(נתפרסם כגילוי דעת של אחדות־העבודה והפועל-הצעיר)

 

א.    🔗

התקפת הדמים על הישוב העברי נהדפה אחור בראש וראשונה בכוח הגנתנו העצמית. אלמלא ההגנה שעמדה לישוב בשעה הראשונה של ההתנפלות לא היה הצבא שבא כעבור זמן־מה מספיק אולי להציל את הישוב מכליה.

במבחן האיום נגלתה לעין־כל גבורתה הנאמנה של ההגנה העברית והכרחיותה החיונית והטרנית.

בהגנה עצמית ראינו תמיד את יסוד בטחוננו וכבודנו בארץ. תנועתנו הכירה כל הזמן, שכל עוד לא ביצענו את מפעלנו ההיסטורי בארץ, הוטל עלינו לדעת להשתמש בזכות טבעית וקדושה זו. מאורעות־הדמים הוכיחו זאת בעליל לכל דעת־הקהל העולמית. הגנה עצמית היא זכותנו וחובתנו. ובכל מאודנו נחזיק בה כל עוד יהיה צורך בה – ונדע גם לשקוד על טהרתה וצדקתה. כל שימוש־לרע בזכות זו היא פגיעה בקודש הקדשים ועושה את ההגנה פלסתר. כוחנו הוא בטוהר־שאיפתנו וצדקת־מעשינו.

 

ב.    🔗

האחריות למאורעות ־הבלהה בארץ מוטלת כולה – מחוץ לאשמים הישרים ברצח ושוד, כלומר מחוץ לכנופיות הפורעים ומסיתיהם צמאי־הדם – על ראש האדמיניסטרציה בארץ. היו פקידים אשר בימים הנוראים מילאו את חובם הקשה באמונה. אחדים מראשי האדמיניסטרציה, וביניהם הנציב העליון, לא היו בארץ בפרוץ ההתקפה. אולם את מקום הנעדרים מילאו עוזריהם, ובידם היה כל השלטון והכוח. ואלה גילו בשעת המאורעות, לפניהם ואחריהם את כל חוסר־אחריותם, אם מתוך חוסר נאמנות ואם מתוך חוסר־כשרון. ראשי האדמיניסטרציה לא הפריעו כל הזמן בעד ההסתה הגלויה, הוליכו שולל את הישוב בהרגעות והבטחות כוזבות, לא דאגו לשלום הארץ, לא אחזו בשום אמצעים למנוע את הטבח והחורבן, הישוו פורעים למגינים ואימצו בחוסר פעולתם את ידי הפורעים והמרצחים.

 

ג.    🔗

מתוך הכרה כנה יש לציין שהממשלה האנגלית (בלונדון) מיד לאחר פרוץ המאורעות, אשר, כנראה, הפתיעו אותה, גילתה רצון טוב ונאמן להפסיק מיד ובמרץ את ההתקפה על הישוב העברי ולתקן כפי האפשר את אשר עיוותו פקידיה בארץ. המשלוח המהיר של צי וצבא לארץ, מנשר הנציב המוקיע את זוועות הפורעים בישוב היהודי, ההודעה הברורה על שמירת עיקרי המנדט והצהרת בלפור, ההתחייבות לשלם פיצויים ליהודים בעד כל האבדות, מינוי ועדת־חקירה שלא מן הפקידות הארצית – מעידים על רצון הממשלה האנגלית למלא את חובתה כלפי שלום הארץ, הצדק האנושי ותביעות המנדט.

אולם דוקא אמונתנו בנטייתה של הממשלה לעשות את המוטל עליה, מחייבת אותנו להשמיע עכשיו בהדגשה מיוחדת, שהממשלה האנגלית לא תצליח למלא את חובה האנושי והבין־לאומי כלפי ארץ ישראל אם לא תיגש מיד לשינוי יסודי במשטר האדמיניסטרטיבי בארץ.

 

ד.    🔗

הנסיון המר של עשר שנות המנדט הראה לא פעם מה גדול המרחק בין ההבטחות החגיגיות וההודעות הרצויות של לונדון ובין המעשים היום יומיים והפרקטיקה האדמיניסטרטיבית בירושלם. רצונה הכי טוב של הממשלה האנגלית בלונדון יושם לאל בירושלם, כל עוד בארץ תשאר פקידות שאינה חדורת הרצון להגשים באמונה את חובות המנדט, שאינה נאמנה להצהרת בלפור, שאינה ראויה לתעודה אחראית וקשה זו ואינה יודעת למלא את חובתה הכי אלמנטרית – להבטיח את שלום הארץ וחיי תושביה.

