מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

הקוזקים של משיח

מאת: נחום סוקולוב

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

סוגה:

שפת מקור: עברית

יודע אני אך אחד שהאמין באמונה שלמה בביאת המשיח. הוא היה הרבי, שמספרים עליו, שהחזיק באורוותו סוס חגור ומוכן בכל רגע, והיה מפטמו בצימוקים ובשקדים, למען רכוב עליו לקראת המלך המשיח.

מדוע היתה אך האמונה ההיא אמונה שלמה, קוראי הפיקח? בוא ואלחש לך: בשביל שהרבי ההוא, “זכותו יגן עלינו”, היה מוציא מכיסו פרוטות או דינרים! דבר שאדם מוציא כסף בשבילו, אנו יכולים להאמין לו שהוא מאמין בו. אין אדם עשוי להוציא ממונו לריק.

ועוד אחת: כל עושה דבר זר כזה, חזקה שהבריות יצחקו עליו. הוא מקבל עליו גם את היסורין של בדחנות, שתתעלל בו – מכלל שהוא מאמין בדבר שהוא עושה!

איך שיהיה – הוא עושה דבר מה, ולוא גם יפטם סוס בצימוקים ובשקדים. הלא מגוחך הדבר – האין זאת? ואני אומר לכם: לתמימות ההיא אולי אנוד, אבל לא אתלוצץ בה, ואין צריך לומר שלא אכעס עליה.

ובבחינה ידועה, אחת היא לי מה אדם עושה. הרב מגריידיץ1, למשל, היה חושב, כי טוב לעשות הכנות להעמיד מזבח. הוא כתב וגם הדפיס ספר. הוא טרח, ובודאי הוציא גם סך מועט מכיסו, וגם קיבל על עצמו את הליצנות שהתלוצצו בו. הוא האמין!

יש ציונים שונים. היו “ציונים”, שסוסיהם היו מוכנים להם; היו “ציונים” של מזבח. כל מי שעושה דבר מה לפי דרכו, מוחזק שהיה מאמין.

סתם ביטוי שפתים, “לא לי ולא לך” – כמו שאומרים הבריות – רק אמירת איזה נוסח שגור בלי הנעת אצבע, איננה מוכיחה כלל שאדם מאמין באיזה דבר.

טרייטל החסיד, מכירי מאז, היה שמח תמיד כשהיה מגיע אל אני מאמין בביאת המשיח וכו'2. הוא הרגיש כי בעוד רגע יוכל לגמא את כוס יין שרף. כלתה התפילה!

זה הוא הטוב שבעיקרים – היה יובנַל החסידי ההוא אומר בשינונו הקוצקי.

פשוט כפשוטו – “משיח” היה לו: נוסח שאומרים בסוף התפילה, ולפעמים באמצעיתה.

כמה “טרייטילים” כאלה איכא בשוקא!

ואם הם באים אלינו בטענה, שאנו כופרים בביאת הגואל – בכל פינוק נפשנו ובכל רגש הנימוס ודרך הארץ שבנו, ישיאנו יצרנו לירוק בפניהם ואחרי רגע נשוב נינחם: אינם ראויים גם לירוק בפניהם!

קשה להגיד מה זאת: בערות, או עזות; או שגעון.

הוי רוח אפנו, משיח ה' – הבט נא אל הקוזקים שלך!

עָקר מעליל על המטופל בבנים שהוא הולך ערירי; עצל הולך אל נמלה ומוכיח אותה; מרמוטא הולך לעורר את מי שכל שנתו נים ולא נים!

טרייטיל – וד"ר הרצל. הקלייזיל ששם היה יין שרוף שמור ומוכן אחרי אמירת הנוסח – והקונגרס הציוני, למי מאלה יש יחס יותר קרוב אל האמונה השלמה בביאת הגואל? פשיטא שטרייטיל הוא “המאמין”, ואנחנו “הכופרים”.

