסי הצלב האדום כתובים בכתב יד מטושטש, כלא מן העולם הזה. וזה היה הכל".

עד כאן רשימותיו של מרדכי בלילה ההוא. מה שלא יכול עדיין לדעת אז היה, הקץ הנורא. בשנת 1942, כאשר לפיד המלחמה להט כבר על-פני מחצית אירופה הוכרע גורלם של המהגרים, שמצאו מפלט בצרפת. הם נעצרו, הובאו למחנה הגדול די-גיר, ומשם הועברו לאחר חודשים אחדים על ידי הגסטאפו למחנות-המוות במזרח. האנס לאושוויץ, ומאז לא שמע איש על אודותיו עד עולם. איזו מיתה איומה קיפדה את חייו?…

מרדכי קיווה, כמעט עד הסוף, שחברו מת לפחות במחלה, עוד בהזיית הקדחת האחרונה קסם לו הדמיון, שהאנס ומרים, שני האהובים עליו, פשוט התאחדו, כאמור הפתגם העממי: “אלהים יעזור”. עזרה זו נראתה ככזו החורגת מעבר לכל גבול, וחוץ מזה היתה זאת העזרה המופלאה ביותר בימים ההם.

“כאן בא בחשבון רק היצור הסובל”, אלה היו דברי הידידות האחרונים, ועם זה דברי החתימה, לווידויו של מרדכי, אף-על-פי שברור הוא כי לא חפץ בכך, שכן לא היה סימן של גמר, לא תאריך, לא חתימה – בניגוד לאופן עבודתו הקפדני רק דפים בודדים, מחוברים בהדק, בכותרת “עליה חמישית”, נוספו ליומן. לידם מצאו עוד קטעי כתב-יד וגם סיפורים, רשימות, תכנית לרומן “האחים והאחיות”. מושג זה של אחוה, שבילדותו היה לבן היחיד מנפרד אליל-נעורים ומעמסה מתמדת, הוא שגרם לאחר זמן לשיתוף-הנפש עם אסופי.

עדיין נאבק על בן זה, אסופי, שרומם אותו – זאת ידע תמיד – יותר מדי. אילו יכול היה מרדכי לקום עוד מעט מערש-הדווי שלו כדי לעמוד ליד הילד, היה מתברר, שאסופי עולה על מרדכי משכמו ומעלה. הסרבול הלא-בולט של מרדכי נעלם עכשיו לאחר הרזייתו האיומה; שערו החום, השופע, הפך כמעט לבן; אישוני עיניו האפורים-חומים, נדירי הצבע, נראו עכשיו קצת יותר גדולים במבטו חסר ההבעה, וידיו הלא-נחות נראו כאילו הן כבר נודדות.

“כן, הנכם יכולים לראות אותו, אך ורק לראות”, – אומר ד“ר תאומי לעדה ולאלחנן, בהיכנסם חרש לאולם, אט אט מתקרבים הם למיטת מרדכי. ד”ר אלחנן טורנוב מסיר את הכומתה משערות השיבה הדלילות, מסתכל מבעד משקפיו (שנרכשו זה עתה) בחברו, ובמבט אחד תופס הכל. עדה, אשתו, חיוורת ותמירה. מטפחת-ראש ישראלית על תלתליה הבלונדיים עדיין, מעבירה מבטה בחרדה מן האחד אל השני.

“שום שיחה. עדה, המצב אנוש מדי”.

“חכה, אולי יתעורר”.

“יש כרטיס חולה, ד”ר תאומי?"

כמובן, חבר. רגע".

אלחנן קורא. עדה נוטלת בזהירות את יד מרדכי בידה, כורעת ליד המיטה. "מרדכי הטוב, חברי ל’תנור' ".

הוא מתעורר, מסתכל בה. מעורפל. מעורפל מאד.

עדה קמה, מניחה את היד חזרה בחיבה. סרה אל הפרוזדור, שם אפשר לבכות.

“מה דעתך, חבר?” שואל ד"ר תאומי.

“אנוש, אנוש מאד. ודאי עשיתם כל מה שניתן לעשות”. אלחנן מסיר משקפיו, פונה אל המיטה הסמוכה.

“ומי זה?”

“אסופי בן ישראל”.

“מה? מי?”

“הס. הוא ישן. נשרט ביריה. חוזר בימים הקרובים”.

“ושניהם יודעים?”

“כן. בתחילה היה נורא. אחרי-כן, סבורני, היתה זו לחולה וולף חוויה גדולה, אסופי יספר לך הכל. אבל זהירות, בבקשה, שלא יקרה שוב זעזוע. אין אנו זקוקים לזה”.

שתי פסיעות, והוא אצל עדה.

“הסמוך שם הוא אסופי”.

“אסופי?”

“כן, מקרה מופלא”, מחייך תאומי, ידיד הנשים, לתוך פניה המבוהלים.

“מקרה הוא בעיניך? וכי נשתגעת? אין לך מושג מה מתרחש כאן. שנינו איננו מסוגלים להבין. מקרה, על מקרה הוא מדבר כאן, אלחנן. השמעת?”

“בוויכוח קט זה את המנצחת”, מעיר ד"ר תאומי באירוניה, “אולם הרי אין אנו יכולים להיות שקועים תמיד בטראגיקה”.

“אלחנן, הרי ידעת, שמרדכי היה תמיד מחפש את הרע וטוען שאיננו. האם מצא אותו עכשיו, סבור אתה?” לוחשת עדה.

“עדה, היי נבונה, רופא קטן פשוט, מה את רוצה ממנו? קשה לו כאן למדי, אל תחטאי כלפיו”.

“הוא אינו חביב”.

“והיכן תמצאי כיום רופא חביב?”

במקום תשובה היא מאירה לו פניה, מחליקה בשתי אצבעותיה על לחיו, למרות המבטים הסקרניים ממיטות החולים מסביב. כנראה, שכחה היכן היא.

“אלחנן! ד”ר טורנוב! שלום לך, עדה!" קולו הרענן, הלא-חולה כלל, של אסופי קורא לשניהם.

“אסופי! מה שלומך? מה מצבך? היכן היית כל הזמן?” שואלים הם קול אחד.

רמי תאומי מכניס לאולם אשה צעירה, עדינה, עיני תכלת, כמעט בלונדינית – לבנה, גומות חן בשתי לחייה. יפהפיה, צעירה מקרינה.

“אסופי! סוף סוף. מה שלומך, איך המרגש?” היא גוחנת אליו גחינה עמוקה, חובקת בזהירות את הראש האדיש, מנשקת למצח הצהבהב.

“יקירה, שושנה, מה נשמע?” פולט הוא. עדה ואלחנן מפנים את המקום, עומדים ליד מיטת מרדכי.

ד"ר תאומי מכעכע בקול. “המותר לי לבקשך לצאת אתי לדקות מועטות? מיד תוכלי לשוב לאהובך”.

שושנה מצייתת ויוצאת אתו. עדה מסתכלת בזעם אל אלחנן. “איזה מין רופא”, לוחשת היא בכעס.

“אולי סיגריה? לא? את מעשנת רק את הסוג שלך, הסוג הקיבוצי ללא מסנן?” ד"ר תאומי מקרב באדיבות כסא לשושנה, נשאר בעצמו עומד בעמידה נוחה, יד אחת בחלוק הרופא. ריבונו של עולם, הרי כאן בכיסו יומנו של מרדכי, עליו לתת אותו עכשיו לאלחנן.

“בעלך זקוק להבראה ממושכת, היי זהירה, ואל תדרשי הרבה”.

“למה אתה מתכוון?” פניה העדינים של שושנה מסמיקים עד לשרשי השערות הבהירות.

"בדיוק למה שאמרתי'', מחייך הוא בשובבות (כיצד בכלל בא בחור כזה לאשה כזאת, ונוס שכמותך).

“חשבתי שאתה רוצה לומר משהו על בריאותו של בעלי”.

“בדיוק, שניים עד ארבעה שבועות בבית-הבראה, אחרי-כן תקופה מסויימת נוספת של מנוחה בבית. אחרי כן להתחיל בעבודה קלה. יריה בראש אינה משחק ילדים. מובן מאליו, קצת שינוי היה טוב. אבל אצל אשה כל-כך חסרת הומור”.

היא קמה לפתע. איזה ברנש גועלי… וזה רופא הוא!

“האם זה הכל?”

“כן, האם את תמיד אדיבה כל-כך? גוש קרח שכמותך, ואני סבור הייתי, שאווירת הקיבוץ… כנראה, הכל מתבלבל קצת. אין הדברים ברורים כל-כך”.

“מספיק ד”ר תאומי. זה שמך, לא כן? מתי מתחלפת המשמרת שלך?"

“בערב, בדיוק בשעה שאביא אותך לאוטובוס”.

“תודה, אני חוזרת עם חבריו של אסופי, אני מצטרפת אליהם. שלום”, ממלמלת תוך התעלמות מידו המושטת של הרופא. “עוד נקבל מכתב אתנו הביתה?” שואלת היא מעבר לכתף, מבט תכלת מלוכסן בכוון תאומי.

“אין זה ענייני, שלום”. אדוניס פגוע ונעלב לאחר סיבוב ראשון אבוד.

אותה שעה, ליד מיטת החולה.

“שנים לא התראינו, אסופי. חיפשנו אותך. מצאנו עקבות. פעם היית בנגב אצל חברך אילן, ופעם בגליל אצל שושנה. ובצבא היית גם כן שנתיים”, אומר אלחנן.

“ופעם היית באמת אצלנו”, מוסיפה עדה.

“ידעתי, הייתי כמשוגע כאשר נודע לי כי שתיכן עובדות בבית-חולים צבאי. קראתי בעתון על המצאותו של אלחנן. טלפנתי לשם ואמרו לי שאתן בחופשה. היכן? לא ידעו. אפשר היה ממש להשתגע. רציתי לבקש מאתכן סליחה, גם ממנו”.

מעיף מבט של יאוש בפני מרדכי הנראים כשעוה כמעט. אסופי נופל שוב אל הכר, מניח ידיו הגבריות הצעירות, החומות-כהות, על פניו. אלחנן יושב בזהירות על שפת המיטה, אוחז בכתפיו של אסופי.

“אתה, גיבור שכמותך! אסור לך, רק תכביד עליו. הנח לו”.

אסופי זוקף חצי גופו.

“רציתי לספר לכם על זהבה ויעקב, הורי מאמצי מן הסימטה בשוק הכרמל בתל-אביב. איך מצאתי אותם, כמה טובים היו אלי, וכיצד עבדתי בשביל הקיוסק של יעקב, כשנאלץ ללכת לצבא. הוא חזר מיד, לחמשת ילדיו ולאשתו. כמה טובים היו אלי, אין לכם מושג. יותר מדי טובים. הרי הייתי רע, עזבתי בסתר את בית-היתומים. אכזבתי אותם. אתמול סיפרתי כל זאת למרדכי”.

“והוא הבין?”

“כן, אלחנן, הבין הכל. היה כל-כך מאושר. רק את שושנה רצה עוד לראות, אם אפשר”.

אלחנן נוטל את ידו של מרדכי ובודק את הדופק. נוגע ואינו נוגע בריס עינו.

“אולי, היכן היא?”

“הנה היא באה. מה אמר לה הרופא הזה, תאומי? אינו מוצא חן בעיני”.

“יקירי”, אומרת עדה, “אתה עדיין כמו שהיית, פעוטוני ממתולה”. מצביעה בבוהן מעבר לכתפה בכיוון הדלת. “גם אני אינני אוהבת אותו, חביבי”.

אלחנן מחייך, מפנה את המקום בקצה המיטה לשושנה.

וכבר הם אוחזים זה בזו בידיהם. מוכרח היה להיות כך. עדה ואלחנן יוצאים, מתלחשים.

האחות הקטנה מופיעה עם עגלתה, מחלקת את המדחומים, ליד מרדכי היא מתעכבת מהססת. שושנה, שאסופי סיפר לה בקצרה את כל הסיפור, ניגשת מהר למיטתו של מרדכי, מחזיקה את המדחום, שהאחות תחבה בין שפתיו. מטפלים עכשיו באסופי, והעגלה מוסעת הלאה.

מרדכי חוזר שוב מטיוליו בחלום החום, מסתכל בשושנה במלוא עיניו.

“אני שושנה”, אומרת היא לו. הוא רוצה לדבר, והיא ממהרת להוציא את המדחום מפיו.

“את, שושנה, אשתו?” גונח הוא. “ברוך בואך, ילדתי. היי טובה אליו. את טובה אליו, אני רואה זאת”.

הוא שוקע אחורנית. שושנה שמה את אצבעה על פיו.

“רואה אתה מרדכי. זו נערתי. אני חושב שעדה היתה פעם דומה לה”.

“היכן היא?”

“רצונך לראותה?”

“מאד מאד”, מפליט הוא חרש חרש.

שושנה קוראת לה, ועכשיו היא מברכת אותם כראוי לשלום, מתהלכת בין עדה ואלחנן.

“הנה היא לפניך, מרדכי”.

אסופי דעתו זחוחה עליו, כמעט בגילופין.

“אותה עדה צעירה”, אומר אלחנן בחיוך. מרדכי כמעט ואינו חש בו.

עדה ניגשת למרדכי, מושיטה לו שתי ידיה, והוא נועץ בה עיניו.

“עדה, עדיין יש לך ההרדוף?”

“מרדכי, עדיין אתה חושב על כך!”

“אכן, יש לו לאיש הזה דאגות”, מתלוצץ ד"ר תאומי הנכנס בזה הרגע לאולם. “ראוי לקנאה. ועכשיו גמרנו להיום רבותי. יותר מדי בשביל החולים. הגיעה שעת ארוחת-הערב, ואחרי כן שינה וחלומות על היפהפיות”.

הוא נושא מבט מחוצף לעבר שושנה. “והיכן נשארת הגברת בלילה?”

“אצלנו”, אומר ד"ר טורנוב בקול תקיף. “הובטח לי חדר קטן לשלשתנו”.

הוא לוחץ את ידו החמה של מרדכי. “שלום, מחמדי”.

“יפה, חבר”, אומר ד"ר תאומי. “אולי עוד אסור אליך. יש לי יומן בשבילך, יומן שכתב חברך. אבל אל תברחי, גברתי”, פונה הוא אל עדה. “אין נושכים אצלנו”.

מרדכי מסתכל באלחנן, מהורהר. האם הוא מכיר אותו?

שושנה, הנפרדת בחטף מבעלה, כבר הגיעה לדלת האולם. עדה אינה רוצה להשאיר את אלחנן אצל תאומי.

כשעזבו שלשתם את החולים כבר נרדם מרדכי. אין לו פנאי… הוא גר בדירתו בתל-אביב, דירה בעלת חדר אחד, ולשם רצה להביא את “בנו”. כמה הכל ריק ועצוב. אילו היה לוקח אותו בחוזקה מבית-היתומים הירושלמי… ולמה איננו נוהג סוף סוף עם עדה ברצינות? זה עתה ראה אותה, הן לא ייתכן. הרי היא במתולה, והוא חולם בהקיץ כתלמיד מאוהב של הכתה הראשונה… אכן, שוטה הוא. חיוך חולף על פניו. מחר יכתוב לה, ופשוט יביא את הילד מבית-היתומים, ברשות או שלא ברשות. כן, מחר, כבר התמהמה יותר מדי…

יותר מדי. הוא מפנה ראשו בקושי. אחות הלילה חשה אליו, מאירה עליו בפנס-כיס. הוא נאנח עמוקות. האחות פולטת צעקה חרישית, רצה החוצה וחוזרת עם הרופא התורן. הרופא מחזיק בדופקו של מרדכי. אט אט מניח את היד בצד היד השניה על השמיכה, נוגע בעיניו של מרדכי. הכל נגמר.

עוד מעט, כששאר החולים יהיו ישנים, יוציאוהו מכאן.

“ודווקא שלשום הרגיש עצמו פתאום כל-כך הרבה יותר טוב. רצה לשמוע מפי כל מה שקרה בשנים האחרונות הללו, רצה שאשלים לו כל מה שצריך הייתי לספר לו מזמן. מאוחר מדי, שושנה, מאוחר מדי”. הדיבור האט, שפתח בו אסופי, הפך לרם. כמעט צועק, ושושנה נאלצה לשים שתי ידיה על פיו.

“שקט, אסופי, שקט”, אומרת היא בשפה רכה. הוא כבר יושב הרבה יותר טוב על מיטתו, קם מזמן לזמן, מעז לצעוד צעדים אחדים, אבל בלוויה לא יוכל להשתתף. הנסיעה לבית-הקברות הצבאי בירושלים אסורה עליו.

“האם אין את יכולה להשפיע על ד”ר תאומי שירשה לי ללכת פסיעות אחדות לפחות אחרי מרדכי?" הוא שותק. “אחרי מרדכי”, באיזו קלות נוטפים הדברים מפיו, כאילו אפשר ללכת אחריו. למה לא עשה זאת כשעדיין היתה שהות לכך? למשל אז, לפני שש שנים, מירושלים לתל-אביב.

“לא חביבי, לא אוכל. אף כי בכל לבי הייתי רוצה לעשות זאת בשבילך. לא משום שאין אני מחבבת ביותר רופא זה, אלא משום שעדיין אינך בריא”.

“לא נכון מצדך, שאין את מחבבת אותו”, מפנה אסופי את הנושא, ושושנה שמחה על כך בעצם. שמחה רק בגלל שינוי הנושא.

“מדוע?”

“הוא איננו רע כל-כך כפי שאת חושבת. הוא אפילו טוב מאד. (אף על פי שגם אני אינני אוהב אותו דווקא, חושב אסופי). כן. אל נא תתפלאי כל כך. הוא מצויין בשביל החולים, אנושי וטוב, ענייני, שקט, ואינו מושפע משום מצב-רוח של בהלה. הוא יודע בדיוק מה שהוא רוצה, האמיני לי”.

“אבל אני שונאת לגלגנים. אין להם דרך-ארץ לשום דבר. מלגלגים על עצמם ועל אחרים”.

“הה”, אומר אסופי באותו צליל קצר, שהישראלים מבטאים אותו – צליל שהוא אופייני להם, ואינו ניתן לחיקוי. “על עצמם ועל אחרים. את עצמך אמרת זאת עכשיו. למה, איפוא, מלגלג הוא על עצמו? משום שהוא עצמו איננו מאושר כפי שהוא נראה. עם כל הלגלוג שבו, אין מצבו טוב ביותר. האינך יכולה להבין זאת?”

“אסופי, זיגמונד פרויד היה נהנה ממך. אבל נסיים הפעם את הפסיכולוגיה. מה אכפת לך ד”ר תאומי? הוא עוד יצליח מאד ולא ידאג כלל לקטנים כמונו. אותי מעניין יותר, אם יתן לנו לעזוב מחר. אני סבורה שעכשיו יוכל בשקט למסור אותך אלי. לא כן?"

“אינני רופא, גברתי. שאני מאד רוצה לשוב הביתה, אינני צריך להגיד לך. ספרי קצת על אורי”.

“מתגעגע אליך, וחוץ מזה הוא מרטיב את החיתולים”.

“הוא מתגעגע אלי. כמה את מגזימה. וכי מנין את יודעת מה בלבו של הילד? אני חושב, שכבר הייתי קשיש ממנו בשנים אחדות כשגיליתי בכל אשה את אמא ובכל איש את אבא. אבל אורי אינו זקוק לכך, והלואי שלעולם לא יהיה זקוק. אני זוכר בבירור שכשהתהלכתי בפעם הראשונה בתל-אביב, באותו יום שמח כשהוכרזה המדינה, עדיין היו שם הרחובות צרים ובהם חנויות מעופשות קטנות, שבמקום דלתות היו להן וילונות צבעוניים מחרוזי זכוכית. כשנכנס או יצא קונה, היו החרוזים מצטלצלים. כמה וילונות כאלה העתקתי לאט הצדה והסתכלתי בפרצופים הכהים – ותמיד עלתה על שפתי השאלה האילמת: אולי זו אמא שלי, ואולי זה אבא שלי? אך מעולם לא קיבלתי תשובה. מעולם. לעולם לא תבינו מהותה של הרגשה זו”.

“הירגע, אסופי. אתה מביא אותי תמיד במבוכה, הופך אותי לאובדת-עצות. חי תמיד בעבר. חיה נא פעם בהווה, הייה מרוצה שאתה יוצא מכאן”.

“מרוצה ממה? ששוב נחלצתי? ששוב נמצאתי במערה? ‘ילד הפקר’, קרא לי שלשום. ‘ילד מערה’, רצה לומר. חושך במערה, חביבתי. למעלה, אצלכם, אור”.

“חדל, אסופי. אני יוצאת עכשיו. רוצה בעצמי לעשות כברת-דרך, לשוחח עם עדה ואלחנן. מיד אשוב”.

“כן, לכי, היי סבלנית אלי, שושנה, אנא, איטיב דרכי בקרוב, כשאהיה שובאצלך, לעולם”.

“לעולם, אסופי”.

ליד הדלת היא מסתובבת ומרימה ידה.

אסופי שוכב שוב. ‘או שאת טובה מדי, או שאני רע מדי…’ (בהיר ואפל… מרדכי… ישמרנו האל… מהרהר הוא). בטרם ישקע בשנתו הקצרה עושה הוא, מבלי משים, את תנועתו החביבה עליו, שד"ר טורנוב הבחין עוד בימים ההם אצל אסופי הפעוט: תמיד סילק בידו השמאלית תלתל שחור קטן ממצחו החום. כמה פעמים התגרה בו מרדכי על כך. עכשיו הוא חוזר על תנועה זו. את מרבית תלתליו גזרו לו, הותירו רק שריד נסתר מתחת לתחבושת הלבנה. אפשר, בתנועת-יד זו רוצה הוא לדחות כל פעם עוד הרבה יותר מאשר שערות ממרות?

מה שמרדכי לא הספיק להבהיר במחשבתו, מעסיק כעת את מוחותיהם של עדה ואלחנן, ביחוד לאחר שאסופי נתקרב אליהם באורח פתאומי כל-כך. אבל גם ללא נושא זה, הנה כאן, ברבע השעה האחרון לפני המר מכל מר, סחים הם בצורה קדחתנית זה לזה כמעט, שרק היא מסייעת להתגבר על המועקה העוצרת את הנשימה. לדבר משמעו לנשום, ולנשום פירושו לחיות.

“ובכן, לך נתן אותו רופא את היומן. האם אינו מגיע יותר לשני הצעירים, ביחוד לאסופי?” שואלת עדה.

“מה יעשו בו? הרי יודעת את מתוך היכרות של כל ידידינו וילדיהם, ולפעמים נכדיהם: כל הדור הזה הוא הרבה יותר קריר, ענייני ומפוקח. מתנהג לפי העובדות ולא לפי המושגים הנושנים של הוריו. אינו רוצה לדעת כלום על העבר, לעתים אינו מאמין בו כלל, ולא אחת לועג הוא לפולחן ‘הזקנים’, שאינם יודעים לסיים אחת ולתמיד עם כל האבסורד הזה”.

“איזה אבסורד?”

“האבסורד של הנוער. אין ליצור הווה מלא-כלום; ההווה חייב להתבסס על העבר. לא תועיל כאן שום התעלמות. הרי היו הפוגרומים במזרח. היו הנאצים ושלטון-האימים שלהם. היו מחנות-ההסגר. והיו עשרות שנות גאולת הקרקע בארץ-ישראל. היו המאורעות. היה המאבק. עד שלבסוף קמה מדינת ישראל. העולם לא נברא בשנת 1948, זאת מוכרחים גם הצברים להבין”.

“כן, אבל הם צודקים, צודקים מאד. הנה אתה עצמך בא מרוסיה. אני – מפולין. מרדכי – מגרמניה. איש מאתנו לא היה משוחרר באמת מן המעצור הפנימי פרי הגלות, מהרגשות-היסוד שאינן ידועות לעצמנו, מורשת דורות. ברור ומובן. אתה היית ציוני ותיק, ואני, כילדה כבר הייתי חברה ב’בונד‘, מרדכי היה ב’תכלת-לבן’, וידידו האנס, שאודותיו סיפר לנו, היה ב’קאמאראדן'. וכאלו היו לאין-ספור. אלא שעל גבינו עמדו ממשלות הארצות השונות שבהן גרנו, תורותיהן, תקנותיהן, איסוריהן, שלטונות האימים כפי שאתה קורא לזה, הרי יודע אתה. כדי להשתחרר אחת ולתמיד מכל המעמסה הזאת, צריך הנוער הזה להיות כפי שהוא. המטוטלת מוכרחה, פעם ולתמיד לעבור לצד השני”.

“ולא יהיה כל-כך קל לאזן אותה”.

“אבל יש ענפים יותר בריאים העולים מתוך הגזע הישן. ראה נא כאן את שניהם, את שושנה ואת אסופי. דוגמה אידאלית של קיבוץ-גלויות. האם אין בזה מיזוג ממש של הקבוצות השונות?”

“מאמינה את כי כן הוא, עדה?”

אלחנן מרים משקפיו עד לתוך שערותיו המתולתלות ומסתכל באשתו, כאילו עומד לקבוע דיאגנוזה. עדין אין הוא מגלה אותה.

בינתיים נערכו כמה כלי-רכב מסוגים שונים – ג’יפים, משאיות, מונית בודדת – לקראת היציאה ירושלימה.

גם ד“ר תאומי נוסע במונית זו, לאחר שחברו ד”ר ולרשטיין, מנהל בית-החולים החדש שהוקם במדבר, חזר היום אחר חופשה קצרה. תאומי יושב על המושב הקדמי, לידו מיכה, ידידו הוותיק של מרדכי, שקיבל את הידיעה יחד עם חברים אחדים אחרים, חברי “ההגנה” לשעבר.

מיכה אינו שואן עוד, ורק שואף ללא הרף בסיגריה בלתי-דולקת ומסתכל במאמץ בידיו המגושמות, שניכר בהן כי יודעות עמל הן. אל מי יפנה ואל מי ידבר כאן? סבור הוא שהכיר היטב את מרדכי, אבל יודע הוא שאיבד היום אחד מחבריו המובחרים המועטים. מיכה, אדם פשוט, המרויח את פרנסתו לעצמו ולמשפחתו כפחח, אינו לא פילוסוף ולא משורר. אילו היה נשאל למושגים כגון אכסיסטנציאליזם או פטאליזם היה צוחק, מסיט את כומתתו הכחולה ממצחו המיוזע ועונה: “מה אכפת לי”. מובן מאליו שהיה אחד מאותם אלמונים שראו את האדם כ“מידת כל דבר”, אבל פחות טבעי היה, שבעל-מלאכה ואיש-העובדות חשב מחשבות בלתי-רגילות כפי שעשה אף במונית זו עצמה: הנה הלוך הלך מרדכי לעולמו, חייל מזדקן אמנם, אך חלוץ צעיר נצחי. לעתים, ברגעים נדירים, היה מתאר בפני מיכה משהו ממטרתו, היה מדבר על גשר, על תקוה להבנת-גומלין של ארצות ועמים, של המערב והמזרח. ומיכה הקשה היה סונט בו, שהוא, מרדכי, הקים בוודאי על גשר זה עמוד ל“ילדו” אסופו. כי מיכה הבין אז מה שמרדכי לא גילה מעולם: עתידו של אסופי היה בעיני מרדכי עתידו של ישראל כעם.

מיכה מהרהר בכך עכשיו, וכמעט נבהל כשפונה אליו ד"ר טורנוב היושב מאחוריו, בין עדה ושושנה:

“האם יכול אני עדיין לקרוא לך סתם מיכה? הרי כולנו התבגרנו קצת. עדיין אני רואה אתכם נכנסים אלי עם הילד האסופי. זוכרני כיצד נשאת אתה את הצרור, מעוטף בכפיה לבנה, נכון?”

“כן, אלחנון. כך היה”.

“אף אני נזכרת אל-נכון”, אומרת עדה.

“אף-על-פי שאז היית כמעט בעצמך תינוקת”, מתערב אלחנן.

“מה זה עולה על דעתך? כבר הייתי בת שמונה-עשרה. בגיל זה כבר יודעים הכל, כיום עוד יותר מאשר בימים ההם”.

“ומה עלה בגורל יתר השלושה, מיכה?”, שואל אלחנן.

“שניים נמצאים בירושלים, ואחד נפל במלחמת השחרור”, משיב מיכה. זה המשפט הארוך ביותר שהוציא מפיו בנסיעה זו. הוא מיישר את צווארונו הלבן הפתוח, מתקן את חגורתו וכורע, כדי להשחיל רצועת סנדל. פשוט, אין את נפשו לדבר.

לעומת זאת נכנס ד"ר תאומי לשיחה.

“אתם עוסקים בדברי הימים, כפי שאני שומע, לא אוכל להצטרף, על כל פנים לא בשלב זה עדיין. גם אני אחד מאלה, שמרדכי כותב עליהם אי-שם, שבאו מ’ארבע כנפות הארץ'. בעוד שנים אחדות יהיו גם לנו דברי-הימים משלנו. אמנם בנושא אחד זכאי אני, לפי דעתי, להשתתף בשיחה”, מוסיף הוא פתאום ברצינות (שושנה חושבת מיד על הערותיו של אסופי ביחס לרופא זה).

“במותו של מרדכי וולף זה אבד לנו משהו מיוחד במינו. דיברתי אתו, קראתי חלק מיומנו – לא היה שם שמץ מאומה מ’בריחה', או ‘מוצא אחרון’, כפי שהפסיכולוגים מציינים זאת היום. היתה אצלו כמין החלטה קבועה וצפויה: הוא תרם את תרומתו. הקמה נקצרה. היבול נאסף. היום תם ונגמר”.

עדה ושושנה מסתכלות זו בזו בתמיהה. מלים כאלה מפה כזה? מיכה יושב בידיים משוכלות ותוקע מבטו בשכנו, כמה יפה אמר את דברו! הוא עצמו לא היה מסוגל להתבטא כך.

המושב ליד הנהג היה פנוי. חמשת הנוסעים לא החליפו עתה כל דברים ביניהם במשך כל זמן הנסיעה, עד לבית הקברות לגיבורים בירושלים.

הכל עבר בדממה. שום טכס צבאי שחולקים לקצין בעל זכויות, במדיו ואותות הצטיינות צבאיים על חזהו. הוא נקבר לפי מנהג ישראל, ככל האחרים, מעוטף בלבן.

למרדכי לא היו כל קרובי משפחה בארץ. עדה ואלחנן פיזרו ראשונים את שלושת יעי האדמה שלהם על הגל הטרי, וכל החברים עשו כמותם. רב צבאי צעיר אמר משפטים אחדים בהקשר לדברי זכריה הנביא: “לא בחיל ולא בכוח, כי אם ברוח”. הרב הדגיש את שאיפת אנשי הארץ להגיע סוף סוף לשלום, ואת אבלם הכבד על אלה שנפלו.

אלחנן אמר קדיש, זו התפילה הקדומה, שמשמעותה, בעצם, חיוב מוחלט של החיים. אותו רגע נדמה לו שהוא רואה לפניו את ידידו כשעמד לפני בטכס בברית המילה של אסופי.

ענני נובמבר האפורים היו תלויים בכבידות על-פני עיר הקודש. רוח קרירה נשבה על-פני ההרים, משם, מן המקום שממנו הוכרע גורלו הסופי של מרדכי. הנה שב הביתה לחלוטין, אחד מני רבים אשר מתו למען הארץ הזאת.

עדה קפאה יותר משהיה ביכולתה של רוח זו להקפיא. בוכיה עמדה ללא ניע, לא הרגישה את לחיצת היד הטובה של בעלה.

שניהם חזרו עם שושנה לבית-החולים. אסופי יצא לקראתם עד השער, עדיין חלש, אך זקוף – צנום וגבוה, כאילו הוסיף עדיין לגדול בשבועות הקשים הללו.

על מיטת מרדכי המוצעת מחדש היו מונחים שירי הצבא, שאסופי רצה לתת לאלחנן. החלונות היו פתוחים לרווחה. כוכבים הציצו ממרום.

השרשרת נפסקה. מארבע חוליותיה לשעבר, אחת נגדעה. בין השלושה – אלחנן, עדה ואסופי – היה אחד שלא קיבל עליו את הדין: אסופי, שנמצא פעמיים במערה, נשתמר וניצל, התעלם מן העובדה החדשה, דחה אותה. לגביו מרדכי חי ויוסיף לחיות. עוד מעט יופיע ליד דלת האולם הפתוחה ויקרא אליו: “שלום לך, חביבי, להתראות”.


 

פרק שלישי: אסופי ואילן    🔗

אילן, ידיד הנעורים, הגיע לבית-ההבראה הצבאי לבקר את אסופי והניח את כף ידו השחומה הצעירה על כתפו הדקה. מיד הרים אסופי את ידו אל מצחו החבוש. אילן צחק צחוק רועם: “אותו נער קטן עדיין, כמו בחיפה, בימים ההם לפני מאה שנה”, אמר וקרן מעל להמון נמשיו, עד למאחורי שתי אזניו הגדולות.

גדול, חזק, רחב-כתפיים – בחור ישראלי טיפוסי. “כמו בחיפה,” - סיפור ארוך הוא, צריך שיסופר כאן:

ראשית שנת 1949. בינואר נכנסה סוף סוף לתוקפה שביתת הנשק. שקט למראית-עין. עדיין רחוק משלום, אבל כבר אפשר לערוך סיורים, להכיר את המולדת, ולשכוח משהו. למשל, את העובדה שנערים כמו אסופי עזבו הורים מאמצים טובי-לב ויצאו לדרך בגיל חמש-עשרה, לחפש בסתר את ההורים ממש. לשם כך צריך היה לעזוב את זהבה ויעקב הנאמנים, גם את חמשת ילדיהם, שהיו כמעט כאחים ואחיות, ביחוד שלושת הנערים. שתי הילדות הקטנות, רק הילדות, התחילו לעתים קרובות לפרוץ בצחוק מאחורי ידיים פרושות וללחוש סודות זו לזו, לא לנער, ואילו זהבה, דיוקן האם, “בת-הזהב”, התכוננה להופעת “מספר ששה”. צריף העץ הקטן נעשה יותר ויותר צפוף. אסופי היה יוצא מן הבית בערב לפני השינה, עומד שעות בחולות הים ומסתכל כשואל השמיימה, מאזין כשואל לגלים ולרוח הלילה. תשובה לא קיבל מעולם —- אולי משום שמעולם לא שאל בקול. רק אותה נערה בשמלה אדומה ובנעליים גבוהות-עקבים, שמצאה אותו ערב אחד והביאתו לחדר הדל – היא נתנה לו תשובות אחדות ללא שנשאלה. היתה לתשובות אלה שייכות לאהבה, אולם לא היו תשובות ממש, כי הוסיפו מבוכה על מבוכתו.

הוא מצא עצמו נאלץ להשתחרר כאן מהכל, אי-אפשר שהדבר יימשך כך להבא. לבו יצא לחיפה, זו עיר החלום והפלא שלא ראה מעולם. הפרידה היתה קשה, יותר קשה מן הבריחה מבית-היתומים ביום יסוד המדינה.

לא יכול להשתמט. מוכרח היה לומר שלום לכל אחד. כולם תפסו מקום עם שחר בחול הטחוב, זה מאחורי זה. הוא הושיט ידו לכולם. זהבה ויעקב הניחו כל אחד למשך שניות את היד על הראש, לחשו את הברכה הקדומה – נחמה פורתא לקראת הדרך הגדולה. כבר ברגע ההוא רצה לספר להם על הנערה, אבל לא עלה בידו. כן לא עלה בידו לספר להם כיצד הפנה ראשו לדלתה, אמר שלום מבוייש בכיוון למיטתה, ואיך הזמינה אותו עצובה לבוא פעם שוב. במקום זה החליק על ראשה של העז, שאף היא עמדה על המשמר, סלסל שערו של הכלב הקטן וחיקה את קרקור התרנגולים הרם, כפי שעשה תמיד. כל הילדים צחקו, רק הוא לא צחק, הוא גם לא סבב על עקביו משעזב את כולם, ואתם את העיר הלבנה על שפת ים התכלת. העיר נמה עדיין את שנתה, בשעת בוקר מוקדמת זו עדיין לא נשבה רוח, ולא היה חם. כל הדרך, עד לתחנה המרכזית, הלך ברגל, רק צרורו הקטן מתחת לזרועו.

בצהריים התהלך בחיפה על-פני דרך המלך. רצה לשתות משהו. ישב ליד שולחן מתחת לעמודים, אך קם מיד בבהלה. לצדו ישב קצין צה"ל במדים, עם עיטורים. לא, לא, זה לא היה מרדכי, אבל עשוי היה להיות.

וכאן אירע לאסופי מאורע, שעמד להתרחש שוב פעמים אין ספור. עדיין לא היה מבוגר כדי לחשוב, אבל לאחר זמן רב הגיע ביתר עוז להכרתו. ידו עלתה מאליה לתלתל, סילקה אותו שוב ושוב אחורנית, כדי למחות אותו עבר קרוב, שבעצם לא היה עבר. פתאם הרגיש עצמו לא בודד, לא שכוח. אחרי-כן הכיר, שניצוץ הפראות שבו לא יכול להיות ללהבה משום שמגע זה מנע את הדבר והראה לו את הדרך – תחילה למרדכי, לאלחנן, לעדה, ואחרי-כן לזהבה וליעקב. כשהכיר מקצת מכל זה הספיק עדיין למצוא את הדרך בחזרה לשושנה. אבל זה קרה רק לאחר זמן רב.

נסע להדר-הכרמל. שוטט. ראה את העיר. את המפרץ הרחב. את שרשרת ההרים והגבעות של הכרמל. ראה את הספינות בנמל, את הדגלים, בראשם את דגלי תכלת לבן, ולבו נתמלא גאווה. ביחוד מצאו חן בעיניו בערב שרשרות המאורות. ממעל ומלמטה. מלכתחילה רצה לקנות שביתה על ספסל כדי לקמץ דמי לינה (זהבה הוסיפה משהו לחסכונותיו הדלים של “בנה הגדול”, כפי שקראה לו), אבל לבסוף עשה זאת כדי ליהנות מקסם משחקם של אורות הלילה.

אך ישב, פנה אליו בחור גברתן. “אולי יש לך סיגריה?” שאל.

“אינני מעשן עדיין, אך אולי אתחיל בקרוב”.

“זאת תעשה עוד היום, או ששמי איננו אילן. אני בחופשה. רוצה לטייל. תצטרף?”

“ברצון, אילן”.

אילן, גדול הרבה יותר מאסופי, בעל זרועות ורגליים שעירות בלונדיות-אדמוניות, לבוש היה חולצה קיבוצית כחולה על מכנסי חאקי קצרים, וכובע טמבל כחול על-פני רעמתו הבהירה. לרגליו גרביים עבות מצמר, מגפיים גסים גבוהים, תלבושת צברית כהלכה. צמיד העור החום-כהה, והכיסוי על-פני השעון הגדול, היו הוויתור היחיד של הקיבוץ לסביבה האזרחית.

ללא כל מעצור פנה אל אדון שעבר לידם וביקש שתי סיגריות, והלה הגיש לו אותן מיד בצירוף מצית. דבר כזה ייתכן רק בחיפה, הודה אילן, הצית מיד את שתי הסיגריות ושב לשבת ליד אסופי, תוקע אחת בין שפתיו. “תינוק שכמותך, למד קודם כל לעשן, כדי שתוכל לשוחח עם גבר”, העיר בטוב-לב. אסופי השתעל, זורר, וטרח עד שענן העשן הראשון נפלט ונעלם בחושך. אילן התעלם ממאמציו אלה והרצה מיד על תכנית הטיול המשותף.

“מחר נצא לגליל, השמעת? למעלה ולמטה. שני בחורים כהלכה. הנגב היה לי לזרא. ראשית כל הפטפוט אודותיו, ההתלהבות וכו'”.

“הנגב? לא ידעתיו עדיין כלל”, אומר אסופי. “האם יכול אתה לספר לי משהו עליו?”

“ודאי. אני מכיר אותו ככיס מכנסי. אף שבא אני מן השרון, זה האזור היפה ביותר בישראל”.

“באמת? לא ידעתי”.

“יש דברים רבים שאינך יודע, אגב, גם אני לא. ועכשיו רוצה אני לדעת קודם כל מה שמך”.

“אסופי, אסופי בן-ישראל”.

“למה כל כך בלחש? אסופי שמך, חביבי. האם אספו אותך מאיזה מקום?”

“כן, סבורני. יש לי אפוטרופוס. רופא גדול. ביצע לאחרונה איזו תגלית גדולה. יודע אתה, תמונתו הופיעה בעתונים”.

“זאת תספר לי אחר-כך בפרוטרוט”, עונה אילן ומעביר כובעו מצד אל צד, תנועה שאסופי עוד עתיד לראות לעתים תכופות. “ובכן, רוצה אתה לדעת משהו על הנגב. אבל היכן נתחיל”.

הסיגריות נגמרו. הלילה והשתיקה גברו. אפילו האורות קטנו ונחלשו, כאילו גם ההרים התכוננו אט אט לשנתם. הירח, גדול ואדום כפי שהנו מסוגל להיות רק בארץ הקדם, טיפס מהר מעלה והעניק לידידים החדשים את מלוא אור הקסם שלו. פני-הנער של אסופי היו צהבהבים-לבנים מתחת לשערו הפרוע. עיניו הכחולות המבריקות של אילן הבהיקו בכל אור.

"מי שהנגב תקפהו פעם, שוב אינו מרפה ממנו. אני מתכוון לא רק לבאר-שבע הקדומה ולזו שנבנתה זה עתה. לא רק ליהודיה ועריבאיה, לעולים החדשים בצד הבדואים, לשוק הרבגוני בימי חמישי, ואף לא רק לנקודות המרובות החדשות, לקיבוצים, לנקודות הגבול או, לגמרי למטה, לאילת על המפרץ הבהיר שלה, – מתכוון אני גם למישורים הגדולים המחרישים הבלתי-מפותחים, המכוסים חול בהיר, ותמיד נפסקים על-ידי מראות משונים של סלעים מאבן קדומה יקרת-המציאות. עם ראשית שמש הבוקר הם מאירים כזהב, אבל לפנות-ערב, עם שקיעת השמש, נעים הם פתאום סגולים או לילכיים, צבע מגרה. וזה, אסופי, כאילו אש תת-קרקעית ממש יוקדת בנגב זה, – מושך, פלאי, עדיין לא-מפוענח.