למען קיים באמונה את המנדט ולמען הבטיח את השלום בארץ יש הכרח לעשות מיד ריאורגניזציה יסודית בכל הפקידות הארצישראלית. ריאורגניזציה זו מחייבת:

הדחת כל הפקידים האחראים למאורעות, האשמים בהתעלמות מהסכנה, בהזנחה ובחוסר עזרה לנתקפים בעוד מועד.

פיטורי כל הפקידים החותרים בגלוי או בסתר תחת עיקרי המנדט והבית הלאומי העברי.

מינוי פקידים, בין גבוהים ובין נמוכים, בין בריטים ובין בני הארץ, רק מאלה הנכונים למלא באמונה את כל סעיפי המנדט.

מינוי הפקידות העליונה בידיעת הסוכנות העברית.

ריבוי מתאים של יהודים בכל מחלקות הפקידות ושירותי־המדינה.

השיטה הנהוגה עד עכשיו למלא את המשרות בארץ מיוצאי הפקידות הקולוניאלית הבריטית, האמונה על יחס ידוע ל“ילידי הארץ”, יש בה הפסד וסכנה מיוחדים לארץ זו, שהישוב התרבותי בן רמת־החיים הגבוהה הולך בה וגדל; ויותר מאשר בכל מקום אחר יש צורך שהפקידים הנשלחים הנה מן החוץ יבואו מתוך חוג האמון על יחס כבוד לאזרח והמבין את הצרכים של בני־תרבות, זאת אומרת, לא מתוך סביבה קולוניאלית.

 

ה.    🔗

המאורעות הציגו מחדש בכל חריפותה את שאלת הבטחון בארץ, ולא רק הישוב והעם היהודי, כי אם כל העולם הנאור תובע עכשיו מממשלת אנגליה החזרת השקט והבטחה מוחלטת של השלום בארץ. הממשלה האנגלית לא היתה האחרונה בהכרת חובה עליונה ותכופה זו, והיא אחזה עד היום באמצעים פעילים להרגיע את הארץ, אולם הרגעה זמנית אינה מספיקה. על הממשלה להקים בארץ בטחון בן־קיימא ומוחלט, ודבר זה לא יתכן בלי ריאורגניזציה יסודית של כוחות ההגנה בארץ, אשר תבטיח שיתוף מספיק ומתאים של היהודים בכוחות־ההגנה הארציים, ובראש וראשונה שיתוף היהודים בחיל־הספר ובמשטרה הארצית במידה שווה את הערבים.

שיתוף היהודים בחיל־הספר ובמשטרה לא יתקיים כל עוד לא יוטבו תנאי העבודה בכוחות הגנה אלה, ז. א. לא תונהג משכורת המקיימת שוטר בן־תרבות, לא יובטח יחס אנושי לשוטר ולא תינתן לו האפשרות להתעלות ולכהן בכל דרגות המשטרה לפי כשרונו וידיעותיו.

בכל נקודה עברית (מושבה, עיר, שכונה) יש לקבוע משטרה יהודית, ובכל מחוז שיש בו ישוב יהודי יש לקבוע מספר מספיק של שוטרים יהודים.

למען אפשר ליהודים לעמוד על נפשם במקרה של התנפלות עד בוא עזרה ממשלתית יש הכרח להמציא לכל הנקודות העבריות נשק סגור במידה מספיקה תחת השגחת הממשלה ולאשר בכל המושבות מספר מספיק של שומרים עברים מזוינים שישמרו על המשק, הבתים והשרות, ולגייס בשעת סכנה מתנדבים עברים.

 

ו.    🔗

ההתנקשות בישוב העברי שהוכנה ואורגנה על ידי סיעת המופתי בירושלם לא היתה רק מעשה ידי כנופיות־האפנדים השולטת במועצה המושלמית והוועד המושלמי־הנוצרי. בהתנפלויות השתתפו המונים עירוניים וכפריים, וביחוד בידוים. תאוות השוד והרצח הקיפה חלקים רבים של הערבים בארץ. כל המעטת־דמות הסכנה שרחפה על הישוב ושעדיין לא סרה – יש בה השליה מזיקה וכוזבת. הועמדנו בפני התפרצות האינסטינקים הכי נוראים של המון־עם פראי – קנאות דתית מגורה ותאוות שוד וביזה וצמאון לדם, והמטרה היתה ברורה ואיומה: השמדת כל הישוב היהודי וחורבן מפעלו בארץ.

