מצב קריאה

תודה רבה על שטרחת לשלוח אלינו הגהה או הערה! נעיין בה בקפידה ונתקן את הטקסט במידת הצורך, ונעדכן אותך כשנעשה זאת.


גודל גופן:
א
 
א
 
א
נא לבחור את תבנית הקובץ הרצויה (פורמט). הקובץ ירד מיד עם הלחיצה על לחצן ההורדה, ויישמר בתיקיית ההורדות המוגדרת בדפדפן.

PDF לצפייה באקרובט או להדפסה

HTML דף אינטרנט

DOC מסמך וורד

EPUB לקוראים אלקטרוניים שאינם קינדל

MOBI לקורא האלקטרוני קינדל

TXT טקסט בלבד, ללא הדגשות ועיצוב


ניתן לבצע העתקה והדבקה של הציטוט על פי התבנית הנדרשת.

שימו לב: לפניכם משאב אינטרנט, ויש לצטט בהתאם, ולא לפי המהדורה המודפסת שעליה התבססנו.

APA:
מטלון, י'. (). תל אביב: זכרונות 1919–1939. [גרסה אלקטרונית]. פרויקט בן-יהודה. נדלה בתאריך 2018-05-25. http://bybe.benyehuda.org/read/1571
MLA:
מטלון, יבנאל. "תל אביב: זכרונות 1919–1939". פרויקט בן-יהודה. . 2018-05-25. <http://bybe.benyehuda.org/read/1571>
ASA:
מטלון, יבנאל. . "תל אביב: זכרונות 1919–1939". פרויקט בן-יהודה. אוחזר בתאריך 2018-05-25. (http://bybe.benyehuda.org/read/1571)

תל אביב: זכרונות 1919–1939

מאת: יבנאל מטלון

מצב זכויות יוצרים:

מוגש ברשות פרסום [?]

סוגה:

שפת מקור: עברית

תל אביב: זכרונות 1919–1939 / יבנאל מטלון

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

מוקדש לזכרה של אמי

פנינה מטלון לבית כאגאן

זכרונה לברכה.

הבאתו לדפוס נתאפשרה הודות לעזרתם של רעיתי לנדה, לבית קרוא, הן בהערות לשוניות, הן בהגהות והן בתצלומים.

סיוע נוסף בענייני לשון ועריכה נסתייעתי בביתי אביגיל שמעוני. ואחרון חביב, נכדי אסף שסייע בצד הטכני של הבאת הספר לדפוס.

לכלם התודה.

לגבי הפרק על דויד בריינין, תודה לדוקטור פנינה רוזנברג, אוצרת מוזיאון לוחמי הגטאות שהמציאה לי חומר מארכיון המוזיאון

וכן תודה לגברת נדיה כהן ממוזיאון יד ושם שסיפקה לי חומר על בריינין מארכיון “יד ושם”.

יבנאל מטלון

הקדמה

תחילה מן הראוי שאציג את עצמי.

נולדתי בעיר העברית תל אביב, שכונתה באותם ימים “העיר העברית הראשונה בעולם”, בראשון לפברואר 1919, כ“ט שבט תרע”ט, למנייננו.

אבי יחזקאל מטלון, היה יליד יפו, מצאצאי אהרון מטלון, שעלה ארצה מבגדד בשנת 1815 בראש שיירה שיצאה מבגדד, דרך דמשק, לארץ הקודש והיה מראשי העדה היהודית ביפו.

בשנת 1916 נשא לאשה את אמי, פנינה לבית כאגאן, שעלתה ארצה מהעיר ביאליסטוק, בתחילת 1914 - ערב מלחמת העולם הראשונה.

אמי היתה ספרנית במקצועה, בשפות הרוסית והגרמנית.

אבי היה סוחר.

ב–1917 נולד הבן הבכור, משה, ובאותה שנה אירע גרוש תושבי העיר על ידי גאמל פאשא. הורי והתינוק גלו לכפר סבא, פתח תקוה ועד זכרון יעקב.

בתום הגלות חזרו לתל אביב, לאחר ששכלו את בכורם שנפטר במגיפת דיזנטריה.

בחזרתם התגוררו כדיירי משנה בבית משפחת שרת, הוריו של משה שרת, ברחוב יהודה הלוי, פינת הרצל.

בבית זה נולדתי.

הבית שהיה מראשוני הבתים שהיו בני 2 קומות, עומד על תילו עד היום. (ראה תצלום מספר 1 במדור תמונות, להלן).

וכך הצטרפתי למניין תושבי תל אביב הקטנה, שמנתה ב–1919, היינו בעשור לקיומה, כאלפיים איש בלבד, לפי נתוני זאב וילנאי, בספרו “תל אביב-יפו”. בעמוד 33 מצויינים המספרים: 1940 לשנת תרע“ח, 1918, ו–2084 לשנת תר”פ, 1920.

מילדות גיליתי עניין בחיי העיר ובאנשיה. ובמרוצת הזמן רשמתי רשימות על דמויות ותופעות מחיי העיר, דברים שראיתי ודמויות שפגשתי. רשמים ולא מחקרים.

מחקרים על תולדות העיר יש בשפע ותבוא עליהם הברכה.

הרישומים הלכו ותפחו והיססתי אם מן הראוי לפרסמם ברבים; אולי די להותירם בחיק המשפחה.

אך לאחרונה, באוקטובר 2001 הופיע ספרו של שמשון חלפי, “חולמים בחולות”. ספר חשוב המתאר את החיים בעיר, בימי בראשית. בהקדמה לספר, ציין המחבר את חשיבותם של פרקי זכרונות למען הדורות הבאים.

ביולי 2002 שמעתי את העיתונאי נתן דונביץ, שכתב כמה ספרים על תולדות העיר. בתכנית טלביזיה גולל את החשיבות שבהעלאת זכרונות למען הדורות הבאים, שהרי בימינו הכל משתנה במהירות.

לאור דברי חלפי, שבינתיים נפטר, למרבה הצער, ובדרבונו של נתן דונביץ, יבדל לחיים, גמרתי אומר, להכין את רשימותי לפרסום.

עידוד נוסף מצאתי, משהכרתי פנים אל פנים את מר אהרן שלוש, בנו של משה שלוש בכנס מטעם ועד עדת הספרדים והוא באדיבותו נתן לי עותק מספרו “מגאלאביה לכובע טמבל”, אותו חיפשתי שנים.

חבל שהספר איננו ניתן לרכישה.

הספר מהווה תרומה חשובה ונכבדה לתאור חיי היום יום מבראשיתה של תל אביב ובימי המנדט.

סדרי לידות

על סדרי הלידות בימיה הראשונים של תל אביב ובשנות העשרים:

המיילדת המדופלמת - חנה קוויט (Hanna Kweit).

רוב תושבי העיר ומייסדיה היו יוצאי מזרח אירופה, שבהן היה מקובל שנשים יולדות בבתיהן, בעזרת מיילדת. רוב המיילדות היו עממיות, ללא הכשרה רפואית. נוהג זה היה מקובל על נשות תל אביב של אותם ימים.

תופעה זו דעכה בסוף שנות העשרים ובשנות השלושים עם פתיחת בית החולים “גלעד” של דוקטור ליאון פוחובסקי, “סנטוריום עין-גדי”, ובית החולים “הדסה”, ובית היולדות של ד"ר פרויד - ברחוב יהודה הלוי.

אך בשנות העשרים הראשונות, רוב נשות תל אביב, להוציא בודדות מנשות החברה שיצאו לג’נבה, ברלין או וינה, ילדו בבתיהן בעזרתן והשגחתן של מיילדות.

לשימחתן של נשות תל אביב, הופיעה מיילדת מדופלמת מאוניברסיטת לונדון, היא מיס הנה קווייט, בשמה העברי חנה.

מייד עם עלייתה, בתום מלחמת העולם הראשונה, הפכה למיילדת הפופולרית ביותר הן בין נשות תל אביב ונשות האפנדים הערבים ונשות ראשי השלטון הבריטי.

אמי זכרונה לברכה, שהקדישה עצמה למתן סעד נפשי וחומרי לעולים, אימצה את הנה כבת משפחה, עד סוף ימיה, מאחר והיתה ערירית.

בפרק דמויות מתל אביב הקטנה - אביא דברים לזיכרה.

בפברואר 1919 הצטרפתי למניין תושבי העיר שמנתה אז, כאמור, כאלפיים נפש.

בפרק אחר ציינתי את בית משפחת שרת, שהורי היו דיירי משנה שלהם. אצלם גרנו עד 1922. משם עברנו לדירה ברחוב נחלת בנימין ליד פינת מונטיפיורי. שם גרנו שנה. לאחריה כמנהג הימים ההם בהם שלט מנהג ה“מוחרם”. עברנו לדירה אחרת.

במילונם של דן בן אמוץ ונתיבה בן יהודה, “מלון עולמי לעברית מדוברת”, נאמר: “מוחרם. ערבית. העברת מקום המגורים מדירה לדירה. נלקח משמו של החודש המוסלמי, שבו נהגו להחליף דירה”.

בשנות העשרים והשלושים עוד נמשך מנהג המוחרם, ירושה מימי הטורקים, שבו הושכרו הדירות לשנה אחת. החל מחודש מוחרם שהוא החודש הראשון בשנה המוסלמית. בחודש המוחרם היו המשכירים, כמנהג בעלי הבתים הערביים, נוהגים לחזר אחרי דייריהם והיו מסיידים ומשפצים את דירותיהם. תחרות בין בעלי הבתים, כדי לזכות בדייר. הדיירים ניצלו את המצב ודרשו הנחות ושיפור תנאי המגורים.

נוהג זה נעלם במרוצת שנות השלושים.

בתום שנה בנחלת בנימין עברנו לבית משפחת קיסילוב ברחוב אלחנן 16, כמתואר בפרק על הרקדן דויד בריינין, בפרק: דמויות מתל אביב הקטנה.

וכאן אני עובר לתאור חיי היום יום כפי שאני זוכרם מימי מגורי בבית קיסילוב, כלומר מ–1923. (תצלום במדור תמונות).

מחיי היום יום בתל אביב הקטנה

שנות העשרים

בעיה ראשונה במעלה היתה שמירת מצרכי המזון. ביחוד בימי הקיץ הלוהטים. בימי הקיץ התפשטו מחלות מעיים שונות ומשונות, שלשולים והקאות ועד למחלת הדיזנטריה ולעיתים גם טיפוס.

כפי שמציין ירושלים סגל בספרו המעניין: “ ירושלים בתל אביב”, ש“באותם ימים לא נמצא מקרר חשמלי אפילו בבתי עשירים. אף לא ידענו שקיים מתקן כזה”. גם מקרר קרח לא כל אחד השיגה ידו לקנות.

וכאן בא המתקן שהיה נקרא “ארון אוויר”.

ארון האוויר

רוב בתי תל אביב בימים ההם היו בני קומה אחת, ולהם מרפסות, בחזית וליד המטבח. כל דייר היה מתקין במרפסת ארון אוויר. ארון האוויר היה עשוי עץ, ובו מדפים להנחת מצרכי המזון. דלתות הארון היו מרושתות כדי למנוע חדירת זבובים, חתולים, עכברים וכדומה. העמידו את הארון בצל, והאוויר הטוב והמרענן של תל אביב בראשיתה, שנהנתה מרוח הים, היה ממלא תפקיד חשוב בשמירת מצרכי המזון.

העיתונאי התל-אביבי הנודע, גבריאל צפרוני, שעדיין לא נס ליחו בימינו, מספר בראיון לשמשון חלפי, שנפטר לא מכבר: “ארונות האוויר במרפסות בתי תל אביב בשנות העשרים, רובם היו בני קומה אחת ולהם מרפסות”. כילד עבד צפרוני במאפיית קרבצוב המפורסמת, כמחלק לחם בבתים, בשעות הבוקר. והוא ממשיך: “נהניתי מאוד מארונות האוויר שהיו אז על מרפסות הבתים ואני מודה ומתוודה שהייתי מתכבד מתוך ארונות אלה. אבל מעודי לא לקחתי ממשפחות שחשבתי שאין להן ואני ידעתי אם יש להן או אין להן. אם אין להן הם לא יכולים לקנות אצל קרבצוב”.

בבית קיסילוב גרו בעלי הבית, ושני דיירי משנה. הורי ששכרו 2 חדרים ושני ילדיהם ומשפחת בטלין ושני ילדיהם. ולכל משפחה היה ארון אוויר במרפסת, כמנהג אותם ימים.

מובן שארון האוויר לא היה פתרון אידיאלי וזכור לי שיום אחד בשנת 1924, בגיל חמש התעוררתי בשעת בוקר מוקדמת, הכל עדיין חשוך. אבי שהה בחיפה לרגל עסקיו. אני מסתכל על מיטת אמי והנה היא ריקה. קורא - ואין עונה. אני פורץ בבכי. מחליט להעניש את אמי כשתופיע. אחרי זמן מופיעה אמי ובידיה 2 סלים. אני מתמרמר ואז הסבירה לי: אתה כבר ילד גדול. בימי הקיץ חייבים לשמור על טריות מצרכי המזון ולא די בארון האוויר. לכן אני ועקרות הבית האחרות מקדימות ללכת לשוק לקנות מצרכי מזון טריים וכל המקדים זוכה בסחורה המשובחת.

תאור השוק יובא להלן. (תצלומים במדור התמונות).

עידן מקררי הקרח

רבים לא השיגה ידם לרכוש מקרר קרח. אך אט אט רוב התושבים נאלצו לרכוש מקרר כזה. בשנת 1927 חל מיפנה בחיינו. יום אחד אני מתבשר, היה זה בחודש מוחרם, שאנחנו עוזבים את בית קיסילוב. אבי שכר דירה מודרנית בת 3 חדרים וכל הנוחיות, היינו: בית שימוש נפרד, מים זורמים, מטבח רק לרשותנו וכו’ וכו’. והבית בן 3 קומות ולכל דייר דירה נפרדת, הבית היה מראשוני הבתים בני 3 קומות. חסל סדר השותפויות.

עברנו לבית ברחוב ליליינבלום 16. הבית נבנה על ידי אחד ממייסדי העיר, דויד איזמוזיק, וזה מכר אותו ליהודי מאמריקה שנעשה בעל הבית. לכבוד הארוע נפרדנו מארון האוויר וזכינו במקרר של קרח.

ארון הקרח היה עשוי עץ, שדפנותיו הפנימיות היו מצופות פח חלול. הארון היה דומה בצורתו ליורשו הפריג’ידר, אף כי קטן ממנו במידותיו. בקומה העליונה היו מניחים את הקרח, שהיה בצורת בלוק. החלל היה מצופה פח ובו מניחים את הקרח. אביעזר שלוש, בספרו “מי היה אותו אפלבום”, מקדיש פרק להקמת תעשיית הקרח בתל אביב, בעמודים 259 ואילך. הוא מציין שמשקלו של בלוק קרח היה 25 ק"ג. את הבלוק היו חותכים למחצית או לרבע. מתחת לקומה העליונה ובה הקרח, היו עוד 2 קומות, מדפים שעליהם הניחו את המצרכים. הקרח היה נמס ומטפטף, הופך למים שהיו מנוקזים בצינורות שהובילו למגרה בתחתית המקרר. את המים שהצטברו במגרה היו מוליכים לדלי באמצעות ברז קטן. אם לא די בטרדה זו, היתה עקרת הבית מוטרדת מבעית האספקה של הקרח לדירתה.

מחלקי הקרח

ניתן היה לקנות קרח במחסן קרח ברחוב השוק במרכז מסחרי. משימה לצעירים קלי רגליים. עקרות הבית נאלצו לקנות את המצרך ממחלקי הקרח, בעלי עגלות להובלת קרח לבתים. מדי בוקר יצאו כמה עגלות לחלוקה לפי אזורים. בעל העגלה היה מצלצל בפעמון להכריז על בואו. רוב הלקוחות היו מתקהלים ליד בעל העגלה, כשהם מצויידים בסלי רשת לשים בהם את מנת הבלוק - רבע בלוק ליום או מחצית. גברים השתמשו במין מלקחיים. בעל העגלה היה בוקע בדקר את הבלוק, כתאורו של שלוש.

לרשות לקוחות שגרו בקומות או שקשתה עליהם מלאכת נשיאת הקרח, עמד עוזרו של בעל העגלה, שהיה נושא את הקרח עד לדירת הלקוחה ומקבל כמה פרוטות בשכרו. עוזר שמשך שנים נשא את הקרח לדירתנו בקומה השניה, זכור לי עד היום. שמו היה עזרא, נער צעיר שהתבגר משך שנים של שרותו זה. כל הלקוחות אהבו את הנער החביב.

אלא, נטל נוסף הוטל על עקרות הבית ועל המשפחה כולה.. אף כי היתה עוזרת בית (ראה הפרק עוזרות בית), היינו, הילדים, אמורים לנקז את מי הקרח ולא אחת היינו שוכחים את תפקידנו ובבוא הבוקר, היתה מקדמת אותנו שלולית מים במטבח.

הבעיה היתה ימי שבת וחג, יום או יומיים שבהם לא היתה חלוקה לבתים. כדי לקדם את הרעה, נהגו לקנות בימי שישי, מנה כפולה של קרח. ומי שרצה יכול היה לגשת לאחד המחסנים שבהם ניתן לקבל קרח. הראשון היה מחסן של חברת “מעדן” ברחוב השוק. בית החרושת העברי הראשון בתל אביב, מיסודם של סימקין ואפלבום (ראה פרטים בספרו של אביעזר שלוש, בעמוד 259). וזכור לי מחסן ברחוב המלך ג’ורג’.

שלוש מספר שעד מאורעות 1921 היתה תעשיית הקרח בידי ערבים מיפו, ולאחר המאורעות יזם מרדכי סימקין הקמת מפעל עברי לייצור קרח בשותפות עם מאיר אפלבום, אביו של ארנולד אפלבום, עורך הדין שהיה מאמני. אישיות מקסימה, שארחיב עליה את הכתב בפרק דמויות מתל אביב.

החלוקה בשבתות וחג היתה קשה. עקרות הבית לא השתתפו במבצע הקשה וגייסו את הבעלים או הבנים. מלאכה קשה ללכת בחום היום אל אחד המחסנים המעטים, כשאתה מצוייד בשק או מלקחיים. ועל כל אלה המשימה לשאת מחצית בלוק למרחק מאות מטרים לא היתה מלאכה לנשים ולילדים. חובה נוספת היתה להצטייד בשובר תלוש שרכשו כי אסור היה לשלם כסף בשבת וחג.

בעמוד 262 לספרו, קובל מר שלוש שברחוב השוק מס’ 5, שם עמד בית החרושת לקרח “מעדן”, בית החרושת העברי הראשון בתל אביב, מצא בניין מסחרי גדול ובו חנויות הלבשה ומשרדים. והוא מתאונן שאין זכר ל“מעדן”, בית החרושת העברי לקרח עברי. אף לא לוחית קטנה שתציין שכאן שכן בית החרושת הראשון לקרח עברי. מדוע, הוא שואל?

בימי חג בן יומיים היתה המלאכה קשה שבעתיים. זכורים לי 2 מחסנים לחלוקת קרח, המרכזי של סימקין ברחוב השוק והשני ברחוב המלך ג’ורג’. אחי מספר שמחסן זה היה של אדם בשם פרנס.

מחלקי הקרח לבשו שרוולים על זרועותיהם שלא להיפגע מקור הקרח.

ישועת הפריג’ידרים

מצב מביך זה, נמשך עד שנות הארבעים. כשבאה הישועה. מקררים חשמליים מארצות הברית, שנקראו פריג’ידרים. לאבי היתה חנות גלנטריה לנשים ברחוב אלנבי 119, בבניין שנקרא הבית הכחול, מתחרה לבית הלבן שנבנה לפניו באלנבי 121.

שכנו, מר זלקינד, בעל החנות למוצרי חשמל, היה כמדומני מראשוני החלוצים במכירת מקררים חשמליים מתוצרת וסטינגהאוז. אבי היה אחד הראשונים שרכש מקרר חשמלי.

כשנישאתי ב–1945 ושכרתי דירה משלי, רכשנו כמקובל, מקרר רגיל.

בעת מלחמת העולם השניה לא ניתן היה לייבא פריג’ידרים. לקראת 1947 החלו במכירת פריג’ידרים, שהוגבלה תחילה רק לבעלי אישור רפואי. אשתי שחלתה בדלקת פרקים, היתה בין הראשונים שזכתה באישור. חמישה עשר פריג’ידרים “פילקו” שהורכבו על ידי אמקור יצאו לחלוקה ב–1947, למיטב זכרוני הראשון בסידרה זו נמסר לבן גוריון ואנחנו קיבלנו אחד מאותה סידרה.. לאו מילתא זוטרתא! תם הסיוט. כיום הכל נעלם ואיש לא יבין את גודל התמורה שחלה בחיי התושבים.

מצרכי מזון

לכל עיר יש שוק. לרשות תושבי סביבת הגמנסיה “הרצליה”, מונטיפיורי והשחר, אלחנן, אחד העם, הרצל עד פסי הרכבת, ליליינבלום ויהודה הלוי ושכונת נוה שלום, רחוב פינס, עמד שוק. בפינת אחד העם ורחוב שנקרא רחוב השוק. רחוב שחיבר או שימש מעבר מאחד העם לליליינבלום. את השוק כינו “השוק הקטן” - ושוק “לוינסקי” כונה “השוק הגדול”. כשגרנו ברחוב אלחנן ניתן היה להגיע לשוק בהליכה קצרה של פחות ממאה מטרים. כרבים מאתריה ההיסטוריים של העיר העברית הראשונה בעולם - כמעט שלא נותר שריד ממנו.

השוק היה מורכב משני מבני בטון, בני קומה. בצד מזרח - מולם, בצד מערב - מבנה ארוך בן שתי קומות. בקומה הראשונה חנויות. בכל מבנה מספר חנויות, כלומר אולמות בנוסח הימים ההם ובהם דוכנים. בערב היו נסגרים על ידי דלתות ברזל.

אמי סיפרה שעקרות הבית נהגו לצאת לשוק השכם בבוקר, מהטעמים שכבר מניתי. היתה זו חוויה ססגונית, כפי שנוכחתי לדעת אחר כך במו עיני. בחנויות היו בעלים יהודים ועוזריהם. חנות דגים, חנויות מכולת, קצב תימני (שאני זוכר עד היום, ולא לטובה), חנות ירקות ופירות ועוד. כל אלה היו בצד המזרחי של הרחוב, מקום שבו נותר שריד אחד, הוא “כריכית דיין” שגם היא נהרסה לא מכבר (ראה צילומים להלן במדור התמונות). ממול נותר בניין שקיים עד היום, כפי הנראה בתמונה. ראה: מדור תמונות, להלן. גם בו היו חנויות השוק. מעבר לבניין האחרון שבפינה - כפי שנראה בתמונה, היה מבנה קטן, חצי מרתף, ובו ישב הסנדלר סלומון מנשה, יוצא איזמיר שבטורקיה. בחנות הקיצונית של הבית בצד מערב, ישב סנדלר נוסף ושמו יום טוב. אלה היו סנדלרי השוק.

מדי ערב פסח, היו רוב ילדי שכונתנו זוכים לנעלים חדשות. שבועות קודם לכן, היינו באים לסלומון כדי ליטול מידה. עד היום אני זוכר את הפרוצדורה: ההורים בוחרים את סוג הנעל, צבע העור וטיבו, עומדים על המקח. משסיימו היה סלומון, מניח על הריצפה השטוחה קרטון עבה, רוכן על הריצפה ובידו עפרון. היה מצווה לעמוד עם רגל אחת על הקרטון. לא לזוז. ואז נטל את העפרון וסימן את צורת כף הרגל. כך חזר על הרגל השניה. לפי הדוגמה הכין את הנעליים. ערב החג היינו באים לקבל את הנעליים. נוהג ההזמנות - נחלש עם שיווק נעליים מוכנות. בחנות “באטה” הצ’כית בנחלת בנימין וחנות שונברג לנעלים יוקרתיות - ברח’ הרצל פינת יפו-ת“א. חנות זו ”זכתה“ להפגנות מצד תומכי תוצרת הארץ - ובראשם המפגין שנקרא טרוצקי, על שם דמיונו הרב לטרוצקי. היה גם בית חרושת טכני לנעליים - בשם ”כתר".

בקצה השוק היתה רחבה. זו שימשה במה למחזה ססגוני. כאן התאספו משעות הלילה, כפריות ערביות, נוהגות בחמורים עמוסים כל טוב התוצרת החקלאית מכפרי הסביבה ואיתן גם כמה פלחים. הכפריות היו מקושטות בתכשיטים וענקים ממטבעות. הציגו סחורה שובת לב: עגבניות ענקיות בעלות טעם נפלא, מלפפונים עסיסיים ושפע ירקות משובחים לאין ערוך מהירקות של ימינו.

זכורות לי הביצים הגדולות והטריות שהביאו מוכרות ומוכרי הביצים. ביצים אורגניות, שגדלו בטבע ולא בלול. כמה נשים זקנות היו רובצות על האדמה כשלפניהן כל מיני תבלינים: מפטרוזיליה ושמיר ועד זעטר ואורגנו וירק שהיה נקרא חוורנה, צנוניות וצנונים, חסות ערביות, חצילים ושאר ירקות. כאמור, עקרות הבית אצו בשעה מוקדמת מכמה טעמים. הראשון - מי שהקדים היה זוכה למקח זול, כי הפלחיות ביקשו סיפתח - סגולה להצלחה במכירה. הקונה היה מקבל הנחה. טעם נוסף: המקדים היה יכול להשיג את מיטב הסחורה.

לשוק באו גם רוכלים נודדים כמו אבו ברס, מוכר הבננות הידוע. ענק בעל כרס ענקית, חבוש תרבוש. אבו על בננס. אבי הבננות. הוא היה מהלך כשהוא נושא אשכול ענק של בננות. היה גם רוכל שמכר ביצים מיובאות ממצרים, שנקראו ביצים מצריות. היו קטנטנות ונמכרו בחבילות של עשרים ובזיל הזול. הורי נמנעו מביצים אלה, מחשש לטריותן, בתנאי ההובלה של אותם ימים.

יום אחד הפסקתי לעבור בשוק ושיניתי את מסלול הליכתי לגמנסיה. בבוקר מוקדם עברתי בשוק והנה אני רואה מחזה שזיעזע אותי קשות לימים רבים. אני רואה את הקצב התימני ובידו סכין. לידו ערימת עופות שהביא ערבי וחמורו. הסכין הונפה על ידי הקצב על צואר התרנגולת שפתחה בצריחות מחרישות אזניים, כשהיא מפרפרת ודם נוזל מצווארה. הקצב השליכה ארצה לערימה. ומיד תפש וחתך תרנגולת נוספת שגורלה היה כגורל קודמתה. מאז סרבתי לאכול עופות. לימים סברתי, היכן הדוקטור אופלטקה והממונים על הבריאות. כנראה שהארוע היה לפני בואו של הדוקטור אופלטקה שלחם בנחישות לחיסול מפגעי התברואה אף שרחש לו שונאים.

לקראת סוף שנות העשרים ירד השוק מגדולתו. בתחום המכולת נפתחו חנויות מיוחדות למצרכי מכולת וכן חנויות ירקות, חנויות בשר, וחנויות דגים. ועם פרוץ מאורעות 1929 נעלמו הכפריים הערבים.

מיקומו של השוק ומה שנותר כיום לאחר שלפני זמן קצר בא הכורת על “כריכית דיין” שתפשה מבנה בן 3 חנויות שהיו במרכז השוק. במדור התמונות, להלן.

מצרכי מזון

עם התבססות שלטון המנדט בתחילת שנות העשרים, חל שיפור ניכר בשטח התזונה. מצרכי מזון יובאו מכל רחבי האימפריה הבריטית ומאירופה. נפתחו חנויות מכולת מודרניות. ליד דירתנו ברחוב ליליינבלום 16, היתה בפינת ליליינבלום ומיכאל, ליליינבלום 14, חנות המכולת של האחים גרוסמן, מאיר המבוגר ואברהם הצעיר. הם עלו ארצה מפולין - בעקבות גזירות גרבסקי 1926. חנות מכולת מסודרת. המצרכים נמכרו בהקפה ומדי שבוע היו משלמים לפי הרשום בפינקס המוכרים, בחתימת הקונה. היה בחנות מבחר נאה, עד כדי כך, שאני יכול להעיד שהגביר של סיטונאי המזון ביפו, מר לואיזידיס קמנדוס נמנה על קוניהם של האחים גרוסמן.

וכך היה המעשה: קמינדוס ומשפחתו התגוררו ביפו, מקום עסקיו. בשנת 1927 נכנסו לגור בדירה שמעלינו בני משפחת קמינדוס. יוונים נוצרים. תופעה נדירה באותם ימים. הגברת קמינדוס היתה אשה נאה ועדינה וקיימה יחסי שכנות עם משפחתנו. היא סיפרה שהם סבלו משכנות הערבים והלכלוך בחוצות יפו ולכן העדיפו לגור בסביבה תרבותית.

ובכן, משפחת סיטונאי המזון היתה קונה את מצרכיה אצל הגרוסמנים. כשנשארה לבדה, וקשתה עליה הירידה ועליה, לקומה השלישית, עשתה גברת קמינדוס סידור. יום יום בשעה קבועה היתה משלשלת סל קשור לחבל. אחד הגרוסמנים היה ניגש ורושם את הזמנתה. משסיים להכינה, צלצל בפעמון, הכניס את המצרכים לסל והגברת משכה בחבל והעלתה את הסל למרפסת דירתה, שפנתה לרחוב מיכאל.

לרשות אניני הטעם ובעלי היכולת, באזור יהודה הלוי, ליליינבלום והרצל, עמדה חנות מעדנים ברמה אירופאית מעולה. היתה זו חנותם של שני השותפים פסח שור ווולברג. פסח שור היה לבוש בפשטות כרוב אנשי העיר ואילו וולברג היה תמיד הדור בלבושו ומטופח כג’נטלמן אירופי. החנות היתה רחבת ידיים. אולם גדול בעל חזית כפולה, האחת לרחוב הרצל והשניה, ליהודה הלוי, מול בית שרת. דומני שמספר הבית, הרצל 12. מרחק 2 בתים מפסג’ פנסק המפורסם שנבנה על ידי מר פנסק, יהודי מאמריקה ובו המעלית הראשונה בעיר. מעלית שהיתה במרכז החצר של הבניין.

מילדותי הייתי מכור לגבינה צהובה. וכל פעם הייתי מזין את עיני ואת דמיוני, בשפע הגבינות הצהובות למיניהן, שניתן היה להציץ בהן מחלונות הראווה הגדולים. כילד וכנער לא העזתי להיכנס לחנותם של השניים. הסתפקתי בהצצה על גלילי הגבינות הענקיים - כמו בשוק הגבינות בהולנד.

הורי הסתפקו בחנות גרוסמן ולא נמנו על לקוחות חנות המעדנים מטעמים מובנים. רצה הגורל וכעבור שנים ניתן לי מבוקשי להכיר את שני השותפים ולבקר בחנותם. אלא שהיה זה בנסיבות עצובות.

בשנת 1945, עם תום מלחמת העולם השניה. בחודש יולי קבלתי רשיון עריכת דין מממשלת המנדט. וסיימתי התמחות במשרדו של עורך הדין אהרון הוא ארנולד אפלבום שאותו הזכרתי ברשימותי. והנה מר אפלבום מציג לי תיק. וולברג נגד פסח שור ובו מסמכי תביעה של שור נגד וולברג. השותפים הסתכסכו ביניהם. סופן של רוב השותפויות. מבקש שאעיין בתיק. כעבור זמן קצר נכנס למשרד אותו וולברג ההדור בלבושו, ואפלבום מציג אותי בפניו, וביקש שאייצגו במשפט שהגיש שור נגד וולברג בבית משפט השלום, שהיה באותם ימים ברחוב יהודה הלוי, מספר 14, אם אינני טועה, סמוך לגן הזואולוגי של מרגולין. היינו: מרחק עשרות מטרים מהחנות המפוארת.

סופו של דבר שהשותפים הוותיקים נפרדו.

לרשות אניני הטעם ועוד לפני העליה הגרמנית, זכורות לי חנויות המזון של החברה הבריטית “ספינס”, שהיתה מיועדת לשירות הצבא והמשטרה הבריטית והפקידות הגבוהה של השלטון הבריטי. דוגמת “השקם” שקם לאחר זמן, ניתן היה לתושבים סתם להצטרף ללקוחות ה“ספינס” בשני סניפיו. הראשי - ברחוב נחלת בנימין; והשני - ברחוב אלנבי, מול בנין מוגרבי. אותן שנים היתה בריטניה המעצמה העולמית. נהגו להתפאר שבאימפריה הבריטית אין השמש שוקעת לעולם. ואכן הארץ מלאה שפע מצרכים ובכללם מצרכי מזון שלא היו מביישים את ה-“קה.דה.ווה.” הגרמני בברלין.

בחנויות ה“ספינס” היה שפע של דגים מלוחים וכבושים, ההם על סוגיו. גבינות מאנגליה, אוסטרליה, ניו זילנד. בקיצור גן עדן לאוהבי הזלילה. לא הזכרתי משקאות. אליה וקוץ בה. המכירה היתה מוגבלת לאוכלוסיה הבריטית ולאנשי בטחון. אך במהרה הסתננו תושבי תל אביב ופילסו דרך לחנויות אלה. אך מרבית התושבים הדירו רגליהם. שומרי הכשרות מחו על פולחן הטריפה מ“ספינס”.

זכורה לי חנות הנקניקים הכשרים של האחים אס. פירמה הקיימת עד היום. לאחים אס היתה חנות ברחוב הרצל, ושם מכרו נקניקים מתוצרתם.

בתחילת שנות העשרים היו רוב התושבים יוצאי רוסיה ומזרח אירופה. כל אלה היו אוהדי נקניק מושבעים. מצרך זה היה אהוד והופיע על השולחן בארוחות בוקר וערב. סיטונאי מזון מבני עמנו, לא טמנו ידם בצלחת, לעומת היוונים והערבים. שנים מהגדולים זכיתי להכיר אישית. מר פרופר מהפירמה הידועה “פרופר ואוקון”. בנו תיאודור נמנה על חברי. חברי ילדי ליליינבלום. בין היתר ייבאו תה, וכל מיני חמאה מאוסטרליה, הולנד ועוד. הכרתי את הגברת מאירוביץ, אמו של חברי ללימודים, עמנואל, זכרונו לברכה. בעלה היה יבואן של מצרכי מזון וביניהם סוגי חמאה מליטה, לטביה ודנמרק, ועוד.

רוב התושבים צרכו מחמאות היבוא שהיו זולות לעומת חמאת “תנובה”. אמי ששכלה את בנה הבכור ב–1917 בעת הגרוש הידוע, שנפטר ממחלת הדיזנטריה, נהגה להקפיד על טיב המזון. נמנעה מחמאות היבוא. “תנובה” ייצרה מוצרי חלב ובכללם חמאה. אלא שאלה היו יקרים בהרבה לעומת התוצרת המיובאת. למרות זאת, צרכנו תוצרת חלב מ“תנובה” בלבד.

לא הרחק מדירתנו, ברחוב פינס, פינת יהודה הלוי, בגבול נווה צדק, נפתח סניף של מחלבת “תנובה”. הבית עומד עד היום. בחנות הפינתית, נפתח הסניף באמצע שנות העשרים (ראה תמונה במדור התמונות).

אני זוכר את בעלי החנות. גבר לא צעיר, גבה קומה ורזה ואשתו. בחנות עמדו שולחנות לארוחות קלות, הכל מתוצרת “תנובה”.

לא פעם אכלנו חביתות מביצי “תנובה”, באותה חנות. “תנובה” ייצרה גבינות צהובות שלא נפלו בטיבן מאלה המיובאות. תוצרת “תנובה” היתה מעולה, אך בגלל מחיריה הגבוהים, רבים מן הציבור העדיפו את התוצרת הזולה.

“תנובה” ייצרה בשעתו את משקה הצוף. דן בן אמוץ ונתיבה בן יהודה מגדירים את המונח “צוף”: מין משקה קר, שהיה מצוי בארץ לפני היות המדינה ומשום מה נעלם עם הקמתה. למרבה הצער ההגדרה לוקה בחסר. לטעמי היה זה משקה אהוד וטעים להפליא וחבל שנעלם. הוא היה עשוי מדבש.

עוד מאכל משובח שיצרה “תנובה” היה הקפיר. בן אמוץ ונתיבה בן יהודה, בספרם הנ“ל: ”קפיר: מין לבן. היה נפוץ מאוד עד קום המדינה. מקורו של הקפיר ברוסיה".

כבר בשנות העשרה מופיעה מודעה שתוכנה מובא בספר עיר במודעות בעריכת רחבעם זאבי, הי“ד בעמוד 21. הרוקח אורבוך מראשוני הרוקחים בתל אביב, מודיע: בבית המרקחת ”תל אביב" של הפרוביזור ז. אורבוך מכינים בכל יום קפיר טרי.

מלון ספיר - הגדיר “קפיר”: מין חלב חמוץ. היה זה מאכל אהוד על יוצאי רוסיה. חבל שנעלם.

בין המשקאות הנפוצים בשנות העשרים היה הקוואס. משקה נפלא בטעמו. הגדרתו לא מצאתי במלונם של בן אמוץ ובן יהודה. והנה מצאתי הגדרה קולעת במילון ספיר: “משקה עממי רוסי תוסס וחמצמץ, תוצר של התססת קמח לתת בעזרת שמרים”. חבל שמשקאות אלה נעלמו ואת מקומם ירשו משקאות מלאכותיים ומזיקים שטעמם בטל בשישים לעומת הצוף, הקוואס והגזוז התל אביבי של האחים רובננקו, יוצאי לטביה.

המשקה העממי שכבש את תל אביב מבראשיתה, היה הגזוז. במילונם של דן בן אמוץ ונתיבה בן-יהודה, מלון עולמי לעברית מדוברת נאמר: “גזוז: משקה קר מסודה ותרכיז בטעם פירות. מקור השם צרפתי”.

חלוצי הגזוז היו יוצאי רוסיה ולטביה, שני האחים רובננקו. בפינת הרצל, רוטשילד, בצד המערבי עמדו 2 קיוסקים לגזוז של היצרנים האחים רובננקו. במרכז ברז של מי הסודה. לצידו מתקן לשטיפת כוסות זכוכית. על כוסות חד פעמיים טרם שמעו. בצד עמדו צנצנות גדולות ובהן מיצי פירות שונים. הכל ממתכונים טבעיים ומעשה ידי רובננקו. כאן היה טמון סוד ההצלחה הרבה של מיצי רובננקו. הגזוז היה המשקה העממי בשנות העשרים והשלושים. אנו תלמידי הגמנסיה הרצליה שהיתה מרוחקת פחות ממאה מטרים משני הקיוסקים, היינו אצים, עם שמיעת הצלצול להפסקה הגדולה בשעה 11 בבוקר. תחרות ריצה לעמוד בתור באחד משני הקיוסקים. משום מה, בני כתתי העדיפו את הקיוסק השני, כשבין 2 הקיוסקים חצצה השדרה - שדרות רוטשילד.

בשנת 1927 הוחלף המטבע המצרי שהונהג בארץ עם תחילת המנדט, וזכינו למטבע ארץ ישראלי. לא אכנס למחלוקת בין ועד הצירים שתבע ציון המילה ארץ ישראל על המטבעות, השלטון העוין התנגד. הפשרה הושגה לאחר שהוחלט לציין את האותיות א"י במקום השם המלא: ארץ ישראל. מחווה לערבים כמו המחוות של ימינו. אמנה את סוגי המטבע: המעה הקטנה היתה מטבע נחושת בערך 1 מיל. השניה בערכה - מטבע של חצי גרוש, שערכה 5 מילים. מטבע של גרוש - שערכה 10 מילים, מטבע של 2 גרושים - שערכה 20 מיל. המטבע הבא היה שילינג - שערכו 5 גרושים, ואחריו מטבע של 10 גרושים.

כוס גזוז עלתה למיטב זכרוני כרבע גרוש. כלומר שנים וחצי מיל. לכן רובננקו הנהיג פתקים בערך זה. משלמים מחצית הגרוש או גרוש ומקבלים עודף בפתקים. התור היה מזדנב ונשמר בקפדנות. בבוא תורך, היה אחיו של רובננקו הגדול, אצלו נהגנו לקנות, נוטל כוס ושוטף אותה במים שזרמו מתוך מתקן. אמי לא נחה דעתה משטיפה כזאת. טענה שאינה היגיינית, ואכן לא היה כאן כל חיטוי. לכן אסרה עלי את המשקה הנפלא, אך לא עמדתי בנסיון.

ירושלים סגל בספרו “ירושלים בתל-אביב” מספר שהאחים שור בעלי בית הקפה ברח’ ליליינבלום פינת הרצל היו יצרני גזוז וגלידה בשנות העשרים. והנה מצאנו שכבר אז היו פרסומאים:

“לא כל המתוק נעים. ביום חם דרוש לו לאדם לרוות את צמאונו. למה לאדם לבזבז את פרוטותיו על משקאות שאינך בטוח בטיבם. שתה גזוז רק אצל האחים שור. רק ברחוב הרצל 14, פינת ליליינבלום”. הציטוט מספר “עיר במודעות” עמוד 86 שהזכרתיו לעיל.

דויד תידהר באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, יצירה מונומנטלית של אדם אחד - ואקדיש לו פרק בדמויות מן העבר, מציין שיוסף רובננקו היה יליד העיר דווינסק בלטביה, והוא היה הראשון שהקים קיוסק למכירת משקאות קלים ברחוב הרצל, פינת רוטשילד והוא הראשון שהקים בתל אביב תעשיה יצרנית למשקאות קלים.

חבל שאת מקומם של המיצים הטבעיים והטעימים, ירשו המיצים המלאכותיים - חסרי הטעם!

בפרק המשקאות אזכיר גם את רוכלי המשקאות הערביים, שהיו באים מיפו. ראשית מוכרי הלימון באראד. משקה לימונים טעים ובו צפים פלחי לימון וקליפות לימון בתוך כלי זכוכית ענק שבו צפו פתיתי קרח גדולים. לכלי היתה פיה זרבובית שממנה היה המוכר שופך את הנוזל לכוס. היגיינה לא היתה כאן. הרוכל היה מצלצל במצלתיים וקורא במנגינה “למון באראד”.

המשקה השני היה תמר הינדי. משקה תמרים טעים ביותר. גם כאן היה המוכר מהלך עם כלי זכוכית כמו חברו מוכר הלימונדה. סביב צווארם היתה רצועה שבאמצעותה נשאו את כלי הזכוכית.

על הלחם - מאפית קרבצוב

בשנות העשרים היה הלחם מרכיב חיוני בתזונה. לא רק בתל אביב. בגלל מצבם של הפועלים היו מתקיימים על לחם בתוספת זיתים או בצל או גבינה זולה.

בתל אביב הקטנה שבימים ההם רוב תושביה היו יוצאי רוסיה או מזרח אירופה, היו רובם נוהגים לאכול לחמניות לארוחת הבוקר. באזורנו בשנות העשרים הראשונות, היתה המובילה, מאפייתו של קרבצוב, בפינת רחוב אלחנן והשחר. מרפסת רחבה דוגמת מרפסות תל אביב משנות העשרים אליה הובילו מספר מדרגות אל אולם ענק. שם היתה תצוגה של מיני לחמניות ולחמים שריחם הנעים הציף את האולם. ב–1923 כשגרנו ברחוב אלחנן, נהוג היה שאחד מבני הבית ישכים קום ויגש למאפיה להביא לחמניות חמות לארוחת הבוקר. אלה שלא הטריחו עצמם למאפיה, היו נהנים מחלוקת לחמניות לבתיהם, בשעות הבוקר המוקדמות. העתונאי הוותיק גבי צפרוני, סיפר שמאפיית קרבצוב העסיקה אותו כמחלק לחם לבתי התושבים. כולם אהבו לחם טרי טרי. לחם שגילו למעלה מיום היה כבר מוקצה. לכן מי שלא יכול היה להטריח עצמו למאפיה, היה מקבל שרותו של מחלק שהיה משכים קום ומניח את הלחמניות בתוך שקית שהיתה תלויה ליד הדלת. את החשבון פרעו מדי שבוע לפי רישומי קרבצוב שכולם נתנו בו אמון. כשעברנו בשנת 1927 לרחוב ליליינבלום, היה פוקד אותנו שליח קרבצוב שהיה עולה לקומה השניה השכם בבוקר וכשהתעוררנו מצאנו לחמניות חמות בתוך השקית.

על טריות הלחם שעליה הקפידו הצרכנים מספרת אשתי, יוצאת ברלין, שבברלין עוגה שעבר יומה היתה נמכרת למחרתו במחיר מוזל. ממש איסטניסים מפונקים. כך היה נהוג בתל אביב הקטנה - הכל ביקשו לחם טרי - בן יומו.

הזכרתי את העיתונאי גבי ציפרוני שכילד עבד בחלוקת לחם במאפיית קרבצוב. לדבריו המאפיה נוסדה עוד לפני מלחמת העולם הראשונה. קרבצוב היה איש אודסה. בנו מאיר היה האיש המרדה. תמיד עמד ליד התנור. המאפיה היתה מאפית יוקרה. אפשר לומר גם יקרה.

לסופרים עיתונאים וסתם מכובדים היה ניתן אשראי לשבוע. למורים העניקו אשראי ללא הגבלת זמן. צפרוני מוסיף שבשעות אחר הצהרים היו מופיעים אצל קרבצוב, אברהם שלונסקי, הצייר יצחק פרנקל, במאי “האוהל”, משה הלוי, אברהם חלפי והיו מתכבדים בתה ועוגה על חשבון בעל הבית. גם ביאליק היה לקוח קבוע.

המאפיה הגרמנית של תושבי שרונה

הגרמנים הקימו מושבות לדוגמה. זאב וילנאי מספר שיואל משה סלומון, ממקימי פתח תקוה התפעל משרונה וראה בה עידוד ודוגמה למושבותינו הראשונות. הוא גם קשר קשרי ידידות עם ראשי המתיישבים הגרמנים. וילנאי מספר שאנשי שרונה תרמו תרומה משמעותית וחשובה לתחבורה של אותם ימים כשהכניסו לשרות עגלות משא ומסע שבנו בבית מלאכה שלהם.

אך לענייננו עניין הלחם. בשנת 1927 כשעברנו לגור ברחוב ליליינבלום נתקלנו בתופעה. בצאת השבת היה מופיע ברחוב ליליינבלום ערבי שהוליך חמור עמוס שני שקי לחם. היה זה שליח המאפיה של שרונה. הגרמנים עמדו על להיטותם של אנשי תל אביב ללחם טרי, בן יומו. בשבת וחג נאלצו לאכול לחם מיום שישי או מערב חג. לא כל שכן בחג בן יומיים. לכן שלחו עובד שעמד עם חמורו בקרן רחוב ליליינבלום ומיכאל. ממש ליד דירתנו בליליינבלום 16. הגרמנים אפו 2 סוגי לחם. לחם מקמח לבן, שהיה מחולק ל–4 חלקים דבוקים. כך שניתן לבצעו בחלקים. ולחם מקמח מלא. שניהם היו טעימים להפליא. תושבים היו מתקהלים ליד הערבי ותוך דקות רוקנו את השקים למגינת לבם של המתקהלים. אלא הערבי הרגיעם. הוא חוזר למאפיה ומביא מלאי חדש. במוצאי פסח כבר שלחו 2 מוכרים. היו תושבים שלא אהדו את קניית הלחם מגויים. טענו שהגרמנים משתמשים בשומן חזיר.

עם הזמן נפתחו מאפיות נוספות, בחלקן מאפיות קואופרטיביות.

ארוחות בוקר של ילדי תל-אביב בשנות העשרים

עד היום זוכר אני את סיוט אכילת הדיסה שבה הלעיטו ההורים את ילדיהם כמנה ראשונה. רוב הילדים מרדו בתבשיל זה. האמהות שהאמינו שהדיסה יפה לבריאות ניסו, כפי שאמי ניסתה לתבל את הדיסה הטפלה באבקת קקאו מסוכרת תוצרת החברה ההולנדית “בטקה”. הקקאו הנפוץ ביותר באותם ימים. גם ירושלים סגל בספרו שצוטט לעיל, מזכיר את הקקאו של “בטקה”.

אך אנחנו המשכנו במרד, עד שהצלחנו וזכינו בארוחת בוקר כמו הגדולים. ארוחת בוקר בבית אמיד היתה מורכבת מלחמניות בחמאה. ביצה רכה. זיתים שהיו מזון נפוץ. גבינה צהובה, או צפתית, ירקות כגון עגבניה, מלפפון, פלפלים.

בעוד שהמבוגרים שתו תה או קפה, קבלו הילדים קפה מציקוריה, “עולש” בעברית.

במלון ספיר, הגדרת ה“עולש”: “הציקוריה”, עולש. אבקה קלויה וטחונה המופקת משרשיו של צמח ה“עולש”. המשמשת תוספת לקפה או כתחליף לקפה. הגרמנים נהגו להשתמש ב“עולש” כתחליף לקפה, בימי מלחמה או משבר כלכלי. מספרים על נשיא צ’כוסלובקיה יאן מסריק, שהיה אוהד ישראל ותמך בתנועה הציונית, שהיה מכור לקפה ושנא את הציקוריה. בכל מקום שהגיע היה מצהיר שהוא אספן של ציקוריה וביקש שיביאו לו את כל הציקוריה. משהושלם המבצע פנה למארחיו ואמר: עכשיו תכינו לי קפה של ממש.

אנחנו הילדים, שתינו את הציקוריה. לרשותנו היה גם משקה הקקאו של בטקה שאותו העדפנו. רבים מהמבוגרים שרובם היו יוצאי רוסיה ופולין, העדיפו את התה ואילו הספרדים לא נגעו בתה והיו חסידי הקפה. כאן דוגמה מוחשית לשוני בין יוצאי המזרח לאשכנזים.

בשנות הצנע, ימי דוב יוסף, החליט בן גוריון להטיל מס על הקפה בעוד שלא הוטל מס על התה. קמה זעקה והסבירו לו שהישוב הספרדי צורך קפה ולא תה. אז בוטלה הגזירה. אגב, התה בשקיות לא היה קיים בשנות העשרים. התה היה בתפזורת. רובו תוצרת ליפטון האנגלית או וויסוצקי, הוא הציוני איש רוסיה שאת תוצרתו הכירו רוב תושבי העיר עוד ממולדתם.

ארוחת הערב כללה, לחם (לא לחמניות), סלט ירקות, חביתה ובמשפחות רבות נקניק או סרדינים בקופסא.

בימי החורף היו ארוחות הבוקר של ילדי תל אביב, לסיוט כשנאלצו לבלוע כף שמן דגים לפני הארוחה. בימים ההם רווחה הדעה אצל האמהות, בעקבות עצות של הרופאים דאז, ששמן דגים הוא מזור לחולאי החורף. אינני יודע אם כיום יש מי שיודע את טעמו המגעיל של שמן הדגים. כל ילדי תל אביב שנאו שנאת מוות את השיקוי המגעיל. האמהות נאלצו להתמודד עם הבעיה ועשו מאמצים למהול את השיקוי בממתיקים. חלף זמן עד שגזירה זו חלפה.

החלבנים

בין הדמויות שחלפו מן העולם ראוי להזכיר את החלבנים. כיום קונים חלב טרי בכל חנות מכולת או סופרמרקט בקופסאות קרטון. בתל אביב הקטנה היו עקרות הבית מכינות סיר ומדי בוקר היה מצלצל החלבן נושא מיכל אלומיניום גדול וכבד. בידו השניה החזיק כלי קיבול מדוד של אוקיה או שתים. לפי הוראת הקונה היה מוזג מכליו את הכמות המבוקשת שאותה מדד בכלי שבידיו ואת החלב מזג לסיר. את התמורה היה מקבל בימי השישי, לפי החשבון שהיה מסמן בפנקסו. את הכדים הובילו בעגלה הרתומה לסוס או חמור. זכור לי שעוד ב–1945 כשנישאתי וגרתי ברחוב וילנה עוד בימי מלחמת העולם השניה, עדיין היה חלבן מביא לדירתנו חלב מדי יום.

רוב החלבנים היו מנחלת יצחק שהיתה בימים ההם של שנות העשרים, מרוחקת מהעיר במושגים של אז. בימי החורף היו בה שיטפונות. חברי ללימודים בגמנסיה הרצליה, יצחק זימן, בנו של מייסד השכונה נחלת יצחק שנוסדה על שם הרב הידוע יצחק אלחנן ספקטור רבה של העיר קובנה לא החמיץ אף יום והתייצב ללימודים - קיץ וחורף. השכונה צורפה לתל אביב ב–1958. באזור השכונה היו רפתות ואת החלב היו חלבני נחלת יצחק מחלקים בתל אביב.

בשנת 1953 עברתי לרמת גן ובה היתה חלוקת בקבוקי חלב יומית בחלוקה על ידי זוג מעולי הולנד, שחילקו בקבוקי חלב לבתים דוגמת החלוקה באנגליה. כעבור שנים מספר נפסק שרות זה ותם עידן חלוקת החלב לבתים.

מוכרי הנפט

דמויות שנעלמו מן הנוף. הנפט היה מיצרך חיוני לבישול. מעטים מבני עדות המזרח בישלו עדיין על תנורים מאבן שבהם שמו גחלים. רובה המכריע של האוכלוסיה בישלו על פרימוסים או פתיליות מסוגים שונים.

הנפט היה הדלק המניע. לכן נזקקו למוכרי הנפט. אותו נפט שימש גם למאור באמצעות מנורות נפט. החשמל הגיע רק ב–1924 וגם אז מעטים נזקקו לו והמשיכו לצרוך נפט. אגב, הנפט היה מגיע ארצה בפחים שהיו ארוזים בארגזי עץ. רבים הסיפורים על השימוש בארגזים אלה בימי בראשית של ההתיישבות. מכמה ארגזים התקינו מיטה. הם שימשו גם כמושבים.

וזה סדר אספקת הנפט לעקרות הבית. בדומה לאספקת הקרח היה המוכר מהלך לצידה של עגלה רתומה לסוס אחד. עליה היה מתקן גדול מפח ובו ברז. לידו היה כלי קיבול לנפט. עקרות הבית היו ניגשות אל מוכר הנפט, לאחר שמיעת הפעמון שבו היה מכריז על בואו בדומה למחלק הקרח. היו עומדות בתור. המוכר היה מחלק נפט לפי מידה, מוזג מהכלי שבידו אל הכלי של הלקוח. בין מוכרי הנפט זכורים לי שניים. אחיו של הסופר אהרון אשמן, שכמה ממחזותיו הוצגו ב“הבימה” והאוהל. אף תרגם ליברטים של אופרות עבור מרדכי גולינקין והאופרה הא"י. השני היה מר גוזמן ממשפחת גוזמן מוותיקי העיר. אותם ימים לא בחלו בכל עבודה כבימינו הטרופים.

עוזרות בית

בעלי היכולת העסיקו עוזרות בית בשכר חודשי. אלה שרתו יום עבודה שלם משעה 8 בבוקר עד שעה 16. חלק העסיקו עוזרות למחצית היום. עד 1927 אמי לא העסיקה עוזרת בית, ורק כשעברנו לדירה בת 3 חדרים ברחוב ליליינבלום, זכינו בשרותיה של עוזרת בית. תימניה צנומה, בת 17 בשם מרים. היא השתלבה מיד במשפחתנו. כזכור בתימן לא נהגו בימים ההם לשלוח בנות לבית הספר. רבות מהן לא ידעו קרוא וכתוב. רובן שמשו כעוזרות.

פולחן הכביסה

בשנות העשרים לא שמענו ולא ראינו את המכשיר המתקרא מכונת כביסה. נהוג היה להקדיש יום אחד בשבוע לענייני הכביסה. זכורים לי עד היום ימי הכביסה. עם שחר, בטרם האיר האור, הופיעה בדירתנו, כושית גבוהה ודקה. פניה בצבע הזפת. אמרו שהיא סודנית שבאה ממצרים. הבית היה כמרקחה, אמי והעוזרת הוציאו את כל המצעים והבגדים והעלו אותם לגג הבית שהיה בן 3 קומות שעליהן גג שטוח. כנהוג בבתי תל אביב של אז. בכל גג כזה היה חדר כביסה מוגן מפני הרוח ובו נעשתה מלאכת הכביסה. על אותו גג היו עמודים וחבלים לתליית הכביסה המכובסת.

בחדר הכביסה עמדו דוד ענק ופרימוס ענק. העמידו את הדוד על הפרימוס הגועש ורועש. אותנו הילדים הפחיד הפרימוס הגועש שאותו הדליקו ברוב עמל, העוזרת והכובסת. למעשה גם לא אהבנו את הפרימוסים הקטנים ששימשו לבישול במטבח. היו רועשים ולא פעם היו מתקלקלים, כשנסתמו והיה צורך לנקותם במין סיכה. לעיתים היו צריכים להזעיק מתקן פרימוסים.

כילדים לא אהבנו את יום הכביסה. הכל התעסקו בסוגיה זו. איש לא דאג לנו ולארוחותינו. ראשית היו מגישים ארוחת בוקר לכובסת. לאחריה חיממו את המים בדוד. לאחר רתיחת המים הוציאו את הכביסה כדי לכבסה לשטוף אותה לסחוט אותה ולתלות אותה. וכך חוזר חלילה. דוד ועוד דוד, עד לסיום הכביסה. בשעות הצהרים היו מגישים לכובסת ארוחת צהרים. המלאכה היתה מסתיימת בשעות אחר הצהריים.

חלפו מספר שנים והוחלט על הפסקת נוהג זה, ביחוד לאחר מאורעות 1929. אמי עברה לשיטה מתקדמת - שימוש במכבסה ובמעגילה.

מדי שבוע היה מופיע איש המכבסה ונוטל עמו את הכביסה ומחזירה מכובסת. אני זוכר את האיש. אדם נעים הליכות. צורה נאה. לא נולד להיות בעל מלאכה. אלא בימים ההם, ימי עליה, עבדו כולם לפרנסתם ולא בחלו בשום מלאכה. גם בנו הצעיר עזר בחלוקת הכביסה המוגמרת. לימים פגשתיו והוא רופא ילדים בכיר בבית חולים “הדסה”.

תלאות יום - יום יום

מכת הפישפשים והדברתם

עוד תופעה שנעלמה היו מכת הפישפשים. הפישפשים שמררו את חיי אנשי תל אביב והארץ כולה. כל ספרי המסעות לארץ הקודש העלו טרוניות של התיירים, על מכה זו. בכל מקום, כולל המשובחים בבתי המלון, שרצו פשפשים שעקצו, ומצצו את דם האורחים ללא רחמים.

כיום מי יודע צורתו של פישפש?

