מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

תלג'יה

מאת: אלתר לוין

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

סוגה:

שפת מקור: עברית

חִוְּרִית, יָפָה וַעֲדִינָה,

גִּזְרָה דַקָה בַּת הַקְּסָמִים;

עֵינָהּ גַּחַל, שְׁחוֹרַת שֵׂעָר,

לִבְנַת עוֹר: הַבַּת תַּלְגִּ’יָּה!

לְבֶן הַשּׁלָגִים בַּת תַּלְגִּ’יָּה!

הִיא מִנֵּצֶר הַמְּאֻשּׁרוֹת,

הָעֲתִידוֹת לַמַּאֲמִינִים

בָּעוֹלָם יָבוֹא, גְּמוּל צִדְקָתָם.

בְּחֹדֶשׁ שְׁבָט נוֹלְדָה תַּלְגִּ’יָּה,

בּוֹ בַּיֶּרַח חֲתוּלִים יוֹלְדוֹת;

וּשְׁתֵּי שַׁעֲרוֹת הִיא הֵבִיאָה

בְּיֶרַח שֶׁמֶשׁ, חֹדֶש אֲדָר.

שְׁבָט עוֹד חֹרֶף אֲדָר כְּבָר זִיו–

אִמָּהוֹת לָכֵן תֹּאמַרְנָה:

שֶׁמֶש שְׁבָט לִפְנֵי כַּלָּתִי,

לִפְנֵי בִּתִי שֶׁמֶשׁ אֲדָר!

יַעַן נָגְהֵי שְׁבָט מַשְׁחִירִים,

שֶׁמֶשׁ אֲדָר זִיו מַבְהִיקָה;

מַה שֶׁהִשְׁחִיר יֶרַח שְׁבָט–

הִבְהִיק אֲדָר לְבַת תַּלְגִּ’יָּה.

לֹא בִשְׁלשָׁה הָרִאשׁוֹנִים

שֶׁל אֲדָר נוֹלְדָה תַּלְגִּ’יָּה,

אַף כִּי שְׁלשָׁה אֵלֶּה שַׁיָּכּים

לְחֹדֶשׁ שְבָט, עַל שְׁמוֹ נִקְרָאִים.

אַל מוּסְתַּקְרִידָת-הַשּׁאוּלִים –

לִשְלשָׁה אֵלֶּה יִקְרָאוּ:

יַעַן נָדִיב לְבַב הַיְרָחִים,

חֹדֶשׁ לְחֹדֶשׁ יַשְׁאִיל יָמִים.

כִּי בְּוַאדִי, בָּעֲמָקִים

אֲשֶׁר בִּסְבִיבוֹת יַם הַמֶּלַח

רָעֲתָה פַעַם לָהּ בֶּדֶּוִית,

רוֹעָה זְקֵנָה הָעֲדָרִים.

וַיִּשְׁמַע יֶרַח שְׁבָט וְהִנֵּה

הַבֶּדֶּוִית מִתְלוֹצֶצֶת:

"שְׁבָט אַיֶּכָּה? כִּי אֶחֱרוּ

מִטְרוֹתֶיךָ לָבוֹא הֵנָּה."

חֵמָה נִמְלָא שְׁבָט הַיֶּרַח

וַיִּפְנֶה לַאֲדָר אָחִיהוּ:

"אָחִי, אָחִי, בְּבַקָּשָׁתִי

הַשְׁאִלֵני שְׁלשֶׁת יָמִים!

"שׁלשֶׁת יָמִים לִי נִשְׁאָרוּ,

אוּלָם אֵלֶּה לֹא יַסְפִּיקוּ

"לִי הִנָּקֵם בַּבֶּדֶּוִית–

“הַשְׁאִלֵנִי שְׁלשֶת יָמִים!”

וַיְּמַלֵּא חֶפְצוֹ הָאֲדָר:

וַיִּשְׁלַח שְׁבָט מִטְרוֹת זַעַף

יוֹם וָלַיְלָה, שֵׁשֶׁת יָמִים,

עַל הֶהָרִים, עַל הַבְּקָעוֹת.