בעקבות השתפכות כמעט-לירית זו של אילן המגושם משתררת דממה ביניהם. ולאחר מכן אילן ממשיך:

“יש שם גם כמה מערות, אחדות גדולות כל-כך, שמשפחה יכולה לגור שם.”

“מערות? האם יכולים גם ילדים לגור בהן?” גונח אסופי, גניחה היוצאת מן הלב.

“כמובן, אסופי, ולמה לא? כל ימי שירותי בצבא עברו עלי שם למטה. שנתיים וחצי. הייתי זמן רב גם בבאר-שבע ובסביבה. שם מתעוררות מחדש כל אותן הידיעות שרכשת בבית-הספר. באר, זו היתה ההתחלה, לפני כמה אלפי שנים. אבל היום – כמעט כמו המערב הפרוע, כפי שהוא מתואר בסרטים, אבל לא כל-כך מסוכן”, מסיים אילן בצחוק.

“ראיתי סרטים מועטים בלבד. בבית-היתומים לא היו אף פעם. ובתל-אביב לא היה לי כסף”, מדבר אסופי בגילוי-לב. “כן, גם זה מוכרח לבוא פעם”, מפליט הוא.

“הגעת, איפוא, מבית-היתומים. אסופי ממש?” אילן מנסה בבירור להנמיך את קולו קצת. “טוב שנזדמנו יחד”, הוא מוסיף. מתקרב אל אסופי ומניח זרועו על כתפיו. אבל מיד הוא ממשיך במלוא קולו, כרגיל: “ואילת – פלאי פלאים. במפרץ הכל ירוק וכחול. ברקע הר-סיני. שם, בסיני, יכולים היו להתארע הדברים הגדולים ביותר, אומר אני לך. בעצם, למה לא ידבר אלהים במקום זה אל האדם? זאת מבינים כאן הרבה יותר טוב. ומה שיש שם עוד באילת: המים חמים כל-כך, שאפשר להתרחץ בהם כל השנה, לגמרי לא כמו בים כאן. הנמל הולך ומתרחב, העיר הולכת וגדלה, אתה צריך לראות זאת פעם בעיניך, אסופי”.

אסופי אינו נלאה, שומע בהתלהבות, ובדמיונו כבר רואה את עצמו אי-שם בנגב. האם כתב מרדכי גם שירי נגב? אסופי ידע את התנ"ך ואהבו. לא לחינם היה “בנה הגדול” של זהבה. ידע, שאלהים דיבר בכמה מקומות; אבל סיני – הרי זה גבוה שבגבוהים.

הירח היה תלוי על-פני שטח הים, ומתוך הכסף הנוזל עלה הערפל הראשון. שניהם קפאו בקרה הרטובה, התקרבו זה לזה, ועד מהרה נרדמו כתף אל כתף. אסופי חלם על המערה “שלו”, שלא היתה ידועה לו. אילן ראה עצמו בבית-יתומים, משחק עם נער קטן.

אילן נתעורר ראשון, הנחית מכת-אגרוף באסופי, ושניהם קפצו ופתחו במאבק ממש. משהאיר במקצת תיקנו את תלבושתם ובצעדים מהירים ירדו העירה. מאפיה קטנה כבר היתה פתוחה. מכרה לחמניות טריות, וגם קפה חם.

“האם היית פעם בצפת?” שואל אילן, כשהוא נוגס במרץ מן הלחמניה. “האם ראית שם פעם את הזקנים מנענעים שפתותיהם בלחש בתפילה, אדישים כליל לכל הסובב אותם? או האם היית פעם למעלה על הר-כנען, והסתכלת למטה לארץ הרחבה? אחרי-כן צריך לנסוע בחזרה למטה, לטבריה, לים-כינרת ולכפר-נחום. מקום עתיק הוא, ‘קפרנאום’ בלועזית. אכן מקום, אסופי, מקום המכיל וכולל הכל: מסורות, דתות, דברי ימי קדם, ודברי ימי הדורות האחרונים. והכל יחד –– ישראל”.

אסופי שותה בנחת את הקפה שלו, מתוק ביותר, מסלק את תלתלו מן המצח.

“מתולה”, הוא אומר לפתע, ומחריש.

“למתולה אתה רוצה? אתה אומר זאת כאילו הנך רוצה הביתה, קטנצ’יק”.

אילן, שאינו מעודן מטבעו, קרוב להתרפק. בעצמו אינו יודע למה. כנראה, צלצול השם מתולה גרם לכך.

“ובכן, הבה נסע תחילה לצפת”, מחליט הוא בעליזות. ושוב חלפו כל הביעותים.

“טוב שפגשתיך, אילן. לבדי, ורק לפי המפה, ודאי לא הייתי מרחיק ללכת”.

“הסיבה, שאני יודע קצת יותר ממך, היא משום שאני כבר הייתי בצבא, ואתה עדיין לא. בצבא באים לכל מקום – לתרגילים, לשיעורים וכדומה. סוף סוף אני כבר בן עשרים ואחת! הייתי רק בן שש כשהורי חזרו לקיבוץ בעמק, קיבוץ שכבר היו בו לפני כן ונשארו חברים בו. לפני שנולדתי, כך סיפרו לי, היתה אמי חולנית, ורצתה פתאם בית לעצמה. והם יצאו לשרון, לא רחוק מתל-אביב. אבל אחרי שש שנים התגעגעו לבית-אלפא שלהם וחזרו. אני בנח”ל. כאשר סיימנו את השירות בצבא יסדנו קיבוץ חדש, סמוך לעזה. עכשיו אני נוסע סוף סוף בטרקטור ולא בטאנק. גם הקומביין כבר טלטל אותי, בקציר. נפלא לעבוד בטרקטור. עליך להסתכל קדימה ואחורה. לחרוש ולזרוע. כל הזמן אתה נוסע הלוך ושוב. בערב אתה עיף עד מוות, אבל מרגיש עצמך נפלא. כאן מוגשם משהו, נעשה משהו חדש. כאן מוציאים לחם מן הארץ".

“ובערב, כששרים ורקודים, הטרקטוריסט ודאי הולך לישון?”

“הולך או שלא הולך, אפשר פתאום לרקוד הורה או פולקה, ‘איתה’. ממני עדיין לא נגסה אף אחת נתח ראוי, אסופי”, מוסיף אילן, קצת בלחש אבל מתוך הלב.

“אתה, כנראה חזק כל-כך, שמפחדים מפניך”, מעז אסופי להעיר.

אילן מסתכל בו בתמיהה, כאילו שמעו אזניו משהו משונה ביותר. חזיז ורעם… אסופי זה אינו כל-כך שוטה כפי שהוא נראה. גם אינו נראה שוטה.

“אתה סבור כך?” שואל הוא בלי לחכות לתשובה. “על כל פנים יש לי עכשיו שבוע חופש. מצויין, אינני יודע אם גם בחורים אחרים הם כך, תמיד מחפשים. מה בעצם, מחפשים? מכיר אתה רגש כזה?” אסופי מתעמק במחשבה. גם אילן מחפש?… הרי יש לו הורים ממש משלו, בקיבוץ. יכול הוא תמיד לבקרם. לא, לא זה הזמן לשוחח עם אילן על בעייתו הוא. מוקדם עדיין.

“הורי מאמצי אומרים לעתים קרובות לילדיהם, שהנוער רוצה תמיד משהו חדש, ואינו מקשיב להורים. אולי לחיפוש כזה אתה מתכוון?”

“כן, אולי, הזקנים הרי תמיד מיטיבים לדעת. הייתי רוצה, שנמצא פעם משהו חדש לגמרי. אבי גם הוא מסתכל בי לפעמים כאילו עדיין לא מצא, אבל אינו אומר זאת. מלבד זה הוא נפלא, בחור כהלכה”.

אסופי מביט בו משתאה. אילן רוצה היה לתלוש אחדות מקווצותיו האדומות, תמיד מכיר הוא רק במאוחר שעשה משהו לא-ראוי. מדבר הוא על דברים שאחרים חסרים אותם. ודאי גם יחסו לנערות אינו יחס ראוי. הן גנדרניות אולי, רוצות שיתעניינו יותר בהן ובטיבן. מתי ילמד זאת סוף סוף? והרי אינו רוצה כלל להתפאר, לגמרי לא. הדבר בא אצלו תמיד מעצמו, ואין הוא יודע כלל כיצד זה מתרחש. ואחרי כן הוא מצטער מאד, אך את הנעשה אין להשיב. אבל אסופי זה. זהו קרקע בתולה, בזה רוצה הוא להתרכז פעם באמת ומראשית. לספר על אבא ואמא. כמובן, שטות. די…

הם מטיילים ברחובותיה התלולים של צפת, עומדים ליד דלתות צרות של בתי-כנסת ישנים ומאזינים לסיפורים עוד יותר ישנים מפי מספרים כבודים. מתחת לבית-מדרש אחד, שומעים הם, אפשר לראות מאפיה מלפני מאה שנה. תנור האפיה הפשוט, שרידי המכשירים, כלי-החרס הישנים – אסופי קולט הכל עד הסוף, כאילו גם אבות אבותיו עבדו כאן.

פסגת הכנען מופלאה, כמובן, והנוף שובה את הלב. אבל גם מעל ל“מצודה” הקטנה בצפת רואים למרחוק מרחבי נוף, מן הים התיכון ועד הרי הגליל.

לעומת זאת מתולה, אליה הגיעו למחרת, לא אמרה לאסופי ולא כלום. נקודת-גבול, כרבות אחרות – כאן ישראל, ושם לבנון. אין הוא שומע מאומה מ“קול הדם”. הכל, משנת-חייו הראשונה, נראה כמחוק. אחר הכל, בנקודת גבול זו לא נולד.

בתל־חי הם ניצבים לפני מצבת הזכרון של טרומפלדור, ואסופי משמיע פתאום במהירות כל מה שלמד בבית-היתומים על פרשה היסטורית זו. אילן המשתאה משבח את התלמיד השקדן, שפניו הצהבהבים מאדימים משמחה. אכן, קטן זה בחור כהלכה…

לבסוף הגיעו לכפר-גלעדי, הקיבוץ הגדול עם בית-ההבראה, שבו יש לו לאילן מכרים רבים. גם בלי זאת הוא הופך אחרי היכרות קצרה לידידו של כמעט כל אחד. אצל אסופי נמשך הדבר הרבה יותר. קדם כל, האוירה זרה לו. הוא מסייר לבדו במשק החקלאי הגדול, מתפעל מן המיתקנים החדישים ומחליט לכתוב עוד היום לזהבה וליעקב ולתאר להם את כל החידושים. עליהם לראות פעם משק-לדוגמה כזה, משהו שונה מעופות אחדים המכירים כל אחד אל נכון, משהו שונה מעז וכלב השייכים למשפחה. אבל כמובן, רוצה הוא לדבר על האושר הגדול, מציאתו את אילן. הוא כבר יודע, יעקב יאמר: “גם זו לטובה”, ויסתכל באשתו בעיניים קורנות.

בערב יושבים באולם-האוכל הגדול, המצופה לביד והמשמש גם לכל האסיפות, למרות שמו. כאן נפגשים הכל, אורחים באים מדי יום, כזהו הנוהג. שואלים את אסופי בקצרה לשמו, אבל אין השם גורם פליאה לאיש. וכך מרפה ממנו הלחץ הנפשי הצובט בו בכל פעם שמזדמן לו לפגוש פנים חדשות. כאן, בקיבוץ, זה משהו שונה, בכך מרגיש הוא מיד. לאחר זמן רב הבין, שהחדש בשבילו הוא, שאין כאן חברה אזרחית. כאן מודדים בקני-מידה אחרים. בתמיהה האזין לוויכוחים הסוערים, שבהם נדונו, לא מבחינה אישית אמנם, אבל בהתלהבות, הבעיות הגדולות של ההתפתחות, הארגון, הבטחון, פיתוח הקרקע וכדומה.

באותו ערב ראשון בקיבוץ יושב אסופי ליד שולחן ארוך מול בחורה צעירה מאד, עדינה, רזה, שופעת שיער בלונדי-בהיר בולט. שמה שושנה, ואף יש בה משהו מן השושנה. קצת מסוגרת, קצת ביישנית, עדיין סגורה ונעולה למדי, כמעט שעדיין אינה מכירה את עצמה. אסופי מעז להסתכל בה רק בגניבה, ורק במקרה נתקל מבטו בעיני התכלת הגדולות שלה. עיניים כאלה עדיין לא ראה. כל-כך הרבה שלווה בהן, מהרהר הוא. וכשהיא צוחקת, מופיעות לה גומות בפניה, והיא מסמיקה עד לשרשי שערותיה בגון החיטה. ויש לה מצח ענקי: גבוה ורחב. אך זו נערה! היא מושיטה לבחור את ידה מעל השולחן, ממלמלת מלים רגילות אחדות, אבל בשביל אסופי הן כחידה:

“נדמה לי שאני מכירה אותך, אבל אינני זוכרת מנין”.

אסופי שותק. מעל לראשה של שושנה תלוי שעון-הקיר הגדול, המתקתק בקול רם ביותר. משונה הוא, אך זהו כל מה שאסופי קולט ברגע זה. לאחר זמן, מדי היזכרו באותו מאורע קט, שומע הוא שוב תקתוק זה ורואה לפניו את עיני שושנה.

כמעט בת-גילו היא. לפני שנים אחדות עלתה עם עליית הנוער ולמדה בבית-הספר החקלאי בבן-שמן. הוריה הגיעו מיד אחריה מגרמניה, והיא דרשה מהם במפגיע להרשות לה להצטרף לקיבוץ לאחר שתסיים לימודיה בבן-שמן, שם רצתה ללמוד כדי לרכוש תעודת בגרות. אחרי הצבא בדעתה ללמוד, אך עדיין אין היא יודעת מה. מילדותה שאפה להיות רופאה, אבל בזמן האחרון נתעוררו בה לעתים קרובות ספיקות בוודאותה של שאיפת-ילדות זו: העודנה שרירה וקיימת? בעצמה לא ידעה אל-נכון. אביה למד בשעתו פיסיקה, מחוץ לזה היה כולו מסור למוסיקה. כנר מצויין. בשביל אמה של שושנה היתה הבוטניקה מאד חשובה - אף כאן, בארץ, בעולם החדש בשבילה, חיפשה והגדירה צמחים, שמה אותם לכבישה מתחת לערימות ספרים: את מכבש הצמחים שלה השאירה שם, בארץ מוצאה, כחפצים רבים אחרים. מאמה ירשה שושנה, כנראה, את הדיעה, שיש לבלות את החיים ככל האפשר בין פלאי הטבע ומתחת לכיפת השמיים.

ההורים, שידעו עברית, התרגלו מהר לחיי הארץ, גרו בחיפה, בהדר-הכרמל, בדירה צנועה בת שני חדרים, ומיד מצאו עבודה: האב כסטטיסטיקן במשרד, והאם סיפרה לקוראים מזמן לזמן על המתרחש בעולם הצמחים במזרח. אולם עיקר התעניינותם, וכל אהבתם, נתונות היו לבתם יחידתם ולפיתוחה. במבטה ובתנועותיה אמנם הזכירה שושנה תמיד את אמה, אבל אביה הגבוה והתמיר היה אף הוא בלונדי-בהיר, והיו לו אותן העיניים המיוחדות של בתו.

מובן מאליו, שההורים היו מעדיפים להחזיק את שושנה בתם בביתם וברצון עוקבים אחר לימודיה, אבל בימים ההם נהוג היה שבני נוער שבחרו את החקלאות כמקצוע, השתדלו להרחיב את ידיעותיהם היסודיות בקיבוץ. מן הצד השני היו רצויים ככוחות עבודה, משום שניגשו לדבר בהשכלה מקצועית מסויימת. וכך הוכרחו ההורים לוותר. הרי מזל גדול הוא, שהצילו את בתם בריאה מן השואה. ומה חשוב יותר מחקלאות בארץ שדות קטנה ודלה זו, הזקוקה כל-כך לידיים עובדות טובות? על כל פנים, כך נראו הדברים בימים ההם.

שעת ערב מאוחרת. אורחים ומארחים. יושבים בחוץ, אלה משוחחים, אלה מזמרים בחבורות, בעוד הירח, ההולך כבר ונפגם, ונראה כאילו בא לכאן ישר מסוריה, משווה לכל המראה משהו דמיוני. שושנה, ישובה בין אסופי ואילן, מספרת מזכרונות ימי ילדותה, ואסופי מקשיב רב קשב. מציע לה חליפת מכתבים ביניהם, והיא מסכימה מיד.

אבל היא רוצה גם לדעת אודותיו. הוא מתחיל בהיסוס ומספר על מרדכי, אלחנן ועדה. כמעט כמו תמיד, נבוך. מספר על בריחתו מבית-היתומים, מתאר – בעצם, זו הפעם הראשונה בפרטות, – איך נבהל מאד ליד קיוסק בסימטה קטנה בשוק הכרמל בתל-אביב, כשקרא הראדיו הודעה, שאת תוכנה לא ישכח בוודאי כל ימי חייו.

אחרי פתיחה זו הוא משתתק לרגע, לא משום שהוא רוצה להגביר את רושם דבריו הבאים – בשביל כך הכל מתרחש יותר מדי שלא בהכרה – אלא משום שהוא עובר כאן מפתן, שנמנע ממנו עד כה בקפדנות. בעצם, מעולם לא רצה לדבר על כך, ובפרט לא כאן - בחבורה זו, שכולם זרים, חוץ אולי מאילן - והנה עכשיו גם שושנה. ופתאם נפרץ לו שער, חדר אור, והוא מוכרח, הוא יכול לדבר.

“קרין הרדיו הודיע: ‘היום ברח מבית-היתומים בירושלים נער בן ארבע-עשרה. שמו אסופי בן ישראל. קומתו 1.65 מטר לערך, שיער כהה עיניים כהות. צבע פנים צהבהב’. לאחר מכן תוארה התלבושת, ואחריה הפנייה אל הציבור הרחב: ‘מבקשים לשים לב לנער ולמסור אותו, אם אפשר, לתחנת המשטרה הסמוכה. יש חשש, שערבים ימצאו את הנער’”.

“האם היו, חוץ ממך, עוד אנשים בקיוסק?” שואלת שושנה.

“כמובן. הרי זה היה יום הכרזת המדינה, 14 במאי 1948. אותו ערב באו הרבה אנשים שאין להם רדיו בבתיהם להאזין לחדשות. דווקא באותו יום קל היה לברוח מבית-היתומים, כיוון ששררה בו אנדרלמוסיה. לא היה לי הרבה לקחת אתי חוץ ממתנת בר-מצוה היפה של עדה, מן השנה שעברה: אלבום תמונות מישראל, נפלא! גם עכשיו הוא אתי. הארץ נקראת שם עדיין ‘פלשתינא’”.

“האם היה כל כך רע בירושלים?”

“בעצם, לא. אבל לי נמאס. רציתי לראות פעם את תל-אביב, ועוד משהו מן הארץ”.

“דבר אחרון זה התחיל רק אתמול”, מעיר אילן, הג’ינג’י כפי שקראוהו כאן.

“ומה היה אחר-כך?” חוקרת שושנה.

"בתחילה נעשה לי רע מאד, קבס וכדומה. יעקב, בעל הקיוסק, הבחין בכך, עוד לפני – כן שאל לשמי, כשאמרתי לו שאני מבקש עבודה. עניתי מהר, ‘מרדכי’, מבלי לדעת מה אני עושה.

‘והיכן אתה גר?’ הוסיף לשאול.

‘בכל מקום שאני עובד’, אמרתי. למעשה, עדיין לא עבדתי בשום מקום. פשוט, התביישתי להגיד לו את האמת. אבל עכשיו, כשהיה כל-כך טוב אלי, התביישתי עוד יותר על ששיקרתי. ואף חשבתי על מרדכי, אלחנן ועדה, שבוודאי ידאגו לי משתגיע ידיעה זו ברדיו לאזניהם. בעצם, היו אנשי בית היתומים טובים אלי. אכן, מעשה נאה עשיתי, כלפי כולם וגם כלפי… רק עכשיו תפשתי זאת, ויראתי ממה שיבוא. ובחופזי אמרתי ליעקב: ‘אסופי זה, אני הוא’".

“וכיצד הגיב?” הפסיקו אילן.

“לא יאומן כי יסופר. אמר, שחשב לעצמו כך. אדם כל-כך נחמד. ואז אמר: 'עזור לי לתלות דברים על התריס הגדול. אתה גבוה ממני. לא אצטרך לטפס על התיבה. ואחר כך תלך אתי הביתה. כך אמר, בנעימה התימנית המיוחדת. שתקתי. אכלתי את הפלאפל שלי, שכבר נגסתי בו לפני-כן. את דמי הפלאפל הזיז אלי על התיבה והכריח אותי להחזירם לתוך כיסי”.

“האם הוא עשיר?” שאל נער אחר.

“בכלל לא. אפילו עניים מאד הם. הוא לקח אותי אליו הביתה, לצריפו בן שני החדרים, לאשתו זהבה ולחמשת הילדים: שלושה נערים ושתי ילדות. הצעירה היא בת שלוש כעת, והגדולה בת חמש. אבל הנער הבכור הוא כבר בן אחת-עשרה”.

“האם מסרו עליך למשטרה?”

“לא. לא יעשו דבר כזה. רק אמרו לי כמה פעמים, שאכתוב למרדכי, לעדה ולאלחנן. וגם רציתי לכתוב, אך לא ידעתי איפה הם. עד שפעם קראתי שאלחנן, הוא ד”ר טורנוב, נתמנה מנהל בית-חולים ממשלתי וגילה שם תגלית חשובה. רק אתמול סיפרתי על כך לאילן. הייתי אז כשיכור מידיעה זו. תמונתו גם הופיעה בעתון, וכך גם נודע לי שבינתיים התחתן עם עדה. עדה עבדה באותו בית-חולים. רצתי למערכת העתון, אבל הם לא ידעו בדיוק איזה בית-חולים הוא. הרי יודעים אתם, תמיד כתוב: ‘אי-שם בארץ’. אבל הם יעצו לצלצל למספרי טלפונים מסויימים, אולי אוודע משהו. עשיתי והצלחתי. המספר השני כבר היה הנכון. הם ידעו אל-נכון מי הוא ד“ר טורנוב, ושקיבל אות הצטיינות על תגליתו, אלא שגם הוא וגם האחות הראשית עדה יצאו לחופשה לימים אחדים. לאן? זאת לא ידעו. מובן מאליו שאחר-כך יכולתי לטלפן שוב, אבל לא טלפנתי. מדוע – בעצמי אינני יודע”.

אסופי משתתק. מסלק את התלתל מן המצח. הן נשא נאום גדול. מסתכל מסביבו בחשש, אבל הכל מחרישים.

“ומה היה עם מרדכי, האם גם אותו לא יכולת למצוא בישראל רבתי שלנו?” מעיר אילן.

אסופי חש ודאי באירוניה הקלה. צדק הג’ינג’י

“לא, לא הצלחתי למצוא אותו”, עונה הוא מהר. “אבל יום אחד ודאי אמצא אותו. הוא עכשיו בוודאי קצין גדול בצבא, ואולי לא. אולי הוא רק כותב שירים, מי נביא וידע”.

“דבר זה נבון יותר מאשר לשחק תפקיד חייל”.

“זו דעתך, שושנה”, אומר אילן, “אבל אין זה נכון. אצלנו אין משחקים בחיילים. אנחנו חיילים רק משום שאנו רוצים להחזיק בארצנו הקטנה ומוכרחים להגן עליה. אין אנו יוצאי צבא לשם צבא. שימי לב, לנקודה זו, גברתי הצעירה”, מסיים הוא בתוקף.

ששונה עושה עצמה כלא שומעת, מסתכלת בתשומת-לב בלבנה. נוח היה לה אילו הוסיף אסופי לדבר בקולו הנמוך. והוא כאילו חש ברצונה זה, אמנם הוסיף ודיבר.

“בחורף היה המצב בצריף שעל שפת הים רע ביותר לעתים. הרוח שרקה סביב לכל בקתה, הגלים ממש שאגו, ולעתים קרובות אף חדרו מים לחדרים. אבל התימנים אדוקים מאד, וזו מעלה בשבילם. נפלא היה ראש-השנה שלהם, שלא לדבר על יום-הכיפורים. הרבה יותר יפה מאשר בבית-היתומים. אולם בסוכות היו שובבים וצוהלים. יעקב הקים סוכה קטנה, הקרשים היו פזורים בכל מקום בחולות שעל שפת הים, וזהבה תלתה על הקירות שמיכות יפות, מתימן. הילדים התקינו שרשרות-נייר ותלו אותן – שלל צבעים לתפארה. ובערב היינו יושבים שם, בתוך הסוכה. גם חג החנוכה היה יפה אצלם, אלא שהיה עלינו להשגיח, שהנרות והרוח לא יגרמו לשריפה. כל-כך הרבה עץ היה שם”.

“ופורים?” שאלה שושנה בסקרנות. היא עדיין מכירה מנהגים אלה מילדותה המטופחת בגרמניה. מה נהדרות היו מתנות החנוכה שהיתה מקבלת תמיד. כל הדברים הללו היו חסרים לה עכשיו מאד. כאן בקיבוץ לא הקפידו כל-כך על חגיגת החגים. כאן תפשו את החגים אחרת, ביתר חירות, ביתר לאומיות, לא בדתיות כזו שהיתה נהוגה פעם בגולה.

אסופי אינו עונה מיד, כנראה לא שמע את השאלה; הרחיק ללכת בזכרונותיו המענים אותו. כמה חיה בקרבו אותה חוויית תחילתו של חג החנוכה, המתחדשת בקרבו זה פעמים רבות. כבר ירדה החשיכה כשביקש ממנו יעקב להחזיק את הקיוסק פתוח עוד זמן-מה, אחרי-כן לנעול הכל ללילה, כרגיל, ולבוא מיד הביתה כדי שיוכלו להדליק את הנרות. הוא עצמו, אמר יעקב, רוצה עוד לקנות משהו לכבוד החג. הוא עשה כמצווה, וכבר נמצא בדרך כשעברה על פניו במרוצה בחורה מפורכסת. היא הלכה הלוך וטפוף, אבל נראה היה שאין היא נחפזת הביתה. הוא התפלא. כיצד אפשר לנוע על גבי עקבים גבוהים כאלה?

‘לאן אתה הולך, בחור נאה?’ פנתה אליו.

‘הביתה.’

טוב שבחושך לא נראה שהסמיק. ראשו בער.

‘למה אתה ממהר כל כך?’ לגלגה הגברברת. ‘האם הוריך קפדנים כל-כך, או אולי ממתינה לך בחורה יותר יפה ממני?’

בגלל גבהו העריכה את גילו הרבה יותר מארבע-עשרה.

‘הורי’, באה תשובה כבושה מצדו. היא נשענה אליו, והוא נאלץ לעצור. אפילו על עקביה הגבוהים נאלצה להזדקף כדי ללטף את פניו.

' מתוק אתה', לחשה וסילקה את תלתלו מן המצח.

הוא נסער. עד היום הוא מרגיש זאת. מעודו לא אמר לו איש כדברים האלה. מה פירוש הדבר? מה מתרחש כאן? מעולם לא שמע כזאת, לא בשירת הגלים ולא בזעקת השחף. היה אובד-עצות, ועיגולים אדומים ריצדו לפני עיניו. הוא סער בקרבו.

'מה את רוצה ממני. אינני מכיר אותך… ', גמגם, מתוך התרגשות יתר.

‘מיד תכיר אותי’.

היא משכה אותו לבית אפל, מט לנפול, מלא ריח של זוהמה ודלות. העלתה אותו במדרגות רופפות, והוא לא גילה שום התנגדות. מה יכול היה לעשות? היא השכיבה אותו במיטה, הדליקה מנורה קטנה שעמדה על שולחן-לילה, חלצה את נעליה והתרפקה סמוך לצדו. באור הדל ראתה עכשיו בבירור את פניו הצעירים מאד על שרטוטיהם הטהורים: התרגשות, סקרנות, פחד – רשמו בבהלה אותותיהם עליהם. היא נתאכזבה.

‘לך, פעוטי, לך הביתה’, לחשה, נרגעת. ' ואם תרצה פעם לבקרני, בוא נא'.

הוא קם, ניגש לדלת, הפנה ראשו והטיל מבט אחרון על המופקרת.

‘שלום’, אמר מבוייש ומיהר ללכת. לפני שחזר הביתה עשה סיבוב קטן ועבר ליד הים. כרע בחול הלבן ושפשף ידיו במי דצמבר הצוננים – פעם, פעמיים, כמה פעמים. אחרי-כן קם, ניער את החול מברכיו ורץ לצריף הקטן.

מיד עם כניסתו התחילו להדליק את הנרות ולשיר “מעוז צור”. הוא הצטרף לשירה. ידו הכהה סילקה ללא הרף את התלתל השחור ממצחו – ופתאם הריח בידו. למה לא שטף גם את התלתל? עדיין נשתמר בו ריחה המתקתק הדוחה של אותה יד. נער קטן מסכן, אפילו אמו לא היתה יכולה לעזור לו…

כל זה עבר עליו כהרף-עין. אחרי כן כששכב במיטתו, נטל את התנ“ך הקטן וקרא לתומו ב”בראשית" אחת הפרשיות שהיו סתומות בשבילו. אמנם כבר היו שגורות בפיו, ואף ידע בעל –פה את הפסוק ל“ט י”ב ואת המלים המוזרות: “ותתפשהו בבגדו לאמור: שכבה עמי! ויעזוב בגדו בידה ויצא החוצה”. יוסף ואשת פוטיפר… אך עד היום לא הבין זאת. מיד נרדם, ובחלומו, כך נדמה לו, ראה את המצרית היפהפיה בדמות היצאנית שפגש הלילה בסמטאותיה של השכונה.


לא, איש לא הרגיש בסטיה מן הנושא. ועכשיו השיב אסופי בקלות לשאלתה של שושנה.

“פורים! כל תל-אביב השתוללה. סוף סוף, אחרי מלחמה וכל היתר – חג-פורים ראשון בישראל החדשה. לא תוכלו לתאר לכם. ברחוב אלנבי טיילו ‘אנגלים’ – מחופשים כל-כך נכון, שנחשבו כאנגלים ממש. ושרפו בובה גדולה, שעליה השם ‘היטלר’. עמדתי בקצה רחוב, ראיתי את כולם עוברים – והנה הופיעה נערה ועל ראשה כתר, והיא לבושה כולה אדום וזהב – בעצם, אפשר לראות רק בחלום מלכת אסתר יפה כל-כך. דודה מרדכי והמן הרשע קצרו בגאוה את התשואות, שפוזרו בעצם רק לאסתר. כשם שגשם ושמש התחלפו אותו יום, כן ראיתי בין כלל הצוחקים גם אנשים בוכים, שלא יכלו לשכוח את הרע. אצלנו תמיד כך, אינני יודע כיצד נוהגים עמים אחרים. כעבור שבועות מספר, בליל סדר של פסח, קרא יעקב מתוך ההגדה, ואז שוב נדמה היה לי שכך הוא – בכי ושחוק, הדבר הקשה וזכרונו, הרי ידעתם. בעצם, מבין אני רק עכשיו אל-נכון את כל פרשת יציאת-מצרים, עכשיו, משאנחנו בעצמנו שוחררנו”.

“ילדים רואים את דברי הימים במו-עיניהם”, אומר אילן המבוגר.

“וכיצד אתם חוגגים כאן?”

“לא כך”, אומרת שושנה. “הורי אינם שמחים כלל כשהם כאן. כאן הכל שונה, חדש. אין יודעים הרבה על הישן”.

“להעלות כל פעם שוב תולדות חמשת אלפי שנה, ואפילו אלפיים שנה – האם היה הדבר מוצא חן בעיניהם או בעיניך, שושנה?” מעיר אילן.

“לא, לאו דווקא. אבל להתנהג כאילו אנו מתחילים כאן, ועכשיו, מחדש, כאילו לפני-כן לא היה כלום, אף זה אינו נכון. מובן מאליו שאינני אומרת זאת להורי, אבל אני חושבת כך לעתים קרובות”.

“שושנה צודקת בהחלט. כאן נתקלים כל פעם שוב בעבר”, אומר אסופי ומיד מסמיק כולו. דברי הבל ממש מוציא הוא מפיו. הוא והעבר. דווקא הוא. העבר שלו הן כולו איננו אלא מצטמצם במלה אחת – מערה… אם לא יביא בחשבון את מרדכי וחבורתו, את עדה ואלחנן, את זהבה ויעקב. אולם הם עדיין הווה, אין להם שום שייכות אל ההתחלה. ואלה שהכירו אותו באמת, מלידה, היכן הם?… היד מתקרבת לתלתל. אסופי קם. אומר שהוא עיף.

“כן פעוטי, הולכים לישון, מחר אנו ממשיכים. עוד מעט ונגיע לנגב, לקיבוץ שלי”, אומר אילן. “אולי תבואו פעם לבקרנו שם, גם את, שושנה?”

“אולי, לילה טוב”.

וכבר בלע אותה צל הירח. גם כל האחרים נעלמו מהר, רק שניים מובילים את אילן ואסופי לחדרי-השינה. כנהוג, פינו שתי מיטות והכינו אותן לאורחים.

“והיכן שניים אלה הגרים כאן?” מבקש אסופי לדעת.

“במקום אחר, מה איכפת לך? שינה טובה”, אומר אחד הבחורים.

ואמנם ישנו היטב. ובבוקר הופיעו לחדר-האוכל כשכמעט הכל הלכו לעבודתם. גם משושנה לא נשאר זכר. וכשהילכו על-פני החצר, כמעט לא היה מי שיענה להם על ברכת השלום הרמה שלהם. אבל באוטובוס מצאו שוב רבים מהם. הקיבוצניקים נוסעים היו לעבודתם תוך קריאות וצחוק. איש לא הרגיש בארשת פניו הרצינית של אסופי.

רק לפנות-ערב הגיעו לישוב-הגבול שהוקם זה לא כבר, לקיבוצו של הג’ינג’י. כמה פעמים החליפו את האוטובוס, נסעו כברת דרך גם בעגלה רתומה לחמור, ואת סוף הדרך עשו ברגל. אסופי חזר על השמות החדשים, המרובים, ששמע היום ולא הכיר לפני-כן. בעיני אילן נראה יותר מדי שקט, פחות מדי נלהב. היכן הוא בעצם? רק הוא לבדו יודע. עדיין שומע הוא את תקתוק השעון הגדול, רואה את עיני שושנה, ורוקם בדמיונו את הפגישה הקרובה.

“הריני מביא לכם את החבר הטוב ביותר בעולם”! קורא אילן הנלהב והמסוער לתוך אולם-האוכל המלא. ידים, פרצופים, תכונה רבה. אסופי מסלק את התלתל לאחור, וחוץ מ“שלום” אינו מוציא מלה מפיו.

אולם כבר בימים הבאים רווח לו. הוא משתף פעולה בכל, בלול העופות, בשדה, מעז גם להשתתף בבניה. מוקמים הבתים הראשונים מאבן ממש, קודם כל לילדים. אבל גם כדי לפנות אט אט אוהלים וצריפים. קר בלילות בנגב, אפילו כשהימים חמים מאד. קר באוהלים ובצריפים.

מובן מאליו, שה“אורח” נכלל בערב בחלוקת העבודה, וכשקוראים את השמות שמח הוא בקרבו לשמו, אסופי, המושמע בקול. כן שמח הוא לקראת בעלי-החיים. יחסו אליהם מצויין, כמו שהיה אצל יעקב. אליהם הוא מדבר, ויחד אתם שותק. ביחוד ביום החופשי היחיד בשבוע, שלא תמיד הוא חל בשבת. בקיבוץ מוכרחים לעבוד גם בשבת לפי תור: משרתים במטבח ובאולם-האוכל, משקים את המטעים, מאכילים את בעלי-החיים – הרבה יותר מזה אין עושים בשבת, ובתמורה מקבלים יום של חופש באמצע השבוע. ואז אפשר סוף סוף לקרוא קצת, לחטט בספריה הקטנה. מובן מאליו שיש גם כמה תרגומים, מכל מיני לשונות. אף משוררי-אידיש מיוצגים כאן. יצוג נכבד.

פתאום אוחזות ידיו של אסופי שוב בתרגום של הסיפור המופלא “דמיאן” מאת הרמן הסה. ושוב הוא ממש מוקסם מדמותו של הנער הזר, שלעולם אינו נעשה בן בית.

כמה פעמים מסלק אסופי את דמיאן הצדה, ותמיד מהרהר הוא בגורלו המיוחד. כיצד עדיין הוא האסופי הנמצא בחוץ? הן לא לנצח יהיה כזה, אפילו ישראל היה עכשיו לעם בין העמים.

עדיין צעיר הוא מדי מכדי לראות את המקבילות והמסקנות ביתר בהירות. גם בלי זה טס הזמן מהר מדי. רשמים חדשים והיכרויות חדשות, עבודת יום-יום וחוויה תרבותית בערבים ובימי מנוחה: הרצאות, קונצרטים מעל-גבי תקליטים. להקות תיאטרון נודדות המגיעות לכאן. קוראים ומתווכחים, או משתתפים כצופים ליד משחקי השחמט השתקנים, המטפלים בידים מיובלות בדמויות כמו בכלים יקרים, ומתעמקים בחישוב המסע הבא.

בשנים ההן היה הנוער בקיבוצים מורכב מבני הורים אירופיים וקצת אמריקאיים. רבים מן הנערים והנערות הללו עלו בילדותם עם הוריהם, רק מניין קטן יחסית כבר נולד בארץ. אבל המצב משתנה והולך בקצב מהיר. בעוד שנים אחדות יהיה הדור מורכב ברובו מילידי הארץ, והדור הקשיש יהיה מורכב יותר מעולי אמריקה הדרומית או ארצות המזרח. מבחינת האוכלוסיה תהיה זאת חברה המסתגלת יותר לארצות אסיה, אולם הרקע הקסמופוליטי הרוחני יישאר – לכך דואג השיתוף של הרכוש הרוחני המעורב מאלפי שנים, ואף הקשר הקדמון של הדת המשותפת, בין שהיא ליברלית בין שהיא אדוקה.

מה שנוגע למוצא, מסיק אסופי גם כאן את מסקנותיו הבלתי-בוגרות: הן נובעות כנראה מקידמת ילדותו. בהיר, בלונדי, עיני תכלת – כל זה נעשה בקרבו לאט לאט למין אליל, עדיין מופלג, ככל אליל, נערץ ונתון לקנאת-מה. לעומת זאת מעיק עליו הכובד העצמי הכהה, מבנה דיבורו המשועבד איכשהו לגורל ההכרחי ביתר עמקות – כך, בערך, מסכם הוא לעצמו, ללא אומר כמובן, ולעתים אף ללא הכרה.


 

פרק רביעי: ההחלמה    🔗

“כמו בחיפה!' היודע אתה, שבינתיים עברו שבע שנים? בעצם, כבר שבע וחצי! כי אז היה אביב, ועכשיו שלהי סתיו שנת 1956, אסופי, אנחנו מזדקנים. לולא זאת לא היו לנו זכרונות מרובי-זמן כאלה”.

“על כל פנים, מצויין שבאת לכאן לימים מספר, והפעם אין שום דבר חוצץ בינינו, אילן”.

“ואף לא שום אדם, רוצה אתה בוודאי לומר. אמור נא, איפוא”.

“בערך. בעצם, לא היה כל-כך קל, אחרי כל השנים – ולאחר מרדכי – להיפגש פתאום עם אלחנן ועדה, שלצערי אין אתה מכיר אותם.”

“בכל פעם שאתה רוצה להסביר לי אותם, מתרחש משהו. בפעם האחרונה, נדמה לי, התחתנת עם שושנה דווקא כשרצית לספר את הדבר. עכשיו, בעצם, יש לנו פנאי, אם האדון המבריא אינו זקוק למנוחה עוד. לא קל, אסופי, לצאת ולשוטט ביער הזכרונות. פה ושם נתקלים ונפגעים, ומי יודע אם מספיקה כאן תחבושת רגילה. אם יש לך חשק פתח פיך, ואם לאו – יש לנו פנאי גם מחר”.

“מחר תבוא שושנה לביקור עם אורי. ובכן, מוטב היום”.

אסופי מתמתח לנוחיותו בכסא-המרגוע, ואילן מתיישב מיד על הדשא ושורק כרגיל את הצלילים הראשונים של “התקוה”. כמה זמן עבר שאסופי לא שמע זאת, כמה חסר היה לו! אילן שולף לו לאיטו חפיסת סיגריות, רוצה להציע לאסופי, אך נזכר מבעוד מועד שהעישון אסור עליו עדיין. מדליק לעצמו, והעשן משתלשל לאיטו, לתוך אור הצהרים הירוק. כן, הכל כמעט כמלפנים. מה הן שבע שנים, אחר הכל?

“נצרף את דבריו של מרדכי שדיבר מתוך החום, אותם דברים שד”ר תאומי רשם אותם בבהירות מספקת – הוא מסר לי כל זאת – ןאז ייראה הכל מחוור, אילן. הוא הזכיר תמיד את השמות עדה ומרים. אני הכרתי רק את עדה, גם ידעתי שמרדכי אהב אותה פעם מאד. אף היא נמשכה אליו, אבל הוא לא הבין זאת, בעצם, מעולם. היתה לו יראת-כבוד יתירה בפני ד“ר טורנוב. במחיצתו ודאי אי-אפשר היה לחשוב על שום דבר חוץ מעבודה, חובה, אחריות וכיוצא באלה. עדה היתה אז בת שמונה-עשרה, פעם יחידה הלכו בערב אל ‘התנור’ במתולה. כן, ברור, שמעתי בעצמי ששאל אותה עכשיו בבית-החולים, אם היא עדיין זוכרת את ענף ההרדוף. הדבר רשום גם ביומנו. קראתי שם גם, שדווקא באותו ערב היו יריות. הם רצו הביתה, והוא נחפז לשירות. ואז הכניסוני לבית-היתומים בירושלים. כנראה, מאז לא חזר עוד מרדכי למתולה”.

