לפני ארבע עשרה שנה¹ כתבתי כיום הזה מאמר בהשחר ואקרא לו שם כשם הזה. גם אז קראתי בשמחת לבב: והיה לעת ערב יהיה אור! כי גם אז אור שבעתים במושבות בני ישראל ראו עיני, אך מה רב הדרך בין האור ההוא ובין האור אשר יחל להופיע כיום הזה! אז עת אשר על נהרות ההשכלה ישבנו ושאבנו מים בששון ממעיניה, אשר אך המה כמעיני הישועה היו לנו ובלעדם אור חשך באהלנו; אז עת אשר האמונה הנעימה שרה לנו שירים ערבים ותישננו על ברכיה ומסוה שמה על עינינו מפחד בלילות, כדרכה לגהות כל מזור ולרפא כל שבר בהסתירה את הנגע או בהראותה את הנגוע בישע אלהים, ליום אשר יסוף כל נגע ויתם כל שבר וגם זכרונם לנצח יאבדו, האמונה הנעימה ההיא בכח ההשכלה כי רב להפוך לב אבן ללב בשר ורוח קטב לרוח צח שפים, לתת לכל בני האדם אהבת אחים ושלום בנים ואור האמת עליהם יופיע להשביעם כלם יחד מלא חפנים בברכת החיים והשלום, האמונה הנעימה ההיא דברה על לבנו דברים רכים משמן ותראנו מרחוק מחזות משמחי לב ומרהיבי עין, וכמוליך נערים לבית ספר בהבטחת מגד-שמים-מעל, כן פִּתּחה אזנינו לשמוע בלמודיה אשר כל יכלו ולא תבצר מהם מזמה לנתק כפתיל נערת בריחי ברזל אשר שמו קברנו זה כאלפים שנה, להסיר מכבל רגלנו ומסבל שכמנו ולהעמידנו במרחבי ארץ ובנים נהיה בכל מקום אשר שם ראינו באורה, ואנחנו שמענו והקשבנו ורחב לבנו והָמה מיין השמחה, ולא חשבנו דבר ולא בקשנו חשבונות ולבנו לא הוסת בספק אף רגע, כי מאמינים היינו. מאמינים היינו יען כי עוד טרם תעלה מחשבה על לבנו פן גם האמונה הזאת, אשר קמה באמונתנו לפנים לדכאה תחת רגלה, לא רק נוכח האמת דרכה; פן טפלו גם עליה שקר זדים וישנו פניה והנה היא אחרת מאשר בתחלה, ואף מחשבה לא עלתה על לבנו להביט במכוננו ולהוָכח אם באמת תעשה ההשכלה כל הנפלאות האלה: לתת לכל דורשיה לב בשר ורוח נכון ואהבת שלום ומשפט וצדק, כפי אשר הבטיחו לנו כל נביאיה כי תעשה כזאת בכל העמים ובכל הארצות, כי לוּ הבטנו במכוננו אך רגע ונתבונן בעינים פקוחות לנפלאותיה אשר פעלה בקרבנו, כי אז בלי כל ספק לא רבה אמונתנו בה, כי אז אמרנו: הן עד שהם מבטיחים להסב אלינו לב כל העמים לתת לנו חן בעיניהם ובאהבה אחים יסמכונו לעתיד לבא, הנה לעת כזאת הרבו מצה ומריבה בתוכנו בכל עיר ועיר ובכל בית ובית ויגדילו השבר, כי בן קם באביו ובת באמה ואיש ברעהו יהתלו ומאמיני ההשכלה יחד יתמלאון על המאמינים בדתם ובברית קדש ויתנום לזעוה ולשמצה, ובכן אם לתלמידיה בישראל לא עצרה כח להפוך לב אחר לטובה ולאחוה ולשלום ותהי להפך כי בוגדים בהם הוסיפה, אויבים וצוררים בנפש לעמם ואחיהם האומללים, ואף כי לבני העמים!