הרבה מצטערים אצל מיטתו של שמואל בראנפמאן, שעלה עליה ולא ירד ממנה זה יותר משלושה שבועות. שכנים ושכנות טובות, קרובים ממדרגה ראשונה וממדרגה שניה, הכול מצטערים עליו. אבל שרה אשתו מצטערת ביחידות. אין צערה דומה כלל לצערם של כל אלו.
מודה היא בינה לבין עצמה, שבימים הראשונים למחלתו לא האמינה לו. משערת היתה, שהוא אינו אלא מעמיד פני חולה. אבל מוצאה היא לעצמה הצטדקות על הדבר: הלא כך דרכו תמיד. אוהב הוא להשתרר על הכול, ואפילו על הזכות שיש לחולה על חמלה בלבות בני אדם. הכול חפץ הוא לחטוף ברשותו. קנאי הוא על כל מה שיש בו דררא (*נזק) של קנין עצמו.
והלא לפיכך מקנא היה אותה תמיד במבט עיניה, בהארת פנים לגבר אחר. קנאי היה אם נגע איש בקצה שמלתה, ומתרגז היה אם ראה בני אדם מביטים עליה בהסתכלות.
הוא היה קורא לרגשותיו אלה – אהבה.
והיא הבינה “אש” זאת מהיכן היא מתלקחת, הבינה אותה ב“כולה שלי” מן השעה הראשונה. אבל מה יכלה לעשות? אשה חלשה היא. ואז היתה נערה חלשה, נערה עבריה, שיש לה “פרק,” ושמיד כשהיא מגיעה לפרקה הרי היא “נותר,” הרי אין לה זכות עמידה ברשות עצמה.
וכששואלים את פיה בדבר ה“נכבדות,” אין שואלין כל-כך לשם תשובה, אלא כדי לקיים “נקרא לנערה ונשאלה את פיה.” די להם כשהיא שותקת ואינה מסרבת.
להתנקם חפצה על הדבר. ומה יכלה לעשות? פינה אחת נשארה בלבה פנויה ונסתרת מעינים, פינה שרק באהבה יכולים למלאותה. בפינה זו לא נתנה לו מקום מעולם. כמדומה לה, שיכולה היא למלאות פינה זו באהבה לאיש אחר, אלא שלפי שעה לא נמצא לה איש הגון לזה.
אין אוהבים מתוך קנאות.
ובזה כבר גמרה את חשבונותיה עמו. היא אינה שונאה לו. מתנקמת היא בו. דיו במה שהפקירה לפניו את גופה כאסקופה נדרסת. ואת נפשה מנעה ממנו.
ויודעת היא אמנם, שכאשה עבריה היא חוטאה, חוטאה לא במעשה אלא במחשבה; ולא מתוך תאווה אלא מתוך קנאה. מרמה היא אותו.
ומוצאה היא זכות לעצמה. כלום היא היא שמרמה אותו? כלום שאל את פיה קודם החופה אם מתרצה היא לו והיא אמרה הן?
אילו היה שואל אותה… אפשר שהיתה מתרצה.
אבל הוא לא מצא לנחוץ לשאול, הסתפק במה שמצא אותה מקושטה לקבלת פנים.
ואולם, איך שיהיה, במחלתו אינה חפצה. אדרבה, חפצה היתה שיהיה בריא אולם, ושלא ימצא אף קורטוב של חמלה וחיבה בלב שום איש, ועל אחת כמה וכמה בלבה היא.
אבל חולה הוא שלא לרצונה, כמו שהכל נעשה בעולמה שלא לרצונה.
והשכנות באות ומבקרות את החולה. וכל אחת מוצאת חובה נפשה להעמיד שאון ולשפוך קיתון של חמלה, “היתכן? גזלנים! מה אתם מחשים? מתחייבים אתם בנפשו.”
והיא יודעת ערך דברים אלו. כשאיזה שכן או שכנה חולה גם היא מעמידה רעש ומתבזבזת בחמלה, כאילו נוגע הדבר ללבה יותר מאשר ללב הקרובים לחולה. כך דרכם של בני-אדם להתבייש בקרירות לבם לאסון רעם ולכסות עליה בצווחות ושאון.
אבל בכל שעה, שהיא שומעת דברים אלו בביתה, היא מתרגזת.
“בבקשה, בחנו ושימו רטייה של חרדל.”
“עלוקות. זוהי תחבולה בדוקה. בבקשה עלוקות.”
“שמא טוב היה לקרוא לרופא החדש בלי ידיעתו של זה.”
ומעמידות הן פנים של רצינות וחמלה, כאילו לא ישנו כל הלילה, עד שמצאו תחבולה זו.
נכונה היא לקום עליהן ולגרשן מתוך הבית, אלא שאת פני חמותה היא מכבדת.
שונאה היא את חמותה בכל חום לבבה, אבל מכבדת היא אותה בעמקי נפשה, חפצה היא להאמין, שגם דמעות אשה זו דמעות שוא הן, אלא שאין היא יכולה לרמות את עצמה כל כך.
והוא מת.
והכל בוכים. והכל בוכות ומספרות בשבחו של המת.
חפצה גם היא לבכות, ואינה יכולה, אותה הפינה בלב ריקה היא, ולפיכך אין דמעות נובעות בשעה זו.
מתביישת היא. משתדלת להיזכר במות אביה ואמה, ומציירת לנפשה כאילו כל העולם מת – אין דמעות…
ומשתדלת היא לעורר את פצעי לבבה. איך כלתה ימיה בחשאי להבל, כסמרטוט ואסקופה נדרסת.
דמעות נלחצות לצאת, אלא שחשה היא עלבון למת בדמעות אלו והיא כובשת אותן.
מרגשת היא, שהכל מסתכלים בה. צריכה היא לבכות.
אבל מוכשרת היא יותר לצעוק: “הלאה זייפניות! צאינה מזה!”
חפצה היא לקרוב אל המת; אבל הוא מסובב בנשים בכייניות מכל צד, אין מקום בשבילה.
ולערב, כשנזכרה, שהגוף שהיה עד עכשיו קרוב לה, מוטל באדמה לעולמי עולמים, התרכך לבה.
דומה לה, שכל אלו העלבונות, שסבלה בחשאי במשך ימי חייה, הם עבר רחוק, רחוק מאוד.
פצע עמוק נפתח פתאום בלבה.
והיא בוכה ומתייפחת.
ואין איש רואה.