מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

מדוע?...

מאת: דוד פרישמן

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

סוגה:

שפת מקור: עברית

בן קטן יש לי. כחולות העינים אשר לו וחולמות ועמוקות הן, עמוקות. עולם שלם, מלא-תעלומות, שקוע בעינים האלה. אם רק יביט בי, זה נערי משוש לבי, והיה כל העולם מסביב לי לשאלה אחת וגדולה. העינים שואלות תמיד. תמיד יש להן מה לדבר. ויש כי נערי זה וזהבי לא יסתפק בזה אשר עיניו תשאלנה, והוא נוטל לו לעזרה גם את שפתותיו המתוקות ושואל בדברים. הוי אלי, מה נפלאות השאלות אשר לבני זה הקטן!

את הכל, את הכל הוא חפץ לדעת. אוי, עד כמה יכול הייתי לנשק את כל אחת מעצמותיו חלף שאלותיו הנחמדות והנבערות פתאם והוא רוצה לדעת את אשר היה קודם שנולד. ורוצה הוא לדעת דוקא, על מה תלוים השמים אשר ממעל, וכיצד הולך הטרמוי ומדוע נקרא חברו בשם סטש, ומי הוא אלהים, ומדוע מתוק הצוקר ומדוע כותב אביו בדיו שחורה, ואם יולד אדם שב, ומדוע נעשה אדם שב. את הכל, את הכל הוא חפץ לדעת. ויש גם אשר יבוא פתאם בשאלתו: איך זה נולד האדם הראשון? ורגע אחרי זה: לאיזו תכלית נבראו אנשי הצבא? ופתאם: למה זה יש לו לאדם גדול זקן? ילד נבער עם שאלות נבערות! אבל יש כי יבוא והשאלה אשר בפיו שאלה עמוקה. למשל: כל דבר נקנה בכסף – אבל כשהמטבע הראשונה יצאה מבית-המלאכה, במה קנו את זו וכיצד נתגלגלה זו לתוך חברת האדם וכסף הן לא היה עדיין לקנותה? ואחרי כן: היהודי החנוני המוכר חלות-לחם בחנותו אשר בשער הבית הלא יש לו כבר חלות-לחם לאכול, ומדוע זה יעסוק זה במשא-ומתן? ומקץ רגע הוא מסתגל בקדקד ראשי, במקום אשר שערותי כבר החלו נושרות מעט יותר מדי, והוא שואל בתמימותו: למה זה נעשה קדקד ראש אבי “יחף”?

מה מתוקים כל מיני “מדוע” אלה אשר לו! יש אשר יביאו את האדם לתוך מבוכה נעימה. יש אשר תוריד לארץ עיניך מרוב כלמה ומרוב חרפה בפני עצמך. יש אשר לבך יתכוץ בך רגע ויכאב לך לשמע הדברים. יש אשר עצה לא תהיה לך, ועליך לענות בשפה רפה: כשתזקין וידעת…

ובתוך גרונך נבלע בדרך זה בתוך כדי דבורך ומחניק לך! כי אתה בלבך הלא ידעת, אשר גם כשיזקין לא ידע. אני בעצמי הן לא ידעתי, ואני הלא כבר הזקנתי…

הוי כל מיני “מדוע” אלה, אשר פרי בטנך שואל אותם ואתה אין לך תשובות עליהם! את דמך הם מקפיאים בתוך גידיך וזקנה הם מביאים עליך בטרם מועד וחמלה הם שופכים בך על פרי בטנך וגועל הם מוסכים בקרבך להיותך לך לזרא בעצמך, ויש כי נפשך תחשק פתאם, אשר מחה ימחה כל היקום וכל החיה וכל אדם מעל פני האדמה – ואתה תשכח!

הנה קול פעמון נשמע מעבר הדלת ואיש יהודי נכנס. מסתכל אנכי בו – והלב מתפעם למראהו. אין לי צורך כלל לשאל. מפליטי קיוב הוא, אשר גרשו פתאם באחד הלילות בשעת “ציד”. לאחר שעה קלה נפטר היהודי הלז והולך – ובני הקטן פונה לו למלאכתו החביבה:

– מדוע זה גרשו את היהודי הלז מקיוב?

הוי ילד נבער! זה לי עשרות שנים אשר אני בעצמי שואל “מדוע” זה ולא אדע – ואותך אשיב דבר.