… כל אלה לא ראינו ולא בקשנו לראות. מאמינים היינו בכח ההשכלה כי חפצנו להאמין. ככל תועה ימים רבים בראותו זיק אור מרחוק ימהר לכונן שמה צעדיו וימאן להאמין כי מאורת מרצחים היא, אחרי כי אך אל נוה שלום ישאף רוח הנדכה, כן אחזנו בכל מאמצי כחנו ובכל חפץ לבנו במשענת ההיא אשר הראו לנו נביאי ההשכלה ונחפוץ לראות את הכל אך באורה, ואז באמת אור נראה לנו בימים האלה. כי מי שמע כזאת עד היום ההוא כי בארצות אשר מושליהם ושריהם למשמעת האב ברומא יסורו ירימו קרן לישראל ובגוים יחשבוהו אותו ואת אמונתו?! כי פתאם העלו בני ישראל בארצות אויסטריא ואונגאריא ואחרי כן גם בארצות אשכנז ויהיו ככל בני הארץ ולאמונתם נתנו תקף ועז כמו לכל האמונות, ואם שב ישראל מומר וישב לחיק אמונתו לא קרהו עון, וגם נוצרי מלידה ומבטן אם בחר באמונת ישראל לא פגע בו אדם, לא יד הכהנים היתה בו לרעה, כי משפטי הארץ שמו עליה כבלים לבל תשלוט בבני אדם לרע להם, ואף לא רעיהם וחבריהם פגעו בם מעשות כזאת, ויהי שם ישראל לכבוד ולתפארת ורבים מעמי הארץ מתיהדים כי גדול כבוד היהודים בעיניהם, ורבים מהיהודים מתנשאים כי בדבר מלך שלטון היו לחורי הארץ. וכמו קוסם העביר ידו על הארץ וישנה פני יושביה ולבם ורוחם פעם אחת, כן הפך לבם לשנוא כל אלה אשר כבדו ויראו מפניהם ולאהוב ולכבד את אשר כטמא נפש פגול היה בעיניהם, שם הכהנים וכל המדברים בשם אמונה היו לדראון וישראל עושה חיל, עד כי לכבוד גדול היה אז להקרא בשם יהודי, היינו בן להעם אשר הכל מודים כי בדעתו וכשרונותיו יגבר חיל על יתר בני הארץ, ונוצרים נספחו על חברת בני ישראל ויקראו בשמם, כי לכל איש אוהב משפט וחפש לו ישראל יֵאמר² וכלם יחד האמינו כי כל אלה בכח ההשכלה ובישר המאה התשע עשרה נעשו, ויגבה לב עם הארץ באהבתו לישראל, כי היא הלא אבן בּחן היתה להמעלה בהשכלה אשר עליה עלו ולב בני ישראל גבה שבעתים, כי הלא אות נאמן היה להם כי ההשכלה באה כמים בקרבם כי על כן ירוממו, ויגבה לבם מאד מאד על כל אחיהם, וכל נבוב לב אשר לא ידע אף קרוא נכונה בספר, וכל משחת ונבל בדרכיו ובדבריו קרא בראש חוצות: לשם יהוד ישראל והעמים! ויבט בבוז ובשאט נפש בכל אחיו אשר לא זכו כמהו לדרוך ברגל גאוה בכל חוצות ובכל בתי מועד לזמה ונבלה באין מוחה, אז האמינו כלם כי כל בן ישראל אשר יעלה למעלת שר ואציל יאציל מהודו על כל בית יעקב וכל משרה ופקודה אשר תנתן על שכם בן יעקב תנַשא למעלה את כל אחיו מעפר שפלותם, כי על כן ראינו אור בכל אלה ונשיר שירה חדשה על גאולתנו ועל פדות נפשנו.