כמי שנתנסה בביקוריהם של טורפים אלה, אתארם. בצורתם ובגודלם דמו הפישפשים לחיפושית הקטנה והיפה שנקראה פרת משה רבנו. אלא לפרת משה רבנו היו נקודות שחורות ואילו הפישפש היה בעל גוון אחיד, אדום כהה. הפישפשים אהבו להסתתר בקפיצים של מיטות הברזל או בארגז המצעים בתוך הספות. בלילות היו מגיחים ממחבואם ופושטים על הישנים. והעקיצות מכאיבות ומטרידות ואז היו קמים לצוד אותם.

היו נלחמים במגפה זו על ידי ריסוס בנוזל שנקרא פליט.

ליצני הדור לא פסחו על מגפה זו וכשנבנה המלון החדיש מלון פלטין ב–1925, התלוצצו. מניין יקח בעל המלון הגדול, כל כך הרבה פישפשים כדי לאכלסו. סברו שהפישפשים עשויים לגרום למחלות, וטיפוס בכלל זה.

התרופה שנקטו עקרות הבית ואמי בתוכן, היתה יום הקרב השבועי נגד האוייב. פעם בשבוע, היו מוציאים את המצעים. מיטות הברזל נותרו ערומות וכך הספות. העוזרת הדליקה פרימוס. עם הפרימוס הדולק עוברים על כל הקפיצים, מקום המחבוא, ואז אנחנו שאהבנו לצפות בטקס המלחמה באויבנו, היינו רואים כיצד מתוך הקפיצים קפצו המוני פישפשים כשהם ניצלים באש. מחזה אכזרי אך רוח הנקמה גברה.

תרופה זו הביאה בהדרגה לפתרון בעיה כאובה זו יחד עם ריסוס הפליט ואחריו ה-די.די.טי. ( D.D.T ).

כיום, ומזה שנים מאז מלחמת העולם השניה, נעלמה המגפה. ברוך שפטרנו!

מכת הזבובים

בשנות העשרים עדיין נתברכה העיר בשפע של זבובים מכל הסוגים. זבובי חול מחולות העיר, זבובי זבל וכל מיני זבובים אחרים. עקרות הבית, החנוונים ובעלי המסעדות נלחמו באויב זה, בהתזת נוזל ריסוס שנקרא פליט. אלא שזה היה פוגע במצרכי המזון. כדי לקדם פני הרעה היו תולים ניר דבק מיוחד, שהיה משתלשל מהתקרה. הניר היה מרוח בדבק מיוחד. הזבובים עטו אל הניר ונתפשו בו. בתום היום היו מורידים את הניר כשהוא מלא פגרי זבובים וזורקים לפח. ולמחרת חוזר חלילה.

עם שיפור תנאי התברואה ובעזרת חומרי הדברה מתקדמים חוסל נגע זה שהיה גורם לא רק טירדה אלא הביא גם למחלות מעיים.

תלאות ילדות בתל-אביב הקטנה

ציינתי כבר את הדיסות שהלעיטו בהן את ילדי העיר ואת פולחן שמן הדגים.

לאלה יש להוסיף את בעיית התספורת.

גם ילדים אהבו תספורת נאה כמו הגדולים. והנה בימי הקיץ ניחתה עליהם מכה נוספת. אותם ימים היתה נפוצה מכת הגזזת. האמהות, כנראה בעצת הרופאים דאז, ציוו על תספורת שנקראה גרעא, קרחת בלשוננו. האמהות דרשו מהספרים לגלח את השער במכונת התספורת בדרגה אפס. היינו ראש קרח לגמרי.

סברתי כמו שאר הילדים שהמונח “גרעא” - מקורו בעברית והנה: במלון עולמי לעברית - של דן בן אמוץ ונתיבה בן יהודה - מצויין שמקור השם ארמי ומציין תספורת המגלחת שמשמעו את כל הגולגולת, והשם, לטענתם, “גרע”.

הילדים התנגדו ואצל קומץ הספרים התחוללו סצנות של בכי ומרי. עד היום אני זוכר את הסיוטים בבית ואצל הספר. אמי הוליכה אותי לספר ברחוב ליליינבלום. המספרה היתה ברחוב ליליינבלום פינת הרצל. 3 מדרגות הוליכו לחדר המספרה. זכור לי הספר בעל שפם גדול, נוסח פרנץ יוסף. יוצא רוסיה. זקן חביב.

בפעם הראשונה לא ידעתי את הצפוי לי. אני ואחי הצעיר ממני שמענו על רוע הגזירה והתנגדנו לה. אמי הבטיחה שזו תהיה תספורת רגילה. כשנכנסנו למספרה החלה אמי להתלחש ברוסית עם הספר וזה נדנד בראשו לאות הן.

אני מתיישב על מושב הספר. הוא נוטל את מכונת התספורת והנה אני מבחין לפתע שהוא מספר את כל הראש, בניגוד למה שסוכם. פרצתי בזעקות. אמי הסבירה והספר תומך בה שהכל יחלוף. השערות תצמחנה. הכל כדי למנוע את המחלה הנוראה ששמה גזזת.

לא זו בלבד, אלא שבפרק על רופאי תל אביב בשנות העשרים הזכרתי את רופא הרנטגן דוקטור אליהו, שהביא טיפול חדיש נגד הגזזת. הקרנות רנטגן על הקרקפת. במכונו בשדרות רוטשילד. אחי ואני עברנו טיפול כזה. כעבור עשרות שנים גילו שכמה מילדי תל אביב לקו בסרטן ולפי החשד מטיפול זה - טיפול שהונהג בגרמניה וזכה לפרסום רב. למרבה המזל, אחי ואני יצאנו בריאים ושלמים.

הכוויות בימי הקיץ

מכת הכוויות שלקינו בהן בחוף הים - על כך עמדתי בפרק על שפת ימה של תל אביב. להלן אחזור בקצרה.

הדעה הרווחת היתה שהשיזוף מביא בריאות. היום נתהפכו היוצרות והרופאים גורסים שהשיזוף גורם לסרטן העור. מזכיר את הקרנות הרנטגן נגד הגזזת.

הכל התחרו ביניהם מי יהיה שזוף יותר. כל המרבה הרי זה משובח. את הלקח למדנו מיד. בתחילת השיזוף רבצנו על החול והפקרנו את גופנו לקרני השמש האמורים להיות ברוכים. בשעות הצהריים חזרנו הביתה. והנה בערב כוויות כואבות בגב ובשאר חלקי הגוף. כל העור בוער, והכל אדום. לרוב הופיעו שלפוחיות עד שהיו נאלצים לעיתים קרובות לפנות לרופא.

עיתונים, מכירתם, וחלוקתם בשנות העשרים והשלושים

העיתונים היומיים “הארץ”, “דואר היום”, “דבר” הופיעו כבר בשעות הבוקר המוקדמות. זקן העיתונים “הארץ” ו“דבר”, שניהם יצאו לאור בתל אביב. “דאר היום” מיסודו של איתמר בן אבי, בנו של אליעזר בן יהודה, יצא לאור בירושלים והגיע לחלוקה השכם בבוקר, ברכבת מירושלים. למנויים שמספרם לא היה רב היתה חלוקת העיתונים נעשית בדומה לימינו, על ידי שליחים, אלא רובם עשו דרכם ברגל. היו בהם להטוטנים שהיו זורקים את העיתון כשהוא מקופל לתוך מרפסות הלקוחות. היו קולעים למטרה גם במרפסות הקומה השלישית. בימינו נמכר העיתון לקהל הרחב, בקיוסקים, בחנויות סטימצקי, בחנויות המכולת וכיוצא בזה. חלוקה לבתי המנויים - נמשכת גם בימינו.

בתל אביב הקטנה נעשתה עיקר מכירת העיתונים, כמו בלונדון, על ידי מוכרים, רובם נערים שפשטו על הרחובות, מהשעות המוקדמות של הבוקר בקריאות קולניות של כותרות סנסציוניות. מוכרים אלה היו משכימים קום למערכות העיתונים. “הארץ” - ברחוב מזא“ה, ו”דבר" - ברחוב אלנבי. כל אחד לבש תלבושת מיוחדת של עיתונו. לראשם מצחייה שעליה שם העיתון. המתינו לצאת העיתונים התל אביביים או למשלוח של דואר היום מירושלים, שהגיעו לקיוסק של שמחה הולצנדלר ברחוב הרצל.

היו גם מחלקי עיתונים שהביאו את העיתון לדירת הלקוח ממש.

גרנו בקומה שניה ברחוב ליליינבלום 16. מדי בוקר, משך שנים, בשבע בבוקר, היה תימני כבן 30, לבוש נאה, תוחב את העיתון מתחת לדלת. אנו הילדים שהשכמנו לבית הספר, היינו רואים אותו וכן בימי שישי עת שבא לגבות שכרו השבועי. על מצנפתו היה כתוב “דואר היום” - עיתוננו הקבוע. היה אדם חביב ואהוד על כולם.

רוב מחלקי העיתונים היו יוצאי תימן וביניהם בלט מוסה נחום לוי שהיה ממחלקי עתון “הארץ”. מוסה (משה) לוי נחום זה הפך לאחת הדמויות הבולטות בקרב העדה התימנית ובקרב תושבי העיר כולה.

דויד תידהר מקדיש לו פרק נכבד באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו. כרך ב’, עמוד 902 ואילך, שם מובאת תמונתו. בין היתר מונה למוכתר כרם התימנים בשנת תרפ“ח - 1928 על ידי מושל המחוז. פעל למען שוק הכרמל. בתרצ”ח יסד את דפוס מל“ן. השם הוא מראשי התיבות של שמו: משה לוי נחום. תידהר מספר שעל שמו רחוב ”מלן“, המשך של רחוב רבינוביץ. משום מה לא מצאתי איזכור לרחוב כזה בספר רחובות תל אביב ליחיעם פאדן שיצא לאור בימים אלה, 2003. תמונתו של מחלק ”הארץ" מובאת בחוברת גזית ליובלה החמישים בעריכת טלפיר, בעמוד 271.

בתל אביב הקטנה זכור לי מר שמחה הולצנדלר שהיה העוסק בהפצת עיתונים מכל הסוגים, יומיים, שבועונים, ירחונים וכל מיני כתבי עת. היה לו מעין קיוסק או דוכן בקצה מעבר בין שני בתים ברחוב הרצל 14 ו–16.

מצחצחי הנעליים

מקצוע שנעלם אף הוא עם הקידמה.

נתן דונביץ בספרו “תל אביב” מזכירם ומספר שנותרו עדיין מצחצחי נעליים בשנות החמישים. בעמוד 145 מובאת תמונה של מצחצחי נעליים ליד ככר מוגרבי.

מלאכה זו היתה נפוצה ביפו, ומשם הגיעה לתל אביב.

המצחצח היה מחזיק בארגז עץ. בתחתיתו מגירה ובה מיני מברשות ומשחות נעליים. מעל המגירה, היה משטח שבו שתי תבניות של רגליים: שמאלית וימנית, עשויות עץ.

המצחצח ישב על שרפרף קטן. הלקוח עמד מולו, מניח נעל אחת על תבנית הנעל. המצחצח שולף שני קרטונים ומכניסם משני צדי הרגל כדי שלא ללכלך את הגרביים.

ואז החל הטקס: תחילה משפשפים את הנעל בסבון. מנקים את הנעל ואז החלה מלאכת הצחצוח בכמה מיני משחות. אחרי זה היה המצחצח נוטל כמה סוגי אריג להבריק את הנעל. בגמר הטקס פנה לנעל השניה.

כל זה עלה פרוטות. אבל רק המעמד העליון השתמש בשרותם של מצחצחי הנעליים.

ליחסנים הופיעו כמה סלונים לצחצוח נעליים שהיו מיועדים לגבירים שלא היה נאה להם לעמוד על המדרכה לעיני כל.

לי זכור הסלון ברחוב הרצל, ליד בניין פסג’ פנסק הקיים עד היום ברחוב הרצל 16. הבניין הראשון בעיר, שהיתה בו מעלית בחצר הבניין. מכל מקום בין הבתים 14 ו–16, הוקמה בקצה המעבר, במה מעץ, מקורה בגגון. על הבמה 3 כורסאות שעליהן ישבו הלקוחות. לרגלי הלקוח תבנית נעל מעץ, מול כל כורסה היה יושב המצחצח וכל הטקס שהזכרתי חזר על עצמו - אלא שכאן היה הלקוח יושב בניחותא ויכול לעיין בעתון. נכבדי העיר וראש העיר מר דיזנגוף היו מבאי הסלון. הבעלים היה למיטב זכרוני יוצא פרס. אגב, תחילה רבו מצחצחי הנעליים הערבים מיפו, אך עד מהרה השתלבו בעסק, יהודים, מרביתם בני העדה הפרסית.

העיתונאי נתן דונביץ מספר על דוכן שהקים יוסף זיידה הקוקזי, בחצר שברחוב הרצל, בתוך פסג’ פנסק. יתכן שטעיתי ואותו דוכן שתארתי, היה אותו דוכן.

זכור לי דוכן נוסף שהיה ברחוב אחד העם, בין פינת הרצל לאחוזת בית. המקום כבר לא קיים.

למצחצחי הנעליים היתה עדנה בימי מלחמת העולם השניה. מאות אלפי חיילים של בנות הברית מילאו את הארץ. אנגלים, אוסטרלים, קנדים, פולנים מצבא פולין החפשית, וביניהם מנחם בגין, הודים וצרפתים מצבא דה גול. אחת ההנאות בתל אביב היתה צחצוח נעליים ברחוב. עם הקמת המדינה נעלם מקצוע זה.

מחלקי מודעות

פרסומת מסחרית וציבורית.

בספר “עיר במודעות יפו תל אביב 1935–1900” בעריכת המנוח רחבעם זאבי, בהוצאת מוזיאון ארץ ישראל, תל אביב, מובאות מודעות מסחריות כבר משנת 1909, והראשונה בהם של הקבלן יוסף אליהו שלוש מיפו. בעמוד 10 לכרך א’, נמצאות מודעות מתל אביב של 1911. המודעות פורסמו בעיתונות.

בשנות העשרים היו לוחות להדבקת מודעות מטעם העיריה. אמצעי פרסום נוסף היה מקובל בשנות העשרים עד אמצע שנות השלושים. חלוקת מודעות פרסומת על ידי מחלקי מודעות. בימי שישי, שבת וחג כשתושבי העיר יצאו לטיול היו נתקלים במחלקי מודעות פרסומת. הם חילקו את המודעות לכל עובר ושב. רובן היו מודעות של מר אברבאנל ושותפו ווייסר, בעלי ראינוע “עדן”, בהן הודעות על הצגות השבוע, שמות הסרטים והשחקנים הראשיים ותמונותיהם. היו אלה אלילי הקהל כמו איבן מזוחין, אולגה צחובה, אדי פולו, רמון נוברו, צ’רלי צ’פלין, בוסטור קיטון, אל דז’ולסון, פולה נגרי ורבים אחרים. המודעות היו נאות ורבים מילדי תל אביב נהגו לאסוף אותן לביתם.

גם בתי עסק ואף רופאים מסויימים השתמשו לא פעם בכלי פרסומת זה.

נוהג זה נעלם בשנות השלושים עם בוא הקידמה.

סבלים בתל אביב הקטנה

ראשוני הסבלים בעיר היו מיוצאי תימן.

הסופר יוסף אריכא מוותיקי העיר מביא בספרו “60 שנה לתל אביב”, את תאורו המלבב של הסופר אהרן בן ישי, הסופר והעיתונאי שהיה שנים עורך העיתון “ידיעות עירית תל אביב” וראש ועדת השמות של עירית תל אביב. פרטים עליו מובאים במדריך הרחובות שיצא לאחרונה על ידי יחיעם פדן. וזה תאורו: הסבלים התימנים עמדו בקרן זווית שמצטלבים בו ארבעה רחובות, ברגליים יחפות וחבל כפול שמונה על הכתפיים, מוכנים לטלטל כל דבר. אני זוכר אותם צנומים והייתי מתפלא כיצד עלה בידם להרים ולטלטל משא כבד.

כידוע היו הגברים יוצאי תימן בקיאים בתנ"ך ושפתם היתה מלאה פסוקים וציטוטים עסיסיים. ולא אחת ראיתי אותם ממתינים ללקוח ובינתיים קוראים בחומש.

עבדו גם בהובלות קטנות, כגון נשיאת סלים בימי השוק, סלי עקרות הבית. וכאן אוסיף תופעה שחלפה: בתחילת שנות העשרים נהגו אחינו הספרדים מנהג אבותיהם במזרח. נשים אינן יוצאות לשוק, כמו הנשים הערביות. לכן הבעל היה יוצא לקניות בשוק. כך נהג דודי יעקב משה מטלון, ממייסדי תל אביב, ששמו הושמט מרשימת המייסדים ורק לאחרונה הוסף שמו ושם אשתו רחל, לרשימת המייסדים. זכור לי שנהג שנים רבות לצאת השכם בבוקר לשוק לוינסקי, מלווה באחד הסבלים התימנים שהוביל את המצרכים לביתו ברחוב ליליינבלום.

בספר “חלום שהפך לכרך”, לאילן שחורי, בעמוד 401, בין עיסוקי התושבים מצויין מספר הסבלים בעיר, 14 בשנת תרפ“ב וגם בתרפ”ד.

בימי המוחרם מדי שנה היתה נדידה רבתי של דיירים שהחליפו את מגוריהם. ואז היו ידי הסבלים מלאות עבודה ונזקקו לתגבורת. את הרהיטים הדלים נשאו הסבלים בגופם ורהיטי הגבירים הועמסו על עגלות העגלונים הרתומות לסוס. עידן המשאיות ותלת האופן לא הגיע עדיין.

יותר מאוחר לקראת פתיחת נמל יפו ב–1936 פעל הנשיא בן צבי המנוח לגייס עובדי נמל על סוגיהם על ידי העלתם של עובדי נמל סלוניקי עיר הנמל המפורסמת שרוב מפעיליה היו יהודים.

בתחילת שנות השלושים הופיעו גברתנים בעלי גוף בשוק לוינסקי והשתלטו על עבודות הסבלות.

בעלי מלאכה נודדים

בשנות העשרים ניתן היה לראות בעלי מלאכה שהיו מופיעים בחוצות העיר ומציעים את שרותם. אציין כמה מהם:

  1. משחיזי סכינים - רובם היו ערבים שבאו מיפו והסביבה כשהם נושאים על גבם מתקן עשוי עץ שמעמידים אותו על גלגלי עץ. בחלק העליון היתה משחזת גדולה שהיתה מחוברת לרצועה. המשחיז היה דורך ברגלו על פיסת עץ שהיתה מחוברת ברצועה לאבן המשחזת ולחץ ברגלו על פיסת העץ היה מקרב את הכלי שהובא להשחזה אל האבן המשחזת ואז החלו להתעופף גיצים מן ההשחזה.

הכל הזכיר את מתקנם של רופאי השיניים מאותם ימים, גם להם היה מתקן דומה כשהרופא הפעיל ברגלו גלגל ובקצהו מכשיר לקידוח השיניים. רופאי השיניים של אז נאלצו לעמוד משך כל יום העבודה וללחוץ ברגל על דוושה שהניעה את הרצועה שאליה חובר מכשיר הקידוח שהופעל בלחץ הגלגל שהונע על ידי הרצועה המסתובבת. מופע ההשחזה היה שעשוע לילדי תל אביב.

  1. נפחים נודדים - גם אלה רובם מבני ערב ומיעוטם יהודים יוצאי המזרח. אלה היו מתקנים, בין היתר, את הפרימוסים הקטנים והגדולים, שבימים ההם שימשו כמכשירי הבישול העיקריים וגם להרתחת דוודי הכביסה. גם בתיקון פתיליות טיפלו. ועל כל אלה עסקו בכל סוגי עבודת נפחות. אלה נעלמו מן הנוף עם בוא בעלי מלאכה בעקבות העליות. אלה פתחו חנויות או בתי מלאכה מתקדמים.

  2. מנפצי צמר למילוי שמיכות ותיקונן - אהרון שלוש בספרו “מגאלאביה לכובע טמבל” מציין את בעלי המלאכה האלה שהיתה להם חשיבות רבה לעקרות הבית. שמיכות הצמר-גפן היו זקוקות לרענון מדי שנה. ענף זה היה נתון רובו ככולו בידי יהודים. אלה סובבו כשהם נושאים על גבם מתקן עץ דמוי נבל ובו מיתרים כמו של עוגב. את צמר הגפן היו מנפצים על המיתרים. כך פוררו את חלקי צמר הגפן שהתקשה. גם מקצוע זה נעלם בשנות השלושים.

  3. מגעילי כלים לפסח - מעניין שגם כאן המונופול היה בידי ערבים. רוכל או שניים, נשאו גיגיות ענק ובהן קראו לעקרות הבית לבוא עם כליהן להגעלתם ברותחין והכשרתם לפסח. דוודי ענק הבעירו על גחלים ובהן שטפו את הכלים לצורך הכשרתם לפסח.

  4. מלביני כלים - לקראת חג הפסח היו מופיעים מלביני כלים ערביים. היו מכריזים בקולי קולות: “וויסען קעסעלעך”. ביידיש. היינו: הלבנת כלים.

  5. מוכרי הרמל קודסי - היינו חול ירושלמי… חול דק ששימש לרחצת כלים.

  6. מגידות עתידות - בדואיות וצועניות שהיו עוברות בחוצות העיר ומכריזות בשופ אל באכט. היינו: רואה את הגורל. מגידות העתידות היו לבושות בגדים עממיים ססגוניים, מכוסים תכשיטים, צמידים על הידיים ואצעדות של הרגליים. פניהן צבועות בכחל ושרק, שרשרות של מטבעות עתיקות על הצוואר. ניחשו בקלפים, בקפה, בעופרת שיצקו לסיר מים רותחים, ניחוש בקלפים וכיוצא בזה. עיקר לקוחותיהן היו בני עדות המזרח.

רוכלים במצרכי מזון מוכנים

  1. מוכרי התירס - שהיה ידוע בשם פַפשויעֶס, כפי שציינתי בפרק על שפת הים. (מקור השם לא מצאתי. נאמר שהוא מיידיש). מוכרי הפפשויעס התמקמו לא רק בשפת הים. גם ברחובות העיר, עמדו בכמה פינות מרכזיות ולידם דוודים גדולים שעמדו על פרימוסים גדולים, בהם בעבעו מים רותחים ובתוכם קלחי תירס. המוכר היה שולף קלח תירס מהביל עטוף בקליפתו ועוטף אותו בנייר עיתון. לא שיא ההיגיינה. תלמידי הגמנסיה היו קונים את התירס במזנון שבהנהלת משפחת ברוידה. כאן קיבלת את התירס לא בניר עיתון אלא בניר נקי.

  2. מוכרי הקסטנייס, הערמונים בלשוננו - כילד בשנות העשרים המוקדמות, אני זוכר בשקיקה את הקסטנייס, היינו הערמונים שנקראו בפי כל קסטנייס. כנראה על שם העץ.

בתחילת החורף פשטו בעיר מוכרי הקסטנייס מיפו השכנה. היו תופסים פינת רחוב, כמו הרצל אלנבי, רוטשילד פינת אלנבי, ליד הדואר הראשי, ליד ככר המושבות ואחר כך עם התפתחות העיר הגיעו לככר מוגרבי. היו מתיישבים על שרפרף ומעמידים לפניהם, מתקן מנחושת או ברזל, לצליית הערמונים. בתחתית היו גחלים לוחשות ומעליהם רשת.

את הערמונים היו מניחים על הרשת עד שנתבקעו ואז היה המוכר שולף כמה ערמונים ועוטף אותם במלקחיו ומניחם בתוך ניר עיתון מקופל בצורת קונוס. כל זה במחיר פרוטות. הריח היה משכר כמו הטעם הנפלא שכל ילדי תל אביב אהבו. מדי חורף התחננו להורים שיתנו לנו את הפרוטות הנחוצות. לעיתים גם נדבנו את דמי הכיס שאספנו. עד מהרה, השתלטו יהודים גם על ענף זה, כמו על ענף צחצוח הנעליים. כולם בני עדות המזרח. לא פגשתי אף אשכנזי בשני הענפים האלה. משום מה, גם ענף זה נעלם מן הנוף התל אביבי, עם קום המדינה. פגשתים שוב בחוצות וינה בשנות השישים ואילך.

  1. מוכרי החמלה מלאנה - עוד מאכל אהוד על ילדי העיר. מדי קיץ פשטו על העיר נערים ערביים ובשקיהם ענפים של אפונים קלויים שטעמם כבש את חיכם של הילדים.

  2. מוכרי הגלידה - בתחילת שנות העשרים היתה הגלידה נמכרת על ידי רוכלים שנשאו על כתפיהם מתקן עשוי פח. בתוכו כלי קיבול לגלידה שהיה עטוף סביבו בקרח. בשק מיוחד היו ביסקוויטים דקים שגודלם וצורתם דומה ל“פסק זמן” של ימינו. המוכר היה נוטל 2 ביסקוויטים כאלה. בכלי מיוחד היה מוציא גלידה מהמיכל ועוטף אותה בשני הביסקוויטים ומגישם לקונה.

אחר כך קמו הקיוסקים לגלידה דוגמת ויטמן ואחרים. אך ילדי העיר העדיפו את הבוזה - היא הגלידה מעשה ידיהם של הערבים. המוכרים הערביים היו באים ליד ראינוע “עדן” למכור את הבוזה. בימי החופש היתה לנו חוויה גדולה כשנסענו בכרכרה ליפו לשבת בבית קפה ולטעום את הבוזה שלא ניתן להשוותה לגלידות תל אביב.

  1. הלעדער - מאכל אהוד על ילדי תל אביב. במילון “אחול מניוקי” של דן בן אמוץ ונתיבה בן יהודה נאמר שמקור המילה הוא בשפת היידיש. הלעדער היה ממתק עשוי מישמיש מיובש דמוי עור.

  2. קעקע בסומסום - מוכרי הקעקע היו רוכלים ערביים שבאו מיפו. על ראשם נשאו מגש מלא מין בייגעלך בסומסום, היו מעמידים רגלי עץ ועליו מניחים את המגש. המוכר היה עוטף את הבייגעלע בנייר עיתון וזורע עליו זעתר. מאכל טעים ואהוד. בשעות ההצגה בראינוע “עדן” היו מופיעים גם כמה מוכרים כאלה.

  3. הסברס - מאכל זה לא היה מקובל אצל ילדים. אך היה אהוד על עקרות הבית. נערים ערביים היו מביאים את הפרי הקוצני ובזריזות היו קולפים אותו מבלי להידקר על ידי הקוצים האימתנים.

  4. מוכר הבננות אבו ברס - בין הרוכלים מיפו בלטה דמותו של ערבי ענק, ולו כרס ענקית. אמרו עליו שיש לו קילה, היינו שבר. היה צועד כשהוא מחזיק באשכול בננות ענק כמוהו, ומכריז בקול אדיר: יא בננס, שיינה בננס.

כל הרוכלים הערביים נעלמו עם פרוץ מאורעות תרפ“ט, ובשוך המהומות חזרו עד מאורעות תרצ”ט, 1936.

  1. הפלאפל - בשנות העשרים מאכל זה לא היה מקובל עדיין על האשכנזים, שרובם היו יוצאי רוסיה ומזרח אירופה. אך בקרב ילדי תל אביב הקטנה היה זה מאכל תאווה. דוכני פלאפל טרם קמו. היה קומץ של מוכרי פלאפל בני העדה התימנית. הם התמקמו במקום אסטרטגי: על המדרכה מול בניין הגמנסיה הרצליה, ליד ביתו של אחד המייסדים של העיר, מר עקיבא וויס. רחוב הרצל 2, בניין בן 2 קומות, שבראשונה בהן שכנה חנות הספרים הידועה מסדה בהנהלת הגברת ברכה פלאי. אמרתי מקום אסטרטגי, משום שבשעה 11, מועד ההפסקה הגדולה בגמנסיה הרצליה, הפסקה בת חצי שעה, החלו מאות תלמידים נוהרים לרוות את צמאונם בגזוז המשובח של האחים רובננקו, בפינת רוטשילד ולהשביע את רעבונם בפלאפל של שני המוכרים שהזכרתי. כל מי שהפרוטה בכיסו העדיף את הפלאפל על פני הכריך שהביא מהבית.

למוכרי הפלאפל לא היה עדיין קיוסק או דוכן קבוע. היה להם דוכן עץ נייד, על גלגלים וכך יכלו לנדוד ממקום למקום, ובייחוד להימלט מהשוטרים האנגלים שרדפו אותם.

על דלפק מכוסה לוח עץ עמד סיר עם עיסת פלאפל מוכנה לטיגון ולידה פרימוס גדול ועליו מיכל ובו שמן לטיגון. הסיר היה רותח על אש קטנה. בצד השני של לוח העץ עמדה ערימה של פיתות. לקראת השעה 11 היה המוכר מכין כדורי פלאפל וזורק אותם לסיר. כשהופיעו התלמידים עמדו בתור לקבל מנת פלאפל. אז היתה מנת פלאפל רגילה מורכבת ממחצית הפיתה וכדורי פלאפל שנכנסו למחצית הפיתה.

והנה מחזה מקומם שרואות עיני. בוקר אחד, בדרכי לגמנסיה, היה זה ב–1926, מפינת אחד-העם מגיח לפתע שוטר אנגלי, גבה קומה, כמו השוטרים באנגליה. ניגש אל מוכר הפלאפל בחימה שפוכה וצווח בערבית: “יאללה אימשי”, כלומר: הסתלק מכאן. המוכר הופתע תוך שהוא בוחש בעיסתו. ניסה לומר משהו והנה השוטר נתמלא חימה והחל לבעוט בעגלה וזרק את תכולתה על המדרכה. אכזריות לשמה! השוטר הלך והתימני המסכן אסף את השאריות והסתלק. מחזה זה זעזע אותי. ריחמתי על הרוכל המסכן וזעמתי על שוטרי בריטניה העויינים. אך הורי הסבירו לי שהשלטון הבריטי, בניגוד לקודמיו הטורקים, שוקד על בריאות העם דווקא לטובתנו, ומינה את הרופא היהודי הדוקטור אופלטקה הידוע, לממונה משרד הבריאות הממשלתי בעירנו והוא שנלחם מלחמת חורמה באלה שאינם מקפידים על חוקי הבריאות.

השלטון הבריטי טען שהוא פועל למען הישוב ונלחם בפלאפל מטעמי בריאות הציבור. לחיסול מחלות המעיים השונות שנגרמות מחוסר היגיינה ומהשימוש החוזר בשמן קלוקל המביא למחלות כבד.

והנה גם מנהלי הגמנסיה, בעצת רופא הגמנסיה החליטו להירתם למלחמה ברוכלי הפלאפל. טכסו עצה והחליטו, לאור אהדת התלמידים למאכל אהוד זה, להטיל על מנהלי המזנון בגמנסיה, מר ברוידה ורעייתו, ללמוד את מלאכת התקנת הפלאפל. אסרו קניית פלאפל בחוץ. כל החפץ יפנה למזנון הגמנסיה. כשהתלמידים נגסו בפלאפל האשכנזי מעשה ידם של ברוידה, הצהירו שלא לילד הזה פיללו. והנסיון נחל כשלון חרוץ. חזרנו למוכרים הקודמים עד שקמו דוכני פלאפל.

תחביבים של ילדי תל-אביב הקטנה

  1. בעיר היו שטחים נרחבים של חול, שרידי כרמים ופרדסים. בין היתר, היו שם צבים קטנים לרוב.

אחד התחביבים היה לגדל צב. אני זוכר שבבית ברחוב ליליינבלום 16, במחצית שנות העשרים, פתח בתחביב זה, בנו של עורך הדין יצחק אייזן, והוא שעודד כמה מילדי הבית, אחי ואני, נתן פנץ ואחיו אריה, בתו של רופא העור, יצחק קרוקס, לגדל צבים. הצבים התגוררו בדירה והיינו מאכילים אותם בקליפות של מלפפונים.

תוך כמה שנים עם התפתחות העיר נתדלדלה אוכלוסית הצבים והתופעה נעלמה.

  1. גידול תולעי משי: תחביב זה זכה לתמיכת מורה הטבע מר ברגר שהיה מורנו.

על הרעיון של גידול תולעי משי לתעשייה, מובאת כתבה מעתון “האור”, עתונו של בן יהודה מ–1891, בספרם של שלמה שבא ודן בן אמוץ, “ארץ ציון ירושלים”, בעמוד 94.

הברון רוטשילד שיזם מפעלים רבים למען הישוב, נרתם לתעשיית המשי, וגידול תולעי המשי, בפיקוחו של מנשה מאירוביץ שהיה אגרונום במקצועו. נאמר בכתבה שהברון ציווה שעל מורי בתי הספר לגייס את התלמידים למשך 55 ימים בתקופת גידול תולעי המשי. מדובר בשנת 1890. אך מעניין שעוד בשנת 1927 גדלתי בדירתנו תולעי משי, בהוראת המורה ברגר, מטעם גמנסיה “הרצליה”.

כאן ראוי לתאר בקצרה את פועלנו בעניין זה, שהיה לנו שעשוע מרתק. ראשית היינו מצטיידים בכמה קופסאות נעליים. נוקבים חורים לאוויר במכסה, כדי לאוורר את הקופסה. מרפדים את הקופסה בעלי תות, אותם היינו קוטפים מעצי התות שצמחו בחצרות בתי רחוב ליליינבלום. בחצר משפחת רסקין נהגנו לקטוף עלי תות, מרחק 2 בתים מליליינבלום 16.

אחרי שהכל היה מוכן, קבלנו מהמורה כמות של תולעים. הכנסנו אותן לקופסה ואותה סגרנו.

מדי בוקר פתחנו את הקופסה ונוכחנו שהתולעים זללו את העלים. אז הכנסנו עלים טריים וכך מדי יום. כעבור שבוע או שבועיים נתגלו גלמים שהפכו אח"כ לפקעות של משי, אותן היינו מביאים למורה לטבע.

  1. ציד פרפרים: בימים ההם היה שפע של פרפרים, בצבעים מרהיבים. כיום נעלמו כמעט כליל באזור תל אביב.

ילדים רבים נהגו למסור את שללם לדוד מרגולין, הוא יהושוע מרגולין, שכינויו בפי הילדים היה הדוד יהושוע.

דויד תידהר באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, מקדיש לו פרק נרחב ומביא את תמונתו. בין היתר היה מורה לטבע במקוה ישראל ולאחר מכן, שימש כמדריך נודד להוראת הטבע וב–1931 הקים בצריף ששימש כבית כנסת ארעי את פינת החי הידועה ברחוב יהודה הלוי, מול היכל התלמוד וליד בית המשפט.

כאן הקים את המכון הביולוגי שעליו חלם. היה זה גן חיות בזעיר אנפין והיה פתוח למבקרים שאותם הדריך בחביבות. ואז התחלנו להביא פרפרים ושאר מיני חיות קטנות שמצאנו בשדות סביב העיר ולמסרם למרגולין. הוא הפך את המקום לגן חיות ממש, להוציא חיות טרף גדולות. היו בו שקנאים, הידועים כפליקנים, נשרים, שועלים, תנים, זאבים ועוד.

תידהר מספר שמרגולין היה ערירי. אהב את כולם וביחוד ילדים שהחזירו לו אהבה ובאו לסייע לו בטיפוח הגן והם שכינוהו הדוד יהושוע. הוא נפטר בגיל 70 בשנת 1947 ונקבר בקבר חצוב בסלע במדרגות יער אלכסנדר זייד, ליד קרית עמל, בקרבת קברו, סמינר תנועת הקיבוצים כולל פינת חי.

שעשועים בתל אביב הקטנה

שניים היו מוקדי הבילוי: שפת הים, וראינוע “עדן” על הסרטים, הקונצרטים, ההצגות של האופרה של גולינקין - על כל אלה להלן. כאן אוסיף, שחינם אין כסף היו בפינת פינס ליליינבלום מול ראינוע “עדן”, מופעים ששיעשעו את ילדי העיר וגם את המבוגרים. טלוויזיה לא נולדה. רדיו עדיין לא הגיע בשנות העשרים. לכן ילדי העיר ששו לקראת כל שעשוע.

בימי הקיץ היה מופיע בכל שנה ערבי ולו קוף מאולף. הקוף היה עושה להטוטים ורוקד ריקודים לצלילי תוף. בתום ההצגה היה המאלף נותן בידי הקוף קערה וזה היה עובר בין הקהל, לתוכה היה הקהל זורק פרוטות.

היה גם צועני שהיה בא מסוריה ועמו דוב גדול. כוחו של הדוב היה בריקודים. כשמאלפו מדרבן אותו בקריאות: ארקוד ארקוד יא סעדאן. גם כאן היה המאלף נותן קערה בידי הדוב שסובב לאסוף כספים מהקהל.

עוד שעשוע קסם לילדים היה תיבת קסמים. צפיה בתמונות נעות מימי טרום הראינוע. מדי קיץ הופיע ערבי ועמו תיבת קסמים. תמורת פרוטות ניתן היה להציץ לתיבה שהיתה מונחת על משטח עץ שנשען על רגלי עץ מתקפלות. לעיני הצופה הופיעו תמונות צבעוניות מרצדות, כמו בסרטי הראינוע. הרוכל היה המנחה, ועמו סיפור מעשה על כל תמונה: מעשה במלך ומלכה, ועוד מסיפורי הרון אל רשיד, פולקלור איסלמי. סיפורי אלף לילה ואחד.

בילויים של ילדי תל אביב הקטנה בשנות העשרים והשלושים

את שעות הפנאי בילו בכמה אופנים

  1. ראשית לכל שימש חוף הים לאתר בילויים. שחיה ומשחקים ומנוחה בכסאות נוח לשיזוף. על כך עמדתי בפרק נפרד.

  2. הבילוי השני בחשיבותו היה צפיה בסרטי הראינוע שבאולם “עדן”, שהיה בימים ההם היחיד בעיר הן לסרטים, הן לקונצרטים ומופעים והן להצגות האופרה הארץ ישראלית מיסודו של גולינקין.

אפתח בשני:

ראינוע “עדן”

פרטים על תולדות מוסד החשוב הזה, ניתן למצוא בספרות על תולדות העיר ופרטים על בעליהם מביא דויד תידהר באנציקלופדיה המונומנטלית, האנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו. אספר את רשמי וזכרונותי.

הכרתי את שני הבעלים המשותפים, משה אברבאנל שהיה גר ברחוב הגלבוע ועבר ברחובנו, רחוב ליליינבלום בדרכו לראינוע, בתחילתו של אותו רחוב. יום ביומו היה צועד ברגל. אדם בעל קומה בינונית, שער שחור ומרכיב משקפיים, הולך בזריזות. נראה שהיה בעל מרץ רב כפי שהוכיחה פעילותו הרבה בראינוע יליד טיפוחיו שלו, ושל שותפו, ויזר האב, ואחריו הבן. הכרתי את הבן שגר לידנו ברחוב ליליינבלום. היה נראה אדם שלו לעומת אברבאנל התוסס. לשבחם יאמר שהם קיימו מפעל תרבותי שתרם לחיי התרבות בתל אביב הקטנה.

עד תחילת שנות השלושים הוצגו סרטים אילמים. ה“שמענוע”, השם שניתן לסרטים המדברים, שם שהוסב לקולנוע הוא נחלת שנות השלושים.

ההצגות היו מתקיימות שלוש פעמים ביום, להוציא ימים שבהם התקיימו הצגות האופרה או קונצרטים. ההצגה הראשונה היתה בשעה 3 אחר הצהריים. השניה בשבע בערב והשלישית ב–9 בערב.

אנחנו הילדים היינו באי ההצגה הראשונה. חברים לכיתה היו הולכים יחדיו להצגות. עידן המזגנים עדיין לא הגיע. באולם היה מחנק. לכן הוחלט על הקמת אולם קיצי פתוח. אלא שלא ניתן היה לקיים בו הצגות יומיות ואנו הילדים נאלצנו לשבת בקיץ בחום המחניק, באולם “החורפי”. מהרה למדנו להימנע מהצגות יום א‘, והטעם היה: בימי א’ נהגו ספני נמל יפו הערבים הגברתנים לבוא בהמוניהם. באו בכפכפים על רגליהם המזוהמות שריחן נדף למרחקים. אם לא די בזה, הרי נהגו לצעוק לעבר המסך אם בקריאות הידד או בקריאות אזהרה לגיבור. לא פעם צעקו בערבית אזהרה “מאחוריך!!”. כעבור זמן קצר הפסקנו לבקר בימי א’.

זכורים לי כמה וכמה סרטים מאותם ימים: מיכאל סטרוגוף לז’ול ורן; סרטי הגיבור אדי פולו; הגנב מבגדד; בן חור; וולגה וולגה, סרט רוסי; סרטי צ’רלי צ’פלין; סרטי בוסטור קיטון.

בין השחקנים: רמון נוברו, איבן מזוחין, רודולף ולנטינו, מרי פיקפורד, אולגה צחובה, צ’רלי צ’פלין, ובוסטור קיטון, לורל והרדי.

בהפסקה עמד לרשות הקהל מזנון.

אך העיקר הוא שלפני ההצגה נהוג היה לשעשע את הקהל היושב באולם וממתין לתחילת ההצגה. שכן לעיתים רבות לא דייקו במועד ההצגה. לרוב היה מופיע פסנתרן או אחד מזמרי האופרה של גולינקין.

שכננו ברחוב ליליינבלום 16, רופא העור ד"ר יצחק קרוקס, שהיה פסנתרן, לא בחל בהופעה להשלמת הכנסתו, שכן מצבם של הרופאים, כמו רוב התושבים היה טעון שיפור.

כן זכור לי הבריטון יהודה הר מלח, שהיה יד ימינו של מייסד האופרה מרדכי גולינקין.

כעבור זמן קצר עברתי להצגת הערב הראשונה. כאן היה עולם אחר. ראשית ניתן היה לפתוח את החלונות. ובקיץ כבר עברו ההצגות לאולם הקיצי הפתוח. הסרטים היו אילמים, כאמור. הכתוביות היו רובן באנגלית. כיום מופיע התרגום על פני המסך. בשנות העשרים היה התרגום העברי של מר ירושלים סגל מופיע לצד שמאל של המסך, על פס רחב כעין רצועה. התרגום היה בכתב יד.

בשנת 1930 תם עידן הסרט האילם. בעלי ראינוע “עדן” הודיעו על מהפכה בעולם האמנות והטכניקה ושמחה לבשר לתושבי תל אביב כי יזכו בקרוב בהמצאה הטכנית ואומנותית שהרעישה את אמריקה ואירופה. השמענוע, טון פילם - זאת אומרת הסרט המדבר והמזמר. תודות להנהלת “עדן” תזכה גם א"י להמצאה זו.

ציטטתי ממודעה שפורסמה בעתון “הארץ”. (ראה תצלום במדור המודעות).

אך מר אברבאנל הנמרץ לא הסתפק במודעות שחולקו לציבור על ידי מחלקי מודעות שאותם הזכרתי לעיל. הנה יום אחד ברחוב ליליינבלום אני רואה עגלה רתומה לסוס ובעגלה מבנה עץ עטוף במודעות על פלא השמענוע ומר אברבאנל בכבודו ובעצמו הולך ומלווה את כלי הפרסומת לשמענוע, לצידו של הסוס. סגל מספר שהשם לא נתקבל וועדה בחרה בשם קולנוע. אמרו ששם זה הוצע על ידי ביאליק. ראה ספרו של ירושלים סגל “ירושלים בתל-אביב” עמוד 240.

כל העיר היתה כמרקחה. רבים פיקפקו ואמרו שזה אחד התכסיסים של אברבאנל בעל היוזמות.

והנה מגיע היום המיוחל.פורסמו הודעות שהסרט המדבר הראשון יוצג באולם הקיץ ושמו סאני בוי, סרט אמריקאי בכיכובו של הזמר היהודי אל דז’ולסון. היום יגחך הקורא, אבל בימים ההם היתה זו חוויה רבה. כמה חברים מכיתתנו הלכו בצוותא להצגה של שעה 7 בערב, באולם הקיץ. והנה מתחיל הסרט. תמונה ראשונה, אדם דופק בדלת. ואכן שומעים את הדפיקות!! מבין הקהל נשמעו קריאות: אברבאנל עומד מאחורי הקלעים והוא שדפק. והתברר שלא כל הסרט היה מדבר ומזמר. השירים ובראשם השיר העצוב סאני בוי שהושר על ידי אל דז’ולסון נשמעו היטב. ואז החל עידן חדש בתולדות הקולנוע. מיד הופיעו סרטים מדברים ומזמרים. סר קרנם של הסרטים האילמים.

הבילוי השני - למעשה הראשון במעלה - שפת ימה של תל אביב הקטנה

שפת ימה של תל אביב הקטנה היתה נכס שלא יסולא בפז. מקום מיפגש ובילוי שאליו נהרו, ובימי הקיץ באו קייטנים מירושלים והמושבות. הדעה הרווחת היתה שהרחצה בים יפה לבריאות.

בפרק דמויות מתל אביב הקטנה הזכרתי את הדוקטור בנימיני שראה עתיד גדול לעיר כעיר מרפא. כיום מסופקני אם יכול אדם לתאר לעצמו את חוף ימה של העיר בשנות העשרים.

עיינתי בספרים על תל אביב ותולדותיה. והנה דווקא על שפה ימה, לא מצאתי חומר רב. אנסה לתאר את מראה החוף והנעשה בו, בשנות העשרים.

ילדי העיר בילו את כל ימי הקיץ על חוף הים. אני זוכר שאת הרחצה בים התחלתי בגיל 5, היינו בשנת 1924. חוף הים השתרע מיפו השכנה ועד המקום שעליו הוקם לימים מלון הילטון. רצועת חולות מבהיקים לכל האורך. רצועה רחבה. כל בתי המלון, שהרסו וחסמו את האוויר הצח שבא מהים, לא נולדו עדיין. חוף שלא היה נופל מחופי אתרי התיירות באירופה, כפי שיתואר להלן.

מול ככר הרברט סמואל של היום, ממש על פני המים, עמד בנין הקזינו המפורסם, ששימש כבית קפה מפואר, בנוי על כלונסאות בתוך המים ולו מרפסות ענקיות. אחת האטרקציות בעיר. על בניין זה יש פרטים ותמונות בספרי תל אביב ובגלויות. למרבה הצער, יד הכורת לא פסחה גם על מבנה מרשים זה, שבו בילו את זמנם צמרת השלטון, טובי העיר ורבים מסופריה ואמניה.

צפונה מהקזינו, מרחק עשרות מטרים, עמד בנין המרחצאות בהנהלת בעל הזכיון אברהם סקלוט, שהיה שכננו ברחוב אלחנן. בנו אפרים היה מילדי רחובנו.

בניין המרחצאות היה מבנה עץ בן 2 קומות. כמה מדרגות עץ הוליכו לקומה הראשונה. הקומה הראשונה היתה המחלקה השניה, העממית ומעליה הקומה השניה, שהיתה המחלקה הראשונה, ליחסנים. במחלקה העממית, היה אולם כללי ובו שורות של ארגזי עץ צמודים. כל ארגז מכוסה במכסה עץ. מרימים את המכסה ושמים את הבגדים בארגז. היו מתפשטים לעיני כל. זכור לי שמן היום הראשון, למרות גילי הרך, שנאתי להתפשט בפרהסיה. קנאתי באלה שפנו למחלקה העליונה, בה היו תאים נפרדים לכל משפחה.

למזלי, כעבור זמן קצר עלינו מדרגה וקיבלנו תא נפרד ובו גם מקלחת.

מר סקלוט או עוזרו גבו את דמי הכניסה, בפתח המדרגות.

אחרי שלבשנו את בגדי הים היינו יוצאים אל משטחי החול שבמרכזם עמד מגדל הפיקוח ובו המציל אברהם ליברסון, ולימים גם עוזרו דוידקה שהזכרתיו בפרק על אברהם ליברסון.

דרומה למיגדל הפיקוח מרחק כמה עשרות מטרים הותקנו עמודי ברזל שקועים עמוק במים. גדר באורך של עשרות מטרים לתוך הים. זו שימשה לאנשים קשישים שיכלו לעמוד בתוך המים ולהאחז בגדר, כי ימה של תל אביב היה לעיתים קרובות ים זועף. הגלים היו מתרוממים ומתנפצים בזעף אל סלעי החוף. אז היו מתנוססים דגלים שחורים שמשמעותם איסור על הרחצה.

היינו מתנגבים וניגשים לשכור כסא נוח מהכסאות שעמדו על חוף הים. מר טרייבמן, היה גובה שכר עבור השכרת הכסא ונותן כרטיס לביקורת. לימים נודע לנו מפי חברתנו עדה טרייבמן, שחקנית “הבימה”, עדה טל, שאביה ושותפו, היו בעלי הזיכיון להשכרת כסאות הנוח. בוקר בוקר היו שני השותפים מעמידים את הכסאות ומדי ערב אוספים אותם למחסן. שניהם היו שזופים ככושים מן השמש.

אחרי מנוחה קצרה היו נוהגים ילדים בגיל הרך לשחק בחול סמוך לים. בנו ארמונות מחול ויש שניגשו לסלעי החוף וחיפשו סרטנים שהיו בשפע וכן דגיגים קטנטנים שקראו להם ראשנים. יש שאספו אותם לבקבוק.

עוד שעשוע לילדים היה איסוף צדפים וקונכיות. בימים ההם היו הגלים פולטים לחוף שפע מגוון של מיני קונכיות מרהיבות ביופיין וגם צדפים מקסימים. רבים נהגו לאסוף מן השלל כתחביב. גם לא ניפקד מקומם של משחקי כדור ופינג פונג.

האוויר הצח שתל אביב נתברכה בו בימים ההם, הגביר את התיאבון. כמינהג ילדים לא ששנו לטעום מהכריכים שהוכנו בבית. השתוקקנו לטעום מהתירס החם והמהביל של מוכרי התירס. לתירס קראו בימים ההם פפשויעס, כאמור לעיל.

פניתי למילונים של דן בן אמוץ ונתיבה בן יהודה ולא מצאתי איזכור למילה זו. סברתי שהיה זה כינוי מהשפה הרוסית שהיתה נפוצה בימים ההם. אך דוברי רוסית - אליהם פניתי - טוענים שאין המקור רוסי. אולי יידיש!

מוכרי התירס: לכל אורכו של החוף עמדו מוכרי התירס ליד דוודי ענק שעמדו על פרימוסים ענקיים. בתוך הדוודים רתחו מים ובהם קלחי תירס. תמורת סכום מצער היה המוכר נוטל מלקחיים גדולות ומושה מהדוד קלח תירס ושם אותו בעטיפת ניר מעתון ומזליף עליו מלח. מאכל תאווה היה בעינינו. מבחינה היגיינית מסתבר שמשרד הבריאות לא היה מרוצה מן העטיפה הלא היגיינית.

מלבד מוכרי התירס היו מוכרי האסקימו שהלכו עם ארגזים שנשאו על צווארם, והיו מוכרי גלידה שהיתה מונחת בארגז מקורר בקרח. למוכר היו ביסקוויטים מוכנים, שבתוך 2 ביסקוויטים היה שם גלידה מהארגז.

היו גם מוכרי לעדר - ממתק שהיה עשוי ממישמיש מיובש.

עוד מאכל אהוד היה החמלה מלאנה שילדים מיפו היו מוכרים. אפונים שנמכרו בענפים שעברו קליה.

לא ניפקד מקומם של מוכרי משקאות - כמו לימוד ברד, צוף וסתם סודה וגזוז.

בימים ההם רווחה הדעה שהשמש יפה לבריאות. כל מי שהיה שזוף יותר, הרי זה משובח. כולם השתדלו להשתזף ומי שעורו היה מגיע לצבע שוקולד מריר, נחשב לנאה. בימינו נתהפכו היוצרות. כל הרופאים גזרו מלחמת חורמה על הדעה הקודמת ואוסרים תכלית האיסור על חשיפה לשמש.

אליה וקוץ בה. אחרי שנהננו מהרחצה והבילוי בחוף הים היינו חוזרים הביתה ואז החלו לחוש צריבה בגב ובחלקי גוף שהיו חשופים לשמש וצצו שלפוחיות בעור. כאבים מטרידים בעור הלוהט. לא אחת נזקקנו לעזרתו של הדוקטור בנימיני.

למדנו מן הנסיון והתחלנו להקפיד ולהתגונן בפני קרני השמש האכזריים. אמי החליטה, כנראה בעצת הרופא, לצאת לחוף בשעות אחרי הצהריים, לקראת ערב. אז היינו מבלים בחוף ולקראת ערב, כשהתאבון בריא, היתה אמי, עולה מן המרחצאות אל הכביש, כיום כביש הטיילת. מול הקזינו מפינת הרברט סמואל, צפונה, במקום שעליו עמדו מלון סן רמו וקפה תרשיש, היתה שורת חנויות בסגנון החנויות של אותם ימים. אולמות פתוחים לים אלה שימשו למסעדות ובתי קפה לנופשים בים. אמי הכירה את מר ברנדר שמסעדתו היתה באולם הראשון, הסמוך לככר סמואל. אצלו היינו אוכלים ארוחת ערב. עד היום זכורות לי החביתות של מר ברנדר. לימים פתח בית קפה מפואר - דומני גינתי או גינתי ים.

קיטנת הגמנסיה הרצליה

חוף הים בשנות העשרים היה מוקף גבעות חול. על אחת מהן, מעל המרחצאות, מול קצהו הצפוני של מגדל האופרה של ימינו, הקימה הנהלת הגמנסיה הרצליה, מבנה עץ, צריף רחב ידיים, ששימש כקיטנה לימי הקיץ.

שנה אחת זכיתי להשתתף בקיטנה. היה זה בשנת 1927. זכורים לי המורים וורמל, דושמן וברכוז שניהלו את הקיטנה. הילדים בילו בהתעמלות, משחקים, ושמעו סיפורים מפי המורים. גולת הכותרת היתה החזרות להצגת המחזה “בת יפתח”. הבמאי היה המורה ישראל דושמן, מחברם של השיר הידוע “חושו אחים חושו” ואחרים. הוא היה בשעתו מראשוני השחקנים בקבוצת חובבי הבמה העברית. מורה מעולה ומחנך בהא הידיעה. חביב ואהוד על כל התלמידים. אז נמניתי על הביישנים וחששתי להופיע על הבמה. למזלי ניתן לי תפקיד של מוכר לימונים בשוק. הרפליקה שלי היתה: “לימונים אני מוכר. בזיל הזול. אנא קנו”. הקריאה בניגון. בידי שמורה עדיין תמונה מן הקיטנה ובה מופיע חברי לכיתה, בנו של המורה וורמל, הוא זרובבל, הידוע בכינויו ציפף. מי שהיה ממייסדי הקיבוץ מעוז חיים ואיש בטחון מובהק. הוא נפטר בתחילת 2003. יהי זכרו ברוך.

חוף הים היה גם אתר לטיולי שבת בבוקר. צועדים ברגל בלבוש שבת. כל המשפחה יורדים ברחוב אלנבי לחוף.

החיים בחוף נמשכו יום ולילה. בערבים ובלילות היה החוף מקום מיפגש לזוגות צעירים ולא צעירים. מדי פעם ארעו טרגדיות רומנטיות של זוגות לא כשרים שנתפשו על חם. גם השבב מיפו נהג לבוא להזין את עיניו בבנות ישראל. מדי לילה פשטו שוטרים בחוף ולא אחת גילו סנסציות שהיו לשיחת היום. לא אחת מצאו כמה מסופרינו ומשוררינו שחטאו באשת איש.

יעקב שביט וגדעון ביגר בספרם ההיסטוריה של תל אביב משכונות לעיר 1936–1909 בעמוד 40 מציינים שחוף הים העניק לתל אביב מרחב פתוח של מנוחה בילוי ושעשועים.

רצועת החוף היתה רובע השעשועים היחיד של העיר עד הקמת יריד המזרח ב–1934.

בשנות ה–30 היו לאורך הטיילת בתי קפה: קמניצר, גינתי ים, פילץ ואחרים. לעניות דעתי שם בית הקפה השני היה גינתי ים ומר ברנדר שהזכרתי היה בעליו. עם הריסת המרחצאות ב–1939 קמו במקומם בסוף שנות ה–40 שירותי חוף עממיים. עד כאן דברי מחברי הספר.

בהדבק זה ראוי להביא דברים מפתיעים שמחברי הספר הנ"ל מביאים באותו עמוד 40 בעניין חוף הים. אני מצטט:

“לפי עדותו של האדריכל יוסף מינור מי שבנה את בית ביאליק, דיזנגוף ייעד את חוף הים לתעשיה. הוא מספר, כי בעת שטיילו על החוף אמר לו דיזנגוף: ”כאן יקום אזור התעשיה שלנו“. מינור נחרד. ”אל תעשה זאת! את חוף הים החול היפה, הבהיר והצלול! תל אביב צריכה להפוך לחוף נופש לכל אירופה“. ודיזנגוף השיב: ”הבלים. אין כל ענין ברחצה בים. תעשיה חשובה יותר".

כתוצאה מכך הוקמו על החוף בתי החרושת למשי דולפינר ובית החרושת לעורות של לבקוביץ. המדובר בחוף מול שכונת תל נורדוי. בכל זאת לא יאומן למה שמסופר.

וכאן אני נזכר בריחות המצחינים שהיו מציפים את האזור מבית החרושת לעורות.

משום מה מצאתי שכותבי תולדות העיר ורושמי זכרונותיה פסחו על הריבירה פנינת העיר בתל אביב של שנות העשרים והשלושים, כהגדרת נחום סוקולוב.

אילן שחורי בספרו החשוב “חלום שהפך לכרך”, מקדיש כמה עמודים לשפת הים, ואלה מצטמצמים לתולדות הקזינו המפורסם “גלי אביב”.

והנה ספר זכרונות של ירושלים סגל “ירושלים בתל אביב”. גם הוא מזכיר בפרוט את תולדות הקזינו “גלי אביב” בלבד.

נתן דונביץ העיתונאי הנודע בספרו “תל אביב” בעמוד 58 מזכיר את הקזינו, אך בהדבק זה הוא מזכיר את חלומם של האדונים אברבאנל וויזר, בעלי ראינוע “עדן”, שהרבו לדבר על האפשרויות של העיר כמקום נופש. והוא מוסיף, השמש, האוויר, הים - כל אלה המריצו רופאים ועסקנים לנאום ולכתוב על ה“קוראורט” לחוף הים התיכון. כלומר, מקום מרפא שימשוך תיירים.

כבר הזכרתי אחד היוזמים להפיכת תל אביב למקום נופש בין לאומי, היה הדוקטור אהרון בנימיני שעליו הרחבתי את הדיבור בפרק דמויות מתל אביב הקטנה.