[“ועדה?”

[“התבודדה. לא חפצה באף אחד אחר. ואחרי כן נעשתה לאשת-חיל. היתה אחות ראשית בבית-יולדות בחיפה, שימשה מיילדת בלידת אורי שלי, אבל לפני-כן עבדה שנים רבות עם אלחנן באותו בית-חולים. כבר סיפרתי לך כיצד נודע לי הדבר. בעתון בתל אביב ראיתי פעם את תמונתו של אלחנן, קראתי על אמצאתו, ושם היה כתוב שהוא ואשתו יעבדו באותו בית-חולים ממשלתי. לאחר זמן הלכה עדה לחיפה לאותו בית-יולדות, אבל בימי מבצע-סיני חזרה לבעלה, היו זקוקים לה שם. אולי היו להם גם שם פצועים, או חולים אחרים בעיקבות המבצע. הרי יודע אתה איך מתנהלים העניינים. קומץ זה של אנשים חשובים מועברים תמיד ממקום למקום, ותמיד יש בהם צורך בכל מקום”.

“כל זה יפה מאד! אבל זה שלא נפגשתם בארצנו הקטנה עד למבצע-סיני, קשה להבין. כבר צריך אדם להיות אסופי כדי לא לבוא למרות כל הגעגועים. הרי יש לכם עכשיו המון דברים להשלים. מתי ואיפה זה יהיה?”

[“זה כבר החל. היום קיבלתי מכתב ענקי מעדה. הנהו. כתוב שם הרבה על אותן שנים. היא גם מספרת, שנדמה היו לו פעם לאלחנן שראה אותי בתל-אביב. הוא יצא מכנס של רופאים, ראה נער דומה לי והלך אחריו. הנער סילק את שערו מן המצח”.

אילן פורץ בצחוק. “סימנים חיצוניים”, פולט הוא.

“יפה שאתה שמח. צדקת. בכן, לא אני הייתי זה, ועדה הציעה לחפש אותי באמצעות העתון. ‘אלחנן דחה זאת’, כותבת היא. 'הוא אמר, שיש להניח לדברים להתפתח מאליהם ובמשך הזמן יבוא הכל על מקומו בשלם. ואז הוכחתי אותו, שלמד משהו מן הערבים: סבלנות, שוויון-נפש, פטאליזם וכדומה. התחננתי לפניו: לך וחפשהו, אולי זוהי ההזדמנות האחרונה. הידעת, אסופי, מאז הימים עם מרדכי, ההתנפלויות, היריות המתמידות, היו לי תמיד חלומות טפשיים כל-כך, ממש חלומות זוועה. אבל כשהרהרתי בכך לאחר שהקיצותי גיליתי קשר ביניהם. אל תכעס, מותק, שדווקא היום, במצב-רוח הנוכחי, אני מספרת לך מה שנועד בעצם לימים יותר בריאים, שבהם מסוגל האדם לשאת יותר. אבל מכיוון שלצערי עבר הכל עם מות מרדכי, רצוני שתדע זאת”.

אסופי שולח לעבר אילן מבט מעונה, והלה מבין אותו מיד.

“אל תוסיף לקרוא, אסופי. אם אינך רוצה, אינך מחוייב. תן לי, ואקרא בעצמי”.

אילן, המכתב בידו, משתרע לכל ארכו על הדשא וקורא לעצמו בלחש:


“סיפרתי פעם לבעלי חלום מימי מלחמת השחרור, לאחר שקצת לעג לי על שאני פותרת-חלומות פסיכולוגית וכדומה. רציתי להוכיח לו את הרצינות שבדבר, לו, שכמובן ידע זאת יותר זמן ויותר טוב ממני. משונה הדבר, חלמתי חלום זה כמה פעמים בזו אחר זו: ראיתי המון רב, בשורות ארוכות, אבל לא במדים, אלא בבגדי-עבודה. כל מיני טיפוסים: פועלי-פלחה, עובדי משרד, סטודנטים עם ספרים בידיהם, שחקנים בתחפושות רבגוניות, כובסות שמנות, עובדות במסבאות, צעירים וזקנים, יפים מאד ומכוערים מאד, עייפים. באויר היה תלוי, מתוח על-פני הכל, שלט שקוף ענק, תקוע אי-שם בשמים – הרי ידעת, דבר שגעוני כזה מצוי רק בחלום. שלט ענקי פשוט, בולט למרחוק ומואר יפה, ועליו הופיעו והתחלפו כל הזמן שמות משמות שונים. הדבר היה מהיר כל-כך, שדווקא כשעמדתי לפענח מלה, כמעט לא יכולתי להוסיף ולקרוא אותה. דבר איום, כל ההמון נראה כמוקסם מכך, כאילו זו הכרזה לבודדים. פה ושם נעלם מדי פעם אחד מן ההמון, השורות הצטופפו, ומה שהעיק ביותר מסביב היתה השתיקה המוחלטת. פתאום הופיע באויר שם בולט, וברגע שראיתיו הכרתיו מיד, וצעקתי בקול רם כל-כך, שבעצמי נתעוררתי… ‘מרדכי’ היה כתוב. תיארתי לאלחנן את חלומי. הוא תקע עיניו בי. מתחילה סבורה הייתי, שעכשיו יפטור אותו שוב בחיוך. אבל הוא אמר ברצינות גמורה: ‘אני נוזף בעצמי על שאני מקדיש לך תשומת-לב פחות מן הראוי’. הרי ידעת כמה נחמד הוא. אבל אחרי-כן שאל מה הרקע לכל החלומות האלה. מוכרחה הייתי לומר לו, שכל אלה אינן אלא מחשבות הבל, החיות בלילה את חייהן העצמיים. והרי למעשה מכריזים יום יום שמות של אנשים, ביחוד בימי מלחמה. ואז באמת ניצב פתאום בתוכנו מרדכי, ‘השלישי בינינו’. הידעת? זה היה כמו זכרון שצץ וכבר איננו – לעתים תלוי הכל בחוט שערו של רגע אחד”.


אילן שמט את המכתב, לא רצה לקרוא את הסיום. כנראה, שקע במחשבות עמוקות

“מסופקני, אם זהו מרשם רפואה מוצלח”, אמר. האירוניה לא הצליחה. אסופי נראה נבוך לגמרי.

אילן קם ממקומו קימה מהירה, פולט, כדרכו ישר לעניין:

“ובכן, זהבה ויעקב עשו באמת מלאכה שלמה. על כל פנים, בימים ההם, בחיפה, חלמת עליהם תמיד, אבל מעולם לא הבנתי את פשר הדבר עד תומו. מזל מיוחד היה לך שמצאת דווקא את תימני-הזהב הללו, הם המעולים שבמעולים. הם אינם מרבים בדיבור, מתנהגים בפשטות, ויש להם תמיד בעצמם המון ילדים, אלהים יודע כיצד הם מגדלים את כולם. ומה שגדל אצלם! – כיצד הם עושים זאת? מאה פעמים כבר שאלתי עצמי שאלות אלו. האשה הולכת לעבוד, כמו בעלה, רק זמן-מה לפני הלידה ואחריה נשארת היא בבית לשבועות מועטים. זוהי תקופה של עבודה רבה ביותר. מן הלידה אין הם עושים עניין גדול. ואשה צעירה עיפה כזאת אומרת אז בלבה, כי טוב שיש לה עכשיו פנאי לעשות משהו בשביל כל ילדיהם, לתקן בגדים – והלא שבועות אלה דווקא הם בשבילה הקשים ביותר. אבל היא קורנת, שולחת מבטי התלהבות כלפי מעלה ואומרת לפעמים בלחש: ‘כל מה שהוא עושה, לטובה הוא עושה’. האם אתה קולט זאת?”

“כן, כן, הם מאמינים. אצלם הכל ברור ופשוט. הדבר פשוט מאד, אלא שהאחרים אינם רוצים להאמין”.

“ואתה, האם אתה מאמין, אסופי?”

כמה טפשיות שאלותיו של אילן. הפיקח! אסופי מחריש, רק ידו מבשרת משהו.

“ובכן, פעוטון, פתח פיך ויאירו דבריך”.

“למה, לכל הרוחות?”

“משום, כן, משום שיש בכל זאת משהו הקיים בפשטות, והכל הולך לאיבוד כשמדברים על כך. הדבר הוא בעת ובעונה אחת קטן ביותר וגם ענקי, קל ביותר וכבד ביותר, חרישי ביותר ומקרין למרחוק ולמעמקים. אך אילן, אינני רוצה להמשיך בדיבור.”

“אינני מבין, הרי מבחינה תיאורטית אפשר להסביר הכל”.

“אילן, אנא. מבחינה תיאורטית! אין דבר כזה. אתה משחית הכל. אתה בעצמך אינך מאמין בכך. צוחק על כך. מה איכפת לך אם אני חושב?” אסופי כמעט צועק. “ניצוץ הפראות” ניתז שוב. הוא עומד ליד אילן, המחזיק מיד בכתפו.

“ובכן, טוב. חסל פילוסופיה של האמונה. נשכח זאת, ונלך לאכול משהו”.

“שפיר. אולי באמת יש לי כאב ראש מרעב. תמיד הנך מחונן ברעיונות מעולים”.

אילן מיטיב לדעת מהיכן נובע צערו של אסופי. “עד עולם”, אומר הוא בלבו, "לא אדבר אתו עוד על אמונה. בעצם, חבל שאין איש מוצא נתיב ללב חברו, מוסיף הוא לחשוב. אין גשר, רק שני חופים, אחד רחוק מהשני. אמנם בדבר אחד צדק אסופי, מחליט אילן חרש לעצמו: הדברים מפסידים את ערכם כשמפוררים אותם. זוהי גם טענתו כלפי סוקראטס, שאפלטון מתאר אותו תמיד כמתווכח עם חבריו על שאלות עמוקות. הדבר נוטה לכאן ולכאן… יישוב וסתירה. ושוב אותו הדבר עצמו – ובדרך זו הולכים בלי משים לאיבוד הערכים היקרים ביותר, הזוהר החד-פעמי של האמת, האהבה למורה, הידידות בין התלמידים. אבל כל זה ביחד עדיין רחוק מלהוות את האמונה. אסופי מתכוון כנראה למשהו אחר, לסוד גדול שהוא הכמוס עמו בלבו…

הגיעו לאולם-האוכל, יושבים ליד חלב ומאפה, ואסופי ממשיך במרץ:

“עכשיו סוף סוף אין הורי מאמצי גרים עוד בצריף המתמוטט. סוף כל סוף יש להם שיכון, בית-אבנים קטן אי-שם בקצה העיר. וכשם שמשלמים שכירות, כך משלמים הם את ההלוואה – דבר לא פשוט, כשיש להם ששה ילדים. אבל הם מצליחים איכשהו לעשות זאת, אינם נרתעים. הכל מתנהל כפי שצריך. אני חושב, שעוד תפגוש אותם כאן, ודאי יבואו לבקרנו”.

“האם כתבת להם?”

“שושנה עשתה זאת בשבילי. כמעט שאינה מכירה אותם. הגיעה השעה שתשוחח פעם עם זהבה על אסופי הרע. זהבה אומרת תמיד במלים ברורות מה שהיא חושבת. ויעקב צוחק כשהוא שומע. הנה”, מוסיף אסופי, “אני נזכר במשהו טיפוסי מאד. בשנה שעברה, ביום העצמאות, הוא גם יום השנה לחרפתי, לבריחתי מבית-היתומים, עומדת זהבה עם יעקב שלה בתל-אביב ברחוב אלנבי, בתוך הצפיפות, כדי לחזות בחגיגות. פתאום רואים הם נער, חשבו כי אני הוא. זהבה נדחקת, דוחפת את האנשים הצדה עד שהיא מגיעה ליד הנער. תוך אכזבה מרה נוכחת היא שלא אני הוא. ומה, חושב אתה, אומר לה יעקב בצחוק כשהיא חוזרת אליו?”

“ידעתי מיד. הרי אינו מרים כלל את כפו למצחו”.

“מנין נודע לך?”

“מיחיאל הבכור. הוא כעת כבן 17–16. הוא כתב לי”.

“שוב הסימן המיוחד שלך: יד שמאל לתלתל שמאל במצח. לא תוכל ללכת לאיבוד. חסרות רק עוד טביעות האצבעות”.

“חדל נא, אילן”.

“מה יש, אדוני הנכבד, מה רע בכך?”

“חבר שלי, ילד רע אתה”.

“על כל פנים נראה, שיעקב חונן בהומור, ואשתו בעלת מזג חם. לפי הבנתי, המזיגה הנכונה”.

“וכי יודע אני? מוטב שהייתי מקדים להכיר זאת”.

“למה?”

“לא עכשיו. סבורני שאישן עכשיו קצת. מה אתה מתכונן לעשות?”

“להמשיך לקרוא באפלטון. הם מתווכים עכשיו על ארוס. מעניין מאד. הכל יחד נקרא ‘משתה’, אף כי אין שום דבר לאכול, אך יש הרבה לעכל. לעתים גורם הדבר לכאב מעיים, כל-כך גדולה הכמות”.

“ארוס, האם יכול אתה להסביר לי מה זה?”

“בדוחק. רק למבוגרים. חכה, כשתבוא שושנה נקרא שלשתנו”.

“טוב, נחכה, אילן”.

לפני שאילן חוזר לקריאת אפלטון הוא רושם דברים אחדים, אותם הוא מוכרח עוד להיוודע על אסופי ויהי מה. איך זה היה, בעצם, כשנכנס לצבא? שם הן ודאי הכירו את מרדכי. ובכלל, הרי צה"ל בודק כל מי שנכנס לשורותיו. האם ידעו מי היו הורי אסופי? זאת אין הוא יכול, כמובן לחקור מפי אסופי, ועכשיו גם לא מפי מרדכי. המסכן, הלך לעולמו. וכאן מדבר אפלטון שכזה על המשך החיים, על חיים אחרי הקץ, על “טיול” להאדס וכדומה. הרי הכל הבל. מרדכי הן יחסר לאסופי זה עד סוף ימיו, למרות עדה ואלחנן, וכמובן שושנה. העיקר, שושנה סימן-שאלה גדול היא, מהרהר אילן. בעיני אילן מוצאת היא חן להפליא. הוא מכיר אותה, לדעתו, טוב יותר, הוא רואה אותה באופן ברור יותר משראה אסופי. אצלה יש שיתוף של הורים, ילדות ועוד, אין היא אפופה סוד כאסופי. דבר זה נראה לאילן יותר בריא מאשר ההסתכלות החולמנית של אסופי. שניים כמוהו, כאילן ושושנה, יכולים פעם גם לומר זה לזה בנחת “שוטה” בלא שתיפגם ידידותם בשל כך, ואילו בעיני אסופי עלול זה להיות חטא בל יכופר. אכן, חותם אילן את דיבורו הקצוב, כאלה הם פני הדברים. ישראל הנכבדה, קיבוץ-הגלויות הנודע שלך כלל אינו כל-כך פשוט. אסופי ושושנה, מקרה למופת אפשר לומר, נקוה שיהיה לטובה. בעצם, יודע הוא אך מעט מן המעט על השיחות הראשונות בין שניהם. עליו לשאול על כך את אסופי, אבל הלה כל-כך רגיש כלפי נושאים רבים. על “אמונה” אסור לדבר, על “הורים” – הס מלהזכיר. האם שושנה היא נושא לדיבור? אולי, ינסה אחרי-כן בשעת ארוחת הצהרים.

אסופי החיוור והעדין נראה פתאום שפיר יותר עתה, משקם משנת ארוחת-הבוקר הקצרה. הוא מחטט בתחבושת הראש שלו. אילן מחייך, ומנסה בכף-ידו הענקית למשוך את שערות הזיף הסמוך שלו כתלתל למצח, מין פעולה הדדית, ושניהם צוחקים צחוק משחרר.

“עכשיו חסר לך עוד רק כובע הטמבל, ואתה נראה בדיוק כמו אז במירון. גם שם בלט משהו מנחושת מתחת לשולי הכובע הכחולים. עמדנו בחצר בית-הכנסת, אחרי כן ישבנו על החומה הנמוכה שבה הדליקו נשים רבות נרות, אתה זוכר ודאי, אילן”.

“לא דובים ולא יער. שכחתי מזמן. אינני מבין כיצד כל זה עדיין בזכרונך”

“ואפילו בבהירות יתירה. היה זה הטיול המשותף הראשון שלנו. תחילה לצפת, לעיירה הררית מסתורית זו, ואחרי-כן למירון”.

“כן עכשיו נזכרתי. אני זוכר גם שאמרתי לך כי צריך לחיות חוויית מירון באותו יום יחיד בשנה, שבו כדאי לבוא לשם, ל”ג בעומר. ואתה חזרת שוב על אחד מפסוקיך השגורים בפיך מבית-הספר, כי ל“ג בעומר הוא היום השלושים ושלושה של ספירת העומר בין פסח לשבועות. זה היום, י”ח באייר, שבו פסקה המגיפה בין תלמידי עקיבא".

“אתה זוכר כל זאת יפה, אילן”.

“הרי גם אני עצמי למדתי פעם, פעוטון. ובכן, עמדנו ליד קברו של רבי שמעון בר-יוחאי, שחסידי מסורת הקבלה ומעריציה חוגגים אותו יום את זכרו. ובכן, אדוני התלמיד?”

“הוא חיבר במאה השניה לספירה את ‘הזוהר’, שהמקובלים בימינו חיים על-פיו עד היום”.

"מצוין, אסופי. האם אתה גם זוכר עדיין עד כמה התפעלת ממירון הקטנטונת? ובאיזו השתוממות הסתכלת למעלה, לגבוה בהררי הגליל, להר מירון?

“אני והשתוממות? חבל שלא קראת מעולם כלום משל מרדכי. הוא ידע לחוש חוויותו של מקום. כתב על מירון שהוא עמק מכושף קטן, שמור היטב על-ידי אחיו ההרריים הגדולים. יפה, האין זאת? אגב, באחד משלושת הקברים הגדולים טמון לפי המסורת רבי שמעון בר-יוחאי”.

“האם ביקרת לאחר זאת פעם נוספת באותו מקום קדוש?”

“לא, עדיין לא. שושנה מספרת הרבה על כך, היא היתה שם פעם. אלפי אנשים, מדורות ענקיות מתלקחות, אומרת היא, מניחים אבנים, לאות שהיו שם. נשים מדליקות נרות ומביעות משאלות גדולות, לעתים קרובות לבן זכר, או לילד בכלל אם עדיין לא ילדו. הכל מלא שם רזין ומסתורין”.

“אך מסתורין מן הסוג החיובי, הטוב, מסתורין שבאמונה”.

“האמנם זו דעתך, אילן? יפה דרשת, בחור כהלכה”.

“אנא, אסופי. אל נא תעמיד אותי באור רע כל-כך, יודע אני היטב להבדיל בין מה שנכון לבין מה שאיננו נכון, אף-על-פי שבן קיבוץ אני וכו'. מבן מאליו, אם שושנה תגיד לי שהדליקה נר ונתעברה –”

“תשים אותה לצחוק, נכון?”

“ברור, אבל מה שאני חושב על כך בלבי, ענייני שלי הוא”.

“ודאי”, מסכים אסופי. “וכשירדנו אחרי-כן לכינרת, השתרעה טבריה העתיקה לרגלינו ברצי-כסף על החוף, התזכור?”

“שם עולה תמיד אד. בכלל זו כברת-ארץ עמוסה שאלות מני קדם, חיטוטים בתוך אלפי השנים. כל ענן חדש נראה כרושם שאלת ‘למה’ חדשה בשמים. שם מבינים פתאום את המלה ‘נצח’. כך יהיה תמיד. אכן, ארץ מעניינת, ישראל העתיקה – החדשה, ארץ הקודש, איך שלא יכנוה, תמיד תהא אותה – מלאת קסם ורז למרות כל הממשיות שבה. ליד ים-הכינרת הדבר ממש מורגש. העולם מדבר על הכינרת”.

אסופי שותק. שתיקתו מתמשכת זמן כה רב, שאילן אינו יודע כיצד להגיב.

“אסופי אסופי, איכה? באיזה גן-עדן שרוי אתה שאינך שומע את קולי?”

“ומי אתה המעז לגרשני משם?”

“ראה והביטה, מהיר-מענה אסופי. למדת ממני הרבה, בן-חיל!”

אסופי, שחזר שוב לעולם גן-העדן שלו, אינו שומע. מלת הקסם ‘כינרת’ די בה להחזירו בדמיונו לאותם ימים יפים ביותר, הימים הראשונים לנישואיו. הנשיקות ההססניות של שושנה. הקצוות הבהירות על פניו. האדם הראשון שהוא כולו שלו. לעולם לא ירחק ממנה עוד. לעולם לא יוציא פניו מכאן, מן הגומה שבין צווארה וחזה של שושנה. לעולם לא… לאחר שנה, כשעמד אורי להגיע לעולם, נאלצה שושנה לעבור לבית-החולים, ולזה קראו פירוד. כשהתחיל לפני כשבועיים מבצע-סיני הוכרח לצאת, והרי שוב פירוד ואיזה יהיה הפירוד הבא? מי יתן ויהיה קצר, לכך הוא מיחל ומתפלל…

מבטו המפוזר קולט סוף סוף את אילן, העומד לפניו ברגלים מפושקות ונע בראשו.

“אינך מוצא חן בעיני, פעוטון. הגיעה השעה שתעשה משהו. חכה נא עד שתבוא שושנה. היא תחזיר אותך הביתה, ואז חסל סדר מנוחה”.

“הלוואי”, לוחש אסופי. ובקול רם הוא ממשיך: "אבל צריך להיות לא רק צעיר אלא גם בריא. פעם, בערב, נסעתי עם שושנה הביתה, אל הקיבוץ, באוטובוס מלא איכרים ופועלים. אומר אחד מהם: “הנה פתאום הופכת סוסה זקנה לכרכרה, קורנת לכל הצדדים, רצה כמו בחלקלקות. כאילו לא היתה כושלת מעולם. את הנעורים, את הנעורים כבר שכחנו מזמן. צעירים הולכים לעבודה כמו למשחק, בשירה ובצחוק. אפילו הצבא הוא בשבילם זמרה ושריקה. האם יודעים אתם, בחורים? היהודים בחוץ לארץ היו משהו אחר לגמרי – מלומדים, רופאים מפורסמים, סוחרים גדולים ואפילו מדינאים, עם הרוח! לא היה זכר לפועלים העושים הכל: סנדלרים, פחחים, חשמלאים, מנקי אשפה – כל מה שאתם רוצים. הידעתם?' הוסיף אותו בחור בקול שקט, ‘כשיבוא המשיח ילחש סוד לאוזן חמורו הלבן: הידעת, חמורי? אלה כולם יהודים, יהודים ממש, יהודים ישראלים, או ישראלים יהודים – היינו הך. כך יאמר’. אומר אני לך, אילן, כל האוטובוס הפך למקהלת צחוק אחת. אכן, היה לו דמיון לאותו בחור”.

“הוא גם צדק, אסופי. גם דבריו על הנוער נכונים בכללם. שמע, זקן”.

“אתה תישאר תמיד צעיר, ג’ינג’י, כאן אני המתנבא. אינך נפגע משום דבר, עור טוב לך, אינו חדיר בפני שום דבר”.

“אמור מיד שיש לי עור עבה, וחסל. בשם פיל קרא לי פעם מישהו, ואותו מישהו קצת קרוב אליך”.

“שו –…”

“שתוק! שקט ביער! על גבירות אין מדברים, ביחוד לא עם בעליהן”.

“וכשהגענו אז הביתה”, המשיך אסופי, “זה היה בעצם, פלא: איש לא שאל אותנו אפילו מלה אחת. אבל כולם ידעו שאנחנו התארסנו בזה היום, כיצד ניחשו?”

“אכן, עולם מלא פלאות. לא אתפלא אם אשתך תופיע כאן בקרוב, בין כך ובין כך שוב אין אתה מקשיב לי”.

הפעמון בחצר בית-ההבראה מצלצל, ואסופי צועד אחרי אילן בכיוון אולם-האוכל.

ליד השולחן, שלידו ישבו אתמול בשניים, כבר יושבים היום ארבעה. זוג בא בימים, – הגבר, כנראה, פצוע. מתלחשים לא מתוך התאהבות נעורים, אלא משום שמדברים לשון אחת, הנשמעת יוצאת-דופן כאן. גרמנית.

אילו יכלו שני הגברים הצעירים שנולדו בישראל להבין את גוני הלשון הזאת היו יודעים, שכאן מדוברת לא “גרמנית חדשה”, אלא לשון שנתיישנה קצת אבל נשארה עדיין עשירה, לשון שהיתה אחרי גיתה גם בפיות גדולי רוח, בתוכם יהודים מלידה, אבל גם בפי רוב העם הגרמני זמן רב לפני תקופת האימים האחרונה. מובן מאליו שנכס-יבוא זה יש להשתמש בו במקום כמו בית-ההבראה הזה רק בכמויות קטנות, וקצת בהיחבא. ומובנת גם נטיית הציבור נגדה. האם לא דיברו בשפה זו היטלר ועושי רצונו? כיום אי-אפשר כבר לראות את הדברים באור אחר.

כברגיל, כשנפגשים בישראל אנשים, זרים כלשהו זה לזה, מציגים הם עצמם זה בפני זה בקצת רשמיות, מברכים איש את רעהו ב“שלום” קולני במקצת, ולאחר רגעים אחדים כבר מגלים חומר-שיחה עצום-היקף ומספר הגון של מכרים משותפים.

אסופי אמנם אינו נמנה עם הדברנים הגדולים, אבל עד מהרה גילה שיש קווים מקבילים מסויימים בדמות1 של האורחים החדשים ושל הורי אשתו. חוץ מזה הלך ונתברר לו יותר ויותר, שבדומה לכמה בני ארצות הים התיכון נתברך בכשרון ללמוד מהר שפות זרות, וכי לעתים קרובות הוא משתחרר ממעצרו המוכר לו ואומר בלשון החדשה בשבילו כמה מלים ושמח על כך כמעט כילד. וכן היה אף עכשיו.

“יפה כאן, כן?” פונה הוא לזוג הקשישים.

“הנך מדבר גרמנית? איזו אפתעה! מאין אתה?… הו, יליד הארץ ומדבר גרמנית, השמעת?” אומרת הגברת לבעלה.

אסופי מעיף מבט מהיר באילן, המרים בחיוך את ידו למצחו. דבר זה מוציא אותו איכשהו ממבוכתו, והוא מסוגל לומר בשקט גמור:

“לא, הורי רעייתי משם. מאשתי למדתי גרמנית”.

“ובכן, בכל זאת אנחנו קרובים”, קורץ הזקן החביב, ומחליט לשוחח פעם עם הצעיר הזה מחוץ לסעודה, נראה מעניין כל-כך, ומדבר גרמנית…

בשעה מאוחרת אחר-הצהרים, ישובים בכסאות-המרגוע, רואים אילן ואסופי את שני ה“חדשים” עוברים לידם. אסופי נזכר שוב בהורי שושנה.

“בכל זאת, הכל שונה כאן לגמרי מאשר אצל יהודי המזרח, תימן או עיראק, או אפילו ירושלים. יפה, שכולם יהודים. הכל מכירים את התנ”ך, החגים, המצוות, הלשון. אבל האשכנזים בכל זאת שונים תכלית שינוי. אצלם הכל ברור ומפורש, ומלבד זה רוצים הם גם להבין הכל וכל אחד. אינני יכול לומר בדיוק, אבל יודע אני, שמה שעכשיו יותר קל היה בראשונה כולו קשה. כמובן, לנו היתה שושנה בינינו, והיא שמשה תורגמן לשני הצדדים. אבל היום אנו מבינים זה את זה יפה מאד. לעתים אני סבור, שכל זה תודות לשושנה".

“ואותה הרגשה קיימת ודאי גם אצל הוריה”, אומר אילן. "להורי ידידים רבים יוצאי גרמניה, והם אומרים שהללו הם ידידיהם הטובים ביותר והנאמנים ביותר. משונה הוא, שארץ המוצא חשובה כל-כך, לא רק לאנשים עצמם אלא גם לסובבים אותם. למרות כל מיזוג הגלויות כאן עדיין בולט הדבר: יליד פולין חושב לא כיליד רוסיה, ושניהם אינם חושבים כיליד גרמניה או אנגליה או אמריקה. יהדותם המיוחדת מקשרת אותם, כפי שאתה אומר. כולם למדו איכשהו אותו הדבר, לכולם היתה ‘ארץ-ישראל’ מושג, כולל יהודי המזרח. רק שאצל אלה האדיקות יותר חזקה, נמרצת, והאמונה היא מעל לכל. גם אמונת הבל. “זאת, אילן, ידעתי, ראיתי ושמעתי הרבה מזהבה ומיעקב – דווקא בתימן נשתמרו כל אלה. מאמינים הם למשל, שנחש נתקף שיתוק למראה אשה בהריון ואינו יכול לפגוע בה. זו רק דוגמה קטנה אחת מני רבות. הם מאמינים בדברים כאלה, סומכים עליהם, מאושרים באמונתם, ובטוחים בעזרת השם. האירופאים אולי אינם חושבים בעוורון כזה ובקנאות כזאת, אף שאינני בטוח. הם פשוט אינם מדברים בכך”.

אילן אינו רוצה לשוחח בענייני דת, ומעביר את השיחה לפסים אחרים.

"בצבא היו לנו כמה בחורים תימנים נחמדים. כמובן, יש גם שונים, כמו בכל מקום, אבל כשהם טובים הם טובים עד הסוף. הדבר תלוי בחינוך. יש סבא, זקן המשפחה שהכל חולקים לו כבוד, ובני הבנים לומדים לדעת, לתמהונם, שאביהם ואמם אינם כאן אלא ילדים המעניקים אהבה וכבוד לשיבה - הרבה יותר מאשר האירופאים הבקרניים. וכשסבא או סבתא, ולעתים אם הסבתא הולכים לעולמם, מתרחשת הפרידה אמנם בצער, אבל הצער קצת מוקטן, מרוכך, כיוון שהבנים ובני הבנים מקבלים עליהם את הדין, ומוצאים נוחם בכך שחייהם של ההולכים היו שלמים, דתיים, ושהשאירו ילדים אחריהם. משפחה בת עשרה ילדים היא כמעט מקובלת אצל עדה זו, ויש גם משפחות בנות שנים-עשר וארבעה-עשר ילדים.

“היום כבר נשתנו הדברים”, משיב אסופי. “הם הולכים יותר עם הזרם. נעשו יותר מערביים. הנשים רוצות ליהנות קצת מן החיים, לא להיות בהמות-עבודה ותו לא”.

“ומה טוב יותר, לדעתך?”

“אינני יודע. אני רק מאמין שהתקנה שהתקין בן-גוריון להעניק פרס לכל משפחה המביאה לעולם ילד עשירי, אינה נכונה. מובן, צריך שהעם יתרבה בקצב מהיר, אבל בתנאי החיים הירודים של משפחות אלה מהווים ילדים רבים כל-כך מעמסה עצומה. לעתים קרובות הם חולים, ותכופות הם נזקקים לתמיכה, מה שפוגע מאד ברגש הכבוד של התימנים. נוצרות איפוא, המון בעיות”.

“אולם אתה שוכח דבר אחד, אסופי. הגבלת הילודה שנואה מאד על האשה התימנית. הילדים הם מתת אלהים בעיניה, ואוי לה לאשה שאינה מוכנה לקבל מתנה מעין זו, ובפרט כשהיא אוחזת באמצעים כדי למנוע את הלידה. האשה התימניה לא תסכים עם זאת, וגם אם הרופאים ייעצו לה לנקוט אמצעי מנע, לא תשעה להם. מניעת הריון – חס וחלילה! אפילו האם הזקנה תדון את בתה לכף חובה ולא תרצה לבוא אתה בדברים. אמנם ספק הוא, אם גם הבנות שכבר נולדו כאן תנהגנה אי-פעם כך. הפרסיות וגם העיראקיות ואחרות כבר מתחילות, כך אומרים, להשתחרר מאותו נוהג. גם בנותיהן המבוגרות אין דעתן נוחה מלידות מרובות. כולן שותפות לדיעה, שקודם כל צריכים ללדת בנים, בנות אינן רצויות ביותר. הבן הוא הנבחר, ועליו להמשיך את המסורת. הגבר היהודי, לפי דעתם הוא ששמר את המורשה מדור לדור, אפילו שהאשה תופסת מקום מרכזי בבית. בארצות הגולה הרחיקו לכת עד כדי כך שהאב היה נותן לחתן את בתו תמורת סכום כסף, כנהוג בין הערבים. אולם כיום שוב אין נוהג זה קיים. בישראל לא היה קיים מעולם, וכן לא קיים כאן גם ריבוי הנשים, שהגברים במזרח היו רגילים לו מאז. נשתנה הרבה כבר. לפני שנים רבות, שם בשרון, כשהיתה לאמי עוזרת תימניה, עוררה זו תמיהה רבה אצלה. האשה – כבר הזכרתיה – קטנה היתה וחמודה; בעלת עינים כהות מופלאות. צעירה לימים – וכבר אם לששה ילדים. כרוב חברותיה לא ידעה קרוא וכתוב, אבל את התנ”ך ידעה. לכל חג ולכל מאורע מיוחד בחיים ידעה לספר סיפור מן הספר היחיד הזה. אבל כיצד ידעה את התוכן מבלי שידעה לקרוא? מאה פעמים שמעתי זאת: סיפורי המקרא סופרו במשפחה תמיד, בשבתות, בחגים, במקרי אבל ושמחה. בסיפורים אלה חיתה, ומהם שאבה כוח, כי חייהם לא היו קלים. על כל דבר הכירה תודה. הרי דוגמה מני רבות: פעם היה לה הריון קשה ביותר, ובחדשים האחרונים ועד ערב הלידה לא יכלה לעשות את עבודתה כמימים ימימה. האם סבור אתה שרטנה על הרווח שנמנע ממה? לא מניה ולא מקצתיה. אמרה שמרוצה היא לבלות שלושה חודשים אלה בבית, לתקן את הבדים לבני משפחתה, לכבד את הבית כראוי – וכל זה לפני הלידה. והרי זה שוב מפנה, שראוי לשמוח עליו. ומה ביחס להרגשה הרעה, ולכאבים, שאלה אותה אמי. אולי יוולד בן, השיבה התמניה הצעירה בבת-צחוק, ואז יהיה הכל כדאי".

"אכן, אנשים מאושרים, הסיפור שאתה מספר הוא בדיוק כאילו יצא מפיהם של זהבה ויעקב. אצלם אין כל-כך הרבה בעיות, כמו אצל – ”

“כמו אצל –”

“כמו למשל, אצל הורי אשתי. אילו ידעת כמה מורכב שם הכל. דבר זה מכביד, ולדעתי אפילו מיותר. אבל כאלה הם. לא נולדו בתימן”.

“במקרה. האם אתה זוכר עדיין כיצד נפגשת אתם לראשונה, אסופי?”

“ודאי. אני סבור, אילן, שלא אשכח עד עולם, אפילו אחיה מאה שנים. ביום שהחלטנו להתחתן, כבר שאלו אותנו החברים והחברות מתי זה יהיה, כי אז תשוחרר שושנה משירות צבאי, ובשבילם זה היה העיקר: הקיבוץ לא רצה לתת אותה”.

“אסופי, נראה שהזדקנת. אתה רק מתחיל משפט, וכבר יוצא ממנו לטיול. לעולם אין לדעת לאן תגיע. ובכן, מה היה למחרת?”

”אילן, סלח לי. הרי עדיין אני חולה (הפעם מונחת ידו באמת על תחבושת הראש המוקטנת בלי לגעת בתלתל. התקדמות רבה, סבור אילן). ובכן, אנו נוסעים לחיפה, לדירה בת חדר אחד בהדר הכרמל. ישבנו על המרפסת לצד הים, בצל, אבל היה לי חם מאד. בנמל, לפנינו, עגנו אניות. ברצון רב הייתי קופץ מלמעלה לתוך אחת מהן ומפליג. פשוט פחדתי."

“אולי תמשיך את הסיפור אחר-כך?”

“לא, לא, היום זה קל מאד, הכל עבר. אגב, הם היו מאד חביבים אלי, כאילו כבר הכירו אותי מזמן. אבל, יודע אתה, היתה זאת אהבה דקה, משכילה. האם אתה מסוגל לקלוט זאת? אצל יעקב היה הכל פשוט, לבבי, לא-מורכב”.

“קצת פרימיטיבי!”

"לא, לא פרימיטיבי. פשוט, לא כל-כך נטול-חיים. מה זה פרימיטיבי? עד כדי כך גם אני יודע, להיות אדם ממש, זהו השונה מפרימיטיבי. המעודנים הם לעתים קרובות רק אנשים… אבל אני שוב מרחף – משום שאתה מפסיקני כל הזמן כבחורה סקרנית. הורי שושנה הם נפלאים, מתורבתים, וחמימים. קיבלוני מיד כבן. את מי שבתם אוהבת אותו אוהבים גם הם, אמרו. ודאי לא קל היה להם הדבר, כיום רואה אני זאת ביתר בהירות. אבל לי היה אולי עוד יותר קשה. השיחה היתה קולחת. שניהם התקדמו בעברית יפה מאד. לפיכך רצו להתחקות בדיוק אחר שמי. וכאן התערבה שושנה באמצע,. ‘אסופי’, אמרה, ‘עיניכם הרואות, אני אספתיהו’. היא קרנה אלי, ואני שמעתי את עצמי אומר: “ובכן את אסופית שכן אני אספתיך'. על כך העירה האם בצחוק: ‘ומה אנו כאן? אולי יספר מחר הרדיו, שנתאספו ארבעה אסופים’”.

“זה היה הרגע הקשה ביותר”, המשיך אסופי, “‘היום נמלט מבית-יתומים בירושלים’, שמעתי זאת בבירור שוב. האם לא יחדל לעולם? פתאום נפל הכל עלי: בית-היתומים, הקיוסק, הסימטה, הערבים הארוכים שלי על שפת הים, חיפוש אלחנן, געגועי הנצחיים למרדכי. חשבתי: ‘בזה הרגע ובזה המקום אקפוץ על-פני המעקה ואברח. איני יכול לשאת עוד’. אולם הנה מסתכלת בי שושנה בעיניה הגדולות, והכל חולף כרוח רעה. מיד לאחר זאת הזמינו אותנו הוריה לארוחה. כעבור זמן רב הודתה שושנה באזני, כי זו הפעם הראשונה ראתה בעיני ניצוץ שהפחיד אותה. כן, את הדאגה הזאת כבר גרמתי קודם לכן לאחרים. האם בי האשם, או בהורי האמיתיים? אילן, אני הולך לנוח קצת, ראשי כואב עלי”.

“ניחא, גם לי כואב הראש. כנראה, החמסין מתקרב, אין עצה אלא ליטול פילול”.

נשארה עוד מחצית השעה עד לארוחת-הערב. אסופי אינו רוצה כעת לישון. דווקא עכשיו, לפני ביקור אשתו, מתאווה הוא לחדש בזכרונו שוב כל אותו מעמד.

כאילו היה זה רק אתמול, הוא רואה את עצמו מעריך שוב את המעקה הנמוך. ברור, שחשב לברוח, להשתמט מן העניין. גם שושנה ניחשה זאת, ניגשה אליו ואמרה בצחוק: “אסופי, שוטה, עדיין אינך מבין בדיחות נשים. חכה נא, עוד אלמדך מהן”.

“טוב שזכיתי בך”, אמר הוא לה בנחת. ומה ענתה? “בי, מרת אסופיה”. ברוח רמה ובצחוק הכריזה זאת, והעזה ללכת אתו יחד שוב על-פני המורד הצר שליד התהום.


בימים הבאים, בתקופת אימוניו הצבאיים במחנות השונים אי-שם בארץ, מהרהר היה תכופות במרת איסופיה. שניהם שירתו בצבא, ובמקרה נזדמנו במחנה ביום חופשה. מכתביהם אף פעם לא הגיעו ליעדם, מכיוון שהכתובות נשתנו, ואף-על-פי-כן יום אחד התרחש פלא הפגישה. הם חישבו ומצאו שעברו בדיוק שלושה חודשים מאז טיולם, בעצם, תקופה מספיקה2 בשביל אירוסין. ועכשיו הגיעה השעה להינשא.

למרות רצונו להיות ער ולחזות, נעצמות אשמורות עיניו. דפיקתו קצרת-הרוח של אילן עוקרת אותו מחלומותיו. בתחילה הוא נבהל, “בוא, ינוקא, לאכול”.

לשוא מנסה אילן לעורר באסופי רצון לשיחה. ורק כשהוא שואל אותו מפורשות, מדוע לא ניסה בימי שירותו בצבא לפנות למרדכי, מחליט אסופי לדבר.