אולם לא ימים רבים עברו בטרם אחז הענש בעקב הזדון ויפילהו למשואות, לא על בנים ובני בנים פקד אל זועם את עון גאותם ומזמת בצעם, כי אן עיניהם ראו כידם ומחמת שדי שתו המה לרויה, שתו ושכרו ויפלו בנופלים ויהיו לזעוה וגם על עמם יַז בּץ חלאתם. לב בני ישראל בארצות האורה האלה גבה עד להשחית בהשכלתם, היינו בכספם אשר צברו כחול יַמים בלי כל עמל ותלאה ויוסיפו להרים ראש כאשר מצאו בו יד ושם, ויוסיפו להנשא למעלה כאשר לקחו להם גם קרנים לנגח סביבם ולא ידעו כל גבול לא בתאותם להון ולא בחפצם להשתרר ולזרות פרש על פני כל הבאים בגבולם, והדבר הזה היה עד מהרה כיון בצה וכמעין נרפש להשריץ כל שרץ אשר בו רעל ולהפיץ עד למרחוק רוח קטב ומשחית. הגלגל נסוב עד מהרה אחורנית, ואם מהר במרוצתו בעלותו למעלה עד כי שממו עליו רבים כן הפליא על אחת שבע במרוצתו לאחור; פתאם בא השבר על הצוברים כעפר כסף בלי כל עמל, בא קצם אמת בצעם והרמיה לא הוסיפה למשוך תמימים בחרמה, כי כבר אפס כסף התמימים ויהי למאכל לשִני לבאים במאוּרת הבאֶרזע, וכאשר אפס כסף כן תמו הכבוד והמשרה והעז ואף ההשכלה עטתה שק, כי פתאם כאשר סר צל הזהב מעליהם ראו ערותם כי ערומים המה מאד מכל דעת אנוש ומדרכי מוסר ודרך הארץ, ויהי כאשר ששו בתחלה להיטיב להיהודים בעלי הכשרונות הבוראים כסף מאין, כן ששו אחרי כן לעת מטה רגלם להרע לאלה העלוקות המוצצות דם נקיים מבלי כל עמל ויתרון הכשר דעת. אור החפש החל לאסוף נגהו זה כמה, אהבת אחים לא עלתה עוד על שפת לשון; כשרונות היהודים לא יזָכרו עוד לכבודם כי אם להראות כי משחתם בם, ומעטה חשך ויגון החל להעיב אור ההשכלה זה שנים אחדות ועיני כל אלה אשר עינים להם ראו זאת וישערו שער, גם הטובים בעם הארץ אשר משפט וישר לא אך בלשון רמיה השמיעו בקהל חרדו ופחדו מפני הסער המתחולל ויאמרו להמציא מחסה בצר, אך ישראל לא ידע ולא התבונן ויוסף לצעוד בצעדי און וגאוה מבלי כל יראה ופחד, כי שם שקר מחסהו כי ביום רעה לא יכירהו וחמת אויב תתך אך על אלה המחזיקים בברית אבותיהם. לא את מעלליהם הרעים ולא את פניהם המפיקים גאוה הסתירו מעיני כל כי אם את יחש מולדתם ובשקר הזה נסתרו ויאמרו: נצלנו למען עשות עוד תועבות! – ועליזי הגאוה האלה היו כל בית ישראל! כי מי המה הנקראים בשם ישראל? בקרבנו בקרב העם ישאו כלם עיניהם אל ראשיהם ומנהליהם ודברם יקום לעולם, ומי המה ראשיו ומנהליו? האם חכמיו וסופריו? האם אלה אשר ידעו מה