– יען, אני עונה, יען כי אדם הוא, אשר אין לו הזכות לגור שם באותה עיר.

– מדוע אין לאדם זכות לגור שם באותה עיר?

– יען, אני עונה, יען כי זכות לגור שם בעיר הזאת יש רק למי שאינו יהודי, ואולם לא למי שהוא יהודי…

– מדוע זה יש הזכות רק למי שאינו יהודי ולא גם למי שהוא יהודי?

– יען, אני אומר, יען – ואני מרגיש כי זעה קרה מכסה את כל בשרי ואני מתבלבל מרגע לרגע יותר

– יען כי יהודי הוא יהודי…

– מדוע יהודי הוא יהודי?

– יען – – – ראשי הולך וסובב עלי כגלגל. ופתאם אני אומר: – דום, בני! לכשתזקין, תדע! –

ממחרת לאותו יום ואביו-זקנו של בני, זה חביבו שלו, נוסע לפּטרבורג לשם עסקיו. לקח עמו את עבד-ביתו, את מיטקא. מובן מאליו, כי מיד, אחרי שנים שלשה ימים, והוא שולח משם, וכמעט שלא שולח בתור אסיר – ורק את מיטקא הותירו. הילד הקטן שמע איזו שמועה על-דבר הנעשה, ומוחו כבר החל לעבוד את מלאכתו:

– מדוע שלחו את אבי-זקני מפּטרבורג ומדוע הותירו את מיטקא?

– יען כי אביך-זקנך אין לו רשות ויען כי מיטקא יש לו רשות.

– מדוע זה אין לו לאבי-זקני רשות ומדוע זה יש רשות למיטקא?

– יען כי אביך-זקנך הוא יהודי, יען כי מיטקא אינו יהודי.

– אבל אבי-זקני הלא הוא אבי-זקני, ומיטקא הלא אינו אלה מיטקא?…

אלו היה בור פתוח לנגד עיני, הייתי יורד בו מחרפה. נכלמתי מפני עצמי ובשרי.

– אביך-זקנך, אמרתי, אמת היא, הוא אביך-זקנך, ואולם מיטקא הוא סוף-סוף מיטקא…

נערי הקטן נאלם פתאם. ואולם עיניו התכסו אד והוא החל לחקור ולחלום ולבקש.

עוד ימים אחדים. מחיק איזו אם יהודית לקחו את ילדיה וישלחו אותם אל מחוץ למקום מגוריה; האם היתה לה זכות ישיבה באותו מקום, ואולם הילדים לא היתה להם אותה זכות. היו איזו טענות ומענות בין השלטון שבעיר ובין המיניסטריום על-דבר אותם הילדים. הובא הדבר גם עד לפני הסינאט. ואולם המיניסטר לא חפץ לחכות, ויצוה כי בין כך וכך יוקחו הילדים מעל גבי סינר אמם בחוזק יד וישולחו…

ונערי שלי שואל. שואל הוא בלי קץ. חפץ הוא לדעת מדוע. מעשה הילדים המשולחים. כפי שאני רואה, סכסך את כל מוחו. ילדים לקוחים בחוזק יד מחיק אמם ונשלחים לבדם לארץ נכריה ואמם נשארת. הדמעות חונקות לו בגרונו. מדוע? מדוע?

לכשתזקין, אז תדע!

ולכשיזקין – האם ידע דבר זה וטעמו?

ואחרי כן עוד מעשה. החולירה התפרצה. באים רופאים יהודים וחפצים להציל, לרפא, להושיע – ואינם מניחים להם. מדוע? מדוע?

ואני עונה אותו לפי שעה: יען – יען ואני בעצמי הולך ומתבלבל בדברי מרגע לרגע יותר.

רבונו של עולם! מה להם פּה ולבר-בטני זה האמלל? מדוע הם מרעילים לי את הנשמה הטהורה והזכה הזאת? מדוע הם נוטלים לעיני את הלב הרך והנחמד הזה והם מעקמים אותו עלי ונותנים בו מומים לעולמים?

הוי למיני “מדוע” אלה אשר בנך קטנך שואל אותם לך ואתה אין לך מה להשיב עליהם! את דמך הם מקפיאים בך בתוך גידיך, את שערותיך הם מהפכים לבנות בטרם מעוד, חמלה תוקפת בך על פרי בטנך ועל עתידותיו, גועל עולה בך להיותך לזרא לך בעצמך מפני חייך המגאלים. ופתאם והנה נפשך תחשק תשוקה גדולה אשר מחוה ימחה כל היקום מעל פני האדמה עם כל החיה ועם כל האדם – למען תשכח!