“כן, כמובן היה זה יפה מאד לקבל מכתבים ממרדכי ולכתוב לו. ואז כבר היתה לי הכתובת שלו. אך לא העזתי. כיצד יכולתי להסביר לו הכל? זהבה ויעקב. הפרידה מהם. פגישתי הראשונה עם שושנה. פשוט לא יכולתי. נאלץ הייתי לשמור על קשר שתיקה כלפיו, כל כמה שקשה היה לי. הרי אני הוא שברחתי, מבית-היתומים וממילא ממנו… מביקוריו אצלי. וחוץ מזה ראיתי לפני תמיד את דמותו של אלחנן: נוהג היה להמתין, לתת לדברים להתבשל, לעולם לא להיחפז. לעתים מפקפק הייתי בעצמי אם נכון להיות כל כך סביל. מוכשר הייתי לעשות אך מעט, וידעתי אך מעט. גם היום מצבי אינו טוב יותר. עלי עוד ללמוד הרבה מאד, אמרתי בלבי, ורק אז אפנה שוב למרדכי…”

“כדומה לזה – המשיך – סיפרתי פעם לשושנה, עוד לפני מבצע-סיני. כמו תמיד לגלגה עלי. ואחרי-כן אמרה משהו, שכבר שמעתי בבית-היתומים בירושלים. תאוה זו ללימודים, אמרה, היא משהו יהודי טיפוסי. לפי המסורת יצאו פעם כמה תלמידים לדרך לברך את רבם שהגיע לגבורות, וכשהגיעו לביתו נאמר להם: ‘הזקן איננו, הלך לבית-המדרש ללמוד’. אני זוכר עד היום, אילן, איזה רושם עצום עשה עלי סיפור זה בילדותי. כך, יושב הייתי לעתים קרובות לבדי באוהל, מהרהר בחיי הצבא, במקום לכתוב או לקרוא מכתבים. זוכר אתה. הדבר היה בימי ה’פדאיון', שסיכנו את הכל ולא חסו על נשים וטף, חמסו בהמות ורצחו אנשים מן הגב. ודאי השתתפת בעצמך במשמרות לילה והיית מרוצה כרבים אחרים לחזור מזמן לזמן לחברים באוהל הרטוב והפתוח לרוח, העיקר לבית, בין חברים”.

“אולי תאכל משהו לשם שינו, אסופי”, מלגלג אילן. “עליך לעמוד מחר בפני הביקור של שושנה ואורי. שנים נגד אחד”.

“הרי גם אתה עודך כאן, אילן. ובכן, שנים נגד שנים”.

אילן מסמיק ותמה.


גם שושנה הרגישה משהו כמין “שנים נגד שנים”. כשצעדה למחרת עם המותק שלה על זרועה בגן בית-ההבראה וראתה מרחוק את שני החברים על כסאות-מרגוע. אילן קפץ ראשון ונטל מידיה ללא גינונים של טכס את אורי, ורק אחרי-כן אמרו שלום זה לזה. אסופי ישב על כסאו והושיט לקראת אשתו את שתי ידיו.

“שלום, מה שלומך, כמה קילו נוספו לך?” שאלה. על כל אלה היה עליו לענות בנשימה אחת. במקום זה אמר רק “שלום”, לקח את בנו מידי אילן ושקע אתו חזרה לכסא. בלי להסתכל בה הביא אילן לשושנה כסא-קיפול. “ובכן, הנכם כאן. איך היה אצלכם? ומה חדש בקיבוץ?” המטיר אסופי את שאלותיו על שושנה. אבל בעיקר שעשע את החברה הקטנה אורי. הפעוט קרקר והתמתח והוכיח כמה זר לו צעיר זה. וכשסוף סוף החליט לצעוק בקול א – א, קרא אסופי בהתלהבות: “שמעתם? הוא כבר אומר אבא, הוא הכיר אותי”.

“זו עבודה שלי. מאה פעמים שיננתי לו: ‘אבא, אבא’, עד שסוף סוף למד”, תיקנה שושנה.

“זאת הוא עושה יותר מהר מאביו”, מתלוצץ אילן. קם וטען שעליו לכתוב מכתב דחוף.

“אליה?” שואלת שושנה. אילן מסתלק בלי לענות.

“אל מי, שושנה?”

"אני יודעת, אבל הבה נדבר נא כעת על עצמנו. מה שלומך, באמת, אסופי? היא גוחנת אליו כדי לקבל את התינוק.

“טוב, אני רוצה הביתה, וזה הכל. כאן יפה מאד, יותר מאשר בבית-החולים, אבל -”

בקפיצה אחת הוא עומד מאחוריה, גוחן מעליה.

“עד מתי תהיה לי סבלנות, שואל אני. אני מסיר את התחבושת הטפשית ונוסע אתכם הביתה, שמעת?”

בהתרגשות הוא מטפל בתחבושת ובאספלנית. שושנה תופסת את ידיו ומחזיקה בהן בכוח.

“לאט לך, אדוני. עוד מעט אדבר עם הרופא, אולי ישחרר אותך מכאן בקרוב. אבל, ברצינות, מה תעשה עכשיו בבית? אמנם יהיה לך עניין רב בבית. ההורים רוצים לדעת ממך הרבה. כיצד היה ‘בחוץ’. כיצד עברו עליך חייך, כיצד היה בבית-החולים, אם עוד הרגשת שם משהו מן הקרבות, ועוד שונות. מובן מאליו, שגם אורי יתן לך תעסוקה. בבית-הילדים יש לך בוודאי פרוטקציה. תוכל להוציא אותו בכל פעם שתרצה ולכל זמן שתרצה. לעומת זאת לא יהיה לך הרבה ממני, על כל פנים לא עכשיו, כי בינתיים למדתי סוף סוף לתפור כראוי ואפילו לגזור, ואני עובדת כל הזמן במתפרה. יש בזה יתרון, אני יכולה לבוא לאורי כבר בארבע, מיד עם גמר העבודה. עד עכשיו הייתי בשבילו גם אמא וגם אבא”.

אורי, כאילו הבין את כל הנאום, פושט מחיק אמו את ידיו ופונה לאביו. שערותיו הבלונדיניות, שמעולם לא עברו עליהן מספריים, כבר נופלות לאיטן למצח הקטן עד לעינים השחורות כפחם. האמנם שוב “גוש הניצוצות” של אסופי? אבל אין כאן רעמה כהה על-גבי עור צהבהב, אלא קווצות בהירות, עדינות, על רקע לבן-וורוד.

אסופי כמעט אינו שומע את דברי שושנה, שקוע כולו בהסתכלות בבן הקטן. בנו? פלא קטן זה, המקסים אותו כל כך? קשה להאמין.

“מה לך שהנך נאנח? האם לא הולך לך כאן מצויין? ונוספה לכך גם חברתו של אילן. האם עלי למנות לפניך שוב את כל הטובות שהעניק לך הגורל, רואה-שחורות זקן?”

“כן, כן, יש לי סבלנות. ומה עוד חדש?”

לא הספיק לגמור לשאול, וכבר תוקפת אותו שוב העייפות הנוראה, כבר עכשיו בראשית הבוקר. ובכן, צדק בעצם, סבור הוא. הוא באמת עדיין אינו מסוגל לחיות שוב בין בריאים וראויים לעבודה. איך בכלל ישוב לחיים הרגילים? בהתעניינות רק למראית-עין מקשיב הוא לתיאורי שושנה על המאורעות הפנימיים בקיבוץ: למצב המדיני המתוח נוספו גם דברים אחרים בלתי-נוחים. מגיפת הבהמות השנתית שבה ופקדה אותם, אבידות ברפת, ורופא-בהמות בא לעתים רחוקות משום שהדרכים בסכנה. אפילו כושי, אחד משני כלבי-השמירה המגודלים, נהרג לילה אחד בחליפת יריות. כמה אהב אותו, פרצוף של אדם כמעט, מהרהר אסופי. הוא מתחיל פתאום לצחוק.

“למה אתה צוחק? הנך לועג לי?”

“נזכרתי, שכשאילן ראה את התמונות שלכם, יחד עם כושי, העיר: זה כלב זה? נראה כמעט כבן-אדם, אבל אדם אינו נאמן ככלב זה. על אדם טוב צריך לומר, שהוא כמעט ככלב”.

“אל נא תעביר אותי מהנושא. רציתי לספר לך על השערוריה החדשה. מרגלית וזאב נפרדים. מה תגיד על זה?”

אסופי קופץ ממקומו. “שגעון, אינני מאמין”.

“אבל עובדה היא. זאב היה אתכם בחוץ. רפאל נשאר בבית, יצא לשמירה. ישב באוהל שלה. היו משוחחים חצאי לילות. אתה יודע איך שזה הולך”.

“ומי עוזב?”

“עדיין לא ברור. רפי יחזור אולי לאמריקה. זה היה הפתרון הטוב ביותר”.

“למה? כדי שתבכה אחריו? שתכתוב לו מכתבים ארוכים?”

“זאב לא ירגיש בכך כלל”.

“וכך יהיה טוב?”

“חדל. מה זה נוגע לנו? אתה מתנהג כאילו טראגדיה של זוג נוגעת לכל הקיבוץ. והרי שם הכל בסדר, אין מה לדבר”.

“כן, בערך”, אומר הוא מתוך עייפות וברמז. חוץ ממני, מהרהר הוא כאן לגמרי לא בסדר. רק הלילה ראה את זהבה בחלום עומדת לפניו ומאיימת עליו באצבע. ‘מה אתה עושה שם למעלה, בני?’ שאלה. ‘שם למעלה’, פירושו יכול להיות למעלה בגליל, על הגבול, אבל גם למעלה בין הבהירים, הבלונדיים, לבני העור. ‘האם זה מקומך?’ ‘אבל הרי אני אוהב אותם, את שושנה והאחרים, את הורי אילן, את בני הבלונדי’, כך בערך אמר בחלומו לזהבה. היא חייכה. ‘יהיה טוב’, אמרה חרש ונעלמה.

הוא נמנע כל פעם מלחקור ולדרוש אחר רגשותיו. קיווה כי כוחה והתמדתה של אהבתו תעזור לו להתגבר על כל זה. מהיכן ידע מה שקוראים המלומדים “רגשות אטאוויסטיים?” והם היו בתוכו גם יותר עזים, כפולים, קיימים בו מלידה, ונוסף לכך חוזקו על-ידי הוריו, מאמציו, שלא מרצונם, כמובן. אלחנן חש בכך מכבר, בשכלו, אבל הרבה יותר טוב הכיר זאת הפייטן מרדכי. דווקא משום שראה בטראגיקה זו רק מקרה בודד ונטל בה חלק לכל העומק שבה – ווקא משום כך הכיר את ההתבוללות בעינו הפיוטית ביתר ממשות, בכל הפרדוכסיות שבדבר. כאן היה צפון אחד מרעיונותיו של דוד בן גוריון, אחד מרעיונותיו החיוביים ביותר של אופטימיסט עקשני זה, מייסד המדינה: ‘מי שאינו מאמין בנסים איננו ריאליסטן’, אמר בן-גוריון, הוא העלה רעיון זה לאחד מעמודי הבניה החדשה. גם מרדכי האמין בנסים שהתרחשו. אפילו הפגישה האחרונה עם אסופי שלו בבית-החולים בנגב לא היתה אלא אחד הפלאים הגדולים והממשיים שאירע בחיי שניהם. ומה יקרה אם באמת ייפרדו. זאב ומרגלית? תיאום מושלם לא היה ביניהם מעולם. היא ממרוקו, הוא מוינה. סיום זה של סיפור שושנה הגיע אליו עוד לפני שנתגברה עליו תרדמתו ההולכת וכבדה, החודרת כחץ חד לתוך הכרתו. כן, יש כאן עוקץ חד באיזה מקום, הוא חש בו היטב.

שושנה לוחצת בפחד את ידה לפיה, בבהלה היא נועצת בו את עיניה. והוא – שתי ידיו מושטות כאילו מתגונן, עוצם עיניו ונרדם מיד. פרצופו המסכן, הנחמד. עד מתי ולמה בכלל תעצור את דמעותיה? תמיד צריכה היא להיות האמיצה, לשחק את תפקידה בעוז. אורי מתפלא כנראה. אמא ודמעות, משהו חדש לגמרי. היא מנשקת ומחבקת אותו, קופצת ומטיילת כשהיא מחזיקה אותו על זרועותיה, כדי שאבא לא יתעורר מצהלתו.

היא נפגשת באילן.

“מה זה, האשה והבן בורחים? רוצים לביים סרט?”

“תתבייש לך, חסר-רגש שכמותך. מה יודע אתה על חיי משפחה?”

“אולי יודע אני עד כדי שלא לשאוף לכך, גברתי, אבל רק אולי. עוד ינעילוני את האנפילאות המפורסמות, שבהן נכנסים אל נעלי-הזיווג הרומנטיות, בלי לדעת כיצד. בערך כך אני רואה את רוב הנישואים בקיבוצים שלנו. ו’בחוץ' ודאי אין המצב שונה בהרבה. חוה נשארת כשהיתה, בכל מקום, וגם גן-העדן כמעט שלא נשתנה”.

“כמה מקיל על עצמו, אינטליגנט שכמותך! חורז ביחד כל מה שמתחרז ואינו מרגיש שמפעם לפעם הוא מחליף משקל במשקל כדי לבוא לידי צירוף-משקלים נכון. אילו רק ידעת, אילן, מה שאינך יודע”.

“גם אז לא הייתי זהיר יותר משהנני, שושנה. מוטב שלא להקניט את האריה. כבר יעצתי לך קודם. שאם לא כן, תהיי אחראית לתוצאות”.

קולו החמים של אילן, שלעתים קרובות אינו הולם את דבריו הקרירים והמלגלגים, נעשה חם ומקוטע. זוהי אזהרה, מהרהרת שושנה, כאילו אין הדבר נוגע לה. עיניה מכוונות לבעלה הישן בקרבת צעדים אחדים, רחוק רחוק מן המציאות. אילן מוציא מזרועותיה בחזקה את אורי, מושיבו על כתפו והולך לו מכאן הלוך ושרוק. אורי צוהל, עיניו השחורות מאירות כאבן טובה, רוכב על סוסו הענקי בלי להסתכל באמא הנדהמת.

היא מתיישבת מול אסופי הישן. עדיין יש לו צללים שחורים בפניו, שעיניו שקועות בהם עמוק, עדיין אחוז הוא חולשה רבה, שעליה דיבר אתה ד"ר תאומי. עד מתי יימשך הדבר? אין היא יודעת. רק יודעת שהיא עצמה לפני שנה הבריאה מהר, אף-על-פי שהולדתו של אורי היתה קשה ביותר.

בעצם עליה להודות לאחות הראשית המופלאה עדה על שכבר בבית היולדות ניתנה לה האפשרות להחלים. לא פעם תיאר אסופי באזניה כמה משונה היתה פגישה זו לאחר שנים רבות, עת נתקל פתאום, בפרוזדור הארוך, ששימש גם חדר-המתנה, בעדה “שלו”. הוא הכיר אותה מיד, ואילו היא לא היתה בטוחה לגמרי, אבל כשהרים מתוך עצבנות את ידו לתלתל המצח נתפזרו כל ספיקותיה. זה יכול להיות רק אסופי, המבוקש מכבר, אבל מה לו כאן בין הנשים? בהתרגשות בירכה אותו לשלום, את השתקן, ובזהירות שאלה אותו אם רצונו לבקר אצל מי שהיא. כן, אצל אשתו. על פני עדה “שכנה פתאום קרן אורה”, לא פחות ולא יותר. תפסה אותו בגבו וכך הלכה אתו מחדר לחדר, עד שהגיעו לבסוף לחדר שלפני האחרון, לשושנה. הדבר כבר היה אחרי הלידה, מותר היה לו להיכנס רק לשתי דקות. ואז הוליכה אותו עדה אל חדר-התינוקות והראתה לו את בנו. זה היה יותר מדי בשביל ה“מותק” של עדה. כמו לפני עשרים שנה הטיל פשוט את ראשו על הכתף הנאמנה לו, ונינוח עליה עד שהגיע שוב לידי שווי-משקל. גילוי המטפלת הראשונה שלו, הבן שנולד, שושנה החיוורת – מי מסוגל לעכל בבת אחת כל-כך הרבה שמחה? אולי קשה יותר מלעכל צער. ואז הותר לו לבוא שוב בערב, לשבת ביחד עם עדה, לשמוע ממנה מה התרחש במשך כל הזמן הרב. כל המכוסה נתגלה פתאום. כל המטענים שנצטברו, נתפרקו. עיף ומאושר הלך אסופי סוף סוף לחברי קיבוץ הגרים בקרבת מקום כדי ללון שם.

צריך היה עכשיו למהר גם להורי שושנה ולבשר להם את הבשורה. אבל הוא לא יכול, עדיין לא יכול. גדוש היה מכל החדש הרב. בתחילה צריך היה לעשות דין וחשבון לעצמו. מחר ישכים וילך אל ההורים, וביחד אתם יבקר אצל שושנה.

וכיצד נראה המצב החדש!

שאלחנן ועדה עבדו יחד במלחמה, זאת ידע כבר מימי תל-אביב, אבל שנישאו זו לזה לאחר זמן, היה חדש בשבילו. ובכן, בכל זאת לא מרדכי הביישן אלא טורנוב החרוץ ביותר כבש את האחות, המתלמדת מאז. עדה ודאי היתה אשת רופא מצויינת. מומחית בעצמה, אף שלא למדה רפואה ממש. מאז היו וישנן בישראל אחיות לאין ספור במקומות אחראיים, העושות עבודה עצמאית לתפארת, הזוכות להכרה מאת רופאים מעולים, גדולים במקצוע. בקיבוצים מרוחקים ביחוד, שבימים ההם היה רופא מבקר בהם רק פעם בשבוע, היתה האחות נפש הריפוי. לעתים קרובות היו החולים מתייחסים אל האחות בהרבה יותר אמון מאשר לרופא הזר להם, המופיע בקיבוץ רק לזמן מוגבל. הרופאים היו תמיד מתחלפים, ואילו האחיות נשארו, היו חברות בקיבוץ, נישאו והקימו משפחות בתוך החברה. במקרי מחלות רציניים היו נמלכות ברופאים ומטפלים בחולים לפי הוראותיהם.

על ראשית זו של חיי אורי היה אסופי חוזר כמה פעמים באזני אשתו, וכבר נדמה לה שראתה זאת במו-עיניה, ולאחר שנים נזדמנה בעצמה עם עדה זו. עכשיו, כשישבה כך, מסתכלת בישן, שוב פקד אותה הרעיון המשונה, שביסודו דמה לחוויה הפנימית החוזרת של אסופי, שכבר תוארה למעלה, הרעיון שכבר העסיק אותה כמה פעמים: לאסופי אין לא הורים, לא קרובים, לא עבר, אבל משהו אופף אותו, שנראה יותר חזק מכל הקשרים הללו, כאילו מישהו מלווה ושומר עליו מרחוק, לא נראה אבל מצוי תמיד. זמן רב היתה סבורה, שמרדכי ממלא תפקיד זה אבל עכשיו, ששוב אינו אצלם? אולי עליה לעשות מאמץ כדי למלא לפחות חלק מאותו כוח מסתורי, אותו חלק של מרדכי שהוא עצמו אינו יכול לתרום? כן, לולא היה אילן ציניקן כזה, אפשר היה לדבר אתו, אבל אילן כפי שהוא… ולולא אילן, שואלת שושנה את עצמה מיד, מה היה? אולי עוד יותר מורכב, שהרי הענק הצעיר מסתיר בעצמו משהו מתחת לציניזם שלו.

הנה הוא בא בצעדי ענק, מושיב את אורי על גבו, הידים הקטנות נאחזות בחזקה בכובע הטמבל, הרגלים הקטנטנות נעלמות בכפותיו הגדולות של אילן.

“אסופי שלך הוא בעל מעניין, ואת משגיחה עליו שיישן! מוטב תנערי אותו ותלכי אתי לארוחת-בוקר נוספת. יותר חשוב משינה, עכשיו באור היום”.

אסופי מתעורר. מסתכל סביבו בתמהון.

“אתם מחכים לי?”

“ארוחת –בוקר, אדוני הצעיר. אנחנו כבר חצי רעבים”, מתלונן אילן.

"כך תיארתי לעצמי תמיד אדם רעב, גליית שכמותך! מה דעתך, אסופי? " אומרת שושנה.

“אל נא בריתחה, שושנה. הרי טוב שישנו. אילו היו כולם ‘קייליקרים’ כמוני”.

“ככה הן הנשים, אסופי. אבל אותי היא לא תצליח להרגיז, אותי לא”, אומר אילן ויורה אחד מברקיו הכחולים בשושנה היושבת מולו.

‘אותי לא תצליח לשרוף במבטיך הנלהבים’, מהרהרת שושנה. והיא פולטת מפיה את ה'עדיין לא', אותו היא שוכחת לפני שהדבר מגיע בשלימות להכרתה.


כמעט לתמהונה שומעת היא את עצמה אומרת כעבור חצי שעה לרופא בית-ההבראה בחדרו:

“לא רק הוא, אף אני עצמי הייתי שמחה מאד אילו חזר כבר הביתה. יש לו מטען רב מאחוריו”.

"אני מבין, וגם מקוה שבקרוב אוכל לשחררו. אבל כרגע – "

“אתה משאיר את המועד בצריך עיון, למה?”

“משום שעדיין אינו בריא, עדיין לא לגמרי. זה הכל”.

ד"ר אירווין מסתכל באשה. אינה נראית כלל שהיא מסוגלת לשאת סבל הרבה. צעירות אלו, מהרהר הוא. החיים עם אסופי בלי ספק קשים הם, גם אם היא אוהבת אותו. האהבה באה והולכת, אבל התפקיד נשאר, לכל ימי החיים.

“האם עלי לבקר אותו לעתים קרובות, ועם התינוק או בלעדיו?”

“אין לי כלום נגד הביקורים. ואם הוא רוצה לראות את התינוק, מה טוב. בעוד שבוע אוכל להגיד לך יותר”.

היא עוזבת, חוזרת שקועה בהרהורים לאולם-האוכל, שם יושבים אילן ואסופי ומחזיקים בידיהם כוסות תה. את התה כבר שתו מזמן, אבל כך נוחה השתיקה יותר. אורי רוכב על ברכי אסופי.

“ובכן, מתי אוכל לצאת, שושנה. מה הוא אמר?” לוחץ אסופי.

“בשבוע הבא, אולי”, משקרת היא, “עוד לא בטוח. אולי. הוא מרוצה ממך, הייה גם אתה מרוצה, אסופי”

בחוץ, תחת שמש נובמבר החיוורת, יושבים כולם על ספסל. אסופי מחזיק את ידה של שושנה בידו. הם שותקים. באחד החדרים מנגן הרדיו. שומעים את ה’חמישית'. “בטהובן”, אומר אילן ומרשה לעצמו לשקוע בחלומות. גם שושנה מפליגה במחשבתה. שומעת בבהירות את אביה אומר, שעה שמנגנים בקיבוץ תקליט בטהובן, “אירופה בקדמת אסיה, בתי, אבל בכל זאת אירופה”.


מובן ששושנה רוצה כי בעלה יהיה סוף סוף שוב בבית, אבל אי-שם ואיכשהו נראה, כי מתקרבים צללים. היא מרגישה בכך, עדיין לא בבהירות. מכאן תמיהתה על בקשתה, המיכנית כמעט, לרופא, שישחרר את החולה מיד. בכל נימי נפשה רוצה היא בשובו, ועם זה פוחדת ממשהו שאינה מכירה, שאינה יודעת להגדירו.

כעבור שבוע מוכרח אילן לעזוב את בית-ההבראה, חופשתו נסתיימה. מבחינה מדינית לא היו השבועות הללו רגועים במדינה. בכל הארץ שררה התמרמרות, משום שכמה מעצמות גדולות לא קיימו אלא חלק מהבטחותיהן לישראל לעזור לה ולפצותה על מצבה הקשה. את השטחים שכבשה במבצע-סיני נאלצה להחזיר בהדרגה, ונצחון הגבורה נראה כהופך לתבוסה מדינית. עד מהרה ידעו הכל, שהקרבנות היקרים לא הצליחו להביא את השלום הנכסף מאז ימי מלחמת השחרור. כמאה ושמונים חיילים נהרגו. כעבור שנים אחדות יכול היה כל ילד להכיר, שכאן שורש ההתחזקות של אחת הארצות השכנות האויבות.

שטחי הגבול היו בסכנה, ממש כמו לפני “מלחמת הבזק”, שנמשכה רק חמשה ימים. היה הכרח, איפוא, להמשיך בחיים ההרפתקניים, שפירושם בשביל רוב הצעירים עבודה ביום ושמירה על הגבול בלילה.

גם אילן חש בכך. ההקלה היחידה היתה, שנהרו כאן, כמעט ללא הפסקה, עולים חדשים, רובם מארצות המזרח, חומר אנושי חדש ורענן, מוכשר ונוח להסתדר גם בשטחים הקשים ביותר. במהירות הנודעת נוסדו נקודות חדשות רבות, המקומות ממש צצו מן הקרקע, ולעתים הקימו בתים מוכנים תוך עשרים וארבע שעות. ברור, שהתפתחות כזו דרשה מכל אחד התכוננות עילאית בכל מקצוע. והכל עמדו במבחן. ההישגים הפכו אט אט כוח-משיכה לתיירים. הדינאמיקה בישראל נעשתה לאחת הסיסמאות החביבות של השנים ההן, ומעלתה שהיתה מבוססת על המציאות.

היתה זו התשובה השניה למבצע סיני, שנסתיים בכשלון שלא באשמת ישראל – תמיד ראה ורואה העם הזה את המענה בחיוב, תמיד נאמן לאופטימיות שלו למרות הכל, לחיוביות הגובלת בדתיות, לדחיה גמורה של כל שלילה. לא ביקורת ולא הסכמה לגבי משהו שלילי שבעובדה מצערת אבל מוגמרת, אינן יכולות לשנות דבר; רק מאמץ מחודש, פעולה מחודשת, יכולים לסייע – זוהי התפיסה היהודית. המשכת השיטה שהתחילו בה, נאמנות למטרה שהוכרה כטובה – אלה הן התחנות שבדרך.

לאסופי היתה עוד במשך חודש שלם הזדמנות לעקוב אחר הדברים באמצעות הרדיו והעתונים, בעת ששהה בבית-ההבראה. חוץ מן הביקורים הקבועים של שושנה, קצתם עם אורי וקצתם בלעדיו, וחוץ משיחות נימוס אחדות עם הזוג הקשיש ליד שולחנו, היה בודד למדי ולא בא במגע עם איש. הפצע אשר בראשו נתרפא אך לאט, וכל מבנה גוו נראה מזועזע, במידה מסויימת מחמת העומס הנפשי החזק ביותר של חוויותיו האחרונות. שוב מצא את מרדכי ומיד איבד אותו לעולמים. רק מתוך זעזוע התגבר על עד מהרה על שתי החוויות. אבל אחרי הזעזוע באה ההתעוררות ומיד לאחריה הקוטב ההפוך – השקיעה, תקופה שאינה מתאימה ביותר לריפוי פצעי גוף. גם ד"ר אירווין, שהפיק כל זה לאט לאט ובסבלנות מתוך החולה, הסביר לעצמו רק כך את האטת ההבראה השלימה.

אסופי, שבתחלה היה קצר-רוח, התרגל אט אט למצב סביל זה, ולעתים כמעט היה מרוצה, שהמסך המפורסם לשמצה, העוטה על-פני העתיד, עדיין לא גילה נטיה להתרומם. ביחד עם החולשה תקפה אותו מין יראת החיים – רק קריאה עצומה יכלה לעקור אותו מן התרדמה הבלתי-רצויה. עדיין לא ידע, שעליו לחגור עוז-נפש לקראת קריאה זו, לא ידע מאין תבוא.


 

פרק חמישי: חזרה לקיבוץ    🔗

בתחילה ניסה במשך שבועות אלה לקרוא בספר של אפלטון, שאילן השאילו לו לאחר הפצרות מצדו. אסופי לא ידע שאילן ברר בין ספריו בכוונה – היו לו כמה ספרים במטענו – לפני שהשאיר לו את “פידון”. אולי, כך חשב, זהו חומר הקריאה הנכון להוכיח לאסופי לאט לאט, שאבדן אדם אינו אלא דבר שבגוף, פרידה זמנית בלבד. ארך זמן רב עד שאסופי שקע בקריאה, סתם, ללא השכלה קודמת או הכנה. וגם עכשיו, כשהתחיל להבין אך קצת מן הכתוב, שאל את עצמו שוב ושוב, האם אמנם ייתכן שזוהי האמת, שהדבר הנראה ביותר באדם הוא נעלם, שאי-אפשר לגעת בו, ללטף אותו, לדבר אתו. כיצד, איפוא, אפשר להיות בקשר אתו. מלים, מלים נבובות ותו לא – כך נדמה לו – נאמרו כאן על המשך החיים, על אי-פרידה.

ערב אחד זרק את הספר בתנופה גדולה ארצה, אל מתחת למיטה, והשתרע לו בנחת. כן, חסל – מה לו ולפטפוט הזה? בו עשרים ושתים הוא, שוב ניצל, שושנה ואורי מחכים לו – מספיק, מחר ידבר עם הרופא דברים ברורים.

והוא עושה זאת – ומחרתיים הוא נוסע הביתה. פתאום הוא בריא צעיר וחזק, חסל סדר טיפשות של מחלה. אפלטון – גם כן משהו. הקיבוץ הוא ישות קיימת. מוכרחים לעבוד. יש להמשיך. במעמקיו אי-שם תקוע מרדכי ולא יזוז משם, זה מספיק לו. מה יכול לקרות לו, לאסופי?

מאומה. הוא עומד בכניסה לחדר-התפירה. ארבע מכונות מטרטרות, איש אינו שומע לדבריו.

“שושנה, מה נשמע?”

“אסופי!”

“זה שמי, שלום לכולכן”.

“שלום, שלום. מה שלומך? מאין באת?” הבחורות מתחרות אלו באלו בצעקות.

“מפאריז, כמובן. מה אתן חושבות?”

שושנה עומדת לידו, מסתכלת אליו מלמטה למעלה. מה אתו? כל כך צוהל וצועק" לא יד למצח. נדמה לה שהיא חולמת.

הוא כורך זרועו מסביבה, זרוע חזקה. חסל סדר המשחק הרומנטי של מבריא. הזרוע תופסת אותה כחיים עצמם. חסל סדר הכשפים המשתקים של עודף טיפול, פינוק, תרופות ושטויות, וכיוצא בהן.

מביאים את אורי מבית-הילדים, ומכאן הוא רוכב על כתפי אסופי. אילן היה סוס יותר חזק, אבל אסופי סוס טוב יותר. שלשתם פורצים למעון ההורים, בקולי קולות, בפראות, ללא רסן. סבתא וסבא מצטרפים מיד למשחק, אינם מעיזים להביע את רגשותיהם לגבי השיבה הפתאומית הביתה, מסתכלים רק בשושנה שלהם, ועם זה יודעים. האם יחזיק מעמד לפי שעה? כן, אומרות עיני שושנה.

הרי עליה לדעת זאת. ההירתעות הידועה של אסופי כאילו נידפה ואיננה. עליז וגא, כאילו ביצע תפקיד גדול, אהבה חדשה ביניהם. שניהם שרויים על-פני שטח שוה.

מה קרה? שום דבר מיוחד, פרט לכך שחלק אחד ממרדכי מוסיף ל פעול באסופי – האומץ שלו, גבורתו, התמדתו. כן, הצוואה נפתחה, הירושה נמסרה.

כבר שעת לילה מאוחרת כאשר שושנה נרדמת, רפוסה כולה בזרועות אסופי. ראשו מונח צמוד לראשה. סוף סוף הוא ישן בשקט שינה עמוקה, ללא חלום. החברים קבעו – ואסופי קיבל דעתם – שהוא ראשון בתור לקבל את הנהלת סידור העבודה. בכל חבורה ממלא הוא תפקיד חשוב. אסופי הכיר תכנון זה לראשונה בקיבוצו של אילן. עכשיו, בכל ערב, יקרא בעצמו את הרשימה, ועליו לחברה יום יום מחדש.

לא היתה זו עוד אותה עבודה אילמת בחקלאות או ברפתות, שעשה עד כה. התפקיד החדש הביא עמו מגעים חדשים. פתאום הכיר הרבה יותר מאישיותו של כל אחד, מנטיותיו וסילודיו, שגם בציבור זה הם משתרעים הרבה יותר מאשר על שטח העבודה. הוא קיבל על עצמו – אסופי כמו שהוא – שלא לשבץ את כוחות העבודה באופן שרירותי, ללא בירור פה או שם, אלא לשים לב גם לרצונות ולשוחח בפרטות על ימי חופשה ומילוי מקום. כך רצה, אבל מי שהכיר אותו ידע עד כמה הוא נרתע אפילו מן האינטימיות הקלה ביותר, גם אם היא הכרחית, ומשתדל להימנע ממנה. אבל ה“בכל זאת” הטיפוסי לו פקד עליו שלא להשתמט מהחלטת החברים, ובפרט שהם נתכוונו לטובתו.

במשך היום היו רואים אותו לעתים קרובות מופיע במקומות שונים, הולך או עומד ורושם שמות ומספרים. גם שווק התוצרת החקלאית היה נתון בידיו.

ואילו שושנה, למרות היותה אשה, מתעניינת יותר מבעלה בחדשות המקומיות. במשך היום כבר נדונו לפרטיהן ליד מכונות התפירה ובערב מצאו לעתים קרובות אישור והשלמה ב“סידור העבודה”; שהרי אחר הכל, בניגוד למה שבני אדם “מבחוץ” מתארים לעצמם, הקיבוץ אינו אלא ציבור של יחידים, המנסים לחיות בשלום זה עם זה למרות כל הקשיים החיצוניים, ולהפיק את מירב הטוב. לא ייתכן, שחברה בת מאתים עובדים תחיה ללא הפסק בשלום ובשלוה, אלא שתוך ליבון דברים וטיפול שוטף בבעיות מכירים את ערך החבורה ואת ליכוד הברזל שלה בכל מצב. כל מי שהיה, אפילו במשך שנה אחת בלבד, עד לשיחות הערב והלילה ולמלחמות הדברים מקבל את הרושם שהדיאלוגים היווניים קמו בימינו בקיבוצים שבישראל לתחיה בשינוי-מה, אך אין צורך להרחיק לכת עד ליוונים. כמעט שאין מופת טוב יותר מהוויכוחים התלמודיים אצלנו. רק הנושאים השתנו.

סיכויי ההתפתחות של חבר הקיבוץ גדולים הרבה יותר מאשר סיכויי הפרט מחוץ לקיבוץ. כי הקיבוץ סופג חלק גדול מדאגות יום-יום: חינוך הילדים, עזרה לחולים, לימוד וחינוך – לכל זה דואג הוא, אפילו שאלות תלבושת ומזון נפתרות בפורום ציבורי. מים וחשמל, ספרים ועתונים – הכל חינם. עם כל אלה, מתנהלים החיים בחוץ בדרכם הם, ובקיבוץ מכוונים הכוחות האישיים בדרכים אחרות, יותר חפשיות. יש גם צללים, אף כאן מהוה ה“חירות” קניין מסוכן.

אפשר להרגיש כאן את החירות בהנאה מספרות, מאמנות, וביחוד ממוסיקה. כל קיבוץ עומד מבחינה תרבותית על רמה. אף כאן מחשיבים את בילוי הזמן החפשי, אבן גם פה, כמו בכל מקום בו מתרכזים אנשים, יש שמשתמשים לרעה בנכס היקר. כל אחד הוא “תלוי”, אם “מבפנים” ואם “מבחוץ”, – ומי יכריע מי נמנה עם “הנבחרים”, ומשקלו האישי של מי רב ביותר?


לאחר יסוד המדינה ביחוד, התעוררו בכל הארץ כמה וכמה ויכוחים, בעד הקיבוץ ונגדו. לא כל עולה חדש רוצה למצוא לו מקום בקיבוץ שעל הגבול, ולא כל מי שכבר נמצא שם מוכן להישאר. הערים הססגוניות מושכות, אם כי בעיית הפרנסה שם קשה. הקיבוצים הגדולים, הקיימים זה עשרות בשנים, כמעט ולא נשתנו מבחינת המבנה. החידוש הוא רק, שלמרות עקרונותיהם ושאיפותיהם הוסיפו כמה קיבוצים ענף פרנסה תעשייתי, נוסדו בתי-חרושת, שמקצת מעובדיהם חברי קיבוץ ומקצתם שכירים – זו הפעם הראשונה בקיבוץ. דבר זה גרם בזמן הראשן בהכרח למחאות רבות מצד החלוצים הוותיקים, אבל אלה לא יכלו לעמוד מול זרם הזמן, ובפרט שמספר החלוצים הללו פוחת והולך, והדור הבא אחריהם דוחף קדימה. חלק גדול של תושבים ותיקים בארץ מחוץ לקיבוצים קיבל את עובדת התיעוש החלקי בקיבוצים בודדים בצער עמוק. נדמה להם, שמשאת-הנפש המאירה של התנועה הקיבוצית, שהיתה אופיינית ל“מדינה בדרך”, מחווירה והולכת לאיבוד. אבל גם ותיקים אלה נאלצים להשלים עם הדרכים החדשות של ההתפתחות.


בחוצפתה כי רבה מרכינה מרגלית את ראשה שחור התלתלים על כתפו של אסופי, היושב ליד השולחן בקצה חדר-האוכל וכותב.

“אל תשים את זאב בקרבתי, שומע אתה?”

“למה, הרי הוא הבחור שלך”.

“שטויות. שוב אין אנחנו מתאימים זה לזה, הוא ואני. זה הכל”.

“לא מעניין אותי. סידור עבודה איננו משחק. הפסיקי עם השטויות”.

“אם אין אתם מבינים אותי, אלך לי עם רפי. הוא יחסר לכם. חולב כמוהו לא תשיגו”.

“ומה יהיה על יהודית, הבחורה שלו?”

“מה זה נוגע לי?”

“הרי היא בהריון”.

“יש לה הקיבוץ, אינה בודדת”.

אסופי מזדקף. מרגלית עומדת לצדו, כמעט נוגע בשד שלה בכתפו.

“לא כלום. למה הלך אתכם לסיני ועזב אותי לבדי? ורפי היה כאן, ונאלץ לעבוד”.

אסופי תומך ראשו בידו. כן, הרי שושנה סיפרה לו על כך בבית-ההבראה, כאשר היה כל-כך רדום. השומר מרגלית הוא? היא ממרוקו. זאב אי-שם מאירופה. ורפי הספורטאי, הבלונדי-לבן, כולו אמריקאי. וגם ציוני. לא בא מאונס, אלא מתוך התלהבות ושמחה. רוצה להיות שותף לבניין ולחוויה. נלהב שבנלהבים, הוא רוצה במרגלית והיא רוצה בו.

עכשיו יושבת היא, מעשנת ונועצת עיניה הילדותיות העגולות, השחורות כציציות ראשה על מצחה, בשולחן הפשוט.

“אנחנו עוזבים. זה יהיה הפתרון הכי טוב”.

“לאן?”

"לא חשוב. היום באסיפת הערב אודיע זאת בקול רם. תראה, הערב – "

“זאב ורפי יודעים על כך?”

“יידעו”.

“מרגלית!”

“אסופי, אל נא תצעק. מי יודע מה עוד יקרה לך, עם שושנה שלך, אחר-כך יודעים תמיד הכל”.

אסופי קם.

“עד הערב”, אומר הוא ויוצא מהר. אינו רואה איך מרגלית הקטנה נצמדת לשולחן באולם-האוכל החשוך, הגדול, בוכיה, משום שאין איש מבין ואתה, והיא עצמה מבינה פחות מכל.

למשרד מספיק אסופי להגיע מפני הסגירה.

“לאן נשים את זאב, חנן?” שואל הוא את המזכיר. “לגן-הירק שוב אי-אפשר”.

“למה?”

“בגלל מרגלית”.

“שטויות. אל תשים לב לדברים כאלה. אל תפתח פתח לכך”.

“תראה הערב”.


עיף מגיע אסופי לחדר שלו ושל שושנה. היא כבר כאן, חזרה זה עתה מחדר-התפירה.

“כבר היית אצל אורי, אסופי?”

“עדיין לא. נלך אחרי-כן יחד”.

“שמע, מרגלית חושבת ברצינות”.

“כבר שמעתי, מפיה”.

“מפיה?”

“כן, דיברה אתי בעניין העבודה”.

“ובכן?”

תראי, הערב".

זו הפעם השניה חוזר הוא על המלים הטפשיות של מרגלית. למה בעצם? אינו יודע בעצמו. נראים הדברים כאילו רצה בעצמו לראות משהו הערב. מה הדבר?

הוא מטיל עצמו למיטתו. שושנה הולכת להתקלח, סדין על כתפה, שקיק בידה, מטלטלת אותו הנה והנה. כמה שליווה היא, לא מתוחה. הוא מקנא בה. רוצה לנשק אותה. כאן, מיד. אבל היא איננה, וכשהיא ישנה הם מדברים.

הוא נבהל בראותו את שושנה חוזרת. עדיין הוא נופל לעתים במשך היום לשינה קצרה. החולשה עדיין לא הרפתה ממנו לגמרי. קם מיד כדי ללכת עם שושנה לאורי, והתפלא כשאמרה: “אלך להורי, ואתה תבקר אצל אורי לבדך”.

“למה?”

“מפני שאתמול לא הייתי אצלם. גם היום לא ראיתי אותם. סוף סוף הרי באו לכאן למעני או למעננו. הרי יכלו להישאר בחיפה”.

“כן, אני מבין”.

שושנה נועצת בו מבט קצר. שוב אותו הקול העיף, ששמעה בבית-ההבראה לעתים קרובות. גם אילן היה אז מודאג. מתי ישוב אסופי להיות לגמרי בסדר?

אולם הוא לא היה כלל עיף. עכשיו ודאי לא. רק עצוב על שהורי שושנה מתחרים בו שלא ברצונם על מקומו בלבה. נראתה יפה, בשמלתה הלבנה החדשה, יפה ונחמדה.

לאט לאט ומהורהר מהלך הוא אל בית הילדים, מברך לשלום בפיזור-נפש את המזדמנים בדרכו, ופה ושם פוגש הוא אם או אב ההולכים באותו כוון. שושנה צודקת, בעצם, סבור הוא. מובן שיש לדאוג להורים. משהו דומה חשב פעם גם בנוגע לזהבה ויעקב, ולא עלה כלל על דעתו שאינם הוריו ממש. אבל בכל זאת, היום – היום ממלאת שושנה את המקום הראשון בחייו. ואילו אצלה ההורים עדיין חשובים כדי-כך, שלעתים יורד בעלה לדרגה שניה. אמנם על-פי רוב היא מפצה אותו מהר על כך, מסלקת פתאום כל עניין אחר ושייכת כולה רק לו. גם על זה הוא חושב…

והנה אורי על ברכיו, צוהל ומשתולל, ובמשך שניות אחדות מתמסר לאסופי כל-כולו. כמה מופלא רגש זה, ילד שלו, בשר מבשרו. למה איפוא לא להניח להורי אשתו, שיראו את פרי בטנם כשלהם, שיוודאו קניין זה כל פעם מחדש? שוב “בכל זאת”. שוב להסתפק במועט.