זִרְמֵי עֵמֶק, מַפְּלֵי הָרִים

צָפוּ, סָחֲבוּ, בָּלְעוּ לָמוֹ

אֶת הָרוֹעָה הַבֶּדֶּוִית,

אֶת הַכְּבָשִׂים, עֶדְרֵי צֹאנָהּ. –

לֹא בִשְׁלֹשָה הָרִאשׁוֹנִים

שֶׁל אֲדָר נוֹלְדָה תַּלְגִּ’יָּה,

כִּי בַחֲמִשּׁה עָשָׂר בּו

שְׂעָרוֹת שְׁתַּיִם לָהּ הֵבִיאָה.

עֵת הָאָרֶץ תִּצְנֹף יֶרֶק

כַּדַּרְוִישׁ לוֹ יִצְנֹף לָפֶה;

עֵת הַלַּבָּן מִן הַכַּדִים

עוֹלֶה, נֶאֱסָר עַל הַכּוֹפְרִים.

עֵת עֵינַים זוֹלְפוֹת חֶמְדָה,

יוֹצְאוֹת מִמִּסְגֶּרֶת חַיִּק,

לוֹטְפוֹת פִּרְחֵי אֲדָר וּדְשָׁאָיו,

לוֹטְפוֹת מַבַּט עֶלֶם רַעֲנָן.

עֵת הַסְּיָחָה תִנְהֹם, תִצְהָל,

מִתְגָּהּ רָתוּם אֶל הַיָּתֵד

וּבָאֹהֶל, בֵּין הַיְרִיעָה

לוֹ יָנוּחַ הָאֹרֵחַ.

עֵת לִכְבוֹדוֹ בַּמַּדַּפֶה,

רַק לִכְבוֹדוֹ עָשוּי קַהֲוֶה,

קַהֲוֶה מַכֶּה הַמְּבֻשָּׂמָה,

הַנִּמְתָּקָה בֶּאָבִיב.

עֵת כִּי יִצְלו הַגַּרְעִינִים

תּוֹךְ הַמַּכְבֵּש, מַחְמַשֶׂה,

הַבֻּקַרְגְּ' בָּאָח לוֹ תוֹסֵס

וּמִתְמַלְאִים הַבְּזִיכִים!

וּמִתְמַלֵא פִנְגָּ’ן קַהֲוֶה:

בָּזִיךְ רִאשׁוֹן לָאוֹרֵחַ,

בָּזִיךְ שֵׁנִי לָעַלִּיזוּת,

בָּזִיךְ שְׁלִישִׁי לַסָּיִף!

וּמִי שׁוֹתֶה בָּזִיךְ אַחֲרוֹן?

אַחֲרוֹן בָּזִיךְ לְשַׁדִּילִי,

שֵׁיךְ שַׁדִּילִי, אַב פַּטְרוֹנִים

לִבְנֵי אֹהֶל שׁוֹתֵי קַהֲוֶה.

אָז הֵבִיאָה שְׂעָרוֹת שְׁתַּיִם

וְגוּמֵי דְמוּמִית בִּלְחָיֶיהָ;

בּשְׁתֵּי רִיסֵי עֵינֶיהָ כַּחַל,

כְּנַף אַרְגָּמָן בַּצִּפֹּרֶן.

כֻּלָּהּ שׂשוֹן כִּשְׂדֵה כוֹבֵס,

בִּיר אַיּוּבְּ, בַעֲלוֹת הַבְּרֵכָה;

כְּתֶלֶם פּוֹרֶה בִכְפַר שִׂלְוָן,

צִיצֵי זַהֲרַתְּ בַּשּׂדֶה.

נֹפֶת, עִנְבָּר, צוּף בַּקְלַוָה

זוֹלְפָה, זוֹלְפָה לָהּ תַּלְגִּ’יָּה:

קִיַרתְּ אֶחָד לָהּ לֹא יחסר

מֵעֶשְׂרִים וְאַרְבַּע שֶׁל יֹפִי!