היה ומה הוא? אלה אשר בידם לפלס נתיב וליעץ עצה בעת צרה? אלה שידעו את אשר ידברו ודבר פיהם הגיון לבם? אך לא! לא כאלה חלק יעקב, הוא יסור למשמעת אדיר בכסף ונושא משרה במדינה, המה יועציו המה מנהליו ועל פיהם יקום כל דבר, אבל הן המה לא ידעו דבר בכל הנוגע בנחלת ישראל, אבל המה ימאסו ויקוצו בנחלת ישראל³ אבל המה יעמלו בכל עז להשבית גם זכר מישראל ואיכה יתנו לצאן אובדות זאבי ערבות לרועים? כזאת לא ישאל איש, ואם כן אם על פי הראשים והמנהלים נשפוט משפט הגוי כלו הנה אמנם כלם יחד אך חבור עצבי הכסף המה! וחוץ למחננו בקרב אויבינו הן בלי כל ספק כל בית ישראל רודפי בצע מעשקות המה שלא יבקשו דבר בלתי עם להשגב במעוז אחרים ולאכול עמל עמלים זרים, כי מאין ידעו את בני ישראל ודרכיהם? הלא גם המה ישפטום רק על פי מנהליהם וראשיהם, אשר יֵראו לעין כל במקום אשר יכבדם ובמקום אשר לא יכירם. ולא יפלא איפוא אם בהארצות האלה אשר שם חלמו שנים אחדות חלום אורה ושמחה ויֻכּו בסנורים על ידי האור אשר הופיע להם פתאם, אם המה כעורים לא ראו נכוחות ויקומו כשוטנים נוראים נגד כל אלה אשר ראו חֲתַת וייראו ואשר בקשו מזור ותרופה להמחלה בטרם פשתה בכל הגויה עד לאין מרפא, ובכן גברה החשכה מאד מאד כי העורים האלה הדפו בצד ובכתף את כל רואה לאמר: לא תראה! וזאת היתה לנו למכשול ולפוקה בשנים האחרונות האלה הרבה יתר מכל המכשולים ששמו לנו שונאינו בדרכנו.

כי בא היום אשר כשל כח הסבל בארצות רבות ויתעוררו העשוקים ולא במשפט ויאמרו להחיש מפלט להם, ובלי ספק עשו והצליחו, כי כל מזמה לא תבּצר מנואשים עת יקומו להציל נפשם ונפש בתיהם, אבל החשך אשר כסה בארצות ששם דמו לראות אור פרש כנפיו עד למרחוק ויעב גם בארצות זרות לבל יראו נכוחות. אולם אחרי כל אלה, אחרי כל המכשולים והמעקשים אשר שמו ברגלינו לבל נעזוב מקום החשך, הנה גברה יד האור ורבים פקחו עיניהם ויביטו לראות. החשך הנורא אשר הכה עיני רבים בסנורים ויפרש מעטה על כל הצרות לבל נראה אותן כמו, החל לסוג אחור מפני אור הדעת הנאמנה אשר יופיע על כל הדברים ויַראה אותם כמו, עתה לא יַרבו עוד משמרים הבלי שוא להסיר לב האמללים בנו לבל יבקשו מחסה ומסתור בארץ אבותינו, עתה שחה גבעות נעוי הלב אשר לא נלאו מהפיח כל כזב למען הסיר לב העם מאחרי המקום האחד אשר יש תקוה למצוא שם מחסה ועז, ועתה תהי לדלים תקוה כי עוד יציץ ופרח רעיון ישוב ארץ ישראל ולא יבושו כל הבוטחים בו.