לאט לאט, טיפה אחר טיפה, כך נוזל בו הדבר. כמעט שאינו מכיר בו, עדיין לא. אפילו אבן הולכת ונעשית חלולה – האם היא חשה בכך?


כעבור שבוע. אסופי, עכשיו כבר מומחה מקובל ב“סידור עבודה” – אמנם אין מביעים כאן תשבחות, ובוודאי שאין חולקים אותן בפרהסיה – מוצא בדואר מכתב ארוך מאילן. תחת שמש דצמבר החיוורת יושב הוא על תיבת תפוזים הפוכה, נשען אל הקיר החיצוני של מחסן המספוא וקורא. מכתב טיפוסי לאילן, מלא סיסמאות וסימני קריאה. בצד אפלטון, “המשתה”, ארוס וידידות גברים מזכיר הוא בחורה חדשה, מקרוב באה" “פנים מתוקים כפני מאדונה, עם שביל באמצע התסרוקת ותלתלי מלאך”. לא יתכן! אילן בין המעריצים. לא יתואר! ובסוף המכתב, בקיצור נמרץ ואל הענין: “ביום הששי הזה אבוא אליכם”.

אסופי מסתכל בשעון, שתים עשרה-פחות רבע. לא, אינו יכול לחכות עד אחת. הוא מוכרח לספר מיד לשושנה. בהילוך מהיר הוא חוצה את החצר (בדומה לכך ודאי רצה אמו הצעירה בחלום הקדחת של מרדכי), וכבר הוא ליד חדר התפירה. מאזין רגע לרעש המכונות ולשיחת הנשים: “שושנה ואסופי הם ההוכחה הטובה ביותר, כמה טוב יכול להיות – הכל מעשה ידיה של אותה מרגלית”. הוא נכנס, מסלק את התלתל מן המצח, וכבר הוא ליד שושנה.

“כן, אסופי?”

“שושנה, אילן בא ביום הששי”.

“נפלא”. כולה מסמיקה משמחה, מאירה פניה אליו. כן, שניהם הם באמת ההוכחה הטובה ביותר, אף הוא סבור כך ברגע זה. רק חבל, שהללו מדברות בקול רם כל-כך ובגלוי. למי זה נוגע? האם יחדלו פעם שיחות אלו? ‘אסופי, אולי ידעת כיצד הוגיע אלחנן שלך, דוקטור טורנוב, את מוחו על הלחישות בנוגע למוצאך’. ‘כיצד סבור היה לבטל אותן, על-ידי שיכניס אותך לבית-היתומים’. היו גם לחישות אחרות. אבל לחישות קיימות, כנראה, תמיד – אחת נשענת על חברתה. הן גדולות ועולות כמגדל, עד שהוא מתמוטט. אז באים על-פי רוב אנשים, חדשים לגמרי, מצרפים את החלקים, מניחים אותם זה על-גבי זה, על-פי רוב שלא כראוי, וקם מגדל, הפעם של שמועות ממשיות – הכל שקר, הכל מסורס. מוטב שלא להאזין. לעולם לא. לא בתחילה, לא בעת ההתמוטטות, ולא בעת הקמת המגדל החדש – הרי הכל איננו אלא נטל, ללא צורך, מסוכן, ובכל זאת חסר חשיבות.


“ומה עם אותה מאדונה, אילן?”

“ששש. האם שושנה קראה?”

“לא, רק אמרתי לה שאתה בא”.

“כל מה שכתבתי נכון, פעוטון. עור לבן כחלב. שערות ערמוניות. עינים ירוקות, ירוקות ירוקות. נראית כשלגיה. יותר מדי יפה בשבילי, פעוטון. שלגיה מובילה את הדוב שלה, ככה זה בערך”.

“ומה שמה?”

“לא חשוב. בשבילי שמה שלגיה. קוראים לה אסתר, אסתרקה. מלכת אסתר, יש לה כל מיני שמות. היא באה רק לבקרנו, עד שיבואו הוריה. הגיעה מאנגליה, שם כבר למדה עברית. משפחה ציונית ותיקה. בת שמונה-עשרה. כבר עמדה שם בבחינות בגרות. רוצה ללמוד תולדות האמנות. עכשיו היא נחה קצת, לפני הלימודים. מכירה את הבטחון בקיבוצים, שוברת לבבות של גברים – ומצפה לאבא ואמא. עכשיו אתה יודע הכל”.

“כלום אינני יודע. זה הכל? האם אתה אוהב אותה, באמת?”

“עוד צריך לשאול?”

“והיא יודעת?”

“אולי. כשם שיודעים כי מחר תזרח השמש ובערב תשקע. היא כבר שמעה משהו, גמגום טפשי שכזה”.

“אתה וגמגום! הרי אין אתה טירון. האם ענתה לך?”

“שטויות! מה אתה חושב, בעצם? היא אמרה שלכל חברי קיבוץ יש הומור. בזה נסתיים הדבר בשבילה. וכן הדבר עכשיו גם בשבילנו. בנוגע לזה, אסופי, אף מלה לשושנה. ללגלג על עצמי יכול אני בעצמי. ומה שלום אורי? האם עוד יכיר אותי? ומה עם העבודה החדשה? דבר נא סוף סוף”.

“למה, בעצם, ששושנה לא תדע על שלגיה?”

“כל-כך הרבה נמשך הדבר אצלך? משום שנשים עושות מכך מיד קשקוש. עכשיו אתה מבין? גם אשתך אשה היא”.

“השבח לאל. ובכן, טוב, נשתוק. העבודה החדשה מעניינת מאד. אמנם תמיד יש עסק עם בני-אדם. האין קוראים לכך ‘יחסי ציבור’? שאל נא את שלגיה”.

“אסופי, אני מזהיר אותך. שום דבר נוסף על כך, השמעת, פעוטון?”

“טוב, אדוני הדוב”.

“הנהו מארגן העבודה. שוב לא ביישן, לא נבוך, חסל יד למצח. אסופי חדש. חבל שעדה ואלחנן אינם כאן, או זהבה ויעקב. מה נשמע באמת?”

“עדה תובעת תמיד הודעות מפורטות על התפתחותו של אורי. עלינו לבקר אותה פעם. מה יש להודיע? עוד שן ועוד אחת, ושוב אחת. הילד – עליז, מפונק, חצוף – רואה את עצמו כאילו הוא מרכז הבריאה. הרי מכיר אתה ילדי קיבוץ. כשנכנסים פעם בבוקר לבית הילדים שומעים מכל צד: ‘מה, אינך אדם עובד היום, מה קרה?’. צלצול המלים אינו יפה, מרמז על משהו של אנוכיות וכדומה. אבל מה אתה רוצה מהם? הם רגילים בכך, שאנו עובדים והם משחקים. המשחק הוא עבודתם. וזה גם נכון. ובכל זאת יש הרבה ‘מתווכחים’, המדברים בערב בחברה על שיטות החינוך הבלתי-נכונות. על הילדים לדעת מגיל צעיר, כך טוענים הם, שגם הורים פנויים לפעמים, ולפעמים חולים או חלשים, לא מסוגלים לעבוד, או שדווקא באותו יום יש להם חופש, כיוון שבשבת האחרונה עבדו במטבח”.

“טענות נכונות. צירך סוף סוף להתחיל פעם במה שקוראים, ‘חינוך’”.

“כן. אבל לא בשלוש השנים הראשונות לחייהם. מה הם מבינים? עוד יספיקו להיות רציניים אחר-כך, כשיבינו. האם עליהם להיוולד עם הרגש הסוציאלי? לגלות יחס מיוחד כלפי חולים וחלשים?”

“ברור, אסופי, שנולדים או שלא נולדים עם רגש זה. רק לאחר זמן אפשר לדעת זאת”.

“עוד יש פנאי. אם הרגש הוא דבר שישנו או איננו, הרי ממילא מיותר לעוררו”.

“ואם איננו, אין אנו אשמים בכך”.

“זו דעתך?”

“לא, אפלטון הוא האומר זאת: ‘כל אחד הוא כמו שהוא, ויכול להיות רק כפי שהוא מסוגל’”.

“תיאוריה נחמדה. ובכן הקץ לאחריות”.

“לא נכון. יש אחריות, האם יכול אדם להתנער ממצפונו?”

“אינני יודע, אילן. עלי לחשוב רגע”.

“יש פנאי, בוא נלך לשושנה”.

“ובכן, גם אנגלית רוצים אתם ללמוד” יכולת לעשות זאת בפשטות, כשהיו כאן עדיין האדונים האנגלים. אבל מובן, אז הייתם עדיין בחיתולים", מדבר אילן מלמעלה למטה, שכוב על מיטתו הרפודה של אסופי ומחייך לשושנה ואסופי, הישובים שניהם על המיטה השניה. שני הדלפקים שבחדר מכוסים בגדים וחפצים שונים.

“רק אתה היית אז מבוגר, והיום אתה איפוא סבא שלנו”, מלגלגת שושנה.

“שושנה, היזהרי. ייתכן שיש לו תפוח בפה, ופתאום יבלעהו”.

אילן קופץ מן המיטה ונאבק עם אסופי, ההודף אותו בבת-שחוק. הוא נראה חזק יותר משהיה לפני שבועות אחדים.

“הרי זה קטע מתוך שלגיה”, מעירה שושנה בהיסח-הדעת.

“האם נשתגעתם לגמרי? אם אסופי כבר מצטט מתוך האגדה, מה אתה רוצה ממנו, אילן?”

“לא כלום. ובכן נשוב לנושא. יש קורסים טובים על-ידי התכתבות. גם אצלנו יש הלומדים בשיטה זו. כתבו לירושלים. את, שושנה, הרי למדת אנגלית בבית-הספר. תתחילי מיד בקורס מתקדם”.

“לא, אתחיל מחדש, יחד עם אסופי. אני רוצה לחזור על הכל”.

“יש לכם הכתובת?”

“כן, רק רצינו לשמוע את דעתך”.

“לשם-מה אתם צריכים את זה?”

“לשם-מה? האם זה מזיק לדעת שפה” אתה סבור, שילמדו פעם שפות אחרות אצלנו?"

“צרפתית כבר למדו לפנים, בבתי הספר של ‘כל ישראל חברים’, שנוסדו על-ידי הברון רוטשילד. אבל אינני מאמין שילמדו פעם בגימנסיות, בזמן מן הזמנים, רומית או יוונית”.

“וגרמנית?” מוסיף אסופי לשאול?

שושנה לא היתה שואלת זאת. מהוריה יודעת היא עד כמה לוהט ברזל זה, עד היום, שנת 1956. (עוד יידרש להחליף את שתי הספרות האחרונות 56 – ל-65, עד שייתרקמו היחסים הרשמיים עם גרמניה).

אסופי אינו זוכה לתשובה ומוסיף לקדוח במקדח שאלותיו.

“כן, בעצם למה שלא ינהיגו כאן גם את השפה הגרמנית, אחת השפות העולמיות?”

“תמים שכמותך, כנראה אינך יודע כמה יהודים נרצחו במאה זו, תוך ציות לפקודות שהושמעו בשפה זו. האם סבור אתה שהיתומים והשכולים, כל העם כולו, יכולים לשכוח זאת? ודאי, השפה אינה אשמה. גדולים כגיתה או קאנט ואלף אחרים יצרו, חשבו, כתבו בלשון זו. גם תיאודור הרצל כתב את דבריו בגרמנית. והוגים ופייטנים יהודים לאין ספור אף הם עשו זאת. אבל העם, האדם ברחוב, איננו חושב ברחבות כזאת. אין לדרוש זאת ממנו. גרמנית תהיה עוד זמן רב מוחרמת, אולי אף אצל ילדינו”,

“זאת אומר גם אבא, והוא טוען שכך צריך להיות, שאחרת לא ייתכן”, מעירה שושנה. אמנם פה ושם כבר נערכת הרצאה בגרמנית או הצגת חובבים, אף-על-פי שהשחקנים היו פעם שחקנים של ממש, לא חובבים, שם בגרמניה, אבל כאן אינם נחשבים רשמית לשחקנים. ברור, שבשביל הורי מהוה לשון זו חלק ממולדת הנפש, שפת האם".

“לא רק בשבילם. כמותם יש אלפים בארץ. הדבר איננו פשוט כל-כך”, מסיים אילן את הוויכוח.

בקומו מוסיף אסופי:

“לאט לאט מתחיל אני להבין למה אין מנגנים בקונצרטים את יצירותיהם של כל המלחינים הגרמנים, ולמה אין להציג שום סרט גרמני” (דבר אחרון זה עוד יקדים אחר-כך לבוא לפני שפיללו לו).

“יש עוד דברים שאינך יודע, פעוטון”. בצאתו אוחז בו אילן בכתפו, הידיד היחיד, הטוב שבידידיו. “תאר נא לעצמך, שישבת באושוויץ, ראית במו-עיניך את ההשמדה בגאזים, וניצלת בנס. מה היית אומר אז על הלשון הגרמנית כיום?”

אסופי רק מסתכל בו. בעיניו הכהות בוער הניצוץ הישן. שושנה נדה בראשה כאילו היתה אשה זקנה.


 

פרק ששי: שושנה ואסופי    🔗

אילן נסע. חודש דצמבר התחיל בזעם. סופות קרות כקרח מתחוללות בגליל, גשמי חורף מציפים לסירוגין כמבול. ניתך ברד, גשם שוטף, ואף יורד שלג דק, הנמס מיד. ישראל אינה ארץ של שלג. אין כאן כסות חורף לבנה כמו באירופה הרחוקה.

אסופי חזר לפני-זמן מה שוב לשמירה, למשמר לילה, שוהה לילה אחד עם חבריו בחוץ, ורק בבוקר מתחלף. באחד מלילות הכפור הללו שוכבת שושנה ערה, מאזינה לקולות הפרועים של הטבע המשלח מלפניו כל רסן, ונזכרת בימי ילדותה. אביה רצה תמיד לעשות אותה לגיבורה, שלא תפחד מסגריר, שתישן לבדה בחדר – אחר הכל לא היתה אלא פחדנית קטנה. האם הבינה כל זה, אבל מעולם לא התקוממה נגד סמכות האב. רק עכשיו מבינה שושנה דברים אלה. ודאי, מהרהרת, היא מתחילה עכשיו להזדקן. נזכרת בדיוק כיצד קמה לילה אחד, פשפשה בלאט בשולחן-הכתיבה המשותף הקטן. היתה אז לכל היותר בת 12 או 13. מצאה חבילה שלימה של דפים כתובים במכונת-כתיבה, אבל ידעה לקרוא גרמנית רק בקושי. קראה אות אחרי אות, והבינה משהו. חזרה עם המציאה היקרה לחדרה, שהיה מואר כבכשפים בברקים כחולים שתי וערב – ממש שעה אסורה של קריאה בחומר בלתי-מובן.

“העלמה לילי”, זו היתה הכותרת של כתב-היד. מתחילה לא הבינה מן התוכן כמעט כלום, אבל החליטה לבדוק ביסודיות בהזדמנות הבאה. אילו רק תתפוש מן המקצת! את היתר כבר תשלים מדמיונה. דמיון לא חסרה. דבר אחד, על כל פנים, כבר השיגה הבחורה לילי: לאחר שהחזירה שושנה את הדפים נרדמה סוף סוף, בלי לעמוד יחפה ורועדת ליד הדלת הסגורה של חדר-השינה להורים, כפי שקרה כבר פעמים. אומץ-לב להיכנס לא היה לה אמנם מעולם, אבל קרבת ה“גדולים” היתה לה כמעט לתנחומים הנכספים.

לא עברו ימים מועטים ובאה גזילת הדפים השניה, לאחר שהפצירה באמה, לשמחתה הגדולה של זו, ללמד אותה בכל זאת גרמנית. האם המורה לא פיללה לאיזו מטרה רוצה הבת הטובה ללמוד פתאום את שפת ההורים, אבל מצאה רעיון זה כמופלא ושוחחה על כך בסתר עם האב.

ככל שגדלה שושנה כן הרהרה יותר על תולדותיה המיוחדות של אותה עלמה, סיגלה לעצמה ספור זה וחיטטה לעתים קרובות בסוף הבלתי-כתוב של הסיפור הרומנטי. לאחר שנים, כשההורים עברו לקיבוץ ושושנה סייעה בהעברה, הגיעו לידיה הדפים במקרה, בלי שמי שהוא ירגיש בכך, והיא נטלה אותם לעצמה, ובו ברגע החליטה לקרוא את הסיפור שוב.

באותו ליל זוועה של דצמבר קמה שושנה ממיטתה. כמו אז נצנצו ברקים בחדר. נטלה את “לילי” מן המדף, שם הסתירה את הדפים מאחורי ספרים עבריים, והחלה לקרוא לאור-הלילה הזעיר:


"הדבר אירע באחד מאותם ימי האביב המקסימים, המפגינים כל מה שעושה את החיים כדאיים: זמירות הציפורים החוזרות, תכלת השמים הצחורים מעננים, הריח הטמיר של פקעים גדלים, ההתהוות הפלאית של זרע מפוזר, מותק הקיץ הבא, פלא הצמיחה, פתרון החלומות הקלילים, שהקרינו את ליל החורף האפל. ובאופק עמדו כחולים ההרים הרחוקים, שעל כתפיהם הבריק השלג הבתולי הלבן. האויר עצמו נטל חלק בבשורה הכללית. כחול, בהיר, שקוף זכוכית (‘איזה סגנון פיוטי, קצת מיושן’, הרהרה שושנה, מבודחת קצת).

העלמה לילי ישבה גחונה על-גבי עבודתה, חיברה שורות ארוכות של מספרים בפנקס אמריקאי רחב, ולא שמה לב למתרחש בחוץ בחשאי. טעות אחת התגנבה: המספרים עמדו בשורות כחיילים, לא ידעו איזה חייל הפר את ההוראה. צריך היה איפוא לבדוק, להשוות, ושוב ושוב לחבר – מוכרחים פעם לתפוס אותו פרא-אדם בקלקלתו. הוא העז ‘לרקוד מחוץ לשורה’, להפריע את הסדר – בשבילו אין מקום בשום פנקס חשבונות בכדור-הארץ. יוצאי-דופן אי-אפשר לרשום. לאן לשים אותם? מן ההכרח לגרשם.

מקומה של העלמה לילי היה מול הדלת של אולם-העבודה הסמוך, וכשנפתחה הדלת נשאה את ראשה ונעצה את פניה המודאגים, להעיף עין בנכנס. אבל מה קרה לה? האם פרצה השמש פתאום את גג הבנק הגדול ועמדה ממש בחדר? האם היתה לילי עד רגע זה עיוורת ועכשיו נפקחו עיניה?… היא ראתה וראתה, כאילו לא יכלה לשבוע מראות… מבטה נינוח על זוג עיני אדם כחולות, כאילו רצתה מעכשיו לנוח שם לתמיד, כאילו חזרה הבחורה פתאום מנדידה ארוכה וקשה, כאילו מצאה את מקומה עלי אדמות. אבל עד כדי בהירות כזאת לא ידעה כלל מה מתרחש בקרבה. חסד הגורל השיג אותה, היא נפגשה באדם, שמעכשיו יעשה דרך אחת אתה. תהיה הדרך קשה כאשר תהיה – בן-לווייתה הוא.

היא נאנחה עמוקות וחזרה שוב לחיפוש המייגע של שגיאות. אבל מעתה שוב לא היתה לבדה. האיש שנכנס הרגע עמד לצדה והעביר את מבטו הבוחן על-פני מספרים ורישומים. בקלות יתירה, כמעט בחינת משחק, מצא את הרישום המהופך. שתי ספרות הוחלפו, היתרה נתגלתה. בעפרון ציין את המקום, וללא מלים חייך אל מול פניה התמהים של העלמה לילי, עד שגם היא חייכה, ושניהם פרצו בצחוק רם, משחרר. הוא נטל את ספרו, אשר לרגע הניחו לצדה, בירך בתנועת ראש קלה את העלמה, וזו הפליטה בנימוס ‘רב תודות’ ושקעה מהר בעבודתה, שהיה עליה לסיימה עוד היום, ורק בגלל החיפוש הארוך אחר השגיאה טרם התחילה בה. השמש החווירה, פתאום עמדו ראשוני הדמדומים באולם הגדול וכיסו את מראה ההקרנה שנתגלתה כאן לפני רגע. אבל זו רק כוסתה, לא נעלמה. היא עמדה מאחורי הצעירים ולא אבתה לזוז. לעולם לא יכלה הדרך להחשיך לגמרי. העלמה לילי מצאה חבר, חבר.

לאחר עשרות שנים, כשלילי היתה אשה קשישה, וזכרונה עמוס חוויות מכל המינים, חזרה כל פעם במחשבתה לאותו יום מוקסם, שבו נפסק דינה. הוא היה לגורלה, לא גורל קל אבל נכסף במעמקים. ועל שפת האירוע הפנימי הגדול עמדו כמו תמיד הדברים הקטנים הטפלים, והזכרון חיבר תמיד הכל יחדיו: עכשיו עדיין ראתה את חברה לפניה, כפי שחשה בו אז – גבוה וצנום, מעיל קל על-פני הכותונת גלויית הצוואר, צווארון לבן פתוח על הכחול הכהה של המעיל. השער הבלונדי החלק היה צמוד לראש, ובמבט החוקר של העינים הצעירות האפורות-כחולות חברו יחד רצינות ובדיחות.

לאחר זמן, כשהכירו זה את זה יותר, כינה את עצמו כ’קנה נע ברוח', אבל בשביל העלמה לילי כבר היה בימים ההם אילן חזק, תומך, וכזה נשאר תמיד.

כן, כשהכירו זה את זה ביקרו ביחד בשיעורי-ערב בקורסים העממיים, ושמעו שם פילוסופיה, ספרות ותכונה. היו אלו שנים נפלאות. לעתים קרובות כל-כך היו בדיעה אחת, עד שכל פעם היו שניהם פולטים באותו רגע אותן המלים, ועל-פי רוב היו מפסיקים באמצע המשפט. מה טעם היה לאחד להגיד משהו, שנוסח באותו רגע מלה במלה על-ידי השני? כבר מוטב להסתכל בשתיקה זה בזה, ומתוך חיוך להכיר באחדותם. מובן מאליו, שברגעים כאלה שכחו לגמרי שהם בני דתות שונות, היו פשוט שני בני-אדם, שהבינו זה את זה על הצד הטוב ביותר שלא כרגיל. ולא רק כלפי העולם קיבל הידיד את אמונתה של לילי. הוא עשה זאת מתוך הכרה פנימית צרופה, משום שלפי דבריו מהווה היהדות את הבסיס של כל הדתות, את ההתחלה הקדומה, שבאחד הימים יחזרו אליה, כמובן, שוב כדבר המובן מאליו. סייעה לו בכך העובדה, שהוריו חפשיים בדיעותיהם ולא השפיעו על ילדיהם כלל מבחינה דתית. לא זו בלבד שהסכימו לצעדו ולבחירתו, אלא שבירכו על מפנה זה, משום שמצאו לטוב לבנם לחיות עם עזר כנגדו…

עזר זה ניתן לקנה הרופף בדרך פלאים – הנישואין המפוארים, עם המון האורחים, שקצתם באו מתוך ידידות נאמנה וקצתם מתוך סקרנות, היוו רק גושפנקא חיצונית של הברית העמוקה".


כאן נפסק הסיפור פתאום, הפך את כתב-היד לקטע, שהניח את כל השאלות פתוחות. מה רב היה חפצה של שושנה לשאול את אמה, כיצד נמשך רומאן זה שהתחיל בהבטחה רבה כל-כך. אבל כיצד יכולה היא לשאול? הרי אמא לא ידעה כלל, שהבת השובבה סוחבת את הדפים, ושניסתה לקרוא אותם עוד כשלא הבינה לחלוטין כלום. מה נוגעת לשושנה לילי זו בכלל? מה לה ולתיאור זה למחצה?

שושנה מסתכלת בשעון. עדיין לא שלוש. עוד שלוש שעות לפחות להפצעת יום החורף. היא מכבה את האור ומנסה להירדם. הסגריר כמעט עבר, רק מרחוק עדיין שומעים קול רעמים בודדים. לעתים רחוקות עובר בחוץ ברק מרוחק.

היכן נמצא אסופי כעת? היא מקווה שאינו נרטב, שאינו קופא יתר על המידה. משונה כמה בלבל אותה ספור זה, ודאי משום שקראה אותו באיסור, הרבה זמן לפני כן, כשלא הבינה ממנו כלום. שוב היא מסתכלת אל מעבר לגדר, שאיננו גודר כלל את דרכה היא. רואה קטע נתיב, שלעולם אינו יכול להיות נכון בשבילה. ובכל זאת מושך אותה כאן משהו כמעט כאבן שואבת – אבל מה? רעיונות טפשיים. עשויים להתפתח כנראה רק במשג-אויר רע, מהרהרת היא על-כרחה. עוצמת עיניה עצום היטב, מתחילה למנות חרש – דבר אינו עוזר. סוף סוף היא נכנעת. היא עצמה לילי, והזר הצעיר הוא אסופי. תוך מחשבה זו היא נרדמת סוף סוף. החלום הראשון מוליך אותה מהר הלאה.


דצמבר. ימי חנוכה. ביום הראשון צריך אסופי לעבוד שוב בטרקטור. הוא מרוצה שהחזיר את “סידור העבודה” שוב לידים המנוסות של החבר הקשיש. הוא יזרע תבואה, והנו שמח על כך.

קם השכם בבוקר, הפריח לשושנה הישנה נשיקה בשערותיה, סר לאולם-האוכל, גמע במהירות את התה הקלוש אך החם, וקיבל את חבילת המזון. אם יזדרז, יוכל עוד ליהנות בחוץ מזריחת השמש. מאז הימים שלפני מבצע-סיני לא ראה מראה זה, שהיה חביב עליו כל-כך. אז, בים, אצל זהבה ויעקב, היה עומד כמה פעמים בחוץ, בשעה שאיש מבני הצריף הקטן לא רצה לצאת.

הוא נזכר, שעדיין נושא הוא אתו בכיס הפנימי של מעיל החקי שלו את מכתבו של יעקב. הוא נוגע במקום. כן, עדיין ישנו. אפילו מבעד לאפודה העבה, הכחולה-כהה, עם הצוארון העגול מרשרש הנייר, כמין קמיע קטן, המלווהו ביציאתו לעבודה. אבל הערב הוא מוכרח סוף סוף להראותו לשושנה. רוצה הוא לדעת איך תיראה לכשתקרא שורות אלו:


"ידיד יקר, ברצון רב הייתי מבקר אותך, בתחילה בבית-החולים ואחרי כן בבית-ההבראה. אבל הרי יודע אתה, פעם חסר הזמן ופעם הכסף, ויש שחסר גם זה וגם זה. אני תקוה, שאתה בריא ואף מרוצה, שמח בשושנה ובאורי, ולא שכחת אותנו לגמרי.

באמת רוצים אנו לבקר אתכם פעם בימים הקרובים, אבל יודע אתה, הילדים והקיוסק. הכוח פוחת תמיד קצת בקיץ, זהבה נאנחת בכל שנה יותר, ואף שאנחנו גרים עכשיו סוף סוף בשיכון (יש לנו שלושה חדרים וחצי, תאר לעצמך!), עדיין לא הוקל לנו הרבה. אדרבה. הדירה הגדולה והיפה דורשת יותר זמן, אם רוצים שתהיה נקיה ומסודרת. אבל ברוך השם, הילדים יכולים כאן לקבל את פני חבריהם, ויש לי מקום לנוח בערב או בשבת. ובכל זאת, תאמין או לא, לעתים אני מתגעגע בחזרה לביתנו על שפת הים, ושומע אני בחלומי את המיית הרוח החזקה ולחש הגלים. גם עליך הם מספרים לי, על היתום מירושלים, שהוא, יתברך שמו, שלח לי ערב אחד לפתע פתאום. עדיין רואה אני, גם היום, את פני הילד החביבים שלך, שהלבינו כליל כששמעתי בשידור רדיו שמחפשים אותך. וזה היה באמת אחד הפלאים הבלתי-מובנים שלו, יתברך שמו, שמיד ידעתי, שרק אתה יכולת להיות אותו ילד מבוקש, ושהגיעה שעתי לקבל אותך ולהגן עליך. כמה שהצריף שלנו היה מלא, עדיין נכנס עוד אחד – ומה יפות היו חמש השנים שחיינו אתך! אין אתה יכול להאמין כמה מרבים ‘אחיך ואחיותיך’ לדבר עליך, כמה נתקרבת אליהם, שלא לדבר על זהבה, השולפת את הממחטה ברגע שמזכירים את שמך.

היה בריא, בני החביב, ולהתראות.

שלך, יעקב".


אסופי ידע את המכתב כמעט בעל-פה. הוא יודע כבר עכשיו: כשיודלק באחד הערבים הסמוכים נר ראשון של חנוכה, יהיו מחשבותיו שם אתם. ולא רק אצלם אלא גם באותה הסימטה, שבה פגש בערב הראשון של חנוכה את הנערה בשמלה האדומה. כל זה היה לפני שנים רבות. וכמה התרוממות-רוח היתה לו כשהיה סוף סוף שוב “בבית”, אצל זהבה, סמל אמו. גם עכשיו, בשבתו על-פני הטרקטור הצולע, אינו מתבייש כלל להרגיש געגועים הביתה כמקודם. האם תבין זאת שושנה? היא בוטחת יותר מדי, כנראה אינה מכירה רגש געגועים כזה. ואילן? הוא, לכל היותר, ילעג לכך, אף שכרגע מדבר הוא על השלגיה שלו בנימה שונה לגמרי.

תמיד רואה הוא רק את הזולת – אסופי הצעיר, שבתוך תוכו כל-כך חסר הוא בית מולדת. עוד יעבור זמן עד שיתברר לו, שרק חוסר הכושר לניתוח-נפש עצמי מוליך אותו כל פעם לכל מיני מבויים סתומים.


"לא יפה מצדך, אמא, שאין את רוצה כלל לספר לי על העלמה לילי. הרי אני גדולה עכשיו, אשה ואם כמותך, ועדיין את מדברת אתי כמו עם ילדה. נניח, שלא צריכה הייתי לקחת ממך את הדפים. חוץ מזה מעולם לא שאלת אם אולי ראיתי אותם במקרה, או – "

“לא פעם רציתי לעשות זאת, בתי. אבל לא אביתי להוליכך בעצמי למקום שהגעת לשם גם בלאו הכי”.

“אוי, אמא. כל-כך זקנת, סלחי נא לי על הביטוי, ועדיין אין את יודעת שהאיסור משיג תמיד דווקא את ההיפך? זאת אגיד לך: כשאורי יגדל, לא אאסור עליו כלום”.

“חכי נא, עדיין לא הגעת לכך. אגב, נשוב לאותה ידידת-נעורי לילי. לאחר זמן שוב לא שמעתי כלום עליה. הרי אין לך מושג, לכולכם אין מושג, כיצד היו הדברים בימים ההם. למה היה עלי להעמיס עליך כל זה. וזאת הייתי מוכרחה לעשות, אילו סיפרתי לך את תולדות לילי עד הסוף, לוא אמנם הכרתי אותה בכלל” – תיקנה עצמה מהר. כך דרכה של אם שושנה, תמיד זהירה שלא לעשות שגיאה, בשום כיוון; שלא לפגוע לא בקרוביה ולא בזרים. לשמור על שמה הטוב של המשפחה. כל אלה דברים, שהצבר לעולם לא ירצה ולא יוכל להבין.

לפיכך רוצה היא גם עכשיו לסיים את הוויכוח המעיק – בת חמישים זו, שהיא עדיין בעלת מראה, בת נימוסים, מחונכת יפה, משכילה. כל אלה היו פעם ערכים נעלים. לאן התעופף כל זה? לעתים קרובות היא שואלת את עצמה, לכל היותר היא מדברת עם חבריה בזהירות על כך, ליותר מזה אינה מגעת, היתר שוכן במעמקיה, מקום שם היא חשה שהיא יודעת גם על גורלה של לילי. אבל לדבר על כך פירושו להפר את האמון הפנימי כלפי החבירה האהובה. דבר אחד בטוח: אילו היה הכל הולך למישרין, היתה מזמן שומעת שוב עליה. ואילו כך –

התאפקות הרגשות. דבר זה שייך לא רק לנימוס בחינוך ראשית המאה העשרים, אלא היה לרבים (בתוכם למנפרד-מרדכי) תכונה פנימית מלידה. בינתיים נשתנה הדבר. האנושות נעשתה יותר “חפשית”, ועם זה “יותר כפותה”, בערך כך ביטא את הדבר חסידו של אפלטון, אילן. אגב, זהו באמת רעיון גואל.

“הידעת, שושנה”, אומרת אמא. “חברכם אילן הוא כבר הרבה יותר מבין, רחב-אופק כפי שקוראים לזה כיום. אמנם יש לו גם תחביב שלו – בכל הזדמנות, מתאימה או לא מתאימה, הוא תוחב את אפלטון הנערץ שלו. אבל בכל זאת רואה הוא את הדברים מצד אחר. איננו נכנס כל-כך לפרטים כמוך, רואה את הקשר האמיץ בין הדברים – לשם כך כבר כדאי להיות חד-צדדי. הרי כל הלעג שלו אינו אלא מהתלה, מאחוריה מסתתר משהו”.

“האמנם?” שואלת שושנה ברגש, כפי שהיתה מתנהגת בילדותה (ואף כי רק לפני שתי דקות דחתה האשמה זו בהתמרמרות). האם באמת רואה את אותו שונה מאחרים?"

“יתכן שכן”, אומרת האם בזהירות. אין היא רוצה להחריף ביחסיה עם שושנה.

‘שטות’ מהרהרת שושנה, ובכל זאת יוצאת מגדרה, ‘אי-אפשר לדבר עם ההורים האלה. האם באמת בשר ודם הם?’

היא מסתכלת בזעם באמה, המלטפת אותה בלחיה. האם מכירה את בתה. כך זעמה גם כשראתה בפעם ראשונה את כרטיסי ההזמנה לנישואיה: ‘מרתה (מיא) וארווין (אלי) אברשטדטר מתכבדים להודיע על נישואי בתם שושנה עם אסופי בן ישראל’. “האם אין אתם יכולים לכתוב בפשטות מיא ואלי? אינני מבינה אתכם”, כמעט צעקה. אביה הוכיח אותה אז בתוקף, אבל בשקט. “אם אין את מבינה זאת, קבלי לפחות את דעתנו”, אמר לבסוף.

גם עכשיו שושנה נרגעת מהר, תופסת את אמה בכתפה ועוזבת אתה את חדר-ההורים. בחוץ מצלצל הפעמון לארוחת-הצהרים.


למחרת מוכרחה שושנה להיות בעבודה כבר בשבע, ככל העובדות במתפרה. הערב מדליקים נר ראשון של חנוכה, ורוצים להפסיק את העבודה שעה אחת קודם.

היא קמה חרש חרש, כי אסופי ישן לאחר שמירת-הלילה. היא לא שמעה כלל בשובו. לא ייתכן שחזר לפני זמן רב, הן עדיין כמעט חושך בחוץ. רגע היא עומדת ליד מיטתו ומסתכלת בו בעיון. הוא חיוור, צללים שחורים בפניו. כמעט כמו אז בבית-ההבראה. כנראה, מוקדם עוד בשבילו לנסות לצאת לשמירת-לילה, יותר מדי מוקדם אחרי הפציעה, שזה אך נרפאה. מאמץ גדול מדי בשביל אסופי שלה, שהיתה רוצה לשמור עליו מכל פגע. ועם זה אין לה מושג, כמה הכל בו תוסס ונלחם.

באיזה מתח הסתכל בה אתמול, כשקראה את מכתבו של יעקב. הדברים נגעו אל לבה, אבל גם קצת שעשעוה. מכתב של אדם פשוט, מכתב כן, ללא העמדת פנים, אבל גם משעשע בתמימותו. החזירה את המכתב לאסופי, בחיוך, שהבינו שלא כהלכה.

“זה משעשע אותך. אין את מכירה אותו”, אומר הוא.

“אני דווקא כן מכירה אותו. אפילו מכתב זה הוא ראי נאמן לאישיותו, מתוכו ניתן להכיר את יעקב כל-כולו, הוא כותב נפלא, חביב וטוב, אבל גם קצת ילדותי. האם לא כן?”

“לא, אינני סבור כך. חביב הוא עלי מכל בגרות. אם כוונתך לכך”.

באמרו זאת יצא מן החדר והשאיר אותה שוב נבוכה. ‘אכן, קשה’, הרהרה, לא פעם ראשונה. ‘בכל זאת עולם אחר’.

והרי תמיד נראתה לה האוירה בקיבוץ נפלאה דווקא מנימוקים אלה: כל-כך הרבה תמונות במסגרת משותפת, – הרי בכך הקסם הגדול. והציבור אין בו מאומה מן ההתבדלות, וכפי שהגדיר זאת אבא, הוא פשוט, טבעי, הכל כאן מובן מאליו גם למי שבא מן החוץ… למה, איפוא, בכל זאת צצים ניגודים, שכמעט אין לגשר על פניהם?

מזה זמן שהיא כבר ישובה ליד מכונת-התפירה, ועדיין מרחפות מחשבות אלה בראשה. אבל הסיום תמיד אותו: ‘הרי אהבתיך, יותר מאשר כל אדם עלי אדמות, לשם מה כל הבעיות המלאכותיות הללו?’

משוחררת מכל מועקה מצטרפת היא לשירת “מעוז צור” של חבירותיה, כמין תרגיל לקראת הערב, בו ידליקו בבית הילדים נרות חנוכה.


תיבה קטנה של אבני-בניין קנו סבתא וסבא לנכדם והסתכלו קורנים כמוהו כיצד השכיל לפתוח את המכסה, להוציא את האבנים המגוונות וניסה מיד לשים אותן זו על-גבי זו. “בית”, אמר בקיצור ומצא את הוריו וסביו מסתכלים ומתפעלים. שושנה השיגה בחיפה דובון, לא-כל כך גדול כאותו דובון שהביאה עדה לאסופי הקטן ליום הולדתו לבית-היתומים, אבל די מגודל. אסופי הסתכל בבנו הקטן, הלוחץ את הדובון בחיבה אל לבו, בערך כפי שילדה חובקת את בובתה. אסופי לא ידע עד היום עד כמה הפחיד את אלחנן ב“ניצוץ” שבעיניו השחורות, אבל ראה והרגיש, שבילד יש הרבה משושנה, ועל-כן אהב את הפעוט ביותר.

“וכיצד נקרא לדובון?” שואלת שושנה, כשהיא כורעת לפני אורי. “אילן”, ענה מיד, כאילו תשובתו מוכנה היתה מראש.

אסופי צחק בקול, ושושנה החזיקה אחריו: “הדוב אילן, לא רע כל-כך”.


אולם המשך החג לא היה מזהיר ביותר. ביום השלישי לחג, בבוקר השכם, הופיעה אפתעה רעה: אותו ערב, באסיפה באולם-האוכל, הצליחה מרגלית להרצות על ענייניה הפרטיים, ולבסוף קראה בקול רם ובאזהרה כשלחייה לוהטות:

“תראו, הדברים רציניים!”

איש לא האמין לה, בעצם, ופחות מכל יהודית השקטה, אשתו הצעירה של רפי, שעמדה ללדת והיתה “אחות הקיבוץ”. גם זאב לא רצה לקבל בשלימות הודאה סוערת זאת, בעוד הגיבור הראשי, רפי, כמעט שתק לגמרי. קריאות הסכמה קצרות אחדות בשעת נאום ההאשמה של מרגלית, זה היה הכל מצדו. היא הטיחה בפני החברים כל מה שכבר אמרה לאסופי בשעה שהיה אחראי ל“סידור העבודה”.

“למה צריך היה זאב ללכת למבצע-סיני? לא יכולתם להשאירו כאן? הרי אתם יודעים את מצב הדברים!” כאן צריכה היתה להוסיף: “הרי יודעים אתם מה מתרחש ביני לבין רפי”. למה העלימה היא אמת ראשית ועיקרית זו? בכוונה ודאי לא. עד כדי כך לא התעמקה. אבל אולי נעשה הדבר מתוך הרגשה, שהיא מחזיקה דלת אחרונה זו נעולה.

כבר למחרת, בבוקר השכם, רוב החברים ישנו עדיין, ארזו רפי והיא את מטענם המועט על מכונית-המשא של הקיבוץ. הנשים, שעבדו אותו יום במטבח, הביאו מהר בחשיכה קצת מזון – כוס זיתים כבושים, שיירי עוגת שבת, שקיק גדול של בטנים, שקיק קטן של סוכריות, חבילת מציות, מכל זה עשו חבילה ושמוה בזרועו של רפי הגברתן. מרגלית בכתה כשטיפסה ועלתה לעגלה הגבוהה וישבה ליד הנהג השתקן יוסי. רפי תפס את המקום השלישי בתא הקטן וכרך את זרועו מסביב למרגלית הבוכיה. העגלה זזה. מאותו בוקר היו בקיבוץ הרבה פנים נדמעות. זאב לא הופיע לעבודה. יהודית מילאה חובתה כמו תמיד, חילקה טבליות, עשתה תחבושות, מרחה גרונות אדומים – וכמעט לא דיברה כלום. רק לעתים, באין רואה, שמה את ידיה על בטנה והסתכלה לחלל הריק.

עד מהרה שוב זרמו החיים כרגיל. זאב השגיח על העבודה בחדר-הילדים או הסתכל בעבודתה של יהודית. לעתים ביקש טבלית שינה. ראו בו, שבעבודתו הקשה בגן-הירק היה ישן מעט. הוא טען, שההרדמה קשה עליו. רק לשם כך מוכרח הוא לבלוע לעתים משהו.