שְׁלשָׁה שְׁלָגִים אָז יָרָדוּ

כַּאֲשֶׁר אִמָּהּ תַּחַת לִבָּהּ

בְּאַהֲבָה גְדוֹלָה נְשָׂאַתָּהּ–

שְׁלשָׁה שְׁלָגִים אָז יָרָדוּ.

לָכֵן זְקֶנְתָּהּ שְׁמָה תַּלְגִּ’יָּה

קָרְאָה; כִּי בַנְּשִיקָה יָצְאָה

נֶפֶש אִמָּהּ אַחֲרֵי לִדְתָּהּ–

אֶת הַקְּטַנָּה, בַּת תַּלְגִּ’יָּה.

לֹא רַק שְׁמָה לָהּ נָתְנָה זְקֶנְתָּהּ,

בֵּין בִּרְכֶּיהָ גַּם גִּדְלַתָּהּ

וַתְּשׁוֹרֵר שִׁירַת עַרְשָׂהּ

וַתְּקַלַע לָהּ קְוֻצּוֹתֶיהָ.

הִיא השָּׂבָה, הִיא אֹמַנְתָּהּ

אֲשֶׁר אָפְתָה רְקִיקֵי שֶׁמֶן,

אֲשֶׁר לָשָׁה לָהּ הַכֻּזְבָּה

לְבַת בִּתָּהּ, בִּנְתְּ תַּלְגִּ’יָּה.

בָּעֲרָבִים עֵת עַרְפָּלִים

לוֹבְשִׁים זָהָב עִם הַשּׁקִיעָה

וּבַלַּיְלָה עֵת עַרְפָּלִים

לוֹבְשִׁים כֶּסֶף עִם יָרֵחַ.

אָז הַשּׂבָה, אָז אֹמַנְתָּהּ

שָׂחָה לָהּ אֲגָדוֹתֶיהָ,

סַפֵּר סִפְּרָה לָהּ אֶת לִבָּה

גַּם הִגִּידָה סִפּוּרֶיהָ.

עַל הָאָדָם, רֹאׁש לַיְצוּרִים,

אִשְׁתּוֹ חַוָּה אֵם הַחַיִּים;

עַל שֵׁיךְ נֹחַ צַדִּיק תָּמִים,

אֶחָד מִנְּבִיאֵי הַשּׁשּׁה–

סַפְרָא רַבָּא; וְאִם לֹא הִשְׁאִיר

כְּתָב וְסֵפֶר אַחֲרֵי מוֹתוֹ:

הֲלֹא גַם זְקֵנוֹ שֵׁיךְ אִדְרִיס

כְּלָל לֹא הִשְׁאִיר כְּתָבָיו לָנוּ;

וְעַל הַגִּבּוֹר בָּעֲנָקִים

עוֹג שֶׁחָי לִפְנֵי הַמַּבּוּל,

עוֹג שֶׁחָי אַחֲרֵי הַמַּבּוּל,

יַעַן כַּאֲשֶׁר גָּאוּ מָיִם–

רַק לְיֶרֶך עוֹג הִגִּיעוּ.

וּמִי שָׂם קֵץ לְמַבּוּל מָיִם?

עוֹג שָׂם קֵץ לְמַבּוּל מַיִם:

בְּשָׂמוֹ כַפוֹ מוּל שָׁמַיִם–

סָגַר אֶת אֲרֻבּוֹתֵיהֶם;

אַחֲרֵי סָגְרוֹ הִשְׁתַּטֵּחַ,

רֹאשׁוֹ נָח בִּמְעָרַת בַּנְיָה

וּמַרְגְּלֹתָיו עַל מֵרוֹם.