איזכור שני לחוף הים מובא בעמודים 119 על עולמם של הצדפים והקונכיות שהיו על שפת הים והאוסף של מר הדר, שהיה אוסף צדפים וקונכיות, כפי שאספנו אנו ילדי תל אביב הקטנה, כאמור ברשימותי.

אגב, אותו אספן, מר הדר, מספר למר דונביץ (הספר יצא ב–1995) שפעם אהב את הים של תל אביב, אך כעת הים שלנו דוחה מאוד. הכל מלא צואה ולכלוך.

לקט מדברי שבח בשבחו של חוף תל אביב מובאים בספרם של ביגר ושביט “ההיסטוריה של תל אביב משכונות לעיר 1930–1909”:

  1. דברי נחום סוקולוב, מראשי התנועה הציונית, סופר ועתונאי שהיו לו מהלכים בין גדולי עולם, ערב הצהרת בלפור ובימי ועידת השלום ב–1919, כשביקר בחוף ימה של תל אביב בשנות העשרים והשלושים אמר: “יפה מהריביירה הצרפתית וגם האיטלקית”. והמדובר באדם שאהב נוי, מלבושים נאים - ורע לשועי עולם.

  2. נתן אלתרמן בספרו “תל אביב הקטנה” מקדיש שיר הלל לים תל אביב בעמוד 11: “בוקר קיץ. בבוקר טוב ונאה לרחוץ בים, שוב הים. האפשר לספר בתל אביב ולא לספר בים. בים הבוקר, בים הצהרים ובים הערב? תל אביב בלי ים; כבית בלי חלומות; כמרכבה ללא סוסים; כתווים נטולי שירה”.

“מקצב הים. תמיד קצב. לו שמעה תל אביב לקצב הים, כי עתה היו חייה ישרים ונבונים יותר. כי אז לא היו רחובותיה נחצים בזוויות חדות למרבה הבלבול ולסיבוך אין קץ”.

בעמוד 26 הוא מקדיש פרק לקונכיות שים תל אביב היה פולט, כפי שהזכיר נתן דונביץ.

  1. בעמוד 38 לספרם של ביגר ושביט מובאים דברי נתן אלתרמן בפזמון: “יום הים בתערוכה לרגל יום הים ביריד המזרח” בשבילנו הים, מין אמבטיה ארצית, מין מגרש ציבורי של העיר תל אביב".

  2. בספרם של שביט וביגר בעמוד 39, מובאים תאורי אהרן ראובני ומנשה לוין, בשבחו של ים תל אביב.

  3. מצאתי דברי שבח לחוף תל אביב, ממקור בלתי צפוי. דוגלאס דאף שהיה קצין גבוה במשטרת המנדט, ולימים גם מושל, מי שזכה לביקורת קשה ממנהיגי הישוב כשפלוגתו הרסה את מחיצת הנשים בכותל. בספרו PALESTINE PICTURE לונדון 1936, הוא מעלה על נס את המפעל הציוני והשגיו.

לגבי העיר תל אביב, הוא מספר שביקר בה לראשונה בשנת 1922 ומצא בה בתים בודדים בים של חול. בביקורו השני כמה שנים לאחר מכן, הוא מביע התפעלות מחוף ימה של תל אביב. הוא מצביע על הקזינו והמסעדות הרבות שממולו. לדעתו חוף תל אביב עולה אפילו על חופה המהולל של העיר ברייטון באנגליה. “חוף הים המה ממוכרי כעכים מבוזקים כמון, ממוכרי פיסטוקים, ממוזגי לימונדה, מצלמים, ומערב רב של טיילים ומטיילות מבושמים ומרוכלים”.

בפברואר 1958 הופיעה חוברת “גזית”, חוברת יובל החמישים לירחונו של גבריאל טלפיר שהוקדשה לתל אביב.

אף כי רשימותי אינן מתיימרות להיות מחקר, חיפשתי חומר על שפת ימה של תל אביב. נושא שסבורני לא עמד ברומו של עולם הסופרים והמשוררים. ציינתי כמה איזכורים שמדגישים את הקזינו ולא את מעמדו של חוף הים כגולת הכותרת של העיר.

והנה בחוברת “גזית” הנ"ל מצאתי את מאמרה של שושנה שרירא: שפת הים, שפת העם. עמוד 255. פרטים עליה אפשר למצוא בלקסיקון לספרות ילדים של אוריאל אופק. היא עלתה ארצה עם הוריה בשנת 1924. פרטים נוספים באנציקלופדיה לספרות כללית וישראלית - בעריכת ברוך קרוא.

שניים מספריה זכו בפרסים: “לחם האוהבים” פרס קסל 1957, ו“שערי עזה”, זכו בפרס אוסישקין 1960. פירסמה סיפורים ומאמרים. היא נפטרה בשנת 2003. יהא זכרה ברוך.

במאמרה הנדון היא מספרת בין היתר על עשירי יפו הערביים שהיו באים בכרכרות בשעות בין הערביים ומטיילים ברגל על מדרכות העץ הטחובות והמזוהמות. היא מציינת שכותלה של תל אביב היה בלי ספק הים. אך בזאת לא דובר הרבה הרבה שנים. היא באה בטרוניה. משום מה לא שרו משוררי העיר לימה של תל אביב.

בספרם החשוב, “ההיסטוריה של תל אביב, 1936–1909”, בעמוד 40 מציינים המחברים שחוף הים העניק לתל אביב מרחב פתוח של מנוחה, בילוי ושעשועים. רצועת החוף היתה רובע השעשועים היחיד עד הקמת יריד המזרח ב–1934, ובשנות השלושים היו לאורך הטיילת בתי קפה קמניצר, גינת ים, פילץ ואחרים. אלא שב–1939 בא הכורת על הקזינו שהיה סימלה של העיר למרחקים ועימו המרחצאות נהרסו ובמקומם קמו שרותי חוף עממיים, כלשון המחברים.

לעניות דעתי כאן מחקו את עידן חוף הים של תל אביב הקטנה, החוף האהוד על הכל נעלם ואת מקומו ירשו בנים חורגים, וחלומם הקודם של פרנסי העיר בשנות העשרים על עיר מרפא, “קוראורט” כלשון הימים הראשונים וחלומו של הדוקטור אהרון בנימיני ומחקריו נדרסו על ידי אנשי הקידמה והיזמים ובעזרת פרנסי העיר.

ביגר ושביט בספרם הנ"ל מציינים שבשנת 1925 בא קיצה של רעיון עיר הגנים ופרנסי העיר ניסו לבנות עיר גנים לפחות בחלק החדש והלא בנוי בצפון העיר.

מועצת תל אביב היתה מודעת לכך שהעיר צומחת ללא תכנון אורבני ובאפריל הזמינה את פרופסור פטריק גדס שהגיע ארצה לחנוכת האוניברסיטה בירושלים ולהכין תוכנית מיתאר. גדס היה מגדולי מתכנני הערים בעולם, סקוטי במוצאו. הוא הכין בעצה אחת עם הארכיטקט הנודע ריכרד קאופמן את תוכנית המתאר. התכנית מ–1926 תכננה עיר של מאה אלף נפש במקום 26 אלף של 1926.

עיקרי התכנית אינם לענייננו.

לעינייננו חשובה היתה הדאגה לבניה של 2 או 3 קומות ובמקרים מיוחדים 4 קומות ובנית הרחובות בצורה שתאפשר חדירת רוח הים לבתי התושבים, כפי שמציין אורי דביר בספרו “נקודת חן”.

אלא שפרנסי העיר התעלמו מההוראות וכך נחסם האוויר לתושבים. אוויר הים שהיה נושב ומרענן את אווירה של העיר שלא נזקקה למזגנים. התוצאה שחיי התושבים הפכו למחנק בשנות השלושים והארבעים ורבים עקרו, כעבדכם, וכביאליק, לרמת גן. אז עוד טרם באה ישועת המזגנים. אלמלא הם היו החיים בתל אביב הופכים לבלתי נסבלים.

לסיכום: הריסת הקזינו והמרחצאות ב–1939 וחסימת אוויר הים על ידי שפע בתי המלון שחסמו את הנוף והאוויר איבדה העיר מחינה הקודם וחוף הים הפך לשוק צפוף, מזוהם בלכלוך ומי ים שטופי ביוב מצחין, כפי שקורה עדיין בימים אלה. אורי דביר בספרו “נקודת חן” עמוד 160 מסכם: בתי המלון חשובים לתיירות, לפיתוח עיר ולכלכלה, אך משום מה נשכח העיקרון, שרחובות תל אביב נסללו בשעתם כדי שרוח ים נעימה תחדור גם לבתי התושבים.

הבילוי השלישי - משחקי ילדים בשנות העשרים והשלושים - משחקי חוץ

כיום ילדי תל אביב ובכלל שקועים בצפייה בטלוויזיה, ברדיו, במחשבים ובמשחקי מחשבים.

בשנות העשרים ילדי תל אביב לא ראו ובוודאי לא שמעו רדיו, ולא כל שכן טלוויזיה ומחשבים שעדיין לא נולדו. מרבית זמנם הפנוי הקדישו למשחקים.

  1. כדורגל - המשחק האהוד היה משחק כדור הרגל, משחק שלא סר חינו גם בימינו. נהפוך הוא, הוא הפך וצבר פופולריות. אז בתל אביב הקטנה לא הגיע לממדי היום והיה נחלתם של מעטים.

על משחק זה כתבתי בפרק דמויות מתל אביב הקטנה, במאמרי על כוכב הכדור רגל נתן פנץ זכרו לברכה.

  1. כדור יד - אך בגמנסיה הרצליה נאסר משחק זה על ידי מורה הספורט המהולל צבי נשרי. הוא דגל בדעה שמשחק כדור הרגל מזיק לנוער הצעיר. לכן העדיפו את משחק כדור היד. אך התלמידים העדיפו את משחק כדור הרגל, והיו מתגנבים למגרש סמוך, כפי שתארתי בפרק על נתן פנץ.

  2. משחק המחניים - שיחקו בו במסגרת שעורי ההתעמלות בגמנסיה הרצליה. לא מצאנו עניין במשחק זה. במילונם של דן בן אמוץ ונתיבה בן יהודה מוגדר המונח בהאי לישנא. מין משחק ותו לא.

במישחק התייצבו 2 קבוצות של כמה אנשים כל אחת. בערך 5 איש.

חברי הקבוצה האחת התחלקו ועמדו סביב המגרש, בעוד היריבים עמדו בתוך המגרש.

על הראשונים היה להעיף את הכדור על מנת לפגוע ביריב. מי שנפגע יצא מהמישחק. וכמה שנפגעו יותר - הרי זה משובח. עד שיסולקו כולם. אח"כ התחלפו הקבוצות, וחוזר חלילה.

  1. כדור אגרוף - משחק הדומה לכדור עף של ימינו אלא שמכים בכדור באגרוף קמוץ ולא ביד פתוחה. דווקא משחק זה בצורתו זו היה אהוד על ילדים ומבוגרים כאחד.

זכור לי שבימי שישי אחר הצהריים היו מתאספים בחצר הגמנסיה, קבוצה של צעירים שבעינינו נחשבו מבוגרים, היו אלה מחברי ההגנה ובראשם מפקד ההגנה של מרחב העיר שקראו לו ג’יימס, שהתלחשו שהוא בנו של הסופר ליטאי. היה גבה קומה ובעל גוף, לעומתנו תלמידי הגמנסיה הרצליה. בכל קבוצה 5 משתתפים.

למזלי זכיתי להצטיין בספורט זה שאותו אהבתי לאחר כדור הרגל.

  1. משחק הדוּדֶס - במילונם של דן בן אמוץ ונתיבה בן יהודה, “מילון עולמי לעברית מדוברת”, יש תאור קצר וקולע למונח דודס: משחק ילדים עונתי, שבו מקפיצים גזר עץ קטן בעזרת מקל.

וזה דבר המשחק: מחזיקים במקל מהוקצע ביד האחת וביד השניה מחזיקים גזר עץ בגודל של כעשרה סנטימטרים.

על המשתתף להכות במקל על גזר העץ על מנת שיעוף קדימה.

כל המרחיק הרי זה משובח.

משנפל גזר העץ היה הזורק ניגש למקום נפילתו ואז היה מקפיץ את גזר העץ ממקום נפילתו, כשהוא מכה במקלו על קצה גזר העץ המחודד.

כשזה התרומם היה מכה שנית ומעיפו שנית קדימה.

אז היו מודדים את המרחק שעשה גזר העץ, וכל המרבה הרי זה משובח.

היה זה משחק זול שלא הצריך השקעה כספית.

  1. משחק הג’ולות - כדורי זכוכית מעוגלות שנקראו גם בנדורות.

כאן כבר היה צורך להשקיע כסף, שכן הג’ולות היו נמכרות בחנויות הצעצועים. הן היו עבות. כדורים קטנים עשויים זכוכית עבה בשלל צבעים וצורות. תאווה לעיניים. המחיר עלה בהתאם לטיב ולנוי. יש ילדים שנהגו לאסוף ג’ולות. הפשוטות שימשו למשחק.

כל אחד מהמשתתפים היה מניח ג’ולה במרכז משטח המשחק, בחצר או על מדרכה וכיוצא בזה.

כל משתתף היה זורק ג’ולה לכיוון המרכז. לאחר נפילת הג’ולה היה ניגש ומנסה בעזרת אצבעותיו לאחוז בג’ולה - ולהקפיצה לכיוון הג’ולות שבמרכז. אלה שנפגעו היו לו לשלל.

  1. משחק המחבואים - שאין צורך לפרטו.

  2. משחק חמשת האבנים - מניחים על משטח אדמה או משטח מרוצף, 5 אבנים מהוקצעות יפה. אותן היה צורך לקנות בחנות צעצועים. על המשחק היה להחזיק את כל חמשת האבנים בכף ידו. תחילה היה עליו לזרוק אחת האבנים כלפי מעלה ולתופשה בנפילתה. אז היה עליו להמשיך ולזרוק אבן נוספת כלומר שתים בבת אחת כלפי מעלה ולתופשן בנפילתן וכך עם שלוש אבנים ועם ארבע.

אם הצליח במשימתו - היה זוכה. משימה לא קלה.

  1. משחק הפורפרה - במילונם של דן בן אמוץ ונתיבה בן יהודה שהוזכר לעיל נמצאת ההגדרה: משחק בחרוט מעץ, המסתובב על חודו בעזרת חוט.

במילון אבן ספיר מוגדר חרוט, כקונוס.

מטרת המשחק היתה להקפיץ את הקונוס המחודד שיסתובב במהירות על חודו וכל המרבה הרי זה משובח. כלומר, המשתתף שהצליח להביא להסתובבות ארוכה של הקונוס היה הזוכה.

המשתתף היה כורך חוט עבה שנקרא חוט-שפגט, סביב הקונוס אז היה זורק את הפורפרה על המשטח בתנופה. החוט משתחרר והפורפרה נוחתת על חודה ומתחילה להסתובב. במילון הנ"ל מוגדר השם שפגט, שפוגט = חבל דק לקשירה - מונח מגרמנית.

הזורק שהפורפרה שלו האריכה להסתובב היה הזוכה.

  1. משחק האגוזים בפסח - משחק נפוץ בחג הפסח. מעמידים לוח עץ ומשעינים אותו אל קיר, באלכסון. כל משתתף מניח אגוז או שניים על משטח אדמה או ריצפה. לרוב שיחקו בחצר הבית. כל משתתף מגלגל בתורו אגוז ואם הצליח לפגוע באגוזים שבמרכז היה נוטל לעצמו את האגוזים שפגע בהם. משחק זה מזכיר את סיפורו של שלום עליכם “מעשה באגוזים”.

  2. משחק הקרוקט - בו שיחקו האנגלים בימי המנדט. משחק דומה למיני גולף.

על הקרקע הציבו שערים קטנים ממתכת דקה בצורה זו. במרכז המשטח תקעו שער עם פתחים. ארבעה במספר. לכל משתתף ניתן מטה מעץ שבתחתיתו כדור בגודל כדור טניס.

המשתתף היה מכה בכדור שגם הוא היה ככדור טניס ועליו היה להעביר את הכדור דרך השערים, מי שהצליח להקדים בהעברת הכדור לצידו השני של המשטח היה זוכה.

  1. משחק הפינג פונג - אותו שיחקו על שולחן אוכל של אותם ימים, שעליו שמו רשת שניתן היה לקנות.

  2. משחק ההקפות - מישחק שהיה חביב על תלמידי הגמנסיה הרצליה. בשעות אחר הצהרים היו מתאספים במגרש ריק בפינת מונטיפיורי ונחלת בנימין. שטח שהיה עדיין פנוי בימים ההם. אינני יודע אם ידענו אז שמקורו של משחק זה בארצות הברית. היתה זו גירסה מקומית למשחק האמריקאי הידוע בשם “בייסבול”.

במילון אבן ספיר בעריכת איתן אבניאון מצאתי הגדרה קצרה, של משחק זה: משחק מחבט וכדור בין 2 קבוצות. בקצרה: 2 קבוצות יריבות. מספר המשתתפים במישחק האמריקאי הוא 9 בכל קבוצה. אצלנו לא ייחסו חשיבות למספר. די היה בחמישה. במגרש היו 4 עמדות - אחת בכל פינה.

שחקן היה חובט במחבט בכדור. כל עוד הכדור היה במעופו, היו חבריו לקבוצה רצים להקיף את המגרש. ברגע שהיריבים תפשו את הכדור, נפסקה הריצה. הקבוצה המנצחת היא זו שזכתה ליותר הקפות של המגרש.

  1. הקורקינט - ההגדרה של כלי זה מובאת במילונם של דן בן אמוץ ונתיבה בין יהודה: קורקינט. צרפתית. כלי תחבורה לילדים. לדעתי ההגדרה לקויה בחסר.

רכיבה על כלי זה היתה שעשוע נפוץ ביותר בין ילדי תל אביב בשנות העשרים. כלי זול ומהנה. אנסה לתאר: לכלי 2 גלגלים קטנים. אחד מלפנים והשני מאחור. אליהם מחובר לוח עץ מהוקצע יפה. בחזית מוט עץ שממנו 2 ידיות עץ מכל צד. הרוכב אוחז בידית הימנית בידו הימנית, ובידו השמאלית בידית השמאלית.

רגל שמאל דורכת על לוח העץ התחתון ורגל ימין מתניעה את הכלי. הכלי עט קדימה ורגל ימין ממשיכה להתניעו קדימה.

כשהכלי זע מניח הרוכב את שתי רגליו על לוח העץ ונהנה מהנסיעה.

הכלי שימש להנאה וגם לתועלת מעשית. רכיבה לחנות או לבית הספר או לביקור חברים. מעניין שבימינו חזר הקורקינט לאופנה, לאחר היעדרות ממושכת.

  1. אופנים תלת גלגליים - לגיל הרך.

  2. מכונית - לגיל הרך נהגו לקנות מכונית קטנה הנדחפת ברגלים שלוחצות על דוושות. מאוחר יותר הופיעו מכוניות כאלה מותנעות על ידי חשמל. אלה היו יקרות ורק מעטים זכו להן.

  3. סקטים - אלה זכו לתחייה גם בימינו. בשעתו היו כלי החלקה נפוץ. במילונם של דן בן אמוץ ונתיבה בן יהודה שנזכר רבות לעיל, מוגדר המונח: גלגלים הנלבשים על הנעליים. קצר וקולע. מקור השם אנגלי.

  4. הטיארה - שעשוע נפוץ בשנות העשרים היה הזנקת הטיארה. השם הערבי נשמר. לימים השתמשו במונח עפיפון.

מי שהפרוטה בכיסו היה ניגש לחנותו של טריוויש ברחוב הרצל ליד פסי הרכבת או לחנות בר לוי באלנבי והיה מקבל טיארה לתפארת, מוכנה להזנקה ומצויידת בחוט משובח. זכור לי שילדי רחוב ליליינבלום החלו, תחילה, לנסות ולהרכיב טיארה, בכוחות עצמם, כמו נתן ואריה פנץ, בנו של עורך הדין איזן, בנו של ד"ר קרינסקי ואחרים.

משהושלמה המלאכה היו יוצאים אל חוף הים, מזניקים ברוח, ואט אט מושכים בחוט, והטיארה עולה ומתרוממת אט אט אל על. היו מהלכים עם הטיארה ונהנים. היתה תחרות מי יגביה הטיארה שלו מעל כולם.

עם השיפור במצב הכלכלי, העדיפו הילדים לרכוש טיארות מוכנות.

  1. הקיפקה - בתה החורגת של הטיארה היתה הקיפקא. מקור השם לא ידוע לי. במילון העולמי לעברית מדוברת של דן בן אמוץ ונתיבה בן יהודה נאמר: קיפקה - עפיפון קטן, עשוי מנייר וחוט תפירה. נייר פשוט. לבן. נוטלים ממחברת. מקפלים אותו בצורה מסויימת ואז מתקבלת תבנית עם ראש וזנב. אפשר להשתמש בה לזריקה למרחק או להשחיל חוט ארוך כמו בטיארה ולהעיפו באוויר כמו טיארה. מובן שכל הפאר וההדר והקישוטים נעדרו. שמחת עניים בלבד.

  2. משחק היו-יו - במילונם הנזכר של בן אמוץ ונתיבה בן יהודה נאמר: יו-יו ברבים יו-יואים. משחק צעצוע לילדים. גלגל העולה ויורד על חוט. היה זה גלגל בקוטר של כף יד. באמצעיתו חריץ שסביבו חוט. המשחק אוחז בקצה החוט ומעלה ומוריד את הגלגל. משחק מרגיע.

כשהופיע, כבש את הלבבות ואפילו ילדים מבוגרים שיחקו בו. מקורו לא זכור לי. דומני שיובא מיפן. המשחק כבש את אירופה ומשם הגיע אלינו.

  1. אן דן דינו - הגרלה לפי משחק, כדי לקבוע מי הפותח. וכך נאמר במילונם של בן אמוץ ונתיבה בן יהודה במשחקי הילדים: שיטה להפלת גורל לפני פתיחת המשחק.

וזו המנטרה שהיינו משתמשים בה: אן דן דינו סופלה קטינו, סופלה קטי קטו אליק בליק בום.

לא מצויין מקור המנטרה הזאת. כילדים סברנו שהמקור בספניולית מפי יוצאי ספרד או יוון.

נוסחה אחרת היתה אן דה א טרואה, המובאת במילון הנ"ל. כאן צויין שהמקור צרפתי.

משחקי פנים

  1. משחק הדומינו - היה המשחק הנפוץ ביותר.

  2. שני לו משחק הקלפים שנקרא ספרן. משחק הדומה למשחק הרמי של המבוגרים. אלא שכאן היתה למשחק מטרה תרבותית וחינוכית.

בחנויות למכשירי כתיבה או צעצועים היו מצויות חפיסות קלפים למשחק הספרן. היו סדרות של סופרים, משוררים, ממציאים, אנשי צבא מפורסמים, ספורטאים, חתני פרס נובל ועוד ועוד. היו גם סדרות מעורבות. כמו במשחק הקלפים רמי, היה אחד מחלק מחפיסת הקלפים כמה קלפים. המטרה היתה לאסוף רביעיה מכל נושא.

כל אחד בתורו היה מקבל קלף מהקופה. ומשהבחין שיש לו רביעיה, מניח אותה לעיני כל ונשאר עם הקלפים שבידו. וכך הלאה.

משנתרוקנה הקופה, בודקים מי נותר עם כמות קלפים המועטה ביותר. מי שנותר ללא קלפים היה הזוכה ואחריו זה שנשאר עם מספר הקלפים הפחות ביותר. משחק זה היה גם הוא בין הנפוצים, משך תקופה ארוכה.

  1. משחק שנקרא אעברה בארץ - לוח גדול ועליו שרטוט מפת הארץ. בו סומנו ערים ומושבות, מתקנים, גשרים, תחנות רכבת וכיוצא בזה.

השחקנים היו מתחילים לפי תור, לגלגל קוביה ממוספרת בנקודות, 6 במספר.

גלגלת קוביה ויצא לדוגמה מס’ 6 היית מזיז את הדמות הקטנה שחולקה לך. מצעיד אותה 6 מספרים קדימה לפי המספר שבקוביה שלך.

יש והיית מגיע לתחנה שבה זכית זכיה ויש להיפך. בהפסד עליך לסגת. מי שמקדים להגיע לקצה הארץ הוא הזוכה.

מרבית משחקי הילדים תוכננו והוצאו על ידי מר ברלוי, בעל חנות למכשירי כתיבה וספרים ברחוב אלנבי. בשנת 2000 נערכה לכבודו של ברלוי תערוכה במוזיאון ארץ ישראל ובה שלל משחקי ילדים שתכנן והוציא.

  1. בית דפוס ביתי - משחק חינוכי שרבים מילדי תל אביב הקטנה נהנו ממנו. לימוד והנאה כרוכים יחדיו. חבל שגורלו כגורל דברים רבים שנעלמו עם הקידמה.

בחנויות למכשירי כתיבה ובחנויות הצעצועים ניתן היה לקנות במחיר שווה לכל נפש, את המשחק. בתוך קופסא היו לוחות עץ, בכל לוח היו חריצים ישרים בצורת שורות ישרות. בשקית נפרדת היו אותיות דפוס בעברית, עשויות גומי. כל ילד יכול היה לסדר את האותיות להכניסן לשורות, כרצונו. ואז ניתן היה להדפיס את הטקסט, שיר או סיפור או סתם טקסט אחר.

לצורך זה היו מטבילים את הלוח בכרית. בכרית היה ספוג טבול בדיו כחולה. אחרי הטבילה אפשר היה להדפיס את הטקסט על ידי הצמדת הלוח אל ניר הדפסה. ילדים חיבורו שירים וסיפורים פרי דמיונם, בדיחות, וכו’.

  1. משחק הדמקה.

  2. משחק הלוטו.

  3. משחק איקס מיקס דריקס - מוגדר במילון עולמי לעברית מדוברת של דן בן אמוץ ונתיבה בן יהודה: מן משחק. מבלי לפרט! ואילו במילונם השני אין הגדרה. תאור המשחק בשרטוט = במדור התמונות.

  4. משחק הטלפון - טלפון אמיתי נמצא אצל תושבים מועטים. ילדים אילתרו טלפון פרימיטיבי במלוא המובן. שנת 1927. דירתנו ברחוב ליליינבלום 16 הפונה לרחוב מיכאל הקטן, שחיבר את רחוב ליליינבלום ליהודה הלוי.

חברי דניה קרינסקי, בנו של הרופא ד"ר קרינסקי, גר ברחוב יהודה הלוי, פינת רחוב מיכאל. אחד מחלונות דירתנו בליליינבלום 16, פנה לרחוב מיכאל. המרחק בין דירתנו לדירת קרינסקי היה, מחלון לחלון, כמאה מטר.

והנה דניה בא אלי ובידו 2 קופסאות פח של תה ליפטון שהיה נפוץ בתל אביב הקטנה. אגב, היה זה תה משובח העולה על התה של ימינו. היה ארוז בקופסאות נוצצות. דניה אומר שהקופסאות הן שפופרות טלפון. מנקבים חור בכל קופסא. מחברים חוט שפאגאט בין 2 הקופסאות. באורך רצוי. המרחק שבין 2 דירותינו - כמאה מטר. חוט שפאגאט מוזכר במילון בן אמוץ ובן יהודה הנזכר לעיל, ולהם התודה. מצויין שמקור המילה הוא גרמני. ומשמעות המילה: חבל דק לקשירה.

רחוב מיכאל שאורכו היה כמאה מטרים ולא היתה בו תנועה איפשר לנו למתוח את החוט המקשר בין 2 הקופסאות, בגובה הקומה השניה, שבה שכנו דירותינו.

בדחילו ורחימו חיכינו לניסיון הנועז, שיחת הטלפון. ניתן האות לפתיחה. דניה נוקש בקופסתו ואני מצמיד את אוזני לקופסא שבידי. והנה זה פלא. אני שומע צלילי קולו של חברי ואנו פותחים בשיחה. וכך המשכנו כל ימי חופשת הקיץ.

  1. משחק הסביבון בחג החנוכה - עוד משחק שחלף בימינו. יתכן שעדיין נפוץ בקרב אנשי בני ברק וירושלים החרדית ושאר הישובים הדתיים. בימינו בתל אביב של שנות העשרים והשלושים היה זה משחק אהוד שעסקו בו כל ימי החנוכה.

ראשית נטלו סביבון נאה שקנו בחנות צעצועים. על הסביבון היו חרוטות או צבועות אותיות: נ ג ה פ, קיצור המילים: נס גדול היה פה. גוף הסביבון היה מרובע. בכל דופן אות אחת. כל משתתף מניח כמה מעות בקופה. כל ילד בתורו היה מסובב את הסביבון עד שסיים להסתובב. אז בדקו מה האות שעל הסביבון.

האות ג’, פרושה גדול, כלומר נצחון מלא והזוכה היה נוטל את כל הסכום שבקופה. אז קיימו סיבוב נוסף אחרי שמלאו את הקופה.

האות ה’ זיכתה את הזוכה במחצית השלל.

האות פ’ - עליך לשלם לקופה.

האות נ’ - 0.

  1. נגינה - מתי מעט זכו בלימוד נגינה על כלי. רק בשנת 1928 הרשו הורי לשלוח אחד משני הבנים ללמוד נגינה בכינור. עד אז אילתרו רוב הילדים נגינה על מסרק. נוטלים מסרק ועוטפים אותו בניר שקראו לו פרגמנט. הצמידו את השפתיים למסרק והחלו לפזם מנגינות. נתקבל צליל מיוחד במינו. שעשוע זול וקל.

עוד כלי נגינה זול היתה הגרמושקה, כפי שכונתה בימים ההם, מפוחית הפה.

הבילוי הרביעי

קריאת ספרים היה תחביב ראשון במעלה, לילדים וגדולים כאחת.

אמי שהיתה ספרנית במקצועה, בשפות רוסית וגרמנית, דאגה לטפח בבניה את האהבה לספר.

הגננת צילה, שניהלה גן ילדים מודרני ברחוב ליליינבלום, ממש מול דירתנו בליליינבלום 16, היתה אשה מתקדמת, שניהלה גן מודרני עם עוזרתה, רבקה. שתיהן זכורות לטובה. צילה הנהיגה לימוד קרוא וכתוב כבר בגן הילדים, החל מגיל 5. להבדיל מהנוהג הקודם שאת מלאכת הקריאה והכתיבה, לימדו בגיל 6 בבית הספר. כך שבגיל 6 הייתי בשל לקריאת ספרים.

ראשית, אמי ניגשה איתי לרחוב הרצל, מרחק קצר מדירתנו בליליינבלום 16. שם הציגה לי את מר שמחה הולצנדלר, שהיה סוכן עיתונים וספרים. הולצנדלר עסק בהפצת עיתונים מכל הסוגים. כתבי עת מהארץ וחוץ לארץ. גם את העיתונים היומיים, חוברות וגם ספרים. ברחוב הרצל במעבר בין שני בתים, ליד פסג’ פינסק, היה לו מעין קיוסק.

אמי בחרה חוברת מסדרה שנקראה: ספריה קטנה לילדים, בהוצאת ישי אדלר ומורי לעתיד ש.ח. ברכוז. הסדרה החלה להופיע ביפו בשנת תרע"ו, כלומר 1916. עוד בימי השלטון התורכי. אמי רכשה מנוי שנתי. החוברות הופיעו אחת לשבוע במחיר פעוט.

במדור התמונות תצלום חוברת לדוגמה.

בשנת 1927 החלו להופיע חוברות “עולם הילדים” בעריכת א. סולודר. עתון שיצא אחת לשבועיים בירושלים. גם כאן פנינו למר הולצנדלר שהפיץ את החוברות שהיו מגיעות ברכבת מירושלים בימי חמישי.

ראה תצלום במדור התמונות.

עתון ילדים נוסף היה “עולם קטן”, בעריכת בן אביגדור ובהוצאת עתון שיצא בוורשה. את פועלו של בן אביגדור, אתאר להלן בסוף הפרק. הפכתי ללקוח קבוע בדוכנו של מר הולצנדלר. הייתי מתייצב באופן קבוע בימי חמישי וממתין למשלוחים מירושלים שבאו ברכבת ולמשלוח מיפו. עד כדי כך שמר הולצנדלר, שנראה לי אדם נוקשה, הראה לי חיבה ונתן לי במתנה תמונה על שקדנותי.

אלא שאין הקומץ משביע את הארי. את החוברות הייתי גומע במהירות. אמי שעודדה אותי ואת אחי לקרוא ספרים, יעצה לפנות לספרית הגמנסיה הרצליה, בה למדתי, ולשאול ספרים לקריאה. וכך עשיתי זמן מה.

מול הגמנסיה הרצליה בבית אחד ממייסדי העיר, עקיבא ויס, שכנה חנות הספרים הידועה של גברת פלאי, “מסדה”. אך מעטים יכלו להרשות לעצמם רכישה בחנות. ספרים קנו למתנות יום הולדת או בר מצווה.

וכאן תופעה והופעה של מוכרי ספרים המחזרים על הבתים, כרוכלים מכובדים. הם הציעו ספרים בתשלומים על מנת להקל על שוחרי הספרים. את ביתנו פקדו שניים מהם, שאני זוכרם עד היום, זה קרוב לשבעים שנה. הראשון היה לבוש בקפידה. בעל זקן תיש קצוץ ומטופח. מראהו כאחד הפרופסורים של אותם ימים. מרכיב משקפיים. אדם לא צעיר. ריחמתי עליו, שהוא נאלץ לכתת רגליו כשהוא נושא 2 ילקוטים גדולים מלאי ספרים, מבית לבית. אמנם מרבית בתי תל אביב היו בני קומה אחת או שתיים, אבל כבר נוספו בתים בני 3 קומות, כבית שבו גרנו בליליינבלום 16. גרנו בקומה השנייה. מדי חודש בחודשו היה מופיע ואמי קנתה ספרים של הוצאת אמנות. ספר לחודש, בתשלומים חודשיים. הספרים יצאו בשתי סדרות: סדרה זולה, שכריכתה נאה, אך עשויה קרטון. מחיר הכרך היה אחד עשר גרוש. הסדרה השניה יצאה בהידור עם כריכה משובחת ומחירה, 13 גרוש לספר. אמי העדיפה מטעמים מובנים את הסדרה הזולה.

כעבור זמן, הפסיק לבוא ואז הופיע מוכר שני, סוכן הספרים מר כחולי - היפוכו של הראשון. אדם נמוך קומה ושמנמן, צעיר מקודמו, רחב גרם וחסון, שערותיו שחורות. מר כחולי נראה כמורה. בוודאי נועד למלאכה טובה יותר. אך באותם ימים לא היו בררנים, ביחוד בשנים 1926 ואחריה, שנות משבר גרבסקי.

בימי המשבר רווחה הלצה:

ילד שמע שמדברים על משבר ופנה לאביו: מה פרוש משבר? ובמה נבדל מפרוספריטי?

האב: פרוספריטי משמעו: טקסי, יין נשים -

משבר: אוטובוס, גזוז, אמא!

הספריה העירונית שער ציון

בגיל 9 החליטה אמי לרשום אותי כקורא מן המניין בספריה זו.

על תולדות הספריה ראוי לעיין בספר “עיר וספר”, ספרית שער ציון, בית אריאלה, בעריכת אורה אחימאיר. בשנת 1922 הפכה ספרית שער ציון לספריה העירונית של העיר תל אביב.

אני התוודעתי לספריה זו בשנת 1928, בגיל 9, כשאמי הלכה איתי לרשום אותי כקורא. אותו זמן שכנה הספריה ברחוב הרצל, פינת אחד-העם, בביתו של מר פולק, ממש מול גמנסיה הרצליה. לימים שכנה בקומה הראשונה החנות לספרי משפט של מר בורסי. בבואנו להירשם לספריה, עלינו לקומה השניה. שם הכרתי לראשונה את מנהל הספריה המזוקן, אברהם כהנא ואת הספרנים אברהם צוק ושמעון ארנסט. נרשמתי כקורא מן המניין והתחלתי להחליף ספרים עד 1932.

רוב הקוראים היו מבוגרים והיחס לקוראים הצעירים היה קורקטי אך לא למעלה מזה. ואכן, העיתונאי הוותיק, גבי צפרוני מספר שבאולם הספריה ובחדר ההמתנה, נהגו להיפגש כמה מזקני העיר ששוחחו ביניהם והקימו רעש ואז המנהל הייקי היינריך לווה דאג לסילוקם ואז עברו להתכנס בשדרות רוטשילד. (הערה: המנהל היינריך לווה - מראשוני התנועה הציונית בגרמניה, עלה ב–1932 ונתמנה מנהל הספריה). אלה הם ראשוני חובשי הספסל משדרות רוטשילד, אנשי “פרלמנט רוטשילד”. לכן שמחתי לידיעה שהנה נפתחה ספריה מיוחדת לילדים, ספריה פרטית, היא ספריית אקסלרוד - אדם יחיד במינו שראוי להנציחו.

ספרית הילדים של אקסלרוד

אמי הודיעה לי שתרשום אותי כקורא בספרית אקסלרוד. הספריה היתה ברחוב אלנבי, דומני שהכניסה היתה במעבר בין שני בתים, שהוליך לחלק האחורי בחצר. שם הובילו מספר מדרגות לחדר גדול, מלא ספרים. אמי שלחה אותי לבדי, להירשם בספריה. הרושם הראשון היה מדכא. אני אהבתי את הכריכות הנאות וספרים נאים והנה המון ספרים, לכל אורך הקירות ולכולם כריכה אחידה ופשוטה, כריכה בצבע אפור כהה ומדכא.

את הרושם המדכא הפיג האיש עצמו. ליד שולחן ישבה דמות של מורה מקריח. שערותיו ג’ינג’יות. ראשו מגולח במקצת. לבוש כחבר קיבוץ של אותם ימים: מכנסי חאקי וסנדלים. למעשה רוב ימות השנה היה לבוש כך. תחילה גם כאן התאכזבתי. דמות די תמהונית. אך הנה האיש מחייך אלי, מזמינני לשבת מולו, ומתחיל בחביבות לתהות על קנקני: מה אני קורא, איזה ספרים אהודים עלי. שיחת רעים. אמרו שהוא מורה לשעבר. מיד נפלתי שבי ונרשמתי כקורא בנפש חפצה.

נטלתי ספר שהמליץ עליו. ואני כתולעת ספרים אצתי הביתה וקראתיו. למחרת אני חוזר ומבקש ספר. הוא תוקע בי זוג עיניים תמהות: מה, כבר גמרת? עניתי בחיוב. נו - אומר הוא - הבה נראה. והחל לחקור אותי על פרטי עלילת הספר ועמדתי במבחן. התפעל משקדנותי ומאז הפכנו לידידים. דרכו היתה להקפיד שהילד לא ימהר ויעכל את תוכן הספר. לא חס על זמנו וניהל שיחה על כל ספר, שיחה מאלפת של מחנך מעולה. אהב את קוראיו הצעירים.

בחוברת יובל החמישים לתל-אביב בעיתון “גזית” בעריכת טלפיר מצאתי כתבה של שלמה טנאי, המשורר והסופר. ממנו למדתי שתחילה היתה הספריה ליד קולנוע אופיר.

אני הכרתי את אקסלרוד בחנות חדר, כלשונו של טנאי, ברחוב אלנבי. הוא מתאר ביד אמן, כיצד אקסלרוד היה שואל שאלות מי שהחזיר ספר כעבור יום. שאלות מביכות. היה מתעניין אם הילד קרא ומה הבין. היה כמו מחנך. רצה שלא נרמה אותו ובעיקר שלא נרמה את עצמנו, אומר טנאי. כולנו קוראיו הצעירים, ביניהם חברים סופרים לעתיד, זכרנו לימים את הפרט הזה. וכאן מזכיר טנאי את העפרון של אקסלרוד.

לא אשכח את העפרון. אקסלרוד ניהל כרטיסיה של הקוראים ובה ציין את שם הספר. סימן את שם הקורא. תאריך מסירת הספר. וכל זה בעפרון פשוט, שהיה בשלב הגמר. כלומר נותרה ממנו שמינית שבשמינית. חשבנו שהוא קמצן להחריד. אך יתכן שעשה זאת מטעמי נוחות משום שהעפרון היה טחוב מעל לתנוך אזנו, והיה מורידו כשביקש להשתמש בו.

הוא הטיף לילדים את חשיבות הקריאה, לכל החיים. ראה בתפקידו - יעוד. נטל תפקיד של מחנך ואכן היה מורה במקצועו - מעין יאנוש קורצ’אק.

טנאי מוסיף שהקוראים למדו מאקסלרוד לקרוא ספרים ולא רק להחליפם, וכך קריאת ספרים הפכה להרגל.

שאבתי עידוד מדברי מר טנאי בשבחו של אקסלרוד כפי שניסיתי בכוחותי אני. יהי זכרו של אקסלרוד המחנך, ברוך ומבורך.

היתה זו ספרית הילדים הראשונה בעיר ובה ממיטב ספרי הילדים של אותה תקופה.

לקראת סיום לימודי בגמנסיה הרצליה ב–1936, סיימתי את החלפת הספרים. ומאז החלה תקופת רכישה של ספרים, תחביב יקר ומהנה.

לאחר מסירת רשימתי להדפסה, בחמישי לספטמבר 2003, מצאתי בעתון “הארץ” מכתב לעורך מאת אלי תומר. לדבריו, במכתבו, זכרונות מספריית אקסלרוד, היתה הספריה ברחוב אלנבי 67 ליד אגרו בנק. הוא מספר על דמותו של אקסלרוד: את הספר הראשון החזיר לאקסלרוד, למחרתו. כאשר בא להחזירו עשה לו אקסלרוד בחינה כפולה. אחת פירושי מילים והשניה, על תוכן הספר. כשנודע לאקסלרוד שהקורא הצעיר גר בשבזי והולך ברגל הלוך וחזור, השאיל לו 2 ספרים שלא יצטרך לבוא יום יום. אכן כזה היה האיש המופלא. כל העת היה עסוק בכריכת ספרים ובטיפוס על הסולם להחזיר ספרים למקומם.

עד כאן תאורו של אלי תומר.

ראוי לציין שתחביב קריאת ספרים לא היה נחלת ילדים ובני נוער בלבד. אלא שמרבית תושבי תל אביב הקטנה היו יוצאי ארצות אירופה המזרחית, והם גדלו על הספרות הרוסית, הפולנית והגרמנית. לי זכורה חנותם של בני הזוג איזרסקי. ספריה עשירה בשפות הזרות, בעיקר רוסית ופולנית וכן בגרמנית. חנותם היתה ברחוב גרוזנברג, מול קולנוע אופיר. הספריה היתה גם מקום מפגש לעולים.

אמי גם היא היתה בין הקוראים המושבעים של ספריה זו.

ספרי ילדים בתל-אביב הקטנה ובשנות השלושים

תקצר היריעה. אציין בקצרה את הספרים המקובלים האהודים באותם ימים. לילדים קסמו ספרי מלחמות, הרפתקאות ומסעות.

מעניין שספרי הסופר הפולני הנריק סנקביץ היו אהודים מאוד, למרות שרובם עוסקים במלחמות השחרור של פולין. באנציקלופדיה לספרות כללית וישראלית, בעריכת ברוך קרוא, מובאים פרטים על סופר זה, בערך “שנקיביץ הנריק”. נאמר, שהיה אחד הסופרים הפולנים המפורסמים ביותר בספרות העולמית וזכה בפרס נובל על ספרו “קוו ואדיס”. עיקר פרסומו בפולין היו הרומנים ההיסטוריים על מלחמת השחרור הפולנית.

בני הנוער בלעו בשקיקה את הטרילוגיה “באש ובחרב”, “המבול” ו“פאן וולודיובסקי”. אולי קסמו לנו סיפורי הגיבורים במלחמת השחרור הפולנית ותאורי הקרבות של סופר מחונן זה. גם ספרו “קוו וואדיס”, הספר שזיכהו בפרס נובל, היה להיט בתל אביב הקטנה. וכן הספר “בישימון ובערבה”.

ספריו של הסופר הרוסי ניקולאי טולסטוי כבשו את כל העולם. בין הלהיטים שקסמו לילדי תל אביב היו ספרי המלחמה.

  1. “הקוזקים”, שיצא בתרגומו של מורנו האהוד, בגמנסיה הרצליה, המשורר דויד שמעוני מורי לתנ"ך.

  2. "“חגי מורט”.

  3. “השבוי מקווקאז” בתרגומו של הסופר אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ, מזקני הסופרים בתל-אביב הקטנה.

מהספרות הרוסית זכורים לי גם:

“בלי לשון לקורולנקו” - תרגום אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ, תרפ"ח, תל-אביב, הוצאת דפוס אחדות.

“הנגן העיוור”, קורולנקו, תרגום דרויאנוב.

בימים ההם לא נהגו לתת שיקים לבר מצווה וגם לא לחתונה. ספר זה קיבלתי כמתנת בר-מצווה משכנים שמולנו, בשנת 1923, והוא שמור עמי עד היום, בספרייתי.

כאמור, תקצר היריעה. אין מדובר במחקר, אלא בזכרונות. אציין מה שנחרט בזכרוני. למשל:

ספרה של ג’ורג’ אליוט: “דניאל דירונדה” - ספר שקסם במיוחד לילדי ישראל. אוריאל אופק בספרו “לקסיקון אופק לספרות ילדים” מציין שדויד פרישמן תרגם את הספר כבר בשנת 1893. וב–1935 הופיע בעיבוד לילדים, על ידי א. בן אור.

עוד מהספרות האנגלית: “דויד קופרפילד”, “שתי ערים” ואחרים. אופק מציין שסיפורי דיקנס לילדים הופיעו רק ב–1952 בעיבודו של ברוך קרוא.

ספרי ז’ול וורן. אוריאל אופק בספרו “עולם צעיר” אומר, שעד היום וורן הוא בין הסופרים האהובים ביותר בעולם ובין המתורגמים ביותר, גם בעברית.

בין הלהיטים הבולטים אצלנו היו:

“ילדי רב החובל גרנט”.

“סביב הארץ בשמונים יום”.

“עשרים אלף מיל מתחת למים”.

כאמור, תקצר היריעה. אוסיף רק להיט אהוד ביותר:

“מיכאל סטרוגוף” - שתורגם על ידי מורנו בגמנסיה הרצליה, י.ל. ברוך. התרגום יצא לאור ב–1930. עוד קודם לכן הוצג הסרט “מיכאל סטרוגוף” בראינוע “עדן”, בהשתתפות הכוכב איבן מזוחין שזכה להצלחה עצומה בתל-אביב הקטנה.

אעבור בקצרה על כמה ספרים הזכורים לי לטובה - ספרים שהיו להיטים בקרב ילדי תל-אביב של אז.

מהספרות הנורבגית:

ספרי קנוט המסון. באנציקלופדיה לספרות כללית וישראלית, בעריכת ברוך קרוא, מקדיש לו העורך פרק ארוך, עמודים 646 עד 651. המסון 1952–1859 זכה לפרסום עולמי וקיבל פרס נובל ב–1920. גם בעירנו זכה לפרסום רב.

במיוחד זכו לאהדה רבה ספרו: “הרעב” - הספר תורגם לעברית בוורשה תרנ"ט על ידי אלחנן סגל.

“ברכת האדמה” - הספר שבזכותו קיבל את פרס הנובל. תורגם על ידי ניסן טורוב, וורשה תרפ“ב, תל-אביב, תש”ז.

ספרי יוהאן בויר. יוחנן טברסקי בפרק על סופר נורבגי זה, בלקסיקון ספרות העולם, כרך ראשון, בעמוד 225 ואילך מציין את ספריו החשובים ביותר. שניים מהם היו בין הספרים החשובים בשנות העשרים והשלושים והם: “הרעב הגדול”, ו“המהגרים”. “הרעב הגדול” תורגם על ידי י. פישמן, תל אביב. “המהגרים” תורגם על ידי ד. קמחי, תל אביב, תר"ץ.

אותם ימים לא עלה בדעתי - שאזכה לראות את ביתו של סופר מהולל זה - ואת הביקתה שבה ישב וכתב את ספריו. מעשה שהיה כך היה:

שכננו בשכונת תל-גנים, ברמת גן, יצא לשנת שבתון, והשכיר את ביתו לזוג מנורווגיה. התברר שהוא בנו של הסופר. הוא שהה בארץ כנציג האו"ם לתעשייה. התפתחה ידידות רבת שנים, וכשעזבו למולדתם - כעבור שנים - הזמינו אותי את אשתי ובתי - להיות אורחיהם באוסלו. ושם ראינו את בית הסופר, שבו התאכסנו, כפי שציינתי לעיל.

אמנה בקצרה עוד כמה להיטים:

“פינוקיו” לקרלו קולודי, שאוריאל אופק מכנהו כגדול סופרי איטליה לילדים. הספר תורגם על ידי ישראל דושמן ויצא ב–1931.

להיט נוסף מאיטליה היה הספר “הלב” של אדמונד ר’ אמיציס. בתחילת שנות העשרים היה זה אולי הספר האהוד ביותר על ילדי העיר. תורגם על ידי י. הלמן בתרפ“ב כסיפור לבני הנעורים, ועל ידי מ. מבשן בוורשה, בשנת תרפ”ב.

“איבנהו” לוולטר סקוט.

“סיפורי דוליטל הרופא” ליו לופטינג האנגלי. הסיפורים על הרופא התמהוני שנטש ריפוי בני אדם והפך לרופא חיות לאחר שלמד את שפת החיות.

באנציקלופדיה של אוריאל אופק מצוטטת הערכת הסופר יו וולפול שסיפורי דוליטל הם היצירה הקלאסית הראשונה לילדים מאז “עליסה בארץ הפלאות”. יצירה שזכתה להצלחה בלתי רגילה ברחבי העולם. גם בארץ הפכה ללהיט. תרגום ראשון לעברית הובא בעתון “עולם הילדים” בעריכת א. סולודר שעליו הייתי מנוי כאמור לעיל. התרגום הופיע ב–1927.

“אי המטמון” לרוברט סטיבנסון - אוריאל אופק אומר שזהו אחד מספרי ההרפתקאות האהובים ביותר על הילדים בעולם כולו. הספר תורגם לעברית על ידי י. פישמן ב–1926 ומיד עם הופעתו כבש את ליבות הילדים.

להיט נוסף היה ספרו של מרק טווין: “הרפתקאות תום סויר”.

וכן ספר המאורעות “הקלברי פין”, שתורגם על ידי הלפרין ב–1926 ועל ידי י. קרני ב–1928 ומאוחר יותר על ידי אוריאל אופק.

להיט נוסף היה ספרו של האנגלי דניאל דיפו: “רובינזון קרוזו”. אוריאל אופק המנוח, בספרו “עולם צעיר”, עמוד 227 מציין שספר זה הוא הסיפור האהוב ביותר על הקוראים הצעירים ברוב ארצות העולם.

“איבנהו” לוולטר סקוט היה להיט נוסף. תורגם, בין היתר על ידי מ. בן אליעזר באודסה, 1916.

“הלורד פונטלרוי הקטן”.

הנס כריסטיאן אנדרסן הדני, בנם של סנדלר וכובסת, שאופק מגדירו כגדול מספרי האגדות בתקופה החדשה, וספריו תורגמו לכל לשונות אירופה זכה להצלחה רבתי גם אצלנו. יעידו התרגומים הרבים של אגדותיו, כמפורט בספרו הנ"ל של אופק, בעמודים 66 ו–67.

אריך קסטנר - אופק מגדירו כגדול סופרי הילדים בדורו. מוקדש לו מאמר גדול בספרו “עולם צעיר”, עמודים 363 עד 366. מצויינים התרגומים הרבים לעברית. חלק הופיעו לאחר שנות השלושים.

מהתקופה של שנות העשרים זכורים לי הלהיטים: “פצפונת ואנטון”, “הכיתה המעופפת”, 1933, ו“אמיל והבלשים”, 1934 בתרגום וולפובסקי 1936.

“טיל אוילנשפיגל”, 1938.

קופר ג’יימס - הסופר האמריקאי כבש את ליבות הילדים בעירנו בלהיט “המוהיקני האחרון” שיצא כבר בוורשה בתרגום מקוצר של י.ב. לבנר בשנת 1887.

האחים גרים - מלקטי האגדות המהוללים ביותר. עיין אופק שם בעמוד 198 ו–199. לא היה ילד בתל אביב הקטנה שלא קרא את ספרי האגדות שלהם. החל ב“כיפה אדומה”. נפוץ היה ספרם שתורגם לעברית על ידי ח.א. קרופניק בשם “סיפורי מעשיות האחים גרים”, 1921.

וישנם עוד ספרים רבים שנשמטו מזכרוני, והרי לא מדובר במחקר אלא בזכרונות.

כעת אעבור לספרותנו המקורית בשפתנו העברית.

רבים יצאו בגולה, ברוסיה, בפולין, וארצות מזרח אירופה האחרות, בברלין ובוינה וכמובן בארצנו. אמנה רק כמה הזכורים לי במיוחד:

  1. “אהבת ציון” לאברהם מאפו, שאוריאל אופק מגדירו כספר המרשים והמשפיע ביותר במאה התשע עשרה והוא אבי ספרות הילדים הקלאסית בעברית. ואחריו “אשמת שומרון” ו“עיט צבוע”.

  2. שלום עליכם - סדרה של 10 חוברות לבני הנעורים בעריכת ברקוביץ, 1926.

  3. ספרי א.ש. פרידברג. אוריאל אופק בספרו “לקסיקון לספרות ילדים” אומר שפרידברג היה הסופר העברי הראשון שהעניק לקוראים הצעירים סיפורים היסטוריים רחבים, מההיסטוריה שלנו. זכורני שהספר “זכרונות לבית דוד”, היה מופיע בכונניות הספרים של רבים מבתי תל אביב. היה מקובל כמתנת יום הולדת או בר-מצווה. אז היינו סבורים שהספר, מעשה ידיו של פרידברג, והנה אופק מספר שספר זה ואחיו “עמק הארזים”, שאף הוא היה להיט, הם למעשה תרגום ועיבוד. הראשון של צ.ה. רקנדורף והשני של גריס אגולר.

מתוך סקרנות חיפשתי ומצאתי פרטים על אותו רקנדורף שלו מגיעה זכות הבכורה. בעמוד 714 ל“עולם צעיר” - אנציקלופדיה לספרות ילדים של אופק - נאמר: ריקנדורף, צבי חיים (הרמן) יליד מורביה. סופר ומלומד יהודי. 1875–1825. מרצה ללשונות שמיות והיסטוריה באוניברסיטת היידלברג. את ספרו “מסתרי היהודים” פירסם בגרמנית והוא מבוסס על מקורות היסטוריים. והוא שעובד ותורגם על ידי פרידברג.

  1. זכור לטוב גם ש. בן ציון, אביו של הצייר נחום גוטמן, הראשון לחדש את הספרות החינוכית כדברי ביאליק, כמסופר בלקסיקון של אופק. השתתף ביסוד “מוריה”. בין היתר ערך את הירחון לנוער “מולדת” ו“עולם הילדים”. כתבים לבני הנעורים שיצאו בהוצאת אמנות בשנת תרפ"ג, מצויירים על ידי בנו (נחום גוטמן). עיין אופק, שם.

אופק מציין שלדברי ביאליק היה בן ציון הראשון שחידש ספרות חינוכית לילדי ישראל והיה בין משתתפי הוצאת “מוריה”. הוא שערך את הירחון “מולדת”, ירחון לבני הנעורים, שיצא ביפו בשנת התרע“א. תמונת הגליון הראשון ופרטים ניתן למצוא בספר ”אור ראשון“, לדוד מלמד בהוצאת ”ידיעות אחרונות“. בהדבק זה מצאתי שדוד מלמד מציין בעמוד 42 לספרו הנ”ל שהעיתון היומי הראשון לבני הנעורים יצא לאור על ידי ישראל טביוב בשנת 1908 בעיר ווילנה.

אופק מספר שבשנת תרפ“ג כונסו יצירותיו של בן ציון לילדים ב”כתבים לבני הנעורים" בחמישה כרכים, ובהם ציורים של הבן נחום גוטמן. כרכים אלה היו בביתנו ובמהלך נדודי דירות, אבדו, למרבה הצער.

  1. ספרי המו“ל והסופר בן אביגדור אברהם, הוא שלקוביץ אברהם. שמו היה ידוע גם לילדי תל אביב. אין טוב מלעיין בספרו של אוריאל אופק, ”לקסיקון אופק לספרות ילדים“, בעמוד 89. בן אביגדור היה סופר, עורך ומו”ל עברי. ב–1891 החל לפרסם סיפורים ושירים בעברית ב“המליץ”. בקיץ 1891 החל להוציא את סדרת ספרי אגורה שנועדה להקנות ספרות יפה בעברית להמון העם. אחר כך השתתף ביסוד הוצאת הספרים “אחיאסף”. ההוצאה שהוציאה את “זכרונות לבית דוד” של פרידברג שהוזכרו לעיל. אחר כך ייסד את הוצאת “תושיה” הידועה, ובה הופיעו כ–300 חוברות בסדרות לילדים. השתתף ביסוד עתון הילדים “עולם קטן” שהיה אהוד על ילדי תל-אביב.

אופק אומר שבן אביגדור היה האיש שהצליח להוציא למרחב את ספרות הילדים העברית. נאמר עליו שרוב הילדים חייבים לו תודה. היום ספק אם יש מניין אנשים שזוכרים את פועלו הרב. אך ילדי תל אביב בשנות העשרים והשלושים זוכרים לו חסד נעוריו וחסד הספרים והחוברות שהוציא לאור והפיץ בגולה ובארץ. בין היתר גם חיבר סיפורים משלו. אכן דמות מופלאה שראוי להנציחה.

בן אביגדור נפטר בקרלסבד בשנת 1921, כשבא להשתתף בקונגרס הציוני. בשנת תשכ"ד הועלה ארונו ארצה ונטמן בתל אביב.

ועל כל אלה חיבר ופרסם סיפורים משלו ובסדרת “ביכורים” הופיע ספרו “דון מיגואל” ב–1907, על קורות צעיר יהודי בימי גרוש ספרד.

  1. סופר אהוד על ילדי תל אביב היה יעקוב חורגין. חורגין היה יליד הארץ. נולד ביפו ב–1898. שרת בצבא הטורקי ואחר כך היה מורה ולבסוף פרופסור לספרות עברית בבר-אילן. פרטים על אישיותו וספריו ופועלו הספרותי, מובאים בספרו של אופק הנ“ל, בעמוד 270. אני זוכרו לטובה מספריו: ”חומת אגריפס“ ו”הקנאים הצעירים“. לאחריהם הוציא שורה של ספרים היסטוריים וקינח בספרי בלשים לנוער. הוא שערך את השבועון ”בוסתנאי“ לנוער, שהופיע משנת 1935 ועד 1939. שבועון מעניין שנמניתי על קוראיו ובידי חוברות מאותו עתון. הוא כתב גם פרקי זכרונות על תל אביב. חלק מהם פורסמו בחוברת היובל של העיתון ”גזית“. חומר נוסף על חורגין נמצא באנציקלופדיה של דויד תידהר, ”האנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו".

