מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

המלך שלמה ומלכת שבא

מאת: חיים נחמן ביאליק

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

סוגה:

שפת מקור: עברית

הַמֶּלֶך שְׁלֹמה וּמַלְכַּת שְׁבָא / ח"נ ביאליק

(אַגָּדָה יְהוּדִית)

א

וַיְהִי הַיּוֹם וַיַּעַשׂ הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמה מִשְׁתֶּה גָדוֹל בְּהֵיכָלוֹ, וַיִּקְרָא אֶל המִשְׁתֶּה אֶת-כָּל-מַלְכֵי מִזְרָח וּמַעֲרָב. וּכְטוֹב לֵב הַמֶּלֶךְ בַיַּיִן, וַיְצַו לְנַגֵּן לְפָנָיו בִּנְבָלִים וּבִמְצִלְתִַּים, בְּתֻפִּים וּבְכנּוֹרוֹת, וַתִּגְדַּל הַשִׂמְחָה וְהַצָּהֳלָה בְּהֵיכַל הַמֶּלֶך. אָז יְצַוֶּה שְׁלֹמה לְהָבִיא אֶת-עוֹף הַשָּמַיִם וְחַיַּת הַשָּׂדֶה וְרֶמֶשׂ הָאֲדָמָה וְאֶת-הַשּׁדִים וְהָרוּחוֹת, וְעָמְדוּ וְרִקְּדוּ לְפָנָיו בְּהֵיכָלוֹ לְעֵינֵי כָל הַמְּלָכִים. וַיִּהְיוּ סוֹפְרֵי הַמֶּלֶךְ קוֹרְאִים אוֹתָם בִּשְׁמוֹתֵיהֶם לְמִינֵיהֶם, וְהֵמָּה מִתְאַסְּפִים מֵאַרְבַּע כַּנְפוֹת הָאָרֶץ אֶל הֵיכַל שְׁלֹמה מֵאֲלֵיהֶם, בְּאֶפֶס יָד וּבְאֵין נוֹהֵג בָּם.

אָז תְּבֻקַּשׁ הַדּוּכִיפַת בֵּין הַבָּאִים וְלֹא נִמְצָאָה, וַיִּקְצֹף הַמֶּלֶך מְאֹד, וַיְצַו וַיָּבִיאוּ אֶת-הַסּוֹרֶרֶת בְּחֹזֶק-יָד, וַיְדַבֵּר אִתָּהּ הַמֶּלֶךְ קָשׁוֹת וַיֹּאמֶר לְיַסְּרָה וַתִּתְחַנַּן הַדּוּכִיפַת וַתֹּאמַר:

בִּי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ, אַל נָא יָשִׂים עָלַי עָוֹן, כִּי לֹא בְּמִרְיִי אֵחַרְתִּי לָבוֹא, כִּי שׁוֹטַטְתִּי בִמְדִינוֹת רְחוֹקוֹת לִרְאוֹת, הֲיֵשׁ עוֹד בְּכָל הָאָרֶץ גוֹי וּמַמְלָכָה אֲשֶר לא שָׁמְעוּ אֶת-שִׁמְעֶךָ. וָאָבֹא אֶל עִיר אַחַת בִּמְדִינַת שְׁבָא אֲשֶר בְּאֶרֶץ הַקֶּדֶם, קִיטוֹר שְׁמָהּ. וַעֲפָר הָעִיר – זָהָב, וְכַסְפָּהּ כַּאֲבָנִים בַּחוּצוֹת, עֵצֶיהָ נְטוּעִים מִימֵי בְרֵאשִׁית וְשׁוֹתִים מַיִם מִגַּן-עֵדֶן. וְהָעָם הַיּוֹשֵׁב בָּהּ עַם שׁוֹקֵט וּבוֹטֵחַ, מַרְאֵיהֶם כִּבְנֵי מְלָכִים, ועֲטָרוֹת בְּרָאשֵׁיהֶם, וְאִשּׁה אַחַת חֲכָמָה מְאֹד מוֹלֶכֶת עֲלֵיהֶם. וְאַנְשֵׁי הָאָרֶץ לֹא יֵדְעוּ אֶת-אֱלֹהֵי אֱמֶת, כִּי לַשֶּמֶש יִשְׁתַּחֲווּ וְאֵלָיו יִתְפַּלָּלוּ. וְעַתָּה אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב, יְצַוֶּה-נָא וְהֵבֵאתִי אֶת-הַמַּלְכָּה וְאֶת-שָׂרֶיהָ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וְרָאוּ אֶת-כְּבוֹדְךָ וְאֶת-תִּפְאַרְתְּךָ, וְהָיוּ לְךָ לַעֲבָדִים.