אך יש לציין גם את העובדה שישובי־ערבים מרובים, וביניהם רוב הישובים הקרובים למשקים ולמושבות שלנו, נמנעו מקחת חלק בהתנפלות הזאת. הרוב הגדול של הכפרים הערבים לא נתנו ידם למרצחים ולשודדים, למרות התעמולה הזדונה והשיסויים הבלתי פוסקים ולמרות ההזמנות המרובות שנשלחו על ידי המסיתים לכל הכפרים הערבים לתקוף את שכניהם היהודים. נמצאו גם אנשי־סגולה בקרב הערבים אשר הגנו באמונה ובמסירות על שכניהם היהודים, אם כי הדבר היה קשור לפעמים בסכנה לחיי המגינים.

 

ז.    🔗

האשמים הישרים ברצח ושוד צריכים לשאת בעוונם – בכל חומר הדין, כחומר הפשע וכגודל ההרס.

האשמים הישרים במעשי־הזוועה אינם רק כנופיות הפורעים אשר בעצם ידם שחטו ובזו, כי אם גם – וביחוד – המסיתים אשר גירו ושיסו את ההמונים הבוערים, הפיצו עלילות־שוא על היהודים ונטעו בלב ההמון הפרוע אמונה ששפיכות־הדמים ומעשי־ההרס והשוד לא יענשו, כי “אתנו הממשלה”. הענשים והקנסות צריכים לחול לא רק על הרוצחים והשוסים, כי אם בראש וראשונה על המרצחים והמשסים. לבל ישנו התעלולים הפליליים יש הכרח לעקור מלב הפורעים את האמונה, שחיי היהודים ורכושם הם מופקרים.

למען מנוע את המשך ההסתה או הישנותה מוטל על הממשלה להוציא מיד חוק אשר יטיל ענשים קשים על כל עלילה והסתה גזעית או דתית, בין בכתב ובין בעל־פה, ועל כל הפצת ידיעות־שוא העלולות לגרות ולהרגיז חלק אחד של התושבים נגד השני.

 

ח.    🔗

בינתים השיסוי הולך ונמשך, והסכנה לא עברה עוד. אבל לא נטיל את אחריות מאורעות־הדמים על ראש כל העם הערבי. עלינו לדרוש בכל תוקף הענשת האשמים והוקעת עושי הנבלה, בין יחידים ובין קיבוצים. אבל רק האשמים בלבדם. בשעת־חירום זו, כשאנו קרויים להגן על נפשנו בפני המונים משוסים צמאי דם וביזה – עלינו להלחם בכל הכוח המוסרי והציבורי אשר לנו נגד כל חרחור לאומי והפחת איבה מצדנו, ועלינו להתקומם נגד כל נסיון להעמיק את התהום בינינו ובין הערבים.

הדאגה להשכנת השלום – אם קרוב ואם רחוק הוא – בינינו ובין שכנינו צריכה להדריך את מנוחתנו לא פחות מהדאגה לחיזוק הבטחון ומניעת המאורעות להבא. כל אשר בידינו לעשות למען קרב את האפשרות של יחסי־שכנים נורמליים מוכרח להעשות מיד ובהתמדה.

 

ט.    🔗

לא נוותר אף משהו ממלוא מאוויינו הציוניים. לא נרתע אף לרגע מהגברת מפעלנו בארץ, וביתר שאת נלחם עכשיו לביצור הישוב על ידי השלטת העבודה העברית בכל המשק היהודי בכפר ובעיר ועל ידי פיתוח מאומץ של הספקתנו העצמית. אולם לא ניתן יד לכל מזימת נקם וחרם לאומי. לא מלחמה לנו בעם הערבי. אנו שבים לארצנו לבנות בה את עתידנו בכוח־עצמנו וברשות־עצמנו – אך לא על חשבון אחרים ולרעתם. אנו רוצים ומעוניינים בהפרחת הארץ על כל תושביה. בבנותנו את הארץ נבנה את כל בניה. ידנו המושטה לשלום לא תרתע גם מפגיון רוצחים. כמקודם נתמיד בשאיפתנו לקיים יחסי־שכנים של הבנה ועזרה הדדית. כאשר עד עכשיו נהיה מוכנים לפעולה משותפת את העובדים הערבים לשם הגנת העובד והרמת מצבו, ונסייע באמונה לכל התחלה ונסיון של הפועל הערבי להלחם על הטבת תנאי עבודתו וארגונו.