  2. אסיים בדמות נשכחת שראוי להציב לה זכר: משה בן אליעזר. אופק בספרו “עולם צעיר” מספר שבגיל 20 עבד במערכת עתון “הזמן” בעיר וילנה. אגב, עתון עברי יומי זה נוסד על ידי הסופר והעיתונאי בן ציון כץ. סופר וחוקר ועיתונאי שלחם למען עתון יומי בעברית ברוסיה. מומלץ לקרוא את ספרו על אנשים ועיתונים: “עיתונים ואנשים” בהוצאת צ’ריקובר, תל אביב, 1983.

בן אליעזר החל בסיפורי ילדים שפירסם בעתון “הזמן”. פרסם סיפורים לילדים ב“עולם קטן”. אופק אומר שבן אליעזר שקד במשך 33 שנים על הרחבתה של ספרות הילדים העברית. פירסם מאות סיפורים מקוריים, מתורגמים ומעובדים בעיתוני הילדים. עמי שמור ספרו המרתק “עולם עובר” וכן “דון יוסף נשיא”. תרגם את “איבנהו” לולטר סקוט ו“דוד קופרפילד” לדיקנס.

ערך ותרגם את הספר “תולדות ארמיניוס ומברי ומסעותיו בארצות המזרח” שיצא בהוצאת אמנות, פרנקפורט על נהר מיין, מוסקבה ואודסה, במסגרת “ספריה לכל”. הספר מנוקד ונועד לבני הנעורים. ואמברי שהיה, בין היתר, פרופסור לשפות המזרח עורך עתון בקונסטנטינופול ואיש סודו ויועצו של הסולטן, סייע להרצל במגעים עם הסולטן. בידי שמור עדיין עותק מהספר.

מסתבר שתל אביב הקטנה זכתה להעניק לילדיה ספרות משובחת הן מתרבות העולם והן מתרבות עם ישראל.

הבילוי החמישי – האזנה לגרמופון

כבר בזמן שנולדתי, בשנת 1919 היו מכשירי גרמופון, אך מעטים רכשו אותם. הם היו נפוצים בכל בתי הקפה הערביים. תמונת המכשיר היתה מופיעה על תקליטיהם של חברות התקליטים.

מול צלמנית סוסקין, ברחוב הרצל, היתה חנות לכלי מוסיקה, תווים ותקליטים של המוסיקאי מר קובלסקי. מנהלה היה מר אזגור, דומני שהיה חתנו של קובלסקי.

בשוק נפוצו תקליטים של חברת “His Master’s Voice”, חברת קולומביה, חברת דקה, חברת ויקטור ואחרות. תקליטים מכל הסוגים: מוסיקת ריקודים, מוסיקה קלה, סימפונית ואופרטות וגולת הכותרת - אופרות.

כל התקליטים היו במהירות של 78 סיבובים לדקה. רק מאוחר יותר הופיעו תקליטי לונג פליי (Long Play), לעומת הקודמים שנקראו שורט פליי (Short Play).

הופעת התקליטים החדשים היתה מהפכה לחובבי התקליטים. יצירות שכללו 6 תקליטים מהקודמים, הועלו על 2 תקליטים בלבד. חסכון באיחסון. איכות הצליל השתפרה לאין הכר.

הבילוי השישי – ריקודים

בתחילת שנות העשרים, מלכו בכיפה ריקודים עממיים ובראשם ההורה. אך באותה עת, גם הופיעו ריקודים בורגניים. ריקודים סלוניים, כמו הטנגו, הפוקסטרוט, הסלו פוקסטרוט, הוואלס, ואחרים. אלה זכו להצלחה, עד שקמו בתי ספר לריקודים.

הראשון הזכור לי היה בית ספרו של סמי. אחריו פתח הנס גוט - בית ספר שזכה גם הוא להצלחה רבה. הנס גוט גם פירסם ספר שעותק ממנו נמצא בידי: “הנס גוט. שעורי ריקוד - תענוג”. בהקדמה נאמר, בין היתר, שמר גוט זכה במדליות כסף וזהב באירופה, חבר ובוחן באקדמיה למורי ריקוד בגרמניה ונשיא ההתאחדות של מורי הריקוד בארץ ישראל. שנת ההוצאה של הספר, לא צוינה.

הבילוי השביעי – עידן הרדיו

עד 1924 לא היה חשמל בתל אביב הקטנה. תחנת החשמל של רוטנברג החלה לפעול ב–1924. מרבית התושבים לא אצו להשתמש בחשמל.

לראשונה זכינו באור חשמל, בשנת 1927, כשעברנו לדירתנו ברחוב ליליינבלום.

אז כבר החלו להופיע מכשירי רדיו. הרדיו הביא מיפנה גדול בחיים התרבותיים. בעיקר בתחום המוסיקה. החלו להאזין לתחנות הרדיו של קהיר, בוקרשט, סופיה, ברלין ווינה, בהן הושמעו קונצרטים, אופרות ואופרטות, וכל מיני מנגינות. תחנת השידור של פלשתינה א"י החלה לשדר רק ב–1936. עד אז הסתפקו בתחנות שהזכרתי.

מקובלים היו שידורי רדיו קהיר בימי א’, בהם שודרה מוסיקה קלאסית, בביצוע תזמורת סימפונית של רדיו קהיר. בעוד שבתחנות האחרות יכולנו להאזין למוסיקה כלבבנו, בכל ימות השבוע. ההאזנה לרדיו הפכה לתחביב נפוץ לאלה שיכלו להרשות לעצמם, קניית מכשיר רדיו.

בשנת 1928 זכינו לראות ולשמוע את מכשיר הרדיו הראשון. קרוב משפחתנו, דויד מטלון, היה אביהם של בעלי הפירמה “אחים מטלון”, ברחוב יפו תל אביב. אבי היה בקשרים הדוקים עם דויד ואשתו ויקטוריה והבנים אברהם, יצחק, יעקוב, יוסף, שהיה חבר כיתתי ובנימין, בן הזקונים. אלה היו בעלי הפירמה שהיתה יבואנית של מצרכים שונים וביניהם מכשירי רדיו. ייבאו גם תרופות ובהם משחת פנטרו נגד נזלת. ובכן, אבי מופיע יום אחד בשנת 1928 עם סבל שהוביל מכשיר רדיו. ומאז התחלנו להיצמד למכשיר ולהאזין בשקיקה. בין היתר, גילינו את הקונצרטים של הזמר הנודע יוסף שמידט, הן בקונצרטים קלסיים והן בשיריו הנפוליטנים שהפכו ללהיטים עולמיים ולהיטי אופרטות. על יוסף שמידט - אספר בפרק נפרד.

הרדיו הפך ללהיט עד בוא עידן הטלוויזיה.

שבתות ומועדים בתל-אביב הקטנה

זכור לי כילד, שבשנות העשרים הקפידו פרנסי העיר על שמירת שבתות וחגים. בערבי שבת וחג, היה שומר המסילה של הרכבת מיפו, ללוד וירושלים, מוריד את שער המחסום ברחוב הרצל, המחסום שחסם את המעבר לרכב ולאנשים. המסילה עברה בקטע שבין פינת יהודה הלוי לדרך יפו תל אביב.

בשנות העשרים המוקדמות גרתי בבית שרת, פינת יהודה הלוי, הרצל. עשרות מטרים משער המסילה. אני זוכר את שומר המסילה, שישב בסוכה והיה ניגש להוריד את המחסום כל פעם שהרכבת היתה אמורה לחלוף.

בספר, “סיפורה של הגמנסיה הרצליה”, מתאר חיים רזניק (רזילי) תאור של כניסת השבת בשנת 1914, תאור המשקף גם את שנות העשרים. אני מצטט: “בכל ערב שבת היו מותחים שרשרת ברזל כבדה לרוחב רחוב הרצל בכניסה לתל אביב מעבר לפסי הרכבת ושום כלי רכב, קרי עגלות, כי מכוניות עדין לא היו בארץ, לא הורשה לעבור בשבת, בחוצות תל אביב”. ראה עמוד 75, בספר שצוטט.

כאן מספר רזניק על תעלול שעשו כמה מתלמידי הגמנסיה.

בשבת אחר הצהרים, ראו את הקונסול הרוסי, שמושבו היה ביפו, צועד בגאווה בכיוון בית דיזנגוף. העגלון שלו והכרכרה נשארו בעברו השני של שער המסילה. וזה סיפור המעשה: אחד התלמידים ניגש לעגלון הערבי שהמתין לאדונו, ומסר לו בשמו של הקונסול, שאל לו להמתין לאדונו ועליו לחזור ליפו. לא קשה לשער את תגובת הקונסול כשלא מצא את עגלונו.

כניסת השבת

בימינו נהוג להודיע על מועדי כניסתם של שבת וחג בעיתונות. בתל אביב הקטנה נהגו להכריז על כניסת השבת וחג בזו הדרך:

זמן די רב לפני המועד, סובבה בחוצות העיר הקטנה, כרכרה ובה ישב איש הרבנות, לבוש חליפה שחורה ומגבעת שחורה. בידו החזיק חצוצרה, ומדי פעם היה תוקע בחצוצרה וצועק: “שאבֶס”. אות אזהרה לבעלי העסקים להתחיל במלאכת הסגירה. רובם לא היו ממהרים וכל בעל עסק ניסה להתמהמה ולהספיק למכור בטרם יסגור.

האחים אליהו - בסידרת הגלויות שלהם על תל-אביב מנציחים את הכרוז והכרכרה שלו. בספרה של גלילה אוריאל - “ימים של זהב” - מובאת תמונה של כרוז אחר - ללא כרכרה, מתקופה מאוחרת יותר. ראה: עמוד 32, שם.

אט אט נסגרו כל העסקים ודממת שבת וחג החלה. איש איש מיהר לביתו כדי להתכונן לקבלת השבת, שאותה כיבדו רוב תושבי העיר, גם החילוניים ששמרו עדיין על מסורת ישראל.

ראשית נהגו רוב הגברים לפשוט על החנויות או הקיוסקים והדוכנים למכירת פיצוחים. אכילת פיצוחים בשבת וחג היתה מעין פולחן בימים ההם.

רוב הגברים נהגו לקיים מצוות רחצה, ערב שבת וחג. במרבית הדירות של המעמד הבינוני ולמעלה, היו חדרי אמבט. דוודי שמש וחשמל, טרם נולדו. המתקן לרחצה היה מורכב מדוד פח צבוע בלבן. בתחתיתו פתח שבו היו מכניסים גזרי עץ שהדליקו אותם, או יש שהשתמשו בפרימוס, כדי לחמם מים לאמבטיה. המתקדמים יותר נהגו לחסוך את טירחת גזרי העץ והפרימוס האימתני ורכשו מוצר מתקדם. שקיות מזוט יבש. חומר הצתה מעולה. מציתים גפרור והשקית החלה לבעור באש קלה ושלווה.

אך לרבים מתושבי העיר לא היו אמבטיות, בשנות העשרים. הסתפקו במקלחות קרות. הרוב, כמנהג הגלות, היו פונים לבית מרחץ. בו גם נהנו מעיסוי והלקאה בזרדים בידי בלן. גם הערבים נהגו מימים ימימה, בימי הטורקים, להשתמש בבתי המרחץ - החאממים.

זכור החמאם המפורסם ביפו. בתל אביב היה בסביבת רחוב פינס, מאחורי בתי שלוש, בית מרחץ של הרבנות בהנהלת הרב קרינסקי, מי שהיה ראש ישיבה בליטא, אביו של הרופא ד"ר קרינסקי.

בילויים בערבי שבת וחג

  1. משחק הקלפים: בילוי של “עמך”, היה משחק הקלפים. כזכור רדיו ולא כל שכן טלוויזיה לא היו עדיין. משחק הקלפים היה שעשוע נפוץ. המשחק המקובל היה משחק הרמי.

  2. מסיבות רעים: בילוי שני היה מסיבות או מפגשי רעים לאחר ארוחת הערב. היו בתים שבהם היה פסנתר. שוחחו שיחות רעים, ניגנו ושרו.

  3. הקאזינו: בילוי נוסף היה בעיקר, לבעלי היכולת. יציאה לקאזינו גלי אביב ובילוי מהנה בבית קפה מפואר זה, שעליו כבר הרחבתי את הדיבור בפרק על שפת הים.

  4. הרצאות: תל אביב הקטנה, על אף מספר תושביה המועט, היתה מלאת חיי תרבות. הצלחה רבה היתה לערבי ההרצאות של הדוקטור יעקוב בלובשטיין סלע.

על פועלו הרב של איש מופלא זה, שהיה אחיה של המשוררת רחל, ראוי לעיין בספר רב הערך: “עשרים השנים הראשונות” ספרות ואמנות בתל אביב הקטנה. 1929–1909. בעריכתו של א.ב. יפה. הוצאת קרן תל אביב לספרות ואמנות והוצאת הקיבוץ המאוחד, תש"ם.

טוביה כרמל, בפרק “מועדוני תרבות וחיי בוהמה”, בעמוד 245, מעלה על נס את תרומתו הכבירה של ד“ר סלע בלובשטיין לחיי התרבות בתל אביב הקטנה. הוא מספר, בין היתר, שבלובשטיין סלע עלה ארצה ב–1920, והתמסר להפצת תרבות והשכלה בעם. הוא פתח בהרצאות בבית ברנר - בערבי שבת וחג - בתום הארוחה במטבח הפועלים שהיה בבית ברנר. נתמזל מזלו וחברת ”גאולה“ העניקה לו במתנה את המגרש שבו הוקם בית העם ברחוב בן יהודה, במקום שעליו הוקם לימים בניין אל-על. האולם, אם אפשר לכנות כך את מבנה העץ של אז, שימש להרצאותיו שאליהן נהרו בערבי שבת וחג ולהרצאות ומופעי תרבות בימי השבוע. כרמל מציין את הפופולריות של ”העיתון החי" שהנהיג בערבי שבת וחג.

כעבור שנים מספר הנהיגה אגודת העיתונאים ביוזמתו של עורך עיתון “הבוקר”, יוסף הפטמן, לקיים עיתון עיתונאים בעל פה, שבו השתתף, בין היתר, העורך הספרותי של אותו עיתון, ברוך קרוא, שהיה בין היתר, חבר ועד אגודת העיתונאים.

על פועלו של ד"ר סלע בלובשטיין, ראה: דויד תידהר, באנציפקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך א‘, עמ’ 260.

בילויי בוקר בשבת וחג בתל-אביב הקטנה

  1. הפפיטס: בשבתות נהגו לפצח גרעינים. יוצאי ספרד קראו להם פפיטס. העדיפו גרעינים לבנים. מסתבר שגם יוצאי רוסיה נהגו לפצח גרעינים. זכור הסיפור על ביאליק שאהב לפצח גרעינים. יום אחד בשבת ישב עם חברים ופיצח גרעינים בגן ציבורי. ניגש אליו אדם נכבד ופנה אליו: סופר גדול בישראל אינו מתבייש לפצח גרעינים בפרהסיה? ועוד בשבת?

כאמור, מקובל היה להצטייד בימי שישי וערב חג בכמות מספקת של גרעינים, צידה לבית ולאורחים. לרוב הבתים, שהיו בני קומה, היו מרפסות - ורבים נהגו לשבת במרפסת ולהנות מהאוויר הצח ולפצח גרעינים.

  1. אכילת חמין: רבים מתושבי העיר מכל העדות קיימו את מצוות אכילת חמין, הוא הטשולנט. תושבי נווה שלום ונווה צדק ואזור הרחובות פינס, יהודה הלוי וליליינבלום נעזרו בשרותי הפורן, היינו תנור ציבורי קרוב לרחוב פינס.

בערבי שבת וחג היה מתייצב בדירתנו נער הפורן. נוטל מעקרת הבית סיר גדול ובו מטעמי החמין. מביאו למאפיה ולמחרת לקראת צהריים היה מחזירו. תמורת שרותו היה מקבל שכר של כמה פרוטות. לרוב היה מבצע זה עובר ללא תקלות. אך היו מקרים שעקרת הבית קיבלה סיר של עקרת בית אחרת. אז החלו זעקות שבר. מה יהיה עם ארוחת השבת או החג? זעקו. החלה ריצה למאפיה שבגבול נווה שלום. למרבה המזל, לרוב עברה התקלה בשלום, אף כי עוגמת נפש נותרה. לכן עקרות בית רבות לא נעזרו בשרותי שליח ושלחו איש מבני ביתם.

  1. ביקורי קרובים: היה זה אחד מבילויי השבת בתל-אביב הקטנה. אצלנו בעדה הספרדית או המעורבת, כמשפחתנו, נהגו לומר שמצווה לתת כבוד לראשי המשפחה. ראשית הלכנו לסבתא שמחה, בת הרב יוסף שלום מירושלים, שהיתה אלמנה, אך נחשבה לראש המשפחה, יחד עם בנה יעקוב משה מטלון, שלאחרונה התברר שהיה אחד משישים ושישה המייסדים של תל אביב ושמו הושמט בטעות מרשימת המייסדים.

  2. ביקור בקאזינו גלי אביב: נתן דונביץ בספרו, תל אביב, מציין שהקאזינו היה בית ועד לסופרי תל אביב ולבעלי יכולת ובשבת וחג היו נפגשים בבית קפה מפואר זה.

  3. טיולי בוקר שבת וחג: בתחילת שנות העשרים, לא היתה עדיין תנועת רכב בתחומי העיר, בשבת וחג. פרט לאלה שיצאו כאמור לרחוב יפו תל אביב והשתמשו בכרכרות העגלונים הערביים, שנסעו ליפו וסביבותיה ואף הרחק מזה. תחילה יצאו בני העיר לטייל ברחוב הרצל משער המסילה ועד הגמנסיה הרצליה. מרחק של כמאתיים מטרים בלבד. התקשטו והלכו הלוך ושוב. מקום מפגש. משנבנו נחלת בנימין ונסלל רחוב הים, שהוסב לרחוב אלנבי עם ביקורו של הגנרל, כובש הארץ, הפך רחוב אלנבי שהוביל עד קרוב לים, לרחוב טיולי השבת והחג. משפחות שלמות נעו בניחותא, עקב בצד אגודל, עד שפת הים וחזרה. בילוי זול לעמך.

אבי, שהיה כלוא בחנותו כל ימי השבוע נהג להשתתף בטיול זה, ואנו 2 ילדיו נאלצנו להצטרף, למורת רוחנו. הולבשנו תלבושת שבת שהיתה נהוגה בימים ההם. תלבושת של מלחים, לבן וכחול, ומצנפת מלחים בלבן וכחול. התחלנו למרוד עד שזכינו להיפטר מעונשו של טיול זה.

  1. פעילות בתנועת הצופים: על תנועת הצופים בארץ מצאתי תאור של דויד גלעדי, העיתונאי הוותיק, בספרו “כאבנים בחומה”. נאמר, שהסתדרות הצופים בארץ ישראל נוסדה ב–1919. ועידתה הראשונה התכנסה בירושלים בשנת תרפ"ד, 1924. צריף הצופים בתל אביב הוקם ליד מגדל המים, על גבעת חול, עוד לפני סלילת רחוב החשמונאים.

כידוע, מייסד התנועה העולמית, היה פאול באדן האנגלי, שייסד ב–1908 את תנועת הבוי סקאוטס, היא תנועת הצופים העולמית שזכתה להצלחה עצומה ברוב הארצות. ביוזמת הגמנסיה הרצליה הצטרפו תלמידים רבים לתנועת הצופים.

בשנת 1929, בגיל 10 הצטרפתי עם כמה חברים לכיתה, לתנועת הצופים.

ימי שבת בבוקר היו מוקדשים לפעילות בצריף, שנקרא קן הצופים, על גבעת חול, ליד מגדל המים בלב תל אביב, שבו שכן צריף הצופים. שובצנו לגדוד שנקרא גדוד החשמונאים, עוד טרם נסלל רחוב החשמונאים. זכורים לי מפקד הגדוד, עורך הדין יעקוב כהנא. גבר נאה, וסגנו יעקוב גולדין, שהיה מדריכנו האהוד. הוא היה מעובדי חברת החשמל וחבר ההגנה.

בשבת בבוקר היו מתכנסים למיפגש שכלל פעילויות שונות. תרגילי סדר, לימוד סימני דרך והליכה על פיהם, טיפוס על חבלים, קפיצה על משוכות, קשירת קשרים, הקמת אוהלים ופירוקם, לימוד סימני איתות ועוד. בימי החופש יצאו להקים מחנה, הקמתו ופרוקו והצבת שמירה יום ולילה. התקיימו הרצאות על ענייני דיומא. שונן הכלל שעל כל צופה לקיים לפחות מצווה אחת של עזרה לזולת בכל יום.

היו שפנו לתנועות הנוער העובד ובני עקיבא.

אגב, ציונה רבאו בסיפרה, “בתל אביב על החולות”, עמ’ 102 - מציינת שאחד מבוגרי הגימנסיה הרצליה, בשם חי (סחרוב) שהיה חבר בתנועת הנוער הציוני בגרמניה - כחול-לבן - חזר מהשתלמות בגרמניה וביוזמתו והדרכתו נוסדה אז תנועת הצופים שארגנה בפעם הראשונה בארץ מחנה עבודה ברחובות. כנראה מדובר בתקופה קודמת.

בספר, “ספורה של הגמנסיה הרצליה” - בעמוד 242, מסופר שכבר בסוף תרע"ט, 1919, קבוצת תלמידים והמורה צבי נשרי בראשם, החליטו להקים אגודת צופים בתל-אביב, ברוח באדן פאול והוא אבי תנועת הצופים בארץ.

את השם “צופים”, תרגום ל-“בוי סקאוטס”, מייחסים לדוד ילין, אשר עסק עם יצחק אפשטיין בניסוח עשרת הדיברות של הצופים.

לאחר שסיימתי את רשימותי על תנועת הצופים חיפשתי בספרייתי העניפה ספרים על עירי, מצאתי להפתעתי חומר נוסף על תנועת הצופים בתל אביב.

אחד הספרים החשובים ביותר בספרי תולדות העיר, הינו, לעניות דעתי, ספרו של פנחס שחר שאינני מכירו אישית. כותרת הספר היא: “בתי יפו תל אביב”. תולדותיה של העיר העברית הראשונה. ואכן הספר מלא תמונות של בתי תל אביב, שרבים מהם כבר נעלמו. כנראה שזו הסיבה שפסחתי על ספר זה כשחיפשתי חומר על תנועת הצופים בתל אביב. והנה בעמוד 144 ציפתה לי הפתעה: המחבר המלומד הקדיש פרק על ראשיתה של תנועת הצופים בתל אביב.

לדבריו, הסתדרות הצופים העבריים נוסדה בשנת 1920 ועיקרה חינוך ברוח רעיונו של באדן פאול שהזכרתיו לעיל. תנועת הצופים בתל אביב ראשיתה בקומץ בני נוער שהקימו לעצמם צריף קטן ברחוב אחד העם ליד בצלאל יפה. רבים מבני הנוער הצטרפו אליהם. עד מהרה התברר, שהצריף צר מלהכיל את כולם ובסיוע העיריה הועמד לרשותם מגרש בקרן הרחובות מלצ’ט וחשמונאים, עליו הקימו צריף רחב ממדים. הוא הצריף הירוק בו פעלו צופי הקהילה, או “קהילת הצופים” כפי שנקראו בהיווסדם.

לא הרחק מצריף צופי הקהילה, באולם לא גדול, בבסיסו של מגדל המים המתומן במעלה רחוב מזא“ה פעל החל משנות העשרים, מועדון תנועת הנוער ”גוש הצופים הקשישים", שנוסד שנים מספר לאחר שצופי הקהילה החלו בפעילותם.

וכאן מפתיע אותי מר בן שחר. אני נמניתי על גוש הצופים הקשישים. תמיד תמהתי מה לנו ולקשישים? הרי היינו בני נוער. ואכן בן שחר אומר שספק רב אם מי מיוצאי הקשישים יודע מה מקור השם המוזר שניתן לתנועתם.

וכאן הוא מגלה לדבריו אחד הסודות הכמוסים ביותר במדינה שבדרך: בראשית שנות העשרים נקבע על ידי ארגון ההגנה כי מראש מגדל המים ניתן יהיה בעיתות חרום לקיים קשר בין מטה ההגנה בתל אביב לבין הישובים המבודדים שבסביבתה. מערכת קשר טלפונים אזרחית כמעט שלא היתה קיימת באותם ימים. באו בחשבון אמצעי האיתות למיניהם: דגלים, מורס, ואחרים. והאיתות היה כלול בתורת הצופיות כאמצעי להזעקת עזרה.

בכדי לא לעורר את תשומת לב הבריטים לפעילות הבלתי חוקית, הוחלט למקם באולם, שבתחתיתו של המגדל, מועדון של צופים קשישים כביכול, דוגמת מועדונים דומים ברחבי האימפריה הבריטית המאגדים בתוכם “וטרנים” קשישים של ממש, מיוצאי תנועת הצופים, שעיקר פעילותם טיפול בנוער שוליים, ארגון נשפי צדקה ופעילות קהילתית דומה. באנגליה הם נקראים “ SENIOR סקאוטס” ובתרגום לעברית - צופים קשישים. המחבר מוסיף: זהו פשר הזיווג המוזר שבין תנועת נוער צופית לבין הקשישים. ספק רב אם ידע מי מצופי הקשישים כי הוא משמש כיסוי לפעולה מחתרתית.

ואני מוסיף כי תמהתי על הכינוי קשישים לתנועתנו, תנועה של נערים. סברתי שאנו קשורים ל-“הגנה”. ציינתי שמדריך הגדוד שלנו, גדוד החשמונאים, יעקוב גולדין, היה איש ההגנה. אך מקור השם הוא תגלית מעניינת וראוי מר בן שחר לשבח על גילויו זה.

לתלבושת הצופים הקשישים: ראה תצלום שלי - במדור התמונות.

  1. מסיבות עונג שבת וחג באולם “אוהל שם”: משהוקם בניין “אוהל שם” ברחוב בלפור, זכו מסיבות עונג שבת וחג מיסודו ובניהולו של ביאליק להצלחה בקרב הקהל הרחב.

הבניין הושלם ב–1928 ומאז נהרו אליו רבים, כלשון טוביה כרמל במאמרו “מועדוני תרבות וחיי בוהימה” בספר: עשרים השנים הראשונות. ספרות ואמנות בתל אביב הקטנה בעריכת א.ב. יפה. בעמוד 250 ואילך מובא פרק שכותרתו ביאליק מייסד את “עונג שבת”. בפרק זה פרטים על השתלשלות המוסד החשוב הזה. ביאליק התאונן על משחקי הכדור רגל בשבתות שהבריות נהרו אליהם. קבלו גם על השוטטות באפס מעשה, על שפת הים. ענו לו שהקהל משתעמם ביום המנוחה. כרמלי מציין שביאליק הוא שייסד את המפעל הזה מבראשית ועד ימי “אוהל שם” והקמתו. ראה עמוד 251, שם.

הקמת בניין “אוהל שם”, נתאפשרה על ידי תרומתו של ש. בלום, בעל בית החרושת לשיניים תותבות, שהיה ממשתתפי מסיבות “עונג שבת” מראשיתן. עמוד 252, שם.

כרמלי מציין את המי ומי שהיו באים להרצאות ב“עונג שבת”. בין הראשונים, לבד מביאליק, היו אלתר דרויאנוב, ש.ל. גורדון ועורך “הארץ”, משה גליקסון. מסיבות אלה התקיימו בשעות לפני הצהרים ואחר הצהריים.

פרטים נוספים מובאים בספרו של נתן דונביץ, “תל אביב”, בעמודים 74 ו–75.

שעות אחר הצהריים

  1. משחקי הכדורגל: ביאליק וחבריו, וגם אחד העם התלוננו על הריקנות של תושבי העיר המתבטלים באפס מעשה על שפת הים בבוקר ואצים למגרשי הכדורגל, אחרי הצהרים, כפי שמספר העתונאי נתן דונביץ בספרו “תל אביב” וכמוהו טוביה כרמל. ואכן, אני ושאר הילדים היינו בין אלה שאצו למגרשי הכדורגל, שהיה הספורט האהוד ביותר, אולי בזכות האנגלים, שליטי הארץ. היו קבוצות כדורגל של הרויאל איר פורס - הוא חיל האוויר המלכותי של הצבא וכן נבחרת המשטרה הבריטית. קבוצות אלה חיפשו יריבים למשחק. וכך היתה תנופה לספורט זה ולקבוצות היהודיות, של “הפועל” ו“מכבי”.

התחרויות התקיימו בשבתות בשעות אחר הצהריים. אני וחברי שמעיה סמילנסקי, לימים סמילן, שהיה בנו של אחד מראשוני העיר ומראשי מייסדיה דויד סמילנסקי, היינו צועדים למגרש מכבי, בהליכה על פסי הרכבת ששבתה בשבתות וחגים, מכיוון בית הדר דרומה אל מגרש מכבי תל אביב שהיה בדרום העיר. גם על משחקי קבוצות הפועל, לא פסחנו והלכנו למגרש באסה בגבול יפו. זה היה הבילוי של רבים מילדי העיר.

  1. חוג “הבימה” לנוער: חוג זה היה מקדש מעט לחובבי תיאטרון ותרבות בכלל. היוזם והרוח החיה של מפעל מבורך זה היה גרשון חנוך (רוטפלד).

דויד תידהר הקדיש פרק לאיש ופועלו, באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו. הוא עלה ארצה ב–1913 ועבד בעבודות חקלאיות. לאחר המלחמה, חבר בוועדת התרבות של מפא“י. שרת בהגנה והיה עורכו של ”במחנה“, עשר שנים. עורך ”במה“ של ”הבימה". מזכיר הסטודיה למשחק של צבי פרידלנד, שהעמיד דור שלם של שחקני העתיד, מבלי לקבל פרוטה.

בין דור העתיד שהקים בסטודיה: יוסי ידין, חנה מרון, נחום בוכמן, עדה טל ורבים אחרים.

אחת הפעילות בחוג זה היתה מרגוט קלויזנר. לימים בעלת אולפני הרצליה.

חנוך חיבר גם ספרים ביניהם ספר על תל אביב בעברית ובאנגלית, ספר שלא הצלחתי להשיגו.

חוג “הבימה” בנוער התקיים בשעות אחר הצהריים בבית התיאטרון הארץ ישראלי התא"י, בשדרות רוטשילד 80, שלימים שימש כבית קולנוע שדרות. תמונת הבניין מובאת בספרו של עופר רגב, בולבאר רוטשילד, עמוד 75.

מוצאי שבת וחג

גולת הכותרת של בילויי שבת וחג היתה היציאה מהבית לבילוי. בימים ההם בתחילת שנות העשרים לא היו מכוניות פרטיות. ולאחר מכן, מתי מעט החזיקו מכונית. מגבלות השבת והחג, אסרו תנועת כלי רכב, כולל מוניות וכרכרות. בימינו קשה לתאר מצב כזה. בימי שבת וחג מוצפים הכבישים במטיילים במכוניותיהם.

מכאן שבתום חופשת שבת או חג, אצו רוב האזרחים למצוא פורקן בבתי השעשועים. ראשית, פנו רבים לסרטים בראינוע “עדן”, ואחר כך לקולנוע אופיר ומוגרבי.

רבים פנו לתיאטרון. תיאטרון “הקומקום”, תיאטרון התא“י - הוא התיאטרון הארץ ישראלי מיסודו של גנסין, בבניין התא”י, בשדרות רוטשילד, להצגות “המטאטא”, יורשו של “הקומקום”, בבית העם, יותר מאוחר לתיאטרון “לי לה לו”, באולם יאשה חפץ.

להצגות האופרה הארץ ישראלית, מיסודו של גולינקין שלו מוקדש פרק מיוחד.

היו גם קונצרטים בשפע.

עד היום, במחשבה לאחור, אני מלא התפעלות למפעלי התרבות והאמנות שהיו בתל אביב הקטנה. כיצד הצליחו לקיים מופעי תרבות שלא היה להם מה להתבייש, גם בקנה מידה אירופי, ככל עיר בינונית באירופה.

למעוניין לעמוד על חיי התרבות והאמנות בתל אביב הקטנה, מומלץ לעיין בספר המאלף “עשרים השנים הראשונות, ספרות ואמנות בתל אביב הקטנה” 1929–1909, בעריכת א.ב. יפה.

לסיום תאור חיי התרבות בתל אביב הקטנה, אוסיף בקצרה, שכן תקצר היריעה.

בין המתפעלים מחיי התרבות בשנות העשרים, היה גם רולנד סטורס, מושל ירושלים. דמות שנויה במחלוקת לגבי עמדתו הפוליטית. אך היה אוהד מושבע של מוסיקה ותרבות בכלל. תמך בכל מפעל תרבותי בישוב. היה מלא התפעלות ממפעלי התרבות והאמנות של הישוב.

פרטתי את ארועי המופעים במוצאי שבת וחג. אך גם ימי השבוע, כללו הצגות וקונצרטים, בהם הופיעו אמנים מקומיים. הפסנתרנים פרופסור אבילאה, אליהו רודיאקוב, הפסנתרניות פנינה זלצמן, אלה גולדשטיין, שולמית שפיר, שבימי מלחמת העולם השניה זכתה להצלחה בכל רחבי אנגליה.

מעניין שאמנים בין לאומיים פקדו את הארץ בכלל ובתל אביב בפרט, כשמדובר היה בישוב קטן. יהואש הירשברג במאמרו על חיי המוסיקה בתל אביב הקטנה, בספר שהזכרתי “עשרים השנים הראשונות ספרות ואמנות בתל אביב הקטנה”, עמוד 143, מזכיר את הכנרים, אנרי מרטון, יאשה חפץ, וברוניסלב הוברמן, ואת הפסנתרנים ליאופולד גודובסקי וארתור רובינשטיין.

יאשה חפץ שביקר בארץ בשנת 1925 וערך בה שישה קונצרטים, תרם כידוע את ההכנסות להקמת אולם קונצרטים בתל אביב, הוא אולם יאשה חפץ, בסמטת בית השואבה. רובינשטיין הופיע ב–1927 והוברמן ב–1929.

הירשברג מציין את ההתלהבות מהופעותיו של הוברמן.

על חיי התרבות בשנות העשור, ראוי לעיין במאמרו של יעקב רבי בעמוד 235 בספר הנ"ל.

אוסיף מזכרוני את ביקורי מקהלות רוסיות, כמו זמרי הקוזקים מהדון ואחרות שהיו אהודות על אנשי העיר, רובם יוצאי רוסיה וכן תזמורות בללייקות מאמה רוסיה, אותן הכרתי מפני שהן התאמנו במלון “צנטרל” מול דירתנו ברחוב ליליינבלום 16. בחצר המלון, היו יושבים על ספסלים ואנו ילדי הסביבה היינו זוכים לשמוע אותם בחזרות.

אורח נכבד בשנת 1934 היה הזמר הטנור יוסף שמידט. עליו ארחיב בפרק על מבקרים רמי מעלה בתל אביב.

בספר “עיר במודעות”, בעריכת המנוח רחבעם זאבי, מובאות מודעות על מופעי אמנים, בעמוד 425 מודעה על הכנר המפורסם אנטון ציקוב.

ארועים מיוחדים בתל אביב הקטנה: חגיגות פורים בתל אביב הקטנה

נהגו לומר שמי שלא ראה את חגיגות השמחה בפורים, לא ראה שמחה מעולם. מי שלא חווה את חוויית חגיגות הפורים בתל אביב הקטנה, לא יבין את עוצמת החוויה.

בטרם אציין את חוויותי וחוויות ילדי תל אביב, חיפשתי מקורות לתולדות החגיגות שתחילתן נשפי פורים עד לקרנבל ממש. מעניין שבספרים על תולדות העיר, מצאתי שהתופעה שהפכה להצגה הטובה ביותר בארץ כולה, משך שנים, לא זכתה למקום כבוד.

בספרו החשוב של אילן שחורי, “חלום שהפך לכרך”, לא מצאתי במפתח העניינים, את השם פורים או עד-דלא-ידע. באות נון מצאתי את המונח “נשפי פורים”, עמוד 372. והנה בעמוד זה, מסופר על חברה “טראסק”, ובעמוד 371 מסופר על אברהם אלדמע שבשנת 1921 יזם ואירגן תהלוכת תחפושות שממנה התפתח מאוחר יותר מפעל העדלאידע המפורסמת של תל אביב. משום מה לא מצאתי תאור אותה עדלאידע המפורסמת, שמשך שנים סחפה את כל העיר ואורחיה מכל קצווי הארץ ומחוצה לה, לשלושת ימי חג, נוסח הקרנבלים בעולם.

גם בספר “סיפורה של גמנסיה הרצליה” נחלתי אכזבה. במפתח העניינים לא מצאתי את המונח “פורים” גם לא “חג פורים”. נחמה פורתא מצאתי בערך עדלאידא בעמוד 75 מובאים פרטים במאמרו של חיים רזניק (רזילי). לדבריו, ועד תל אביב יזם בשנת תרע“ד, 1914, עריכת קרנבל ברחובות העיר. השם עדלאידע עוד לא עלה על דעת איש. נערכה תהלוכה אשר הודרכה ופוארה על ידי אלדמע ונשרי וצעדה בכל רחובותיה של תל אביב. רחוב הרצל, יהודה הלוי, ליליינבלום, שדרות רוטשילד ואחד העם, נחלת בנימין ושלושה בתים ב”חברה חדשה“ (אלנבי של היום), מפינת ליליינבלום ועד שדרות רוטשילד. בראש התהלוכה רכב אחד מתלמידי הגמנסיה על חמור לבן, חציו ערום, לסמל את ”המשיח".

רזניק מספר שב–1914, התקיימה כבר עדלאידע בנוכחות נחום סוקולוב שביקר בארץ. בתחילה קראו לתהלוכה - עדלידע ומאוחר יותר עדלאידע.

ירושלים סגל, בספרו “ירושלים בתל אביב”, מקדיש פרק קטן, פורים בתל אביב, בעמוד 232. לדבריו היזם העיקרי של העדלאידע היה אברהם אייזנשטאט (אלדמע). תרומתו של ברוך אגדתי לפורים היו נשפי פורים ובחירת מלכת אסתר של השנה. וכאן מוסיף סגל: המלכה הראשונה שהוכתרה בשנת 1928 היתה צפורה צוברי. בשנת 1929 נבחרה הגברת פולני. נשפי פורים נמשכו כל השבוע שחל בו פורים. והמפורסמים בהם היו במגרשי התערוכה - לימים התחנה המרכזית של “אגד”. ב“אוהל”, ובמוגרבי בהנהלת אגדתי ולהקת “המטאטא”. על נשפי פורים וחגיגות פורים - מומלץ ספרה של בתיה כרמון: “תל אביב בתחפושת”, בהוצאת מוזיאון ארץ ישראל. שם שפע חומר על תחפושות פורים, נשפי פורים והקרנבל הידוע בשם עדלאידע.

נתן דונביץ בספרו “תל אביב”, אותו כבר הזכרתי, מקדיש פרק קטן לחגיגות הפורים בעמודים 77–78. הוא מזכיר את נשפי פורים של אגדתי שהראשונים בהם נערכו בבית הספר לבנות ואחר כך בשטח התערוכה, סביב התחנה המרכזית.

התוכנית הכללית של חגיגות פורים והעד-דלא-ידע החלה עוד לפני המלחמה בתהלוכות ספונטניות כמעט שארגן אברהם אלדמע. התהלוכה יצאה בערך בשעה 2 מרחוב העליה לכיוון שפת הים. בראשה מחצצר על סוס צחור, אחריו פרשים עם דגלי הלאום. התהלוכות של אלדמע בשנות העשרים לפני המלחמה לבשו בשנות העשרים מראה קארניבאלי.

דונביץ מספר, שאת העדלאידע של 1928 באו לחזות אפילו מסוריה ומצרים. התהלוכה יצאה מרחוב העליה לכיוון שפת הים. בראש רכב מחצצר על סוס צחור והודיע על המסע המתקרב. אחריו פרשים עם דגלי הלאום. אחר כך מכונית חבר השופטים ואחריה תזמורת “ביתר” ולאחריה המסע, מסכות, דגמים, תצוגות וסתם מכוניות ועגלות מקושטות.

בפינת אלנבי ויונה נביא ישבה תזמורת המשטרה העירונית על מרפסת אחד הבתים וניגנה מארשים. התהלוכה עברה לשפת הים חזרה לאלנבי. עד כאן דברי דונביץ.

פרטים מעניינים שספק אם הם זכורים, מביאה גילה אוריאל בספרה “ימים של זהב”, עמודים 75 עד 77 ועד בכלל. היא מזכירה את הנוהג השובבני של שינוי שמות רחובות וכיכרות לקראת ימי החג. בפורים היו רחובות העיר וכיכרותיה משנים את צורתם ואת שמם, לפי שמות הלקוחים ממגילת אסתר. כיכר מגן דוד הפכה לכיכר “ויתאפק המן”. כאן אני מהרהר שמא נבחר השם כמעשה קונדס על שם בית השימוש הציבורי שהיה סגור בשבת ובחג?

אני זוכר שמדי פורים הופיעו עיתונים היתוליים. זכורה לי קריקטורה שעניינה, בית השימוש הציבורי, בכיכר מגן דוד, והוא קיים עד היום. פרנסי העיר גזרו שבית השימוש יסגר בימי שבת וחג. רוב הציבור מחה. בקריקטורה מצויר אדם מתייסר, חש במעיו ורץ מיוסר ויורד במדרגות אל בית השימוש. כאן נתקל בשלט שבית השימוש סגור בשבת וחג. אנא לבוא ביום ראשון. יתכן וליצני הדור קראו את הכיכר בשם “ויתאפק המן”.

אני חוזר לספרה של אוריאל. רחוב אחד העם כונה רחוב איש יהודי. רחוב אלנבי - רחוב שושן הבירה. רחוב נחלת בנימין - רחוב איש ימני. רחוב הרצל - רחוב גדול ליהודים. רחוב אליעזר בן יהודה - רחוב מדבר בלשון עמו. כיכר מוגרבי הוסבה לכיכר שושן הבירה, בה הוקמה במה שאתר להלן.

חיפשתי בספר “עשרים השנים הראשונות, ספרות ואמנות בתל אביב הקטנה” ולא מצאתי איזכור לחגיגות פורים.

בספרו של יוסף אריכא “60 שנה לעיר תל אביב” מוקדש פרק, פורים חגה של תל אביב בעמודים 359 עד 353. מובאים דברי ביאליק בשבח העדלאידע שמכונה על ידו כמחזה גרנדיוזי.

מ. בילינסון, משבח את הטוהר שבקרנבל העברי לעומת הקרנבל הנוצרי. שליש הישוב מילא את העיר. למרות המשבר.

בשום מקום בעולם לא קיבל חג הפורים אופי עממי כזה. לתל אביב סגולה יסודית. הם מרגישים את יצירת היהודים ואת הבעלות שלהם על רצועת האדמה, בעלות שאין ליהודים בעולם וזוהי הרגשה מדינית.

י.ד. ברקוביץ, על פורים בתל אביב: העיר לבשה צורה חדשה של ספק יום טוב, ספק יריד יהודי רועש ועליז. אלפי אורחים מן הערים והכפרים. בתוכם ערבים בתרבושים אדומים. תיירים יהודים מכל קצווי העולם. המלונות מלאים. שמחה יהודית שואגת מהעיר היהודית החדשה, עליזת התקווה.

אשר ברש: יום שכולו שמחה. המונים התכנסו מכל הישוב. הוא מזכיר את ההמון שבהם גם ערבים, את קולות הנפץ והיריות. את ארמון אסתר המלכה שנבנה ובו מציגי המחזה הפורימי. ובסיום, את התהלוכה שבראשה רכבו דיזנגוף וזקן הפרשים (הכוונה לאברהם שפירא).

חוששני שהרחבתי את היריעה. אך בעיני היה זה מפעל אדיר גם מבחינה לאומית ומדינית והנצחת חג הפורים במסורת המעודכנת לליכוד העם בכל העולם.

אין לשכוח את הצהרת בלפור, את הנציב היהודי ורוח פעמי הגאולה. ואכן פרנסי העיר והסופרים והאמנים ביקשו להנציח את חג הפורים, סמל הגאולה.

אסיים בסקירה מספרם של יעקב שביט וגדעון ביגר ההיסטוריה של תל אביב, משכונה לעיר 1936–1909. ספר זה הופיע רק לפני שנתיים, בשנת 2001. פרי מחקר מקיף שעוסק בכל שטחי החיים. וכאן מצאתי חבוי, פרק הדן גם בחג הפורים. אמרתי חבוי, משום שבמפתח העניינים לא מצאתי את המונח פורים ולא את המושג עדלידע או עדדלאידע.

במסגרת פרק על תרבות החוץ, מצאתי חומר מעניין על חג הפורים. לכל המעוניין מומלץ לעיין בעמודים 318 עד 322. המחברים מציינים שהחג העממי המאורגן שהיה למסגרת עירונית, היה חג הפורים שכונה בשנות העשרים והשלושים כחגה של תל אביב. כאן מובאים דברי ברקוביץ שהזכרתי. כן מוזכרות תהלוכות פורים לפני המלחמה, שגם אותם תארתי.

כאן מספרים המחברים עובדה חשובה. דיזנגוף נרתם לרעיונו של אלדמע ופנה לבעלי עסקים ולאמנים ליטול חלק בארגון מופעי פורים שיש בהם גם חשיבות כלכלית. אז נשלח מזכיר העיר יהודה נדיבי, שעליו ידובר בפרק דמויות מתל אביב הקטנה. אזכיר רק שאביו, וגם אמו, שהיו מידידי משפחתי, הם שהציעו את שמי. השם יבנה אל. ברוח ההתלהבות שבאה בעקבות הצהרת בלפור. השמיטו את האות “ה”, ונותר שמי יבנאל.

נדיבי נשלח ב–1928 לסיור בגרמניה וחזר עם רעיונות לארגון החגיגות. הצעתו היתה לקיים חגיגות שתימשכנה שלושה ימים. כאן הבנתי לראשונה מדוע נמשכו החגיגות שלושה ימים בהם היה שבתון של חג. הוקמה ועדה של העיריה וקרן קיימת שפנתה לאמני הארץ, שהקרנבלים מושכים רבים, אלא שב–1928 לא היה בו תוכן היסטורי או אומנותי והוא מבקש להשתדל להכניס תוכן היסטורי לקרנבל של 1929. למעשה גם ביאליק גרס כך.

הקרנבל הפך למסורת וקיבל את חסות העיריה ב–1932. באותה שנה נבחר השם שהציע עגנון עדלאידע - במקום עדלידע. (הערה: בחוברת יובל ה–50 ל“גזית”, אמר הסופר הנודע יעקוב חורגין - בפרק תל-אביב - צרור זכרונות, בעמוד 30 - השם עד-דלא-ידע ניתן לקרנבל הפורימי ע"י אחד מליצני הדור השנונים, קדיש יהודה סילמן, על משקל אולימפיאדה).

חגיגות פורים הפכו להפקה עירונית גדולה והאופי הקרנבלי של חגיגות פורים, בעיקר בשנים 1945–1932 הפך את העיר למעין תיאטרון רחוב. העיר קושטה בזיקוקין די נור ותאורה צבעונית.

גירסה זו, שעגנון הוא שהציע את השם עדלאידע, איננה עולה בקנה אחד עם תאורו של הסופר יעקוב חורגין, המורה והסופר, עורך ספרית ראשונים, העתון בוסתנאי, ועוד ספרים רבים לבני הנעורים. היה מעורה בחיי הארץ והישוב. יליד נוה צדק, שם נולד בשנת תרנ"ט.

בחוברת יובל החמישים לעיתונו של טלפיר, “גזית”, מובא קטע מזכרונותיו של יעקוב חורגין. בעמוד 30 הוא מספר שיוצר הקרנבל הפורימי, הוא ברוך אגדתי, ואחד מליצני הדור השנונים, קדיש יהודה סילמן, קרא את שמו עד דלא ידע. על משקל אולימפיאדה.

וכאן מזכיר חורגין תאור של תהלוכות פורים. התהלוכות הזכירו קרנבלים מחו“ל. מכל קצווי הארץ ומחו”ל הגיעו רבבות, ביניהם ערבים רבים, משפחות משפחות, ממלאים את הרחובות שבהם אמורה התהלוכה לעבור. צופים גם בשולי הגגות, וילדים בצמרות העצים. צלילי תזמורת הכבאים מבשרת את בוא התהלוכה.

אגב, דויד תידהר באנציקלופדיה שלו, שהוזכרה רבות, מקדיש פרק נכבד לפועלו של חורגין.

דויד תידהר מביא באנציקלופדיה שלו, פרטים על קדיש סילמן, ורוח ההומור שלו. בכרך אלף, עמוד 355 ואילך, מובאים פרטי ספריו ומחזותיו. ביניהם על נושא הפורים, ואחד מהם אף הוצג בתיאטרון “האוהל”. כתב מאמרים ופיליטונים בכל כתבי העת העבריים, בארץ ומחוצה לה. ועל הכל נתחבב בהומור, בבדיחותיו ואימרותיו השנונות.

חגיגות פורים הפכו להפקה עירונית גדולה והאופי הקרנבלי של חגיגות פורים, בעיקר בשנים 1935–1932 הפך את העיר למעין תיאטרון רחוב. העיר קושטה בתאורה צבעונית.

בשנת 1936 בוטלו החגיגות עם פרוץ המאורעות. בין המתנגדים ביאליק ואלתרמן שאמר, עשינו קצת מסורת ועכשיו נגמר. ציטוט מעמוד 320, שם.

הרחבתי את הדיבור, משום שכאחד מילדי העיר, באותם ימים, היה חג זה אהוד על הקטנים וגם הגדולים. שלושה ימים של שחרור מתלאות הגוף והנפש, בימים קשים לישוב הצעיר. חג שהפך מוקד עליה וביקור ברחבי הישוב והפזורה ואף הביא זרם סקרנים שלא מבני ברית. חג שהיה עשוי להימנות על מיטב הקרנבלים.

עתה אעבור לחוויות האישיות ותאור החג מפי ילד שהיה בן 9 ב–1928, ועד סיום העדלאידע ב–1936.

חגיגת הפורים ממבטו של ילד תל אביבי בגילים שבע עד שש עשרה. שנים 1926 עד 1936:

את חוויות חג הפורים יזכור כל ילד מילדי תל אביב הקטנה כאחת החוויות הגדולות בחייו.

קשה לתאר את האווירה הפורימית של אז. מין רוח של שובבות של קטנים וגדולים כאחת. אווירת קרנבל גם לפני ימי העדלאידע. תחילה, משנכנס אדר מרבים בשמחה. הופיעו מודעות על נשפי פורים. בראשן המודעות על נשפי אגדתי, ואחריהן מודעות של “המטאטא”, נשפי “חברה טראסק”, נשפי “האוהל”. ובשנות העשרים המוקדמות, נשפים באולם הגמנסיה הרצליה. כל אלה היו בתשלום.

מגוון מודעות על חגיגות פורים נמצא בספר, עיר במודעות, בעריכת המנוח זאב גנדי, כרך שלישי בעמודים 479 ואילך. בעמוד 504 ישנה מודעה על קרנבל לתינוקות בפורים שנת 1929, בשדרות רוטשילד. המעיין במודעות אלה יחוש שראו בחגיגות פורים מאורע יוצא דופן בתולדות העיר והישוב כולו.

לגבי הילדים, מהפעוטים ומעלה, החלה אווירת החג, בדאגה לתחפושות. לבעלי היכולת היתה זו בעיה קלה. בחנויות הצעצועים ניתן היה להשיג תחפושות נאות, תחפושות כלליות, שיובאו, ותחפושות מענייני דיומא ממש, דמות המן, אסתר המלכה, אחשורוש ועוד מהפולקלור שלנו. והיו דמויות של שוטרים בריטיים, חיילים בריטיים, רופאים, מכבי אש, בוקרים אמריקאים, ועוד. שפע מסכות של דמויות מהמגילה, קריקטורות של מנהיגי הישוב. אך לרבים, לא היתה היד משגת לרוכשם וילדים רבים שיחלו לתחפושת קנויה, נחלו אכזבה. האמהות נאלצו לאלתר תחפושות, פרי ידיהן.

ערב החג נהגו לצאת בתחפושת לחגיגה, מי בגן הילדים ומי בבית הספר. בערב היו רבים ניגשים לבית הכנסת הגדול לשמוע את קריאת המגילה, שהועברה ברמקולים מבית הכנסת הגדול ברחוב אלנבי.

לאחריה היתה נהירה המונית לאורך אזור החגיגות שהשתרע לאורך רחוב אלנבי, מפינת גרוזנברג ועד חוף הים. כשהמוקד היה בכיכר מגן דוד ובכיכר מוגרבי. שם נערכו מופעים וריקודים לצלילי תזמורת, מכבי האש או תזמורת המשטרה מירושלים בניצוחו של הקצין לו סילבר. והעיקר, מרכז השעשועים העיקרי היה הכיכר מוגרבי, שבו הוקמה במה ענקית. ארמון אסתר. בניין גבוה מעץ. תצלומים של במות הבידור יש בגלויות ובספרים. מראה הבמה היה של ארמון עם במה ענקית. מתחילת הערב ועד אור הבוקר היו מופעים על במה זו. ובשיאן זיקוקין די נור, מפעם לפעם.

וכאן המקום לספר בפרשת הזיקוקין. דויד תידהר כינה את אברהם אלדמע כמומחה בהפרחת זיקוקין די נור בכל החגיגות בארץ. מי שלא זכה לראות את זיקוקי אלדמע בבמה שליד מוגרבי, שנקראה כאמור ארמון אסתר, לא ראה זיקוקין של ממש. זיקוקין כאלה זכיתי לראות בחגיגות הארבעה עשר ביולי בפריס, בשנת 1937. בימינו, מאז קום המדינה, הזיקוקין אינם מגיעים לקרסולי הזיקוקין של אלדמע. דומני שלמד את התורה בצרפת, שהצטיינה בשטח זה. לא הסתפקו בהפרחת זיקוקין בודדים. אלדמע הרכיב בכל פינות הארמון גלגלים מסתובבים, שעליהם חוטים של זיקוקים בכל מיני צבעים. כשהיו מפעילים את המערכת החלו לזנק לאוויר מכל גלגל, ניצוצי די נור מרהיבים ביופיים ואלה הסתובבו דקות רבות, לשמחת הקהל. משך שנים מלך איש זה על מלאכת הזיקוקין בחגיגות ישראל. ראוי אדם זה לאות הצטיינות על תרומתו לחגיגות הפורים מראשיתן ועד סופן.

אותו איש היה גם הרוח החיה בהכנת תהלוכות העדלאידע ומתקניה, היינו העגלות והמשאיות שעליהן הותקנו התפאורות למסע הקרנבל.

אנחנו תלמידי מחזור כ"ד בגמנסיה הרצליה, התגאינו במורנו לציור ושרטוט, אברהם אלדמע - בשמו הקודם - אייזנשטיין. הכרנוהו כמורה צנוע, שקט. היה מופיע ועל ראשו מגבעת רחבה. לבוש תמיד חולצה לבנה ומין פפיון שחור, פתוח למחצה. ולא ידענו על פועלו הגדול למען חיי התרבות של העיר הקטנה.

סטיתי מן הנושא.

אני זוכר שילדי העיר חיכו בכליון עיניים לחג מיוחד זה, שכולו שמחה, חג שנמשך 3 ימים ללא הפסקה. נתמזל מזלי לצפות בחגיגות ובעדלאידע ממקום תצפית מעולה. שכן אין לתאר את ההמונים שצבאו ברחוב אלנבי לצפות בתהלוכה. ישנן תמונות רבות בגלויות ובספרים. מזלי, כאמור, היה שדודתי, אחות אמי, רופאת השיניים, יוכבד ספיבק, עקרה מדירתה ברחוב נחלת בנימין, לדירה ברחוב אלנבי, ממש מול כיכר מגן דוד. בין פינת ברנר לבין פינת שינקין. מעל חנותו של ויטמן, איש הגלידה. הדירה היתה בקומה השניה ולה מרפסת אל מרכז הכיכר שבה התקיימו מופעים עד אור הבוקר. והעיקר היה זה מקום תצפית מאין כמוהו, לצפות בניחותא בתהלוכה. בערב הלכנו לצפות במופעים שבכיכר מוגרבי. למחרת העדלאידע, שושן פורים, נמשכה החינגא בעוצמה נמוכה יותר. ההמונים שבאו מחוץ לעיר חזרו למקומותיהם.

בכיכר מגן דוד - רקדו ללא הפסק - לצלילי תזמורת. המנגינה השלטת היתה: שושנת יעקב צהלה ושמחה.

את הכיכר גדשו אלפים של חוגגים ואורחים מחו"ל ומבני-דודנו הערבים. ביניהם נטלו חלק פעיל בשמחה - להקות ריקוד הדבקה. היו זמנים!

באו ימי מאורעות 1936 ואחריהן פרצה המלחמה, מלחמת העולם השניה וחורבן יהדות אירופה. החג שביקשו להפכו למסורת, חלף. נותרו התמונות והתאורים בספרות. כל זה נגוז, חלף, כפי שאמר אלתרמן.

קוריוז מעניין מצאתי במודעה המובאת בספר עיר במודעות שצוטט לעיל. בעמוד 498, בכרך השלישי, מתפרסמת מודעה של מנהל מסילות הברזל של פלשתינה (א“י) מר ס. ב. ווב - כותרתה: חגיגות פורים בתל-אביב החל מיום 28 בפברואר עד 3 למרץ 1934. כרטיסי רכבת זולים הלוך וחזור מכל התחנות בא”י. המנהל האנגלי, האוהד, השמיט כאן את המילה “פלשתינה”! כך השלטון הבריטי - תרם את חלקו לחגיגות הפורים.

והנה כל זה נגוז, כדברי נתן אלתרמן. באו ימי מאורעות תרצ"ו - 1936 ואחריהן מלחמת העולם השניה, חורבן יהדות אירופה, וחג שביקשו להפוך למסורת - נגוז!

יריד המזרח 1932

שנת 1932 היתה שנת ארועים גדולים לתושבי העיר וביחוד לילדים. הארוע הראשון היה יריד המזרח הראשון. בעוד שהיריד השני התקיים כבר באזור צפון תל אביב, התקיים הראשון בשטח פנוי בסביבת אזור התחנה המרכזית הישנה, קרוב לבית הדר.