וַיִּיטַב הַדָּבָר בְעֵינֵי הַמֶּלֶךְ, וַיְצַו לְסוֹפָריו, וַיִּכְתְּבוּ אִגֶּרֶת לַמַּלְכָּה, וַיִּקְשְׁרוּהָ בְּכַנְפֵי הַדּוּכִיפַת, וַתִּפְרֹשׂ הַדּוּכִיפַת כְּנָפֶיהָ וַתַּעַל הַשָּׁמַיְמָה, וַתֵּדֶא לִמְדִינַת שְׁבָא אֶל עִיר קִיטוֹר, וְעוֹף כָּנָף לָרֹב, מַחֲנֶה כָבֵד מְאֹד, מְעוֹפֵף אַחֲרֶיהָ.

ב

וַיְהִי הַבֹּקֶר וּמַלְכַּת שְׁבָא קָמָה מִשְׁנָתָהּ וַתֵּצֵא לְהִשְׁתַּחֲוֹת לַשֶּׁמֶשׁ כְּמִשְׁפָּטָהּ יּוֹם יּוֹם, וְהִנֵּה הֶחְשִׁיכוּ הָעוֹפוֹת אֶת-פְּנֵי הַשֶּׁמֶשׁ; וַתִּשְׁתּוֹמֵם הַמַּלְכָּה מְאֹד, כִּי לֹא הָיָה כַדָּבָר הַזֶּה מִתְּמוֹל שִׁלְשֹׁם. עוֹדֶנָּה מִשְׁתָּאָה, וְהִנֵּה יָרְדָה אֵלֶיהָ הַדּוּכִיפַת וַתָּרֶם אֶת כְּנָפָה לְעֻמָּתָה; וַתֵּרֶא הַמַּלְכָּה אֶת הָאִגֶּרֶת, וַתַּתִּירֶנָּה וַתִּקְרָא בָהּ כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה:

"מֵעִמִּי שְׁלֹמה הַמֶּלֶךְ – שָׁלֹום לָךְ וְשָׁלֹום לְשָׂרָיִךְ!