אולם אף עם נשים תקותנו לעתיד לבא בישוב ארץ ישראל, ואף כי נחשוב את הדִבֵּר בו לחובה ואת המעשה למצוה, בכל זאת לא נוכל להסתיר מנגד עינינו כי לעת כזאת אך תקוה היא, ואם אמנם התקוה היא רוח החיים ובלעדה לא יכון כל חפץ וכל מעשה, בכל זאת היא לבדה לא תסכון, והאיש אשר יחבק ידיו ולא ישים לבו אל ההוה לכונן מצבו ולהכין ביתו וישים כל מבטחו אך בהתקוה הוא יפול ולא יקום, ואם כן אם גם נחשוב את התקוה הזאת כתחית רוח הכלל, כנשמה להגויה הגדולה אשר אבריה נפזרו אל קצוי ארץ וגם למקום מפלט לאלה אשר יגרשום ממקומות מושבותיהם, או אשר יציקו להם ויסגרו בעדם דרכי החיים עד כי יאלצו לעזוב הארץ שבה נולדו, אבל אחרי כל אלה עוד רבה המלאכה לפנינו גם בארצות פזורינו, כי כיום הזה עוד בארצות ששם נולדנו הננו יושבים וכל עוד אשר לא גרשנו בחזקת היד וכל עוד אשר חרב חדה לא מונחת על צוארנו לא נוכל כלנו לבקש מושב בארץ אבותינו, גם לא נחפוץ ולא טוב הוא לעשות זאת. כי לא כשָבים אל ארץ אשר ירושה היא להם ועליהם רק לשלוח ידם ולהחזיק בה יֵחשבו שָבֵי הגולה כיום הזה, אף לא כאדונים אשר עתותיהם בידיהם נִתּנו אשר על כן יקוו בצדק כי אך יישרו ההדורים ויפלסו נתיב להעולים שמה אז ייסדו פנת יקרת לכל הגוי. זאת הן לא נוכל לכחד כי כגרים נצא מהארצות אשר שם יצררו אותנו ולא יתנו לנו חנינה וכגרים נבא אל ארץ אבותינו. כל ככר ארץ בכסף יקָנה וכל באר בעמל ובכסף רב יִכָּרה ודרכי החיים עוד לא סללו וגם כח ידיהם אין עוד את הבאים שמה, רק תקותנו תאמצנו אשר ירבו התושבים והיה מספרם רב ורכושם יפרוץ או אז יגדל גם כחם ויהיו לעזר גם ליתר אחיהם הנרדפים. כי יותר מאשר בכל ארצות התבל יש לנו תקוה בארץ ישראל להכין לנו מכון בל ימוט, אכן לדבר הזה נחוץ לא רק נרדפים אשר קצו בחייהם בארצות מושבותיהם ויבקשו מפלט להם, גם לא רק ידים עמלות כי אם כסף ולא מעט, רק בעזרת בעלי הכסף תמצא יד העמלים לראות ברכה בעמלם, ובעלי הכסף האלה לא בארץ ישראל יגורו כי אם בארצות נכר אשר אך שם תמצא ידם כיום הזה לצבור כסף, אחרי כי שם נולדו וגדלו ולמדו דרכי יושביהן, ואשר על כן למען הוציא רעיון ישוב ארץ ישראל לפעל נחוץ הוא כי הרבים יוָתרו באשר הם שם ואך מעט מעט ישלחו שמה עדי יִבָּנו שם. ואחרי כי כן הוא הן יבין כל איש כי נחוץ מאד מאד לשום עין ולב להיטיב מצב ישראל בכל הארצות שהם שם, ללחום בכל מאמצי כח בעד המשפטים שנתנו לנו, לקום על נפשנו ולעשות ככל אשר תמצא ידנו להציל את זכיותנו מיד שוסיהם, ולדבר הזה דרוש אמץ לב ורוח נכון מאד, ואם ישובו אחינו אלה, אשר בלו ימיהם בתוחלת נכזבה לראות באחרית ימיהם יהודה ועם הארץ היו לעץ אחד, ויביטו לראות את הרעה המשתערת עליהם ויעמדו כגבורים על המבצר הנה עוד לא אזלת ידיהם להציל הרבה. וכאצבע אלהים נראה בימים האלה, כי נקמות נעשו ברבים מצוררינו וידנו לא היתה בהם. שטעקער ראש צוררי ישראל שקל למטרפסיה בארצו, כי מאסו בו חבריו הכהנים ולא בחרו בו לשבת בסוד ראשי