הילדים לא התעניינו בביתני הסחורות שייצגו ארצות שונות. היה זה עניין למבוגרים. הייתי בגיל בר מצווה. לילדים בגילנו, קסמו כל מתקני השעשועים שלא הורגלנו בהם. קרוסלות, מכוניות חשמליות על משטח גדול, רכבת הרים ועוד מתקני שעשועים. קוסמים למיניהם. מתקני קליעה למטרה. דוכנים עם פרסים למי שיזכה בקליעה או בהדיפת כדור ברזל לקצהו של מוט וכיוצא בזה.

מופע קיר המוות

אך האטרקציה המרעישה שהיתה לשיחת היום היה מופע שנקרא קיר המוות. זמן רב לפני פתיחת היריד פורסמו מודעות על מופע בין לאומי, יחיד במינו, בו יופיע אופנוען שנוסע על אופנועו על קיר. פלא עולמי. למופע זה היתה הצלחה סנסציונית.

והנה זכיתי לקבל מהורי כרטיס למופע עולמי זה. הכל טענו שזו אחיזת עיניים, סיפורי בדים. המופע עצמו ארך כרבע שעה. המתקן של ההופעה היה מורכב ממבנה עץ בגובה של כמה קומות. מתקן עגול. קהל הצופים ישב בריחוק, מטעמי בטיחות. רוכב האופנוע דומני שהיה אנגלי או גרמני. סיפר כמה מילים על המופע. אין כאן כל אחיזת עיניים. אחרי השמעת כמה צלילי מוסיקה כרקע, הושלך הס באולם והקהל נתבקש לשמור על דממה מוחלטת כדי לא להפריע לריכוזו של הרוכב. והנה מתחיל הפלא, הרגע שחיכינו לו שבועות. הרוכב מתניע את אופנועו ועושה כמה סיבובים על רצפת האולם ולפתע הוא מתחיל לעלות על הקיר במהירות מסחררת ונוסע בסיבובים הלוך ושוב על דפנות הקיר, הוא קיר המוות. דממה בקהל. וכעבור כמה דקות נחת הרוכב לקול תשואות מחרישות אוזניים. חוויה בלתי נשכחת, שהפכה לשיחת היום בכלל ולילדי תל אביב בפרט.

יעקב שביט וגדעון ביגר בספרים ההיסטוריה של תל אביב, 1936–1909 מדגישים שבתקופת היריד שהיה ארוע מרכזי בחיי הבידור משך חודש ימים שימש המקום מבוקר עד ערב כמרכז מופעים ושעשועים. פעל לונה פארק לילדים. תזמורות ניגנו. הופיעו קוסמים, רכבת שדים, גלגל ענק וקיר המוות ועוד.

היריד השלישי כבר נפתח באפריל 1934 בצפון תל אביב, בנייני התערוכה. הפעם כבר ביקרנו בו גם כדי לבקר בתערוכות בביתני העמים המשתתפים ולא רק במתקני השעשועים. כאן ביקרנו כתלמידי הגמנסיה, לצרכי השכלה.

המכביה הראשונה 1932

אחד הארועים המרשימים ביותר לאחר חגיגות הפורים. טרם חלפו שנתיים למאורעות תרפ"ט והנה ב–1931 חל מפעל המכביה הראשונה. מפעל שעלה בחשיבותו, גם על ירידי המזרח שציינתי לעיל.

באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו של דויד תידהר (בכרך השלישי, בעמוד 1157), בערך יוסף יקותיאלי, אומר תידהר, שיוסף יקותיאלי, הוא שיזם את כינוס כל ארגוני המכבי בעולם בחגיגת ספורט גדולה בארץ ישראל, היא “המכביה”. את הרעיון הנועז הביא לידי הגשמה. בשנת 1929 יצא למוראבסקה אוסטראבה בצ’כוסלובקיה, לקונגרס מכבי העולמי. בו הוכרז על המכביה הראשונה שתיערך בשנת תרצ"ב, 1932 במלאת 1800 שנה למרד בר כוכבא. תידהר עומד על פועלו הרב של יקותיאלי בשדה הספורט בארץ. בין היתר, יסוד ההתאחדות הארץ ישראלית לכדור רגל ב–1927. ב–1925 יצא בראש משלחת ספורטאים של מכבי ישראל ארץ ישראל לקחת חלק בחגיגות הספורט של ההסתדרות העולמית של מכבי, שם השתתף כציר מכבי ארץ ישראל. כל זה במסגרת הקונגרס הציוני.

מדיבורים עבר למעשים. להגשמת רעיונו - בקיץ 1931 ארגן משלחת של רוכבי אופנוע של מכבי ארץ ישראל ויצא איתם למסע תעמולה למכביה בשם “מסע תל אביב - לונדון” דרך המדבר, תעלת סואץ, קהיר, אלכסנדריה. משם באניה עד פיראוס ומשם על אופנועים בבלקן, באירופה המערבית ועד לונדון. מסע שהצליח מאוד וכל העיתונות היהודית והלועזית פרסמו מאמרים בשבח הציונות והספורט העברי.

נתן דונביץ בספרו “תל אביב”, מקדיש פרק על “המכביות” בעמוד 80. מזכיר את הכרזת יקותיאלי על מפעל המכביה. יקותיאלי לא הסתפק בדיבורים ויצא כעבור שנתיים במסע האופנועים שהוזכר לעיל. כאן הוא מספר על בנית האיצטדיון שיועד למשחקי המכביה. איצטדיון פרימיטיבי למדי בצפון העיר על שפת הירקון. יציעי קרשים עטורי דגלים. הוא עומד על חשיבותה של המכביה. א. זריקת עידוד לספורט בארץ. ב. תרומה לישוב, בעקבות חתונות בין האורחים לתושבי הארץ, במכביה השניה ב–1934 וכך נשארו רבים מספורטאי גרמניה שחסכו סרטיפיקטים יקרים לאחר שהציגו עצמם כספורטאים בפני האנגלים.

יעקב שביט וגדעון ביגר, מקדישים פרק למשחקי המכביה. שעליהם פוסחים כמה מהספרים העוסקים בתולדות העיר. גם הם, כדויד תידהר, מייחסים ליוסף יקותיאלי את הרעיון לקיים ארוע ספורט כלל יהודי כחיקוי למשחקים האולימפיים. את הרעיון הציג בפני מנחם אוסישקין בשנת 1928. עת כיהן כנשיא הקרן הקיימת.

את השם “מכביה”, הציע הסופר והמשורר ק. סילמן. יקותיאלי הציע לקיים את האירוע בשנת 1932 - 1800 שנה למרד בר כוכבא. כחיקוי למשחקים האולימפיים - שלא הסכימו לצרף את א"י.

לא מכבר, במסגרת איסוף חומר על תולדות העיר, נתקלתי בספר שלא ידעתי על קיומו. הוא “ספר המכביה”, הוצאת הסתדרות “מכבי” העולמית. העורך הספרותי, מרדכי עובדיהו. חברי המערכת יהושע אלוף וזליג רוסצקי. הספר יצא לאור בניסן תרצ“ח 1938. בספר אוצר בלום על אודות שתי המכביות. בעמוד הראשון כותרת בזו הלשון: פטרון המכביה ה.מ. הנציב העליון לארץ ישראל לט. גנרל סיר ארטור ג. ווקופ. בגוף העמוד תמונתו ופיסקה ממכתבו… ”נעלה מכל ספק הוא שהמכביה הוכתרה בהצלחה יתרה".

בהדבק זה, ראוי לציין את הגנרל ווקופ, כנציב העליון שהיה אוהד בלב ונפש, את הישוב ומפעליו. הוא שנלחם למען הקמת הנמל ב–1936, הוא שתמך בהקמת אולם “הבימה”, ועוד מפעלים לטובת הישוב. יהא זכרו ברוך.

סטיתי מהנושא. אגב, ווקופ נתן חסותו לשתי המכביות, ב–1932 וב–1934. בספר מובאים דברים מפי נשיא הכבוד של מכבי, הלורד מלצ’ט, נשיא ההסתדרות העולמית של מכבי, ד"ר ה. ללבר, ראש העיר דיזנגוף, ואחריהם דברי ברכה בין היתר, של נחום סוקולוב, הקולונל קיש, פרופסור יוסף קלויזנר ואחרים. וכן דברי חברים, ביניהם צבי נשרי, אבי הספורט בישראל, ומורנו להתעמלות בגמנסיה הרצליה, שלו הקדשתי פרק בחלק, דמויות מתל אביב הקטנה. בעמוד 48 מובא מאמרו של יוסף יקותיאלי, אבי המפעל הכביר, ותמונתו.

והנה במדור דברי חברים, מצאתי מאמר של ליפא לויתן. בעמודים 41 ו–42. כותרת המאמר: הוגה רעיון המכביה. היום ספק אם יש קומץ אנשים הזוכר את העיתונאי ליפא לויתן. היה בין היתר עיתונאי שסיקר את חיי הספורט בארץ ובגולה. פרסם ספר בשם “הספורט בגולה”. הוא מעלה על נס את פועלו של יוסף יקותיאלי, שנכנס כנער לתנועת מכבי והגיע לדרגת מפקד גבוה וחבר הנשיאות. בגמר המלחמה העולמית הראשונה, העמים התחילו שוב לשלוח את ילדיהם לאולימפיאדות ולארץ ישראל אין בהן חלק. על פי הצעתו ודרישתו נעשו נסיונות לשתף את ארץ ישראל העברית באולימפיאדות. ללא הצלחה.

דבר המכביה נצנץ בראשו כשעמד על חורבות מבצר ביתר. מחשבה על אולימפיאדה עברית. הוא נזכר שבקרוב תמלאנה 1800 שנה למרד בר כוכבא. אז התחיל לפעול במרץ להכנת המכביה. המפעל נעשה לתוכן חייו.

בעת ביקור קבוצת “הכוח” מוינה, בשנת 1924 באסיפה עם קולונל קיש וד“ר קרנר העלה יקותיאלי את הרעיון להתחיל בהכנות למכביה. ללא הצלחה. לא אמר נואש, ובוועידה הארצית של המכבי בשנת תרפ”ו 1926 הרצה על רעיונו ונחל הצלחה. בשנת תרפ"ט 1929, נסע לקונגרס מכבי במהריש אויסטרוי, היא מוראבסקה-אוסטראבה בצ’כיה, בו הירצה על רעיונו והקונגרס קיבל אותו וכך נסללה הדרך לביצוע הרעיון.

הרחבתי את הדיבור משום שאכן היה זה מפעל כביר. עתה כמה פרטים מתוך הספר הנ“ל, ”ספר המכביה“. מזכיר המכביה היה יוסף יקותיאלי. השתתפו ספורטאים במקצועות: אתלטיקה קלה, שחיה, התעמלות, בוקס, התאבקות, סיוף, כדור מעופף, כדור רגל, טניס, רכיבה, אופנים. למעוניינים בענף הכדור רגל מקוצר זמן הגיעה נבחרת פולין בלבד בהתמודדות עם נבחרת מכבי א”י, נגמר המשחק בתיקו 2. משחק גומלין בפתח תקוה, גברה פולין בתוצאה 2–3.

ביגר ושביט מוסרים שבמכביה הראשונה השתתפו בפועל ארבע מאות ספורטאים מעשרים ושש מדינות. התהלוכה לאצטדיון החלה מהגמנסיה הרצליה ועברה כשבראשה דיזנגוף על סוסו. המונים עמדו על המדרכות לצפות בתהלוכה המפוארת שעברה ברחוב אלנבי, משם לבן יהודה עד פינת בוגרשוב, ומשם בדרך לאיצטדיון, המשיכו בדרך שטרם צופתה באספלט.

כעשרים אלף איש ובראשם הנציב העליון נותן החסות, המתינו באיצטדיון.

בטקס הפתיחה נערכו מפגני התעמלות המוניים, רכיבה על אופנועים והופרחו מאה ועשרים יונים.

המכביה השניה - 1934

במכביה השניה, ב–13 באפריל השתתפו 1350 מעשרים ושמונה ארצות. התחרויות נמשכו שישה ימים באיצטדיון שהוגדל ושופץ. הפעם מספרים המחברים שהממשל הטיל איסור לקיים תהלוכה מרכזית, וזו פוצלה לשניים.

סביר להניח שאהדת הנציב לא עזרה, ועוינות שלטונות המנדט גברה ואכן לא עבר זמן רב עד מאורעות תרצ"ו 1936. לפי העיתונות היו חמישים אלף איש בטקס הפתיחה.

המכביה השלישית שאמורה היתה להתקיים ב–1938 בוטלה בגלל המאורעות, ונערכה בסתיו 1950.

המחברים אומרים שירידי המזרח שאותם הזכרתי ושתי המכביות נתנו תרומה לאופי הבין-לאומי של תל אביב.

ועתה, אביא את רשמי השתתפותי במכביה הראשונה ב–1932.

בשנת 1931, שנה לפני המועד המתוכנן, כינס מורנו להתעמלות, צבי נשרי, שהיה, בין היתר, מהפעילים בהסתדרות מכבי ובארגון המכביה, ובישר לנו שאנו, חברי הכיתה הוזמנו לקחת חלק במכביה הראשונה, שתתקיים בשנת 1932.

השתתפותנו תהיה בתהלוכה אל האיצטדיון, בליווי תזמורת הגמנסיה, מצעד המשלחות באיצטדיון והעיקר, בהתעמלות הכללית.

לצורך זה עלינו להתחיל בתרגילי ההתעמלות שכבר תוכננו. נקבל חוברת עם פרטי התרגילים ועלינו לשננן. יחד נחל להתאמן, כי דרושה עבודת הכנה מרובה.

כולנו התרגשנו. עומדים להשתתף במכביה!!! כולנו נרתמנו במרץ למלאכת קודש זו. משך שנה התאמנו בהדרכת נשרי ועשינו חזרות מרובות לצלילי המנגינה שנקבעה על ידי ועדת המכביה. תזמורת הגמנסיה ליוותה את התרגילים.

והנה הגיע היום המיוחל. קשה לתאר את ההתרגשות שלנו, בני התשחורת. לקראת צהריים התבהרו השמים שהיו מעוננים בשעות הבוקר המוקדמות. המשתתפים על תלבושותיהם הלבנות, הסתדרו לפקודתו של נשרי. התזמורת בראש. וכאן התאספנו כל המשלחות בליווי תזמורות משלהן. ניתן האות לצעוד. צעדנו, כאמור לעיל. לנו היתה זו חוויה מרוממת שאת זכרה לא שכחנו.

תצלומים, במדור התמונות.

טיסת הצפלין בשנת 1928

לקראת חג הפורים בשנת 1928 נתבשרו תושבי העיר על טיסת הצפלין מברלין, שתעבור בין היתר, גם מעל עירנו. שמחת הילדים וגם המבוגרים היתה רבה. העיתונים הרבו לכתוב על ארוע זה והסקרנות לקראת המופע, גברה. סופר שבטיסה זו יוצנח שק דואר מברלין עבור הדואר בתל אביב. תמונות הצפלין פורסמו בעיתונים.

מצאתי איזכור לארוע זה בספרו של סגל, “ירושלים בתל אביב”. לדבריו, הצפלין הוטס על ידי המאיור פון פרידמן, לימים אלוף בצה"ל, בשם איתן. זכור לי שהכל דיברו שיהודי מטיס את המטוס. סגל מתאר שראו ספינת אוויר ענקית, שהיתה בעצם כדור פורח ענק, מלא גז מימן. אפשר היה לראות את האנשים בסל שהיה קשור לצפלין. הצפלין עבר ממערב למזרח.

אותו יום בשעות הבוקר כבר התכוננו ילדי העיר והתאספו ליד גשר שלוש, סמוך למסילת הברזל. אני וחברי, תושבי רחוב ליליינבלום לא הרחקנו לכת. ניגשנו לרחוב יהודה הלוי, הסמוך, ותפשנו מקומות ליד הגדר שמאחורי גן החיות של מרגולין, משם תצפית למסילה. לאחר המתנה הופיע לקראת צהריים הצפלין. כולם נופפו לאנשים שעמדו בכדור הפורח. סיפרו שחבילת המכתבים שנועדה לתל אביב, הושלכה ליד בניין הדואר ברחוב אלנבי.

הארוע הסעיר את כל תושבי העיר וביחוד היתה השמחה מכופלת ערב חג הפורים.

רעידת האדמה בתל אביב הקטנה

בקיץ 1927 פקדה את הארץ רעידת אדמה די קשה, שבה נפגעו בעיקר העיר לוד ושכם. אני זוכר עד עצם היום את החוויה המחרידה. וכך היה:

בבית שבו גרנו ברחוב ליליינבלום 16, שהוזכר כבר כמה פעמים. בית בן 3 קומות. גרתי בדירה בקומה השניה. שכני וחברי הטוב משה הוכמן, בנו של הרב הוכמן, חבר בית הדין הרבני, התגורר בדירה מתחתנו, בקומה הראשונה. לעיתים היינו מסתודדים בחדר המדרגות לשיחת סתם.

בוקר אחד ישבנו על המדרגות בחדר המדרגות על אחת המדרגות. לפתע אני מרגיש רעד בכל הגוף ותזוזה במדרגה שעליה ישבנו. אני פונה לחברי ושואל: למה אתה דוחף? והוא עונה: אתה דוחף. מרגישים שהמדרגה רוקדת והיא שדוחפת אותנו. לפתע הבנו וצעקנו: רעידת אדמה!! המדרגות ממש רקדו. ולפתע דממה ושקט השתרר. רצנו מבוהלים אל פתח חדר המדרגות והחוצה. ראינו אנשים מבוהלים רצים לרחוב וצועקים רעידת אדמה!!

למרבה המזל לא היו פגיעות בנפש או נזקים של ממש. חברי משה הוכמן נעשה עורך דין בעל שם, מומחה לענייני משפחה, מוכשר מאין כמוהו. בפגישותינו הרבות היינו מעלים את זכר החוויה. למרבה הצער משה נפטר בשנת 1994. יהא זכרו ברוך.

חיפשתי ומצאתי באנציקלופדיה אריאל, של זאב וילנאי - בכותרת “רעשי אדמה” - רעש 1927, ביום ב’ תמוז תרפ“ז, 2 יולי 1927, הורגש רעש בא”י - הביא נזק רב וגרם 800 קורבנות מהם כ–360 בעבר הירדן. סבלה במיוחד העיר שכם. בלוד נהרגו 17 איש. ברמלה - 16 איש בירושלים - 3 איש. מעניין שבעוד שוילנאי מונה את הרעשים הקודמים, ומתאר את שעת הרעש, לגבי 1927 - פרט את היום בלבד.

ביקורי אורחים רמי מעלה בתל אביב הקטנה

דוקטור יוסף נדבה, בוגר הגמנסיה הרצליה, שהיה עיתונאי ומחבר ספרים רבים בתולדות הציונות והישוב, בהם: “ניל”י“, ”נגוהות מן העבר“, ”הלורד יאשיה וודגווד“ ואחרים. תקצר היריעה. המעוניין יוכל לפנות לאנציקלופדיה לחלוצי הישוב של דויד תידהר, כרך י”ז עמוד 5137 ו–5138.

בספר “סיפורה של הגמנסיה הרצליה”, נדבה מספר על ביקורי אורחים רמי מעלה בגמנסיה הרצליה, בעמוד 281, בכותרת “עם צלצול הפעמון”. הוא מספר שהגמנסיה היתה גאוות היישוב ועל כן כל מבקר בארץ היה בא להסתופף לשעה קלה בין כתליה. הוא מזכיר את ביקוריהם של הלורד רידינג, מישנה למלך אנגליה בהודו ושל נחום סוקולוב ואחרים.

אזכיר שני אורחים שאותם זכיתי לראות ולשמוע:

  1. ארתור בלפור - היה זה בשנת 1925 ואני תלמיד כיתה ב’. הלורד הוזמן על ידי ההסתדרות הציונית וראשה חיים ויצמן, לטקס פתיחת האוניברסיטה העברית בירושלים. הוא הוזמן לבקר בעיר העברית הראשונה. כשנודע דבר הביקור העיר געשה ורעשה מרוב התרגשות. הכל רצו לראות את אבי הצהרת בלפור שראו בה אתחלתא של הגאולה. בכל ביקור של אישיות רמת דרג, נהגו לערוך קבלת פנים בחצר הגדולה של הגמנסיה, בה היו נערכים יום יום מסדרי הבוקר לכל התלמידים. מסדר שהיה מלווה על ידי נגינה של תזמורת כלי הנשיפה של הגמנסיה.

וזה היה הטקס המקובל לקבלות הפנים: על מרפסת חדר המורים, ליד שולחן הסבו מנהלי הגמנסיה הדוקטור מוסנזון והדוקטור בוגרשוב. לידם האורח וראש העיר מאיר דיזנגוף. כשלשמאלו מזכיר העיר יהודה נדיבי, ששימש כמתורגמן. כל אלה ישבו ליד השולחן ואליהם הצטרף אחד העם שגר בשכנות לבנין הגמנסיה, בביתו בית אחד העם שהיה בפינת רחוב אחד העם והשחר. בית שנהרס עם הריסתו של בנין הגמנסיה, בכייה לדורות. והכל ממתינים בדריכות לאורח הנכבד. והנה מופיעה דמות גבוהה, אדם גבוה וכפוף קמעה. שערו מאפיר. רחש בקהל, הנה אבי ההצהרה המפורסמת. ליד הלורד עומדת דמות של אישה ועל ראשה מגבעת קש. על כל הטקס היה ממונה כרגיל, מורנו להתעמלות, צבי נשרי, שלו יוקדש פרק בחלק “דמויות מתל אביב הקטנה”. תחילה נוגנו ההמנונים. לאחר מכן, הופיעו 2 ילדות עם זרי פרחים, ללורד ולאשה שבלוויתו. התברר שהיא אחייניתו העלמה בלנש דאגדייל. מתחילים הנאומים. דוקטור מוסנזון פותח. אחריו ראש העיר ואחריו, האורח. את הנאומים מתרגם יהודה נדיבי. הלורד ביקר גם בחברת החשמל, ובערב הוזמן לראינוע “עדן”, שם הושמעה מערכה מן האופרה שמשון ודלילה בביצוע האופרה הארץ ישראלית, מיסודה של גולינקין מרדכי ובניצוחו. למחרת נערך טקס הכרזת רחוב בלפור.

על ביקור זה מצאתי פרט מעניין בספרו של נתן דונביץ, “תל אביב”. ברחוב ליליינבלום פינת אלנבי הוצב שער כבוד לבלפור, שבא לבקר בגמנסיה. מאות תושבים גויסו לספק שטיחים שבהם רצפו את הדרך לגמנסיה הסמוכה. עד כדי כך!!!

לגבי האחיינית בלנש דאגדייל, אוסיף, מה שלמדתי במרוצת הזמן. ראשית, היא פרסמה בשנת 1939 את ספרה המעניין והמרתק, על חיי דודה. ארתור ג’יימס בלפור. הוצאת הטשינסון, לונדון 1939 בשני כרכים.

ראוי לציין שהיא היתה תומכת נלהבת בציונות ועבדה במשרדי הסוכנות היהודית בלונדון למען התנועה הציונית וייצגה אותה במגעים עם הממשלה הבריטית.

  1. המישנה למלך אנגליה. המרקיז רידינג הוא רופוס איזאקס באנגלית - באנציקלופדיה יודאיקה נאמר בין היתר שזו הדמות או אחת הדמויות הבולטות של המאה העשרים ובהיסטוריה היהודית של אנגליה.

הנה ההפתעה. שנת 1932, שנת המכביה הראשונה. אני בן 13. שוב קבלת פנים בחצר הגמנסיה. ראש העיר דיזנגוף והמזכיר יהודה נדיבי. כל מנהלת הגמנסיה. הכל מתרגשים. האורח הוא המישנה למלך אנגליה. בשנים 1920 עד 1926. מופיע גבר נאה. ראה תמונה במדור התמונות. אחד משני המנהלים של גמנסיה הרצליה - נואם ומספר. את הסיפור המרגש איך הגיע נער יהודי למשרה הרמה של זקן השופטים באנגליה ולאחר מכן להתמנות למישנה למלך ומושל הודו. דוקטור מוסנזון פותח ומספר איך כנער למשפחה עשירה עזב את ביתו ונעשה שולית מלחים באנית משא. כך נדד שנתיים. לימים נרשם ללמודי משפטים בבר של לונדון והגיע לשיא כשנתמנה לזקן השופטים של אנגליה ואחר כך למישנה למלך. דוקטור מוסנזון מסביר לתלמידים מה פרוש יוזמה וכוח רצון. עלינו התלמידים עשה הסיפור רושם עצום. בנו, מרקיז רידינג השני כתב ספר על אביו, רופוס איזאקס. הוצאת פוטמן ובניו, ניו יורק 1940. שם מובאת תמונתו של הלורד שנקרא לורד רידינג - ועל שמו תחנת החשמל בתל-אביב.

חופשות הקיץ בתל-אביב הקטנה

חופשת בתי הספר נמשכה חודשיים: יולי, אוגוסט.

ביולי עדיין נפשו בחוף הים. אך באוגוסט המעיק היו רבים שהעדיפו את הקרירות בהרים, וביחוד כשרופאי העיר המליצו על שינוי כזה, למען הבריאות. אותה תקופה עדיין לא חלמו על נהירה לחוץ לארץ, כבימינו. בודדים יכלו להרשות לעצמם, נופש באירופה. רבים גם לא יכלו להרשות לעצמם נופש בארץ.

אמי, שדאגה לבריאות שני ילדיה, עשתה מאמצים להיענות לעצת רופאנו הדוקטור אהרון בנימיני שדגל בחילוף האוויר.

גם אנשי ירושלים, באו להחליף אוויר ולנפוש בימה של תל אביב.

אמי נהגה לבלות את חופשת הקיץ בהר הכרמל ובירושלים, שם היו כמה פנסיונים. בחרה בפנסיון וולמן, על הכרמל. ובירושלים - את פנסיון רייך בבית הכרם.

והנה בשנת 1929, משנבנתה השכונה החדשה, תלפיות, על בתיה הקטנים, עטורי הגגות האדומים, שכרה חדר בבית משפחת כספי, דומני שהיה אז איש הסוכנות. לימים התברר שהפך איש עסקים. הוא היה אביו של מיכה כספי - לימים עורך דין מן הבכירים בארץ.

זכורים לי ההורים, אחד הבנים, והבת גילה, שאיתה שיחקנו אני ואחי.

השכונה תלפיות היתה חדשה. בית משפחת כספי היה בקצה המזרחי. ברחוב האחרון, הבית האחרון. בית שצפה אל הקיבוץ רמת רחל. ממזרח לבית כספי השתרע מגרש ענק, לכיוון רמת רחל. מגרש זה שימש לאימוני לגיון הספר של עבר הירדן, בפיקודו של גלאב פאשה הידוע. היה זה חיל פרשים המורכב ברובו חיילים בריטים וערבים, ומיעוטו יהודים.

מדי בוקר, היינו כל באי הבית יושבים במרפסת לצפות בתמרוני הפרשים ובתרגילי הרכיבה של הפרשים. הכל ברשות מפקדי החיל שאת רשותם ביקשנו. היה זה בילוי בוקר מהנה.

לפני התמרונים היו באות למרפסת בית כספי, פלחיות כשעל גביהן תוצרת חקלאית מכפרי הסביבה. היתה זו תוצרת מעולה שלא ראינו כמוה עד אז ולא מאז. ביצים ענקיות שאותן אכלנו כבר באותו בוקר. עגבניות ענקיות בטעם גן עדן וכן שאר מיני ירקות ופירות.

נהנינו מחופש על כל מעלותיו והבראנו, עד הארוע המחריד, פרעות תרפ"ט.

מאורעות תרפ"ט

היה זה בצהרי יום שישי, אוגוסט 1929. יושבים על המרפסת המזרחית הפונה לרמת רחל, ולמגרש האימונים. בימי שישי לא התקיימו אימונים, מאחר ויום זה הוא יום המנוחה הערבי ורוב החיילים היו ערבים.

מר כספי, בעל הבית לא היה נוכח.

לפתע נשמע קול חצוצרה, מכיוון רמת רחל. והנה רואים מכונית פרטית שדלתה פתוחה, שועטת אלינו. אנשים באו בריצה וקפצו לתוך המכונית. מישהו צופר בחצוצרה. נשמעות צעקות. מופיעים בחורים יהודים ובידיהם אקדחים ורובים. הם צועקים לכספי, שהופיע בינתיים, לפנות מיד את כל הרחוב. לקחת רק דברים נחוצים ולעבור מהר אל בית הספר, שהיה במרכז השכונה.

אמי ארזה מיד, בגדים וחפצים. הבחורים עוזרים ומובילים אותנו לבית הספר. נשמעות יריות מכיוון רמת רחל הקרובה. והנה גם קול יללות של ערביות מהכפר. אחר כך הסבירו שאלה קריאות עידוד של הכפריות לשבאב. והן מלוות את השבאב ובידיהן שקים לאסוף את שלל הפוגרום.

מיד הגענו לבית הספר שהחל להתמלא אנשי המושבה וקייטנים מתל אביב. רבים חילקו מזרנים, שישמשו כמיטות.

מישהו נטל פיקוד. קרא בקול, שיש לשכב על המזרנים ואסור להתקרב לחלונות. נשמעות יריות מכיוון הכפר הערבי צור בחר. שני בחורים ובידם רובים, רבצו ליד החלון הגדול שבאולם בית הספר, בחדר שהוקצה לנו. מדי פעם התרומם אחד הבחורים והשקיף מהחלון במשקפת ועקב אחרי תנועות חשודות של הערבים שהקיפו את השכונה וירו מדי פעם. השניים התחלפו מדי פעם.

לנו הילדים היתה חוויה של הרפתקה. שכבנו על המזרנים, אחי ואני וילדי משפחת כספי ועוד. עקבנו בסקרנות אחרי שני השומרים.

לפנות ערב הגיע טנדר קטן של המשטרה הבריטית ובו 5 שוטרים. 4 אנגלים ואחד ערבי.

נגשתי להציץ בשוטרים. הייתי תלמיד מצטיין באנגלית. אני מקשיב ושומע את שאלתם הראשונה: היכן נמצא פנסיון כרמי? היה זה הפנסיון היוקרתי בשכונה. הם אמרו ששמעו ששם יש בירה.

כל מה שעניין את השוטרים הבריטים היה בירה. ואכן בפנסיון כרמי, ששימש כבית הבראה לקייטנים, היה בר למשקאות. האנגלים אצו מיד לבר והשתכנו בפנסיון. והרי הם נשלחו להגן על השכונה! התנהגות זו, הפכה נושא לשיחה בין המבוגרים שטענו שאין ברירה אלא לסמוך על “ההגנה”.

אחדים מהצעירים שהיו כפי שהתברר, חברי “ההגנה”, אמרו שמוטב כך. האנגלים ישתכרו ולא יפריעו לאנשי “ההגנה”. כבר היה הישוב למוד ניסיון שראשית דבר היו השוטרים להוטים לחפש ולתפוש את נשקם של היהודים.

וכך היה, האנגלים לא הופיעו יותר בבית הספר. הם רוקנו את הבירה אצל כרמי, השתכרו ולא הפריעו.

הלילה רד. נשמעות יריות מפעם לפעם ויללות הכפריות. בשבת בבוקר מודיע הצופה ליד החלון, בקול התרגשות: מתקרבת שיירה מכיוון ירושלים, ובה כמה מכוניות משוריינות של הצבא הבריטי, ועליהן מכונות יריה. הם הגיעו לבית הספר וכולם נשמו לרווחה. הנה, האנגלים מושיטים עזרה ויסלקו את הערבים. אך, כולם נאלמו דום לשמע הפקודה של הצבא המושיע.

לפנות מיד את השכונה! במקום לסלק את הערבים, מסלקים את היהודים משכונתם!!!

כל יושבי השכונה והקייטנים רוכזו יחד. והנה מצאנו ביניהם רבים מאנשי תל אביב, שבאו לנפוש בשכונה. ביניהם מצאנו את מורי למתמטיקה בגמנסיה הרצליה, הוא הדוקטור בן יהודה ובני משפחתו. לא שמחתי לקראתו, משום שבתעודת השנה, קצב לי ציון 5 במתמטיקה, שבה לא הצטיינתי. המשמעות היתה שהטיל עלי להתכונן למבחן, בסוף הפגרה, דבר שגזל משמחת הנופש. היה מורה אהוד, אך קפדן לטעמי. פחדתי ממנו. אך כשראיתי שכל כך שמח לפגוש את אמי, שהיתה מוותיקי תל אביב, ועוד ניגש אלי בחיבה וצבט לי בלחיי, ממש כדוד חביב, סר פחדי. הוא הסתודד עם אמי, שוחחו על מצבנו. הוא היה בעל מעמד מכובד בין עסקני הישוב ואדם בעל מרץ רב. ואכן הוא נטל פיקוד על קייטני תל אביב. ריכז אותם ליחידה. כנציגם, יצר קשר עם המפקד הצבאי שבסופו אירגן לנו את היציאה מהמושבה הנצורה, לירושלים, ומאוחר יותר, הביתה לתל אביב, כפי שיסופר.

וכך אורגנה פעולת ההגנה של קייטני תל אביב. בן יהודה ערך רשימה שהגישה למפקד הצבאי. ריכזו אותנו ליד משאיות משוריינות. ובשיירה מלווה משוריינים עם מכונות יריה, עשינו דרכנו לירושלים, אליה הגענו בלי תקלות. התברר שבן יהודה דאג כבר לשכן את אנשי תל אביב, במלון החדיש והיוקרתי, מלון “עדן” ברחוב בן יהודה. הוא שאירגן את כל החבורה, כולל משפחתו, בה 2 בנותיו, נתיבה ודדי.

במלון שהינו כמה ימים עד שהשלטונות אירגנו את ההעברה לתל אביב בימים טרופים של מאורעות הדמים של תרפ"ט.

אז נודע לנו על הטבח בחברון ובמוצא והמצב הביטחוני בכל הארץ.

בן יהודה פעל ללא ליאות, בסוכנות ובהגנה, ואצל השלטונות, עד שאורגנה רכבת משוריינת לתל אביב, בה ירוכזו כל תושבי תל אביב ששהו בירושלים כקייטנים.

אחרי 3 ימים הודיעו שנובל תחת משמר לתחנת הרכבת שם תמתין לנו רכבת צבאית עם חלונות סגורים ומכוסים.

אחרי נסיעה של כמה שעות, הגענו לתחנת הרכבת בתל אביב, ליד בית הדר. הנסיעה עברה ללא תקלות. והנה, ראינו שבתחנת הרכבת המתינו המונים של אנשים מודאגים שחששו לגורל יקיריהם. אווירה של חרדה מהולה בשמחה, אווירה קשה שררה בעיר. ראינו את אבי ודודי, יעקוב מטלון, ממייסדי העיר ממתינים בחרדה להקביל את פני הבאים. גם עיתונאים צפו במחזה ודיווחו לעיתוניהם. הפכנו בעל כורחנו לגיבורי היום.

כך עברה עלינו הרפתקת החופש הקיצי וכולם הודו לבן יהודה על אירגונו המוצלח. אינני יודע כיצד פתר את הבעיות הסבוכות והמסובכות. כיצד שולמו דמי המלון היוקרתי, וכיצד גויסה עזרת הצבא הבריטי, בשלטון שלא הצטיין באהדה למפעל הציוני, ולהצהרת בלפור.

אישית עברתי חוויה שלא תישכח. חוויה מאכזבת, אחרי השכרון של ימי הצהרת בלפור. אישית יצאתי נשכר, כיוון שמצאתי בבן יהודה שהיה קפדן בעיני, שהוא אדם חביב ואין הצדקה לפחד מפניו ואכן את מבחן ההכנה במתמטיקה, עברתי בהצלחה, כשהקביל את פני בחביבות כאח לצרה. יהא זיכרו ברוך.

בילינו חודש נעים ומהנה, עד האסון שקטע אותו. הוא הפרעות של תרפ"ט. במילים אחרות, הפוגרום, נוסח רוסיה.

כבר דובר במהומות 1921, בימי שלטון אנגליה בראשות נציב יהודי, ארע הפוגרום הראשון בימי הצהרת בלפור. הישוב היה כמרקחה. ז’בוטינסקי היה מראשי המוחים על חרפה זו. האשימו את רכרוכיות הנציב בפני המופתי.

הלורד והפילדמרשל הלורד פלומר, שהחליף את סמואל, היה נערץ על ידי אנשיו. השליט שקט פוליטי והתרחק מפוליטקה. בשנותיו שקטה הארץ, עד בוא יורשו צנסלור.

מספרים שהמופתי בא להתאונן כדרכו על העליה היהודית, ודרש להפסיקה לאלתר, אמר שאין הוא אחראי לשקט אם לא תופסק העליה.

פלומר התרומם מכיסאו וקרא בקול חוצב להבות: אדוני, אני ורק אני אחראי לשקט ולסדר!!! אך בפרוץ מאורעות תרפ"ט - כבר כיהן נציב אחר - צ’נסלור - היפוכו הגמור של פלומר. ואז חזינו מבשרנו - את המהפך.

הזכרתי פרק עצוב בחיי הישוב שראה פעמי גאולה בהצהרת בלפור ונתקל באכזבת אי הגשמתה, ואוזלת יד השלטון שבמקום לעמוד על מימושה, מעלו בחובתם על פי המנדט שניתן להם, ופקידיה תמכו בהתנגדות המופתי וכך הישוב נקלע לפוגרומים בשנים 1921, 1929 ומאורעות 1936 עד 1939. את חווית מאורעות תרפ"ט חוויתי, כאמור, כפי שתארתי לעיל.

תל אביב בימי מאורעות תרפ"ט - 1929

עוצר לילה. הרפתקה לילית

לאחר שחזרנו מתלפיות לתל אביב היו הזמנים מתוחים בינינו לבין שכנינו הערבים. השלטונות הבריטים החליטו, למען בטחוננו, להטיל עוצר לילה על תל אביב. שוטרים וחיילים בריטיים סובבו ברחובות תל אביב, עם כניסת העוצר בערב ועד הבוקר למחרתו. שוטרי תל אביב נתלוו אליהם. כבר אז הרגשנו בעוינות של הבריטים. מי שהעז לצאת למרפסת ביתו היה צפוי ליריית חייל או שוטר בריטיים. כך הפחידו את הציבור. דומה שהיה בזה קורטוב של שעשוע, להפחיד את הנייטיבס, או סתם עויינות.

וזה סיפור בלהה נוספת, בימי מאורעות תרפ“ט: רק התאוששנו מארועי תלפיות, והנה לילה אחד נתקפתי כאב שיניים עז, כדרכם של כאבי שיניים התוקפים דווקא בלילה, ודווקא בלילה שיש בו עוצר. אמי ניסתה לשכך את הכאב בתרופות העממיות של אותם זמנים. אך הכאב היה בלתי נשוא. אמי התייעצה עם אבי. אחותה, רופאת השיניים ד”ר יוכבד ספיבק, גרה ברחוב נחלת בנימין, בית אחד לפני מלון נורדאו, שבפינת גרוזנברג. שם היתה גם הקליניקה שלה - מרחק כמה מאות מטרים. אך מה עושים? הרי פחד לצאת. האנגלים יורים על כל מי שיוצא לרחוב! אמי שהיתה אשה חלושה ושברירית גילתה תמיד אומץ לב. אמרה שהאנגלים בני תרבות ולא יגעו באשה עם ילד. וכך סוכם שהיא תצעד איתי לבית הדודה. הדרך היתה, מרחוב ליליינבלום לפינת הרצל, הרצל שמאלה לכיוון הגימנסיה. משם ימינה לאחד העם, עד פינת נחלת בנימין, ובנחלת בנימין שמאלה קרוב עד לפינת גרוזנברג. מהלך של כמה מאות מטרים, כאמור. ממש ויה דולורוזה. נתיב היסורים והפחד.

יצאנו את הבית והנה למזלנו, צץ שוטר יהודי ועמו שוטר בריטי. השוטר העברי צועק על אמי, איך היא מעיזה לצאת למרות העוצר. משהסבירה לו והראתה את דמותי המתפתלת מכאב, הבין ואפילו הבריטי גילה הבנה. הולכים לרופא שיניים. וכך זוג השוטרים ליווה אותנו עד העמדה הבאה של משמרות העוצר, וכך ממשמר למשמר, הגענו בשלום והערנו את דודתי. חוויתי עקירת שן, ונותרנו ללון בבית הדודה.

ממאורעות תרצ"ו - 1936

בימי מאורעות 1921, הייתי בן שנתיים וכמה חודשים ואינני זוכר אותם. לעומת זאת חוויתי וזכרתי את מאורעות תרצ"ו - 1936, אז הייתי בן 17.

אז כבר עקרנו מליליינבלום 16, לבית דירות ברחוב הצפירה 67, לימים סוקולוב 67. בית שנבנה על ידי אבי. באזור הצפון שהחל מתפתח עם התגברות העליה מגרמניה, והתארגנות תזמורתו של הוברמן, שהופעותיה אז, וגם חזרותיה, נערכו בצפון תל אביב, באזור התערוכה, בו התקיים גם קונצרט הפתיחה.

אזור הצפון עדיין לא היה מפותח, והדירות בו היו זולות. כאן התרכזו כל משפחות נגני התזמורת.

בביתנו התאכסנה משפחת הכנר רקיר מתזמורת דרזדן, אחיו הצ’לן והמחצצר מאותה תזמורת, התאכסן בסמוך.

בצידו השני של רחוב הצפירה, היה שטח ריק, שאחריו הוקם אז בית החולים אסותא, מיסודם של רופאים מעולי גרמניה. בסביבה שכן הכפר הערבי סומל על פרדסיו.

עם פרוץ המאורעות, כמעט מדי ערב נשמעו יריות מהכפר, לעבר הבתים ברחוב הצפירה. רחוב דיזנגוף ותחנת המשטרה היו מקבילים לרחובנו, מרחק של כמאה וחמישים מטר.

חווינו הטרדה בלתי נעימה.

ערב אחד נשמעו צעקות אללה אכבר, מלוות ביללות נשי הכפריים. רוב הדיירים היו מעולי גרמניה.

ירדנו למטה, מר רקיר, כנר התזמורת, מר הירש מעולי גרמניה, צעיר מגרמניה בשם יואל, שעלה כספורטאי במכביה, שעבד כשרברב. הנשק שעמנו כלל גרזן, מוט ברזל ואלה. כך עמדנו בפתח חדר המדרגות. אחד השכנים ואני, רצנו במעלה הרחוב לתחנת המשטרה. שם הופנינו לקצין דיכטר והודענו לו על הארוע והסכנה. זה הרגיענו ואמר שהמצב בטיפול המשטרה.

מצב זה נמשך עד 1939. שנה שבה גססו המאורעות - עם פרוץ מלחמת העולם השניה.

על חוויה עצובה שחוויתי בפסח 1933

בספרם של ביגר ושביט, “ההיסטוריה של תל אביב”, 1936–1909, בעמוד 148, מכונה הארוע “מאורעות השביעי בפסח 1933”.

מאחר ונפל בחלקי, לדאבון ליבי, להיות נוכח בארוע מכוער זה, אתאר את שראו עיני כעד ראיה.

הייתי אז בן 14. תארתי את להיטותי למשחק הכדורגל, כשחקן וכצופה, מאוהדי מכבי תל אביב. תאור מפורט בפרק הדמויות, בתאור דמותו של כוכב הכדורגל נתן פנץ ז"ל.

היה זה בשביעי של פסח 1933, כאמור.

בימי פסח התכנסו במגרש מכבי ברחוב סלמה, חברי בית“ר. זכור לי שהייתי נוכח בשביעי של פסח הנ”ל במגרש מכבי. הייתי בחברת שכני וידידי מנוער, נתן פנץ. יחד יצאנו ממקום מגורנו למגרש.

שמענו שחברי “בית”ר“ יערכו תהלוכה מהמגרש לקן בית”ר, ברחוב המלך ג’ורג’.

איתנו היה חברנו הטוב יהושע זליבנסקי, חברי לקבוצת מכבי הצעיר, בהדרכת המאמן מהכוח וינה, אגון פולק, וממשחקינו השכונתיים במגרש שמול ראינוע “עדן”.

עם צאת התהלוכה, התלווינו ליוצאים מהמגרש, ועשינו דרכנו מרחוב סלמה לכיוון רחוב העליה.

הגענו לרחוב העליה, בכיוון אלנבי, קרוב לככר המושבות. עוד במגרש מכבי, בטרם צאתה של התהלוכה ריננו שאנשי “הפועל” עומדים לתקוף את התהלוכה וכי במגרש נמצאים חברי קבוצות האגרוף של סדרני הפועל. היו מתח וחששות.

והנה, כשעמדנו ליד התהלוכה, בצידי הכביש, נתן פנץ, יהושע זליבנסקי ואנוכי, נתגלה מחזה זוועתי שלעולם לא אשכח.

לפתע מתפרצים חברי “הפועל”, מקבוצת סדרני “הפועל”. מתנפלים באכזריות על צעירי בית“ר בידיים מכוסות אגרופנים ומרביצים ופוצעים את צעירי בית”ר. פוגרום ממש. ועוד יהודים כנגד יהודים. הדבר נמשך כמה דקות. המכות לוו מטר אבנים מכוון הבתים הסמוכים. מהומה רבתי. פצועים מצעירי בית"ר נפגעו. גם לבנים הושלכו.

מדריכי בית“ר ניסו להגן על חניכיהם הצעירים. אנשי עזרה ראשונה הגיעו לטפל בנפגעים. מאוחר יותר הגיעה משטרה. למרות הכל המשיכו, כעבור זמן, לצעוד לכיוון ”המצודה“ ברחוב המלך ג’ורג’. פוגרום ממש, כפי שתאר יהושע זליבנסקי בספרו ”תל-אביב, תל-אביבי", בעמוד 98 ואילך.

לדבריו, עיתונאי הספורט הידוע ליפא לויתן, חבר ההסתדרות, הזדעזע עד, שלדברי זליבנסקי, קם והצהיר שאחרי מה שראה הוא מכריז שמהיום והלאה איננו שייך למחנה השמאל, הוציא את כרטיס החבר האדום וקרע אותו.

מחזה זה לא ראיתי, כי לא המשכתי למצודת זאב.

ביגר ושביט, בספרם שהוזכר, מונים עשרות נפגעים מראשי בית“ר. גם מועצת פועלי תל אביב שמַחו על התלבושת של בית”ר. תלבושות חומות שהזכירו את תלבושות הנאצים לא הצדיקו אלימות.

לשבחו של ברל כצנלסון, הוא מחה כמו חברים אחרים על האלימות בחוצות תל אביב והתפטר ממרכז מפא"י.

פרק עגום בתולדות תל אביב. פוגרום נגד יהודים ועוד בחג הפסח. עד היום אני נתקף צמרמורת מהמחזה הנורא.

חוויות קטנות של ילדי תל אביב הקטנה

האוניה בחוף תל-אביב

העיר שכנה אמנם לחוף ים. אך בגלל סלעי החוף לא ניתן היה לעגון בנמל כמקובל בכל נמל. האוניות נאלצו לעגון הרחק מהחוף והנוסעים נאלצו לרדת אל סירות הספנים היפואיים, כמתואר בתאורי הנוסעים. חוויה מפחידה לנוסעים.

כך גם נבצר מילדי תל אביב לראות אוניה מקרוב, ולא כל שכן, לבקר בה.

והנה בשנת 1927 זכו ילדי תל אביב, לצפות מקרוב באוניה על כל אביזריה ולסייר על סיפונה.

הייתי בן 7. היה זה יום חורף. בבוקר נפוצה מפה לפה, הידיעה המרעישה שבחוף תל אביב, סמוך לחוף שנקרא לימים חוף ירושלים, בקטע דרומית להרברט סמואל, בואכה דרומה, עלתה אוניה על שרטון, והיא חונה ליד החוף.

החלה נהירה. האוניה נאלצה לחנות כמה ימים עד שניתן היה לשחררה. היה זה סמוך לשבת. בשבת בבוקר הלכנו עם הורי לצפות במחזה. ראינו את האוניה על השרטון. אונית נוסעים לא גדולה. היתה בה תזמורת בת 7 מנגנים. זו ישבה על הסיפון וניגנה מנגינות פופולריות באותם ימים. קונצרט של ממש להנאת הצופים. על הסיפון הסתובבו מלחים ונוסעי האוניה, שהמתינו לחילוצם.

כך זכינו לראות אוניה ממרחק של עשרות מטרים. כעבור זמן נשתחררה והפליגה לדרכה. בינתיים נהנו תושבי העיר מנגינת תזמורת באוניה והיו שזכו לעלות עליה לביקור.

ארועים משפחתיים

בר מצווה

כאמור, שנת 1932 היתה גדושת ארועים ממלכתיים. יריד המזרח שציינתי, חגיגות הפורים והמכביה הראשונה. ובאותה שנה, בחודש פברואר, ארוע משפחתי, חגיגת הבר מצווה שלי. בימינו חוגגים בר מצווה בתרועה גדולה, בדומה לחתונה.

בשנות העשרים והשלושים חי הישוב בצנע, כפי שנהגו בגולה. כעולה מהספרות. הרבנים הטיפו נגד חגיגות ראווה והוצאות מיותרות. כך נהגו בתל אביב הקטנה. מצעדי הראווה של היום ותהלוכת ההמחאות לא היתה ידועה בימים ההם. חגגו את בר המצווה בבית. לרוב לפני הצהריים. הכיבוד כלל כל מיני עוגות, ובראשם לקח, ומיני יינות, ולזה הוסיפו מיני שוקולד ושקדים מסוכרים.

לרוב היה הארוע, כאמור, לפני הצהריים, לאחר התפילה בבית הכנסת. בעדה הספרדית, היו שהסתפקו בכיבוד קל בבית הכנסת. חילקו קופסאות של שקדים מסוכרים, לנטילה הביתה, ובַמָקוֹם, עוגות ויין.

יש שהזמינו מקורבים ממש, למפגש אחר הצהריים בבית חתן הבר מצווה.

כל החגיגות הראוותניות של ימינו, לא נולדו. לכל היותר אולי היו כמה גבירים שהזמינו אורחיהם לבית קפה או לאחד מבתי המלון. אך גם שם היה הכל צנוע. מצעדי השיקים גם הם לא נולדו. המתנות היו ברובן, ספרים, אלבומי אמנות או עטים נובעים, יומנים, אלבומים מכורכים בכריכת “בצלאל”, משקפות וכיוצא בזה. קרובים ממש היו נותנים כסף לקניית מתנה, אך היה זה יוצא דופן.

אעבור לענייני.

הורי היו אחד הזוגות הראשונים שפרצו את מחסום העדות. עד אז רבים מהספרדים המיוחסים היו מתפארים בייחוסם ונמנעו מחתונות מעורבות. ככתוב בספרי הימים. ידוע הסיפור של איתמר בן אבי ולאה אבו שדיד, הספרדיה. לגבי הורי, משפחת אבי קיבלו באהדה את אמי האשכנזיה. היא השתלבה יפה במשפחה הספרדית, ובביתנו נהגו לפי מנהג ספרד. אבי היה שומר מסורת, מקפיד על כשרות, אך לא למעלה מזה. נהג לעשן בשבת, לנסוע בכרכרה בשבת. לבית הכנסת הלך רק בימי חג. לעומת זאת אני זוכר שהקפיד להניח תפילין בכל בוקר. וזאת, משום שקיים את בקשת אמו, ראש המשפחה, שהיתה כאמור, בת רב.

והנה, כשהתקרב מועד בר המצווה שלי, עמד על כך, שיקוימו כל כללי הטקס הספרדיים. למורת רוחי. נאמר לי שעלי ללמוד דרשה, שעלי להשמיעה בבית הכנסת, ולפני כן, בסעודת עניים, כפי שאפרט.

למרות שחלומי באותה עת, היה להיות עורך דין, בעקבות יומני החדשות הצרפתיים, שהוקרנו בקולנוע “עדן”, שבהם הראו משפטים שבהם נאמו עורכי דין ידועים שקסמו לי. הייתי ביישן מטבעי וחרדתי מהרעיון לנאום בפני קהל בבית הכנסת ובפני עדר קבצנים.

ראשית, אבי שכר את שרותיו של מר ברון, שעבד איתו במסחר הגלנטריה, והיה עוסק גם בהדרכת נערים לטקס הבר מצווה והדרשות הנלוות.

כחודשיים לפני המועד, הופיע מר ברון בביתנו והתחיל ללמדני דרשה מספר תהילים.

והנה מגיע היום הנורא. פברואר 1932. יום חמישי בשבוע. שעת בוקר מוקדמת. להנהלת הגמנסיה הוסבר שאאחר ללימודים בגלל הקריאה לתורה. אבי היה ממתפללי בית הכנסת הספרדי אליהו הנביא, ברחוב לוינסקי, שהיה רחוב השוק. שם נהג להתפלל, עם כל צאצאי משפחת מטלון: משה קרסו הידוע, ועוד נכבדים מסלוניקי, ולמיטב זכרוני גם האדונים רקנטי ומר בורלא, ממנהלי בנק דיסקונט. לא ידוע לי מדוע העדיפו בית כנסת ספרדי זה, על אוהל מועד, המפואר, ברחוב שד"ל.

עברתי בשלום את טקס הדרשה והעליה לתורה. הכל ברכו את חתן הבר מצווה ומשפחתו. עם הסיום חולקו קופסאות שקדים מסוכרים לכל אורח, ואני אצתי לגמנסיה. אך לקראתי עמדה המשוכה הבאה: המינהג הספרדי לקיים סעודת מצווה לקבצני העיר, שלהם יוקדש פרק בחלק “דמויות מתל אביב הקטנה”.

יום שישי בבוקר. שעה 10. בדירתנו ברחוב ליליינבלום מתכנסים מר ברון, מדריכי, כמה מבני המשפחה הקרובים. והנה מופיעים כעשרים קבצנים, מהם בעלי מום. חלקם לבושים קרעים. מחזה לא מלבב. מושיבים אותם באהדה, ליד שולחן גדול, ערוך לסעודה. ואז עלי לשאת בפניהם את דרשתי. הקבצנים החליפו ביניהם דברי תורה והלב דואב על גורלם המר.

עול כבד ירד ממני כשסיימתי את הדרשה וזכיתי לתשבוחות המסובים. הטקס נמשך כשעתיים. אך טקס הבר מצווה לא תם. עם הסתלקותם של הקבצנים החלה אמי בעזרת עוזרות לפנות את שיירי האוכל מהסעודה. וכפי שנאמר לי מראש, חגיגה רבתי צפויה לי למחרת, יום השבת. לי לא היה חלק בדבר ולא נשאלתי דבר. רק הודיעו לי שהוזמנו אורחים, לשעות אחר הצהרים וגם הערב. מי ומי - לא ידעתי. והרי זו בר המצווה שלי?

כבר בשישי אחר הצהריים סילקו מדירתנו לדירת שכננו, ד"ר קרוקס, רהיטים כדי לפנות מקום למשטח ריקודים. הובאו כסאות שהושאלו על ידי שכנים. משעה 5 אחר הצהריים ועד 8 בערב החל מצעד האורחים.

בין הראשונים, נציגי משפחת משה שרת, שכבר שוטט בעולם, לרגל תפקידו. באו דודו ודודתו ועד היום שמורים אצלי 2 אלבומים של אמנות, מתנת משפחות שרת. דמות נוספת שאני זוכר היא יהודה נדיבי, מזכיר העיר ומשפחתו, ביניהם בנו עוזי ז“ל, שהיה נמנה על חברי. למרבה הצער נפטר בגיל צעיר. עוד זכורים לי הרופאים ד”ר בנימיני וד"ר קרינסקי ומשפחותיהם, שכנים ובני משפחה וסתם אנשים שלא הכרתים. הכל צבטו בלחיי וברכוני. כאמור, לא נהגו להביא המחאות. הביאו מתנות, לרוב ספרים, או אביזרי ספורט, כגון: מצפן, סכין צופים, משקפת, והמיילדת אנה קווייט הביאה לי עט נובע, שהיה חפץ יקר באותם ימים, והוא שמור עמי. העט נרכש בחנות המפוארת והמובילה של האחים אליהו, ברחוב הרצל. עט מתוצרת חברת פלטינום עם ציפורן זהב. מחירה היה חצי לירה סטרלינג, לידיעת מי שמעוניין.

והנה, לקראת השעה 7, מופיעים מר אזגור, חתנו של בעל חנות המוסיקה, שהיה מוסיקאי ומנצח, מ. קובלסקי, ועוזרו מרקו, בעלי החנות למכשירי מוסיקה ותווים לרבות תקליטים, והם נושאים גרמופון ענק, ותיבות תקליטים, מעמידים את הפטיפון, מסדרים את התקליטים. נאמר לי שזו הכנה לנשף ריקודים. ואני, מה לי ריקודים? מי לי הרוקדים? והנה מופיעים בני הדור היותר צעיר מהאורחים הקודמים: מכרי אבי. ואז החל שלב הריקודים, וכל שנותר לי היה לצפות בחגיגה לא לי. העסק נמשך עד חצות. חברי באו בלווית הוריהם. וכך תם טקס הבר מצווה שלי.

זוטות

רפואה אלטרנטיבית, נוסח תל-אביב הקטנה

א. סגולותיו הרפואיות של השתן: סיפרתי על הסבל הרב שסבלו ילדי העיר מפורונקלים ופצעים מוגלתיים שהציקו להם רבות. הרוב פנו לרופא. אך אצל עדות המזרח, רווחו עדיין תרופות סבתא.

סבתי מצד אבי, בת ירושלים, היתה בקיאה בתרופות עממיות של בני ערב. כשנתקפנו בפורונקלים או סתם פצעים מוגלתיים, הורתה לנו תרופה. בבוקר, עם הטלת השתן הראשונה, יש לטבול אצבע בשתן, ולמרוח אותו על פני הפצע וסביבו. כעבור כמה ימים יגליד הפצע. ניסינו והופתענו כשנפטרנו מהנגע.

והנה מצאתי סיוע לסיפור זה, בסיפורו של אהרון שלוש, המובא בספרו שציטטתי בראשית רשימותי. בעמוד 98 הוא מספר על מוגלה בעינים, אחת המכות בתל אביב הקטנה. כשתרופות אשת אביו, רופאת העינים ד"ר נינה שלוש לא עזרו, באה הסבתא לביקור ונתנה לו עצה לטבול באצבעו בשתן הראשון בבוקר ולמרוח בו את עיניו. כעבור יום וחצי נעלמה המוגלה. ממש אותה תרופה שהציעה סבתי.

ב. עלוקות: השימוש בעלוקות לריפוי חולאים היה נפוץ בגלות, וכך הובא ארצה. אני זוכר שאצל הסַפרים, כולל הספר שלנו, עמדו צנצנות גדולות ובהן רחשו עלוקות. הירבו להשתמש בהן לריפוי מחלות, בדרך הקזת דם. היו מניחים אותן על גוף החולה, על מנת שימצצו מדמו. כשנתמלאו דם, היה המטפל מסלקן. אמרו שזו תרופה בדוקה להורדת לחץ דם שהוא מקור חולאים רבים.