 

י.    🔗

דווקא עכשיו עלינו לעמוד על המשמר לבל יתלקח בתוכנו הלך־רוח שוביני. כצמח רקב היונק ממקור נרפש כן עלול הרביזיוניזמוס לפשות ולהתפשט עכשיו בישוב. בריוני־הפה והעט אשר התפרנסו עד עכשיו משיסויים ושטנות נגד הפועלים נִפנים עכשיו כלפי חוץ, ובצעקנות חולנית ונבובה ובתרועת נצחון כוזבת ותפלה הם מגרים את יצרי האויב ומחללים את מרירותנו הטהורה והעמוקה.

בכל כוחנו המוסרי עלינו להתקומם נגד הקנאות הנציונליסטית המסולפת הזאת ונגד הלהג הקלוקל של גבורי הפוזה, המעיבים שניהם את טהרתה המוסרית של תנועתנו הלאומית ומסלפים את תכנו הגואל והאנושי של הרעיון הציוני.

 

יא.    🔗

מצבנו המיוחד בארץ מחייב אותנו לחַשב באחריות את כל צעדינו, ביחוד ביחסינו החיצוניים.

עלינו למזג בתוכנו עמידה תקיפה ועקשנית והגנה ללא־ריתוי כל שהוא על קיום זכויותינו ועמדותינו – עם התחשבות זהירה, קפדנית ונבונה בזכויות והרגשות של זולתנו.

בשאלת הכותל לא הבין הישוב להזהר מהפח שטמנו לו צוררינו, אשר חרשו מזימה להבעיר בארץ מלחמת־דמים דתית. לא היתה כל הצדקה ציונית ולא היה כל הכרח ישובי ופוליטי להעמיד את שאלת הכותל במרכז עניינינו במשך השנה האחרונה. לא אנו כי אם צוררינו היו מעוניינים בהפחת הריב הזה. הפגנת נערי ה“ברית” בתשעה באב לא רק גילתה את הפקרותם של המפגינים, כי אם גם חשפה את החולשה המסוכנה של ארגוננו הלאומי. הוועד הלאומי וההנהלה הציונית והחוגים האחראיים בישוב, – אשר התנגדו כולם להפגנה, לא עצרו כוח למנוע אלו עשרות נערים ונערות מאבַנטורה מִסכֵנה ומבישה זו, אשר אמנם לא השפיעה על המאורעות, אך נתנה תואנה למסכסכים.

לא שאלת הכותל כי אם ביצור הישוב והחשת הבנין – היא שאלתנו המרכזית.

נלחם נגד כל פגיעה בזכויותנו – אך לא נגרר אחרי פרובוקציה ולא נחליף את התפל בעיקר, ולא ניתן למי שהוא להמציא תואנות־שוא למשטינינו ולצוררינו.

 

יב.    🔗

הארץ טרם שקטה, ועדיין אנו עומדים במערכה כבדה בשתי חזיות הרות־סכנה: בחזית שכנינו בארץ ובחזית ממשלת המנדט. ידי המסיתים והמשטינים עודן מלאות עבודה, ועלינו לעמוד על משמרתנו הכפולה בעֵרות ובאומץ, בזריזות ובהתמדה, עד שכל האשמים והאחראים ישאו בעוונם ואבדותינו תוחזרנה והריסותינו תוקמנה בשלמותן; עד שיחודש הבטחון הגמור ומשטר נאמן ישתרר בארץ וכל זכויותינו תקויַמנה ותובטחנה.

אולם נחטיא את המטרה אם נסתפק רק במשמרת־מגן. התהום אשר נפתחה הפעם לפנינו לא תתמלא מחוליָתה. המאורעות גוללו לפנינו בכל פשטותה הפטלית את השאלה: להיות או לחדול; ולא בחזית שכנינו, אף לא בחזית הממשלה תנתן התשובה הניצַחַת. מפתח־הגורל של הפתרון נמצא בחזית אחרת, בחזית החזיות שלנו, שלה ההכרעה האחרונה והעליונה בכל מלחמתנו – בחזית העם העברי. הדבר אשר נפל בחיינו לא ימחה בלתי אם בתנופה עממית מחודשת, רבת־אונים ומתמידה, שתגביר ותחיש את מפעלנו בארץ.