באותו יום שלישי של חנוכה, בשעה מאוחרת בערב, כשהכל יצאו איש לעברו, ראה מי שהוא, שהדלת למחסן כלי העבודה, שהיתה תמיד ננעלת לקראת הלילה, נמצאה חציה שעונה. הוא קרא לשומר-הלילה, אבל הלה לא היה בקרבת מקום. חברים אחדים נתכנסו במחסן, אבל בחשיכה לא יכלו להבחין כמעט כלום – עד שגילוהו: על גבי שלש תיבות-משלוח ריקות, סמוכות זו לזו, שכב זאב – כמוהו כמת. העבירו אותו מיד החוצה, אחד הלך להביא את יהודית. עד שבאה פתחו את בגדיו, רצו לעשות לו תרגילי נשימה. לאור הגפרורים ראו מה איום גון פניו.

יהודית באה, בחנה את דופקו, שכמעט לא הורגש. הביאו חלב והשקוהו בכוח. הוא נשם, החל להקיא, אבל מהצלה רחוק היה עדיין. לאן לוקחים אותו עכשיו, בלילה? אפשר היה רק להעבירו על סוס מהר לראש-פינה. שם יש רופא. וכך עשו. ביצע זאת החבר הקשיש, שקיבל עליו שוב את “סידור העבודה”. לא היה בריא כל צרכו, אבל כעת היה צעיר וחזק להפליא. תוך שעה קלה חזר על סוסו והרופא עמו. הרופא נשאר ללין, ועם אור הבוקר יכול היה למסור את זאב לטיפולה של יהודית. הוא ידע שתיטיב לעשות זאת כמוהו. ‘מקרה משונה’, הרהר הרופא, ‘דווקא היא צריכה עכשיו להחזיר את זאב העזוב לחיים, חיים שמציאותה היא ממלאת בהם גם כן תפקיד מסויים’. היא והוא היו במידה שווה “דמויות-שוליים” של הדראמה.

יהודית ישבה דוממת ליד מיטת זאב, בדקה כל פעם את דופקו והחליטה כבר עכשיו שלא לתת לו מרגע זה אפילו חצי טבלית-שינה. כמעט לא הרגישה שהצמות הכהות הארוכות, שפותחו ללילה מחדש, עדיין יורדות עכשיו, לאור שלפני-הצהרים, על גבה. שמש חורף חיוורת האירה לתוך החדר הפשוט, שהיה נקי ומסודר – כל עיקבות ההתנהגות הרשלנית של מרגלית נעלמו.

למה ומדוע מוכרח היה לעשות מה שעשה דווקא במחסן ולא כאן, בחדרו? זאת ודאי לא תוכל לעולם לשאול אותו. בהפסקת ארוחת-הבוקר כבר נכנסו פלוני ואלמוני לשאול לשלומו של זאב. אמש ידעו על כך רק מעטים, ואילו היום פשטה כנראה הבשורה הרעה בכל הקיבוץ.


אילן עמד בימים אלה, בבוקר אחד השכם, לאור השחר, בחצר האפורה בקיבוצו והרים ידו לעבר מכונית עוזבת. סתם תנועת יד. הוא לא הסתכל לאוטו כלל. מבטו ריחף באופק המזרחי הרחוק, שם טיפסה ועלתה שמש חורף צהובה.

ובכן עזבה, נעלמה השלגיה הלבנה-ורודה. אמרה שהיא יוצאת לתל-אביב, שאינה רוצה להיות חברת קיבוץ. כמובן, למה לא? האם בשביל זה עליו “לעזוב”, כפי שאומרים בשפת הקיבוץ? דבר זה לא עלה על דעתו. ובכן, איפוא, לא. יהיה בלי שלגיה. הוא הסתובב, פסע לאולם-האוכל, שבו הונחו על השולחן הקנקנים הגדולים הראשונים של קפה ותה חם. ישב והתקין לעצמו סלט מעגבניות, בצל ירוק וביצה קשה, בהתאם למנה. אחרי כן אכל עוד פרוסות אחדות מרוחות בריבה. בינתיים נוספו עוד משכימי קום, עישנו, שוחחו, עד שהגיעה השעה לצאת לעבודה.

ביום הפגרא הקרוב, בחמישה-עשר בשבט, נסע אילן לאסופי ולשושנה. הם הביאו בחשבון שהוא עשוי לבוא. שושנה היתה יפה יותר מאשר אי-פעם, קצת שזופה כבר, שקדנית בעבודתה, ולפי כל הסימנים גם הרבה יותר פרוקת-דאגות מאשר לפני חודשים – זאת ניתן היה לקבוע בביטחה לפי חזות-פניו הבריאה יותר של אסופי. אולם אסופי לא נראה יותר שקט או בטוח. היה לו מנהג חדש, להסתכל בדומיה בדובר, וכמעט לא להגיב כלפי חוץ על דבריו. גם לשושנה הציץ לעתים קרובות באותו מבט חודר דומם, אחרי-כן היה פונה פתאום הצדה ומחריש.

או ששושנה באמת לא חשה בשינוי זה, או שהעמידה פנים שאינה חשה. על כל פנים, בשעת ביקורו של אילן לא חסכה מבטים חטופים אליו. ‘ומי יודע פירוש הדבר’, הרהר אילן. ‘הרי על-פי רוב לא היתה כל-כך חביבה אלי. אולי דיבר אתה אסופי על שלגיה – לא. זאת לא עשה. מסוגל הוא להיות הכל, אבל פטפטן לא היה מעולם’. אילן חש נפגע מאד שאסופי לא שאל על כך, גם כשהיו במקרה לבדם, בלי שושנה. ודאי כבר שכח את כל העניין, אסופי האנוכיי! ‘גם זו לטובה’, אמר אילן לעצמו, אף שברצון היה משוחח על כך קצת עם אסופי.

“שושנה אומרת, שאתה לומד אנגלית בשקידה, אסופי. אולי יש לך תכניות לעתיד, כביטוי העתונאים המדברים גבוהה?”

“אני ותכניות לעתיד! רק אם ידברו בחיפה רק אנגלית. אני בא לשם כפעמיים בחודש. דווקא אתה טענת תמיד, שכל שפה זרה חשובה. האם שינית את דעתך בינתיים?”

“כלל לא. תמיד טוב שאתה יודע משהו יותר ממנה (הוא הצביע בבוהן אי-שמה אחורנית). בחורות אלה עולות עלינו, הרי ידעת…”

“אני סבור, שהבהירות עולות תמיד עלינו, גם כשאינן יודעות הרבה”.

“אסופי! מתי תחדל סוף סוף משטויותיך! הרי עכשיו אתה יותר מבוגר משהיית אז בחיפה. מבצע-סיני כבר מאחוריך. אבא אתה וגם בעל, ועדיין אתה מדבר כאנשים מן הדור הישן. הבהירות, הכהות. האם משנה משהו? האם אלה בני-אדם אחרים, יהודים אחרים? בכך ודאי אינך מאמין בעצמך, שוטה שכמותך”.

“טוב שאתה רואה בכך שטות. הרי כבר קרו טראגדיות מחמת הבדלי הצבע”.

“נכון, אבל לא בין בני אותה דת. מפרט זה אתה מתעלם תמיד”.

“בסדר. ספר נא קצת עליכם שם, ועל – מה שמה, המאדונה שלך, שלגיה”.

“נעלמה מזמן. יצאה לתל-אביב. היה לה משעמם בקיבוץ. גם אני שעממתי אותה. הכל נגמר, חביבי”.

בעיני אסופי שוב נשקף אותו מבט חרישי. שתק. ידו אפילו לא זזה למצחו. ‘בכלל, תנועה זו נעשתה פחות שכיחה אצלו’ הרהר אילן, שלפעמים היה אוהב את אסופי דווקא בגלל תנועה זו של אבדן-עצות או מבוכה.

“גדיים נעשים תיישים”, אמר.

אסופי לא ירד לסוף דעתו.

“לא”, העיר, “מעולם לא היתה ילדת-קיבוץ. ואולי טוב כך. מה יודעים אלה על הקיבוץ? יושבים אי-שם בחוץ לארץ וקוראים תורות מדעיות בעד ונגד ישובים קולקטיביים, וכשהם באים לכאן נראה בעיניהם הכל אחרת. זאת יודע אתה יותר טוב ממני. חוץ מעבודה ותקציב, או הורה ושירה, יש לנו עוד כמה דברים אחרים. הרי בעצמנו אין אנו יורדים לסוף התורה. הרי ראינו, פרשת מרגלית וזאב. מה אנחנו יודעים? הכל עדיין בגדר נסיונות”.

אתה אומר זאת? האם עדיין זוכר אתה כיצד היית להוט להכיר את חיי הקיבוץ, לפני שנים, כשעזבת את יעקב?”

“אני זוכר היטב. אולי מוטב היה לו נשארתי שם”.

עכשיו הוא מסלק את התלתל מהר אחורנית, מסתכל בשעון ואומר:

“כבר מאוחר, בוא לאכול”.

אך ישבו ליד שולחן-האוכל הארוך נפתחה הדלת, ונכנסו יעקב וזהבה, היא מהלכת קצת נפחדת אחריו. אסופי כמעט הפך את השולחן על כל אשר עליו. בקפיצה אחת עמד אצלם. אינו מסתפק בלחיצת ידים. תחילה מושך הוא אליו את זהבה, ואחרי-כן את יעקב. רק לאחר מכן מוליך הוא אותם לשולחן, ושם הם מברכים לשלום את שושנה ואילן (אותו הם מכירים מהחתונה). שושנה נשארת עומדת. עד שהם תופסים את מקומותיהם, וכבר מגישים לפניהם אוכל. אסופי קורן משמחה.

מובן מאליו שאינו יודע כלל, כי ברגע זה נשתנה כאן היחס המספרי בין בהירים ושחומים, זו השיטה לפיה הוא מחלק בני-אדם: מ-1:2 ל-3:2. אולם, למעשה, אין זה אלא משפט קדום.

היתה כבר שעת לילה מאוחרת כאשר התפרדה החבילה. שושנה קופצת לרגע למעון הוריה, המהלכים זה ימים אחדים בפנים קצת מודאגים. למה? אין היא יודעת. אינה יודעת שהם משוחחים בינם לבין עצמם על אסופי “החדש”, על הסתגרותו, על התבודדותו. כאילו מסתתר, מוכן לזינוק. כן, הורים רואים יותר מאשר בת צעירה, חשים יותר, חוששים יותר, ביחוד בזמן זה שלאחר השואה – כשכל הרע והקשה שוב אינו נראה כל-כך משונה ומוזר, כפי שתיארו לעצמם דורות קודמים. רק לעתים רחוקות נכונים להאמין במשהו טוב מתמיד. הבולט בדבר הוא, שחרדה אנושית חדשה עמומה זו, שבאה לעולם עם היטלר, ועכשיו הגדירוה רופאים ומדענים הגדרות שונות כגון “פסיכית” או “פסיכולוגית” או “פסיכוסומאטית”, עומדת לא רק בתהליך ההזדקנות, אלא קיימת כמין וירוס בכל דרגת החיים.

שושנה נפרדת בברכת “לילה טוב”, סוגרת את הדלת. אילן מחכה לה. אסופי הלך בינתיים עם האורחים להתקין להם לינת לילה. לא, אילן אינו נכנס, אף-על-פי ששושנה היתה רוצה עוד להתווכח קצת עם ה“ג’ינג’י”. אין נפשו היום לוויכוח. הוא ממלמל “לילה טוב” ונעלם. מכיוון שאין היא רוצה לשבת סתם ולהמתין לאסופי, היא יושבת, למרות השעה המאוחרת, לכתוב לעדה.


כשהגיע המכתב לבית הרופא, היה אלחנן נעדר לשלושה ימים. בתל-אביב נתכנסה ועידת רופאים. בין הצירים מהארץ היה לא רק ד“ר טורנוב אלא גם ד”ר תאומי, שהשתקע בינתיים בסביבת חיפה ועבד כרופא פרטי. כל הזמן לא נפגשו שניהם, איש לא ידע את הכתובת של חבירו. עכשיו הם יושבים יחד במשך הפסקת חצי-שעה, וכמעט מיד מתחילים לדבר באסופי.

“ובכן, הכל עלה יפה עם אסופי בן ישראל”, אומר ד"ר תאומי. “ומה שלומה של אשתו הבלונדית?”

"אני סבור ששלומה טוב. גם הילד מתפתח יפה. כמובן, מי שמכיר את אסופי מילדותו – "

המשפט נשאר תלוי באויר, בלתי נשלם. בידוע, שאלחנן טורנוב אינו מרבה לגלות את אשר בלבו, אבל איכשהו נראה, שעמיתו מבין אותו. הוא בכלל מבין הרבה ויודע גם לא להבין, כשהוא רוצה. עדה ושושנה אמנם נתעו אחריו אז בבית-החולים בנגב, אולם אסופי היטיב להכירו, שכבר בדרך לירושלים דיבר על “ד”ר תאומי אחר".

ודוקא “אחר” זה מדבר עכשיו:

“מובן מאליו, הוא מורכב ביותר באפיו, ולגמרי אין בטחון שאינו יודע כלום על כך. הוא יודע יותר ממה שסבורים. במות מרדכי וולף איבד הרבה יותר ממה שיוכל לקבל חזרה על-ידי אשה זו או מישהו אחר, פרט, כמובן, לשניכם”.

“את ידידו אילן אינך מכיר? הוא היה אתו בבית-ההבראה בשבועיים הראשונים. בחור טוב היודע היטב להיות רואה ואינו נראה”.

“כיצד?”

“גם הוא מחפש את דרכו, דבר שהוא זכאי לו בגילו. אבל הוא מתנהג בעוז ובגאוה. קורא את אפלטון בעברית ומדבר על כך ברצון”.

“לא נשוי עדיין?”

“לא. יושב בקיבוץ על הגבול, למטה בנגב. ודאי עובד מצויין, חבר טוב. מבחינה חיצונית, ההיפך הגמור מאסופי. גבוה, רחב ידים, חסון, אדמוני, מרבה לצחוק בקול, וכשהוא לוחץ ידו של מישהו, חש הלה את הדבר גם אחרי-כן. בכל זאת קשה לדעת מה מאחורי חזותם של בחורים אלה”.

“גם מצבם לא קל כל-כך. מהו סוד ידידותם של שניהם, ומי זקוק למי? או אולי יד שושנה באמצע?”

“כל זאת אינני יודע. הן יודע אתה, גם מי שיש לו ילדים משלו ודאי אינו מרבה להכיר אותם. כך, כנראה, צריך להיות, ואולי טוב שכך. איכשהו קיים תמיד קשר בין כולנו. האינך סבור?”

"ודאי, יש מירוצים שאיש מאתנו לא יעמוד בהם. למרות כל הזיקה ההדדית, הגורל המשותף וכל הדברים היפים. וזהו המפליא במרדכי, שאהב את אסופי בעצם יותר משאוהב אב את בנו. היודע אתה, יש שהמשוררים אינם יודעים כלל מה מתרחש אל-נכון. הם רק נושאים אתם מין מכשיר, הקולט כמה דברים שאין אנו מרגישים כלל. אני סבור, כי כשמרדכי מצא יונק זה נסגר בו מין תא בלבו, שעד כה היה ריק ופתוח.

"כאילו כבר הכיר את האם האלמונית – "

“כאן הופך אפילו ד”ר תאומי לפייטן", מזכיר לו בנעימות בן-שיחו. “עם זה אתה טועה קצת בנוגע לאסופי. לא מרדכי אלא יעקב קם לאחר זמן לאסופי כתחליף לאב. והעובדה שמצא בזהבה זו משהו, שהתקרב ככל האפשר למושג האם, היא שעשתה אותו בעצם לבנם של אנשים אמיצים אלה”.

“עם זה הונח כאן גם שורש הסכסוך לעתיד. בל נשכח שההורים המאמצים הם תימנים, לא אירופאיים. בשביל אסופי הם, איפוא, יותר מכל היתר יחד: יותר ממך, מאשתך, ואפילו משושנה והוריה ואילן. היה זה קנה להישען עליו. אבל דברים כאלה אנו רואים כאן למאות. הידעת במה נתקלים כאן בעבודה מחוץ לעיר? ניגודים מניגודים שונים – בין הדורות, הצבעים, דרגות ההשכלה, גונים לאין מספר, גם תרכובות שונות מתוך הדרגות השונות. אני סבור שלהיסטוריונים של זמננו קל יהיה לפרש את העובדות על רב-גונותן. האם אין כל הארץ וכל העם ניסוי ענק אחד, ד”ר טורנוב? ממש אוסף של ניגודים?"

“כן ולא. מי שכבר בילה כאן כמעט שנות חיי אדם, מבחין יותר ויותר בפרטים. גם מתולה לא היתה בשבילי בעצם אלא עבודת רפואה בכפר. לעתים אני רואה עצמי כבן ארצי פסטרנאק, כד”ר ז’יוואגו שלו, שאחר הכל אינו יכול לפסוח על צילו, כשם שאנו איננו יכולים. הסוף נשאר תמיד מעבר לטווח השגתנו. ואנחנו הקשישים? אנחנו מחפשים לפעמים מה שהכרנו היטב, אבל אין אנו יכולים להשיג אותו יותר ממה שרצינו בו. דווקא משום שאנו מכירים יפה מה שאיבדנו אנו רוצים שיוחזר לנו, אבל התוצאה שווה, בנת?"

“בנתי. אבל, בעצם, לא ראיתי כך את הדברים מעולם”.

“אין פלא, הנך צעיר עדיין, ד”ר תאומי".

צלצול פעמון מבשר את סיום ההפסקה. ד"ר תאומי הזריז, שחור השערות, חוזר לאולם ההרצאות עם עמיתו, איש השיבה הגבוה ממנו מראשו ומעלה.


“לדבר אחד לא שם החבר תאומי לב בשיחתנו בתל אביב”, אומר אלחנן לעדה בשובו, לאחר שקרא את מכתבה של שושנה.

“מהו?”

“לעובדה הפשוטה, שאילו היה אסופי באמת מכיר בתסבוכות אלו, יכול היה לעזוב את הקיבוץ לזמן-מה. עדיין יש בישראל אפשרויות אחרות, גם בשבילו”.

“האם ראוי היה לייעץ לו לעשות זאת?”

“אינני יודע. אין היא כותבת בבהירות יתירה על הניגודים המבצבצים”.

“אלחנן, אולי נסע לשם לשבת? זה זמן רב לא היינו אצלם”.

“וחומר הקריאה שלי? את שוכחת, שאיבדתי שלשה ימים. אבל אם סבורה את שעלינו לעשות זאת, הרי ברוב המקרים סברתך נכונה”.

הוא מחייך לעומתה, מסיר את המשקפים, שמאחורי זכוכיתם החדה עיניו מחוירות תמיד. אף היא מחייכת לעומתו כמו לפני עשרות שנים במתולה, כשעדיין היתה אצלו אחות לומדת. עד מהרה מכיר הוא כמה לקויים היו המשפטים שאמר לתאומי על בעיות הדורות. הוא ועדה? הרי במשך הזמן דבקו לסלע אחד. מה עוד אפשר להתאוות? ובלבד שסלע זה לא יזוז, לעולם.


עדה הודיעה להם טלפונית על בואם. שושנה, אסופי, וביניהם אורי, חסרי מנוח ככספית, חיכו להם ליד שער הקיבוץ.

“שלשתכם גדלתם”, מעיר אלחנן וזוכה לתגובה של צחוק רם. “באמת. אסופי גדול משהיה. ביחס לשושנה, איני יודע בדיוק. ואורי הוא בכלל ענק”.

“האם אתם עושים טיול?” צועק אורי.

“כן, אליכם”, אומר אלחנן.

עדה מחזיקה בידו של אסופי.

“נדמה לי שרזית, ולכן נראה גבוה יותר. מה שלומך?”

“מצויין, עדה. ומה שלומך?”

“אני – אשתו” (מראה על אלחנן).

“הדבר הטוב ביותר שיכולת לעשות”.

הם עוברים לאולם דרך החצר הגדולה. אלחנן מסיר את המשקפים ומעמיק להסתכל באסופי, המתנהל לאיטו בין עדה ושושנה. אורי קופץ בין אחד לשני ומתנהג כמו תמיד, ללא מעצור. שושנה קלעה, כנראה, במכתבה כשכתבה: “אסופי הוא לפעמים שונה לגמרי. יכול הוא להסתכל בך כמו בזר. אולי אינו יודע על כך”. אלחנן אינו מאמין. אסופי אינו נראה כך בעיניו. אבל מה מתרחש בקרבו באמת? אולי יתברר הדבר איך שהוא במשך עשרים וארבע השעות, מהרהר ד"ר טורנוב המודאג.

אותו ערב מציע אסופי להחליט היכן לערוך את האזכרה הראשונה למרדכי, לא אזכרה צבאית, אלא אזכרה שיקיימו בינם לבין עצמם, בחוג המשפחה, אבל בבית הקברות בירושלים, אומר הוא.

“את מי ומי נזמין?” שואלת עדה.

“חשבתי, מלבדכם, גם על מיכה, ידידו הוותיק של מרדכי, על אילן, ואולי גם על ד”ר תאומי".

“בשום פנים ואופן, אסופי”, מתנגדת שושנה בחריפות. הוא אינו אחד משלנו. חוץ מזה אינני רוצה לראותו שוב".

“טוב, שושנה. אבל, אגב, איננו כזה כפי שאת מתארת לעצמך. אינני סבור שהוא כזה. מה דעתך, אלחנן?”

אלחנן מסתיר את דבר פגישתו האחרונה עם ד"ר תאומי.

“גם אני אינני סבור כך. אף-על-פי שאני ממעט להכירו. רופאים אינם תמיד גלויי-לב, שושנה”.

"אני יודעת. אף אינם יכולים להיות. אבל העיקר אינו גילוי-הלב. תאומי זה הוא כל-כך, כל כך – "

“גאה. כן, שושנה?” מסייעת עדה. “לזה נתכוונת?”

“בערך, לא בדיוק. אכן, אין כאלחנן”, מסיימת שושנה ומסמיקה.

“שמעתם? רק לעתים רחוקות יוצאת אשתי מגדרה, אבל היא צודקת בדבריה”, טוען אסופי.

אלחנן מחייך.

“ובכן, את מי עוד, אסופי?” מוסיף הוא ברצינות.

“אולי את הוריך, שושנה?”

“אינני יודעת. את אמא אולי כן, אבל אבא מתאונן תמיד על מיחושים. אינו רוצה לפנות לרופא”.

“מה כואב לו, שושנה?” שואל אלחנן.

“בחזה, אי-שם”.

עדה נועצת מבט באלחנן. הוא אומר, כפי שידעה מראש: “ודאי נראה מחר את הוריך, שושנה?”

“כמובן, הם שמחים לקראת הפגישה”.

“אסופי, כמה זמן יש עוד עד ליום הזכרון של מרדכי?” שואל אלחנן.

“עוד כחדשיים. האם בכלל עוד אהיה כאן אותו יום?”

“אלא היכן תהיה?” שואל אלחנן.

אין מענה. שושנה עוזבת בחפזון את החדר. הכל נשארים לשבת מסביב לשולחן הקטן.

“אמא, אמא”, קורא אורי אחריה.


אסופי עומד במשרד הקיבוץ מול המזכיר ומבקש שבוע חופשה. מסלק פעם אחר פעם את התלתל ממצחו. החבר חש משהו מהתרגשותו של אסופי, מזכיר לו בחיוך את עבודתו לפני זמן קצר כמארגן “סידור העבודה” ומעלעל בלוח השנה כדי לקבוע את תאריך ראשית החופשה. האם יש לו תכניות נסיעה מסויימות? האם זקוק הוא לכסף, או למה שהוא אחר? שואל הוא את אסופי. אסופי עונה, שהוא נוסע לחבריו, ואינו זקוק למאומה. אמנם ייתכן, שכעבור זמן באמת יצטרך לבקש מאת הקיבוץ דבר-מה, אבל הדבר עדיין רחוק. כך בערך עונה הוא.

החבר תוקע בו מבט חטוף ורושם את התאריך בלוח.

“טוב, אם תרצה תוכל לנסוע כבר מחר”.

“כן, אני רוצה. תודה רבה, שלום”.

הוא יוצא במהירות, והחבר נשאר יושב על מקומו, נד בראשו, גם הוא… הוא. לא ייתכן!… או אולי ניצחה מרגלית המהפכנית? משנזכר מה שסיפרו לו עצמו לפני שנים, כשבא לכאן כ“מייסד”, שהקיבוץ מהווה מין קרקע רומנטי נוח ל“קשיי נשואין”, שכן יושבים סמוכים זה לזה, ואחרי העבודה אין די הסחת-דעת, וכדומה – הרי מן ההכרח שיתרחשו כל פעם דברים כאלה. אבל הוא, החבר הזה, שבמקרה מחשבתו ריאליסטית מובהקת, לא האמין מעולם בספורים מפוקפקים אלה. אף לא ראה דברים כאלה בסביבתו. חשב תמיד הכל לפטפוט בעלי חלומות. אבל הנה אסופי, בחור מאד רציני זה. מה מתרחש כאן?…

אסופי, שוב בחדר המשותף, אורז את חפציו, נוטל מן המחסן את הנחוץ לו, תוחב לתוך המזוודה הקטנה גם את האלבום הארצי-ישראלי הישן של עדה, כאילו היה קמיע. לאחר מכן הוא יושב, חש עצמו עיף, כמו תמיד אחרי יום עבודה בטרקטור. שושנה צריכה לבוא כל רגע, ודאי היא אצל הוריה, או אולי בבית הילדים. אולי יקפוץ לאורי ויספר לו שאבא נוסע? הוא כבר ליד הדלת, הנפתחת אותו רגע מבחוץ. שושנה עומדת לפניו, נראית קצת חיוורת.

“אבא אינו מרגיש טוב. אולי נקרא לרופא”.

“מה קרה?”

“המיחושים הישנים. הנשימה קשה עליו”.

“מה, בעצם, אמר אלחנן על כך? בדק אותו?”

“מעשית כמעט שלא. אבל ודאי ראה יותר מכל אחר, שנוכל להזמין עכשיו. הרי יודע אתה עד כמה שתקן הוא אלחנן. אינני מבינה כלום מזה. אני רואה רק עד כמה אמא מודאגת, וזה אומר לי משהו”.

אחות הקיבוץ כבר נמצאת בחדר. האב בולע תוך ציות את שתי הטבליות שהיא מגישה לו ואומר אחרי רגעים אחדים, שכבר הוטב לו ואינו רוצה ברופא. אף האחות סבורה, שאפשר לחכות בשקט עד מחר. קצת מנוחה, אוכל קל ועוד טבליות אחדות – וכל זה ביחד ישפיע לטובה. אחות מנוסה היא, כבר ראתה הרבה בחייה, אף כי כאן אינה נמצאת מזה זמן רב. הוא באה לכאן במקום יהודית, שנאלצה לעזוב לפני הלידה. ודאי גם תישאר כאן. יהודית אינה רוצה לבוא לכאן, שבה עם בנה הקטן להוריה בעמק.

האב מתרומם במיטתו.

“ילדים, לכו לאכול, או לבית הילדים” אומר הוא בחיוך. “לי באמת אין כלום. רק משום שאמא כל-כך דואגת, עשיתי רצונה ושכבתי”.

גם האם מחייכת. הכל נראה מפוייג.

“נשוב אחר-כך”, אומרת שושנה, לפני שהיא יוצאת עם אסופי.

“האם גם אתה סבור, שבאמת יותר טוב?” שואלת היא בהיותם בחוץ.

אסופי מהסס רגע לפני שהוא עונה. עכשיו יש לו הזדמנות לדבר.

“שושנה, רציתי לומר לך, ביקשתי שבוע חופשה ואני רוצה לנסוע מחר לעדה ולאלחנן. אולי יבוא פעם לבדוק את אביך לכשיוטב לו”.

“אבל למה אתה רוצה לקחת עכשיו חופש? לבדך, מבלי לומר כלום מראש”.

הוא מסתכל מעלה, אל העננים השחורים, האצים בתכלת שמי הערב.

“הביני נא, שושנה, אנא”.

הוא אוחז בידה, והם הולכים לאיטם לעבר בית הילדים.

“אני מרגיש עצמי עיף ומתוח. אין לי כאן כוח לארגן את עצמי במקצת. בעצם, כבר מאז הביקור של זהבה ויעקב אני זקוק לימים אחדים בשבילי, ואז ישוב הכל להיות טוב”.

“וכי היה רע? אתה עובד ולומד אנגלית. אף אני עושה משהו. אורי בריא, אתה ביחסים טובים עם כולם כאן, מה, בעצם, חסר לך?”

הוא מסתכל בפניה הבהירים, הבולטים מתוך האופל שמסביב.

“אילו רק ידעתי! אגב, האם מנית את הכל? האם אין את עשירה ממני בהרבה? יש לך הורים. עברך. כל מה שלמדת. מרבה לדבר עם החבירות, ותינוק שייך תמיד יותר לאמא. הרי הוא – אין לכך צלצול מודרני – עצם מעצמיך. ואילו אני נראה בעיני לעתים כזר”.

היא מטה אוזן. נזכרת בעמעום, שכתבה לעדה משהו דומה אודותיו. כן, למה עשתה זאת? למה אינה מרבה בשיחה עם בעלה, כשהיא יודעת עד כמה הוא עמוס בעיות ורגיש, ושחשקה בו דווקא משום שהוא כל-כך שונה. ולמה תמיד כל-כך שמחה כשאילן מבשר את בואו: אילן, שאסופי הכניס אותו ל“תוך הנישואין”? כל-כך הרבה שאלות חולפות בראשה דווקא עכשיו, בשעה שצריכה היתה לדאוג רק להוריה. הוריה – זה העניין! הרי לו לא היו מעולם הורים. מתי סוף סוף תבין זאת, טוענת היא כלפי עצמה. האם היתה לו באמת לאבא ולאמא, לידידה ולחברה בצד כל מה שנקראה “אשתו”?

היא נעצה בו מבט מהיר מן הצד. הוא לא חש בכך. כן, נראה שנכשלה. אבל מה יהיה עכשיו? ברור, שעליה להתחיל מיד, בו במקום, להיות לאחרת. אבל עכשיו – עכשיו חשוב אבא, ולא שום דבר אחר, מתנצלת היא כלפי עצמה.

וכאילו הכיר ועקב אסופי באורח נעלם כלשהו אחר הלך-מחשבתה, אומר הוא:

“ומחר, כשיוטב לו, כפי שאני מקוה, תצטרכי לדאוג לאמא שלך, שכנראה נבהלה ביותר. ומחרתים אורי, שהזנחת אותו יומיים והשארת אותו לעובדות בית הילדים. תתנפלי עליו כאילו היה חולה, ולמעשה את היא הזקוקה לנופש. לא, אל תגידי כלום, אני יודע בדיוק מה שנעשה. עומד תמיד קצת מבחוץ, ליד גדר חייך, ומסתכל. לעתים את זורקת גם לי משהו אל מעבר לגדר, נזכרת בי פתאום, שעדיין הנני כאן. לעזאזל, לא רציתי כלל לדבר”.

פניו לבנים, עיניו מבריקות. זהו כבר יותר מניצוץ, זו דליקה שלימה. הוא תופס בחזקה בתלתלו, עוזב את שושנה באמצע החצר ובורח. היא נתקפת תדהמה, אך אינה רצה אחריו, תחת זאת היא קופצת לבית הילדים, וכעבור רגע מחזיקה בחיקה את אורי המפרכס, המתאונן שהוא כבר מחכה מזה זמן רב וסובל מכאב-שיניים.

“שקט, אורי. אבא נוסע מחר לחיפה ויביא לנו משהו נחמד. מה אתה רוצה שיביא לך?”

“באמת, אמא? אוטו משא, אמא. אבל עם מפתח – אוטו גדול, כחול ואדום, כן אמא?”

“כן, כן. עכשיו אתה הולך יפה לישון ולחלום על אוטו משא. לילה טוב, מותק. השן כבר לא כואבת”.

“לא כואבת. לילה טוב, אמא. שלום, להתראות. אמא, איפה אבא?” (פתאום הוא ער לגמרי).

“אבא כבר ישן, הוא ילד טוב כמו אורי. עבד היום בטרקטור, עיף”.

“ראיתי, וכל הילדים ראו, שאבא שלי נוסע בטרקטור”.

ועכשיו תישן יפה, עד מחר, אורי".

“עד מחר, אמא”.

האגודל כבר בפיו. כאסופי כן גם הוא מושך את השמיכה על פניו ונרדם מיד. שושנה רצה שוב מהר להוריה, רואה דרך החלון שאבא ישן. אמא רומזת לה בעיניה לשוב הביתה ולא לדאוג. השמים עומדים על רקע הדממה, מלאי כוכבים וללא עננה.


אסופי שוכב מרופה, בשקט, בכורסה בצל המרפסת של עדה הצופה לפני הים, ושומע אותה עסוקה במטבח הקטן. את כל המאכלים החביבים עליו תכין לו, מבטיחה היא.

חיפה יפיפיה זו, אילו יכול היה להישאר כאן תמיד! האמנם כבר עברו עשר שנים מיום שראה לראשונה, כשיכור, את מראה מפרץ-חיפה והכרמל ברקע? כששרשרות-האורות המבהיקות מן ההרים ועד הים נראו בעיניו כחלום. כשמצא את אילן והוסיף לטייל אתו, לא, חיפה לא נשתנתה. אבל הוא עצמו ודאי נשתנה. כל-כך הרבה ניתן לו: אפילו אחרי מבצע-סיני חזר בריא למשפחתו הקטנה. מה רוצה הוא בעצם? עוד ועוד! תמיד עוד ועוד!

הוא עוצם את עיניו, מעמיד פני נרדם, כיוון שעדה מהלכת אט על פני המרפסת כדי לקחת משהו בחדר הסמוך. היא מסתכלת בו חרש, במותק שלה מאז. מה רע מראהו, כמה קשו עליו החיים. היא ממהרת לשוב למטבח, ואסופי מוסיף להרהר מאחרי עפעפיים עצומים. מתי, בעצם, התחיל הדבר, שטות זו של “בהיר” ו“כהה”, בלונדים ושחורים? איננו יכול כלל להיזכר מתי התחילה פרשת הדרכים, רק שגוברים הגעגועים שלו לזהבה וליעקב. מתאווה הוא להיות אצלם פעם. כל-כך יפה ושקט, כמו כאן אצל אלחנן ועדה.

אגב, זו אחת ממגרעותיו הגדולות, שכבר הכיר בהן למחצה: לעולם אינו יכול ליהנות מן הרגע; תמיד נחפזת מחשבתו קדימה. הוא בעצמו רואה בכך ממש בגידה: לחשוב על השנים בתל אביב – הרי יותר יפה מכאן כמעט שלא יכול להיות בשום מקום, חוץ, כמובן, מאשר בקיבוץ שלו. ושם… תוך בהלה הוא חדל מחיטוטיו. האם שם באמת עדיין כל-כך נהדר בשבילו?

הוא קופץ ממקומו. הכל טוב יותר מאשר לתת מיד תשובה לשאלה האחרונה.

“כאן נודפים כל הריחות הטובים, עדה! למה את טורחת כל-כך הרבה? בואי, נלך לטייל. ללכת יותר בריא מלאכול, אומרים הרופאים. הרי עליך לדעת”.

“קודם לאכול, אחרי-כן ללכת, אסופי. ובכן, תתחיל, והתיאבון בו יבוא”.

מנה ראשונה החביבה עליו – חצילים מטוגנים. אינו יכול לסרב. וכמשקה מרק-ענבים מצונן, ללא כל חרצנים, לא כמו בקיבוץ. הוא אוכל ושותה, עליו לטעום עוד דג מבושל, עם סוכר וצימוקים בקריש דגים, ולאחר מכן בשר צלוי עם רסק תפוחי-אדמה. כלפתן – חביצה של תפוזים, מומחיות מיוחדת של עדה.

“עכשיו לא אוכל כלל ללכת, עדה”, מתאונן אסופי. “אני עגול כחבית. אבל טוב היה! את טבחית מומחית. האם גם אלחנן יודע זאת?”

“שטות, כל הנשים מיטיבות לבשל, וכמעט כולן מקדיחות את תבשילן”.

“כולן אחיותיך, עדה, לא כן?”

“ודאי, אבל לעתים קרובות שונות אחיות זו מזו”.

“נכון. גם אחים לא תמיד הם אחים, עדה”.

הערב ממשמש ובא, והוא מטייל לו לבדו בעיר התחתית, הבלתי-מוארת עדיין, עוזב מזמן לזמן את רחוב המלכים הרחב ונכנס לסימטאות הסמוכות לנמל. מרגיש שזכרונו מאיים יותר ויותר להתגבר עליו. כאן, כמו בשוק הכרמל בתל אביב, היה מחפש מתוך תקוה למצוא סוף סוף את עיקבות הוריו. הדברים עומדים לפניו בבהירות מוחלטת, כאילו לא עברו עשר שנים מאז. שקוע בהרהורים הוא מתקרב לנמל, ונחרד פתאום לשמוע את שמו יוצא מפי אשה זרה.

“אסופי, לא כן?” שואלת זו בהססנות.

“שמי הוא. ומי את?” שואל הוא בפשטות.

“את שמי הנכון לא תדע. אבל מישהו כאן קרא לי שלגיה”.

“אילן! כן, כמובן. ראיתי פעם את תמונתך. מה מעשיך כאן?”

“לאניה הגדולה, שם”.

“עם האורות הרבים?”

“כן. אני מפליגה הביתה, לאנגליה”.

“באמת, למה?”

“אני שבה. אביא את הבחור שלי לכאן”.

“האם אילן ידע זאת?”

“אני חושבת שלא, על כל פנים לא מפי”.

“ובכן, ככה זה”.

אסופי מגלה יחס קריר מאד.

“כמה קר נעשה פתאום”, אומרת היא. “בערב ודאי אי-אפשר יהיה להישאר על-גבי המים”.

“אולי כן. נסיעה טובה. שלום, ולהתראות”.

“שלום, אסופי”.

ידה נחה למשך שניה בידו. כמה אוהב הוא כנראה את אילן, מהרהרת היא.

“כן, בחורים הם ידידים יותר טובים זה לזה מאשר בחורות”, היא מפטירה.

כך תיארה אותו לעצמה לפי הצילום הקטן שלו ביחד עם אילן.

היא הולכת לדרכה. פונה לרגע אחורה ונפרדת שוב. אסופי עומד עדיין באותו מקום. מתעורר בו רצון מטורף, שלא ניעור בו עד כה: גם הוא רוצה היה להפליג, באניה גדולה כזאת, בלילה. לראות את העולם, לזכות – מתי סוף סוף יגיע הרגע?

באים עוד אנשים, עליו לפנות דרך. נתקלים בו סבלים עם מזוודות. מי שהוא שואל אותו באנגלית, והוא עונה מהר ובשטף, תמה בעצמו כמה קל לו הדבר. שפה לנסיעה כבר יש לו, איפוא, סבור הוא; אם כן, השאר גם הוא יבוא בקרוב. ועכשיו, מהר חזרה אל המקלט הבטוח אצל עדה.

השיחות הקצרות עם אלחנן גם הן אינן מביאות עמן חדשות רבות. הוא בא בערב הביתה עיף ומיוגע, רופא מזדקן, שתקן. אבל בבוקר הוא כמו שהיה תמיד: מלא מרץ ועניין, כולו שקוע בעבודתו, ובכל זאת נחמד כלפי עדה, ומלא ידידות כלפי אסופי המעריץ אותו.

“השתדל ליהנות, אסופי. אכול ושתה, תן לה לפנק אותך, הן מכיר אתה אותה. האם כבר היית על הכרמל? יפה שם, הרבה יותר קריר מאשר כאן”.

השבוע חולף עובר. עם פרידה אין מרבים בדברים. רק אחרי כן נזכר כל אחד מה אפשר היה עוד לומר. ובכן, בפעם הבאה. אימתי יהיה הדבר? האוטובוס דוהר. הדרך לתל אביב ארוכה. שהות רבה להרהור.


סוף סוף מצא את השיכון החדש, שבו מתגוררים עכשיו זהבה ויעקב. לא רחוק ביותר מן המקום, ששם עמד לפנים הצריף. רואים את החולות, את הים – הכל כמעט כמו שהיה, אבל עם זה שונה לגמרי. חדש, זר. כאן אין “כמעט”, הכל נמוג, אי-שם על-פני המים.

הוא פוגש רק את זהבה. יעקב יבוא בצהרים.

“אסופי, אתה?” היא צוחקת ובוכה בעת ועונה אחת.

הוא מסתכל סביבו בדירה החדשה. מונה את המיטות ורואה, שכולן עדיין בבית, כולם תחת גג אחד.

“ילדיכם אינם רוצים לעזוב את המקום. האם אינך גאה על כך, זהבה?”

“אסופי, עדיין לא הכל אתה יודע. יחיאל, בכורנו, מתחתן בעוד שבוע. אתה נשאר כאן, כמובן, עד החתונה. בחורה נאה, אסופי! דומה לשושנה שלך. אף היא בלונדית. הם מכירים זה את זו מבית-הספר”.

“יחיאל מתחתן! הכיצד? ומה שמה?”

“טובה! והיא באמת טובה. הוריה נספו בשואה אי-שם באירופה. עלתה עם עליית הנוער”.

אסופי מסלק את התלתל מעל מצחו. האם אין מחובתו לומר לזהבה מיד, לבקשה שתשפיע על בנה שלא לבוא בקשר נישואין זה? ואולי לחכות? ואיך ינמק את הדבר?

הוא מהסס. לא, לא זו הדרך. כל אחד צריך להתנסות בעצמו. כל אדם וכל דבר משתנים תמיד. כיצד אפשר להעז ולהרוס דבר, שהוא אולי היחיד הנכון, הטוב ביותר שיכול יחיד להשיג? כאילו קיים כלל, לפיו יכול כל אחד להיות מאושר. ואם הדבר אינו מצליח?