ג. כוסות רוח: גם זו מתרופות הגולה הנפוצות ביותר. ריפוי להצטננויות, שפעות ודלקת ריאות. נטלו מין כוסיות זכוכית שקראו להן בַּנְקֶס. ובעברית כוסות רוח.

ב“מילון העולמי לעברית מדוברת”, מאת דן בן אמוץ ונתיבה בן יהודה, מובאת ההגדרה הבאה: בנקס, כוסות רוח, מכשיר רפואי למחלת הריאות. השם לקוח מיידיש. טיפול שהיה נפוץ מימים ימימה, בימים ההם.

מפי רופאה מרוסיה, ידידתנו, שמעתי שטיפול זה מקובל עד היום כתרופה הבדוקה לדלקת ריאות ברוסיה.

בתל אביב הקטנה היה טיפול כזה נפוץ ביותר. גם אני עברתי חוויה זו בילדות. היו אחיות שעסקו במלאכה זו, וגם סַפרים שעסקו גם בהנחת עלוקות.

וזה הטיפול לפי זכרוני: שוכבים על הבטן. המטפל נוטל כוסות מיוחדות, טובל פיסת צמר גפן בספירט. מדליק אותה ושם אותה בכוס, הופך את הכוס ושם אותה על גב החולה, והיא נדבקת לגב וכך הלאה, מספר כוסיות שמכסות את הגב. כעבור זמן, המטפל מושך בכוסות ומוציאן.

ד. התפוז הצרפתי: תרופה להקלת סבלם של הילדים שנאלצו לבלוע שמן דגים, מדי חורף. התפוז הצרפתי, שהיה ידוע בשם בורדאן פראנסאווי, בערבית, שפירושה תפוז צרפתי. מר אהרון שלוש, בעמוד 99 לספרו הנ"ל, מתאונן גם הוא על שמן הדגים המגעיל, שבו הלעיטו את ילדי תל אביב. שמן מגעיל כלשונו. תרופה למכה זו, מצאו בטיפול עממי. תרופת התפוז הצרפתי, שהיה מכונה בורדאן פראנסאווי, היינו תפוז צרפתי. נטילת שמן דגים - עם לעיסת פלח תפוז - שמה קץ לסבל. היה זה תפוז קטן, בעל טעם מתוק, טעים להפליא. נפוץ בקרב הערבים שהעדיפו אותו על התפוז היפואי. שלוש אומר שניתן למצאו בכפרים ערביים. חבל שתרופה זו גילינו באחור.

מכשירי כתיבה בתל אביב הקטנה

בימים ההם עוד לא היו עטים כדוריים. כתבו בעט עשוי עץ - קולמוס, ובקצהו ציפורן, דוגמת אלה שאפשר לראות בסרטים. בספסלי “הגמנסיה הרצליה” וגם בשאר בתי הספר היו בקצה הימני של שולחן התלמיד, שקערורית שבה צלוחית עם דיו, קסת. את העט היו טובלים בקסת וכותבים. וכך בבית, היו מצטיידים בבקבוק דיו. הכתיבה בעט מסוג זה הצריכה ייבוש הדיו. לזה היה כלי סופג. ידית עץ, וגליל עץ עטוף בספוג, אותו היו מגלגלים על גליון הכתיבה. קראו לו “סופג”.

עטים נובעים היו עדיין יקרים ומעטים השתמשו בהם. רווחה באה עם הופעת העט הכדורי. יצאנו מעבדות לחרות. גם זו אחת התמורות שאין לזלזל בה.

עטים ומכשירי כתיבה, היו נוהגים לרכוש, בחנות היוקרה של “האחים אליהו”. חנות מפוארת שלא נופלת מחנויות הפאר באירופה. ברחוב הרצל, מול פסג’ פנסק, היתה חנותם של האחים. אולם ענק ובו שפע של עטים, וכל אביזרי הכתיבה, הכל משופרא דשופרא. לא היתה זו חנות לנו, תלמידי בית הספר, אלא לגבירים. לרשותנו, עמדו שתי חנויות. הראשונה, ממש מטרים ספורים מבית ספרנו - “הגמנסיה הרצליה”, ברחוב השחר, פינת אחד העם, מול בית אחד העם, שנהרס עם הריסת הגמנסיה, חנותו של מר פורר - אדם כבר לא צעיר. החנות היתה למעשה צריף מטופח. מר פורר אהב את התלמידים. אצלו קנינו עטים, עפרונות, מחברות וכל אביזרי הכתיבה, גם סיפרי לימוד, במחירים זולים.

חנות נוספת היתה חנותו של מר טולמן, ברחוב רמב"ם. זו היתה מרוחקת, במושגים של אז, ומכך נהנה מר פורר, שהיה סמוך לגמנסיה.

תחבורה בתל אביב הקטנה

כילד שגדל בעיר באותה תקופה, אספר מרשמי, בענייני תחבורה.

מיום שאני זוכר, בתחילת העשרים, כבר תם עידן הדיליז’אנסים.

כלי התחבורה הראשון שאני זוכר, היא הכרכרה. כרכרה דוגמת אלה שתמצא במרכז וינה ובערים אירופאיות אחרות. כרכרה שחורה רתומה לשני סוסים. בימי הקיץ הגג פתוח. ובימי החורף, הוא סגור. העגלונים רובם הגדול, ערבים מיפו. הם סבבו בחוצות העיר הקטנה, שימשו כמוניות. ברחוב יפו-תל אביב, ליד בית רומנו, היתה תחנת כרכרות שבה קו, תל אביב-יפו.

נסיעתי הראשונה היתה, בכרכרה שבה נסעתי ליפו עם דודה, לאכול “בוזָה”, היינו גלידה ביפו. להערכתי היה זה בגיל 4, היינו בשנת 1924. פה ושם נסעתי עם הורי בכרכרה, בתוך העיר.

בתום מלחמת העולם הראשונה, החלו הבריטים לפרק מחסני צבא עצומים, עודפים מימי המלחמה, ובהם מכוניות מתוצרת אנגליה. אנשי הדיליז’אנסים ניצלו זאת למהפך בתחבורה. אז הופיעו, מה שאני מכנה, זוטובוסים, במקום הדיליז’אנסים על סוסיהם.

בשנת 1966 בקשתי מחברת “דן”, לקבל תצלום האוטובוסים הראשונים. להפתעתי ושמחתי, הואיל מר איציק כגן, דובר “דן”, להמציא לי את אלבום היובל של החברה ובו פרטים רבים על דברי ימי התחבורה, ובהם תצלומים של האוטובוסים הראשונים. הראשונים היו בשנות 1922 מתוצרת “סנבים” ואחריהם גם “פורד”.

אנסה לתאר מזכרוני את האוטובוס שבו נהגנו לנסוע לשפת הים, בשנת 1925 ואולי 1924. תמונתו נמצאת בעמוד 13 לספר שהזכרתי. על השילדה וארבעת גלגליה, הרכיבו מבנה עץ. משני צידיו היו דפנות עץ ובהן חלונות ובחלק האחורי דלת. בתוך מבנה זה, עמדו בכל צד, ספסלי עץ ומושב לנוסעים. 3 נוסעים בכל צד. הנוסע השביעי היה יושב לצידו של הנהג.

זכורה לי נסיעתי הראשונה, בגיל 5 או 6, היינו בשנת 1924 או 1925. אמי, אנוכי ואחי, שמנו פעמינו לשפת הים. יצאנו בדירתנו ברחוב ליליינבלום, לרחוב יהודה הלוי. מרחק קצר. ברחוב יהודה הלוי, סמוך למקום שהיום נמצא בנק דיסקונט היתה התחנה הראשית של האוטובוסים ההולכים לרחוב אלנבי ושפת הים. בתחנה חנו כמה אוטובוסים. ניגשנו לראשון בתור. היה זה אוטובוס בן 7 מקומות. לידו עמד הנהג. גבה תשלום והורה להיכנס ולשבת. הנהג המתין לנוסעים וכשנמלאו המקומות, סגר את הדלת האחורית ואז נטל בידו מין ידית ברזל, שקראו לה מַנוּאֶלָה. ניגש לחזית המכונית וסובב אותה וכך מתניעים את המנוע. התניע ואז החל המנוע לפעול. אז הוציא את המנואלה ונכנס והתיישב על מושבו והחל המסע. חוויה ראשונה של נסיעה במכונית.

היו גם אוטובוסים בני 12 מושבים וגם 15 מושבים. כעבור זמן קצר נכנסו לשרות אוטובוסים עם מושבים נוחים, במקום ספסלי העץ, מושבים לרוחב המכונית, כמו בימינו.

מוניות

בד בבד עם הופעת הזוטובוסים, החלו להופיע כמה מוניות, מעודפי הצבא הבריטי. מעטים נזקקו לשרותן, אולי מטעמי תקציב. איש מאנשי משפחתנו הקרובה, לא נסע במונית. עד שנות השלושים עם התרחבות העיר. בשנת 1927 נזדמן לי לראשונה לראות את תחנת המוניות, ברחוב יהודה הלוי, פינת הרצל, ליד בית שרת. הייתי בן 8. מחלון דירתנו, בליליינבלום, ניתן היה להשקיף על תחנת המוניות. לעיתים, בשעות הפנאי, נהגתי לעקוב על התחנה והנעשה בה. מין שעשוע. שורה של כמה מוניות, שחורות, עם גג מתקפל. כמה נהגים הסתודדו לידן. והנה מופיע נוסע, ואחד הנהגים היה נכנס עמו למונית ונוסע. והנה הנהג של המונית השניה בתור, היה מתניע את מוניתו, ועומד ראשון בתור. וכך הבאים אחריו, הזיזו את מוניותיהם. מתוך סקרנות המשכתי לעקוב. זמן רב, אין לקוח. והנה חזרה המונית הראשונה והתייצבה בסוף התור. בימים ההם לא היו אמצעי הקשר של ימינו. כל מונית שיצאה מהתחנה, חזרה לתחנתה. בזבוז שלא יתואר בימינו. עם התרחבות העיר זכו גם נהגי המוניות לתעסוקה.

מכוניות פרטיות

מבין מכרינו הרבים, אינני זוכר אחד, שהיתה לו מכונית. ואלה היו רוב רובם של בני העיר. גם לרופאים לא היתה מכונית. תחילה הסתייעו בכרכרה ובמרוצת הזמן, במונית. למיטב זכרוני, בשנת 1930, רכש רופאם של הורי, הד“ר קרינסקי, מכונית. היתה זו מכונית מתוצרת ”מוריס", קטנטנה, 4 מושבים קטנים. צבעה שחור. דומני שהיה הראשון מבין הרופאים שרכש מכונית. אחי ואני הצקנו להורי שיבקשו את קרינסקי, לזכותנו בסיבוב במכונית. הוא הסביר לנו שהנסיעה היא לא נוחה. אך עמדנו על שלנו וביום אחד נכנע וזכינו לנסיעה ראשונה במכונית. היום קשה להבין מה היו ההנאות של אותם ימים.

ימי סרט - התרמות בתל אביב הקטנה

כיום שולחים תלמידים לבתי התושבים, בימי התרמה. בתל אביב הקטנה נהוג היה להתרים את התושבים ברחוב. היו ימי סרט קבועים, ל“קרן קיימת”, ל“ויצ”ו", ושאר אגודות צדקה. ביום המיועד היו יוצאים תלמידים, ונשים מתנדבות. אחד נשא קופה והשני סל עם סרטים, לרוב עם פרח צמוד. היו נגשים לעוברים ושבים ומבקשים לתרום. משנענה, היו מצמידים לדש הבגד או החולצה את הסרט.

דמויות מתל אביב הקטנה

הדמות הראשונה: חנה קווייט Hanna Kweit

המיילדת חנה קווייט, שהזכרתיה בפרק סדרי לידות לעיל, היא למעשה הדמות הראשונה שהקבילה את פני בלידתי. דמות שהפכה לבת בית במשפחתנו, עד יום מותה.

אתאר בקצרה את דמותה המופלאה ואציב לה זכר.

חנה נולדה בלונדון, באזור היהודי, במזרחה של העיר, הידוע בשם וויטשעפעל, בו התגוררו רבים מעולי מזרח אירופה. למדה את תורת המיילדות באוניברסיטת לונדון והוסמכה כמיילדת מדופלמת. תמונתה ביום הענקת הדיפלומה, מובאת במדור התמונות.

בתום מלחמת העולם הראשונה, ובעקבות הצהרת בלפור, שראו בה מפעמי הגאולה, עלו ארצה ציונים מאנגליה שרובם נמנו על מנגנון המימשל הבריטי של ממשלת המנדט. ביניהם מר אלכס אפשטיין, ששימש קצין מחוז בתל אביב, ורעייתו שהיתה קרובת משפחה של חנה, מר אלברט חיימסון, ששימש בתפקיד חשוב כמנהל מחלקת ההגירה, וחיבר כמה ספרים בתולדות היהודים באנגליה, וספר חשוב על הקונסוליה הבריטית בירושלים. 2 כרכים שיצאו בהוצאת האגודה ההיסטוריה היהודית של אנגליה ב–3/1/1939. היועץ המשפטי, נורמן בנטוויץ הקפיטן שיף ואחרים. איתם הופיעה, אשה תמירה, דקת גיזרה, כרוב הנשים האנגליות של אותם ימים היא חנה.

מיד זכתה להצלחה עצומה. עם לקוחותיה נמנו נשות אנשי הצמרת הבריטית וכל האפנדים הערבים היו מזמינים אותה לבתיהם, סמוך למועד המשוער ללידה.

זכור לי שבמאורעות תרפ"ט - 1929, ביקש אותה אחד האפנדים הידועים, לבוא להתאכסן בביתו לפני הלידה, כמקובל. חנה באה להתייעץ עם אמי, שאימצה אותה למן היום הראשון. אמי שהיו לה מהלכים בעיר, נגשה לידידיה ממשפחת שרת וגולומב להתייעצות. מנהיגי ההגנה אישרו לה את היציאה, למרות המאורעות. חנה יצאה וחזרה בשלום לאחר שמנהיגי הערבים, שאהדו אותה, נטלו אחריות לשלומה.

נשות החברה התל אביבית, העדיפו את המיילדת המדופלמת מלונדון הבירה. גם אישיותה המרשימה, תרמה להצלחתה העצומה. היא נקראה ליילד את צאצאי כל המי ומי בעיר.

מאמי למדתי שמייד לאחר שסיימה את משימתה ויילדה אותי ביום שישי בשעות אחרי הצהרים, אצה לביתו של דויד סמילנסקי, ממייסדי העיר ואחת הדמויות החשובות בה, כדי ליילד את ידידי מנוער, שמעיה סמילנסקי לימים סמילן. היא יילדה בין היתר את גאולה אברביה, לימים שחקנית “הבימה” שהיתה בתו של פקיד הברון רוטשילד. מבית שרת אצה חנה מרחק כמה בתים לבית סמילנסקי ביהודה הלוי 40.

משך שנים יילדה חנה את מרבית ילדי תל אביב, ללא פגע, ורבים חייבים לה תודה. היא שאהבה ילדים, ששמרה על קשר עם משפחות היולדות, נותרה אשה ערירית. חיה חיי צניעות. אמי, שהיתה לה כאם, סיפרה שלא נישאה בגלל אהבה נכזבת, באנגליה. וכך גרה בדירה בת 2 חדרים ברחוב ליליינבלום 1, ומשם עקרה כעבור שנים, לרחוב הרצל 36, אזור עני יותר.

אחי ואני, נרתמנו, לבקשת אמי, למשימה:

בימים שאנה נקראה להתאכסן בבתי היולדות, מחוץ לעיר, היתה בעיה: מי יטפל בשלושת כלביה. אחי ואני נהגנו לקבל עלינו את המשימה. מדי בוקר, לפני תחילת הלימודים, ניגשנו לדירה, והוצאנו את הכלבים לטיול בוקר. הבאנו איתנו מזון לכלבים. ובערב יצאנו לטיול והבאנו ארוחת ערב, הכל מעשי אמי שנטלה חסות על חנה, אותה אהבה אהבת נפש ותמכה בה עד יומה האחרון.

במרוצת השנים, עם התפתחות העיר והקמת בתי חולים ליולדות, ירד הביקוש למיילדות פרטיות, ואז דעך מעמדה ומצבה הכספי נתערער. אמי נרתמה לעזרתה. אך בשנות הארבעים חלתה במחלת כבד והועברה ל“הדסה” ירושלים. כעבור זמן נפטרה, גלמודה, בימי מלחמת העולם השניה. שכרה היחיד שכל אלה שיילדה אותם, זוכרים לה חסד פועלה. כיום נותרו מועטים. יהיו דברים אלה, אות הוקרה לתרומתה הרבה למען ילדי העיר. יהא זכרה ברוך.

הדמות השניה: משה שרת

הזכרתי שנולדתי בבית שרת, בשנת 1919. שם גרנו כדיירי משנה. אמי לא נהגה לספר על לידתי, פרט לעובדה שכשראתה אותי יוצא לאוויר העולם, חנה אמרה לה: “וואס פאר א קעפלה” ביידיש, כלומר: איזה ראש? עם אמי שוחחה ביידיש. התפעלה מדמות הראש שלי.

בשנת 1974, מספר לי אחי, שלראשונה הזכירה אמי את לידתי בבית שרת. היא ביקשה להתגאות באומץ לבה ובכוח הרצון שלה. דגלה באיפוק. לדבריה לא פצתה פה בעת הלידה, כמנהגן של יולדות הצועקות ומרעישות עולמות. לדבריה, גברת שרת, אמו של משה, המתינה ליד דלת חדרה בשעת הלידה. היה זה יום שישי, סמוך לכניסת השבת. מדי פעם הציצה ושאלה מה המצב. באחת הפעמים ענתה אמי, שהלידה נסתיימה. גברת שרת נדהמה ושאלה הכיצד? הרי לא שמענו הגה?

שעורים בידיעת הארץ מפי המורה משה שרת

ציינתי שגרנו בבית שרת מיום לידתי בפברואר 1919 כנראה מאז שמשפחת שרת חזרה מגלות תל אביב בימי הטורקים.

היחסים בין משפחת שרת, ההורים והדוד, הבנים והבת רבקה היו ידידותיים ביותר. אני זוכר במעומעם שמדי פעם, בעבור הרכבת ליד השער ברחוב הרצל, היה נהג הקטר צופר בקולי קולות. בגיל 3 ידעתי שהרכבת חולפת כמה עשרות מטרים מהבית. המבט לשער הרכבת היה פנוי. רציתי לצפות ברכבת ואז הייתי קורא בקול: “אפקה, אפקה” הכוונה לרכבת. פעמים רבות היה משה מרים אותי על זרועותיו כדי שאצפה במאורע. בגיל 4, אני זוכר את השעורים בידיעת הארץ.

משה היה קצין בצבא הטורקי. איש נאה ודובר עברית צחה, בהברה ספרדית. התעניין בתולדות הארץ. בחדרו או בחדר המשפחה זכורה לי מפה ענקית של הארץ שהיתה תלויה על הקיר. אני זוכר שמשה היה נוטל מקל, כמקל מורה בבית ספר. נוטלני על זרועותיו, מצביע על המפה שהיתה צבעונית, ומכריז: הנה ים המלח, ומצביע על כתם כחול. והנה ים כנרת, וכך הלאה.

כל בני משפחת שרת, ההורים, הדוד והאח יהודה שהיה מוסיקאי והאחות גילו אלינו יחס לבבי, עד שנפרדנו ועקרנו לבית קיסילוב. הורי שמרו על קשר וזכור לי שלבר מצווה שלי, בשנת 1932, הופיעו כמה מבני שרת, ומתנתם שכללה 2 ספרים, מצויה בידי.

גם לנשואי ב–1945, התייצבו והביאו לי מתנה, שוב אלבומים של אמנות.

הדמות השלישית: דויד בריינין

סולן הבלט באופרה “הארצישראלית”, מיסודו של מרדכי גולינקין.

בשנת 1923 עברנו מבית שרת לבית משפחת קיסילוב, ברחוב אלחנן 16. הבית עדיין עומד על תילו. תמונה במדור התמונות.

הבית בן קומה, בנוי בסגנון הבתים הערביים. אולם גדול, מוקף חדרים, דלתותיהן פונות לאולם גדול. התקרה גבוהה. בעלי הבית גרו בבית והשכירו חדרים.

אמי שכרה 2 חדרים, וחדר אחד שכרה משפחת אלכסנדר בטלין, אשתו רוזה שהיתה אחות בבית החולים “גלעד”, של דוקטור פוחובסקי, ושני ילדיהם מיכה וחיותה.

היה זה בסוף שנת העשרים ושלוש, לקראת שנתי החמישית. וכאן אני מגיע לדמות השלישית של אנשי תל אביב שאותם רציתי לציין.

יום אחד הופיע במשכננו צעיר תמיר. שערותיו שחורות ועיניו תכולות. אמרו עליו שהוא דומה לכוכב הראינוע המפורסם באותם ימים, איבן מז’וחין. הכל סקרנים ובייחוד אנו הילדים, כדרכם של ילדים. והנה, אמי מציגה את הצעיר: זהו דויד בריינין שיהיה דיירנו באחד משני החדרים שלנו. הוא יגור איתנו ויאכל איתנו. הוא רקדן באופרה של גולינקין.

ילדים אוהבים חברה בכלל וחברה של עלם חמודות כזה, על אחת כמה וכמה.

לדמותו של גולינקין מוקדש פרק מיוחד ברשימותי.

אמי שפעלה, כאמור, לעזרת עולים שנתקבצו בעקבות הצהרת בלפור, אימצה את בריינין הצעיר שנטש את בית הוריו באוקראינה, בעקבות פרעות הצורר פטלורה. הוא חלם על בניית הארץ אליה הגיע אחרי נדודים.

החלה אווירת שמחה בבית קיסילוב, עם בואו של בריינין. שמחה שנמשכה כארבע שנים. סדרי המגורים היו כך: בעלי הבית חיו באגף נפרד ודיירי המשנה דרו בחדריהם. לרשותם היה מטבח משותף ואת ארוחותיהם אכלו באולם המשותף. לכל משפחה היה שולחן וכסאות שלידו סעדו את סעודותיהם. בריינין אכל איתנו ליד שולחננו.

אני זוכר שאהב לשתות קקאו מתוצרת הפירמה ההולנדית המפורסמת באותם ימים, “בטקה”. מדי בוקר היינו הילדים מתחרים, מי יזכה לקרוא לדויד לארוחת הבוקר המוכנה. הפזמון המקובל היה: דודיה בוא לשתות קקאו. דודיה היה כינויו של דויד.

אציין דוגמה לאופיו הלבבי בכלל וליחסו החביב אלי.

יום אחד בשנת 1926, ניגשה אלי אמי ואומרת שהיום אני חייב לישון שנת צהריים. כידוע אותם ימים לא ידעו על מנהגם של עולי גרמניה שהביאו את המינהג של “שלאף שטונדה”, היינו: מנוחת צהריים. אנו הילדים התנגדנו למנוחת צהריים. כשעמדתי למחות על הדרישה, מסבירה לי אמי: דודיה רוצה להזמין אותך להצגה של האופרה “רוסלקה”.

לשבחה של אמי ייאמר שנהגה לשיר בפנינו, מדי ערב, לפני השינה, שירים ואריות וביניהן מהאופרה “רוסלקה”. מובן שנעתרתי מיד ובשמחה. מימי לא חזיתי באופרה. נרדמתי מיד ובשעה 5 העירה אותי אמי ואמרה שעלי לאכול משהו ולהתלבש לבוש חגיגי. עלי להיות מוכן לדרך בשעה 6. הצגות האופרה היו מתקיימות בראינוע “עדן”, ברחוב ליליינבלום מספר 2, בימים שבהם לא הוצגו סרטים. עדיין לא היה אולם מתאים בעיר מלבדו. אולם “עדן” הוא ששימש גם את מופעי התרבות בעיר.

הצגות האופרה התחילו בשעה 8 בדיוק. עד בואו של גולינקין לא היה הקהל התל אביבי מקפיד על זמני ההצגות. היו מאחרים והמאחר היה מתקבל גם אם אחר.

גולינקין היה קפדן מאין כמוהו. דמותו של איש צבא, הולך כחייל, זקוף ומלא מרץ. וכך נהג כלפי כולם. הוא החליט לשים קץ לאיחורים וציווה על הסדרנים שכל המאחר, יתכבד להמתין בחוץ, עד ההפסקה. הוא לא חת מאיש וידוע הסיפור שיום אחד כשראש העיר מאיר דיזנגוף איחר, נאלץ להישאר בחוץ עד להפסקה. עוד נוהג הנהיג: אין כניסה לילדים. עד אז היו רבים נוהגים להביא את ילדיהם להצגות.

בשעה היעודה, היא 6, מופיע דויד ובידו תיק. ואני במיטב לבושי. הוא נטל את ידי ויד ביד החלנו לצעוד במעלה רחוב אלחנן, עד מאפיית קרבצוב, בפינת השחר. מול המאפיה פנינו לרחוב קטן ששמו יבנאל, כשמי, ואחריו, מרחק עשרות מטרים, חצינו את רחוב השוק. עוברים ברחוב השוק כמאה וחמישים מטרים ומגיעים לפינת רחוב ליליינבלום. פונים ימינה, ליד מלון “צנטרל”, מול ליליינבלום ועוד מספר בתים עד ראינוע “עדן”. ראה תמונה במדור התמונות.

כשהגענו לבניין “עדן” חלפנו על דלתות הכניסה הרגילות לאולם. בריינין ניגש במהירות אל דלת בקצה השני של האולם, היא דלת הכניסה למשתתפים. כאן נכנסים לאחורי הקלעים.

שם המולה רבתי. חלק מהמשתתפים יושבים ומתאפרים, חלק לובשים תלבושות ססגוניות, חלק נגנים היושבים מתחת לבמה ומכוונים את כליהם. הנשים שבחבורה אצות אל דויד ושואלות עלי. אני מקבל צביטות חן בלחיי. אך דויד אץ ומוביל אותי אל האולם ומסביר לי שאנו נפרדים למשך ההצגה ועלי לחכות עד גמר ההצגה ושלא אדאג. הוא יחזור לקחת אותי. הדוד הזה, כך אמר, בהצביעו על אדם הנושא סרט ועליו המילה סדרן, ישגיח עליך. הסדרן אוחז בידי ואנו עולים ליציע. הוא מושיבני בשורה הראשונה ואומר שלא אזוז מהמקום והוא ישגיח עלי.

חשתי אי נעימות, בדידות וחרדה. לבדי באולם גדול על אורותיו. כעבור זמן חשיכה באולם, קול מחיאות כפיים. המנצח נכנס לאולם. כולם קמים ומוחאים כף. והנה פותחת התזמורת ואחריה מקהלה. כעבור זמן מופיעים דויד ורינה ניקובה במחול. התרגשותי גוברת. החיזיון והמנגינות והריקודים ריתקוני. היתה זו חוויה מרגשת ואולי היא שפתחה את הדרך לאהבת מוסיקה בכלל ומוסיקה אופראית בפרט. הכל בזכותו של דויד שכה אהבנוהו.

האידיליה נמשכה. דויד גר במחיצתנו. אלא שהגורל אכזר. יום אחד בקיץ 1927, בחופש הקיץ, אני רואה את אמי והשכנה רוזה בטלין עומדות עצובות ומשוחחות ברוסית כדי שהילדים לא יבינו. חשתי שמשהו לא כשורה. שאלנו מה העניין. קיבלנו תשובת איוב: דויד עוזב אותנו. אנו ארבעת הילדים פורצים בבכי מר. אמי הסבירה שלהקת האופרה מתפזרת. ההצגות הופסקו ודויד נותר ללא עבודה. הוא עומד לנסוע לפריז שם קיבל משרה כרקדן באופרה של פריז. אך מיד כשיסתדרו העניינים כאן, יחזור אלינו.

והיום העצוב לא אחר לבוא. אין לשער את סבלנו ביום הפרידה.

מדי פעם אמי קיבלה מכתבים וגם דרישות שלום על ידי ידידו הקורפורל בקשיוב ממשטרת תל אביב, שסיפר על הצלחתו בפריס.

אני נזכר שדויד שהתפרסם כרקדן, היה גם מצייר. אמי קיבלה ממנו 2 תמונות שמן שצייר. האחת: דמות זקן מאחת האופרות, והשניה - תמונתי בלווית אחי - הראשונה אבדה והשניה מצויה בידי - ראה מדור התמונות, בו גם תמונת דויד ורינה ניקובה - שהשגתי בעמל רב.

בינתיים משפחתנו נטשה את הבית ברחוב אלחנן. עברנו לדירה מרווחת ומודרנית, ברחוב ליליינבלום, דירה ללא שותפים והחיים זרמו, הצלקת הגלידה. התנחמנו בעובדה שהוא עושה חיל בפריס.

אך הגורל מתעתע באכזריותו. באפריל 1968 הוזמנו אני ואשתי, כחובבי אמנות ותיקים, לפתיחתה של תערוכת ציורים - תערוכת זיכרון לאמנים יהודים שניספו בשואה, במוזיאון הלנה רובינשטיין. התחלנו לעבור על התמונות המוצגות והנה, חלחלה! בחלומותי הגרועים לא העליתי בדעתי, שאפגש עם דויד שאהבתי, בנסיבות טרגיות כאלה. תעתועי הגורל! אנו מתבוננים בתמונה שכותרתה: “יציאה מן המחנה בקומפאיין. דמויות עצורים במחנה”. ועל החתום: דויד בריינין 1942.

תחילה סרבנו להאמין. אולי מדובר באדם אחר. אך בקטלוג התערוכה, צויין, שהצייר היה, בין היתר, רקדן בקזינו דה פריז. נאלצתי להשלים עם המציאות המרה. כעבור זמן החלטתי להמשיך ולחקור את גלגולי חייו עד הגורל המר. מצאתי שהתמונה הנדונה הושאלה לתערוכה על ידי אוצרת המוזיאון של לוחמי הגיטאות, דוקטור פנינה רוזנברג. וכאן ציפתה לי הפתעה נעימה. פניתי אליה ומיד נעניתי על ידה. ואין מילים להודות לה על היענותה האדיבה והאוהדת. מיד שלחה לי חומר רב ערך על דויד בריינין וכך נתאפשר לי לסיים את רשימתי על דויד בריינין זכרונו לברכה.

בקטלוג התערוכה, מציינת פולה אייכנבאום את דויד בריינין כאמן הרישום המצויין. אנו ידענו על בריינין הרקדן. ציינתי ששלח יד בציור, אך לא העלינו על דעתנו שהוא נשא גם את כתר הציור שגם בו הגיע לשיא, כדברי פולה אייכנבאום. כתר נוסף על כתר הבלט.

בקטלוג התערוכה נאמר שבריינין שהה בארץ 5 שנים. הגיע ב–1919 ועזב ב–1924. הדוקטור פנינה רוזנברג מסרה לי שתחום מחקרה העיקרי הוא אמנים ציירים במחנות המעבר בצרפת וכך הגיעה ליצירותיו של האמן דויד בריינין. ספר המבוסס על מחקריה עומד לצאת בקרוב בצרפת.

ממנה למדתי שברשות המוזיאון מספר תמונות של בריינין שתצלום מהם המציאה לי. התמונות מרשימות ביותר וראוי לבקר במוזיאון ולראותן. כן הפנתה תשומת לבי לספרו של הערש פענסטער “אונזערע פארפייניקטע קינסטלער” שיצא בפריס ב–1951, שקטע ממנו העבירה לי.

פענסטער מספר שדויד בריינין נולד בחרקוב בעשרים לאוגוסט 1905 לאביו החייט. בגיל 14 עבר לפלשתינה. שם שהה 5 שנים. כעבור 5 שנים עבר לפריס בה למד ציור וכוריאוגרפיה. עבד כרקדן, לצרכי פרנסה. הצטרף ללהקת ריקוד רוסית והתחתן עם אחת הרקדניות. הופיע באופרה הרוסית ובקזינו דה פריז. ב–1931 נסע עם אשתו לסיבוב הופעות בדרום אמריקה, שכלל את ארגנטינה, ברזיל ומקסיקו. בחזרתו לפריז למד בבית הספר לאמנות ובסיום לימודיו עבד כרשם תפאורות נופים לסרטי קולנוע.

במלחמת העולם השניה היה עצור בקומפאיין ובדראנסי. שם המשיך בעבודתו האמנותית בתאור סצינות מחיי המחנות. משם הוגלה למחנות במזרח. משם לא חזר. עבודותיו מתקופת המחנות נמצאות באוסף המוזיאון של לוחמי הגיטאות. פענסטער מציין שדויד בריינין היה אהוד על חבריו במחנות, חבריו לצרה. בגלל הגינותו, אומץ לבו וידידותו. בין יתר תמונותיו שצייר במחנות יש פורטרטים וביניהם תמונה של המשורר היהודי הרוסי ומבקר הספרות, יורי מאנדלשטאם, חתנו של המלחין סטראווינסקי.

ב–17 ליוני 1942 כתב את מכתבו האחרון לאשתו ובנו היחיד, במענה למכתבם מיום 14 לאותו חודש. עד כאן דברי פענסטער.

מצאתי לנכון להפנות את תשומת לבה של החוקרת דוקטור פנינה רוזנברג לאינפורמציה הבלתי מדוייקת של פענסטער.

ראשית את פועלו של בריינין בארץ ישראל הוא פוטר כלאחר יד, “ער קומט קיין ארץ ישראל אונד פארברענגט דארט פינף יאר”. כלומר: “הוא בא לארץ ישראל ושוהה בה 5 שנים”. הוא מתעלם לגמרי מתפקידו באופרה, שנמשך עד סוף 1927 ועל כך המצאתי לדוקטור רוזנברג הוכחות התומכות בדברי ובהן תצלומי מודעות של האופרה ושל הצגות בהן הופיע כסולן האופרה בראינוע “עדן”. חלק מהן אצרף להלן במדור התמונות.

במקביל פניתי ל“יד ושם” והגברת נדיה כהן, מנהלת שירותי יעוץ ומידע בארכיון היכל השמות וספרית “יד ושם” המציאה לי דף-עד להענקת אזרחות זיכרון לחללי השואה על שם דויד בריינין, טופס שחתום על ידי קרובת משפחה, באולפן בנתניה. התאריך קשה לפענוח. תאריך הלידה הנקוב: 25 לחודש אוגוסט 1905. כמקצוע צויין שהיה צייר תפאורה לסרטי קולנוע.

טופס נוסף בשפה הרוסית, תאריכו 21.9.94 שהוגש על ידי קרובת משפחה בשם לבובה לודמילה מירושלים. הובטח לי שינסו לאתרה.

כן קיבלתי מהגברת נדיה כהן מסמך בשפה הצרפתית הנקרא: “לה מימוריאל דה לה דפורטאסיון דה זואיף דה פרנס”. כלומר: תזכיר של גירוש יהודי צרפת, מאת סרג’ קלרספלד. בו מופיע שמו של דויד בריינין. הגברת נדיה כהן צרפה גם תצלומים מספרו של הערש פענסטער, שהזכרתיו לעיל. תודה לגברת נדיה כהן שנענתה ברצון לפנייתי.

כך יד הגורל שמה קץ לנער שברח מאוקראינה לא“י - עקב פרעות פטלורה, חלם על א”י - והוכרח לחפש מחיה בניכר ומשם לכבשן הצורר הנאצי!!!

הסיפור עצוב שבעתיים. בריינין חלם על ארץ ישראל, אך נאלץ לעזוב כשהאופרה נקלעה למשבר וגולינקין נסע לגייס תמיכה בארצות הברית, כמתואר להלן בפרק מרדכי גולינקין.

יעקוב שביט וגדעון ביגר, בספרם “ההיסטוריה של תל אביב”, מזכירים את המשבר בארץ ישראל בשנים 1825 ו–1926, שבעקבותיו 3000 איש מאנשי תל אביב נאלצו להגר. כך נחרץ גורלם העגום של בריינין, אשתו ובנו.

על אישיותו יעידו הישגיו הן בשדה הבלט והן בציור. מצאתי לעצמי חובה להנציח אמן זה שנאלץ לעזוב את הארץ שכה אהב.

יהא זכרו ברוך!

הדמות הרביעית: – נתן פנץ - כוכב הכדורגל

ציינתי שבשנת 1927 עברה משפחתנו מרחוב אלחנן לבניין מודרני, במושגי הימים ההם,, בית בן 3 קומות ברחוב ליליינבלום 16.

גרנו בקומה השניה. שם הכרתי לראשונה את נתן, שגר בקומה הראשונה, עם הוריו ואחיו הצעיר ממנו בשנתיים, אריה. למיטב זכרוני האב היה מנהל חשבונות במשרדי “אגד” בשדרות רוטשילד.

מיד התיידדנו עם השנים, אני ואחי. ביני לבין נתן נקשרה ידידות יוצאת דופן. האם, אשה נאה וחביבה, קרבה אותי ולעיתים קרובות הזמינה אותי לארוחת ערב. שחקנו יחד בחצר הבית, במשחקים שהזכרתי, וכן במשחקי החוץ, ליד הבית, בהם השתתפו ילדי הרחוב שלנו.

נתן הצטיין בכל המשחקים, ועל כולם במשחק הכדורגל, שאותו אהב מעל לכל, ואכן העתיד הוכיח כשהגיע בגיל צעיר לפסגה.

יהושע זליבנסקי, אחיהם של יעקוב ואריה, מטובי שחקני מכבי תל אביב, מכנה את נתן כגדול שחקני הכדורגל בארץ. ראה ספרו: “תל אביב, תל אביבי”, בעמוד 78 מובאת תמונתו של נתן.

נתן היה יליד 1917, מבוגר ממני בשנתיים.

אני למדתי בגמנסיה “הרצליה”, והוא בגמנסיה “נורדאו”. בתום הלימודים, שיחקנו יחד ובעיקר בכדורגל, משחק שהיה אהוד גם עלי. מגרשי כדורגל לא עמדו לרשותנו. ילדי רחוב ליליינבלום אילתרו מגרש קטן, ליד ביתו של אחד מצלמי תל אביב הראשונים, מר רודי, מול בית הספר “תחכמוני”. במגרש זה נהגנו לשחק מדי יום בשעות אחר הצהריים. למגינת ליבו של הצלם שהיה גוער בנו בגלל הרעש. נתן היה מנהיג המשחקים. דעתו לא נחה ממגרש זה. הלך ופנה למנהיג קבוצת ילדים, ילדי הקטע של הרחוב ליד הקיוסק הידוע, מול ראינוע “עדן”, שם השתרע מגרש גדול ממדים. נתן החליט להתאחד עם קבוצה זו שנקראה “עדן”, על שם הראינוע. מנהיג הקבוצה היה יוסי סידי, ואיתו אחיו אהרון. בין הבולטים בקבוצה היה גם יהושע זליבנסקי הנ“ל. אז עברנו לשחק במגרשם של סידי וחבורתו. יהושע זליבנסקי, בספרו הנ”ל מציין שנתן הדריך את הקבוצה בתורת הכדורגל. הוא מוסיף שבמרוצת הזמן החלו חוגי “מכבי הצעיר”, לחזר אחרי שחקני קבוצתנו. הם הכניסו אותם ל“מכבי הצעיר” ואיתם גם שחקנים מגמנסיה “הרצליה”, ובהם מכבי, אחיו זוהר, והאחים מטלון. היינו, עבדכם הנאמן, ובן דודי, לא אחי. זליבנסקי השמיט את שמות השחקנים הנוספים. אריה כהן, ושמעיה סמילנסקי. אריה כהן, כיום מנהל יד לבנים ברמת גן. שמעיה הסב את שם משפחתו לסמילן והיה מבכירי עובדי משרד החוץ, ובין היתר, מזכירו של משה שרת.

כך נקלעתי לחבורה שהתאמנה על ידי המאמן הנודע אגון פולק, מ“הכוח וינה” המפורסמת. מובן שהבולט בקבוצה היה נתן.

הפסוק “והגית בו יומם ולילה” מתאים לתאורו של נתן. הוא לא נח מפעילותו בכדורגל גם בימי הקיץ הלוהטים. הוא ארגן קבוצת ילדים בהם אנוכי ובן דודי צבי ספיבק לאימונים ומשחקים על חולות שפת הים.

בשנת 1932, כששחקנו על שפת הים ניגש צעיר נאה שעקב אחרינו. הוא ניגש לנתן ואמר שהוא מנבא לו עתיד. הציג את עצמו בשם הופמן, למיטב זכרוני. שוער נבחרת “מכבי רומניה” שבאה למכביה, שוער מצויין, והציע להדריך ולאמן אותנו. כך בילינו חופשת קיץ מהנה. למרבה הצער הופמן עזב את הארץ כמה חודשים לאחר מכן.

כעבור זמן, בשנת 1934, צורף נתן לסגל קבוצה א’ של “מכבי תל-אביב”, באמונו של פולק. באותם ימים ספורט הכדורגל היה כולו חובבני. איש לא קיבל פרוטה. עידן הסחר-מכר המסחרי שהפך את הספורט הטהור לעסק מסחרי עוד לא קם.

בין השחקנים ב“מכבי”, היו פקיד דואר, נהג אוטובוס, פקידים ובעלי מלאכה. פעם בשבוע, בימי רביעי, התכנסו לאמון שבועי במגרש הקבוצה, בדרום תל אביב. בשנת 1935 כבר צורף נתן הצעיר כחבר מן המניין בקבוצה הראשונה. אני זוכר את היום המאושר כשנתן בא אלי ובידו תלבושת שקיבל, ובה סמל מכבי. מרוב התלהבות, בקשתי מנתן להשאיל לי את תלבושתו, כדי להצטלם. סתם רברבנות. נתן שהיה טיפוס נוקשה במקצת, נענה מיד. כי למעשה מתחת לנוקשות, היה טיפוס בישן וטוב לב. כך הצטלמנו, אני בתלבושתו והוא בחלוק. על התמונה נרשם התאריך, אב, תרצ"ה, היינו: אוגוסט 1935. תמונה במדור התמונות.

מאז זכיתי בכרטיסי הזמנה למשחקי “מכבי”. כל יום חמישי התאספו השחקנים במועדון “מכבי”, לתידרוך לקראת משחק השבת. אז חולקו להם כרטיסי הזמנה למשחק. מדי שבוע הייתי ממתין בערב, לנתן שהיה חוזר מהפגישה ומוסר לי את ההזמנה.

מאז נפרדו דרכנו, בשבתות למגרש כבר לא הלכנו יחד, שכן עליו היה להקדים. המשכתי ללכת עם שמעיה סמילנסקי, שהזכרתיו. מדי שבת אחר הצהרים, יצאנו יחד למגרש מכבי בדרום העיר. היינו מקצרים את הדרך על ידי הליכה על מסילת הרכבת, קיצור דרך, ללא סכנה, כי הרכבות שבתו בשבת.

בשנת 1936 נבחר נתן לנבחרת מכבי ישראל. באותה שנה, יצא עם הנבחרת למסע משחקים בארצות הברית, ואיתו גם חברו השוער יוסי סידי, שהזכרתיו. נתן שלח לי כמה גלויות ממסע זה. התצלומים במדור התמונות.

במסע זה נחלה הנבחרת הצלחה. המשחק נגד נבחרת ניו יורק הסתיים בניצחון מוחץ של 6:0. במשחק אחר גברו 2:1. למסע זה היה הד מוצלח בכלי התקשורת בארצות הברית.

כשנתן חזר מהמסע, צורף לסגל נבחרת ישראל והשתתף במשחק בין נבחרת ישראל לקבוצה הוינאית המפורסמת “אדמירה” וינה. ב–1938 יצא עם נבחרת ישראל ליוון, שם התמודדה על הגביע העולמי. על אף הפרסום, נמשכה בינינו הידידות ורוב שעות הפנאי נפגשנו ובילינו יחדיו.

נתן היה חלוץ ושיחק לצידו של אחד השחקנים המהוללים, דוננפלד, שחקן קבוצת הפאר של “הכוח” וינה. כשנתן החל לשחק בקבוצה הראשונה של “מכבי” זכורים לי השחקנים, דוננפלד, חלוץ. ליברמן, רץ, גם הוא משחקני “הכוח” וינה. בורשטיין ממכבי לטביה, שבא למכביה ונשאר בארץ. חלוץ נוסף מ“הכוח” וינה שאת שמו שכחתי. מנחם מירימוביץ; רץ. יענקלה זליבנסקי; רץ מרכזי. רזניק, מגן.

כאן ראוי להזכיר את שיטת המשחק שהיתה נהוגה בימים ההם בארץ. כאן נהגו לשחק בשיטה האירופית, להבדיל מהאנגלית. אמני השיטה היו אוסטריה והונגריה, שהיתה למעשה בחסות אוסטריה. שיטת משחק שהציגה משחק מהנה לעין. מעין קונצרט של כדורגל. בניגוד לשיטה האנגלית, שהיתה בנויה בעיקר על בעיטות ארוכות וכוח.

הרכבי הקבוצות היו: שוער, שני מגינים, שלושה רצים. כשהרץ המרכזי, מנווט את המשחק, הן בהגנה והן בהתקפה, כשהוא מרכז את המשחק ומחלק כדורים לחלוצים. יענקלה זליבנסקי, היה אמן בתפקיד זה.

ספורטאינו אהדו את הכדורגל בסגנון האירופי. כאוהד מושבע של כדורגל העדפתי את הסגנון האירופי. זכיתי לראות את הכדורגל האנגלי במיטבו, בשנים 1937 ו–1938, בימי לימודי בלונדון. גם נזדמן לי לשחק בקבוצת המהנדסים בפוליטכניקום בלונדון, בעזרתו של אותו שמעיה שהזכרתי. הוא המשיך במסורת מימי נתן פנץ. ואני הייתי בבחינת “מלווה מלכה” ועברתי לכתבות בענייני כדורגל לזמן שהותי בלונדון. משם שגרתי מספר כתבות לעיתון “הארץ”.

כאן אזכיר לסיום, טרגדיה של כוכב “הכוח” וינה: דוננפלד. אחרי כמה שנים, לפני מלחמת העולם השניה, הוזמן לשחק בהולנד. עזב את הארץ וסופו היה מר כשהנאצים כבשו את הולנד.

“חפש את האשה” - פתגם ידוע. נתן היה מן הביישנים ואף פעם לא דיבר על המין היפה. והנה בסוף 1936 הבחנתי שהוא נעלם לעיתים. ערב אחד הוא מופיע בלווית נערה והוא מציגה כחברתו. התברר שהיתה חברת “ביתר”. היתה לי הרגשה של אי נוחות. ראשית הידידות ביני לבין נתן תפחת. שנית, הבחנתי במרוצת הזמן, שהנערה היא “ביתרית” נלהבת וחששתי שהיא תגייס אותו לשורות “ביתר”, למרות שהיה חף מכל נטייה פוליטית.

את שיגורתי בא לי. כעבור זמן התברר שהוא נשבה כנראה ונטש את קבוצתו קבוצת “מכבי”, הקבוצה שגדלה וטיפחה אותו, בה זכה לתהילה. נדהמתי כשהחליט להצטרף לתנועת “ביתר”. בעקבות זאת הצטרף לקבוצת הכדורגל של “ביתר”, שהיתה בליגה השניה, שעה שהוא היה כוכב הליגה הראשונה.

דויד תדהר, מקדיש פרק ב“אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו”, לנתן פנץ. הוא מציין שלמרות שהיה “כוכב” לא היסס להצטרף ל“ביתר”, שהיתה בליגה ב’. והודות לו השתפרה רמת הקבוצה עד שעלתה כעבור שנתיים לליגה הראשונה והמשיך להדריכה ותרם להשגת נצחונותיה. בין היתר זכורים לי השחקנים לוניה דבורין, המגן הנודע ובוגדנוב החלוץ המרכזי המצטיין. הכוכב שאיבדה “מכבי” תל אביב, זכתה בו “ביתר”. על כך הצטערתי מרה.

בינתיים התרופף הקשר בינינו וביחוד כשעקרנו מרחוב ליליינבלום ועברנו לבית משלנו, בצפון העיר. אך הקשר נמשך, אך לא מה שהיה. הוא התרחק ושקע כולו במרצו הרב, באכסניה החדשה. עד כדי כך שהצטרף לארגון הצבאי הלאומי, כלוחם. וכך נחרץ גורלו, למרבה הצער. אך לא שערתי כי יד הגורל תוליך אותו לסוף מר. לא אשכח את היום הנורא.

יום אחד הופצה שמועה שנתן משתתף בפעולות לכיבוש יפו, כנהג של טנק של “אצל” או כמקלען של הטנק. נאמר שבהתקפה הראשונה נפגע הטנק על ידי המשטרה הבריטית העויינת. היה זה יום י“ט ניסן תש”ח, 1948. באותם ימים עבדתי כמתמחה במשרדו של עורך הדין ארנולד אפלבום ברחוב אחד העם 19. שם הגיעה הידיעה שאכן נתן נהרג בקרב על יפו. הייתי המום. נמסר שעומדת להיערך לוויה צבאית, הראשונה מסוגה, ברחוב אלנבי, על אף התנגדות הבריטים. לוויה צבאית ממש. העזה מאין דוגמתה. בניגוד גמור לרוח הגלותיות של ימינו. מיד טלפנתי לאשתי, והודעתי לה על האסון. נדברנו להצטרף ללוויה. מיד הזעיקה מונית ונפגשנו במשרדו של אפלבום. הלוויה עמדה לצאת מהפתח האחורי של בית החולים “הדסה”, ברחוב מזא"ה. המסע נע משם דרך רחוב אלנבי לכיוון בית הכנסת הגדול. לאחר טקס הלוויה ונאומים, הסתדר המצעד שלא ראיתי כמוהו עד אותו יום בארצנו.

המסע החל ברחוב אלנבי מבית הכנסת לכיוון בן יהודה, לעיני קהל עצום, שהזכיר לי את ימי העדלאידות. והנה מצעד צבאי של מאות רבות של לוחמים במדי קרב, מצויידים ברובים ומקלעים מבריקים, והכל בגלוי ובפרהסיה, בניגוד למקובל בימים ההם. נתמלאנו גאווה, אלא שזו היתה מהולה בעצב. אף חייל או שוטר בריטי לא נראה באופק. חששו להראות את פרצופם. גבורתם היתה נגד אזרחים חסרי ישע. זמן לא רב לפני כן, באותו רחוב אלנבי ליד פינת ברנר השתוללו חיילי הוד מלכותו, ושריוניות שעטו ברחוב אלנבי שהמה אזרחים תמימים וירו לכל עבר. כדורים פגעו בבתים ליד פינת ברנר. פניקה פרצה בקרב העוברים ושבים. אשתי ואני חמקנו לתוך חנות וניצלנו.

נתן יקירי, היה הקורבן הראשון במבצע של כיבוש יפו. כמה חבל, אבידה להוריו ומשפחתו, אבידה לו, ואבידה לספורט הישראלי. המחשבה שהטרידה אותי, מדוע לא הסתפק בכתר הכדורגל, שהיה משאת חייו. אך אין האדם אדון לגורלו.

כאמור, תדהר הדגיש פרק לזכרו. גם יהושע זליבנסקי בספרו שהזכרתי.

בשנת 1990 הוזמנו על ידי אחיו לטקס פתיחת בית ספר לכדורגל, מטעם “ביתר” ומאוחר יותר לטקס קריאת רחוב על שמו, ביפו, בו השתתף ראש הממשלה יצחק שמיר ונכבדים. אשתי צלמה את הטקס. תצלומים במדור התמונות. יהא זכרו ברוך!

הדמות החמישית: – המנצח מרדכי גולינקין - מייסד האופרה הארץ ישראלית

בעקבות הדמות הקודמת של דויד בריינין, סולן הבלט של האופרה הא"י, אני עובר לדמות מייסדה.

כילד לא הכרתי אישית את האישיות הדגולה. אמנם זכיתי לראותו מנצח על האופרה “רוסלקה”, כפי שציינתי בפרק על בריינין. כן ראיתיו פעמים רבות צועד ברחוב ליליינבלום בדרכו לחזרות או להופעות. מכיוון שהיה דמות נערצת על ידי תושבי תל אביב, ואנו הילדים היינו מרבים להימצא ברחוב, זכינו לראותו לעיתים קרובות. דמותו והליכתו כקצין צבא רוסי, זקוף עם ראש מורם. הליכה צבאית. אמרו שאכן היה מנצח בתזמורת הצאר. דמותו הקרינה מרץ רב והוא הזכיר לי את דמותו של טוסקניני. שניהם נחונו במרץ רב, בעקשנות ובקפדנות. פועלו של גולינקין היא, לעניות דעתי, תופעה נדירה ומדהימה. חולם ולוחם מאין כמוהו, כפי שאפרט.

ישנם ספרים רבים על החולמים ולוחמים בתולדות הישוב, אלא רובם ככולם עוסקים בתולדות ההתיישבות המעשית. את העוסקים בתרבות לא פינקו כל כך. ראוי גולינקין שנתאר בקצרה את מפעלו הבלתי יאומן, שלמענו זנח קריירה מזהירה ברוסיה.

טרחתי וחיפשתי חומר על גולינקין. עברתי על כל האנציקלופדיות בעברית ובאנגלית. בלקסיקון היהודי, יידישעס לעקסיקון בשפה הגרמנית, מטובי הלקסיקונים, לא מצאתי את שמו של גולינקין. הוא הדין באנציקלופדיה יודאיקה “אשכול”, בשפה הגרמנית,. את המעוות מתקנת, אם כי בקיצור וביובש, האנציקלופדיה יודאיקה בשפה האנגלית. כרך 7, בעמוד 759, שם מוקדשות לו כתריסר שורות. תמונתו מופיעה בעמוד הקודם. אני מצטט ומתמצת:

נולד ב–1857, נפטר ב–1963. מנצח וחלוץ האופרה בישראל. נולד באיזלושיטה, אוקראינה, אזור חרסון. כנער שר במקהלת החזן פנחס מינקובסקי. ב–1918 נתמנה למנצח האופרה של תיאטרון מרינסקי בפטרוגראד, זו המפורסמת עד ימינו. הישג מרשים ליהודי ברוסיה הצאריסטית. הגה את הרעיון לייסד אופרה בפלשתינה. לצורך זה יזם קונצרט עם ידידו הבס העולמי שליאפין שהכנסותיו קודש לאופרה בפלשתינה. הדפיס חוברת שבה העלה את הרעיון. ב–1923 עלה לארץ וביולי כבר העלה את האופרה “טראוויאטה” בתל אביב עם זמרים אורחים ומקומיים. עד 1948 הציג לסרוגין, אופרות באופרה שלו וב–1948 נתמנה למנצח האופרה הישראלית, עד 1953.

כתביו כוללים: “היכל האמנות” 1927, שיצא בעברית ובאנגלית. כרך זכרונות “מהיכלות יפת לאוהלי שם”, 1947 ו“ההיסטוריה של האופרה”, 1961.

אני פונה לאנציקלופדיה העברית, תשכ"ט, עמוד 406, מופיעים אנשים בשם גוליטי ואחריו גוליצין. לא מצאתי זכר לגולינקין.

למרבה המזל פניתי לכרך המילואים, ושם מופיע קטע קצר לזכרו, בליווי תמונתו בערוב ימיו. פרק קצר מדי לאישיות דגולה זו.

בקשתי להציב מזכרת זיכרון לחלוצי בראשית, בתולדות חיי התרבות בתל אביב הקטנה. עבודות מחקר אינן בתחום עשייתי. לדעתי מדובר באישיות יוצאת דופן שהביאה לתנופה רבתי בחיי התרבות של העיר בתחום התרבות המוסיקלית והתרבות בכלל ובהקמת אופרה בתנאים שאף אדם לא היה יכול לעמוד בהם, מצאתי לראוי לסקור בקצרה את פועלו הבלתי יאומן ועברתי על מקורות שאביאם בסוף הפרק.

תחילה אקבץ פרטים על האדם עצמו.

דויד תדהר, אף הוא אדם מופלא שבמו ידיו ליקט חומר שלא יסולא בפז, כשחיבר, בעבודת נמלים את היצירה המונומנטלית הנקראת “אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו” על 19 כרכיה בעריכת העורך ברוך קרוא, הסופר, הבלשן, העיתונאי והמילונאי. תדהר שהכיר אישית את גולינקין, מביא פרטים על גולינקין בכרך שלישי, עמוד 1331, שם מובאת גם תמונתו.

אני מביא במרוכז כמה פרטים על האיש.

נולד במושבה חקלאית יהודית איזלוציסטאיה בפלך חרסון אוקראינה. נולד 3 חודשים אחרי פטירת אביו שהיה בעל משק. אמו נושלה על ידי יורשי בעלה, וחזרה לבית אביה חיים טופז, צובע בגדים בעיר יקטרינוסלאב. משם עברו לחרסון. האם על אף דחקותה התמסרה לגדלו בתורה. הקריירה המוסיקלית החלה בגיל 10 כשנבחר למשורר במקהלתו של החזן המפורסם פנחס מינקובסקי. ממנו קיבל את חינוכו המוסיקלי הראשון. בן 12 חיבר יצירה לארבעה קולות לתפילת “השכיבנו”. מינקובסקי קיבלה לרפרטואר שלו. למד בקונסרבטוריון בוורשה בשנים 1891–1896, וסיים בהצטיינות. ביוני 1896 קיבל את תעודת הגמר במחלקת ההלחנה. החל כמנצח המקהלה באופרה ברוסטוב. משם עבר לאופרה בריאזאן. וכאן שיחק לו המזל. משרתו היתה מנהל המקהלה.

ערב הופעה של הצגת האופרה “ פיק דאם ” לצ’ייקובסקי, פרץ ריב בין המנצח לנגנים, בענייני כספים. היה זה בבוקרו של יום ההופעה. כשקמו בבוקר הסתבר שהמנצח נעלם. הנגנים החליטו שגולינקין יטול את שרביט הניצוח. משסרב, הושיבוהו בכוח והכריחו אותו לערוך חזרה ובאותו ערב ניצח על ההופעה ונחל הצלחה מסחררת. מאז, בגיל 22 דרך כוכבו בשדה האופרה ברוסיה.

זכורים מקרים דומים. טוסקניני שהיה נגן צ’לו בתזמורת בדרום אמריקה, אולץ ליטול את שרביט המנצח כשהמנצח הסתכסך עם הנגנים וכך החלה הקריירה שלו כמנצח.

ברנשטיין נקרא למלא מקומו של מנצח שחלה לפתע וכך החלה הקריירה שלו.

לאחר הופעות ברחבי רוסיה, הגיע גולינקין לאופרה המהוללת מארינסקי בפטרוגראד. הוא ניצח על האופרה “רוסלקה”, אותה אופרה ששמעתי בתל אביב בשנת 1927, בניצוחו.

הבס העולמי פיודור שאליאפין שהשתתף בהצגה בפטרוגראד הוקסם מניצוחו של גולינקין ומאז הפכו לידידים בנפש,כפי שנראה להלן.