הכהנים (אבער- קירכענראטה) אף כי ראוי היה לכך במעלתו, באמרם כי בסודם לא יבוא איש משלח מדנים בארץ; פערהאוויי ראש צוררי ישראל באונגארן היה למשל ולשנינה, כי נגלה קלונו ברבים כי הוא אשר נשא חרפה על השופטים והחוקרים במשפט טיסצא-עססלאר כי ידי כלם נגאלו בשחד, הוא כחש בפקדון ויגנוב כסף נדבות אשר אסף ועוד מעט יובא לבית האסורים כאחיו אשר יחד חלקו שלל, ויום יום ישמעו בשורות טובות כי נגלו שולי צוררי ישראל על פניהם ותֵראה חרפתם, עד כי כמעט נאלמו דם בימים האלה, ועתה אם יתעוררו גם הגדולים בעמנו לעמוד על המצפה לבלתי תת להאויב לפרוץ בנו פרצות אז יש תקוה כי השלום ישוב אלינו. והדבר הזה הוא עתה בידי גדולי ישראל ומנהיגיו; אם ישובו מדרכם הרעה אשר בחרו בה עד הנה לראות רעה מבלי התבונן, אם לא יסתתרו במסתרים בשמעם שם ישראל מנאץ ויאמרו: שישו בני מעינו כי לא עלינו תסוב כוס התרעלה; אם יחדלו להרים ראש בגאון ולאמר: בנים הננו להארץ וכל יד עמל לא תבואנו, כי אם יראו וידעו כי עת לעשות היא, עת לעמוד בפרץ לפני העם ולהכות הצוררים אחור בכל אשר תמצא ידם, או אז ישמעו גם צוררינו כי לא כרמש לא מושל בו הננו נתונים לבז ולמשסה ורבים מהם בראותם מלחמה יסתרו במסתרים, כי סוף כל סוף כבר מודעת זאת כי רק אז יתנפלו עלינו לשוס בתינו ולהרוג בנו רק כאשר ידעו כי לא נעמוד על נפשנו, ואך תנחת ידנו באחדים מהם אז יפחדו וייראו ולא יזידו עוד, וכן גם צוררינו בדבר שפתים ובעט שקר רק אז ירימו ראש כאשר ידעו כי גדולינו יֵחבאו בארמנותיהם ולא ישיתו לדברי הצוררים לב, אבל כאשר ידעו כי אלה ערוכים לקרב או אז יפחדו הרבים בהם.

כי אמנם ברור הוא כשמש בצהרים, כי רק יען אשר גדולינו לא שתו בתחלה לבם ללעג צוררינו ולשטנת המוציאים דבה עלינו רק בעבור זאת הרימו המה ראשם מיום ליום. בתחלה כאשר החל איסטאצי לשפוך מררתו על בני ישראל באונגארן שחקו היהודים מקרב לבם לדבריו וישלו נפשם בתתם אותו כמשוגע ויזהרו מעשות דבר פן יאמרו כי המה יחשבו את נפשם כיהודים ולא כאונגארים גמורים, וגם אחרי כן כאשר החלו הצוררים באויסטריא להקיא רעל עלינו הניעו אחריהם גדולינו בראשם ויאמרו: הניחו להם כי לא תהיה תפארתנו לשום לב למהבילים כאלה, ובכל עת כאשר עלה הדבר הזה על שפת לשון לפני אחד הגדולים האלה היה מענה פיהם תמיד: חלילה לנו להרים קול, עלינו להראות לכל כי כבני הארץ נֵחשב – אבל השתיקה הזאת היתה יתר מהודיה לצוררינו, כי על ידה נוכחו כי צאן אובדות הננו אשר כל אוכלינו לא יאשמו – אולם כפי הנראה לא אך לשוא הֻכּינו, כי רבים המה בנו אשר לקחו מוסר, ואם רק רעיון ישוב ארץ ישראל יצא לאור כיום הזה על ידי המכות האלה, ואם רק ימָצאו עתה בגדולינו, ואם גם מתי מספר, אשר התעוררו לצאת לישע עמם כחובה וכמצוה הנה מצאנו די לנו עקב התלאות. ולשמחת לבבנו נראה כי יש בראשי ישראל אשר עיניהם החלו להפקח לראות נכוחות, ודבר אשר מן הנמנע היה כי יצא מפי איש יהודי יושב אונגארן נשמע זה לא כביר בקהל.

