חדשים של אימונים, עבודה, ציפיה. ופתאום – עולים על משׂאית, יורדים דרומה, לפוצץ גשר על הגבול. שם, בדמדומי תמוז תש"ו, נרשמו השורות הבאות על דף מקופל.

הַלּוֹחֲמִים נָחִים. שְׁעַת עַרְבַּיִם.

מַשָּׁב עָיֵף עוֹלֶה מִמַּעֲרָב.

הַשֶּׁקֶט מְדַבֵּר מִן הָעֵינַיִם:

בְּלַיְלָה שֶׁכָּזֶה יוֹצְאִים לַקְּרָב.

הוֹלְכִים הִנָּם אֶל הַבִּלְתִּי־יָדוּעַ,

וְלָמָּה כָּל־אֶחָד כָּזֶה שָׁלֵו?

הַגִ’ינְגִ’י מְפַזֵּם “לָמָּה מַדּוּעַ”…

אַךְ מִי יוֹדֵעַ מַה יָּשִׁיר בַּלֵּב?

הַשְׁקֵף, גּוֹרָל־אוֹ־אֵל, מִמְּרוֹם שִׁבְתֶּךָ,

רְאֵה כַּמָּה טוֹבִים מַבָּטֵיהֶם.

קָחֵם הַלַּיְלָה תַּחַת חָסוּתֶךָ

וַהֲשִׁיבֵם עִם אוֹר אֶל בָּתֵּיהֶם.