בספרו “מהיכלי יפת לאהלי שם”, זכרונות, מהדורה שניה, תל אביב תשי“ז, שיצא בהוצאת הועד להוצאת ספר זכרונות של מ. גולינקין מספר גולינקין איך הגיע לחלומו להקמת מדינת היהודים ”ישראל“ ובה ”היכל האמנות" שירכז את כל אמנויות התיאטרון, המוסיקה והאופרה.

בין העיתונים שהיה מקבל מדי בוקר, התעניין בשני השבועונים היהודים “ווסחוד” ו“ראזסוייט”. כן הגיעו לידיו, פיליטונים של ז’בוטינסקי, “מדינת היהודים” להרצל וה“אוטואמנציפציה” של פינסקר ואז החל להתלבט מהי הדרך להשיג את המדינה העברית. ראה: עמוד 72, שם.

בעקבות זאת כתב ופרסם מאמר בשם “היכל האמנות בארץ ישראל”. מיד אירגן מסע קונצרטים לטובת הרעיון. אז פנה לידידו שליאפין והסביר לו את רעיון הקמת מדינה עברית לאחר שבריטניה הבטיחה לסייע להקמת מדינה עצמאית בארץ ישראל העברית. גולינקין הוסיף שהוא מתעתד לעלות לארץ ישראל במטרה להקים תיאטרון אופראי, וביקש את עזרת התיאטרון הרוסי כדוגמה יעזור שליאפין עצמו על ידי הופעה בקונצרט לטובת התיאטרון העברי בארץ ישראל. שליאפין השיב ברצון אך הביע חששו שהשלטונות יתנגדו להשתתפות במפעל יהודי לאומי. הוא ביקש להתייעץ עם הסופר הנודע מקסים גורקי. למחרת הודיע שליאפין על תמיכת גורקי ברעיון ובעונג רב ישיר למען התיאטרון העברי בארץ ישראל. עקב מצב המלחמה נדחה הקונצרט והתקיים ב–13 לאפריל באולם בית העם בפטרוגראד. אולם האופרה הכיל 2500 מקומות שנמכרו במחירים מיוחדים. נאלצו להוסיף כרטיסי עמידה. הצלחה חמרית מזהירה, כך נאמר. לאחר הקונצרט נערך מזנון בהשגחת אשתו של שליאפין ונשים יהודיות. בקונצרט שר שליאפין שירי עם יהודים ביידיש, ובהם שירו של אנגל - “דאס קינד ליגט אין וועגעלע”.

מודעה על הקונצרט הופיעה בעמוד 84 לספרו הנ"ל של גולינקין ובעמוד שאחריו, תמונת חברי הועד המארגן בראשם מ. דוכן וכן שליאפין עצמו.

לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה, ואחריה - מהפכת אוקטובר, ועם פרוץ פרעות ביהודים, יצא פנחס רוטנברג במאמר שבו הוא זונח את המפלגה ויוצא למען העם העברי בארץ ישראל. בעקבות מאמר זה והצהרת בלפור, נרתם גולינקין לרעיון הציוני וחולם על הקמת היכל האמנות בארץ ישראל.

תחילה גייס את החמישיה היהודית “זמרה” לשם מסע קונצרטים באירופה למען היכל האמנות בארץ ישראל. גולינקין בהתלהבותו מגייס לטובת הרעיון את גורקי ואת שליאפין, שארגנו קונצרט לטובת קרן לייסוד תיאטרון בארץ ישראל. בספרו של גולינקין “היכל האמנות” מובאת המודעה על הופעת החמישיה “זמרה”. הקונצרט הוא לטובת עבודת הקודש לבניית היכל האמנות בפלשתינה. כל אלה הם פרי עבודת קודש של מנצח עתיר תהילה שהקדיש את חייו לרעיון מטורף של הקמת אופרה במדבר. הקונצרט עם שליאפין נערך באפריל 1918, עוד בעיצומה של המלחמה.

אם לחשוב שתל אביב מנתה באותה עת, 1918, 1940 תושבים, הרי היה הזה חלום של משוגע לדבר, אדם בעל רצון ברזל, שהקים מפעל חלוצי ותרם תרומה שאין דומה לה לחיי התרבות בפלשתינה, ארץ ישראל.

ב–1918 גולינקין עובר לאודסה כהכנה לעליה ארצה. הימים ימי אנדרלמוסיה. הוא פנה לעסקן הציוני ד“ר בוריסוביץ שהפגישו עם ביאליק ודוקטור י. רוקח. גולינקין הקריא לפניהם את חוברתו על ”היכל האמנות“, ובעקבות זאת הוחלט לערוך חוברת תעמולה בשם ”התיאטרון בארץ ישראל“, בו הופיעו מאמריהם של ביאליק, טשרניחובסקי, מינקובסקי, ד”ר ספיר, ד"ר קלויזנר ופוירשטיין הוא אביגדור המאירי.

והנה בעוד הוא פועל להשגת רשיון לעלות לארץ, קיבל את ההצעה המפתה ביותר בחייו משליחי האופרה מריאנסקי בפטרוגראד. חוזה חדש למשרת המנצח הראשי החדש. חלום ליהודי ברוסיה. גולינקין עומד על דעתו להגשים את חלומו. ב–31 למרץ 1923 בסדר ראשון של פסח כבר היה על סיפונה של אניה יוונית קטנה שהפליגה תחת דגל אנגלי לארץ ישראל.

לפי דויד תדהר הגיעו הוא ואשתו הראשונה ששמה האופראי היה מרקובה, ב–6 לשישי 1923. אשתו שחלתה בדרך, נפטרה ב–1924. מכה ראשונה למאסטרו.

מאידך, בספר “עשרים השנים הראשונות. ספרות ואמנות בתל אביב הקטנה 1929–1909”, בעריכת א.ב. יפה, בהוצאת קרן תל אביב לספרות ואמנות והוצאת הקיבוץ המאוחד, תש"ם. ספר חשוב ביותר לתולדות הספרות והאמנות בתל אביב הקטנה, מספר הכותב יהואש הירשברג שגולינקין הגיע ארצה ביום 7.5.23. ראה עמוד 116, שם. נאמר שגולינקין נתקבל בכבוד מלכים על ידי תושבי העיר. נמסרה לו איגרת ברכה על מגילה חתומה על ידי כל אנשי האמנות והרוח ואישי הציבור של תל אביב. ראה עמוד 116, שם.

אך כבר בצעדיו הראשונים נחת עליו אסון כבד במות אשתו הזמרת מרקובה, בשמה האמנותי, שהיתה היהודיה היחידה בלהקת אופרה ברוסיה, שם הכירה. בחוברת “גזית” 50 שנה של גבריאל טלפיר, חוברת מרשימה ובה קטעי זכרונות על תל אביב, מופיעה סקירה מאלפת של יריב אזרחי, שהיה, בין היתר, גם מבקר מוסיקלי מעולה. בעמוד 52 ו–53 הוא מקדיש פרק לגולינקין והאופרה הארצישראלית. לדבריו עלה גולינקין לארץ בשביעי למאי 1923. נערכה לו מסיבה על ידי האגודה המוסיקלית בתל אביב, בה סיפר ד"ר משה דוכן על פגישותיו עם גולינקין ברוסיה.

מיד עם בואו החל גולינקין בעל המרץ הבלתי נלאה, להירתם להגשמה מהירה של חזונו. תחילה חשב לקיים את האופרה בירושלים, ופנה לידידו מרוסיה, עורך הדין משה דוכן, אביה של לאה, אשת נשיא בית המשפט לשעבר, משה לנדאו, שהיו לו מהלכים בין אנשי השלטון הבריטי. המושל של ירושלים, רולנד סטורס, שהיה חובב אמנות, אך עויין את הישוב היהודי, הבטיח את עזרתו להקמת האופרה בירושלים, בתנאי שהאופרות תושמענה בעברית ובערבית!!!

גולינקין היהודי הגאה הבין מיד עם מי יש לו עסק והסתלק. גולינקין פנה מיד לתל אביב. ריכז נגנים מבית הספר “שולמית”, את מקהלת החובבים של ישראל ברנדמן וכמה זמרים, והוחלט להציג את “טראוויאטה” לוורדי.

יש לזכור שבשנת 1923, כשהגיע גולינקין לתל אביב, מנתה העיר 16.550 איש. הפעלת אופרה, כידוע, הינה מפעל כביר וערים גדולות ועשירות מתקשות להפעילה. והנה מופיע אדם שנטש קריירה מזהירה, ומבקש להקים יש מאין.

יריב אזרחי, המבקר המוסיקלי הנודע של אותם ימים, כותב בסקירתו: “החיים המוסיקלים בתל אביב שלי”, בירחון “גזית” של גבריאל טלפיר, גליון 50 שנה עמוד 43 ואיל, מתאר את עלייתו של גולינקין, שהתמכר בכל להט נפשו ליצירת האופרה העברית. הוא נאלץ בכוחות עצמו ליצור את היסודות הראשונים, שיוכלו לשמש אשיות למפעל חייו על אדמת ארץ ישראל. אמנם עמדו כמה ארגונים כמו התזמורת הקטנה של בית הספר לנגינה “שולמית” ואף מקהלה זו או אחרת אלא… כדי לבנות אופרה ממש צריך שתהא לו תזמורת אופראית ומקהלה שתעמוד לרשות מבצעיו וקודם כל סוליסטים, ובאמת, הוא הצליח בפרק זמן קצר לרכז סביבו קבוצת סוליסטים משובחים. אנסמבל אופראי לא מבוטל. הוא מביא מדברי עתון “הארץ”, מיום 7.11.25 שגולינקין הצליח לרכז כבר 15 סולנים, תזמורת בת 25 נגנים, מקהלה בת 25 איש ואף להקת בלט בהנהלתה של רינה ניקובה. משום מה, לא הוזכר דויד בריינין, בן זוגה למחול.

יריב אזרחי מונה את ההצגות של האופרה:

בעונה הראשונה העלה גולינקין על הבמה 6 אופרות: “טראוויאטה” של ורדי, “ריגולטו” של וורדי, “הליצנים” של קאבאלו, “פאוסט” ו“רומיאו ויוליה” של גונו, “היהודיה” של הלוי.

בעונה השנייה הציג וביים את: “אאידה”, “אותלו” ו“טרובדור” לורדי. “טוסקה”, לפוצ’יני, “שמשון ודלילה” לסאן סאנס, “קינאת בן הכפר” למאסקני.

בלב קשה, ממשיך יריב אזרחי, החל גולינקין לפתוח את העונה השלישית, שבה ביים והציג את: “כרמן” לביזה, “המכבים” לאנטון רובינשטיין, ו“רוסלקה” לדראגומירסקי. זו האופרה שזכיתי לשמוע בגיל 7, כמסופר בפרק על דויד בריינין.

בעונה הרביעית הועלו על הבמה האופרות: “ההוגנוטים” של מאירבר, “הספר מסיביליה” לרוסיני, “ פיק דאם ” לצ’ייקובסקי. העונה הרביעית נסתיימה בתשיעי למרץ 1927 בלי כל תקווה שאפשר יהיה להמשיך. עד כאן דברי יריב אזרחי.

כשמאמציו של גולינקין אצל פרנסי העיר, מהם ביקש להקצות אולם לאופרה ועזרה כספית נכשלו, לא נח. החליט שאין מנוס מגיוס כספים בארצות הברית ויצא עם אשתו למסע התרמה למען האופרה, בארצות הברית, ושם נעזר גם על ידי ידידו הזמר שליאפין, שזכה לתהילה שם. גם כאן התגייס שליאפין למען מפעלו של ידידו.

כעבור שנתיים חזר ארצה, אלא שכאן, שוב מתעתע הגורל, על אף הצלחת המסע. גולינקין מספר בספרו שהצליח לגייס ארבע מאות לירות והנה אשתו השניה נפטרה. פרעות תרפ"ט, 1929, גרמו למשבר ומרבית הזמרים עזבו את הארץ.

אך שוב אין הוא נכנע, ובסוף 1931 ניסה לחדש, לדברי תדהר, את פעילות מפעלו ובמסגרת זו הציג בשנות השלושים את “ברון הצוענים”, “דמון”, ו“הספר מסיביליה”.

על פרטי מסעו של גולינקין מפרט גולינקין בספרו הנ"ל בעמודים 128 ואילך. תדהר מציין שגולינקין חידש, כאמור, את הופעות האופרה לסרוגין עד קום המדינה ב–1948, שנה שבה נתמנה למנצח האופרה הישראלית, משרה שבה החזיק עד שנת 1953.

על חזון האופרה של גולינקין ראוי לעיין בספר “עשרים השנים הראשונות בתל אביב הקטנה (1909–1929)”, שיצא בעריכת א.ב. יפה, בהוצאת קרן תל אביב לספרות ואמנות והוצאת הקיבוץ המאוחד, תש"ם.

בעמוד 100 לספר הנ“ל, מובאת סקירה מקיפה ומאלפת של יהואש הירשברג על המוסיקה בתל אביב הקטנה. ובעמוד 111 ואילך מובא פרק שכותרתו: ”האופרה בין חזון “היכל האמנות” לבין מציאות ראינוע “עדן”. סקירה מאלפת על חזונו של גולינקין. אזכיר כמה פרטים מדבריו.

לדבריו, גולינקין הגיע ארצה ביום 7.5.23. הוא נתקבל בכבוד מלכים על ידי תושבי העיר שמסרו לו איגרת ברכה על מגילה חתומה על ידי כל אנשי האמנות והרוח ואישי הציבור של תל אביב. ראה עמוד 116, שם.

בין היתר הוא מביא כמה רשמים מההצגה הראשונה של האופרה הארץ ישראלית. כל המבקרים היו מאוחדים בהערצתם לאישיותו של גולינקין שידע להפיח רוח חיים בעצמות היבשות, בתזמורת שיסד כמעט יש מאין. הוא מצטט את דבריה של הכנרית מרים גרוס לוין חברת התזמורת שהקים גולינקין. וכך אמרה: יום אחד פשטה שמועה ב“שולמית” כי עומד להופיע אחד, גולינקין שמו, מרוסיה כדי לבחור במנגנים בשביל תזמורת האופרה שהוא יהיה מנצחה. נבערים היינו להבין עד כמה הרעיון דמיוני. זכורתני כי רושם רב עשה עלינו ברעננותו, בחיתוך דיבורו הבהיר. בחוש ההומור שלו ובמעשיותו, הלכנו אחריו ולא התאכזבנו. היתה זו לנו טעימה ראשונה של נגינה אנסמבלית, עבודה מדוייקת ועיבוד אמנותי. החזרות התנהלו מתוך משמעת חמורה וגם היא היתה לנו חידוש.

שמעון חלפי, זכרונו לברכה, שהיה חבר המקהלה, אומר בשבחו של גולינקין: ראו בפעם הראשונה מקל ניצוח. הוא היה מנצח יוצא מן הכלל.

הירשברג מעלה על נס את פועלו של גולינקין בכל התחומים ומציין גם את מלחמתו למען השפה העברית. הוא תבע כי כל תוכניות האופרה יכילו את הליברית המלא, תמליל בשפה העברית. בידי כמה תוכניות כאלה.. תצלום אחת מהן יובא במדור התמונות.

הירשברג מפרט ביתר פרוט מיריב אזרחי את פרטי ההצגות. את הקשיים בגיבוש צוות המשתתפים, את העדר בניין ראוי לשמו. גם באולם “עדן” שלא התאים להצגות אופרה, עמד לרשות האופרה רק 5 פעמים בחודש, להוציא מוצאי שבתות, ערבים שבהם היו אולמות מלאים.

תקצר היריעה לתאור הקשיים העצומים שעמדו בדרכו של החולם והלוחם. תארתי גם את המשבר הכלכלי בשנות העשרים ושש ושבע, בפרק על דויד בריינין.

לסיום, אזכיר את דברי אליהו הכהן, בספרו “בכל זאת יש בה משהו”. במילים ספורות ציין את פועלו של גולינקין. “מרדכי גולינקין מייסד האופרה הא”י ומנצח המקהלה האמנותית, הספיק עד סוף אותו עשור, להציג כ–15 אופרות, כולן בשפה העברית". תאור קצר וקולע.

כל בר בי רב יודע, שהצגת אופרה היא המסובכת מכל המופעים התרבותיים. ריכוז תזמורת, מקהלה, סוליסטים, זמרים, להקת בלט ועוד. מאמץ של חודשים. והנה מופיע אדם בעיר שמנתה כשישה עשר אלף איש, והצליח להציג אופרות תוך מספר חודשים מיום בואו ויצר יש מאין.

דויד תדהר שהיה ידידו של גולינקין מציין באנציקלופדיה שלו שגולינקין נפטר בתל אביב בז’ לכסלו תשכ"ד, 20.11.63, והובא לקבורות בראשון לציון. בנותיו מאשתו הראשונה, אולגה ושרה, אשת הזמר מינדלין.

תמהתי למקרא הידיעה שגולינקין תושב העיר הוותיק, האיש שזכה לשבחים שציינתי, שעשה למען חיי התרבות בתל אביב ובארץ כולה, לא זכה להיטמן בעירו, בין נכבדי העיר ובוניה. נאמר לי שבשנותיו האחרונות גר אצל בתו בראשון לציון.

יצאתי לבקר את מקום משכבו האחרון. מצאתי את קברו והנחתי זר פרחים ואבן כמנהג מסורת ישראל. על הקבר מתנוססת תמונת שרביט הניצוח שלו. כל עיר באירופה, היתה מנציחה אישיות של אחד מגדולי בניה, כפי שפרטתי לעיל. הייתי משוכנע שפרנסי העיר, אנשי התרבות, הקצו לזכרו רחוב בסביבת ראינוע “עדן”, שם החל את פעילותו או במרכז חיי התרבות שהביא לעירו.

דפדפתי בספרו החשוב של יחיעם פדן “רחובות תל אביב”. הזמנתי נהג מונית. אני מוסר את שם הרחוב: רחוב מרדכי גולינקין. הנהג עונה שמימיו לא שמע על רחוב כזה. הלב מנבא רעות. הנהג מטלפן לסדרן הוותיק וזה אמר שיבדוק. לפתע נשמע קול של נהג אחר המבקש לסייע. הוא אמר שהרחוב נמצא באזור נידח שרבים אינם יודעים על קיומו. הציע להדריך את נהגנו וכך הגענו בדחילו ורחימו לרחוב שהקדישו פרנסי עיר התרבות לאחר שתרם לתרבותה תרומה שהכל הללו. ידועה האימרה שתמונה אחת שקולה כנגד אלף מילים. אשתי צלמה את המקום “המפואר”. חרפה לא רק לאיש, אלא לאלה שהקצו לגולינקין רחוב שכזה.

אני מציע לכל שוחר תרבות לנסוע לראות את החרפה לאיש שקבלו את פניו כשהגיע ארצה, כפי שתאר הירשברג. אנשים רבים שלא הגיעו לקרסוליו של האיש, זכו לרחובות מכובדים בהרבה. תמהני מה הסיבה???

חיפשתי באותו ספר “רחובות תל אביב יפו”. מצאתי בעמודים 440 ו–441 פרק שכותרתו “כבוד והערכה לאמנים תל אביביים. שלטים על בתיהם”. מצויינים שחקני תיאטרון, מוסיקאים וכו’. לא מצאתי את שמו של גולינקין. הוא הדין בעמוד 447.

פדן בספרו הנ“ל בעמוד 249 מזכיר את מרכז גולדה, הוא המרכז לתרבות ואמנות בתל אביב. והרי מרכז כזה בשם ”היכל האמנות" היה חלומו ורעיונו של גולינקין ולא גולדה מאיר. את כל חייו הקדיש להגשמת חלומו כמפורט בפרק זה.

את הכבוד חילקו פרנסי העיר לאישיות משדה הפוליטיקה שלא היתה לה כל נגיעה לתרבות העיר.

ואשר לבית האופרה באותו מרכז, היש זכר או איזכור ליוזם והמבצע שפועלו הכביר הובא לעיל.

בספרה של גילה אריאל “ימים של זהב” בעמוד 126 ו–127 מובאת תמונת המשכן לאמנויות הבמה. נאמר שהבניין הוקם ביוזמת ותמיכת עירית תל אביב. אם כך, שכחו פרנסי העיר את החלוץ היוזם והמגשים. מייסד האופרה הארץ ישראלית ומנצחה עד קום המדינה ואחריה עד 1953.

תמהני אם יש איזכור לגולינקין בבית האופרה שבמרכז המשכן לאמנות.

לשבחה של גילה אוריאל היא מציבה לגולינקין זכר. בעמוד 127 הנ“ל שם נאמר: ”לאופרה הישראלית החדשה קדמו האופרה בניהולו ובניצוחו של מרדכי גולינקין. בשנות השלושים האופרה הישראלית העממית, בשנות הארבעים. גולינקין ניצח על אופרות מתוך הרפרטואר העולמי הקלאסי. המופעים משכו אליהם קהל רב של חובבי מוסיקה בכלל ואופרה בפרט גם בין תושבי העיר וגם מחוצה לה.

כאן אני נזכר שהחלוצים, פועלי המושבות בסביבת תל אביב, נהגו לוותר לעיתים על ארוחה, וחסכו כסף כדי לשמוע את הצגות האופרה של גולינקין.

בימים אלה שמעתי שראש העיר חולדאי שוקד להציב לוחות זכרון, כנהוג באירופה, לסופרים ואמנים. משאלה בפי, שאותו ראש עיר, שהיה מנהל “גמנסיה הרצליה”, שעל תלמידיה ובוגריה נמניתי, יתקן את העוול שגרמו קודמיו לאחד מגדולי הישוב בכלל והעיר תל אביב בפרט. אנא, העתק את השלט: רחוב גולינקין - לרחוב הראוי לו. גם ראויה העיר למוזיאון לתולדותיה - פתוח לאזרחי העיר ואורחיה, משאלה נוספת לראש העיר. מרבית שרידי האתרים ההיסטוריים נהרסו על ידי פרנסי העיר הקודמים. תקצר היריעה למנותם. אתרים שכל מדינה אירופית שומרת למען הדורות הבאים. ואין לך עיר באירופה שאין בה מוזיאון לתולדותיה. מוזיאונים האוצרים חומר רב ערך לקהל ולחוקרים. דומני שעירנו, היא היחידה שאין בה מוזיאון לתולדותיה והיא זכאית לציון בספר השיאים של “גיניס”. אדוני ראש העיר - יפה שעה אחת קודם.

הדמות השישית: הרופא ד“ר אהרון בנימיני ז”ל

חכמינו נהגו לומר שאל לו לאדם לגור בעיר שאין בה רופא. כאמור, נולדתי בתל אביב בפברואר 1919, שעה שהעיר מנתה כאלפיים נפש.

דויד סמילנסקי ממייסדי אחוזת בית, ומראשי עסקני העיר, שכתב כמה ספרי זכרונות מתולדות העיר, מציין בספרו “עם בני דורי ועירי”, שבשנת תרפ"א, 1921 למנייננו היו בכל תל אביב ויפו רק שלושה רופאים ושתי רופאות יהודיים.

אני פותח בדמותו של הרופא הראשון שזכיתי להכיר ולהוקיר בתל אביב הקטנה. הדוקטור אהרון בנימיני ששם משפחתו המקורי היה בנימינוף היה הרופא הראשון שהכרתי, כרופא משפחה.

בשנת 1927, בהיותי בן 8, כשגרנו ברחוב ליליינבלום 16. כמה עשרות מטרים מדירתנו, בליליינבלום 13, בבית בן 2 קומות, התגורר הד"ר בנימיני עם משפחתו, אשתו ושתי בנותיו, בקומה הראשונה של בית תל אביבי בן 2 קומות. הורי היו בידידות עם הרופא שהיה כאמור רופא המשפחה. סיפרו שהוא קווקאזי. למד רפואה באיסטנבול. שרת כרופא בצבא הטורקי, במלחמת העולם הראשונה.

בעינינו הילדים היה נראה שונה משאר הרופאים יוצאי אירופה, בהירי הפנים. גון פניו היה די שחום. שפם קטן שחור. שערות שחורות כעורב. דומה לשומרים הקווקאזים ההרריים. היה לו קול באס עמוק. אותנו הילדים, כבש בחיוכו, בדיבורו הרך ובטיפול המסור. טיפל במבוגרים וגם בנו הילדים.

לקטתי כמה פרטים על רופא מופלא זה וגיליתי שמדובר באישיות יוצאת דופן מכל הבחינות. אך אפתח, באירוע שארע לי בשנת 1928, היינו בגיל 9:

לילה אחד בחצות, אמי מעירה אותי ואומרת שיש לה כאבים ומבקשת שאלך לקרוא לד“ר בנימיני. אותם ימים היה הטלפון בבחינת מותרות. גם לרופא כמו ד”ר בנימיני לא היה טלפון. עניין תורנויות רופאים ובתי מרקחת לא קרם עדיין עור וגידים. שאלתי את אמי, איך אוכל להעיר את הרופא באמצע הלילה? ענתה לי שכך מקובל והרופא כבר רגיל לכך. בלית ברירה אני מתלבש, יורד במדרגות מקומתנו השניה, ואץ לדירת הרופא, מרחק עשרות מטרים. כאמור, דירתו היתה בקומת הקרקע. בדחילו ורחימו אני מצלצל בדלת. ממתין והנה אני שומע קול בס עמוק. פתוח! כבר ידוע הסיפור שבימי תל אביב הקטנה, רווח המנהג, שאין נועלים את דלתות הבתים. אני נכנס לחדר. נדהמתי לראות את הרופא מתרומם ממיטתו, כשהוא לבוש מכף רגל ועד ראש, לרבות נעליו.

הייתי נער ביישן, אך פני הביעו תדהמה למראה אדם שישן לבוש ונעול. בחביבות רבה, כדרכו של אדם מופלא זה, הסביר לי בניחותא: לילה לילה מזעיקים אותי לעזרה ולכן החלטתי לשכב לבוש במיטתי.

חלפו כמה שנים עד שהוסדרה תורנות של רופאים ובתי מרקחת והסיוט של הטרדת הרופאים יום ולילה, נפסקה.

יש לזכור את סבלם של הרופאים דאז, לעומת חייהם בימינו. אותם ימים היה מקובל שמי שחלה וקיבל חום, היה נשאר בביתו והרופא היה נקרא למיטתו. טיפולו של הרופא כלל ביקורי בית פעמיים ביום. בוקר וערב. עד חלוף המחלה. נוהג שהיה קיים גם באירופה. נוהג שחלף מן העולם. בימינו, כל חולה, אפילו חומו גבוה, נאלץ להיטלטל אל הרופא, ולא להיפך! מיד יצאנו אל דירת הורי, ושם טיפל הרופא בחולה המתפתלת מכאבים, והכל בסבלנות ובהרגעה. והנה מתברר שד"ר בנימיני אכן היה אישיות יוצאת דופן שראוי להנציחה בתולדות העיר.

דויד סמילנסקי, בספרו הנ“ל מציין שד”ר בנימיני עסק בחקירת הסגולות האקלימיות המבריאות של תל אביב ופרסם חוברות מדעיות בעלות ערך בסוגיה זו. הוא דאג לשיפור תל אביב ושפת ימה, לריבוי נטיעות והקמת מוסדות החלמה. קראתי שחלם על תל אביב כעיר מרפא וערך מדידות של אקלימה המבריא של העיר.

בספר “סיפורה של הגמנסיה הרצליה”, הוצאת הגמנסיה שנת תש“ל, בעמוד 343 מסופר על פועלו של ד”ר בנימיני כרופא הגמנסיה שהיה גם הולך לבקר בבתיהם של החולים והמשיך גם בפרקטיקה פרטית. הוא הנהיג כרטסת מסודרת של החולים. ובשנת תרצ“ח פרסם את הספר ”ילדינו", שם פרסם את פרי הסתכלויותיו.

דויד תדהר, ב“אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו”, מתאר את דמותו של בנימיני, בעמודים 1437 והעמוד שאחריו. נולד בגרוזני, קווקאז ב–1886. הצטרף לאגודה ציונית בגיל בר מצוה. למד רפואה באיסטנבול במטרה לעלות ארצה כרופא. ב–1914 הוסמך כרופא. השתקע בתל אביב, בשנת 1919, עם תום המלחמה שבה שרת כרופא בצבא הטורקי. היה רופאם של אנשי “השומר”, רופא בגמנסיה הרצליה, חבר במועצת העיר, פעיל בהסתדרות הרפואית עברית. היה רופאם של דיזנגוף ורוקח, ראשי העיר, ורבים מאנשי הצמרת והמונים מדלת העם ריפא בחינם או בשכר סמלי, למען לא יתביישו. היה יו“ר עולי קווקאז. יסד אגודה לשיפור הגזע היהודי. עשה תעמולה לעידוד הילודה. חקר את סגולות האקלים של תל אביב והתקשר עם גדולי המדע בעולם. פרסם בין היתר את החוברות ”תל אביב בתור קוראורט“, היינו מקום מרפא, ת”א 1927, תל אביב “ריביירה”, ת"א 1929. נפטר ב–16/7/43.

עירית תל אביב הקימה לזכרו מכון קרטוגראפי בבית החולים העירוני “הדסה”. לבדיקות לב למעוטי יכולת. בנותיו: הרצליה אשת ד"ר יצחק שאלתיאל ורות אשת אליהו ספיר.

לסיום אוסיף פרטים המעידים על אופיו של האיש.

השחקן הידוע, איש “הבימה”, שמעון פינקל, מספר בעתון “גזית”, 50 שנה לתל אביב, את הדברים הבאים על דוקטור בנימיני. היה זה בימים הראשונים לעליית אנשי “הבימה”, ששוכנו במלון ברחוב ליליינבלום. וכך נאמר (ראה רשימתו ב“תל אביב הקטנה”, בעמוד 131):

“ברחוב ליליינבלום עצמו התגורר ד”ר בנימיני, איש מחמדים יוצא גרוזיה (הערה: הכותב החליף את בנימיני הקווקאזי בגרוזיני), שאליו התקשרתי מאוד. ידיד היה לכל השחקנים, דואג להם כאב, והיה נעלב עד עומק נפשו כשהיו מציעים לו תשלום כלשהו".

וזה סיפורו של סמילנסקי: אחד מחוליו של בנימיני, איש אמיד, עם בואו מאמריקה לתל אביב חלה ונזקק לרופא. על פי עצת ידיד הזמין את בנימיני. בגמר הביקור תחב לו החולה שטר של לירה ארצישראלית. בנימיני מחזיר לו 75 גרוש ומוסיף שהוא מקבל רק 25 גרוש לביקור בית. סמילנסקי מוסיף שלמרות שבנימיני היה עמוס עבודה וקיבל עשרות חולים ביום, לא השאיר אחריו כל נכס חומרי. בפסח תש"ב פגש בו בטבריה. שנה וחצי קודם פטירתו. הרגיש חולשה גופנית ואפיסת כוחות. בא למנוחה של שבוע. חזר לתל אביב ושוב שקע בעבודתו בלא לשמור על בריאותו והוא הרופא המצויין שעזר לאלפים ורבבות חולים, למחלתו האנושה לא שם לב.

תדהר מציין ששם משפחתו המקורי של בנימיני היה בנימינוף.

לסיום, שמחתי למצוא בספרו של יחיעם פדן “מדריך הרחובות - תל-אביב-יפו” שיצא זה עתה - 2003 - שעירית תל-אביב, מילאה חוב של כבוד לד"ר בנימיני, והעניקה לו מזכרת נצח בקריאת רחוב על שמו - אני מצטט מהאמור בעמוד 71 לספר:

“בנימיני אהרון 1943–1886. רופא ופעיל בתנועה הרוויזיוניסטית. נולד בקווקאז. הוסמך כמורה ויצא ללמוד רפואה באיסטנבול. כאן פגש בז’בוטינסקי, בן גוריון, בן צבי ואחרים. במלחמת העולם הראשונה התנדב לשמש כרופא בצבא תורכיה. ועם כיבוש הארץ בידי הבריטים השתקע עם משפחתו בתל-אביב. בצד עבודתו כרופא פעל למען יהודי קווקאז, כתב בנושא איכות הסביבה בתל אביב וייסד את איגוד הרופאים הלאומיים (על שם מקס נורדאו). בבית החולים ”הדסה" הוקם על שמו מכון העורך בדיקות לב למעוטי יכולת.

בעקבות הרשימה על דוקטור בנימיני הזכרתי את תאורו של דויד סמילנסקי שב–1921 היה מספר רופאי תל אביב חמישה. אך לא חלפו שנים מועטות ומספר רופאי העיר הלך וגדל, בד בבד עם התפתחותה המהירה של העיר. אזכיר עוד רופאים שהכרתי, רופאים שטיפלו בבני משפחתי.

דמויות נוספות של רופאים בתל-אביב הקטנה

ד"ר אריה חבויניק (שעיברת את שם המשפחה לאורן)

רופא אף אוזן גרון, היה מראשוני הרופאים בתל אביב בענף זה, ששימש את משפחתנו שנים רבות. זכור לי שהיה אדם נאה, בעל בלורית מכסיפה, בעל מרץ. בנו מתתיהו היה בן כיתתו וחברו של אחי.

תדהר מציין שנולד ברוזינוי ב–13/4/1890. סיים את לימודיו כרופא אף אוזן גרון באוניברסיטת ז’נבה, ועלה ארצה ב–1922, בה החל בעבודתו.

סמילנסקי בספרו “עם בני דורי ועירי” מוסיף שחבויניק עבד תחילה כרופא בקופת חולים ואחר כך כרופא פרטי. במסגרת זו ניתח את אחי להסרת שקדים. אני זוכר שאת חוליו קיבל בדירתו ברחוב מונטיפיורי. הוא נפטר בשנת 1967.

ד"ר דב גורביץ

רופא הילדים. בשנת 1928 חלה אחי במחלה קשה, ספק דלקת ריאות, ספק דלקת קרום המוח. הדוקטור בנימיני שהזכרתיו לעיל, הופיע יום יום, בוקר וערב, אך המצב לא השתפר. הוזעק להתייעצות הד"ר קרינסקי - רופא פנימי, מידידיה של אמי. האווירה בבית היתה קשה. אני רואה שכולם הולכים על בהונות רגליהם ומדברים בלחש. והנה אני שומע שדנים בהחלפת שמו של אחי, שמואל או הוספת שם סגולה האמורה להוליך שולל את מלאך המוות. אמונה תפלה מימי הגלות. אבל הורי החליטו לקבל את ההצעה ולשמו של החולה הוסף השם חיים, סימן לחיים ארוכים. אך מצבו של החולה לא הוטב.

והנה בוקר אחד מופיע אדם נמוך קומה, עגלגל ובעל כרס. הזכיר לי את מורי בגמנסיה הרצליה, הד"ר י. ל. ברוך, הסופר והמתרגם, ואומרים שזהו רופא מומחה למחלות ילדים.

אני שומע קול בס, רך ומלטף.

בשקט ניגש למיטת החולה ואז החדר פונה ממבקרים.

האיש הזה היפנט את הסובבים והמטפלים בחולה. בשקט החל לטפל בחולה, לרשום תרופות ולבקר יום וערב את אחי החולה עד שהבריא לגמרי. אמרו שהוא הציל את חייו. אל נשכח שבאותה תקופה עוד לא נולדו תרופות האנטיביוטיקה. מאז, הפך לרופא הילדים שלנו.

הוא גר בדירה ברחוב אלנבי, בחצר שמול קולנוע “אלנבי”. למרות שהיה אז בן 49 היה נראה כבד תנועה ואולי משום כך נהג לקבל חולים רק בדירתו. במקרה שלנו נהג שלא כדרכו והסכים לבוא לבית החולה.

פרטים על רופא זה מצאתי באנציקלופדיה של תדהר. גורביץ נולד באזור פולטבה בשנת 1909. סיים את לימודי הרפואה בברלין ובבון. עלה ארצה ב–1925. רופא הילדים ב“הדסה”. ד“ר שווארץ עזב והמנהל ד”ר קצנלסון מינה את גורביץ במקומו. תוך שנה הצליח ורכש אהדה עצומה בקופת חולים. האיש השקט והצנוע נזדעזע מהתנהגות מפא“י במשפט ארלוזורוב כשהאשימה את הרביזיוניסטים ברצח ארלוזורוב, הוא שלח תגובה נזעמת לעתונות העברית. אולם רק העתון הימני ”הירדן“ פרסם אותה. הדבר עורר את זעמו של הרופא הצנוע. וכשקבוצה של בריוני מפא”י פרצה לחדרו בקופת חולים עזב את הקופה ועבר לפרקטיקה פרטית. נטש את השמאל והצטרף לציונים הכלליים.

במלחמת המחתרות, הצטרף לאצ“ל. הוא נפטר ב–1948. ראה: תדהר, אנציקלופדיה הנ”ל, בעמוד 1872.

ד"ר יצחק קרוקס

רופא עור ומין. היה שכננו בבית שברחוב ליליינבלום 16. נולד בסיביר בשנת 1927. כשעברנו לליליינבלום הכרנו אותו ואת רעייתו ובנותיו - רעיה ואילנה. יחסי ידידות עמוקים בין שתי המשפחות. טיפל בנו בפצעי הפרונקלים ואח“כ פצעי הבגרות. למד רפואה בוינה. היה גם פסנתרן מעולה, ולהשלמת הכנסתו ניגן בראינוע ”עדן" עד שנות השלושים.

קשים היו חיי הרופאים באותם ימים. הזכרתי כבר את הימים שבהם טרם הונהגה תורנות רופאים, ביחוד כשהעיר גדלה והתרחבה. לרופאים לא היו כלי רכב.

הרופא הראשון שהחל להשתמש ברכב היה ד"ר קרינסקי, לקראת שנות השלושים.

אמי היתה זקוקה לטיפול של רופא פנימי ועברה לטיפולו של ד"ר קרינסקי, שהתגורר סמוך לדירתה, ברחוב יהודה הלוי, פינת רחוב מיכאל. לימים קנה בית ברח’ ביאליק ואז קנה מכונית.

כשנודע לי שרכש מכונית ובא לביקורי בית במכוניתו, רכב קטנטן מחברת “מוריס” האנגלית, הפצתי שיתן לי ולאחי ליפט, כלומר הסעה. ניסה להתחמק בטענה שהנסיעה ברכב קטן כזה אינה תענוג כלל וכלל. והוא נאלץ לנסוע בו בגלל עבודתו. סוף סוף זכינו והרופא ערך לנו סיור בעיר המתפתחת.

רוב הרופאים הלכו ברגל, פרט לשני יוצאי דופן: הרופא הביל“ואי ד”ר חיים חיסין, שנהג לבקר את חוליו כשהוא רכוב על חמורו הלבן ובידו שמשיית ענק מגן בפני השמש. רופא שני - הד“ר ליאון פוחובסקי שפתח את בית החולים ”גלעד" בחווילתו ברחוב יהודה הלוי, שבה היה גן גדול ומטופח, אטרקציה למבקרים בעיר. הוא נהג לנוע כשהוא רכוב על אופניים.

בשנות השלושים היו רופאים שנעזרו בשרותי נהגי מונית שהיו סובבים איתם על בתי החולים. עם בוא זרם הרופאים מגרמניה, באמצע שנות השלושים, חל מהפך בשדה הרפואה בעיר.

אני נזכר בעוד רופאים מתל אביב הקטנה, שחובה להציב להם זכר:

הדוקטור שמעון טרבלוס

החל לכהן כרופא פנימי בשנת 1925. נחשב למומחה ואליו פנו להתייעצויות במקרים בעייתיים. אני הכרתיו מאוחר יותר, נשלחתי אליו להתייעצות בקשר למיחוש קיבה. דירתו היתה בשדרות רוטשילד, סמוך לפינת יבנה. כרופא יועץ, “קונסולטנט” לא נהג לערוך ביקורי בית. כשנכנסתי לטרקלינו נדהמתי לראות אדם בעל שערות שחורות כעורב, פנים כהים ושפם שחור. תמונתו מובאת באנציקלופדיה של תדהר, עמוד 164. שם מובאים פרטים על אישיותו הססגונית.

יליד ירושלים, נכדו של הרב גאגין, הראשון לציון הראשון. סיים לימודיו במקוה ישראל. ב–1903 נתמנה למנהל בית הספר בחדרה. מ–1909 היה פקיד “יקא” ומנהל המושבה סג’רה. והנה, למרות הצלחותיו, החליט ללמוד רפואה ויצא לז’נבה, ב–1911 וסיים ב–1916. חזר וגוייס כרופא לצבא הטורקי ובתום המלחמה שימש כרופא בחדרה, העיר שבה כיהן בשעתו כמנהל בית הספר. בשנת 1925 עבר לתל אביב כרופא פנימי, כאמור.

הוא הרשים אותי בשפתו הצחה בהברה ספרדית וסגנון מקסים. ואכן, התברר שהיה מורה ומנהל בית ספר עברי. הוא בודק אותי ללא מכשירי עזר. במקום סטטוסקופ, שם את אוזניו והקשיב לדפיקות הלב ולדרכי הנשימה. בדק באצבעותיו את הבטן. פסק שמיחושי נגרמים על ידי תולעת מעיים. שלח אותי לבדיקה במעבדת הד"ר ברגינסקי, רופאה שעסקה בבדיקות רפואיות. התברר שצדק, וכך נפטרתי ממיחושי. הוא נהג לגבות מחיר כפול משכרו של רופא רגיל.

רנטגנולוגים

לרשימת הרופאים שהכרתי, אוסיף 2 רנטגנולוגים משנות העשרים.

ד"ר אליהו

הראשון שאני זוכר הוא ד“ר אליהו שהיה לו מכון רנטגן בשדרות רוטשילד פינת הרצל. בית בן קומה, מסוג ראשוני הבתים בעיר, כמה מדרגות למרפסת רחבה המוליכה לאולם גדול, שם קיבל את חוליו. המיפגש שלי איתו לא היה משמח. היה זה בשנת 1927. אחת המחלות הנבזיות בימי הקיץ בתל אביב הקטנה, היתה הגזזת, שכינויה היה פָרֶך, מילה שהפכה לכינוי גנאי לכל מי שלקה במחלה. כפי שמציינים נתיבה בן יהודה ודן בן אמוץ ב”מלון העולמי לעברית מדוברת". למעשה הוסיפו לביטוי גנאי זה את המילה פרנק. כלומר פרנק פַּארך, כינוי גנאי לספרדים. רבים מילדי תל אביב סבלו ממחלה זו ומתוצאותיה המשפילות כתוספת הסבל ממחלה לא נעימה זו. ראשית היו מגלחים את שערות הראש במכונה מס’ אפס. התוצאה - קרחת מבהיקה שקראו לה גרעא, כמצויין באותו מילון. אנחנו קראנו לקרחת זו גרעא. מי שלקה במחלה והופיע בגמנסיה הרצליה, היה מתקבל בלגלוג ובקריאות גרעא, פארך,, פרנק פארח, והעסק היה נמשך כמה שבועות.

וכאן אני מגיע לד"ר אליהו. אני ואחי לקינו במחלה ואמי לקחה אותנו אל הדוקטור אליהו. פרטים עליו מצאתי באנציקלופדיה של תדהר שאביאם להלן. אני זוכר אדם נעים, בעל עור כהה, שערות שחורות ועיניים שחורות ועצובות. שוחח עם אמי ושמעתי שהטיפול הוא טיפול חדיש. הקרנת גלי רנטגן. אחי ואני עברנו מספר הקרנות ואכן הגזזת חלפה. כעבור שנים רבות שמענו שטיפול זה היה מסוכן לאחר שנתגלתה מחלת הסרטן אצל חולים שעברו טיפול כזה, שאכן הופסק.

דויד תדהר מציין שדוקטור אליהו היה ראשון הרנטגנולוגים בתל אביב ומכונו היה הראשון בעיר. בכך הקדים את חברו הדוקטור מיכה בן עמי. תדהר מציין שד"ר אליהו נולד בקורפו בשנת 1892. עלה לארץ ב–1914, וחזר להשתלם בלימודי הרפואה בברלין. ואז חזר והיה הראשון שפתח מכון רנטגן בעיר. היה ממייסדי מגן דויד ומכבי האש.

הוא וד“ר מטמן כהן, מייסד הגמנסיה ”הרצליה" יזמו הקמת עיר גנים, היא רמת גן. הוא בנה בה בית גדול שבו קיבל חולים רבים שלא על מנת לקבל פרס. בנחלתו בת 5 דונם גידל צמחי מרפא עבור חוליו. נפטר ברמת גן ב–1965.

ד"ר מיכה בן עמי (רבינוביץ)

הוא היה הרנטגנולוג השני בעיר, שאותו הכרתי ב–1926. אמי נזקקה לצילום כליות ופנתה למכון הרנטגן של בן עמי. הוא עלה ארצה, לדברי תדהר, בדצמבר 1925. לתל אביב הגיע זמן מה לאחר עלייתו, אחרי שניסה לעבוד ב“הדסה” ירושלים. אמרו עליו שהוא רופא מאבחן בחסד, אדם חביב ונוח. כל הסופרים והאמנים, שחקני “הבימה” ו“האוהל” וטובי העיר היו באים למכון שלו ברחוב בלפור, מול הכניסה לבית חולים “הדסה”. היה זה מעין מועדון לאנשי הספרות והתרבות. את רובם שרת בחינם או בפרוטות, כך סיפרו. אישית הכרתיו בשנת 1932, כשנשלחתי לצילום קיבה. בבניין קטן בן קומה אחת עם המרפסת הטיפוסית של ימי בראשית של העיר. משם, אחרי כמה מדרגות, נכנסו לאולם שהתפצל לכמה חדרים. חדרים עם מיני מכונות צילום. אשתו חנה היתה אסיסטנטית ומנהלת החשבונות.

היה אוהב להתבדח ולהתלוצץ. שפתו היתה רהוטה וספרותית. שוחח עמי כשווה עם שווה, למרות גילי הצעיר. לימים אינה הגורל והכרתי את האיש, לפני ולפנים. בשנות הארבעים פגשתיו בבית חותני לעתיד, העתונאי הבלשן והסופר ברוך קרופניק, קרוא. בביתו נפגשו ראשי הסופרים והעתונאים משניאור ועגנון, אביגדור המאירי, שופמן ורבים אחרים. ואז למדתי שהאיש לא היה סתם רופא, הוא שלח ידו גם בכתיבה. בין היתר חיבר “מילון רפואי לרנטגנאות” עברי לועזי שיצא בהוצאת ניב, בהשתתפות ד"ר א. גולדשטיין. פרסם המון מאמרים ספרותיים. זכרונות על ביאליק ועל אביו הסופר הנודע רבינוביץ הוא בן-עמי, שכתב ספרים על חיי היהודים ברוסיה, בשפה הרוסית, שכמה מהם תורגמו לעברית. אביו היה בן דורם של שלום עליכם ומנדלי וידידם האישי. היה ציוני נלהב, מראשי הציונים ברוסיה וציר הקונגרס הראשון והבאים אחריו. התיידד עם הרצל ונקרא על ידו לעזור בהכנת הקונגרס הראשון. תקצר היריעה לתאר את האיש.

אוסיף רק קוריוז אחד. בפתיחת הקונגרס הראשון, כשהרצל נכנס לאולם המליאה, קם בן-עמי וצעק: “יחי המלך”! על שמו נקרא רחוב בתל אביב, אחד הרחובות היוצאים מכיכר צינה דיזנגוף. בנו ירש התלהבות דומה. ציוני בכל רמ"ח אבריו.

לפי תדהר, ד"ר בן עמי נולד באודסה ב–1895. יצא בילדותו עם הוריו לשויצריה. למד רפואה בז’נבה והתמחה ברנטגנולוגיה. פעיל באגודת סטודנטים ציוניים. עלה בדצמבר 1925. אחד מהשניים שיסדו את אגודת הרנטגנולוגים בארץ ויושב ראש סניף תל אביב. אוסיף שהוא קשר קשרים עם בית החולים הצרפתי ביפו ושימש כרנטגנולוג שלהם משך שנים רבות. היה חבר בלשכת הבונים החופשיים. למעוניין בפרטים על הסופר בן עמי, ראה תדהר, שם בעמוד 783.

זכורני שהרופא היה בקשרי ידידות עמוקים עם ולדימיר חבקין המדען הרפואי שהמציא את הנסיוב נגד הדבר. ביתו בגבעתיים היה מקום מיפגש לאמנים וסופרים.

הדמות השביעית: צבי נשרי

אבי ההתעמלות והספורט בארץ ישראל.

בלשונו של דויד סמילנסקי בספרו רב החשיבות לתולדות תל אביב והישוב “עם בני עירי וארצי”. תחילה אספר על היכרותי עם אדם יוצא דופן זה, שכל כותבי הרשומות גומרים עליו את ההלל.

השנה היא שנת 1925. חודש ספטמבר. פתיחת שנת הלימודים בגמנסיה “הרצליה” בתל אביב. הורי עשו מאמץ שאלמד בבית ספר זה שהיה היוקרתי ביותר בארץ. גרנו אותה שעה ברחוב אלחנן, מרחק כחמישים מטרים מהכניסה לגמנסיה, הכניסה האחורית מרחוב השחר. עם צלצול הפעמון על ידי אהרון רב השמשים, אני רואה מאות תלמידים אצים לחצר הרחבה של הגמנסיה. מגרש רחב ידיים. בקצה המגרש אני רואה תזמורת כלי נשיפה. בחזית המגרש, פתח חדר המורים. מזרחית לו, מתקן עץ ובראשו משטח קטן שאליו מוליכות כמה מדרגות. כל התלמידים מסתדרים בשורות עם מוריהם. והנה עולה מר נשרי המורה להתעמלות. מכריז כמה הוראות ואחריו נאומי המנהלים ד“ר בן ציון מוסנזון, וד”ר חיים בוגרשוב. בתום הנאומים תופש נשרי רמקול וממרומי דוכנו מצווה להתחיל במסדר הבוקר, שכלל תרגילי התעמלות בהדרכתו. ההתעמלות נמשכה כמה דקות ובסיומה, נצטווינו להסתדר כיתה כיתה ואז החל המצעד כשהתזמורת פוצחת בנגינת מארש. זוהי הכרותי הראשונה עם נשרי.

נשרי עצמו מספר במאמר שפורסם בספר “סיפורה של הגמנסיה הרצליה”, בעמוד 338:

“בשנת תרפ”ב הונהגה בגמנסיה התעמלות כללית של עשר דקות, מדי יום ביומו. בהפסקה הרביעית ובימי הקיץ, לפני התחלת הלימודים. ההתעמלות החופשית נמשכה 6–7 דקות. כשלוש דקות לפני כן נמשך הסדור לרווחים… במשך הזמן בוצעו התרגילים לצלילי התזמורת.

המיפקד שימש גם למסירת הודעות ולקבלת פני אורחים חשובים. הוא מוסיף. כך זכו תלמידינו לראות אישים מפורסמים רבים. משוררים וסופרים. ביאליק, אחד העם ואחרים. מנהיגים, ויצמן, סוקולוב, הלורדים מלצ’ט ורידינג. הנציבים העליונים, הלורד בלפור, פרופסור איינשטיין ורבים אחרים. אוסיף את הברון רוטשילד הנדיב הידוע ורעייתו, ובלנש דאגדייל אחייניתו של הלורד בלפור.

נשרי עשה רושם טוב על כולם. על המיסדרים, התהלוכות, והעיקר שעורי ההתעמלות ולימוד ענפי הספורט היו מנוהלים ביד רמה ויעילה בסדר מופתי.

תחילה התאכזבנו, אנו ילדי המכינות, שנשרי לא הדריך אותנו, אלא את הכיתות שמעלינו. לנו הוקצה מורה צעיר שבא מפולין והוא שמואל שיק. תחילה הצטערנו, אך עד מהרה נוכחנו שהוא מורה ספורט מעולה חביב על כולם.

נשרי היה בעל קומה בינונית. מוצק, כולו שרירים. פנים של אדם קפדן וחמור סבר. נראה כמתאבק מקצועי ואכן סיפרו שהיה מתאבק בתחרויות ספורט עם גבורי הערבים ביפו. כמורה הכרתיו כשעליתי לכיתה החמישית שאז עברנו לרשותו של נשרי. בעיקר היה מקפיד על ההתעמלות.

לרשותו עמד אולם התעמלות משוכלל במיטב האביזרים. בקירות הותקנו סולמות מדרגות עד התקרה. היה עלינו לטפס עד הקצה. למטה היו סוסי עץ לקפיצה. בימי החורף היו השעורים באולם הסגור. בימים רגילים היו משחקי חוץ, משחק כדור אגרוף דומה לכדור-עף, אלא מכים בכדור באגרוף ולא בכף היד. משחק המחניים, הקפות, כדור-יד. בימינו התנגד נשרי למשחק הכדורגל, בטענה שבגיל צעיר נגרמים נזקים לגוף המתפתח. לכן החליט להילחם עד חורמה במשחקי הכדורגל, למגינת לבנו הרבה. נאלצנו לבוא בשעות אחרי הצהרים למגרש הסמוך לגמנסיה, ברחוב מונטיפיורי סמוך לנחלת בנימין, במגרש שהשתרע מבית יהושע רוזין - לימים מר כדורסל - בשטח בנק קופת עם רחוב אחוזת בית ועד כל בו שלום.

ועתה אביא כמה פרטים על פועלו של האיש הדגול.

דויד סמילנסקי בספרו הנ“ל מספר: נשרי היה חלוץ רב זכויות בתולדות הספורט בארץ ישראלי. עוד בשנת תרס”ח הניח את היסוד לארגון מורי ההתעמלות בבתי הספר העבריים בארץ. עלה מאוקראינה בראשית תרס“ה, היינו 1905. דגל בסיסמה: ”נפש בריאה בגוף בריא“. אגב, מקס נורדאו דגל אף הוא ביהדות של שרירים. בראשית תרס”ח, 1908 כבר היה פועל חקלאי בפתח תקוה. עסק בחקלאות ובנגרות. בתרס“ז, 1907, הוזמן על ידי ד”ר מטמן מנהל הגמנסיה כמורה התעמלות. שרת בצבא הרוסי וסיים קורס חובשים בבית ספר צבאי. עם גירוש יהודי תל אביב ויפו ב–1917 הלך ברגל עם מורי הגמנסיה לזכרון יעקב וטיפל במגורשים. יסד את 2 קבוצות מכבי הראשונות בארץ ישראל.

נשרי מספר בספר “סיפורה של הגמנסיה הרצליה”, שבשנת 1907 הוזמן לשמש מורה להתעמלות בגמנסיה ולקבלת משרה נכבדה זו עמדה לו זכות היותו חיל בצבא הרוסי. סתם חיל נחשב כמומחה להתעמלות וביחוד שר עשרה. וביחוד ששני מנהלי הגמנסיה ד"ר מוסנזון ובוגרשוב באו מאותה סביבה שבה גר והכירו את משפחתו, משפחת אורלוב.

מאחר ולא היה לנשרי כל ידע בהתעמלות, התנה תנאי שיאפשרו לו השתלמות בשויצריה, וכך השתלם באוניברסיטת ברן וחזר ארצה לתפקידו. במרוצת השנים יצא להשתלמויות נוספות.

במסגרת פעילותו הענפה בשדה הספורט יש לציין את ארגון החגיגות ברחובות בימי חול המועד של פסח, שהראשונה בהן היתה בשנת 1908, ביזמת צעירי רחובות ובהשתתפות אגודת ההתעמלות “ראשון לציון”, מיפו, אגודה שנוסדה על ידי רופא הגמנסיה הראשון הדוקטור קלנר ב–1906 מכבי יפו. נשרי היה מראשוני המכבי ושימש כאחד ממנהליה שנים רבות.

תדהר ב“אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו” מונה את רשימת הספרים שחיבר נשרי. שם, בעמוד 424.

נשרי היה מהלך תמיד בהליכה צבאית. זקוף כחייל, ואכן היה חייל. נסך על הכל רוח של בטחון, שניכר היה בכל פעילויותיו הרבות. לבושו היה תמיד צנוע. לבוש ספורטיבי ולרוב לבש מכנסים שקצותיהם עטפו גרביים. מכנסי שלושה-רבעים שנהגו ללבוש עולים מפולניה, בשנות העשרים. בדומה לפרשים שמכנסיהם היו תקועים במגפיים. לא זכור לי שראיתיו לבוש חליפה. היה מהלך ברגל, עד גיל מאוחר. למראית עין היה אפשר לחשוב שהוא מורה קפדן ומחמיר, אך למעשה אהב את תלמידיו, אך למען המשמעת והסדר העמיד פני אדם קפדן.

אציין פרט שהפתיעני. יום אחד הוחג חג יובל החמישים של “גמנסיה הרצליה”. היה זה עוד בימי הבניין הישן ברחוב הרצל, זמן מה לפני הריסתו הכאובה. אשתי ואני באים לשער הכניסה הראשית. בין המארחים עמד גם נשרי. לפנינו חלף משה שרת ונשרי ניגש לחבקו. אני ואשתי המתנו והנה נשרי מזנק, בניגוד לאופיו המאופק. צועק: הנה מטלון! וחיבקני בחום ולחץ את ידי אשתי. ואני חשבתי תמיד שהוא אדם אדיש. אמרתי שמתחת מעטה הנוקשות שוכנת נפש עדינה וטובה. לעניות דעתי נשרי היה אחד מבוני הישוב הגדולים ביותר, ויפה ששמו הונצח ברחוב שנקרא על שמו, יחיעם פדן, בספרו “רחובות תל אביב”, 2003 מציין את הלקסיקון למונחי החינוך הגופני שרבים ממונחיו טבע נשרי. כן ציין את העובדה שהפסלת הנודעת חנה אורלוב היא אחותו של נשרי, ששם משפחתו המקורי היה אורלוב.

אסיים בפרק מספרו של העתונאי הוותיק שמעון סאמט. שם הספר: “איפה הם היום”. הספר יצא בשנת 1970. בעמוד 63 מתאר סאמט את ביקורו בדירת נשרי, בן ה–92. הוא אומר שהתקשה להאמין. בריא, רענן, בעל חוש הומור וזכרון מפתיע. אורח חיים של צעיר שבריאותו איתנה. לבושו העממי ספורטיבי מעיד על סדר ונקיון. מצאתיו טרוד בהכנת לקסיקון של מונחים עבריים עם תרגום לאנגלית וגרמנית. סאמט מצטט את ראש הממשלה לשעבר, משה שרת, שהיה תלמידו של נשרי, שאמר: נשרי חינך את הנוער הארץ ישראלי לא רק לתרבות הגוף אלא לחינוך אופיים, לאומץ לב, לזקיפות קומה לכיבוש היצר, לסדר, לדייקנות ואפילו לדיבור עברי נכון ומדוקדק. וכל זאת עשה, אומר סאמט, בעל מלאכה לעגלות סוסים. מקצוע בו עסק כשהתכונן לעלות לארץ. בניית עגלות היתה בידי תושבי המושבות הגרמניות.