כנודע יעשו צוררינו ככל אשר תמצא ידם לא רק לשפוך עלינו מרורות בקהל ולהעיר חמת ההמון בנו, כי אם יעמלו בכל מאמצי כחם להפר המשפטים אשר נתנו לנו כמו לעם הארץ וחבר צוררים כאלה לא ייעף ולא ייגע בגאליציען ובאונגארן להקים שומרים מיוחדים על בני ישראל למען הראות כי לא כיתר בני הארץ המה ולהם נחוצה שמירה מעולה לבל ירעו וישחיתו. בגאליציען הרבה אחד הפולנים לדבר כפעם בפעם בועד הארץ ולהוכיח כי לא יוכלו לתת את ספרי הנולדים לבני ישראל בידי ראשיהם, כי המה יזייפו ויכחשו ויעשו כל דבר זדון ומעל בספרים האלה, גם קרא בשם ערים אשר שם נעשו כאלה, עד שהתעורר נציב הארץ וישמיע לכל כי שקר הדבר ועצתו הופרה. והנה קמו אחרי הצורר הזה אנשים ישרים כמהו באונגארן ויתאמצו להוציא הדבר אל הפעל בארצם, ועל פי פקודת הממשלה נאספה זה לא כביר אספה ושם היו ממלאי מקום שרי הממלכה להועץ על דבר חק חדש אשר ינתן להיהודים בדבר ספרי החיים והמתים, ושמה נקרא גם האדון מארטין שווייגער ראש קהל היהודים (פרעזידענט דער איזרעאליטישען לאנדעס-קאנצעלייא), והוא כאשר שמע את דבר הנועצים התעורר וידבר כדברים האלה, אשר גם נכתבו בספר זכרון (פראטאקאל): “אני לא שֻלחתי מאת היהודים לבא בסוד יועצי החק הזה אשר הו יבָּדלו היהודים מיתר יושבי הארץ ולא בא-כחם הנני, ולוּ מלאו ידי למלאכות כזאת כי אז לא קבלתיה מידם, ועלי להעיר את אזן הנאספים הנכבדים, כי מעת אשר נִתּן לנו חק ספרי החיים והמתים בשם המלך בשנת 1870 עד הנה נכתבו הספרים האלה כדת, ועל דעתי עוד לא קרה אף במקרה שנעשה באחת מקהלות הארץ דבר אשר לא כדת, ועל כן אחרי כי בקהלות היהודים יפקחו על ספרי החיים והמתים בעין פקוחה ובאמת כחק וכמשפט ככל יתר בני האמונות לכן אין כל דבר אשר בעבורו תהי הצדקה לתת לנו משפטים אחרים, ומה גם בעתות האלה יהיה המשפט הזה לאבן נגף לרבים, ואחרי כי לא יעלה על דעתי להשתתף בפרעות אשר תצאנה מהחק הזה, לכן אמנע את נפשי מהכבוד הזה אשר כבדוני לבא ולשבת במושב האספה הזאת”. – ראש האספה בקש את האדון שווייגער כי יֵשֵב אתם וכאשר מאן אמר לו, כי גם אם ימאנו היהודים בחק הזה גם אז יֵצֵא אל הפעל, אך האדון שווייגער לא נבעת ויאמר: נגד יד חזקה לא יוכלו היהודים להתגרות מלחמה – ויפן ויצא. והדבר הזה גדול ונכבד הוא מאד מאד ואף על פי שראש האספה גמר אמר שגם למרות רצון היהודים יוחק החק בכל זאת עוד יש ספק גדול בדבר, אחרי אשר ראש היהודים השמיע בפה מלא כי לחק הזה