אָז לוֹ יִפְנֶה אֶל גַּמָּלִים

אֲשֶׁר יוֹרְדִים מִן הַלְּבָנוֹן:

"בְּהַגִּיעֲכֶם לְמַרְגְּלוֹתָי

“אָנָא גַרְשׁוּ אֶת הַיִתּוּשִׁים”

עַל כִּנֶּרֶת הַגַּמָּלִים

אָכֵן עָבְרוּ, אָכֵן גֵּרְשׁוּ

חֵיל שׁוּעָלִים שֶׁהִתְלַבְּטוּ

בִּשְׂרוֹךְ נַעַל עוֹג, בֵּין רַגְלָיו.

רַק יַד קָדְשׁוֹ, יָד חֲזָקָה

שֶׁל רַבֵּנוּ סִידְנַה מֻשַׂה,

שָׁמָה קֵץ לְחַיָּיו, הָרְגָה

אֶת הַגּבּוֹר בָּעֲנָקִים;

וְעַל אִבְּרַהִים כַלִיל אַלְלָה,

יְדִידְיָהּ, עֶבֶד הָאֱלֹהִים

אֲשֶׁר נָתַץ פְּסִילֵי אָבִיו,

שָׂם לָאַל אֱלִילֵי נִמְרֹד;

אֲשֶׁר הוֹרָה לִבְנֵי גֶּ’בֶּל

הַכְנֵס אֹרֵחַ, פְּתִיחַת שַׁעַר,

אֶשְׁפַּר כֵּרָה, בְּחִיר הַכְּבָשִׁים

לִנְטוּי אֹהֶל, לָאֹרֵחַ.

מִשְׁמַן קְדֵרָה, מַאֲכַל לִסְטִים,

צְלִי הֶהָרִים וּמְדוּרָתָם,

לִכְבוֹד עוֹבֵר דֶרֶך, נוֹדֵד

אֲשֶׁר נָט לוֹ אֶל הַגֶּ’בֶּל;

אֲשֶׁר בָּנָה אֶת הַקַּעְבָּה

בְּקִרְיַת מַכֶּה קִיר הַנָּבִיא,

שָׁמָה הִקְרִיב אֶת יְחִידוֹ

אֶת יִשְׁמָעאֵל הַבֵּן יַקִּיר;

אֲשֶׁר בָּנָה בֵּיתְּ אַל מַקְדָּשׂ

עַל מוֹרִיָּה זְבוּל אַל קֻדְשׁ,

אֲשֶׁר בָּנָה אֶת הַחַרָם

בְּמשְׁכַּן חֶבְרוֹן, קִרְיַת אַרְבָּע.

מִי כְאִבְּרַהִים כַלִיל אַלְלָה?

הוּא הַנִּגְלֶה לַצַּדִּיקִים

בִּדְמוּת זָקֵן אִישׁ הַשֵּיבָה

לְהוֹשִׁיעָם מִכָּל צָרוֹתָם.

וְעַל בֶּן אָחִיו, לוֹט בֶּן נִעֶם

בְּגֶ’בֶּל אֻסְדֻם עֵצוֹ נָטַע

אַחֲרֵי אֲשֶׁר אִשְׁתּוֹ הָיְתָה

לִנְצִיב מֶלַח בְּגֶּ’בֶּל אֻסְדֻם.

עֵץ זֶה הֻשְׁלָךְ בִּידֵי מַלְאָךְ,

בִּידֵי מַלְאָךְ יְרוּשָׁלַיְמָה;

גֶּשֶׁר רָחָב עַל הִקִּדְרוֹן

נֶעֱשָׂה עֵצוֹ שֶׁל בֶּן נִעֶם.

בֵּלְכִּיס מַלְכַּת שְׁבָא מִמֶּרְחָק

בָּאָה לִרְאוֹת אֶת שֻׂלַיְמָן;

לוֹט זֶה זָכָה כִּי עַל עֵצוֹ

דָּרְכָה רֶגֶל מַלְכָּה, בֵּלְכִּיס;

וְעַל סִידְנָה נֶבִּיא דַהוּד

אֲשֶׁר לַיְלָה מִדִּמְעוֹתָיו

בִּרְכַּת אֶ-שֻׂלְטָן וּבִרְכַּת

חֲמַם אַל בַּטְרָק תִּתְמַלֶּאנָה.