דוד פרישמן
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של דוד פרישמן
רקע
דוד פרישמן

יצירותיו הנקראות ביותר של דוד פרישמן

  1. כה אמר סרתוסטרא (פרוזה)
  2. הַצֵּל (פרוזה)
  3. דניאל דרונדה (פרוזה)
  4. בגדי המלך החדשים (פרוזה)
  5. הזמיר (פרוזה)

לכל יצירות דוד פרישמן בסוגה פרוזה

לכל יצירות דוד פרישמן

יצירה בהפתעה
רקע

קטטה

מאת אורי ניסן גנסין (פרוזה)

אצל אותם הקרונות הפּשוטים, הארוכים ומכוסים קמח, שהיו ניצבים תדיר לבטלה בטבּורה של אותה הכיכר המרוּוָחה והמיוּתמה שבצד השוֹסיי הכרסני, הנטוש במקצת כלפּי חמה של אביב, אותם, שסוסיהם המדולדלים והקטנים היו נראים מרחוק כתפוּסים בחלומות קוֹפאים וניצבים ככתוּבים בתמונה שבקיר, אלא שהיו מצליפים לפרקים בזנבותיהם הנרפּים, מחמת הזבובים הטרחנים שאָפפו אותם,

– אצל אותם הקרונות הרחוקים הוּטל פתאום נחשול גדול של קולות רבים וחזקים, שפרצו יחד בצחוק אדיר ומצלצל, וכיכר זוֹ, המיוּתמה במקצת, שהיתה תמיד זרוּעה אניצי חציר שנפזר ואחוּזה בתרדמה נרפה, חרדה פתאום בקדחת, וחלָלָה הקוֹפא היכה גלים צוהלים וצלוּלים:

– הוֹ-הוֹ-הוֹ-הוֹ!

בחוטי הברזל הנמוכים, שהיו נמשכים בצדו של אותו השוֹסיי הרחב למן הכלוֹנס האחד ובזיכיו הלבנים ועד לכלוֹנס השני ובזיכיו הלבנים, ישבה להקת דרוֹרים שאננות וחלפה כלפּי הזוהר; ולהקה זו נבהלה פתאום ונתלשה ממקומה בבת אחת, אגב רשרוש קוֹדח שבחרדה:

– פררר…

ופרחו והתחילו רוחצות בלהג רב וסוֹבבות בתכלת האורה והשליווה, שתחת השמים הגדולים, הרומזים בחיבּה. פּררר – הניחו! חייכם, הניחו לבריות המקומחות והשואנות הללו שמתחת! הניחו ויהיו אלו מטפּלים להם בשורות החנויות הגוּצוֹת והנדכאות, שבטפח הזה הנידח. ויהיו להם ארמונות הדוכס הנטושים ופרדסם הגזוז תחת יוֹפי ופסגת המסגד הנוֹצצת ונטויית הצוואר הנוֹאל תהי להם תחת שיא. פּררר – באמונה, כלום כדאים הם כל אלה בנשימה אחת קלילה וחופשית שבתכלת זו הצחה והגדולה ושבאופקה הרחוק וההוגה חלומות נשׂגבים?

– פּררר…

ולמטה היתה המולה שוֹקקה והשטח חרד ויִימָלֵא קולות פתאום, יוֹלי אילם, נַטָל אחד צהוב וחרום, שאינו מדבר ברוּר היה, כפי הנראה, גם הוא במדברים והיה מוּטל בקרונו ומתלהב בשאגה משונה קצת – באיזו שאגה צהבהבה, שבסוֹפה היא מחודדה:

כל מַדווי מִטְרַים לבטנוֹ של זה! אַה? חוֹ-חוֹ-חוֹ משַח נא, משחהו שם, אתה – כלב סוּמא! חו!

וחבריו הנטלים האחרים רגשו בקרונותיהם וקולות היו להם כפטישים:

– חוֹ! תיפּח רוחו של אותו תרנגול.

– חוֹ-חוֹ! הרי זה כלב סומא! אַה?

– חוֹ-חוֹ-חוֹ! פּחָה בו! פּחה הלאָה, אפרוֹח!

– כַּסה, אח טוב!

– כשם שאני יהודי, הוֹ-הוֹ!

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.