לנשרי שלוש בנות ושני בנים. האחד היה דודו תלמיד הגמנסיה שבה נשרי לימד והוא נפל חלל, בידי הערבים במאורעות 1936, ליד מוצא. אני זוכר את האבל בגמנסיה על מותו של דויד, שכינויו היה דודו. בן שני חבר בקיבוץ איילון, נפטר לדברי סאמט, בשנות השבעים.

הדמות השמינית: שמואל שיק

לאחר הפרק על צבי נשרי, ראוי לציין גם את זכרו של שמואל שיק, מורה ההתעמלות שהובא לעזרת נשרי מפולין והיה המורה לארבע הכיתות המכינות.

וכך נכתב בספר “סיפורה של הגמנסיה הרצליה” מאת ד“ר ברוך בן יהודה, מנהלה. עם רבות מספר התלמידים היה צורך להוסיף מורה-משנה לבנים ובראשית תרפ”ו נתקבל לתפקיד זה מר ש. שיק שעבד בעיקר בכיתות הנמוכות וכיהן כמורה התעמלות משך שנים רבות.

סיפרתי שהוא הופקד על ארבע המכינות ונשרי טיפל בכיתות הגבוהות. הרושם שקיבלתי ששיק חסה בצילו הגדול של נשרי. הנה בן יהודה מקציב לו שורות יבשות וספורות. אך אוכל לומר ששיק היה מורה מעולה, וכל התלמידים אהבו אותו מאוד. שיק היה מחנך מטבעו. הראה אותות חיבה לכל התלמידים. כבר כשהתחיל בעבודתו הפתיע אותנו וכבש את לבבנו, כשבתחילת עונת החורף, לא התעמלו בימי הגשם והתכנסו בכיתה. היה שיק שולף ספר ומציע שיקריא לנו מתוך הספר. שם הספר: המלך מתיא הראשון ליאנוש קורצ’אק. זה היה ב–1926. שיק היה יושב ומקריא לנו תוך שהוא מתרגם מפולנית. היתה זו הצלחה עצומה. מאז בכל ימי חורף ציפינו בכיליון עיניים להקראותיו, בקולו הרך והמלטף. הוא כבש מיד את לב כל הילדים גם השובבים ביותר ישבו פעורי פה. נראה ששכרו לא הספיק למחייתו והוא פתח חנות למכשירי ספורט ברחוב ליליינבלום 20. זכור לי שהיה לו בן בשם דני הוא דני שיק העוסק בעריכת סרטי קולנוע.

שדכנים בתל אביב הקטנה

הדמות התשיעית: אברהמלה שַדכַן

לאחר הצהרת בלפור ב–1917 ומינוי הנציב העליון הרברט סמואל ב–1920, גבר זרם העלייה לארץ. בשנת 1922 מנתה כבר תל אביב כחמישה עשר אלף תושבים, בעוד ששנתיים לפני כן מנתה אלפיים איש בלבד. ב–1925 כבר היו בה 34,200 נפש. כך לפי וילנאי בספרו “תל אביב-יפו” בעמוד 33.

רוב הבאים היו צעירים, חלוצים שבאו ממזרח אירופה בעיקר. צעירים וצעירות. והנה עוד כילד בן 8, בשנת 1927 נזדמן לי לעמוד על דמות ומקצוע שלא הכרתי. דמות השדכן. משהתבגרתי והתוודעתי לדברי עמנו בגולה, למדתי על חשיבותו של מקצוע זה, בחיי העם בגלות. ציינתי שאמי המנוחה היתה רודפת צדקה. סייעה לעולים החדשים, בעיקר לנשים. היתה בת בית אצל עסקני הציבור בתל אביב: בצלאל לפין, יהודה נדיבי ואמו חנה, דויד בנבנישתי, חבר מועצת העיר ואחרים. ואחד מתפקידיה היה לזווג זיווגים שלא על מנת לקבל פרס. מצווה לשמה. וכך הפכה דירתנו ברחוב ליליינבלום, בת 3 חדרים, לבית התוועדות של זוגות צעירים. ואנו 2 הבנים כדרך ילדים עקבנו בהנאה אחרי המועמדים.

וכאן אנו מגיעים לשדכן שנקרא “אברהמלה” שַדכֵן. יהודי גוץ בעל רגליים עקומות. נועל נעליים מיוחדות עם עקבים גדולים, כדי שיאדיר את קומתו הנמוכה, וכך היה מדדה.

הצייר הנודע יששכר ריבק צייר, בין היתר, תמונה של שדכן מרוסיה. תמונה שנמצאת ברשותי והדמות הגרוטסקית של השדכן מזכירה לי את אברהמלה. דמות שכאילו נלקחה מעיתון ה“שטירמר” הגרמני הידוע לשימצה. את שמו המלא של השדכן שכחתי. למעשה, השדכנות היתה עיסוקו השני. עיסוקו הראשון והעיקרי היה מכירת פירות, מדוכן בצורת עגלה שעמדה על גלגלים במדרכה ברחוב ליליינבלום 15 ו–17 מדרכה רחבה לפני המסעדה הצמחונית שנקראה “עונג”, שבה נהגנו לסעוד לעיתים. נשות תל אביב הקטנה ובעיקר היחסניות שבהן העדיפו את דוכנו של אברהמלה על פני הליכה לשוק. הוא היה מטופל באשה וכמה ילדים קטנים וכנראה חיפש הכנסה נוספת. יום יום היה עומד על דרגש עץ בעל 2 מדרגות, מאחורי הדוכן, כדי שיוכל לשרת את לקוחותיו. הוא היה אהוד על לקוחותיו בעיקר בגלל ההומור והפקחות שלו. נהג לעמוד כשעל אחת מאזניו עפרון קטן ומחודד, ולצידו פנקס קטן ומרוט, בו היה רושם את פרטי המועמדים לשידוך, מועד המיפגשים ומיקומם.

נהוג היה שמיפגשים התקיימו בדירתנו בנפרד. ללא נוכחות הצד שכנגד. אם המועמד נמצא מתאים היה על אברהמלה לזמן פגישה בין זוג המועמדים. מקום המיפגש היה ליד בית הכנסת הגדול.

לאברהמלה היה עוזר שליח המזעיק את בני הזוג למיפגש. מוטל בעל האף הארוך. לא אחת גרם לעוגמת נפש, כשקבע את המיפגש ליד בית הכנסת מבלי לציין באיזה צד מדובר, וכך החלו תלונות של בני זוג שהמתינו מבלי להיפגש, כשהאחד בצד אחד והשני בצד שני של בית הכנסת.

אך לא לעולם חוסן. הקידמה החלה לכרסם בשרידי תרבות הגלות. בתחילת שנות השלושים החלו ניצני עלייה מארצות המערב ששינו את אורח החיים בעיר. ב–1933 הופיע עיתונו של אלכסנדר זאובר, יוצא הונגריה, בשם “עיתון מיוחד”; עיתון סנסציות שב–1934 הפך לעיתון יומי ברוח זו. וכאן הופיעו מודעות וביניהן מודעה על שדכן מודרני בשם יוסף ליבר, שפתח משרד מודרני עם כרטיסיות מסודרות ובהן תצלומי המועמדים והמלצות, משרד עם טלפון. לא הסתפק בתל אביב ופירסם מודעות על מועדי ביקוריו בחיפה וירושלים. מובן שליבר השדכן המודרני כבש את השוק ואברהמלה נאלץ לרדת מבמת השדכנות.

קבצנים בתל אביב הקטנה ומנהיגם המכונה “דער שויטער” - היינו השוטר

הדמות העשירית: “דער שויטער”

נתן דונביץ, העיתונאי והסופר מספר בספרו “תל-אביב”, על מכת הקבצנים בימיה הראשונים של תל אביב.

בימיה הראשונים נהרו קבצנים מכל הארץ והטרידו את התושבים בכל שעות היום. הקישו על הדלתות ותבעו את חלקם בכל תוקף. עד שבא הדוקטור חיים חיסין הידוע שהציע ועדת צדקה שקיבלה תרומות מידי חודש תרומות שחולקו לקבצנים שהוחתמו על התחייבות שלא לחזר על הפתחים. ראה עמוד 34 בספרו הנ"ל. למעשה היה זה דיזנגוף שחשב על סביבת מגורים מודרנית, ודרש לסלק פושטי יד מרחובות העיר.

בשנות העשרים הראשונות היינו עדים למחזה מטריד זה. ימי שני וחמישי בשבוע היו יומם של הקבצנים. בשעות הבוקר המוקדמות הופיעו מכיוון דרום העיר ערב רב של פושטי יד שפשטו כארבה על בתי העיר. תחילה התנפלו על החנויות ואחר כך דפקו על דלתות הבתים. כל מיני פיסחים, עיוורים ושאר בעלי מומים.

כילד אני זוכר שרבים פחדו מהקבצנים שדרשו את חלקם, כלשונו של דונביץ, בתוקף, ולעיתים אף באיומים. עד היום זוכר אני את מנהיגם שהיה צועד בראש החבורה. היה זה לדברי התושבים, חייל מחיילי ניקולאי. אדם בגיל הארבעים. זקוף כחייל. לראשו קסקט. היה מצוייד במקל ומהלך הלוך וטפוף כשהוא נשען על מקלו. היה צועד בראש החבורה ומוביל אותה. לא אחת ראיתיהו מרים את קולו על בעלי החנויות כשהוא מנופף במקלו ומאיים על כל מי שסרב לשלם. רבים פחדו ממנו ושילמו. ראיתי שבימי ראשון ורביעי, החלו התושבים להכין פרוטות מי בחנותו ומי בביתו, על מנת להקדים רפואה למכה ולהיפטר במהירות מהקבצנים המטרידים.

השויטער היה מרכיב גם רטייה על אחת מעיניו, נוסח דיין.

והנה יום אחד, אני עובר ברחוב הרצל, שבו התרכזו מיטב החנויות בעיר. היום יום שני והנה הארבה מגיח מדרום העיר ובראשו השויטער. זה ניגש לבעל חנות שעמד מוכן בפתח חנותו. היה זה אדם בעל גוף. השויטער תובע את חלקו והנה האיש שותק. השויטער צועק עליו ומרים קולו ומאיים. לא כלום - האיש אינו מגיב. השויטער מניף את מקלו ואז כחץ מקשת, בעל החנות תופש בצווארו של השויטער וקורא בקול רם: אתה צעיר וחסון למה לא תלך לעבוד? הוא טלטל את השויטער עד שהקסקט שלו עף ארצה והנה נגלית קרחת מבהיקה. השויטער ברח כל עוד נפשו בו וכל הקהל פרץ בצחוק. מאז נפטרו מאימתו של השויטער שלעולם לא חזר.

אגב, כשנפלה הרטייה התברר שהאיש איננו עיוור.

אוסיף בהדבק זה: דודתי שהיתה דלת אמצעים נהגה לקיים מצוות סבתי, לתמוך בעניים. ראיתיה מכינה מטבעות ליום פשיטת הקבצנים. המטבע הזול היה המיל. והנה אני רואה מטבעות של חצי גרוש וגרוש. שאלתי מדוע היא הענייה מחלקת סכומים גדולים. מדוע עני לבוש קרעים מקבל מטבע פחות? אמרה שלעני לבוש קרעים ומזוהם היא מעניקה פרוטה ולעני מטופח ולבושו נקי היא נותנת מטבע כערכו.

הדבר מזכיר לי את האימרה הגרמנית: “Kleider machen Leute”, כלומר: הלבוש הוא שעושה את האדם, כי לפי מה תשפוט אדם שאינך מכיר? יש בנושא זה אופרה של המלחין זמלינסקי. כן ידוע הסיפור של הרשלה, שהופיע לחתונה בלבושו המרופט וגרשוהו. הלך וחזר בלבוש נאה, ואז נתקבל בשמחה. מה עשה? הלך ונטל אוכל ומרחו על בגדו ואמר: נתתם כבוד לבגדי ולכן האוכל מגיע להם.

כעבור שנים נעלמה תופעת קבצני שני וחמישי.

זוג האחים הקבצנים זלמן וקלמן

אומרים שלכל עיר - המשוגע שלה. שני האחים היו המשוגעים של העיר. כשאני הכרתים כילד, היו כבר אז מגודלי זקן פראי. היו מהלכים יחפים בקיץ ובחורף שקטים ולא מטרידים איש. עצובים. הציבור היה דואג למזונם. נחשבו כמשוגעי העיר. אך בספרו של חלפי, שהזכרתיו, מספרת ירדנה כהן על זלמן וקלמן התמהונים. ראה עמודים 203 ואילך.

בעמוד 206, מובאת תמונה נדירה של זוג התמהונים, תמונה שברשותה, שבה נראים השניים צעירים עליזים ונאים.

כשאני הכרתים באמצע שנות העשרים, היו כבר מזוקנים ופרועים, כפי שהם נראים בתמונות המקובלות שפורסמו בספרים על תל אביב.

סיפרו שהם שני אחים שבאו מירושלים. מכל מקום היו שקטים ולא הטרידו איש. מעניין היה לדעת כיצד הגיעו למצבם המוזר. יום אחד נעלמו.

הדמות האחת-עשרה: הרב דוקטור מרדכי שורנשטיין

פרשת הרב שהקים את גן החיות של תל אביב.

אפתח תחילה, את סיפור הכרותי עם רב, חובב חיות, שכונה גם “איש הציפורים”.

למיטב זכרוני היה זה בשנת 1934, ואני בן 15. בין ילדי העיר נפוצה שמועה שרב מעולי גרמניה, פתח חנות ובה ובחצרה שפע של חיות. גן חיות בזעיר אנפין. רבים אצו לרחוב שינקין, סמוך לקפה “לנצנר”. אני בחברת כמה ילדים מרחוב ליליינבלום באנו לבקר את הגן. מצאנו עשרות כלובים גדולים, בחנות ובחצר, ובהם בעלי כנף, ציפורי שיר, תוכים, נשרים ושאר מיני בעלי כנף, גם חיות קטנות. מחזה מרהיב. והנה דמות אדם גבה קומה, רזה, חבוש כיפה. ולמרות שלא באנו לקניות, האיש קיבל אותנו בשמחה. אמרו שהוא רב, חובב חיות, שעלה מגרמניה. הוא פנה אלינו, שלא כדרכם של העולים מגרמניה, בעברית צחה ומליצית. החל להסביר לנו את שמות החיות בעברית. שמות מן התנ"ך וסיפר סיפורים על אופיה של כל חיה. הוקסמנו ממוסד זה ומבעליו. מדי פעם פקדנו את המקום, מתוך סקרנות, וביחוד שמדי פעם נוספו בעלי חיים.

הסופר והחוקר הנודע שלמה שְׁבַא, הקדיש לרב פרק שלם בספרו “עיר קמה”, בעמודים 195 עד 198. בעמוד 196 מובאת תמונתו של הרב בפתח גן החיות בגן “הדסה”, שהקים לאחר מכן.

וזו השתלשלות העניינים, כפי שליקטתי מהמקורות הבאים:

א. ספרו הנ"ל של שבא.

ב. מאמרו של הסופר וחוקר הפולקלור, דב שטוק הוא דב סדן, שהיה, בין היתר, עורך המדור הספרותי של העתון “דבר”.

ג. חוברת יובל החמישים לעיתון “גזית” בעריכתו של טלפיר. מאמר מאת דב סדן, שכותרתו “פרקי תל אביב”, שם בעמוד 217.

ד. ספרו של הסופר והחוקר דב גניחובסקי, איש ירושלים “מסיבות החברה הגדולה ועוד מאה סיפורים ירושלמיים”. בפרק “רב הציפורים מבית הכרם”, עמוד 393. דווקא הירושלמי מגולל את פרשת הרב מתל אביב.

ה. נתן דונביץ, איש תל אביב וחוקר תולדותיה מזכיר את גן החיות, בפרק האחרון של ספרו “תל אביב”, בעמוד 253 ואילך. אך לאכזבתי לא מצאתי זכר למקים הגן, אלא למנהל שבא אחריו, קצין המשטרה ברוך גופר.

ו. גם יוסף אריכא, בספרו “60 שנה לעיר תל אביב” אינו מזכיר את הפרשה. יש אזכור לגן החיות ברשימתו של הסופר גרשון שופמן “רשימות מגן החיות”, בעמוד 361. הוא מתפעל מהשמות העבריים של בעלי החיים.

אסכם בקצרה את הפרטים שדליתי על הפרשה, מהחומר שמצאתי:

שורנשטיין ראה יעוד בקֶרוב ילדי ישראל אל הטבע ואל בעלי החיים. הוא גרס שהציפורים מביאות ברכה לארץ ולחקלאות, שכן הן משמידות תולעים וחרקים המזיקים לחקלאות, ומאידך, עוזרות להפריה כמעבירות זרעים ואבקת פרחים. כן מצא שגידול ציפורים כחיות מחמד, מבריא ומפיג עצבות, כלשונו.

לאחר שהתבסס בחנותו ברחוב שינקין, לא נח והביא חיות נוספות, בהם קופים, וגולת הכותרת, זוג גורי אריות שהצליח להביא מגן החיות בקהיר, בעזרתו של מר בלום, בעל מלון בקהיר.

שְׁבַא מספר שגורי האריות הפכו לאטרקציה לקטנים ולגדולים. עד אז לא זכו ילדי תל אביב לראות דמות של אריה. אלא שאז החלו השכנים לבוא בתלונות על הרעש והליכלוך שמקימים בעלי החיים והעיריה החליטה לבוא לעזרת השכנים ולעזרתו של הרב, כשהעבירה את כל הכבודה לבית שהעמידה לרשות הרב ברחוב הירקון, סמוך לרחוב טרומפלדור בית מוקף חצר. אף טרחו פרנסי העיר והעמידו לעזרתו את ג’וני, צעיר בלונדי מעולי גרמניה שהיה מטפל חיות בגרמניה.

אנחנו הילדים שמרנו אמונים לרב ומפעלו והמשכנו לבקר ב“גן החיות” כאורחים מן המניין, בתמורת תשלום פעוט. כולם אהבו את ג’וני שטיפל באהבה בחיות והתיידד עם המבקרים הצעירים. אלא, שלא לעולם חוסן. שוב נתקל הרב בתלונות שכנים ובעלי הבית שאליהם הצטרפה גם אגודת “צער בעלי חיים”.

אז נרתם דב סדן, ונלחם למען הרב על ידי מכתבים ובקשות לפרנסי העיר. שְׁבַא מציין שסדן היה אחד מבעלי הסגנון העבריים הטובים בדורו. אישיות אהודה על בני העיר. מאמצי סדן הוכתרו בהצלחה.

בסוף שדרות קרן קיימת, כיום שדרות בן גוריון, רכשה עירית תל אביב פרדס בשנת 1926 ובו נבנתה בריכת השקייה, שהפכה לבריכת שחיה. בחלקו המערבי של הפרדס, הוקם “גן החיות” הראשון של העיר, וגם האחרון, כפי שיתואר.

בשנת 1938 נוספו לו חיות רבות. גן חיות ממש. שורנשטיין נתמנה למנהל גן החיות ועמו עוזרו הנאמן ג’וני, שעלה לגדולה בעזרת שורנשטיין שטיפח אותו. אלא שכעבור זמן, בעוד שהגן התפתח ושגשג וזכה להצלחה רבתי, לא זכה הרב לבוא אל המנוחה והנחלה. הרב נהנה מהצלחתו, ובאה הנפילה הגדולה. שְׁבַא מספר שהעיריה לא העמידה כספים להחזקת הגן. זמן רב לא שולמה משכורתו של שורנשטיין. בידו היו כספים מהכרטיסים שמכר. כדי להחיות את נפשו, נטל סכום קטן מאותם כספים שגבה, עד בוא משכורתו שבוששה לבוא. שְׁבַא אומר שפקידי עיריה קשוחים החליטו להעמידו לדין. היה זה מחזה מחפיר, אומר שְׁבַא. השופט אמר, לדברי סדן, כמה שהוא מיצר שמאשימי הרב כפו עליו את התפקיד הזה. אלא שהוא כפוף להוראות החוק.

סדן ששמח בהצלחת הגן ובהצלחתו של הרב הישיש, שהעניק לעיר גן חיות מסודר, “חמדת ילדינו בעיר ובישוב כולו” - כדבריו סדן לא ידע על הפרשה. והנה פגש ברב, “כשהוא הולך כפוף, שלא כדרכו, ומתחת לבית שחיו, פת לחם מצומקת”. “לא ידעתי”, אומר סדן, “שעלי ועל כל עוברי האורח לגשת ולבקש את מחילתו על כפיות הטובה של העיר. לא ידעתי כי גואל הגן, לא די שלא נתנו לו שכרו, ולא די שהניחו לו לבוא עד כיכר לחם, והוא ישיש ורעב ונעלב, שלח ידו לקחת שכרו, הם החליטו להוסיף עלבון על עלבונו ולהעמידו גנב ברשות הרבים, ולא נמצא מי שימנעם מלעשות את החרפה הזאת”. סדן מסיים שלאחר שקרא את דבר הפרשה הוא מבקש סליחה בשם הרבים, בשם כל העיר שחטאה לו.

סבורני שעם כל הכבוד לסדן ופועלו - הרי לא ידם של תושבי העיר במעל! היכן היו פרנסי העיר וראשה? לא יאומן כי יסופר!!!

וכך גורש הרב בחרפה, והוא שאת חייו הקדיש לעירו, סולק ובמקומו נתמנה כמנהל, קצין משטרה, ברוך גופר, בשנת 1942. אדם חביב וישר דרך, שהכרתיו כאיש משטרה. לימים הפך לאוהב חיות ואף כתב ספר על גן החיות. אך לאיש לא היה כל ידע בניהול גן חיות.

בשנות השמונים, אומר שְׁבַא, יצא הגן לגלות ברמת גן. היתה זו אולי הפעם הראשונה שעיר נותנת במתנה גן חיות לעיר אחרת.

גם התקווה שבמקום הגן תיבנה כיכר ויוקם פארק נגוזה. קשה לראות מקום רחב ידיים ללא עסק ורווחים, וסופו של דבר נמכר המקום לקבלנים. את ההבטחה להקמת גן פטרו. עד כאן דברי שְׁבַא בעמוד 197.

כך ראויה תל אביב להירשם כעיר היחידה בערי העולם הנאור, שאין לה גן חיות ויש בה מגדלים וקניונים לרוב על כל הנזק המשתמע מהם. הכסף יענה על הכל.

לגבי גורלו של שורנשטיין אוסיף: לאחר שגורש בחרפה, לא מצאתי חומר בשני המקורות שציטטתי. חיפשתי ומצאתי, במקום שלא פיללתי. באחד מספריו הרבים של דב גניחובסקי, איש ירושלים. בספר “מסיבות החברה הגבוהה ועוד סיפורים ירושלמיים”, בעמוד 393, פרק שכותרתו: “רב הציפורים מבית הכרם”. מובא קטע ממאמר של יצחק בן דור: באחד מימי אדר תש“ז, כלומר שנת 1947, בא אל שורנשטיין, שהיה רבה של קופנהאגן בימי מלחמת העולם הראשונה, אל ”גן הציפורים“ בבית הכרם, כדי להיפרד מבעליו העוקר בקרוב לנתניה, עם בעלי הכנף שלו. היה אז בן 75. בשלהי שנות השלושים נטש את תל אביב שכה הציקה לו ועבר ל”גן הציפורים" בבית הכרם.

בן דור מספר שפגש באדם בן 75, לבוש סינר על בגדי עבודה דלים, מאכיל את הציפורים ומתקן בעצמו את הכלובים. בגיל 77 עינו לא כהתה, ושיניו לא תותבות והוא עצמו מאכיל את הציפורים. הוא סיפר שמועצת נתניה נותנת לו שטח של חצי דונם בגן המלך בשביל פינת חי. שורנשטיין לא האריך ימים בנתניה ונפטר בגיל 80.

בפרק הנ"ל מובאים פרטים על הפרשה ויש להודות למר גניחובסקי שהביא את הדברים על פרשה כאובה זו, ראוי לעיין בספרו זה. בזכותו של גניחובסקי הירושלמי, זכה הרב הישיש להנצחת פועלו הגדול. שכן בספרי תל אביב, לא מצאתי התייחסות לאדם שהקדיש את חייו להקמת גן חיות בעיר תל אביב, והוא שיסד את גן החיות ושימש מנהלו עד שפוטר בבושת פנים, כמתואר.

יש לשבח את דב סדן שנחלץ להגנת הרב וכן לשלמה שְׁבַא, שהציב לו מצבת זכרון, בספרו “עיר קמה”.

שנת 1936

שנת 1936 היתה שנה הרת חשיבות לתושבי הארץ בכלל וגם לי.

היו בה אירועים משמחים כמו גולת הכותרת של יסוד התזמורת הפילהרמונית מיסודו של הכנר המהולל ברוניסלב הוברמן, וקיום קונצרט הפתיחה בניצוחו של ארתורו טוסקניני, שהתקיים באולם בבנייני התערוכה.

ארוע משמח שני היה טקס סיום לימודי מחזור כ“ד של הגימנסיה העברית ”הרצליה" בה למדתי.

הארועים העצובים היו, בראש וראשונה, תחילת מאורעות תרצ"ו שאותם הזכרתי, מאורעות שנמשכו שלוש שנים עד שנפסקו עקב פרוץ מלחמת העולם השניה.

ארוע מבשר רעות היתה מלחמת חבש שעליה התנפלו גייסות מוסוליני.

למרות האווירה של ערב מלחמה, החיים נמשכו כסידרם.

כמה וכמה בוגרים ממחזורי שקלו להמשיך בלימודים. האופציות שעמדו להם היו לימודי רפואה באיטליה שהיו זולים משאר הארצות והאופציה השניה: לימודים באנגליה שהיתה ארץ החסות שלנו ואת שפתה ומנהגיה למדנו.

בשנת 1937 נסעתי ללמוד לימודי משפטים באוניברסיטת לונדון. שם הקביל אותי חברי הטוב, בן כיתתי, שמעיה סמילנסקי, לימים סמילן (בנו של אחד ממייסדי תל אביב, דויד סמילנסקי), שארח אותי חודש ימים בחדרו עד שעברתי לגור במשפחה יהודית בעיר.

משום מה, שלטונות האוניברסיטאות באנגליה, לא הכירו בתעודות הבגרות של הגמנסיות בארץ.

על המועמדים היה לעבור מבחן נוסף שכלל 4 מקצועות: (1) שפה אנגלית; (2) שפה נוספת לפי בחירה; (3) מתמטיקה; (4) היסטוריה אנגלית.

היו קורסים מיוחדים למתכוננים לבחינות.

שמעיה ואני נרשמנו למוסד הנקרא ריגנט פוליטכניק. בתום כמה חודשי לימוד עברתי את המשוכה ונתקבלתי ללימודי המשפט ביוניברסיטי קולג’. כאן פגשתי חברים מהארץ: את הלמוט לונברג, לימים שופט בארץ, ויהודי מדבלין ושמו ויוויין הרצוג, לימים נשיא בישראל. חבר נוסף ללימודים היה ישראלי בשם ורנר צוקר.

סיימנו בהצלחה את בחינות הביניים לתואר L.L.B. במטרה לסיים את הלימודים כעבור שנה, ולקבל את התואר הנכסף.

באוגוסט 1939 חזרנו אני וחברי צוקר לחופשה בארץ.

תוכניתנו לסיים את הלימודים באנגליה, נקטעה בגלל המלחמה. נותרה ברירה יחידה והיא לסיים את הלימודים בשעורי המשפט של ממשלת פלשתינה, שנפתחו לא מכבר. רעיון זה לא קסם לשנינו, כי רמת הלימודים שם היתה רחוקה מרמת האוניברסיטאות באנגליה. מרצים לא אקדמאים, ליקטו כמה עורכי דין, בהם גם ערבים, שעבדו במקצועם ביום ובלילות הרצו בשעורי המשפט.

ורנר ואביו לא אמרו נואש. האב שהיה בעל מהלכים בין אנשי השלטון פנה לעורך דין ויטקובסקי, לימים השופט העליון ויתקון ויום אחר ורנר מבשר לי שאביו הצליח לקבל רשיון להמשיך בלימודינו באוניברסיטה שעברה לעיר שדה. כן סודרו לנו רשיונות נסיעה באניה צבאית – דבר יוצא דופן בימי מלחמה.

כאן החלה התלבטות. הורי חששו להרפתקה כזו בימי מלחמה.

בלית ברירה נתקבלתי להמשך הלימודים בשעורי המשפט בירושלים, אותם סיימתי והוכתרתי בתואר עורך דין ביולי 1945.

בין מסיימי הקורס: חיים צדוק שר המשפטים במדינת ישראל, שנפטר לפני זמן מה, השופטת חנה אבן אור ז"ל, ברוך זייגר, האחים גורניצקי, משה פורת, אבינועם דוסטרובסקי (לימים דורי) ואחרים.

הארוע המשמח השני הוא קונצרט הפתיחה של התזמורת הפילהרמונית הישראלית מיסודו של הכנר ברוניסלב הוברמן.

על הגשמת חלומו הנועז של הוברמן להקים תזמורת פילהרמונית בארץ, ושטרח שנים ללקט את טובי הנגנים היהודים באירופה ולהביאם ארצה, מפעל כביר, כבר נכתב. אספר כמה מילים מזכרוני האישי.

כחובב מוסיקה קלאסית לכל צורותיה חלמתי להשיג כרטיס לקונצרט הפתיחה. אין לתאר את ההתרגשות הרבה בישוב לקראת הארוע הגדול. תורים ארוכים הזדנבו ליד הקופה וסיכויי היו אפסיים.

אך כאן גיליתי יוזמה.

בשנת 1935 עקרו הורי לבית שנבנה ברחוב הצפירה 67, לימים רחוב סוקולוב, בצפון העיר. שם התרכזו נגני התזמורת.

בין דיירינו היה נגן הכינור אברהם רקיר מתזמורתה הפילהרמונית של העיר דרזדן. אחיו מישה רקיר היה נגן צ’לו באותה תזמורת וכן גם מחצצר נודע. שניהם נבחרו על ידי הוברמן.

עלה בדעתי לפנות למר רקיר, שכננו. הוחלט למכור כרטיסים לחזרה הכללית ביום שישי בצהריים. אלה נחטפו מיד. אך מר רקיר השיג לי ולאחי שני כרטיסים וכך זכיתי לחוויה מרגשת.

בכך תמו לגבי ארועי שנת 1936.

כאמור בשנת 1937 יצאתי את הארץ וחזרתי ערב מלחמת העולם השניה.

תנופת העלייה מגרמניה

לאחר שתי המכביות ורדיפת היהודים בגרמניה, החלה תנופת עלייה מגרמניה. העיר צמחה ללא הכר. אעמוד בקצרה על פרטים מזכרוני האישי.

חלונות הראווה

הזכרתי כמה חנויות שהיו ברמה אירופית, ברחוב הרצל. אך חנויות רבות נותרו עדיין במתכונת פרובינציאלית בנוסח הגלות. עליהן נהג לומר מר מנדל קרופניק, מנהל העיתון “דבר” באותם ימים, שהיה מליצני הדור, שחלונות הראווה, היה בהן אבק יותר מסחורה.

והנה עם העלייה הגרמנית החלו להופיע בעיר, קבוצות אנשים לבושים תלבושת, נושאים סולמות ודליים והחלו לנקות את חלונות הראווה. העיר החלה ללבוש צורה של כרך אירופי.

כן הופיעו לראשונה דקורטורים, שעיצבו את חלונות הראווה, ושיוו לעיר מראה מרענן. העיר לבשה צורה מרעננת.

חנויות הכלבו

תופעה חדשה היו חנויות הכלבו, חנות אקמן ברחוב אלנבי, ליד סימטת בית השואבה, לא הרחק ממושב הזקנים.

חנות לאופנת גברים של “או-בה-גה” ( O.B.G ), ברחוב אלנבי, מול קולנוע “רימון”, שלימים שונה שמו לקולנוע “אלנבי”.

הופיע הבוטיק הראשון לבגדי נשים, של הגברת טוני היבנר.

ארכיטקטים, מעצבי פנים

הופיעו ארכיטקטים מעצבי פנים. הכרנו זוג מראשוני הארכיטקטים, בשם האנף, שפתחו חנותם ברחוב שינקין ליד קפה לנצר. שם הציגו ריהוט מודרני. על מצבם תעיד העובדה, שהחנות שימשה גם למגורי הזוג, בחלק האחורי שבה. חלפו שנים עד שזכו לדור בדירה ממש.

החלו להעדיף רכישת ריהוט פרי עיצובם של ארכיטקטים מסוג זה, על פני הרהיטים המוכנים של בית הנגריה של גורלסקי וקריניצי ואחרים. כך לימים בתחילת שנות הארבעים רכשנו ריהוט מאת משפחת האנף.

חנויות ספרים

בשנות השלושים החלו להופיע חנויות ספרים מהודרות, נוסח אירופה.

אציין את חנותו של בלומשטיין ברחוב נחלת בנימין, פינת אחד העם, מול מלון “פלטין” פאר בתי המלון דאז. חנות מהודרת דוגמת טובי חנויות הספרים באירופה.

חנות נוספת הזכורה לי היא חנותו של מר ברונשטיין, ברחוב גאולה. היה קרוב משפחה של טרוצקי, ששם משפחתו המקורי היה ברונשטיין. חנותם של ברונשטיין ואשתו שקיימה גם ספריה לשפות לועזיות זכו להערכה אצל קוראי לועזית. החנות נקראה “קדם אנטיקוואריאט”.

חנות לוגוס ברחוב בן יהודה, בדירה ליד בניין אל-על של היום, היתה למיטב זכרוני חנות האנטיקואריאט הראשונה בקנה מידה אירופי. ספרות כללית ומדעית ממיטב ספרות העולם. זכור לי מעובדי החנות, מומחה בשם שוסטר שלאחר סגירת החנות עסק בהפצת ספרים בשם קוסמוס.

ראוי להזכיר את סוכנות ההפצה של ספרים ועיתונים בשם פלס. זו קדמה לסוכנות סטימצקי. מייסדה ובעליה היה הדוקטור ארצברג. החברה הוקמה בשנת 1936, בבניין שנקרא הבית הכחול, ברחוב אלנבי 119. ידידי ושכני מר זאב פלטו, איש עליית-הנוער, היה אחד מפקידי החברה. הוא סיפר לי שהחברה שעסקה ביבוא ספרים ועיתונים סייעה גם להוצאת ספריהם של סופרים שעלו מגרמניה. למרבה הצער נקלעה החברה לקשיים ונסגרה.

חנות הספרים א.ב.: חנות ספרים מן הטובות שבעיר. נפתחה על ידי עולה מאוסטריה: הדוקטור קליר. חנות משגשגת. מר פלטו החל לנהל את החנות משנת 1944. לאחר מותו של מר קליר, עברה החנות לאוניברסיטת תל-אביב, בניהולו של מר פלטו. לימים נרכשה החנות על ידי סטימצקי והיא קיימת עד היום.

חנות הספרים של לנדסברגר: באמצע שנות השלושים פתח מר לנדסברגר חנות ספרים ברחוב בן יהודה 9. חנות שזכתה להצלחה בקרב שוחרי הספרות הלועזית. אוצרות ממיטב הספרים שהביאו העולים מגרמניה.

אותי כנער לא עניינו הספרים. כחובב מוסיקה קלאסית עניינו התקליטים ששותפו של לנדסברגר לחנות, מר אברמסון, החזיק בפינה באותה חנות. עוזרו של מר לנדסברגר היה מר פרנס. במרוצת הזמן נפטרו מר אברמסון ומר לנדסברגר. מר פרנס רכש את החנות שהמשיכה במכירת ספרים עד עצם היום הזה, שנת 2004. גברת פרנס ממשיכה את העסק.

בימים אלה נמסר לי שהחנות בבן יהודה 9 נסגרת, והעסק עובר לרחוב בן יהודה 116.

דוכן הספרים של מר ליהמן: מר ליהמן היה דמות יוצאת דופן. היפוכו של הגרמני המסודר. אף כי היה בנו של בעל בנק פרטי בברלין. היה לבוש ברישול. לא פתח חנות אלא הסתפק בדוכן בין שני בתים ברחוב אלנבי, מול פינת בלפור. מין דוכן הדומה לדוכן בשוק הפישפשים בברלין. אך היו בו ספרים נדירים בגרמנית ואנגלית. אנטיקואריאט ממש.

חנותם של הקשישים נתן שטיינר ואשתו, בדירת מגורים ברחוב גאולה ציפתה הפתעה לחובבי ספרים נדירים בלועזית: זוג חביב יודעי ספר.

חנות הצילום של הדוקטור הרמן טל. גם הוא יוצא גרמניה שפתח את חנות הצילום שלו בשנת 1934, ברחוב אלנבי 88. החנות קיימת עד היום, בנו ממשיך. אשתי חובבת צילום היתה מלקוחותיו הראשונים, ועד היום נאמנה לממשיכו. זכור לי הדוקטור טל כאיש צנוע ונעים הליכות. אהב לשוחח בגרמנית עם אשתי, יוצאת גרמניה גם היא. בנו מספר שלמעשה האב פתח תחילה חנות במרתף סמוך, בשנת 1933 וב–1934 עבר לחנות הנוכחית, שהורחבה במרוצת השנים. היתה זו חנות למופת. יהא זכרו ברוך.

עורכי דין

כאמור אלה שהיו ביניהם עורכי דין ושופטים בארץ מולדתם מצאו את עצמם לפני שוקת שבורה. השלטונות הבריטיים לא הכירו בתעודות שלהם, וביחוד ששיטת החוק הגרמני היתה שונה בהרבה מהשיטה האנגלית. לפיכך לא ניתנו לעורכי הדין הללו, רשיונות לשמש עורכי דין בארץ. היה עליהם לעמוד בבחינות לעורכי דין זרים. משוכה לא קלה. הכרתי רבים מהם, בעת שהתחלתי את התמחותי בשנת 1942.

שני עורכי דין מעולי גרמניה, גילו תושיה ופתחו קורסים של הכנה לבחינות עורכי הדין הזרים. את שניהם הכרתי מקרוב.

הראשון והמצליח מבין השניים היה הדוקטור רוברט גדעון. איש גבה קומה ותקיף. הוא נלחם למען הנבחנים. לקורס שלו היתה הצלחה.

השני היה הדוקטור סנדלר, דמות מוכרת בקרב עולי גרמניה.

קוריוז מעניין המצביע על קשייהם של הנבחנים הוא שמדריך הקורס עצמו נכשל בבחינות ורק לאחר נסיונות נוספים זכה ברשיון הנכסף.

אך במרוצת הזמן, השתלבו עורכי הדין מגרמניה בחיי המשפט בארץ, כולל תל אביב. תקצר היריעה מלפרט. מאנשי תל אביב אזכיר את שר המשפטים פנחס רוזן מראשוני הציונים בגרמניה. הדוקטור ראו אף הוא ציוני ותיק, ששימש כיועץ המשפטי של בנק לאומי, מי שהיה שופט מחוזי בגרמניה, דוקטור צלטנר, מי שהיה לימים נשיא בית המשפט המחוזי בתל אביב, ד“ר קלימובסקי, שהיה חבר הועד של עורכי הדין בתל אביב משך שנים. ד”ר רויס לימים רווה – שופט מחוזי שישב כאחד משופטי אייכמן.

גם בתחום התיווך השליטו העולים סדר ומשטר. עד אז היה תחום התיווך פרוץ. כמתואר בדברי ימי הגלות. לופט מענטשן. תארתי דמות כזאת בפרק על אברהמלה שדכן. ראשית הנהיגו אגודה שחבריה היו מקפידים על לבוש נאות ומשרדים עם רישומים מדוייקים. כך הכרתי לראשונה את המתווך באום. לבוש כעורך דין ובידו תיק ובו פנקס הלקוחות. מציג את עצמו בחשיבות: באום מתווך.

מתווך שני שהכרתי היה עורך דין גרמני נעים הליכות שטרם קיבל רשיון מנדטורי ונאלץ לקיים עצמו מתיווך. למרבה הצער מצאתי ביום בהיר ומר ידיעה בעיתון, שהוא נפטר במגפת שיתוק הילדים, שפגעה בתל אביב של שנות המלחמה.

בתחום המוסיקה

תקצר היריעה מלפרט את תרומת העלייה הגרמנית בתחום המוסיקה בכל ענפיה.

אציין בקצרה כמה פרטים מידיעתי.

מוסיקאים

ראשון במעלה הוא המנצח והפסנתרן מיכאל טאובה שעלה ארצה מברלין בשנת 1934. פרטים עליו מביא דויד תדהר באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו. בו מובאת גם תמונתו. טאובה נתמנה למנצח קבוע באופרה בברלין שרלוטנבורג בשנת 1923. עבד עם ברונו ולטר וליאו בלֶך ניצח על הפילהרמונית של ברלין. עם עליית הנאצים יסד את תזמורת הקולטור בונד היהודי. עם עלייתו ארצה יסד את התזמורת הפילהרמונית של תל אביב שקדמה לפילהרמונית של הוברמן.

זכורים הקונצרטים עליהם ניצח באולם “אוהל שם”, בשנים 1934 עד 1936. היה מנצחה הראשון של הפילהרמונית בעונת 1936–7. במלחמת העולם היה מנצח יחיד. הופיע גם כפסנתרן סוליסט. הופיע גם כמנצח אורח באירופה. דחה את ההזמנה לשמש מנצח קבע באירופה.

דומני שגם אדם זה לא זכה לכבוד הראוי לו, בדומה לפרשת גולינקין שהזכרתי לעיל. חיפשתי את שמו במדריך הרחובות של תל אביב יפו, מאת יחיעם פדן, שיצא בשנת 2003 ולא מצאתיו. לא ידוע לי אם שמו נזכר באולם מאן משכן התזמורת הפילהרמונית. והרי האיש תרם לחיי המוסיקה בתל אביב תרומה עצומה וביחוד בשנות המלחמה.

דמות שניה שברצוני להזכיר היא המוסיקולוג הד"ר הנס שטייניץ.

עלה ארצה ב–1933, אחיו של הרופא שטייניץ. היה מורה בקונסרבטוריון “תל-אביב”. אך עיקר עיסוקו, כפי שהכרתיו ב–1939, היה להרביץ את תורת המוסיקה הקלאסית לעם. היה נודד בארץ במושבות ובקיבוצים ונותן הרצאות בליווי פסנתר שכן היה פסנתרן מעולה.

ביקרתי כמבקר קבוע בהרצאותיו בתל אביב, בבית ארלוזורוב שברחוב הוז.

איש צנוע, לבוש בפשטות. התבייש לגבות כסף מהמשתתפים. טען שחבל להוציא הוצאות על מכירת כרטיסים. נכנסו ללא תשלום. בתום ההרצאה היו ניגשים לפינה וכל אחד היה נותן סכום כרצונו אותו היה מניח בקערה.

האיש תרם רבות להפצת תרבות המוסיקה הקלאסית בכל הארץ. גולת הכותרת היתה הסידרה על הסונטות לפסנתר של בטהובן.

וולפגנג פרידלנדר: מנצח מברלין. עלה ארצה בשנת 1933. שימש כמנצח האופרה העממית הא“י מיום היווסדה ומשנת 1936 מנצח ראשי על קונצרטים לנוער של התזמורת הפילהרמונית. היה בעלה של הדסה שרמן, בתו של הרופא ד”ר שרמן, מוסיקולוגית ומורה למוסיקה בגמנסיה הרצליה. בתום המלחמה הוזמן כמנצח אורח דווקא בחוץ לארץ. כאן בארץ – לא זכה להתקיים בכבוד.

דוקטור קורט זומרפלד: הפסנתרן והקורפטיטור. היה עורך דין מוכשר שהכרתיו כאחד מעוזריו של עורך הדין זקהיים, משרד שבו עבד גם הדוקטור צלטנר, לימים נשיא בית המשפט המחוזי בתל-אביב. הכל צפו לו עתיד מזהיר בשדה המשפט. אך אהבתו למוסיקה גברה והוא קשר את גורלו למוסיקה. הוא נרתם לעזרת האופרה הישראלית שבה שימש כקורפטיטור, מדריך זמרים.

אלא שיד הגורל קטעה את מפעלו המבורך. כאחד מיוזמי פסטיבל עין גב, השתתף בשיט לילי בכינרת. שיט שבו השתתפו זמרי האופרה ובהם חברתו לחיים הזמרת מרים, ששם משפחתה נשמט מזכרוני. ים כנרת היה ידוע בבוגדנותו, כשלפתע היו פוקדות אותו סערות. לרוע המזל, הים השקט החל לגעוש. הסירה שבה שטו זומרפלד וחברתו התהפכה. הוא לא ידע לשחות. חברתו החזיקה בו עד שהגיעו אנשי ההצלה. אך כשאפסו כוחותיה, נשמט מידה ולא נותר לאנשי ההצלה, אלא לקבוע את מותו. אבל כבד פקד את הישוב כולו. יהא זכרו ברוך.

הדוקטור הילל פינקוס: מעולי גרמניה בשנות השלושים המוקדמות. היה פסנתרן ומוסיקאי, אך את תואר הדוקטור רכש בשטח ההיסטוריה הגרמנית. שימש כמנהל גמנסיה ואחז גם בכתר המוסיקה.

אחרי מותו של זומרפלד שימש כקורפטיטור באופרה הישראלית וגם כמנהל המקהלה. חלם להגיע למשרת מנצח.

כפסנתרן היה משמש כמלווה לתלמידי הסטודיה לזמרה של בתיה קרופניק. שם הכרתיו.

על מצבם הקשה של עולי גרמניה אשתי מספרת כיצד הופיע כפסנתרן מלווה, בפעם הראשונה. היה זה בעיצומו של חורף. ידיו היו קפואות, מה שהכביד על נגינתו. מיד הבינו שאין לאיש בגד חם.

דניאל סמבורסקי: מוסיקאי נוסף שעלה מגרמניה בשנת 1932. היה מלחין ומנצח מקהלה.

בספר “האמנות והאמנים בארץ ישראל”, בעריכת רות קלינגר ומקסים זקשנסקי, הוצאת “יבנה” 1945, נאמר שהיה יליד קניגסברג. בין היתר כתב מוסיקה להצגות “המטאטא”, ולסרט “לחיים חדשים” של “קרן היסוד”, ו“שיר העמק” זכה לפרסום. חיבר שירים רבים וגם מוסיקה קאמרית.

זכור לי גם שירו “הך פטיש” שהיה להיט באותם ימים. דומני שגם הוא בין הנשכחים.

בתיה קרופניק-קרוא: זמרת סופרן דרמטי ומורה לפיתוח קול, תלמידת יאן נדולוביץ. הופיעה בקונצרטים רבים בגרמניה וזכתה לביקורות אוהדות. בין היתר הופיעה במועדון היהודי של זקשנסקי ובבית העם היהודי בברלין. משהוצע לה תפקיד באופרה של ברלין, בתנאי שתצבע את שערותיה השחורות לבלונד, סרבה.

עלתה בשנת 1932, עוד לפני הזרם של שנות השלושים המאוחרות, עם בעלה שהיה מזכיר המערכת של האנציקלופדיה יודאיקה, עתונאי ומתרגם.

בארץ הופיעה בהצגת ריגולטו בתפקיד מגדלנה, לבקשתו של גולינקין.

העמידה תלמידים רבים והופיעה בקונצרטים קאמריים בבית ברנר ובמוזיאון תל-אביב, בלויית תלמידתה, בתה לנדה קרופניק-קרוא.

אלי קורץ: זמרת סופרן – עלתה מברלין ב–1931, לאחר שסיימה את לימודיה בבית הספר הגבוה למוזיקה והופעות ב“שאושפיל האוס” ברלין. זכתה להצלחה רבה בקונצרטים ובהצגות וכן ברשות השידור. פתחה גם סטודיה לזמרה שזכתה להצלחה רבה.

פרטים נוספים בספר: “האמנות והאמנים בארץ ישראל”, בעריכת רות קלינגר ומקסים זקשנסקי, הוצאת יבנה 1945.

סופרים ואנשי אמנות

בשדה הספרות והתיאטרון, אזכיר את הזכורים לי.

בתחום התיאטרון

פרידריך לובה: במאי “האוהל”. מי שהיה במאי תיאטרון ושחקן בפרנקפורט, בברלין, בדיסלדורף ובהמבורג. עלה ב–1933.

השחקנית בהא הידיעה, רוזה ליכטנשטיין, שחקנית בעלת שם על בימות גרמניה.

פרטים מובאים בספרה של רות קלינגר שצוטט לעיל, ראה עמוד 19 שם. שם צויין ששיחקה גם בניו-יורק. והכל בתפקידים ראשיים. עלתה ב–1936. השתתפה בתיאטרון בהצגת “סערה בכוס מים” ונתקבלה ל“מטאטא”.

ראיתיה בהופעות “המטאטא” בבית העם, שבאותה עת הציג הצגות רבות מענייני דיומא, של ימי המנדט והיא השתלבה יפה בהצגות אלה.

היתה משתתפת קבועה בהצגות “המטאטא” עד 1945, ומשם עברה לתיאטרון הקאמרי שיסד חברה ב“מטאטא”, יוסף פסובסקי. הוא יוסף מילוא.

מטעמים אישיים זכורה לי היטב הצגת “המטפחת הכחולה”, מאת סימונוב, שהוצגה בימי המלחמה, בה השתתפה אשתי לנדה לבית קרופניק-קרוא בתפקיד הנער.

על אף הצלחתה לא שפר גורלה האישי. בגרמניה, שבה היתה שחקנית מפורסמת, ניחתה עליה, מכה קשה, כשבעלה שהיה מומר, בישר לה יום אחד, עם התפשטות הנאצים: היהודיה יכולה ללכת.

כאן בארץ החלה לעבוד כעוזרת בית לפרנסתה. למזלה הבמאי אלכסנדר וולף, שהכיר את מעמדה בגרמניה, העסיק אותה בהצגות שביים.

על בדידותה יעיד הסיפור שסיפרה לאשתי. יום אחד, סיפרה שדיקלמה את תפקידה לחתול שגידלה והוא נרדם. כנראה שהתפקיד משעמם.

הבמאי ארי אלכסנדר וולף: במאי ראשי ודרמטורג בפרנקפורט. עבד גם בהסרטת סרטי קולנוע בברלין. עלה ב–1935. ביים והציג את ה“אופרה בגרוש” בתיאטרון “האוהל” ובהצגות רבות אחרות. ה“אופרה בגרוש” לברכט – הפכה ללהיט, תורגמה ע"י אברהם שלונסקי.

פרטים על פועלו בארץ מובאים בספרה של רות קלינגר הנ"ל, בעמוד 15.

בשדה הספרות זכורים לי:

מירה לובה: אשתו של הבמאי שהיתה סופרת ילדים שזכתה לאחרונה לפרסום רב בגרמניה.

סמי גרונימן: סופר ומחזאי והומוריסטן. היה דמות מוכרת בין אנשי האמנות והתרבות. בעל הומור שנון. משפטן שהיה ציוני נלהב. חבר בית הדין של הקונגרס הציוני. מיושביו הקבועים של קפה “תמר”. שם אכל את ארוחת הבוקר מדי יום.

בין יצירותיו, הספר: “זכרונותיו של יקה”, המחזה “שלמה המלך ושלמי הסנדלר”.

בעת כתיבת שורות אלה, עלה בדעתי לבדוק אם הוצב לו זכר בין דמויות עברה של תל-אביב, ולשמחתי מצאתי.בספר “מדריך הרחובות של תל-אביב יפו”, בעריכת יחיעם פאדן, אותו ציטטתי מדי פעם, גיליתי שסמי גרונימן זכה להנצחה בעמוד 98. מצויין הרחוב שנקרא על שמו ומובאים עליו פרטים נוספים.

כתב סיפורים ורומנים היסטוריים ומחזות. ביניהם: הקומדיה “יעקב וכריסטיאן”; סאטירה על תורת הגזע.

יש להזכיר שנתן אלתרמן תרגם את המחזה “שלמה המלך ושלמי הסנדלר”, להיט בין מחזות הזמר שהולחן על ידי סשה ארגוב.

נמסר לי שכתב מחקר על משפחת היינה.

ארכיטקטורה

גם בתחום זה תרמו העולים מגרמניה תרומה משמעותית לפיתוחה של העיר. אזכיר את הבניינים של חניכי הבאוהאוס הגרמני, שבימים אלה זכה להכרה בינלאומית במסגרת העיר הלבנה.

פרטים על התפתחות הארכיטקטורה ניתן למצוא בספרה של ניצה סמוק מצגר, “בתים מן החולות”.

תחום הספורט

גם כאן חלה תנופה רבה בכל תחומי הספורט. תחילה בעזרת ספורטאים שבאו למכביות ורובם נשארו בארץ.

בפרק על נתן פנץ עמדתי על תרומתו של המאמן אגון פולק, בתחום הכדורגל. ותרומת שחקני הכוח וינה במכבי והאחים קסטנבאום מגרמניה בהפועל תל-אביב.

בשבחם של העולים מגרמניה

לשבחם של העולים מגרמניה, ראוי לציין שעל אף הקשיים העצומים בפניהם עמדו, לא אמרו נואש ולא בחלו בכל עבודה שהוצעה להם, להבדיל מימינו.

ציינתי עורכי דין שנעשו מתווכים, רופאים שפנו לעסקים. עד היום זכורה לי התופעה העצובה של אנשים מכובדים שהיו מחזרים על בתי מגורים חנויות ומשרדים כרוכלי דברי סידקית. עד היום רודפות אותי תמונות עצובות מגורלם המר.

זוג צעירים בהירי שער ותכולי עיניים סובבו בחנויות ובמשרדים. כל אחד נשא מגש ובו דברי סידקית, מברשות שיניים, משחת שיניים, גפרורים, סיכות, סכיני גילוח, סבונים וכו’. היו עולים קומות (מעליות עדיין לא פעלו כמו בימינו) ומכרו הכל עבור פרוטות.

בשנת 1942 כשהתחלתי התמחות במשרד עורך הדין ארנולד אפלבום, בשדרות רוטשילד 19, היו מופיעים אחת לשבוע וכל אנשי המשרד קנו כדי לתמוך בהם. כך משך כמה שנים. הם לא פצו פה כדרכם של רוכלים. רק העיניים אמרו את הכל. והנה אט אט הצטמקו השניים. אפשר היה להבחין ששני הצעירים דועכים. החלו להלך בקושי ויום אחד נעלמו.

כאן ראוי להזכיר את מוכרי הנקניקיות החמות בככר מוגרבי, מרכז חיי התרבות דאז. היו אלה זמרי אופרה שרק לחלק מהם היתה תעסוקה. תמונה של אחד מהם מובאת בספרו של שלמה שבא “עיר קמה”, בעמוד 183.

מילות סיום

כאן סיימתי את פרקי זכרונותי עד פרוץ מלחמת העולם השנייה.

בקשתי להנציח כמה ארועים מחיי יום-יום בעיר העברית הראשונה בעולם, וכמה מהדמויות שהכרתי והוקרתי.

יבנאל מטלון

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

יבנאל מטלון
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של יבנאל מטלון
יצירה בהפתעה
רקע

יחזקאל

מאת יעקב שטיינברג (פרוזה)

בבית הורי יחזקאל היתה מְשָׁרֶתֶת זקנה ושמה שרה. הורי יחזקאל נָהֲגוּ בה כבוד[1], כי הלא זקנה היא. ומלבד זאת אהבו אותה על אמונתה הָרַבָּה וְישֶׁר לבבה: היא שמרה את כלי בֵית אדוניה, ולא חָשְׂכָה נפשה מכל עמל וָטֹרַח למנֹע נזק והַפְסֵד מן הַבַּיִת ולהביא בו ברכה.

אך יחזקאל שְׂנֵאָהּ על קַפְדָּנוּתָהּ הַיְתֵרָה ועל תלונותיה עליו כפעם בפעם: אם נִשְׁעַן אל הַכֹּתֶל, וגערה בו, כי את כל הַסִּיד הוא מוחה בִכְתֵָפיו; אם רחץ את ידיו ושפך מעט מים על הארץ – והרימה קול צעקה, כי מַבּוּל הוא מביא על הבית. הוא שׁוֹכֵב על הסַּפָּה, ואיננו מִתְכַּוֵּן כלל לִקְמֹט את הַסָּדִין הפרוש עליה – והיא מִתְאַנָּה לו, כי את כל הסדין הוא קוֹמֵט! בכל אשר עמד היה לה לשטן: “פה אל תעמֹד, שם אל תשב, הֵנָּה אל תבא, שמה אל תשכב”.

–“קפדנית היא הַכְּרוּכִיָּה[2] הזאת – התאונן יחזקאל, – תכלית שִׂנְאָה אֶשְׂנָאֶנָּה!”

ובֶחָצֵר היתה תרנגלת אחת, אשר מתה עליה אמה בעודנה אפרוח; ושרה חמלה על האפרוח הנעזב, ואספה אותו אל הַמִּטְבָּח והיתה מאכלת וּמְחַמֶּמֶת אותו יום יום, עד אשר גדל ויהי לתרנגלת יפה; ועל כן קראו לה “תרנגלתה של שרה”.

ויהי היום ויחזקאל ישב ושחק עם אחיו במשחק “הזאב והכבשים”. אחיו העמיד את הַגִיר-הַזְאֵב[3] והוא הִצִּיג את הַזֵרְעוֹנִים-הַכְּבָשִׂים[4] זוגות, זוגות לשמרם מִשִּׁנֵּי הזאב-הָאוֹרֵב; ובה בעת אָרַב לו להביאו בַמָּצוֹר באַחַד ה“כפרים”.

עוד שני צעדים היה ל“זאב” ללכת – וְנִלְכָּד.

אך פתאם קפצה עליהם עַזָּת-הַפָּנִים – תַּרְנְגָלְתָּהּ של שרה, ומבלי שִׂים-לֵב, כי הזרעונים אינם זרעונים כלל, כי אם כְּבָשִׂים, ומבלי הִתְבּוֹנֵן גם כי הַגִּיר הלבן איננו גיר פשוט, כי זאב טורף הוא, הָדְפָה את הזאב ממקומו, ותלקט לאחד אחד את כל “הזרעונים-הכבשים” העומדים על מִשְׁמַרְתָּם.

יחזקאל כעס מאוד על התרנגלת הַחֲצוּפָה הזאת וירץ אחריה לעשות בה נקמות. אבל גם הפעם התערבה שרה בדבר, וַתַּצֵּל את תרנגלתה מידו.

יחזקאל נשבע לְהִנָּקֵם הפעם מִשָּׂרָה, על כל הַכְּעָסִים שהיא מכעסת אותו.

הוא ידע, כי יש לשרה בן עובד בַּצָּבָא, שהיא מִתְגַּעְגַּעַת עליו תמיד, והוא שִׂיחָתָה בהקיץ ובחלום. “עתה אעשה לה דבר, אשר תִּזְכְּרֶנּוּ!” – …

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.