“נקוה, ששניהם אינם עדיין צעירים מדי, מכדי להחליט על צעד כזה לכל ימי החיים. יש לקוות, זהבה”.

“ולהאמין, אסופי”. זהבה מחייכת אליו. אף כאן נמחו עשר השנים האחרונות. שוב מחייכת את חיוכה הטוב, היודע לו.

“האם שכחת להאמין, אסופי בני?”

“לא ולא, זהבה. אבל הקיבוץ זה לא אתם. אני מאמין, זהבה, שאלהים שלחני אליכם כדי שתהיו הורי”.

“צדקת, אסופי. יכולים רק להודות. אתה ואנחנו”.

“ומתי החתונה?”

“ביום ג' הבא. יודע אתה, יום שלישי הוא יום של מזל. ביום הזה נברא האור”.

“‘ויבדל אלהים בין האור ובין החושך, ויקרא אלהים לאור יום ולחושך קרא לילה’. הסבורה את, זהבה, ששכחתי את פרשת בראשית, שהיה יעקב קורא אתי שוב ושוב?”

“לא, חביבי. הוא קרא את הפרשה עם כל הילדים, אתה היית הראשון”.

“ובכן, ביום ג'. אבל יש לי רק מכנסים קצרים, חולצות כחולות. האם כך אפשר ללכת לחתונה?”

“רצינו להזמין גם את שושנה, אולי תביא לך בגדים?”

“אני כותב לה. אבל מי יודע אם תבוא. אביה אינו בקו הבריאות, משהו בלב. אינני יודע אם תבוא”.

“ומה עם לבך אתה, אסופי? למה שלא תסע הביתה, תביא אותה ובגדים – מה לך, בני?”

“לא כלום. לא כלום, זהבה. יש לי עכשיו חופש. הייתי אצל עדה ואלחנן. בשבוע הבא אסע הביתה”.

“זה הכל?”

“כן, זהבה, באמת”.


יחיאל הצעיר, בן עשרים ושתים, שלפני זמן קצר שוחרר מן הצבא לאחר שירות שנתים וחצי, בעל תלתלים שחורים, עור שחום, חסון והרבה יותר גבוה מהוריו, מכה ברגלו בחיוך על הכוס, וזו מתנפצת ברעש. הוא חובק את אשתו המקודשת טובה בת השמונה-עשרה, מנשק אותה, צוחק עד ששיניו הלבנות מבהיקות, כמעט הופך את החופה רבת הרקמה. ידו השמאלית מונחת על כתפה, על הצעיף הלבן, היורד על-פני שמלת החופה הלבנה. ציפורני האצבעות של היד הכהה לבנות כמעט כאריג וכצעיף.

אבל מי שם לב לפרטים פעוטים כאלה, עכשיו, במהומת השמחה של נשיקות וקריאות “מזל טוב” מכל הצדדים? הזוג הצעיר מספיק אך בקושי לראות זה את זה כרגע. קרובים, ידידים ואורחים מקריים מצטופפים כדי לברכם.

“זוהי רק ההתחלה, אסופי”, אומר יעקב. “האם אתה זוכר עדיין? ואחרי-כן הדבר נעשה יותר ויותר יפה”.

“כן, אולי. אתה מיטיב לדעת זאת ממני. כבר יש לך ילדים גדולים”.

“אבל מעולם לא שכחתי את ההתחלה. חבל ששושנה איננה כאן. מה שלום אביה?”

“לפי מכתבה צריכים היו היום להופיע אצל אלחנן לבדיקה. מחר או מחרתיים אני נוסע הביתה. אשמע”.

“אלהים יעזור, תראה”.

“יש כל-כך-הרבה שאינם רואים, יעקב. מה יהיה עליהם?”

“זו דעתך. אף הם רואים, אבל לא כמוך וכמוני. אני אינני חכם כל-כך, אינני רב, אסופי. אבל פעם רואה זאת כל אחד, אף שלפעמים הוא שוכח זאת, בנת?”

“לא לגמרי, יעקב. אולי עדיין לא. ואולי אף כבר שכחתי – כבר עברו ימים רבים משעה שעזבתיכם”.

“והרי שוב הנך כאן. אסופי, הוא איננו עוזב אותך. זהו, חביבי”.

“הבה נקווה. בוא, רוצה אני עוד לדבר עם יחיאל”.

מבעד לקהל הרוקדים והמזמרים מפלסים הם דרך עד לשולחן הארוך המעוטר פרחים, שלידו יושב הזוג עם ידידיו הקרובים. בתוך כל המהומה עומד שולחן זה כאי קטן של שלוה.


על-פני הקיבוץ רובץ החום ממש ככדור עופרת. במשך הפסקת הצהרים כמעט שאין שושנה מוצאת מנוח על המיטה הענקית והמזרון הרע. ואמנם נצטבר בלבה יותר מדי: אסופי עדיין לא חזר. האב חולה. כאב-השיניים של אורי הפך לדלקת הגרון.

והיא עצמה! אמה סיפרה לה היום, שסוף סוף נתקבלה ידיעה מן הידידה הוותיקה. היא גרה זה שנים אי-שם באמריקה, לבדה, עושה תרגומים ומתקיימת פחות או יותר. עכשיו קיבלה את ההזמנה לבוא לגרמניה, ונתנו לה אפילו דמי קדימה על חשבון השילומים המגיעים לה, ומהם תוכל לשלם את דמי הנסיעה. היא כותבת על המאבק הפנימי שהתחולל בקרבה, עד שהחליטה לנסוע. אמא נאנחת ומפסיקה תוך כדי דיבור כשהיא מספרת כל זה לשושנה, שכמעט אינה מבינה “רגשנות נושנה” זו.

“ובמכתב”, מסיימת האם, “היה גליון בשבילך, ושם מסופר מה הרגישה כשחזרה בדרך לעיר מולדתה. האם זה מעניין אותך?”

“אם את סבורה שאבין”.

“הנה, קחי, ואמרי לי אחרי-כן מה את חושבת על כך”.

מה אפשר היה לחשוב? גם הפעם היה בידה הגליון המכוסה בכתב-מכונה צפוף, וקראה בו שוב. משהו הפריע לה מאד, ולא ידעה אם אלה הם הזבובים המזמזמים כחום היום, או משהו בקרבה. אבל מה יכול היה כאן לגעת בה באמת? לא היה לה מושג ממה שנאמר במלים הבאות:


"רק כשהלכתי דרך חצר הארמון הישן נושן וצעדי נשמעו על המרצפת כהד רחוק, הוכרחתי לעצור לרגע קט: הטחב שגשג על הקרקע ועל הקירות בין האבנים, ובפינות החומה קינן גם עובש. רק רשרוש כנפי העופות, שעפו הלוך ושוב, הפסיק את הדממה העצומה. השתיקה נדמתה כאינסופית, ללא זמן, שתיקת דורות, ואולי משום כך כל-כך נמלצת בדיבור. אולם לא היה בדיבור אילם זה כלום מפרדוכס או מניגוד לשכל.

פתאום הלמו הכאות מגדל הפעמונים העתיק בכובד של פטיש, אבל קבועים בהרמוניה של השעה. התקרב הערב, חמישה צלצולים נתלו באויר הצח – חמישה שמות נפלו עלי בכל כובדם: אמא, דודה, ואחרי-כן האחים. כאן היו הולכים. כאן אולי עצרו פעם כמוני עכשיו. כאן נפרדו. לכאן לא חזרו לעולם, לעיר שהיתה להם פעם מולדת כמו לי. לא יכולתי לחשוב אחרת זולת זה שעלי לבלות כאן עוד שעה קלה, עד שבצלצול הששי יפול שם סבתא האהובה שלי, היחידה, שעדיין זכתה לנוח באדמה זו. אולי היתה זו בגידה, שלא לשהות כאן שעה זו. אבל אולי היתה עוד יותר בגידה לשהות כאן עוד שעה שלימה, כאן שהאהובים נשכחו מתוך בגידה. שיבה ופרידה בבת אחת! היה הכרח לצאת לדרך הביתה. אבל כלום אמריקה בית?"

כאן נפסקו נפסקו השורות. שושנה הניחה את הגליון לצדה על הכר הרטוב. אך הנה נשמע צלצול הפעמון, המכריז על חידוש העבודה.


היא מסיימת את עבודת אחר-הצהרים וממהרת להורים. הגליון המקופל תקוע בכיס מכנסי-העבודה שלה, ועליה להחזירו.

לאמה יש כעת דאגות אחרות, אבא שוב אינו מרגיש עצמו בטוב, שוכב על גבו, שתי ידיו על חזהו. אין בכוחן להפיג את הכאב. “אולי אביא את אלחנן”, מציעה הבת, מבוהלת.

“לא, בתי, הרי יש לי הטבליות, ניטרוגליצרין. יודעת את, הן נפלאות”, מרגיע האב.

“אבל אי-אפשר לבלוע טבליות ללא הרף”, מעירה האם.

“הירגעו, ודאי יבוא החמסין, ואז יוטב לי”, אומר אבא, "ואז – "

“היודעת את אם אסופי בא היום?” שאל.

“לא בטוח. האם אתה חושב שיבוא?”

“אני אפילו יודע, יש קשר בינינו”, אומר האב מתוך אותו חיוך אנוס המחריד את שושנה ביותר.

“יפה, אבא. ובכן, מוטב אלך להתייפות ולהכין את אורי”.

“לאט לך”, אומרת האם. “אבא אחר הכל אינו נביא”.

“לחולים יש לעתים חוש ששי”, צוחק הוא, ומתחיל להשתעל.

“כאילו אתה חולה”, ממשיכה שושנה את המשחק. “אגב, הנה הגליון. הרבה לא הבינותי, אבל השפה מוצאת חן בעיני. כנראה, אירופה זו שלכם משהו גדול היא”.

“זה הכל? התוכן גדול, שושנה. כל הטראגדיה של המאה, על-גבי גליון אחד. לילי היתה בבית-הספר המעולה ביותר בחיבור. טוב לך שאין את מבינה כלום מכל זה. מה לכם, הצברים, ולכל הנטל הזה”, מסיימת האם.

“גורם לכל היותר מחלת לב. לאט לאט, במשך שנים רבות, בלי שמרגישים בכך קודם”, אומר האב ומסתכל בפיזור-נפש דרך החלון. מה הוא רואה שם? “בינתיים שלום”, אומרת שושנה, וכבר היא בחוץ.

“שלום, שנומבס” (מלה מימי הילדות), אומרת אמא.

“טוב שאינה מבינה, סימן שאין לה מושג על כל המערכות הפנימיות”, אומר האב.

“טוב שאתה מאמין בכך”, מסיימת אשתו את השיחה. כנראה מיטיבה היא לדעת, ככל הנשים.


אבל הפעם היטיב האב לדעת, כי בערב הופיע אסופי. הבריא, נראה טוב, מדושן. הופיע עוד לפני האוכל אצל החולה, וקשה היה לו להסתיר את דאגתו נוכח השינוי במראהו. מדגיש כמעט בקול רם ביותר שהאב מבריא, ומתחיל לספר במהירות על רשמיו:

“הורי מאמצי גרים כעת בתל אביב. הפלא ופלא, יש להם שיכון, ובו חדרים גדולים ומרפסות, הרבה מקום ואויר, אור ויופי. אולם בערב רצתי בכל זאת אל החולות, ששם היה פעם הצריף. נהרס מזמן, אין כלב ואין תרנגולות, אין כוכבים הנראים מחלונות נמוכים. עכשיו בנוי שם בית גדול, גבוה, מואר – מלון. מכוניות הדורות, שוער מהודר, מוסיקה חרישית מאחד החלונות, רק הירח מאיר בלובן יום את החול והים, רק זה נשאר כשהיה. זהבה ויעקב שאלו עליכם, קיוו שבקרוב תבריא ושפעם תבואו אליהם. והיתה גם חתונה. יחיאל התחתן, אבל זאת אספר אחרי-כן, כששושנה תבוא”.

“באמת? מזל טוב”, אומרת אמא. “עם מי? גם כן בת הורים תימנים?”

“לא, לא. מה חושבים אתם? אשכנזיה בלונדית בהירה, יפה. אין לה הורים. באה עם עליית הנוער. מתוקה למראה. החתונה היתה באמת יפה”.

ההורים מחליפים מבט מהיר, מבינים זה את זה. יפה, שדווקא הוא רואה זאת.

באותו כוון בערך חושבת גם שושנה, כשאסופי מתפעל באזניה עד חצות הלילה. אינה רוצה להפסיקו בדאגותיה הגדולות לאביה. היא כמעט מתביישת לבטא עד כמה היא מאושרת למרות כל דאגתה – אסופי שוב כאן!

יש שחוזרים נסים, מהרהרת היא. כדומה לכך היה אז, בימים ובלילות הקסומים, על שפת הכינרת. אולי יתמיד מצב זה?


לא. המצב לא התמיד.

הדבר הוברר ביתר בהירות כאשר הופיע אילן ביום הששי הבא אצל אסופי כדי לשבות כאן. אך נפגשו השניים, שלף אילן כרך של אפלטון והתחיל להקריא את סוף אותה השיחה. כשהעיר אסופי בלחש, שיקרא קודם את שושנה, היושבת אצל ההורים, דחה אותו אילן בתנועת יד.

סוף סוף קרא את “פידון” עד הסוף, סבור היה שגם הבין אותו בקירוב. למה איפוא לא ימסור משהו מאוצר זה לאסופי שלו? קודם כל את ההכרה, שהמוות אין פירושו פרידה סופית, בשום אופן, גם לא ממרדכי הבלתי-נשכח. אסופי מסתכל ללא אומר באילן, היושב כרגיל על השולחן וסוגר לאיטו את הספר. במוחו חי אסופי את המחזה הסופי הנוגע עד הלב, ששמע זה עתה.

“רואה אתה”, אומר אילן, המתפעל במידה שווה מאפלטון ומסוקרטס, “עד כדי כך יכולה להגיע גדולתו של אדם”.

“אל תשכח, שגם מרדכי עדיין אתכם”.

“אגב, קריטון, אחד מנאמני סוקרטס, היה אף הוא גדול מאד, ידיד נאמן”.

“כמובן, אילן”, מסכים אסופי מיד.

“כן, אני, חסר לי עוד קצת עד קריטון. אבל סוף סוף אין אנו יוונים עתיקים, אלא ישראלים צעירים”.

אילן מצא שוב את צליל קולו הרגיל. הוא קופץ ממקומו ויוצא. אסופי עדיין יושב על מיטתו ונזכר, שאז זרק פתאום כרך זה של אפלטון ארצה והחליט לעזוב מיד את בית-ההבראה ולנסוע הביתה. כן, אז הרגיש באמת כי משהו מכוחו החרישי של מרדכי נכנס בו ועורר אותו להמשיך בדרך, להיות נאמן למטרה. אומץ מופלא זה החזיק מעמד זמן רב. ומתי באה ההסתעפות החדשה לקראת היאוש, ההופך תמיד לרגש אין-אונים?

הוא קם תוך אנחה, וניגש אל הדלת. אילן עומד, מסתכל אל השמש השוקעת.

“חכמים היו אותם אנשי אתונה. האין זאת, אסופי? אגב, מה שלום שושנה?”

“בוא, נסור אליה. האם כבר אמרתי לך, שפגשתי את שלגיה שלך בנמל חיפה?”

“מה? רק עכשיו אתה מספר לי זאת?”

“לפני-כן לא נזדמן, אפלטוני שכמותך. האם בגלל זה לא צריך הייתי לתת לך לקרוא?”

“לא, בגלל זה ודאי לא!” צועק אילן בקול רם ביותר.

שלשתם, אסופי ואילן ושושנה בתווך, צועדים אל פני הכיכר הגדולה שלפני אולם-האוכל. כל פעם שהדלת נפתחת נופל אור מנורת הנפט הגדולה לתוך החשיכה השחורה. עוד יעברו שעות עד שהיום הפגום יתעה לו עצוב וסדוק על-פני השמים, ועם שחר עדיין הוא עומד חיוור במערב.

כך היה גם בלילות ההם שלאחר מבצע-סיני, שבהם נאבק מרדכי את מאבקו האחרון. בעוד שבוע יום פטירתו, שנתיים עברו מאז.

שהכל בינתיים נמשך – מי יכול לפקפק בכך? איפה תימצא יותר חיוניות מאשר בוויכוח ערב זה? שנת 1958. שיחות חדשות לגמרי בקיבוצים. הארץ מתחילה ליהפך מיישוב חקלאי טהור, כפי שתכננו החלוצים הציונים, למדינה מודרנית, שלא לדבר על תיעוש מודרני.

חסל סדר האידיאולוגיות שנתיישנו. ילכו לבתי-חרושת ויעבדו בסרט נע. יביאו גם עובדים בשכר לקיבוצים ויעסיקו אותם בבתי-המלאכה התעשיתיים שהוקמו מחדש.

בשכר? הדיעות חלוקות. הנשמע כדבר הזה בחמישים השנים האחרונות של הציונות המעשית הצנועה? בטלטול הזה בין עבודה ערבית בשכר ומסירות יהודית? בימי הבארון, נוטעי ההדר הראשונים, בתי-הספר הראשונים של האליאנס?

מעולם לא נשמע כדבר הזה! גם עכשיו לא יסכימו לכך, צועקים רבים בערבוביה. לא היום, לא מחר. או לעזוב, ללכת לערים. כי קיבוץ שיש לו עובדים שכירים, שוב לא יהיה קיבוץ. לעולם לא יותרו שינויים כאלה – כך צועקים היום. (מובן ממילא, שלאחר זמן לא יכול שום אדם לעמוד בפני זרם הזמן. לכל היותר באו השינויים הגדולים באחד הקיבוצים קודם, ובשני – לאחר זמן).

גם מאבקים אלה השפיעו באופן מורחב ומסובך על חיי אסופי המורכבים והמסובכים. מעולם לא היה בטוח לגמרי בדיעותיו, תמיד היתה ידו ליד שערותיו הממרות. ואם גם דברים כל-כך נושנים ומסורתיים ומנוסים החלו להתנדנד – כיצד לא יגעו הדברים בו?

בשנת הלילה מתעורר הוא פתאום. מסתכל באשתו הנושמת במנוחה, השוכבת כפופה לידו, במרובע האור המלטף של החלון הפתוח.

מה היא לו? מה רוצה הוא הימנה? בדיוק את מה שרצתה הנערה בסימטה ליד שוק הכרמל לתת לו במתנה? את עקבי סנדליה שהעריץ, את שמלתה האדומה ותו לא. אכן, ילד שוטה שכמותו!

אבל זו כאן היא אשתו. הוא מסיר את הכתפיות מכתפיה, מנשק את כתונת הבד הגס של הקיבוץ. היא ניעורה, מופרעת כילדה קטנה.

“אסופי, מה קרה?”

אין הוא שומע כלום, מותלה על גביה, נושם קשה, להוט, זועם. עכשיו היא ערה לגמרי. מתקוממת מול גישה לא-רגילה זו, תאוה זרה זו, הזהו בעלה, אסופי שלה?

עוד רגע והוא נרדם. זמן רב היא מסתכלת בו בעצבות. לאן נעלם בחור כהה מתוק זה, שישב מולה ליד השולחן הארוך, כשהיתה בת שש-עשרה והשעון הגדול תקתק בכבדות מעל לראשה?

כיצד היה אילן מתנהג אחרי לילה שכזה? שואלת היא את עצמה ומנסה להרדם.

כשהיא מתעוררת היא פוגשת יום בהיר. אסופי מזמן הלך, ודאי השכים קום. שוב מונח פתק מבולבל שלו על הקרקע, נכתב כנראה הבוקר. יחפה, שערותיה תלויות על-פני השכם הערום, כורעת היא, מרימה את הפתק ויושבת אתו על שפת המיטה. לא חשוב מה השעה, היא מוכרחה לקרוא:


“זהבה אמי, למה הלכתי שוב מאתך? בפעם האחרונה לא רציתי להגיד לך איך בא הדבר עכשיו. לא יכול להיות אחרת. פעם מוכרחים לשלם תמורת הכל, גם על בגידה במורשה ורעייה בשדות זרים. מזרחיים, אירופאיים. זהבה, השומעת את? ואת, שושנה, עלי לשיר כמו מרדכי: על שאהבתיך שנאתיך – בגלל דעתך; על ששנאתיך אהבתיך – בגלל טובך. אגב, מרדכי מעולם לא כתב זאת, היה גדול יותר מדי לכך”.


בראשי אצבעותיה מחזיקה היא את הפתק, מניחה אותו מתחת לכר של אסופי. בחור תמים, חושבת היא. מי אמר לו, שהאירופאיים הם יותר טובים, או הצברים? גם בחורים טפשים הם גברים, והגברים שווים – אירופאיים או מזרחיים, מחליטה שושנה הנבונה.


האזכרה למרדכי עברה. החברים חזרו מבית-הקברות, מחלקת הגיבורים, ויושבים עתה בגן פנסיון פרטי קטן, שממנו נשקף נוף העיר העתיקה.

אסופי מסתכל בכוס הלימונדה שלו, מחטט בה מזה רגעים בקש שלו ואינו שותה. אינו מסוגל עכשיו לשתות וגם לא לדבר. עדה יושבת לימינו, שמה ידה על ידו, אף היא מחשה.

רק אילן ושושנה, היושבים ממולם, מדברים חרש על היופי החלומי של עיר זו, ששניהם מכירים אותה מעט מאד. ירושלים, בירת ישראל, החשובה לכל שלוש הדתות: יהדות, נצרות ואיסלם. אבל זה זמן רב שהיא משהו שונה לגמרי ממה שהיתה מימי קדם. נתעוררה מחדש, ובכל זאת אחות הרבה יותר חרישית, רצינית, כבודה מאשר היפיפיה הצעירה תל-אביב.

ליד השולחן הסגלגל יושבים עוד שנים מחבריו לשעבר של מרדכי, עוד מימי “ההגנה” – אחד מהם מיכה, אותו הכרנו כבר. נמצא כאן גם ד"ר תאומי, שנטל חופשה מיוחדת להיום כדי להשתתף באזכרה. בינו לבין אסופי יושב אלחנן.

בקול נמוך מסביר אלחנן כמה פקפק, אם לקרוא היום באזני החברים משהו מתוך כתבי מרדכי, מתוך שיריו או מיומנו. לבסוף החליט לקרוא אחד מסיפוריו הקטנים המועטים שלו. הוא מהסס אם להוסיף ולדבר.

“אילו סיפורים?” שואל ד"ר תאומי.

“כתבתי אותם בעצמי”, מודה אלחנן. “קצתם כבר לפני ימים רבים, כשעדיין הייתי רופא במתולה – חלוץ אם תרצו. למעשה, היה לכולם רקע אחד משלהם, הם אירעו כך או אחרת, הוגשו לי למעשה או עשאוני לעתים שותף למעשה”, מסיים הוא בשמץ הומור.

למעשה, אין הסיפורים והמאורעות הומוריסטיים כלל, כפי שמעידות הכותרות: ‘סיפור האשמה’, ‘המטפחת הלבנה – אוטופיה’, ‘פגישה בשטח ההפקר’, ‘מעשה באחמד מנצרת’, ‘הפדאיון’.

לאחר קריאת שורות אלה, שרק עדה ידעה אותן עד כה, משתררת דממה ליד השולחן הסגלגל. אלחנן מסיר את משקפיו ואומר:

“אם טוב בעיניכם, אקרא את הסיפור האחרון. הוא גם נכתב אחרון, זמן-מה לפני שמרדכי נפצע במבצע-סיני, כבר לא במתולה”.

“ודאי אנו מסכימים” שוב ד"ר תאומי הדובר, ורומז לאלחנן, המתחיל מיד:


“הפדאיון”

"הדבר היה בדיוק בשעה שתים-עשרה בלילה כשעבר את הגבול במקום, שלפי תצפיות במשך ימים ידעו, כי יש פירצה ברשת הסמיכה של משמרות הלילה במדינה השכנה. ברבע השעה האחרון קיבל שוב הוראות מדוייקות מאת הקצין הצעיר, ששטח הגבול הנדון נמצא בפיקודו.

רימוני-יד, תחמושת, חבילת חומר-נפץ ואקדח הסתיר במקומות שנועדו לכך, לעומת זאת הוכרח למסור את תעודותיו האזרחיות. עכשיו היה אלמוני, ללא זהות, ללא סימון או מספר, מבחינה מסויימת בן-חורין.

הוא בא מן הדרום ופנה צפונה-מערבה. בתחלה זחל בחשיכה קדימה על ידיו ורגליו. רוח עזה נשבה ממזרח בלילה זה ללא ירח. שם, מאחורי גדר התיל, יושבים הוריו, אחיו ואחיותיו, אשתו וילדתו. בן עשרים וחמש היה.

זו הפעם הראשונה שנכנס לפעולה כזו. סוף סוף נענו לבקשותיו החוזרות ונשנות לתת לו ללכת לבדו, אף-על-פי שלפי ההוראות צריכים תמיד ללכת שניים-שלושה יחד.

והנה קם והלך על קרקע הארץ השנואה, שבה כבר היה בילדותו. כאן בילה עם הוריו כמה שנים, ביקר זמן-מה בבית-הספר הכפרי הפשוט, ואחרי-כן עבד בשדה. על כך לא חשב עכשיו, הוכרח להיצמד אל ההוראות שניתנו לו: לבצע בזמן קצר ככל האפשר פעולות רבות ככל האפשר – המתה, נפץ, הצתה, – רצוי גם לעורר בהלה. הוא מישש במסתרים שונים שבתלבושתו. הכל היה במקומו. גם החבילה הקטנה של חומר-הנפץ הרגיש. קללה נמרצת בלשון אמו נפלטה משפתיו, והוא תפש בהן בבהלה בידו. שנאתו גברה עליו, להטה בו כשלהבת אדומה. בקושי יכול להתאפק.

סוף סוף נראה אור זעיר, והוא כיוון צעדיו אליו בזהירות יתירה. נעלי-הבד שלו לא השמיעו קול. כחיית-טרף התגנב לקרבת החצר הבודדת. מנורת נפט הקרינה את אורה הרפה לתוך הלילה. בירכה כל נודד לשלום, רק אותו לא. נטל לידו את רימון-היד והסתכל דרך אחד החלונות הנמוכים לחדר הדל. כלב נבח, כנראה לא הרחק מכאן. ושוב שקט.

מה ראה? משפחה בת שבעה ישנה בחדר: במיטה אחת הורים עם תינוק, ובשתי מיטות אחרות שנים-שנים ילדים בגילים שונים.

עכשיו נדמה, שנשתנה לגמרי לחיה. עיניו בלטו, על שפתיו יצא קצף, יצר השנאה שלו שטף אותו כמים. בתנועה עזה אחת זרק את הרימון בין הישנים. רעש הנפץ נבלל בקרקוש השמשות ובזעקת האומללים.

הוא לא שמע כלום מכל זה, הוא נחפז אחורנית, רץ, נמלט על חייו. הוא לא היה גיבור; קרוב יותר לפחדן. הוקל לו. היקוד שבקרבו רפה. תוך כדי ריצה הסתכל בשעונו. רק אתמול קיבל אותו, היה זה שעון פלאים, שהאיר בלילה. את הכסף המגיע לו עוד בעד הפעולה, יקבל אחרי שובו, לאחר ביצוע המשימה. עכשיו האט את הליכתו וחיפש בחושך ככל האפשר מיכל מים לפוצצו. יכול להיות גם צינור מים גדול. אבל שום דבר לא נראה. הוא היה פרימיטיבי, מסוגל לפעול, אבל לא לחשוב כראוי. אולם ראשו אמר לו, שסיכוייו פוחתים והולכים עם כל צעד נוסף. כי כל צעד קירב אותו אל הגבול, וכמעט לא היתה לו תקוה לבצע הלילה פעולה נוספת. הזמן דחק, נותר עוד מעט מאד עד עלות השחר. באיזור זה של כדור-הארץ מקדים להפציע אור הבוקר. היתה עוד פקודה, לפרוץ ככל האפשר מהר עד לגבול אחר, לעבור אותו ולהגיע על-ידי כך למדינה בעלת ברית. זאת לא רצה. הוא חפץ להגיע הביתה, להתפאר, רצה גם את הכסף. מה היה עליו לעשות?

היה אובד עצות בדיוק כמו אז, כשביצע את המעשה הבא: הוא פרץ לחנות של סוחר בצרכי אוכל. זמן רב לא היתה לו שום עבודה ופרנסה. המשפחה עמדה לרעוב, עד שעשה את המעשה. הוא רצה להרוג את הזקן, אבל לא הספיק, רק עכשיו גברה בו השנאה. המשטרה תפסה אותו והכניסתו לכלא. עד עכשיו לא מילא את מיכסת העונש, אלא ששחררו אותו, משום שהוא, כרבים אחרים שעשו דברים יותר גרועים וישבו בכלא זמן רב יותר, הביעו נכונות להשתתף בפעולה זו. החופש משך אותו, וביחד עם ההוראות שיננו להם את סיסמת הנקם.

זוהר קל ראשון בשמים בישר את היום הבא.

הוא עבר את הגבול באותו מקום שחצה אותו לפני שעות אחדות בכיוון ההפוך. בגדר התיל הסמיכה קרע את בגדיו, אף ידיו זבו דם כשנחלץ מן הפקעת. עיף ומרופש חזר למקום ממנו יצא. הניח על השולחן כל מה שעדיין היה לו.

הקצין הסתכל אליו בסימן שאלה בשעה שסיפר את סיפורו. לקחו ממנו את השעון ושאלוהו אם הוא נכון ללילה הבא. הוא שאל על כסף ונענה, שמבצעו היה זעום. הוא רצה לתת תשובתו בערב, אך הוחזר, ללא חקירה נוספת, לבית הסוהר, שם היה עליו לשבת עוד ארבעה שבועות. הוא לא ראה איש ממשפחתו. כסף לא קיבל. את השעון לא השאירו אצלו – ארבעה שבועות יחזיק מעמד, ואז… נתחדשה הקדיחה בקרבו".


רק לאט רפתה המתיחות, שהעיקה כעננה על הקומץ הקטן שנתאסף בגן הפנסיון בירושלים.

“ראיה מופלאה”, ניגש רמי תאומי ישר לעניין, “גם ארתור שניצלר היה רופא וסופר כאחד”.

“ומווינה”, אומרת עדה בחביבות, “כמוך”.

מיכה, לשעבר גבר תוסס, אומר בנחת:

“מסכנים, חבלנים אלה. שוטים ומוסתים. כך היה תמיד”.

“היה?” תמה אלחנן. בסתיו 1958 לא שיער, כאחרים, כי יעברו רק עוד שבע שנים וגדודי החבלנים שוב ירימו ראש ויביאו מוות והרס על אזרחים שלווים בישראל. רק כינוים ישתנה, והם יקראו לארגונם “אל-פתח”.

אלחנן קם, נוגע בכתפו של אסופי, השקוע במחשבות. כך איפוא רואה את הדברים אלחנן, המשתדל עדיין להבין את האויב. ובחור זה?

סגולתו המיוחדת של אסופי להזדהות עם ה“גיבור” (נזכיר את ראיית “דמיאן” שלו) נתגלתה שוב. ובכן, כך נראה הדבר? רצח מתוך רעב? רצח כדי לרכוש על-ידי כך את החירות? מאד בלתי-מובן לאסופי, המבין עכשיו פתאום כמה קיבל עד כה את כל הטוב כדבר המובן מאליו. ועם זה הוא מרגיש את עצמו תמיד ראוי לרחמים. זה מוכרח להיפסק ויהי מה. כן, אילו אפשר היה לראות את הדברים כאלחנן, להסתכל עליהם מלמעלה, כמוהו.


 

פרק שביעי: אסופי על פרשת דרכים    🔗

“דעתכם נטרפה עליכם?!”

שתיקה בת שניות אחדות מלווה צעקת זעם זאת של אסופי באסיפת-ערב באולם-האוכל. כל החלונות ודלת הכניסה הגדולה פתוחים, לוהט אחד מחמסיני הסתיו המפורסמים, שאפילו בלילה אין אחריהם צינה. שוב הולכים מזג-האויר ומצב-הרוח זה בצד זה.

“מי כאן המטורף. אתה, כנראה, חבר יקר”, עונה בנחת יהושע המזכיר. הוא אינו צועק, פשוט משום שהוא מרגיש עצמו ברע. רק בימים אלה קבעו אצלו ליקוי בלב. בן ארבעים, יש לו ילדים בגיל בית-הספר, והוא נמנה יחד עם אשתו על חוג המייסדים מאז.

עכשיו צריך אסופי לקבל את תפקידו. כל אדם רואה, שיהושע זקוק לחופשה ממושכת.

אבל לאסופי תכניות אחרות, אם רוצים להגדיר בכלל כתבנית את התערובת של רעיונות ודיעות, החולפים שוב במוחו בשלל צבעים. לבו בל עמו, אין הוא יכול עדיין להתוות תמונה לעתיד. אבל שעליו לעזוב מיד – זאת יודע הוא היטב. לולא זאת יתגברו עליו סתירותיו הפנימיות, והוא מתפלץ מפני התסבוכת. אין הוא יכול ללבן את הדברים לא עם שושנה ולא עם אילן, כמה פעמים ניסה, ולשוא.

והנה באה העזרה מצד שלא פילל. אם שושנה, היושבת בקהל, קמה ואומרת:

“כמדומה לי, שאני מבינה את אסופי”.

כשהיא שבה לשבת, עדיין מסתכלת שושנה ממול באלכסון באמה ללא זיע. אחרי-כן היא אומרת, שאמא נראתה בדיוק כמו לפנים, בימי ילדותה, כשהגנה עליה לפעמים מפני אביה בעת שהעניש אותה לאחר מעשה שטות שובבי. ההבינה אותו, איפוא? הייתכן?

גם אסופי, כנראה, שאל את עצמו שאלה זו, שכן העיר בהיסוס:

“האם אין את רוצה לומר עוד משהו, אמא?”

אמא נוטה להסכים לכך. כנראה, התכוננה לזה ארוכות.

“אתם שוכחים תמיד”, המשיכה תוך ישיבה, “שאסופי נתון בסכנה יתירה מחמת מצבו המיוחד. וכיצד תוכלו אתם להבין זאת? כולכם מבתים מטופחים, כולכם אהובים ומחונכים על-ידי אבא ואמא. ואיש לא טרח כל-כך להבין אתכם כמו אסופי דווקא. עובדה שהדבר לא הצליח בידו בשלימות, שהוא חושב היום לצאת לזמן-מה מחברה זו – כיצד יכול להיות אחרת? אבל אני מאמינה ומקוה, שדווקא מרחוק יכיר ביתר בהירות וקלות שכאן מקומו, שהוא שייך לכולנו, לאשתו ולבנו, כמו שכולנו שייכים לחבל ארץ זו. תנו לו, לאסופי, חופשה ארוכה, והוא יחזור עשיר יותר ויעשיר אתכם. ליהושע עליכם למצוא תחליף אחר, כך סבורה גם אני”.

היתה זאת הפעם הראשונה והיחידה, שאמה של שושנה דיברה בפומבי בציבור זה. היא ישבה ליד יתר ההורים היושבים בקיבוץ, לבדה, בלי בעלה, שנבצר ממנו לבוא מחמת מחלתו.

‘עד היום לא הכרתי את המופלא שבאשה זו’, מהרהר אסופי. ‘בצד עדה וזהבה פסחתי עליה, שלא בצדק. כן, אילו באה אלי עכשיו וביקשה ממני שאשאר ואקבל עלי את תפקידו של יהושע, סבורני שהייתי עושה זאת. אבל הרי היא אומרת בפירוש, שטוב לראות פעם הכל מרחוק’.

הוא מסתכל בשושנה, המתעסקת בתשומת-לב בידיה הנינוחות בחיקה. מחשבותיה מהלכות בכיוונים אחרים: האמנם ייתכן שאמא דומה כל כך למרדכי מן השנים הקודמות, כפי שתיאר אותו אסופי, וחושבת כמוהו? אולי משום כך הבינה ומבינה היא כל-כך יפה את העלמה לילי, הרבה יותר ממנה, משושנה? אם כן, הרי לא קיים כלל השוני המפורסם בין אשכנזים ועדות אחרות בישראל? ובכן היא חושבת כמוהו, כמו ילד זה שאספו אותו בארץ. היא חושבת בפשטות, פשוט באופן אנושי, ככל האנשים הטובים? חבל שאילן איננו כאן, הוא היה מיד מרצה בדבר המושג האפלטוני על המוסר, אם אפשר ללמדו או לא. הסביר לה זאת לפני זמן-מה, גילה התלהבות רבה, דיבר על הטוב המקנן באדם מלידה, כן. ודאי על הטוב שישנו באמא ובאסופי כאחד. מצחיק, אותו ההיכר מעבר לארצות ולים. כאן. במקרה, בין יהודים ממוצא שונה; אצל אפלטון המדובר לא על יהודים, אלא פשוט על בני-אדם.

אט אט היא חשה בקשר הגדול. אילן חדר לעומק. אבל הוא הרי קרא ולמד, שלא כאסופי שלה, כאסופי שפתאום היא אוהבת אותו שוב בכל לבה, המכיר את הדברים רק מקרבו. היא מסתכלת אליו בהערצה. הוא קולט את המבט ומסמיק משמחה.

כמעט שאינו שומע את המשך דבריו של יהושע, על כך שיש לתת לדברים להבשיל, שיש קודם לחשוב, ואחר-כך לדבר שוב מחר או מחרתיים. הכל קמים, כל אחד עיף, אבל איכשהו מאושר, על שהשתתף בערב זה, שהתחיל בסערה כזו.

“לילה טוב”. האויר השמח תלוי בלילה החם, ללא רוח, חודר לבתים המוארים אור מועט.

שושנה ואסופי מלווים את האם הביתה, ללא אומר ודברים, מסתכלים באב הישן ומסתלקים חרש. לברכת “לילה טוב” שלהם משיבה אמא רק: “יישנו טוב והיו טובים”. שניהם הולכים הביתה, שערותיה המתפזרות של שושנה נופלות על ידו של אסופי הנינוחה על כתיפה.

אמנם גם בשנה זו היו בישראל תיגרות גבול, ולא פעם נסתיימו באבידות. אבל בדרך כלל שרר שקט, על כל פנים נראה, שקבוצות-הטירור של האויב הפסיקו לפי שעה את התקפותיהן.

חוץ ממשמרות הלילה ההכרחיות על הגבול הישראלי הארוך (ליצנים טוענים, שבארץ זו קיים בכלל רק גבול) הוכרחו ומוכרחים עד היום צעירים ומבוגרים מחיל המילואים להשתתף בכל שנה 2–4 שבועות באימונים. בקבוצות קטנות וגדולות הם חונים אי-שם על הגבול וממלאים את תפקידם.

כמעט בכל שנה משתתף אילן עם קבוצתו בתמרוני הסתיו. כן גם הפעם. הוא יודע תמיד “להסתדר”, למלא את חובתו ולנצל את הפנאי המועט. הוא קורא, רושם לעתים מלים אחדות. בכל מקום יש לו ידידים, ולמרות כל ההרפתקאות הוא נראה מצויין.

תמיד מפקח על ה“ג’ינג’י” כוכב של מזל. אפילו כשמתקבל בקיבוץ בשבוע זה מכתב בשבילו – מה שמתרחש, אגב, לעתים רחוקות – מוצאים החברים אמצעים ודרכים להמציאו לו. כן גם היום.

עכשיו לא קיים בשבילו כלום, חוץ מהשתפכות-הנפש הארוכה של אסופי. המכתב נכתב יום אחרי הוויכוח הסוער, שבו הודיע אסופי כי אינו מוכן לקבל זמנית את תפקידו של יהושע:


"…ואז, כשנכספתי שתהיה כאן, קרה פתאום דבר מופלא: אמא של שושנה קמה ואומרת, שאין איש מבין אותי כאן, בעוד שאני מנסה כל הזמן להבין אחרים. כך בערך אמרה. היה זה באמת פלא – אם יש פלא בעולם. אשה קשישה, שאינה קרובה אלי כלל, כלל לא מכאן אלא מגרמניה, והיא יודעת בדיוק מה שמתחולל בקרבי. האם אתה מבין זאת? אפילו שושנה לא הבינה ברגע הראשון. אני הייתי פשוט המום. ואז חדל כל הדיבור. הכל נשאר תלוי. הלכנו הביתה, שושנה ואני כבימים הטובים – שוב פלא.

אבל עכשיו, לאור היום, שבו וחזרו הבעיות. אני מוכרח לצאת מכאן ואיני יודע לכמה זמן. הייתי מעדיף לצאת לחוץ לארץ, אבל האם אוכל? יש לי עוד הרבה ללמוד. ובכלל, סבור אני, אם לומדים משהו אין הדבר ניתן להיעשות בבית, במקום נוח. איכשהו יש להגיע לכך מתוך קשיים. אתה תבין לרעי. אינני סופר וגם לא פילוסוף, אילן. ראה, למשל, עכשיו, חמש אחרי-הצהרים, ואני יושב כאן לבדי, מובן מאליו שעלי ללכת לאורי, מובן שעלי לבקר אצל אבא של שושנה, כמובן עלי לקחת אותה משם – אבל תמיד עלי לשאול את עצמי: למה? ואם אינני עושה כל זה מי ירגיש בכך, לכל היותר התינוק. הוא עכשיו גדול למדי לבוא אלי.

"אילן, מה אעשה? הזוכר אתה איך נתעוררנו בבוקר על הספסל בהר הכרמל והתגוששנו כהוגן? כל זה היה כל-כך פשוט וברור, כאילו אפשר באמת לחיות לפי הרצון. עכשיו הכל קשה נורא. כמעט שהייתי לאחד משלכם, אתה מבין לכוונתי. ולפתע פתאום נופל עלי כל העבר. אני רוצה לברוח, שוב לחפש, אם אולי יש לי אי-שם הורים, ועוד שטויות כדומה.