הֲלֹא יָדַעַתְּ כִּי הִמְלִיכַנִי אֱלֹהִים עַל חַיַּת הַשָּׂדֶה וְעַל עוֹף הַשָּמַיִם וְעַל דְּגֵי הַיָּם וְעַל צֶמַח הָאֲדָמָה, צְבָאִים וְאַיָּלִים רָצִים לִפְנֵי מֶרְכַּבְתִי ואֲרָיוֹת וּנְמֵרִים תּוֹפְשֵׂי נִשְׁקִי. בְּרוֹשִׁים וַאֲרָזִים יִקְּדוּ לְעֻמָּתִי וְקָמַת הַשָּׂדֶה לְפָנַי תִּשְׁתַּחֲוֶה. וְגַם עַל הַשּׁדִים וְהָרוּחוֹת הִשְׁלִיטַנִי אֱלֹהִים, וְסָרוּ לְמִשְׁמַעְתִּי בְּכָל עֵת. וְכָל הַמְּלָכִים מֵאַרְבַּע כַּנְפוֹת הָאָרֶץ בָּאִים אֵלַי לִדְרֹשׁ בִּשְׁלוֹמִי וּלְנַשֵּק עֲפָר רַגְלָי, וְעַתָּה אִם אַתְּ וְשָׂרַיִךְ תָּבֹאוּ לְפָנַי וּשְׁאֶלְתֶּם לשְׁלוֹמִי – וְעָשִׂיתִי לָךְ כָּבוֹד גָּדוֹל מִכָּל הַמְּלָכִים הַיּוֹשְׁבִים לְפָנַי. וְאִִם לֹא תָבֹאוּ, וְצִוִּיתִי עֲלֵיכֶם את-צִבְאוֹתַי הָרַבִּים וְהָעֲצוּמִים וְהִשְׁמִידוּ אֶתְכֶם מֵעַל פְּנֶי הָאֲדָמָה. וְכִי תִשְׁאֲלוּ: מִי הֵם צִבְאוֹתַי? דְּעוּ, כִּי גִבּוֹרֵי חֵילִי הֵם הָרוּחוֹת והַשּׁדִים אֲשֶר יְחַנְּקוּ אֶתְכֶם עַל מִטּוֹתֵיכֶם בְּחַדְרֵי מִשְׁכַּבְכֶם, וְרִכְבִּי – חַיַּת הַשָּׂדֶה אֲשֶר תְּשַׁכֵּל אֶתְכֶם בְּעָרֵיכֶם, וּפָרָשַׁי – עוֹף הַשָּמַיִם אֲשֶר יֹּאכַל אֶת-בְּשַׂרְכֶם מֵעֲלֵיכֶם."

כִּשְׁמֹעַ הַמַּלְכָּה אֶת-דִּבְרֵי הָאִגֶּרֶת וַתֶּחֱרַד חֲרָדָה גְדוֹלָה, וַתִּשְׁלַח יָדָהּ בִבְגָדֶיהָ וַתִּקְרָעֵם. וַתֶּאֱסֹף אֵלֶיהָ אֶת-כָּל-הַחֲכָמִים והַזְּקֵנִים וַתַּגֵּד לָהֶם אֶת-דִּבְרֵי הָאִגֶּרֶת. וַיֹּאמְרוּ הַזְּקֵנִים: “לֹא יָדַעְנוּ אֶת הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמה וְלֹא נְכַבְּדֶנוּ”. וְלֹא שָמְעָהּ הַמַּלְכָּה לַעֲצת הַזְּקֵנִים, וַתִּקְרָא לְחוֹבְלֵי הַיָּם וַתְּצַוֵּם לִטְעֹן בָּאֳנִיּוֹת זָהָב וָכֶסֶף וְשֶׁנְהַבִּים וְקוֹפִים וְתֻכִּיִּים וַעֲצֵי אַלְמֻגִים לָרֹב, לְשַׁלְחָם לִשְׁלֹמה. וּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים נַעַר וּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים נַעֲרָה יְפֵי תֹאַר וִיפֵי מַרְאֶה בָּחֲרָה הַמַּלְכָּה מִבְּנֵי הַשּׁוֹעִים, כֻּלָּם בְּנֵי קוֹמָה אַחַת וִילוּדֵי שָׁנָה אַחַת וְכֻלָּם מְלֻבָּשִׁים אַרְגָּמָן, וַתּוֹרִידֵם בָּאֳנִיּוֹת לְהֲבִיאָם לִשְׁלֹמה. וַתִּשְׁלַח בְּיַד הַדּוּכִיפַת מִכְתָּב לִשְׁלֹמה לֵאמֹר:

“מִקִּיטוֹר לִירוּשָׁלַיִם דֶּרֶך שֶׁבַע שָׁנִים, וְאוּלָם תְּשׁוּקִתִי הָעַזָּה לִרְאוֹת פָּנֶיךָ תִּתֵּן לִי כְנָפַיִם וּמִקֵּץ שָׁלֹשׁ שָׁנִים תִּרְאֵנִי עוֹמֶדֶת לְפָנֶיךָ.”