מִן הַבְּרֵכוֹת טַל הַלֵּילוֹת

עוֹלֶה, נוֹפֵל עַל הַקִּרְיָה:

הוּא הַמִּזְמוֹר שִׁיר לַנְּבִיאִים

הַמִּשְׁתַּפֵּךְ עַל בֵּיתְּ אַלְלָה.

הוּא הַמִּזְמוֹר אֲשֶׁר הִנְחִיל

לִבְּנוֹ שֻׂלַיְמָן אַל חַכִּים,

אֶת מַמְלֶכֶת כָּל עוֹלָמִים

שֶׁבָּאָדָם, שֶׁבַּטֶּבַע.

הוּא שֻׂלַיְמָן אֲשֶׁר עָשָׂה

מִקְלְעוֹתָיו בִבְשַׂר מַרְמָר,

אֶצְבְּעֹתָיו לָשׁוּ שַׁיִשׁ

בְּעַמוּדֵי מִסְגַּד עוֹמָר– –

בִּדְמִי נֶשֶׁף, בִּנְפֹל צִלְלֵי

עַמּוּדֵי בַּעַלְבֵּךְ, שָׁם בְּתַדְמוּר,

אָרְגָה זְקֶנְתָּהּ, זוֹ פָטִימָה,

הָאֲגָדוֹת לְתַלְגִּ’יָּה.

כַּאֲשֶׁר תַּנִּים עִם הַּשּׁחַר

בְּכִתְפֵי הָרִים יִצְטַיָּרוּ,

כַּאֲשֶׁר יִכְבֶּה אוֹר הַיַּהֲלֹם

עִם יְתוֹמֵי לֵיל הֶחָזוֹן.

פְּתִיל הַשּׁמֶן לֹא יִכְבֶּה,

כַּד הַמַּיִם כִּי יְבֹרָךְ;

בּידֵי זְקֶנְתָּה הַמַּסַבִּי

וּבְפִיָה מַרְגָּלִיּוֹת.

עֵת יָרוּצוּ הַכִּידוֹנִים

מֵאַגָּן מְאַזֵּר זִקּוֹת

הַמִּתְפַּלֵּץ בְּאַף הֶהָרִים,

מַפִּיל שְׁבָרָיו עַל הָאָרֶץ.

וּמַלְאָכִים טוֹבְלִים שַׁחֲרִית

בִּנְהַר רִגְיוֹן נְהַר דִּינוּרָא

וּמַתִּיזִים בִּטְבִילָתָם

הַנִּצּוֹצוֹת עַל הָאָרֶץ.

אָז פָטִימָה בַּחֲלוֹמָהּ

דּוֹאָה עַל גַּפּוֹת הַשַׁחַר,

בְּנִדְבוֹת זָהָב אֲשׁוּרֶיהָ,

סִלְסוּלֶיָה עִם הַבֹּקֶר.

זָהָב, זָהָב! גַּם פָטִימָה,

גַּם הַשּׁמֶש מִשּׁמַיִם,

גַּם הָרֹתֶם שֶׁבָּאָרֶץ,

כֻּלָּם, כֻּלָּם שׁוֹפְכִים זָהָב!

זָהָב, אֶפֶס הַמַּבּוּעַ

יוֹם לוֹ יֵשׁ אֲשֶׁר יִכָּלֶה;

הֲכִי יִכָּזֵב תְּהוֹם הַמַּעְיָן?

אוֹ הָאֶבֶן יְכַסֶּה עָלָיו?

הוּא הָאֵשֶׁל תַּמַרִסְקִי

הַמְּלַחֵשׁ לוֹ בַלֵּילוֹת:

מִתְאַנֵּח עַל הָאֹשֶר

אֲשֶׁר גָּלָה מִבְּני אָדָם.

הוּא הָאֵשֶׁל תַּמַרִסְקִי

שׁוֹמֵר צַעֲדֵי שֵׁיךְ אִבְּלִיס,

זֶה הַשּׂטָן רוֹקֵם רֶשֶׁת

לַיְלָה, לַיְלָה לִבְנֵי אָדָם.