ודאי, מוטב שאצא לזמן-מה, אילן. אולי עוד אדבר אתם לפני שתתקבל תשובתך. אולי יסכימו וישלחוני אי-שמה. אילן, האם סבור אתה שעוד יוכל להיות הכל טוב?

אסופי שלך".


כמובן, אילן מאמין שהכל יוכל להיות טוב. אחרת לא היה אילן. עליו לכתוב מיד, סבור הוא. אבל רגע אחד, הבוקר דובר על חופשה בשבת. הוא ימתין. אולי יוכל לנסוע ולדבר עם אסופי.

אבל מה יאמר לו? רגשות אינם נושא לשיחה בין גברים צעירים, שלא לדבר על כך שאילן כמעט אינו מסוגל לתאר את רגש-חיבתו העז לאסופי. לא, הוא מוכרח לבוא אליו בדברים של ממש.

הנה היה לפני זמן-מה נואם מתל-אביב בקיבוץ בנגב ודיבר בשפה מדעית על “המבנה הסוציולוגי של אוכלוסיה מעורבת מתשעים ארצות”. אילן נזכר בבירור כמה הרבה להרהר אותו ערב על אסופי ובעיותיו. אבל כלום אסופי סתם עולה? ודאי לא. הרי כאן נולד. מהיכן איפוא תסביכיו המשונים? האם היה יותר מאושר עם בחורה תימניה?…

הכל הבל, מחליט אילן. כך הן השנים, בין העשרים והשלושים. לו רק תחזיק היא מעמד, שושנה הבלונדית.

בנקודה זו הפך ההרהור בלתי-נוח לאילן. אין לו חשק לעקוב ברגע זה אחר האפשרויות הבאות בחשבון (שהוא עצמו בגיל שבין עשרים ושלושים אינו מעלן כלל על דעתו).

מהי בשבילו שושנה חוץ מזה שהיא אשת ידידו הטוב ביותר? שהוא, אילן, נתקל תמיד בבלתי-נכונה, זה כנראה גורלו. תמיד בזו שכבר נתונה לאחר. הרי זה עתה אירע לו כדבר הזה עם שלגיה.

אילן, אומר הוא לעצמו, אפלטון לא העריך הרבה את הנשים, חוץ מדיוטימה. סוקראטס העריך אותן עוד פחות, ושם אשתו היה כסאנטיפה! למה בכלל הרהורים אלה, אומר הוא לעצמו. נניח, שהמבנה הסוציולוגי בישראל חשוב ביותר, אבל מכאן ועד הנושא “נשים” הדרך חסומה.

בינתים מרגיש עצמו אסופי משוחרר יותר, לאחר שפרק את כל מטען לבו לפני אילן. נוסף לכך השתמש לאחר הפסקה ארוכה בתרופתו הישנה וקרא קצת בתנ"ך הקטן שלו.

דווקא בנביא זכריה פתח את “הכרך הקטן בעל התוכן הגדול”. כמה פעמים כבר דילג על פסוק זה, אך כיום בשום פנים אינו סר ממנו. כמעט שאינו זוכר כי הרב הזקן ממתולה, שאגב כבר השתתף בברית-מילה שלו ואחרי-כן בבית היתומים בבר-מצוה שלו, הדגיש באחד מביקוריו בירושלים פסוק זה דווקא והסבירו (גם הרב הצבאי הצעיר ציטט פסוק זה): “לא בחיל ולא בכוח כי אם ברוח, אמר ה' צבאות”. “אומות העולם”, כך בקירוב אמר הרב, “האמינו ומאמינים, כי כוח נסתר מחזיק את היהדות במשך אלפי השנים. מכיוון שאינם מכירים כוח זה, מקנאים הם ביהדות, מתחת לסף הכרתם, על כוח-קיום זה, אולם, למעשה, אין כוח זה סודי כלל. פשוט, הרוח מתגבר ומנצח את החומר, וזה שאיפשר את קיום היהדות למרות כל הניגודים. מן העמים העתיקים ביותר כמעט ולא נשאר זכר, רק היהודים הצליחו, ברוך השם, להתקיים”.

גם הנביא וגם הרב היטיבו לדעת: המאבקים, עם כל היותם הכרחיים לקיומו של ישראל, אינם בעצם הגורם הקובע, המעולה או העליון – הגורם המכריע הוא הרוח העילאית. ורוח זו, מסיק אסופי, אינה יודעת אפליות: בני-אדם הם בני-אדם, יהודי הוא יהודי. כמה מצחיקות הן, איפוא, כל השאלות על צבע, מוצא, שפה וכל יתר ההבדלים.

לאיטו הולך הוא אל מקום העבודה של אשתו. מאחד החלונות מצטלצל הזמר החביב של שושנה דמארי, “אני מצפת”. כך, איפוא, יהיה שם, בחוץ לארץ. ודאי לא ישמע שירים בעברית, לא יוכל להצטרף לזמרה ובשום מקום לא ירגיש עצמו בבית. זאת יודע הוא כבר מעתה, אך בכל זאת יסע.


כל אדם יודע כיום, שאנגינה פקטוריס מחלת-לב רצינית היא. גם שושנה ואמה בוודאי התרשמו על ידי קביעה זו, שאובחנה סוף סוף בבירור, והשתדלו בלי הרף להסתיר מן החולה את האמת. מובן, שהוא הכיר אותה מזמן, ניחש יותר מששמע. בכל זאת התנהג כאילו אינו מתייחס לכל הענין הרצינות. ככל שיכול השתדל לעשות רושם של מבריא, ושוחח על הכל פרט למחלתו.

הנה גם עכשיו באה שושנה מן העבודה ישר לחדר ההורים (אסופי מנסה שוב לשוא לקחת אותה מכאן), והבת והוריה יושבים בצוותא ומשוחחים על כל הנושאים, פרט לנושא המעסיק אותם עכשיו ביותר. את המחלה אין מזכירים אף במלה אחת, כאילו נדברו על כך מראש.

“כיצד אסופי מסתדר?” שואל האב את שושנה, והיא, בטרם תענה, מסתכלת באמה אובדת-עצות. כניסה לנושא פירושה להרגיז את האב, דבר שלכשעצמו אסור, וגם אין בו לא צורך ולא תועלת. אולם לא לספר לו את האמת, הרי זה עוול כלפי בעל-ברית נאמן שבנאמנים. ובכן? האם, כמובן, אינה יכולה לחוות דעתה, אבל מתערבת בצורה האפיינית לה.

“עד היכן הגיע בלימוד האנגלית שלו?” אומרת היא, “טוב שנדבר בינינו לפעמים אנגלית, יהיה זה תרגיל טוב. האין זאת, שושנה?”

שושנה מסכימה מיד, היא מרוצה שאמא הטתה את הנושא כל-כך יפה. האב, כנראה, באמת לא הרגיש במאומה.

“כן, אמא, רעיון טוב. הוא כבר יודע יותר ממני, סבורתני. בקרוב יהיה מוכשר לנסיעה לחוץ לארץ”.

“האם תצטרפי ברצון, יקירתי?” שואל אבא בהיתול.

“איזו שאלה! אבל עכשיו עדיין לא. אורי עוד קטן מדי. לא יהיו לי לא מנוחה ולא הנאה מנסיעה כזו”.

“הרי עדיין אינו נוסע”, אומרת אמא, “או אולי כן?”

“עדיין לא דיבר על כך אפילו. וחוץ מזה, אין הנסיעה מקיבוץ קלה כל-כך”.

“כן ולא”, אומר אבא ושם, כדרכו בזמן האחרון, את יד שמאלו על חזהו. “קל יותר, משום שבשעת הנסיעה אין צורך לדאוג למשפחה; וקשה יותר, משום שבכל נקודה שבעולם ודאי מתגעגעים מאוד לקיבוץ”.

“האמנם סבור אתה כך?” שואלות שתי הנשים בבת אחת.

דברים אחרונים אלה הוא אומר כמעט בלחש. גם ידו השניה מונחת עכשיו על חזהו. האם מחטטת בסל-התפירה שלה, כאילו לא השתתפה זה עתה בשיחה. שושנה כבר עומדת ליד הדלת.

"דבר אחד ברור, מעירה היא, “אי-אפשר לנסוע כל-כך מהר, כי קודם לכן צריכים הכל להסכים לכך, ויש גם לחפש ממלא מקום. אסופי הוא טרקטוריסט טוב. ולא זה בלבד, עליו גם למלא עכשיו את מקום יהושע החולה, עד שיבריא”.

“לא ידעתי שיהושע חולה. מה יש לו?” שואל אבא בהתעניינות ומצפה לתשובה.

“פשוט עייפות. חלש קצת מרוב שנות עבודה, שום דבר מיוחד. חשבתי, שאמא סיפרה לך על אותו ערב”.

אמא שותקת.

“מאימתי מספרת לי אמא על הערבים שלה?” צוחק אבא.

שלשתם צוחקים. כמה מכוסה ההתנהגות הזו, וכמה מעושה.


שושנה צועדת בנחת לעבר דירתה, מהרהרת בקורסים לאנגלית של אסופי, וגם בתקופה שהיא עצמה השתתפה בקורסים, בתכונה ובספרות. “היו זמנים”. פתאום היא רואה עצמה זקנה ביותר, רבת דאגות כל-כך: אבא, אסופי, אחריו אורי. והרחק הרחק, כמעט כצל, גם אילן. צירוף משונה, חושבת היא לעצמה. רק גברים. למה, בעצם, אין לי חבירה ממש, כמו לילי לאמא? כן, אמא היא משהו מיוחד, בזאת הרגישו כנראה גם אחרים. לזכותה הוא. כיצד עושים זאת?

בינתיים נתחולל, גם אצל הבת וגם אצל ההורים – אצל שלשתם שלא מדעת – מין שינוי. ההורים נעשו יותר “ישראלים”, בעוד ששושנה – כמה משונה הדבר! – סיגלה לעצמה דווקא את האירופיות המבוקרת על-ידיה, במידת-מה על כל פנים. אוי לו למי שיגיד לה זאת. ובכל זאת כך הוא.

עשתה סיבוב שלם בשטח הקיבוץ. טוב שהיא מכירה את סיסמת הלילה. שקועה במחשבות הרחיקה כמעט עד לגבול הקיבוץ, עד שהשומר מצא לנכון לקרוא בשמה. הוא ביקש ממנה שתמהר ותשוב הביתה, והיא עשתה מיד כמצוותו.

אסופי ויתר על רצונו לחפש אותה, לאחר שחבריה לעבודה אמרו לו היכן היא בקירוב. אבל אחר מכתבו לאילן, אחר התנ“ך, זכריה והזכרונות על הרב הזקן, לא היה לו חשק רב להרבות בדיבור הלילה. ישב כל הזמן על מיטתו וניסה שוב למצוא את ה”סיבות", אותו מקום, שבו, לפי דעתו, נפרדת הדרך והוא עצמו יצא לכוון חדש. מתי, למה ומדוע, ריבונו של עולם, קמה בשבילו פרשת-דרכים כזו?


הדבר ודאי קרה בשנים שהיה אצל זהבה ויעקב, כשתקפו אותו כל פעם געגועים מטורפים אלה אל ה“בהירים”. עדה כתבה פעם לפני זמן-מה, שבהזדמנות אמר אלחנן משהו בעניין זה. הוא, אסופי, אינו צריך להיכוות אם תביא כאן את דעתו של אלחנן מלה במלה – אבל לא! חזרה בה מיד מדבריה, היא תספר לו פעם פנים אל פנים. מובן מאליו שאסופי ענה בדואר חוזר, שהוא רוצה לדעת מיד והוא מבקש מעדה האהובה לעשות זאת באופן דחוף. ואפילו הוא עשוי להיעלב – כיצד אפשר להסתיר מפניו דבר הקשור בו? אנא, תכתוב לו מיד!

והיא עשתה זאת. וכך קרא מיד, שאלחנן דיבר על כך כיצד יכלו געגועים אלה להתהוות בכלל. אין זה אלא “הרצון מתחת להכרה לביטול פראות חשוכה שנקלטה מן התהום, שאין לה כמעט שום שייכות אישית לו, לאסופי”. אסופי לא נעלב, אדרבה, הוא ריחם קצת על אלחנן, משום שאמר זאת דווקא כך ולא באופן אחר, כפי שרק המשורר מרדכי יכול היה לעשות. אי-שם ביומנו דיבר מרדכי על כך, שלעתים קרובות הוא רואה לפניו את “בנו” אסופי ממש בחזון “נראה מרחוק במרומי בסיס, כסמל ההבנה בין מערב ומזרח”. היה זה מרדכי האידיאליסטן, מרוחק קצת מן העולם והמציאות, אבל איזה אדם!


הקץ לחיטוטים! הלך לעבר הדלת כדי לחפש את שושנה. ראה אותה צועדת, עיפה מאד, בכך הבחין כבר מרחוק – נראית מאד קטנה, חסרת-ישע, זקוקה להגנה. בעוד רגע עמד לידה.

“איפה היית זמן רב כל-כך, שושנה?”

“אני? שוטטתי קצת. השומר עצר אותי. ודאי חשב אותי לחצי מטורפת. אני מודאגת מאבא, יודע אתה מה מצבו”.

“הורע?”

אסופי מלטף את פניה החיוורים. מן הבית השכן פורץ אור, המעלה פתאום את שושנה כבבואה מתוך האפלה.


לא. מצבו בעצם לא הורע. אביה של שושנה עושה עדיין רושם של צעיר לימים, אבל העובדה שנידון עכשיו לבטלה חדשה הזכירה לו ולאחרים, כי קרבו ימי הזיקנה.

סוף סוף יש לו זמן בשפע להרהר על הרבה דברים. החיים הציבוריים בסביבה הקיבוצית עניינו אותו עד כה רק כעומד מן הצד, רק עכשיו עוררו את השתתפותו. מובן מאליו, בדרך כלל מתעניין הוא בגורל ילדיו, כדי להסיק מכאן מסקנות על חיי השיתוף של זוגות אחרים. הוא מנסה להיות אובייקטיבי, ודווקא מחמת אובייקטיביות זו הוא בא כמה פעמים לידי מסקנה: חיים קיבוציים בצורה כזו מביאים על כרחם מזמן לזמן שוב ושוב לידי ניגודים מעמיקים, ובפרט בחיי האישות. פירודים, גיטין, נסיונות להתאבדות, ואפילו התאבדויות, לא היו בימים ההם נדירים כל-כך בקיבוצים. הכל התרחש, אף כי בקנה-מידה קטן. בדרך כלל היה הכל הולך למישרין ולהפליא. הקיבוצים עדיין היה להם כוח מושך רב כלפי ילידי הארץ ועולים. הם גדלו (במידה לא מועטה מתוך הילודה הגדולה), נתרחבו בשטח, ונחשבו בנוסף לכך כמושב הסולת החלוצית של ישראל. והיו זכאים להיחשב כך.

בכל הדורות והארצות היו חלוציות, הכשרת קרקע ופיתוח מוותרים בגאווה על תואר ה“אזרחיות”, ובצדק. מבחינה זו מהווה אולי איש הקיבוץ את ההקבלה המוצלחת ביותר לבוהמי האמיתי. עם זה ידוע היטב, שיש גם צד שני למטבע. ‘אי-אזרחיות’ הולכת, לדעת האזרחים, יד ביד עם ‘אי-מוסריות’, כאילו בכלל אפשר לשנן מוסר מבחוץ. החיים במשולש משפיעים בקיבוץ באופן שונה לגמרי, הרבה יותר טבעי, מאשר בטראגיקומדיה צרפתית מעושה. אמנם המשולש חותר בלי ספק מתחת לטהרת הרעיון הקיבוצי, אבל הוא יותר מדי אנושי מכדי להיפסל על-ידי האדם עצמו.

כך בערך היה מהלך הרעיונות של אבי שושנה המשכיל, שמעולם לא נחפז להוציא פסק-דין על בני אדם. הוא למד היטב את גיתה, ידע את “פאוסט”, על שני חלקיו, כמעט בעל פה – וחוץ מזה ידע, שעל-פי רוב, אם קרה מה שקרה, פשוט לא יכול היה לקרות אחרת. מוסר, אושר, תבונה – דברים נאים, סבור היה, ושוב נזכר בדברי גיתה: “אם אין אתם מרגישים בדבר, לא תשיגוהו”. אי-אפשר היה להשיג שום דבר שלא היה לעולמים; אפשר היה רק לכבוש קצת יותר – זה הכל. לעתים קרובות הלך לאחר זמן לאיבוד גם המעט שנכבש.

למרות כל אורח-המחשבה הזה, רע ומר היה, כמובן, אילו לא היו אסופי ושושנה מתגברים על המשבר הראשון בנישואיהם. אבל הוא, האב, לא יכול היה כלל לסייע להם, שלא לדבר על חולשתו הגופנית. גם לעת אחרת לא היה יכול לעזור להם בכך, חוץ מאשר להמתין בשקט ולצפות שהזמן יעשה את שלו. יהיה טוב, ניחם את עצמו. כמה פעמים כבר נתנסה בכך, שלאחר ימים רעים באים שוב הימים הטובים. הכל, כל פרט, כל מאורע זעיר בחיים הפנימיים של הארץ סיפק חומר והיווה אבן בניין למין כתיבת היסטוריה עובדתית, המקיפה רק את היום והמחר. רק “מחרתיים” יוכלו היסטוריונים מקצועיים לרשום מה פעל עם זה בארץ זו. כאן היה כל אחד נושא רעיון, והעם היה מורכב מנושאי רעיון אלה.

עכשיו אינו מסוגל להוסיף ולחשוב עוד. הוא מדי חלש ורוצה רק שאשתו תיכנס ותכין הכל לקראת הלילה. אבל היא עדיין יושבת עם כל האחרים באולם-האוכל ומאזינה לטענותיו של אסופי.


ולאסופי טענות לאין קץ וסוף. עומד הוא מאחורי השולחן הארוך, מסלק מזמן לזמן את התלתל ממצחו, ולמעשה איננו אלא אותו “ילד הפקר” אומלל, כפי שמרדכי אהב אותו אהבת אין סוף. הוא רואה עצמו מול מספר זעום של חברים המבינים אותו, ומספר גדול הרבה יותר של אלה שאינם מבינים. בעצם, הוא עומד לבדו מול הכרעה רבתי.

ליל שבת. בקצה השולחן, בתוך מנורות קטנות, בוערים שלושה נרות כפולים, שהודלקו על-ידי שלוש נשים מדור ההורים, בתוכן גם אמה של שושנה.

שלא כבימות החול מכוסים השולחנות בלילות שבת מפות לבנות. עכשיו, לאחר סעודת הערב החגיגית, הוגשו לכבוד שבת, בקערות גדולות, אגוזים, פירות, סוכריות. אחרי-כן ישירו שירים, ובחוץ ירקדו הורה. אבל עכשיו עומד אסופי לפני חבריו, כולל אילן, שהופיע במדים לבלות כאן את חופשתו הקצרה.

“במקום להודות לכם על שקיבלתם אותי אז בלבביות כזאת – ואתם הן יודעים עד כמה קשה להודות – אני אומר לכם כיום: בבקשה, תנו לי חופשת שנה. אין אני יודע מדוע, אך אינני מתקדם – לא עם עצמי, לא עמכם ולא עם שום איש”.

עצוב ומיואש מסתכל הוא בשושנה, שכמעט מוסתרת כולה מאחורי אילן איש המידות. אילן נושא אליו מבט מעודד. אסופי ממהר להמשיך:

“שנה אחת אינה זמן רב. בכל מקום אספר עלינו, על הקיבוץ שלנו, עליכם. אולי עוד אביא חברים וחברות חדשים. ואף ללמוד רוצה אני. בכל זה אוכל אחרי כן להשתמש כאן. מה זה טרקטור, אחר הכל? יש כל-כך הרבה מכונות חקלאות, אומרים. אני רוצה לראותן, להכירן ולנסותן, דבר החשוב לנו ולעבודתנו. אם אתם בכלל מסכימים, אמרו נא לי לאן עלי לנסוע”.

“לאנגליה”, קורא מישהו.

“לקליפורניה, לארץ הפירות”, קוראים אחרים.

יהושע דורש שיהיה שקט.

“באנגליה אומר הוא, יש לנו ידידי אמת, ציונים ותיקים, שבניהם נמצאים בהכשרה בחוות כדי לעלות לכאן. אני מכיר אחדים מהם. שמה, סבור אני, צריך אסופי ללכת. לפי שעה אינו צריך לקבל עליו כל התחייבות” – מרגיש את מבטה של שושנה, ומגיב עליו בחמימות – “אולי ירצה בקרוב לשוב. ואם בינתיים יעכבוהו שם כמדריך, מה שבוודאי חשוב לשני הצדדים, יוכל עדיין לחכוך בדעתו ולהחליט כמה זמן רוצה הוא להישאר שם. גם שושנה”, מוסיף יהושע בחיוך, “תוכל להימלך בדעתה אם לעשות טיול קצר אל הבחור שלה”.

הוא מסתכל בה במלוא עיניו, והיא משיבה לו בחיוך גלוי.

כמו תמיד אחרי נאומיו הקצרים של יהושע, נרגעים מיד גלי ההתרגשות. מישהו פותח בשיר, והזוגות הראשונים כבר יוצאים במחול ההורה. המתיחות רפתה.

אמה של שושנה עומדת ליד אסופי ולוחשת באזנו:

“רואה אתה, אסופי. הכל יסתיים בכי טוב”.

“אם את מאמינה בכך, בוודאי”, אומר הוא, ומעלה סוף סוף חיוך על שפתיו.

שושנה, המנהלת שיחה קצרה עם יהושע, ממהרת אליהם ומציעה ששלשתם ילכו לאבא.

אך נכנסו לחדרו, הרגישו מיד שהוא מצפה להם. הוא מדבר בלחש, וניכר שהוא מתאמץ.

“האם היה מעניין?” הוא שואל. “על מה דיברו?”

“על תכניות כלליות לחופשה”, עונה אשתו ברעננות מעושה. “עכשיו עליך להבריא מהר, כדי שגם אנחנו נוכל לנסוע קצת”.

“אעשה כמיטב יכולתי”, משיב הוא, כמעט בלחישה.

“גם אנחנו”, מבטיחה שושנה. היא לוחצת את יד אביה ומוציאה את אסופי מן החדר, תוך הפטרת “לילה טוב”.

“אני מוצאת תמיד שקרים מגונים ביותר כשמי שהוא חולה”, אומרת היא.

“ובדרך כלל השקרים מותרים?”

“חדל משאלותיך הנצחיות המזוגזגות. כל דבר אתה הופך למסובך ומורכב. ודאי שאסור לשקר, אבל לפעמים אין ברירה”.

הוא שותק.

“תמהה אני שאינך שואל, כיצד יודעים מתי זה ‘לפעמים’”.

הוא שוב שותק. הפעם אין הם משלבים יד ביד, אין הם נלחצים כתף אל כתף.

כעבור ימים אחדים מגיעים אלחנן ועדה. עיקר מטרתם לבקר את החולה. כשהם שומעים על הנסיעה המתוכננת לאנגליה, אין הם תמהים ביותר. אלחנן מוצא, כאילן לפניו, שהרעיון מצוין, ומזמין כבר עכשיו את שושנה לבוא לעתים קרובות עם אורי לשבת לחיפה.

“ושעליך, אסופי, לכתוב בקביעות, לה ולנו, זאת ודאי אין צורך להגיד לך”.

לא, זאת לא היה אלחנן צריך להגיד. הוא נתון במין מצב-רוח מרחף. שבו הכל נדמה לו לא לגמרי מציאותי. אי-שם באופק מופיעה לעיניו מין תמונת העתיד. עד כאן הכל רק מחזה תעתועים, עדיין מאד רופף.

גם שושנה פוסחת בין צער פרידה לסקרנות לקראת העתיד להתרחש – שתי תכונות שהן מנת-חלקו של הנוער.

רק אמה של שושנה מלאה עצבות ממש, בסתר. ראשית, מחמת מחלת בעלה, אבל ביחוד נוכח היעדרו הקרוב של אסופי. לא ידעה כלל עד כמה דבק בלבה בשנים הללו. עכשיו יהיה כבר מאוחר או חפוז מדי להוכיח לו כל זאת בבת אחת. מה שנוגע לבתה, הרי היא מעריצה לעתים קרובות את אומץ-לבה, אבל על-פי רוב כמעט שאינה מבינה אותה. הדבר גם כמעט בלתי-אפשרי, כאן לא תועיל הבנה או תבונה. כל אחד חייב לשאת את נטל גורלו תמיד מחדש.

מגיעה התשובה מאנגליה, חיובית, ללא כל הסתייגות. התאריך נקבע. על אסופי עוד לנסוע ליעקב ולזהבה. הוא חושש מאד מהפגישה, כי ידועה לו היטב דעתם על חיי המשפחה. ודאי לא יבינו מהר כל-כך מה דוחף אותו לנסוע לאנגליה. אולם מתברר לו, שאהבת ההורים המאמצים לבנם הגדול גוברת על כל הפחדים והפקפוקים. שוב מין פלא קטן, לא הראשון מצד נאמניו אלה. אהבה, פשוטה כמשמעה, אף כי לא חדישת-סגנון ביותר בצורתה.


ובכן, הכל כבר מאחוריו. הנה הם עומדים בנמל חיפה, רק אילן והוא. ברגע האחרון החליטה שושנה להישאר בבית – ראשית, משום שאורי הבוכה, שבשום אופן לא רצה להגיד שלום לאבא, נתלה בה ולא הניח לה לעזוב; ושנית, משום שאבי שושנה חש עצמו ברע כמעט כל הזמן. אבל עז יותר מכל היתה בוודאי התנגדותה הפנימית לערוך מיפגן של הצגה בחיפה או לעורר רמז כלשהו על פרידה מוחלטת. שנואים עליה דברים מעין אלה. הפרידה מאסופי היתה בין ארבעה קירות וחרישית. ליוותה אותו עד המכונית בחצר הקיבוץ, ושם החליפו את לחיצת היד האחרונה.

היה יום ינואר קר. נפתחה השנה החדשה, ינואר 1959. אסופי לבש מעל חולצת הקיבוץ הכחולה אפודה חמה, אפורה-כהה, מכנסי בד אפורים כהים ומגבעת רכה, אף היא אפורה כהה. תופעה אפורה ביום אפור – תוך מצב-רוח אפור.

כאשר זזה המכונית, צלצלו לארוחת-הצהרים. החברים, שלא היו בעבודות יום, וביחוד החברות, נעצרו בדרכם לאולם-האוכל, קראו דברי פרידה אחרונים לאסופי וחזרו עם שושנה ואורי.

כאן, בנמל, שורק הרוח עזות דרך הרחובות והסימטאות של חיפה התחתית היורדים במדרון תלול. תעבור בוודאי שעה לפחות עד שיעלו נוסעי האניה, אחת האניות הישראליות החדשות, העוגנת כאן מאתמול. בערפל שלאחר-הצהרים כבר הדליקה את כל מאורותיה החגיגיים. דגלי תכלת-לבן מנפנפים, רציף הנמל מלא תרועה ורינה. שני הצעירים חשים מעט מאד מן התכונה סביבם. רק כשיורדות טיפות גשם גסות (‘כמה מבריקים כבר הפנים השחומים של אסופי ממעט המים’, מהרהר אילן בתמהון) נמלטים הם לפינה המוגנת והמסוככת ליד אחד ממחסני הנמל המרובים ומוצאים מחסה על-גבי תיבה גדולה.

“בעצם, הרי דבר דמיוני הוא לנסוע כך, אסופי. תיווכח בזאת בעצמך. וכשתחזור, תדע עד כמה היה המסע טוב בשבילך”.

“אתה מדבר, אילן, כאילו אני חוזר בשבוע הבא. שמע נא: מה שאני הולך לומר לך לא יכולתי לומר בבית, ובערב באולם-האוכל ודאי שלא. קיבוץ-גלויות או מיזוג-גלויות רעיונות נפלאים, זאת אספר גם באנגליה. בעצמי האמנתי בכך בכל להט אמונתי. אבל, אילן, אמור נא, האם לא נכשלנו, שושנה ואני? בשבילי היא עד היום אחת הבלונדיות ולבנות-העור, הגדלות אי שם למעלה באור. איך אפשר לחזות כל זאת, איך אפשר…”

הוא פונה לפתע לכיוון הכניסה למחסן, ששם מכניסים עוד תיבות.

“ואילו אני”, אומר הוא בלחש, נמנה עם הכהים, הבאים מן החושך ואינם יכולים להשתחרר ממוצאם. לא נכון היה מצדי ללכת אחרי אותו עולם אחר. תאמר, גם בארצות אחרות יש דברים כאלה, גם אמריקה לא היתה קמה לולא זאת. אילן, יש כל-כך הרבה אי-הבנות בעולם. האם לפחות אתה מבין לרוחי?"

“אני טוען זאת, לפחות, אסופי. קח נא את העמודים האחדים שחיברתי אתמול על כל זה. למה לא תאמר עכשיו: ‘גם זה מחבר?’ אך כאשר תשתעמם ולא יהיה לך מה לעשות באניה היפה, תוכל לקרוא בהם. וכתוב, נכבדי, השמעת? אתה מתכוון לאי-ההבנה שבין בני-אדם? מצויין. לאט לאט אתה מתבגר, פעוטי, באמת”.

“כן, ישישי”, אומר אסופי, ושוקל את המעטפה בידו.

הם הולכים עד הגדר. כאן על אילן להיפרד.

“שלום, אילן”.

ידו הצרה של אסופי נעלמת בתוך הפרסה המרובעת של אילן.

“שלום, אסופי, ודרך צלחה. אל תיחת מערפל ושלג. הכל חולף”.


אסופי, מזוודתו הקטנה בידו, ובתוכה, כמובן, האלבום הישן של עדה וסידור התפילה של זהבה, מסתכל עוד כמה פעמים אחורנית לעבר אילן. הוא עומד כנבוך בתוך כל התכונה הסובבת אותו. קורץ אליו מיכאנית, ומהרהר, דווקא עכשיו, בחרוז משונה שקרא פעם אי-שם, איננו זוכר איפה: “הגיעה השעה ללחיצת-יד ולעצבות”.


עם אסופי היו עוד שלושה בתא הקטן: שנים ישראלים והשלישי אנגלי צעיר, החוזר מתיור. המלים המועטות, שארבעתם מחליפים אותו ערב, קצתן אנגלית וקצתן עברית. הספינה מתנדנדת חרש הנה והנה. ישנים יפה. אומרים, שהחלום הראשון בהפלגה חשוב הוא. אבל לאסופי ודאי לא. על כל פנים, לא בנסיעה זו, כי באותו חלום ראשון רואה הוא את עצמו שוב כנער בבית-היתומים הירושלמי, ומודיע למרדכי דווקא, במרי, שאילו היה גדול היה יוצא לעולם כדי לחפש את הוריו. איזה פרצוף עושה מרדכי הגדול! כאילו רצה לבכות. אבל הרי גדולים אינם עושים זאת, מהרהר אסופי הקטן.

אותן שעות יושבת שושנה בלילה ראשון זה לבדה ליד מיטת אורי בנה, שהלילה נטלה אותו, באורח יוצא מן הכלל, למיטתה. אין הוא רוצה להירדם, ורק מתעקש לשמוע מפי אמו על אבא. שאבא היה תמיד ילד טוב, ובערב היה נרדם מיד אחרי הנשיקה האחרונה, זאת הוא כבר יודע. וכשאמא שותקת רגע ושוקעת במחשבות, אומר אורי ביבושת: “אני נזכר בדיוק איך עמד אבא ליד מיטתי כשנולדתי. זה היה בבית-החולים בחיפה. עדה עמדה לידו”.

שושנה פורצת בצחוק רם, וזקוקה לכמה שניות כדי להירגע. ברור: אורי שמע את הסיפור כל-כך הרבה פעמים, שסיגלו לעצמו כזכרון משלו.

“ואיפה הייתי אני אותה שעה?” שואלת היא.

“את ישנת, כמובן. ודאי היית עיפה”.

“כן, ייתכן”, עונה היא, ומוסיפה לצחוק.

לאחר הצלחה פתאומית זו נעצמות מהר עיני הבדאי הקטן, ואף אמו שוקעת לתוך המישכב המשותף.


כבר בימים הבאים מתחוור, שכל הלכה מפגרת אחרי המעשה. עד מהרה מגלה אסופי יהודים חדשים, דובר עברית ואנגלית לסירוגין ונתון לרגש מופלא שלא הכיר מעולם: כמעט שאינו תופס הכרה נפלאה זו להיות ישראלי בין ישראלים; גם ישראלי נוסע – מולדתו ישראל. הוא, אסופי, הנו, פשוט, יהודי צעיר הנוסע לזמן-מה לאנגליה. אפשר לומר, הוא נוסע בכוון ההפוך לדרכו של תייר אירופי הבא לתור בישראל. נזכר הוא בנוסעת הישראלית הצעירה, שנקראה שלגיה.

גם אחרי-כן באנגליה, באחוזת ההכשרה, רכש אסופי עד מהרה ידידים וידידות יותר ויותר, נעשה בוטח בעצמו, וכבר חדל מזמן לסלק תלתלים סרבניים. אמנם אחת כשושנה לא מצא, גם לא אחד כאילן הופיע באופק. אבל יש גם צד טוב בדבר, הרהר תכופות. לולא כן כלום היה מוסיף לחשב בלחש כמה זמן עוד נותר עד לשובו? אולי עלינו לבקש תמיד משהו, להתגעגע, היה מהרהר, ונזכר בהתקפים המרובים של אי-שביעות-רצון פנימית בבית.

“חזון והתבצעות”, כתב לאילן, “שולטים בנו, כנראה, תמיד: חזון, שלאחר התבצעותו מתגלים כל פעם חזונות חדשים, שמקצתם מוגשמים תמיד חלקית, ומקצתם נשמרים תמיד בלתי-מוגשמים”.

ועל זה השיב אילן הפילוסוף:

“החזון מייצג את הגעגועים הנצחיים של האדם לטוב. אבל ההתגשמות אינה תמיד בטוב ביותר, אסופי, וזוהי הטראגיקה שלנו. אנחנו יכולים תמיד רק לרצות לצייר לנו את הטוב. זה לכשעצמו הרבה. העיקר לשאוף לכך. הבה נהיה צנועים”.

אפילו במלה אחת לא הזכיר אסופי לאילן את שני עמודי הנייר, שנתן לו בנמל חיפה לפני פרידתם. רבי-תוכן היו, עד שלא יוכל לשכוח את תכנם כל ימיו:


“…על ידידי אסופי. עוד זמן רב יעבור, עד שיתחיל להתברר אצלו מתוך מבול מחשבותיו משהו מתוך ‘ההכרות האחרונות’, כגון – שאמנם העובדה שנמצא קבעה את כל מהלך חייו, אבל לא נעשתה למרכזם; שהחיים בקיבוץ ישראלי אמנם אינם דבר גדול, אבל בכל זאת הדבר בהא הידיעה; שאבדן מרדכי אינו דבר שאסופי צריך להתגבר עליו, משום שמרדכי נכנס לתוכו של אסופי; שגם הנישואים אינם אלא ביטול זמני של הבדידות האנושית הטבעית; שאולם, ורק זהו העיקר, לגבי כל הבחינות הנ”ל וכל יתר הנימוקים, הרי עם הקיים זה אלפי שנים מהווה אחדות מוצקה, שכל אחד מאישיו יש לו חלק בה. אין שום הפרדה, שום הבחנה בין אנשים אלה… בניגוד לכל שיטה של ‘הבדלים’. למרות כל הקשיים יש להניח – ורק על סמך הנחה זו אפשר בכלל להוסיף ולהיאבק – שעם ישראל יתקיים בארצו, במדינת ישראל, גם להבא. אותו כוח מופלא ופלאי, שגם ההבטחה נסמכת עליו, התחיל לאפשר לישראל להגשים את תעודתו היסודית הגדולה: להגשים את מיזוג הגלויות או קיבוץ הגלויות. בכך אין שום תפקיד לא לארצות המוצא הבודדות ולא לסימנים החיצוניים של הטיפוסים האנושיים הבודדים בעם ישראל".

חצי שנה נשאר אסופי באנגליה, וחזר כ“עולה חדש”. הפעם עומדת גם שושנה, בין יתר המחכים לבואו בנמל חיפה. היא ובעלה מכירים זה את זו מיד, מנפנפים זה לזו. אסופי נראה גדול ורחב יותר, – שושנה מבחינה בכך ממרחק. ואילו היא נראית בעיניו עדינה ביותר, ועליו להקפיד שלבו לא ימס בקרבו לפני הפגישה. שושנה באה, בכבודה ובעצמה, לקבל פני בעלה.


 

סוף דבר    🔗

לגבי חזרתו של אסופי הצעיר לביתו ולאשתו יש עוד להוסיף כמה מלים.

לעצם הסיפור אין זה חשוב אם אסופי, כדמות המרכזית, עונה לאילן, ה“אני” השני שלו, בכתב או בעל-פה על הנחותיו הבודדות. נכון יותר לראות באסופי מקרה יחיד, שמכמה בחינות אינו בודד, אלא בר-חשיבות לאלפי ילידי ישראל ועולים.

בולטת לא רק העובדה, שנישואי שושנה – אסופי חגגו נצחונם על הסערה העזה הראשונה, שנתחוללה. יתר על כן, קשר אמיץ זה מהווה דוגמה לקשרים אין-מספר על בסיס דומה בזו הארץ. מקרה שהוא מופת לרבים.

אין זה חשוב, מאיזו ארץ בא כל עולה. הוברר, שהקשרים בין עולי ארצות שונות הם בני-קיימא ביותר, וגם שושנה ואסופי יכולים לומר על עצמם, שבשום פנים לא נכשלו. הם קיימו את המשימה הקשה, עמדו ב“בחינת הבגרות” לאחר שהתגברו על תהליך ההתפתחות אשר נטלו על עצמם בהתנדבות מתוך מאבק. בצד כלל זה, שכולו חיובי, קיימים גם תמיד יוצאים מן הכלל, כגון המקרה של זאב ומרגלית. אבל אי מקום בעולם, ששם אין קורים מקרים כאלה?

צריך להתבגר הרבה יותר מעל לגיל נוער סוער זה כדי להבין אף אפס קצה של הבעיה – עד כמה דקים מן הדקים הם חוטי יחסי הגומלין בין בני-אדם, איזו סכנה עליהם לעבור בכל רגע של הוויה משותפת, ולהתחיל כל פעם הכל מחדש. אסופי קרא לדבר בפשטות “אי-הבנה”, ולא לחינם שיבח אותו אילן על הכרה מחוכמת זו.

מה שהכריז אילן בפשטנות-מה, כי “הנישואים אינם אלא ביטול זמני של הבדידות האנושית הטבעית”, מצלצל, כמו כמה דברים אחרים שיצאו מפיו, קצת כלעג וכפחז. מנין יודע דווקא הוא, הרווק הטיפוסי, דברים כאלה? ובכל זאת יש בדברים אלה של אילן, כברבים מדבריו האחרים, לא רק גרעין של אמת, אלא מנה שלימה ממנה. הוא מכיר את ארצו, את אנשיה ואת ארחות חייהם, ויודע היטב, כי על-ידי הסתכלות אנושית כללית על הדברים אפשר להתגבר על בדידות אנושית פנימית רק בדרך מקרה. אולם – בדרך כלל – אין לישראל, וביחוד לקיבוץ, שום איבה כלפי מין צד שלילי של קשרי נישואין, המותנה ב“התמזגות”.

אין כאן כוונה לסיים ב“סוף טוב” זול, אלא לספר מעשה שהיה. אמנם מן הראוי לציין ששמות המקומות שונו, שמות האנשים כולם הומצאו, אולם הזכרונות, קצתם רשומים, על מאורעות וחוויות הדריכו את סיפור המעשים כתקוות חוט השני.

וראשית תודה מובעת לסופר הנערץ והמשפיע ללא ליאות מכס ברוד ז“ל, ולדבריהם הנאמנים של ידידים, שעודדוני בכל עת בדבריהם הטובים. וכן נתונה התודה לכל בעלי הכוונה הרצויה, שבתוך המולדת הרוחנית המשותפת, הקיימת מעבר לימים ולארצות, מוכנים הם לצעוד תמיד מחדש בדרך הקשר הרוחני. תודה מיוחדת – בשטח אחר לגמרי – נתונה לרב ד”ר לוי זצ“ל, רעננה, על עידודו שקידם עבודה זו, ובעיקר על הסברו הנאה לפסוק בזכריה (ראה עמ' לעיל), שיוחס ל”רב ירושלמי".

רומן זה, שנכתב במשך שנים, ישמש נא גם אבן-יסוד לבנין החדש, מצבת זכרון של זמננו למאורע של שנות השלושים, שערכו הזוועתי לישראל וליהדות הוא מעבר לכל תיאור.

במשך כל עבודתי הממושכת לא סרה מנגד עיני – ואני מבקשת להעריך תוספת אישית זו במסגרת יחסי אל החיבור כולו – תמונת אחי-תאומי עליו השלום, שנספה במיידאנק, אחד מאותם סטודנטים בפראנקפורט, שדמות מרדכי וולף מסמלת אותם.

זוהי מצבת זכרון להתגברות סופית על אי-ההבנה ההדדית הנצחית, – או, שוב כדברי אילן – תקוה להמשכת השאיפה למוסר, שאינה ניתנת ללימוד, משום שהיא קמה ומתעוררת בכל פעם מחדש.

אולם, בראש המאמץ הוצב המעמד ההיסטורי המאיר דרך הזמנים של תחיית ישראל, וכן הזכרון הנצחי המאיר להתמכרות הגבורה של החלוצים, שהפועל מיכה והרופא אלחנן משמשים דמויות מופת להם ולרבים מחבריהם.

וכראשית לכל וסוף לכל, מירב התודה לכוח הפלאי, שאת שמו אסור לשאת לשוא, שבלעדיו אין להתחיל כל מעש ואין לסיימו.


  1. במקור נדפס: “ברמות” – הערת פב"י.  ↩

  2. במקור נדפס: “מפסיקה” – הערת פב"י.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47914 יצירות מאת 2673 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20499 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!