ג

וּמִקֵּץ שָׁלֹשׁ שָׁנִים בָּאָה הַמַּלְכָּה יְרוּשָׁלַיְמָה וְעִמָּהּ חַיִל כָּבֵד מְאֹד וּגְמַלִּים נוֹשְׂאִים בְּשָׂמִים וְאֶבֶן יְקָרָה וּפְנִינִים לָרֹב. וַיֻּגַד לַמֶּלֶךְ, וַיִּשְׁלַח לִקְרָאתָהּ אֶת-שַׂר צְבָאוֹ הַקָּרוֹב אֵלָיו אֶת-בְּנָיָה בֶּן-יְהוֹיָדָע. וּבְנָיָה בֶּן-יְהוֹיָדָע אִישׁ גִבּוֹר חַיִל וִיפֵה תֹאַר, וּבְצֵאתוֹ בְרֹאשׁ הַגּבּוֹרִים וַיְהִי מַרְאֵהוּ כְאַיֶּלֶת הַשַׁחַר בֵּין כּוֹכְבֵי הַבֹּקֶר וּכְשׁוֹשָׁן עַל פַּלְגֵי מָיִם. וַיְהִי כִרְאוֹת מַלְכַּת שְׁבָא אוֹתוֹ וַתַּחְשְׁבֵהוּ לִשְׁלֹמה, וַתֶּחֱרַד אֵלָיו מִמֶּרְכַּבְתָּהּ. וַיָּבֶן בְּנָיָה בֶּן-יְהוֹיָדָע אֶת-מְשׁוּגָתָהּ, וַיְבָרְכֶהָ לְשָׁלֹום וַיֹּאמַר:

“לָמָּה חָרְדָה גְבִרְתִּי הַמַּלְכָּה לָרֶדֶת אֵלַי מִמֶּרְכַּבְתָּהּ, וַאֲנִי אֵינֶנִּי בִלְתִי אִם אַחַד עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ הַקְּטַנִים.”

וַתִּשְׁתָּאֶה הַמַּלְכָּה מְאֹד לַהֲדַר יָפְיוֹ, וַתַּהֲפֹך פָּנֶיהָ אֶל הַשּׂרִים הַהוֹלְכִים אַחֲרֶיהָ וַתִּשָּא מְשָׁלָהּ וַתֹּאמַר:

אִם לֹא רְאִיתֶם אֶת-הָאֲרִי –

רְאוּ אֶת-רִבְצוֹ

וְאִם לֹא רְאִיתֶם אֶת שְׁלֹמה

רְאוּ אֶת-עַבְדוֹ.

וּשְׁלֹמה שָׁמַע כִּי בָאָה הַמַּלְכָּה וַיָּבֹא וַיֵּשֶׁב בְּהֵיכַל הַזְּכוּכִית אֲשֶר לוֹ. וַיְהִי כְּבֹא הַמַּלְכָּה שָׁמָהּ, וַתֹּאמַר: מָיִם! וַתַּחֲשׂף אֶת-שֹׁבֶל שִׂמְלָתָהּ, וַיִּשְׂחַק שְׁלֹמה וַיָּקָם לִקְרָאתָהּ וַיְבָרְכֶהָ לְשָׁלֹום, וַיְבִיאֶנָּה לְהֵיכָלוֹ וַיְדַבֵּר אִתָּה טוֹבוֹת. וַיַּרְא אֶת-יָפְיָהּ וַיֹּאמַר:

“אִם גַּם חָכַמְתְּ כַּאֲשֶׁר יָפִית, כִּי עַתָּה אֵין יָפָה וַחֲכָמָה כָמוֹךְ בְּכָל נְשֵׁי אָרֶץ.”

וַתֹּאמֶר מַלְכַּת שְׁבָא אֶל הַמֶּלֶךְ:

“שָׁמַעְתִּי כִּי חָכָם אַתָּה מִכָּל הָאָדָם. וְעַתָּה הִנֵּה אָחוּדָה לְךָ חִידוֹת, וְהָיָה אִם תִּמְצָא אֶת-חִידוֹתַי, וְיָדַעְתִּי כִּי אֵין חָכָם וְנָבוֹן כָּמוֹךָ.”

וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ: חוּדִי.

וַתֹּאמַר:

מַעְיָנוֹ בֶעָפָר,

נִגָּר כַּמַּיִם,

וּמַבִּיט לַבַּיִת –

מַה הוּא?

וַיַּעַן הַמֶּלֶךְ:

“נֵפְטְ”.

וַתָּחַד עוֹד וַתֹּאמַר:

סְעָרָה עָבָרָה

בְּרֹאשָׁהּ וּשְׂעָרָהּ –

וַתָּנָד וַתִּכַּף

גַּם צַעֲקָה מָרָה;

בָּהּ שִׂמְחָה לַצִּפּוֹר,

לַדָּגִים בָּהּ צָרָה;

הִיא אֵבֶל לַחַיִּים

וְלַמֵּתִים – תִּפְאָרָה –

מַה הִיא?

וַיַּעַן הַמֶּלֶךְ:

“פִּשְׁתָּה!”

וַתְּנַסֵּהוּ עוֹד, וַתַּצֵּג לְפָנָיו אֶת שֵׁשֵׁת אַלְפֵי הַיְלָדִים וְהַיְלָדוֹת אֲשֶר שְׁלָחָתַם לְפָנֶיהָ וַתֶּחֶצֵם לִשְׁתֵּי מַחֲנוֹת, וַתֹּאמַר:

“הַכֶּר-נָא, מִי בָהֶם הַנְּעָרִים וּמִי הַנְּעָרוֹת?”

וַיִּתְבּוֹנֵן הַמֶּלֶך עַד בּוֹשׁ וְלֹא יָדַע לְהַכִּיר, כִּי דָמוּ כֻלָּם זֶה לָזֶה בְתָאֳרָם וּבְקוֹמָתָם וּבְקוֹלָם וּבְבִגְדֵיהֶם. וַיִּתְחַכֵּם הַמֶּלֶך וַיְצַו לְחַלֵּק לָהֶם מִגְדָּנוֹת, אֱגוֹזִים וּתְמָרִים. וַיִּהְיוּ מֵהֶם אֲשֶר אָסְפוּ אֶת הַמִּגְדָּנוֹת אֶל כְּנַף בִּגְדָם, וּמֵהֶם אֲשֶר בֹּשׁוּ לַעֲשׂוֹת כָּזֹאת, וַיִּצְרְרוּן בְּמִטְפְּחוֹתֵיהֶם. וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶך:

“אֵלֶּה אֲשֶר נָתְנוּ אֶת-הַמִּגְדָּנוֹת בְּכַנְפוֹת בְּגְדֵיהֶם – נְעָרִים, וְאֵלֶּה הַבּוֹשׁוֹת – נְעָרוֹת.”

וְכַאֲשֶׁר אָמַר הַמֶּלֶך כֵּן הָיָה.

וַתּוֹסֶף עוֹד מַלְכַּת שְׁבָא לְנַסּוֹתוֹ בְּחִידוֹת וּבִמְשָׁלִים סְתוּמִים וְקָשִׁים מֵאֵלֶּה, וַיַּעַן שְׁלֹמה עַל כָּל שְׁאֵלוֹתֶיהָ בְּחָכְמָה וּבִתְבוּנָה רַבָּה, לֹא הָיָה דָבָר אֲשֶׁר נֶעְלַם מִמֶּנוּ.

אָז אָמְרָה מַלְכַּת שְׁבָא:

“לֹא הֶאֱמַנְתִּי לַדְּבָרִים עַד אֲשֶׁר בָּאתִי וַתִּרְאֶינָה עֵינַי, וְהִנֵּה לֹא הֻגַּד לִי הַחֵצִי. אַשְׁרֵי עֲבָדֶיךָ וְאַשְׁרֵי עַמֶּךָ כִּי נָתַן לָהֶם אֱלֹהִים מֶלֶך חָכָם וְגָדוֹל כָּמוֹךָ.”