דכירנא כד הוינא טליא, היה המשא והמתן הידוע של הרב מגריידיץ, של הרצ“ה קלישר. אז שאלתי את טרייטיל מה דעתו. והוא היה מסלק את כל הנ”ל דרך קצרה: רצ"ה קלישר – אומרים שהוא יהודי כשר, קצת בר אוריין, לפי הערך – באשכנז. אבל איזה בר-סמכא הוא לנו?

והרב מטשעחינאוו – שאלתיו, יען כי ידעתיו, שהוא היה באמת צדיק וחכם, והוא היה נוטה אחרי דעותיו של רצ"ה קלישר.

לא גרסינן – השיבני בחטף.

והרב מגריידיץ?

אגב דאתי לידן סיפר לי, כי הוא ביקר את הרב מגריידיץ.

ואיך הוא בעיניך? רב, או רבי? האמנם הוא רבי בעיר אשכנזית?

אספר לך הכל, ענני טרייטיל – העולם צועק גריידיץ גריידיץ, והתאוויתי לדעת מה שם. ידוע לך, שאין אני מן הכת ההיא, אבל נסעתי שמה פעם אחת, סתם כדי לראות.

ומה ראית?

ראיתי – מה שלא חיכיתי לראות. רב זקן, ובאמת ירא שמים, בפאותי ובזקני, ירא שמים ממש. דבר פלא! לבוש כאחד הרבנים, ויש לו בית המדרש, והוא עומד ומתפלל שם ומאריך בתפילה, ועולם נוסע אליו, ואחר כך “נוהג שולחן”. הייתי שם גם אצל השולחן. זקן – ובגדיו לבנים, כנראה ירא שמים מאד.

אבל האומנם הוא “רבי” הוספתי לשאול.

רבי, לא רבי – גמגם אחרי – הוא ירא שמים מאד.

ומה היה אצל השולחן?

מה היה צריך להיות אצל השולחן – השיבני בשאלה, כנהוג – הכל כמו בינינו. אמר “תורה”, שמעתי… איזה מילי מעליותי… אכלו דגים… כעיגול… בשר… שתו “לחיים” וכו'.

ומה היה אח"כ?

אח"כ! הכל היה, אפילו שיריים חטפו… גם אני חטפתי… אבל רק דגים… “פארט פרייסען”. סוף סוף פרוסיא!

ואם לא סמך ר' טרייטיל גם על הכשרות בגריידיץ, איך יכול לסמוך על אמונת המשיח של הרב הזקן והתמים ההוא?


האם יוכל טרייטיל לחשוב אותנו למאמינים בביאת הגואל? “אני מאמין” שלו ו“משיח” שלו ו“כוס יין” שרף שלו – באמת אינם דומים לאמונתנו אנו.

מעשה בחוכר אחד.

סתם חוכר, ארינדר בלע"ז, בוּר ועם הארץ. אבל הוא רוצה לבשם את סעודתו ולייפות את משפחתו בבן תורה ומשיא בתו לבחור עני ולמדן וסומכו על שולחנו.

והאברך היה יושב בחדרו ושונה בקול רם ובניגון בסוגיית “הילך”. ובחדר הסמוך היה החוכר יושב ו“שואב נחת”.

כמאה פעמים היה האברך חוזר על משנתו והיה מסלסל את הפתגם: “טוען הילך ופטור”.

ובמקרה היה אז לחוכר ההוא ריב עם חוכר אחד ממכיריו, ועתידים היו לעמוד לדין לפני הרב. וישמור החוכר את הדבר בלבו, שעליו לטעון “הילך”, והוא פטור, ויקבע במוחו הסתום כמסמרות את שלוש המלים: “אני טוען הילך”.

וכשבאו אל הרב וכשכלה בעל דינו את טענתו, עמד החוכר שלנו ויאמר בניגון חתנו: אני טוען הילך!