בָּא הַיּוֹם. אֲבִי תַּלְגִּ’יָּה

אִשּׁה לָקַח וְלָהּ שְׁתֵּי בָנוֹת;

הַחֹרֶגֶת וּבְנוֹתֶיהָ

יָרְדוּ לְחַיֵּי בִנְתְּ תַּלְגִּ’יָּה.

אֶת זְקֶנְתָּהּ, אֶת פָטִימָה

גֵּרְשׁוּ מַהֵר מִן הַבָּיִת;

אֶת בַּת בִּתָּהּ, אֶת תַּלְגִּ’יָּה,

הֶעֱבִידוּ אָז בְּפָרֶךְ.

הִיא אֲשֶׁר אָפְתָה אֶת הַפַּת,

אֲשֶׁר הִסִּיקָה הַתַּבּוּן,

אֲשֶׁר הֵדִּיקָּה הָדֵק הֵיטֵב

לַמִּמְכָּרִים אֶת הַחַמְרָה.

גַּם בַּכֶּרֶם זִמְּרָה זְמוֹרוֹת,

לֶקֶט לָקְטָה בֵּין הַזֵּיתִים;

הִיא גַם יָצְאָה לַחַצִּ’ידָה,

הִיא גַם דָּשָׁה בָּעֲדָשִׁים.

בָּעֲמָלָהּ יוֹם וָלֵיל

הָיְתָה תָמִיד מְשׁוֹרֶרֶת:

כּי הָאָדָם אַל יִתְקַצָּף

בָּעֲמָלוֹ עַל אֲדָמוֹת.

בִּרְעוֹתָהּ עֵדֶר בֶּהָרִים

הוֹלְכוֹת הָיוּ זְמִירוֹתֶיהָ

לְכָל אָזְנֵי עוֹבְרֵי דֶרֶךְ –

שֵׁמַע הִטּוּ אֶל שִׁירָתָהּ:

"אַתֶּן יוֹנוֹת אִמִי, אָבִי,

"דִּרְשׁוּ בִשְׁלוֹם אִמִּי, אָבִי,

"אִמְרוּ לָמוֹ כִּי תַּלְגִּ’יָּה

“נוֹטְרָה עֵדֶר בָעֲלִיָּה!”

גַּם הָרוֹעִים וּבֵינֵיהֶם

עָלִי וָזְוָז גַּם זַמְבֻּבִּי,

עוֹנִים הָיו: “אַךְ, יַ-אַלְלָה!”

אַחֲרֵי שִׁירַת בִּנְתְּ תַּלְגִּ’יָּה.

כָּל יַלְדוּתָהּ לְפָנֶיהָ

בִּקְסָמֶיהָ לָהּ נִצָּבָה:

הַחַלַוָה, הַמֻּלַּבָּס,

וְהַנַּרְגִּיל וְהַבָּטְנִים –

כִּי הִפְצִיעוּ לְפָנֶיהָ!

זָכְרָה כַאֲשֶׁר שִׁנָּהּ נָפְלָה,

זְקֶנְתָּהּ לִמְדַתָּהּ לְהַגִּיד

עֵת תִּפֹּלְנָה שִׁנֵי יַלְדָה –

מוּל הַשּׁמֶשׁ לִזְרֹק, לֵאמֹר:

"שֶׁמֶשׁ, שֶׁמֶש קְחִי אֶת שִׁנִּי

"שֵׁן הַחֲמוֹר וּתְנִי לִי, תֵּנִי

"אַחַת מִשּׁנֵּי אַיָּלָה! – –

בִּיפִי קוֹלָהּ, נְגִינוֹתֶיהָ

קַנֵּא קִנְּאוּ בְנוֹת חוֹרַגְתָּהּ;

בּיוֹם בָּהִיר עִם הַבֹּקֶר

גָּרֵשׁ גֵּרְשׁוּ אֶת תַּלְגִּיָּה.