לא חק כי אם גזל משפט יֵאמר. ויד התלאות אשר אפפונו נראה בזה כי לא נשמע כדבר הזה באחת מקהלות איירופא, כי ראש קהלות היהודים לא ירכין בראשו לכל חפץ שרי הממלכה, ומה גם באונגארן, אות הוא כי החלו להתעורר משנת התרדמה אשר נסכו עליהם. ולא אחד הוא אשר הראנו יד העת, גם המחוקק הנודע וואהרמאן, איש אשר בכל ימיו התאמץ להוציא לפעל את רעיון ההתבוללות לבל יכירו באיש ישראל את צור מחצבו ולבל יזָכר בשם ישראל, כי אונגארים המה, אף הוא השמיע דברים זה עתה, אשר לוּ שמע כמוהם שנים אחדות לפנים יוצאים מפי איש כערכו בארץ ההיא כי אז אחז אותו שער. כאשר נבחר זה לא כביר להיות ראש העדה בפעסט השמיע באזני בוחריו כדברים האלה: אחשוב לי לחובה בעת כזאת לקבל המשרה על שכמי, כי עתה על כלנו החובה להראות לכל כי ישראל הננו וכי איש את רעהו נעזור ובצרת הכלל לנו צר, וכאלה רבות דבר. ואמנם אמת הדבר כי כן, חובה ומצוה היא לעשות זאת, ואם יעשו הגדולים כחובה וכמצוה עליהם אז יצילו את האמללים מעשק ומחמס, רק צר לנו מאד כי לא ידעו את חובתם עד שבא איסטאצי ומרעיו ולמדו אותם… וזה האחרון הגדיל הוא הנבחר בבית המחוקקים ערנסט מעזעי במדברותיו אשר נשא בבית המחוקקים בכ"ג לחדש נאוועמבער, כי דברים נמרצים כאלה עוד לא השמיע שום מחוקק יהודי בבית המחוקקים, ולו עשו כמהו לאסקער ומרעיו כי אז כבר אחרת היתה בכל הארצות⁴ גם פעולת האדון איזאקס אחד מראשי העיר בלונדון (אלדערמאן) אשר קם נגד ראש העיר (לארד מאיער) ויבקשהו להשיב את דברו אשר אמר לתת להצורר שטעקער לדרוש באספת זקני העיר, וגם הצליח בידו כי ראש העיר שב מדרכו ולא נתן להצורר לפתוח פה בבית ההוא באמרו בשפה ברורה כי תועבה היא לתת לאיש כמהו לדבר במקום ההוא, גם הפעל הזה גדול ונכבד הוא מאד מאד, כאשר אמרנו, כי יותר מאשר הרעו לנו הצוררים בנכליהם הרעו לנו גדולינו ועשירינו כי שמו יד לפיהם וחבקו ידיהם ויתנו להמשחיתים לעשות כחפצם ובכן היו רבים למשחיתים, אשר לו היתה יראת עשירי היהודים נגד פניהם כי אז לא נועזו לעשות זאת, ואך אם יחלו אנשי השם בישראל להראות כי בצרת כל עמם גם להם צר, אם יחלו להראות זאת בפעל ובדבר שפתים ולא בקסת הסופרים אשר עזרתה הבל ורק תוסיף להצית אש מדנים ומשטמה ולא תסתום פי שטן, אז תמצא ידם לעשות הרבה, ואחר שהחלו אחדים הנה בצדק נוכל לקות כי כמוהם יעשו גם אחרים ולא תקות שוא תהי התקוה כי לעת ערב יהי אור לנו בקרבנו, אשר הוא האור הנאמן הנותן חיים לכלנו.