והרב חשב, כי הוא פושט ידו לשלם במזומנים ומחכה רגע, אך בראותו, אי אין צלצול כסף ואין פישוט יד, הביט אליו בתמהון, כשואל: ומה להלאה?

והוא שנה וישלש עוד הפעם: אני טוען הילך, ואני פטור. אני יודע כי כן הוא הדין!


כן הטרייטלים מאמינים בביאת הגואל, הם טוענים הילך והם פטורים. ולא עוד, אלא שהם מתאזרים למלחמה כ“קוזקים של משיח”. – ואמרו לנו כי במקוואות (!) ובבתי מדרשות מדביקים הם כרוזים שמכתבי העתים העברים עוקרים את עיקר אמונת המשיח. הקוזקים ממש, על כל פנים הם גיבורים, נכנסים במקום סכנה, יוצאים גלויים. מין קוזקים אלה זוחלים ורומשים בסתר, ואין להם אף אותו המועט שבמועט של גבורה לחתום את שמותיהם על דבריהם. קוזקים שלנו!

הם יורו לנו מה תורה, מה דת, מה יהדות ומה ביאת הגואל! היצילו האווזים האלה את הקפיטול – את ציון!

חברה יפה!

וכשיבוא המלך המשיח “לקבץ נדחי ישראל” (כדברי הרמב"ם), “וילחם מלחמות ה'” וכו' הלא יעשה את ה“טרייטילים” האלה לפמליא שלו, לייסד בהם מדינה וממלכה ולקיים את דברי הכתוב “כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים”, “להקים שמו מישראל ולהעלות מושיעים בהר ציון” – האין זאת?

הלא כתב הרמב“ם י”ג עיקרים, וה“טרייטילים” מחזיקים בקרנות המזבח הזה. האין הם ה“אפקורסים”? האין הם “לועגים לדברי חכמים”?

ואני בטוח: לוא ראה הרמב"ם, לוא שמע את “החברה היפה” הזאת מעיזה בנפשה לקרוא בשמו לשוא, כי עתה לא אבה גם להסתכל בה. בשאט נפש היה הופך לה עורף!

ולוא ראתה החברה הזאת את הרמב"ם, לא כמו שהיא מציירת אותו בדמיונו הנבער, כי אם כמו שהיה באמת בחכמת אדם נאור, בדמות איש נימוס, עומד במרום ההשכלה ודרך הארץ שבזמנו, איש אשר לא יכול להבין את לשונה והרבה ממנהגיה ומתנועותיה, הלא קראה אחריו מלא! הרצה רצתה לקבלו לרב אף בעיר קטנה שבקטנות? האם לא היתה אומרת שאין לו כלל “יודישקייט”?

אין אנו צריכים להשערות: הטרייטלים שבדורו כן העלילו וכן החליטו, ודאי הדביקו גם כרוזים במקוואות ובבתי מדרש שהיו בזמנם.

אין אף עיקר אחד בי"ג עיקרים שאדם יוצא בו ידי חובתו באמירה בעלמא. גם את עוף הפאפאגיי יכולים ללמד לבטא: אני מאמין באמונה שלמה וכו'.

אומנות גדולה אתם עושים, יגיעה אתם יגיעים, חידוש אתם מחדשים? האם דבר קשה הוא “להאמין”, או לאמר “אני מאמין”? דבר קשה הוא להבין, מפני שההבנה דורשת לימוד ועבודה ולא כל מוח סובל ולא כל איש מתמיד בלימודיו; דבר קשה הוא לעשות, כי היצר הרע אומר: אל תעשה, אל תתן, ואדם צריך להילחם ביצרו כדי לעשות וכדי לתת!

אדם בעל דעת, אשר למד וחקר והיו לו ספקות והיה מייגע את מוחו עד שבא לכל הכרה ברורה – ראוי לבטוח בו שדעתו דעת. להאמין סתם – יכולים גם הנשים והתינוקות. האין אנו יכולים להאמין? האנו חסרים כשרון זה, אומנות זו, הכנה זו? מונופולין יש לכם, ל“פאטנט” מיוחד זכיתם, “פאטנט” על המצאה נפלאה זו, מיוחדת לכם? ה“גינירלאגנטים” אתם לאמונה בביאת הגואל, עם פרוביזיה מיוחדת בעד סוכנותכם?