כַּדְכֹּד דֶּמַע עַל הַלֶּחִי –

לָנוּד יָצְאָה הַמִסְכֵּנָה!

שִׁיר תַּמְרוּרִים עַל הַשּׂפָה –

כָּכָה עָזְבָה בֵּית אָבִיהָ.

הִכְעִיסוּהָ עַל הַדֶּרֶךְ

פִּרְחֵי שָׂדֶה וְהַגִּנּוֹת;

אִם אֲמֻלָה לֵב תַּלְגִּ’יָּה

לָמָּה פְרָחִים עוֹד יִפְרָחוּ?

פִּרְחִי, פִּרְחִי, קְרוּנְפוֹל, קְרוּנְפוֹל –

"הַעוֹד תִּצְמַח לְהַוָּתִי?

"הֲגַם אַתָּה כְּלִיל-הֶהָרִים

"חָנֵף תִּשְׁלַח לְאַף תַּלְגִּ’יָּה?

"הֱיִי הַגִּנָּה כְּקַלְעַתְּ גֻּ’נְּדָל

"שָׁמָּה נִקְבַּר גִּבּוֹר נִמְרֹד,

"שָׁם הַטְּלָלִים בַּל יֵרֵדוּ–

“לֹא עָלַיִךְ טַל שָׁמָיִם!”

זוּהִי קִינַת בִּנְתְּ תַּלְגִּ’יָּה

לָהּ תְקוֹנֵן עַל הַדֶּרֶךְ,

עֵת הַשּׁחָקִים דָּלְפוּ, דָּלְפוּ,

עֵת לְפֶתַע אָבְדָה נָעַל.

אָכֵן אֶחָד מֵאֶפְרָתִים

נַעֲלָהּ מָצָא וַיְשִׂימֵהוּ

בְּתוֹךְ חֵיקוֹ לְמִשְׁמֶרֶת–

חֵן גִּזְרָתוֹ הִקְסִימָהוּ.

מִשּׁמַיִם חָפְצוּ אֲשֶׁר

עַל הָאֹהֶל בּוֹ פָטִימָה

טָוֹה טָוְתָה צֶמֶר, פִּשְׁתִּים–

תַּעֲמוֹד לָהּ הַבַּת תַּלְגִּ’יָּה.

טָוְתָה זְקֶנְתָּה הָעַבַּיָּה,

הָאַדֶּרֶת הַמְּצֻיֶּצֶת,

לְאֶפֶנְדִי צָעִיר אֶחָד,

בֶּן נְגִידִים מִן הַגֶּ’בֶּל.

בֶּן נְגִידִים מִן הַגֶּ’בֶּל

אֶת אַדַּרְתּוֹ בָא לָקַחַת

וּלְאָזְנוֹ צְלִיל הִגִּיעַ

מִמַּנְגִּינוֹת בִּנְתְּ תַּלְגִּ’יָּה.

"יַ-פָטִימָה! יַ-פָטִימָה!

“מֶה הַקּוֹל אֲשֶׁר בָּאֹהֶל?”

"קוֹל שַׁלְגִּיָּה, הִיא שַׁלְגִּיָּה

“אֲשֶׁר יָלְדָה לִי בַת אוֹנִי!”

"יַ-פָטִימָה! יַ-פָטִימָה!

"שַׁאֲלִי, שַׁאֲלִי אֶת תַּלְגִּ’יָּה

“הֲכִי לֹא נֶאֱבַד לָהּ הַנָּעַל?”

“אָמְנָם, אָמְנָם, יַ-אֱפֶנְדִי!”

"בִּשֶׂם אַלְלָה וּמֻחַמָּד!

"מִשּׁמַיִם לִי יָעָדוּ

"אֶת שַׁלְגִּיָּה, הִיא תַלְגִּ’יָּה

“אֲשֶׁר יָלְדָה לָךְ בַּת אוֹנֵךְ!”