וַיְבִיאֶנָּה שְׁלֹמה לְהֵיכָלוֹ וַיַּעַשׂ לָהּ מִשְׁתֶּה גָדוֹל וַיֵּשְׂמַח עִמָּהּ יָמִים. אַחֲרֵי כֵן נָתַן לָהּ וְלַעֲבָדֶיהָ מַתָּנוֹת וַיְשַׁלְחֶנָּה בְּשָׁלוֹם וּבְכָבוֹד.

חיים נחמן ביאליק
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של חיים נחמן ביאליק
יצירה בהפתעה
רקע

דברי פרידה ליהדות האמריקאית

מאת חיים נחמן ביאליק (מאמרים ומסות)

(בנשף הפרידה שערכה ההסתדרות העברית באמריקה, תמוז תרפ"ו)


– נוהגין כאן אצלכם לשאול את כל הבא אל הארץ הזאת מיד אחרי בואו: מה בעיניך אמריקה? לא אוכל לענות על שאלה זו אפילו עתה, על סף יציאתי. אולי אוכל לדון אחרי הזמן הדרוש לעכל את כל אשר ראיתי. ולא זו בלבד, הקבוץ גדול כאן ולא הכל ראיתי. אחת אוכל לאמור גם עתה: אינני מתחרט על שבאתי הנה.

אנשי כנסת הגדולה העמידו את העולם היהודי על שלשה דברים: על תורה, על עבודה ועל גמילות חסדים. זוהי ההערכה היותר עמוקה של עולמנו היהודי. לאור הכללים האלה נוכל להעריך כל קבוץ יהודי באשר הוא. התלמוד קורא לשלשת הדברים האלה “תרונוס”. בגמילות-חסדים מתבטאת עזרת חלק אחד של העם ליתר חלקיו בשעת סכנה – זהו הרגש היותר אלמנטרי בעם. הסכנות מאחדות חלקים שונים לעם אחד. מאחוד אלמנטרי זה גדל וצומח אחוד יותר גבוה ורם, המתבטא בצורות חיים שוות לכל חלקי האומה. אז באה גם ההכרה. העם מציג לו אידיאות ומטרות שונות, שאליהן הוא שואף בכחות מאוחדים. אלה הם שלשת היסודות האמורים, ואשרי הקבוץ היכול לעמוד על כסא זה בן שלש הרגלים.

ממרחקים נראה היה, שכאן, באמריקה, שולט המומנט של צדקה. אמנם זוהי המשענת היותר חשובה לחלקי עמנו השבורים והרצוצים; אולם אין לשכוח, שזה אינו אלא אחד היסודות והיסוד האלמנטרי ביותר; רגש הרחמנות איננו יסוד מספיק לבנין עם. בנדודיהם הנה, במשך ארבעים שנה, אבדו להם ליהודי אמריקה בהכרח אחדים מיסודות הויתנו. אולם הם שמרו על אחת משלש רגליו של כסא הכבוד שלנו. וזה לא מספיק.

רואה אני כבר עתה את המעבר אל היסוד ביהדות האמריקנית, הבנינים הגדולים והמפוארים ההולכים ונבנים פה הם עדים לחזיון הזה. אמנם אין עדיין כל תכן לבנינים האלה. אבל מובטחני, שגם זה בוא יבוא, וכה תוסף רגל שניה לכסא הכבוד שלנו – העבודה. וגם המומנט השלישי בוא יבוא – כשהיהדות האמריקאית תקבל על עצמה את העול, שהיה מוטל על שכם יתר חלקי האומה, בעיקר, נושאים ישרי-לב ואמיצי-רוח יקומו כאן לתרבותנו, שישאו מתוך אהבה פנימית והכרה ברורה את אוצרות חיינו הרוחניים. אולם זכרו, כי אהבה והכרה אלה לא תבאנה אלא מתוך ידיעה, “דע את עמך ועבדהו”! יבוא יום והם ידעו את העם ועבוד יעבדוהו.

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.