להאמין כמוכם יכולנו מכבר ויכולים אנו גם עתה, אפילו בשעה שאנו ישינים. אין זאת דורשת לנו רגע אחד של עבודה, ולא הוצאת פרוטה אחת. לכתוב לכבוד המשיח “פתקי-אווילים”3 בעילום שם – יוכל גם חרש שוטה וקטן.

אך להאמין כמונו אין אתם יכולים. “תת לא אוכל”, “הבן לא אוכל”! זו היא בחינה גבוהה מ“אמונתכם” הפטפטנית כגבוה השמים מן הארץ.

לנו אותו העיקר של הרמב"ם הוא ככל העיקרים האחרים. האם העיקרים האחרים דיים בהיאמרם? הלא חובה לעשות מעשים בשבילם! כן גם העיקר הזה. חובה לקרב את הגאולה. חובה לא רק להאמין. כי גם להבין, להבין ולעשות את הגאולה!

ולא רק את הגאולה מן “הגלות” בדרך הטבע ובדרך נס, כי גם את הגאולה מן ה“טרייטלים” ומכרוזי המקוואות.

למקווה גדולה אנו צריכים, מכילה יותר מארבעים סאה, לרחוץ את צואת הגיטו מעל עמנו האומלל.

זה מכבר קראתי ב“הקלאדעראדאטש”, בעוד היה שנון מאד, עצות למפורסמים שונים באשכנז, לתקופת ימי הרחצה, אנה על איש ואיש מהם לנסוע.

לשטקר יעץ ה“קלאדעראדאטש” בקצור: בדן בדן!

זה היה רמז על זוהמתו, שצריכה רחיצה.

כן, כן רחצו, היזכו, בטרם תהינו לגשת אל “משיח” ולהגן על “י”ג עיקרים" של הרמב"ם, אשר כתב את “היד החזקה” ואת “מורה הנבוכים”.

אנשים אחים אנחנו, ואין לבנו הולך כעת אחרי ריבי המפלגות. הננו חפצים לחבר, ככל האפשר, את התיאודורים ואת הטרייטלים – לענין לאומי שווה לכל נפש. אבל אם ישתובבו הטרייטלים – אנוסים נהיה לזרוק להם פעם בפעם קורט של חלתית, שיתעטשו ממנו…

לא אימסר עלמא בידי דטפשאי!

עבר זמן החרמות ושלטון התעתועים, ואם יכולנו לבלות את האינקוויזיציה של טורקבימדו, הלא נבלה את האינקוויזיציה שר' טרייטיל אומר להתקין בקרבנו.


  1. רבי אליהו גוטמאכר.  ↩

  2. חתימת תפילות בוקר.  ↩

  3. פאסקווילים.  ↩

נחום סוקולוב
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראות וקוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של נחום סוקולוב
יצירה בהפתעה
רקע