וּבְאוֹתוֹ לַיְלָה עָבַר

הֵד הַזֶפֶה עַל הַגֶּבֶּל,

סִלְסוּל זַרַלוּתְּ לֹא חָסַר,

לֹא תֶחֱסַרְנָה הָאֲבוּקוֹת.

לִפְנֵי אַפַּדָן הַכַּלָּה

זְקֶנְתָּהּ, הִיא פַטִימָה, שָׁחָה:

“יַ-דֻסְתֻּרְכּוּם! יַ-דֻסְתֻּרְכּוּם!”

מְגַרֶשֶׁת כָּל הָרוּחוֹת.

בְּנוֹת הֶהָרִים כַּךְ תֹּאמַרְנָה:

אֵין הָאֲמִיר מִדַּבֵּק

אֶלָא אִם הַנָּבִיא יָעַד

וְלוּ גַם כַּפְרִית תְּהֵא כַלָּתוֹ!

לִבְנַת עוֹר הִיא בַת הַשּׁלָגִים,

לִבְנת רוּחַ גַּם הַלֵּבָב:

לָכֵן זָכְתָה בִּנְתְּ תַּלְגִּ’יָּה

לְחַסְדֵי אֲמִיר, שֵׁיךְ הֶהָרִים!

אלתר לוין
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של אלתר לוין
רקע
אלתר לוין

יצירותיו הנקראות ביותר של אלתר לוין

  1. הדקל (שירה)
  2. מכתבים מן העזבון (מכתבים)
  3. חרמונים (שירה)
  4. רוח חדש (שירה)

לכל יצירות אלתר לוין בסוגה שירה

לכל יצירות אלתר לוין

יצירה בהפתעה
רקע

בגד בוגדים: סיפור מימי שמעון כהן גדול

מאת שרה-פייגה פונר (פרוזה)

דבר אל הקורא!

כַּהֲתִמְךָ שודד תוּשד, כַּנלוּתךָ לבגֹד יבגדו בך ישעיה ל"ג, א'

שמתי את לבי לדרוש בדברי ימי עמנו מקדם, וראיתי כי המקרים אומרים דרשונו, מה ראה תלמי על ככה, ומה הגיע אליו? הן הוא היה חתן כהן גדול, ואשתו אשר הייתה בת חשמונאי, הייתה בלי ספק יפה וחכמה; ועוד יפלא אם יהרוג אותה, האם ישא אחרת מבנות ישראל הדומה לה? ואם איש יכעס על אשתו, יאבד את כל בית אביה? ומה הוא הפוליטיק כי תיכף כאשר מת שמעון כהן גדול, בא מלך יון בחיל כבד ויצר על ירושלים? – ועל כן אמרתי להפיץ אור על המקרים האלה: ידוע לכל קורא דברי ימי עמנו, כי תלמי היה מההעלעניסטען [הלניסטים], או האריסטאקראטים [אצילים] בעת ההיא והמה היו נוטים למשפטי הגוים יותר מאשר נטו למשפטי ישראל, ורודפי כבוד היו כלם, ומה גם תלמי, על כן נבין עד מהרה את מחשבת כותב דברי ימי עמנו: תלמי הרג את אשתו, באשר כי שם עיניו בבת מלך יון אשר הטתו ברוב לקחה כאשר נראה בתוך הספור, הרג את חותנו ובנו כי חפץ לאבד את כל זרע החשמונאים, למען יהיה הוא לבדו יורש הכסא, ועל כל הרעות אשר עשה היה לבו סמוך ובטוח כי מלך יון כי נשאר עוד בן לשמעון וכי אותו המליכו בני ישראל עליהם,גרש את תלמי בחרפה מפניו, והמלך אנטיוכוס בעצמו עלה על ירושלים ויצר עליה ככתוב בספר יוסיפון.1 ועל היסודות האלה יסדתי את הספור הזה, ואקוה כי קהל הקוראים ימצאו חפץ בו, כי בחרתי לו את העת הזאת, יען כי עשירה היא במחשבות ובחזיונות.


המחברת


א


  1. ftn1  ↩

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.