בצָרון פנימי של הישוב, תגבורת מהירה ומתרחבת של העליה וההתישבות – רק אלה יכרִיעו את הכף.

 

יג.    🔗

ההתנקשות לא שיברה ולא רוצצה את הישוב, כי אם להיפך, חישלה את רצונו וליכדה את חוליותיו. ממבחן הדמים יצא הישוב בכבוד. לא בודדים ויחידים כי אם הישוב כולו פגש את ההתקפה בנאמנות ובגבורה. אור גנוז אשר לא שערנו קיומו זרח פתאום בישוב אפוף־הסכנה.

ולא פחות מעודד יחס העם בתפוצות. שום פורענות לא החרידה את לב העם בדורנו כאשר החריד הפעם האסון שהומט על ראש הישוב בארץ. מאז היווסד הישוב החדש לא יָקרה הארץ לעם כאשר הפעם. בהגיע בשורת האסון לגולה זינקה מלב העם אהבה נאמנה לישוב המתבוסס בדמו. הרגיש העם שלא אחד הישובים היהודים בעולם נפגע – כי אם מולדת האומה נתקפה; לא דם יחידים נשפך – כי אם לב ישראל שותת דם. גדלה החרדה והדאגה לגורל תקוות דורות. מכל התפוצות הגיעה אלינו לא קינה ואנחה – כי אם שאגה אדירה ותקיפה; לא נֵרָתע! והקריאה של הנוער היתה: עלה נעלה! החלוצים שמהרו לעלות ארצה בעצם ימי המאורעות לוּוו בכל ערי הגולה באהבה ובהערצה ובהתלהבות שמחה. פעולה ישובית של יובל שנים, מפעל חייהם של מאות ואלפי חלוצים מביל"ו ועד היום, מאמצי שלושה דורות – לא עברו לשוא. בגעגועים הערטילאים של אלפי שנים נשזרו חוטי חיים של רבבות עולים, ונבנה גשר חי בין העם והארץ.

הישוב והעם לא נרתעו בפני מזימת הרצח והחורבן. האסון אשר בא עלינו חידש וקידש את ברית העולמים בין עם ישראל וארץ־ישראל.

 

יד.    🔗

התעוררות עממית כבירה זו צריכה להתגבש ברצון מכוון ובמפעל תכניתי. לא תמיכה לנפגעים, לא סיוע לסובלים, לא עזרה להקמת ההריסות. מַכשֵלה זו מוטלת על הממשלה. התנדבות העם קדושה היא אך ורק לבנין חדש, לביצור ולהרחבה. כל האמצעים להגברת הישוב, להגברת הישוב בלבד. גיוס תכוף ומהיר של אנשים והון לארץ. מפעלי התישבות חדשים, אשר יקלטו אלפי משפחות. חומת ברזל של ישוב עובדים, אשר תקיף כל עיר ומושבה עברית. גשרי קרקע ואנשים אשר יחברו ויקרבו את הנקודות הבודדות. הרחבת העבודה העברית, אשר תבצר את המשק הקיים בכפר ובעיר. המרצת בנין הארץ לתועלת כל תושביה – זוהי התשובה הנתבעת מהעם העברי למאורעות הדמים בארץ.

 

טו.    🔗

לא ישוב של מיעוט נתקף – עם שלם עומד במערכה. הישוב בארץ אינו בודד ועזוב. אויבינו טועים בחשבון. לא מאה וששים אלף – ששה עשר מיליונים יגינו על תוחלתם ההיסטורית. לא לנו יהודי ארץ ישראל המעטים נקודות הישוב אשר רצו להשמיד – קנין העם העברי הם, אבני היסוד בבנינו הלאומי, ולעם העברי יש די כוח ועצמה לשמור עליהם ולהגדילן. עם שלם לא מפחידים בפרעות. ורצון עם להגאל אי־אפשר לעקור ברציחת ילדים ונשים. לא בחסד זרים, כי אם במשפט ההיסטוריה שב העם לארצו, ומזכותו הקדושה להקים פה בעמל ידו ובזיעת אפיו על שממת המולדת את ביתו הלאומי לא יזוז, ברצון בל־ימוט יפר כל מזימת רצח, חורבן ושוד, ואת דם בניו השפוך יכפר בהגדלת הישוב באלפים ורבבות של בונים ומגינים חדשים.

זו תהא נקמתו האחת.

תל-אביב, י“ב אלול תרפ”ט. (קונטרס שפ)