ארוכה קטנה בראשית ימי צדקיהו. אלעשה וגמריהו מלאכי צדקיהו בבבל. מסע צדקיה ושריה בן נריה לבבל. הסריסים ורואי פני המלך. תגבורת השרים הרשעים בירושלם מיום גלות יהויכין. תחבולותיהם להפר האחוה בין הנשארים ובין גלות יהויכין. נכלי פלטיהו ויאזניהו. מזמתם מצלחת וצדקיהו מורד בנבוכדראצר, וכורת ברית עם מצרים. מחאת הנביאים. חיל הכשדים עולה על יהודה. שַמות בצפון הארץ. מצור על ירושלים. רמִיַת מצרים ורפיונה. ירמיהו פוגע בצדקיהו להכנע מפני נבוכדראצר. שלוח העבדים העברים כדת משה. חיל מצרים יוצא לעזרה. וחיל הכשדים עוזב המצור ונוסע לקראתו. כבוש העבדים מחדש. תוכחת ירמיהו ירמיהו עוזב את ירושלים נתפש ומוּשב, מֻכה בידי השרים ונִתן בכלא. אמונת המלך בדברי ירמיהו ורפיון ידי להצילו. חיל מצרים שב לארצו ותקות צדקיהו לאכזב. הרעב בעיר. נבואות ירמיהו בכלא. מושלך בידי השרים אל הבור מֻצל בידי עבד=מלך. לב המלך נע בין הנביא ובין השרים. הרעב והצמאון הולכים וגדלים. חרבן ערי השדה. הריסות מבצרי הערים. דֶבֶר בירושלים. מנוסה אל הארצות הקרובות. תום הלחם. העיר נבקעת. מנוסת צדקיה ושריו. נתפש ביד הכשדים. מובא רבלתה אל נבוכדראצר. בניו ושרים נהרגים ועיניו נקָרות והוא מרתק בזקים. נבוזראדן בירושלם. הרג רב בעם. שרפת המקדש בזת כלי הקדש הרס העיר וחומתה. גלות יהודה. הכהן הגדול וכהן המשנה ושרי צדקיהו מומתים ברבלה. דלת העם נשארים בארץ. משַמות. החרב הדבר והרעב. מעט מהרבה. שארית יהודה. איבת העמים הקטנים. גדליה בן אחיקם פקיד בארץ. ישרת לבו וערך פקודתו. ירמי' בא לשבת עמו. יוחנן בן קרח ויתר פלטי השרים נקבצים אליו המצפתה. הנמלטים אל הגוים נאספים אליו. הר הבית מקום מועד לעבודת ה‘. נכלי בעלים מלך עמון וישמעאל בן נתני’. אזהרת יוחנן לגדליהו מפני ישמעאל. תֻמת גדליהו. הרגת גדליהו ואנשיו. אכזריות ישמעאל ורוב חללי ידו. מנוסתו אל בעלים. יראת הנשארים מפני הכשדים. צאתם לשבת בגרות כמהם. החפץ לרדת מצרימה נעור בלב השארית. ירמיהו מונע אותם מזה. השרים מפוקפקים עוד בדעתם. מחלים פני ירמ' לדרוש את ה'. אוהבי מצרים הכריעו את השרים. כל השארית הולכת מצרימה וגוררת עמה את ירמיהו ואת ברוך. אבדן שארית יהודה בארצה. התולדות הרעות של הרגת גדליהו וצאת השארית מצרימה. תחית עבודת מלכת השמים בקרב באי מצרים. קנאת ירמיהו וריבם בו. אחרית גלות מצרים זאת. גלות נדחי עמון ומואב ביד נבוכדראצר בבלה. פלטים בצרפת הצידונית ובספרד הקפודקית:

3166–3179


ותעבורנה עוד שנים, אשר סר צדקיהו למשמעת מלך בבל והעם ישב לבטח, עת אשר שתתה עילם, גוי גדול ועתיק מראשי גויי בני שֵׁם1 מיד נבוכדנאצר, את כוס התרעלה. וישלח צדקיהו בשנה הראשונה למלכו, מלאכים לנבוכדראצר בבלה, לבקש ממנו חסד, או להעלות לו את מנחתו. ושני המלאכים האלה, הלא הם השר אלעשה בן לשפן הסופר, אשר עמד לפני יאשיהו אביו, וגמריהו בן חלקיהו2. ובשנה הרביעית עלה צדקיהו (3166–594) בעצם כבוד מלכותו אל מלך בבל3 לבקר בהיכלו ולעמוד לפניו, ועמו השר שריה בן נריה בן מחסיה רֵע המלך, אשר קראו לו בעת ההיא “שר מנוחה” לאמר השר המשעשע את המלך בנוחו מעבודתו, ואשר בידו יקריב לו מנחה האיש הבא להשתחוות לו, או אשר יעלה אליו למשפט4, כי בימי הרעה ההם, אשר גלה כל כבוד מבית מלכי יהודה, החלו ללכת גם הם בדרך מלכי הקדם, אשר דבר אין להם עם עמם. וינזר המלך אל היכלו ויעמד לפניו שרים, אשר רק הם היו "רואי פני המלך5, דבר אשר עד העת ההיא אין זכר לו בדברי הימים למלכי יהודה וישראל, ותקטן עוד זאת ותרם קרן הסריסים המשרתים את פני המלך, ותהי להם יד ושֵם בדברי הממלכה, ככל אשר היתה בימים ההם לשרים ולכהנים6. אך שריה שר המנוחה, אשר קרוב הדבר כי היה ראש רואי פני אדוניו, איש תמים היה, ותלמיד נאמן ומקשיב ירמיהו7 ככל אשר היה ברוך אחיו, אשר לא מש מן הנביא כל ימיו8. ומי יודע אם לא שׂם השר החסיד הזה את לבו לדבר על לב צדקיהו לשמור את אמונתו אל הכשדים, כאשר נשבע, לבלתי הבא שואה על שארית פלטת ישראל. אולם למיום גלו אלופי יהודה עם יהויכין מלכם, גלתה עמם הנדיבות ותפארת בית אב, ויתנשאו תחתם לפקידים בהיכל המלך, אנשים קשים, אשר שמו בשרירות לבם את אדוניהם הרך בידם, כחומר ביד היוצר. ויד השרים הנכבדים כבית שפן הסופר, וכשריה שר מנוחה הלכה ומטה. ולמען התגדל על השרים הטובים מהם, בני מרום העם ועל כל מבחר בני יהודה, אשר הגלו עם יכניה, התגאו הם ודלת עם הארץ, ויקראו מלא אחרי אחיהם הגולים “רחקו מעל ה'! לנו נתנה הארץ למורשה”9 ויעמוד להם הדבר הזה, להקשיח את לב יושבי יהודה וירושלים מאחיהם הגולים, לבלתי שים לב, פן יפקוד נבוכדראצר עון צדקיהו עליהם, בהתפרצו מפניו. ויפתו השרים, אשר קמו זה מקרוב המה ונביאי השקר, אשר שתו ידם עמם, למרוד במלך בבל. ושנים משרי העם, הלא המה פלטיהו בן בניהו ויאזניה בן עזור אחי חנניהו הנביא השקר מגבעון10 הערימו לשום פחד חרב בבל על פני העם11 ולעשות בנפשם שקר כי רק בכרתם ברית עם פרעה ישבו לבטח בארצם, וימשלו משל על ארץ ישראל ויאמרו “היא הסיר ואנחנו הבשר” לאמר ככל אשר לא יצא הבשר מן השיר עד התבשלו, כן לא אנחנו מן הארץ הזאת12, כי מצרים תהיה לנו לעזרה. ואף כי מת פלטיהו בן בניהו מהר מאד13, מזמתו ומעשיו לא מתו. ותצלח בידם מזמתם הרעה והנוראה הזאת, אשר שמה קץ לממלכת בית יהודה, ויפשע צדקיהו מתחת יד בבל14 (3169–591) וישלח צדקיהו את מלאכיו מצרימה, לדבר על לב פרעה מלכה, לתת לו סוסים ורכב15 ועם רב.


  1. ftn1  ↩

  2. ftn2  ↩

  3. ftn3  ↩

  4. ftn4  ↩

  5. ftn5  ↩

  6. ftn6  ↩

  7. ftn7  ↩

  8. ftn8  ↩

  9. ftn9  ↩

  10. ftn10  ↩

  11. ftn11  ↩

  12. ftn12  ↩

  13. ftn13  ↩

  14. ftn14  ↩

  15. ftn15  ↩

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.