מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

דברי פתיחה

מאת: חיים נחמן ביאליק

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

סוגה:

שפת מקור: עברית

דברי פתיחה – (בנשף לכ' צ’רניחובסקי ושניאור, אייר תרפ"ה) / ח"נ ביאליק

(בנשף לכ' צ’רניחובסקי ושניאור, אייר תרפ"ה)

אחד מן המשוררים המשתתפים בנשף הזה קרא לי פעם בפיליטוניו “שר המסכים”, ואולם לפני עשרים שנה הייתי אני “שר המסכים” למשורר זה עצמו, ועכשיו כעבור עשרים שנה זכיתי לשם אחר, לשם “ר' פתחיה”. בגורלי עלה הפעם לפתוח את הנשף הזה ולהציג לפני הקהל את שני המשוררים, שהם אורחים יקרים אצלנו. אמנם המשורר האמתי איננו אורח בשום מקום. נפגשים אתו בספר, מתבודדים אתו ומושפעים ממנו. הם ­– הלב והנפש של כל העם. אבל מנהג זה הוא “להפגש” עם המשוררים בהמון, ואין לזלזל איפוא במנהג זה. ומודה אני למסדרי הנשף הזה שהזמינו אותי לפתוח אותו.

רוצה אני לעמוד בנשף זה על שתי נקודות עיקריות של השירה העברית. אלו באתי לסמן את שתי התקופות של שירתנו, זו שלפני שירתנו החדשה, וזו של שירתנו החדשה, הייתי אומר שהשירה של התקופה הראשונה היתה – סולו. תמיד היה משורר אחד גדול שבלע את המשוררים שבימיו. מלבדו היתה כל השירה מונוטונית, לכל המשוררים היה פרצוף אחד. אולם השירה בימינו היא מקהלה רבת צבעים ורבת אוקטבות. אין להכחיש בשום פנים, כי הפלא היותר גדול נעשה בפנה זו, במקצוע השירה העברית. אין צורך להיות ענותנים ביותר, שלא להכיר ברכוש הרב שהשיגה ספרותנו במקצוע זה, יכולים אנו להתחרות בזה עם הספרויות היותר עשירות באירופה. ועם כל זה שיש לנו מקהלה גדולה של משוררים, שכל אחד יש לו פרצוף שלו ונוסח שלו. לא יצאה שירתנו לרשות הרבים ולא נעשתה לקנין כל העם. כל תקופה הכניסה המון שירים ופזמונים שחיו בפי העם. הזמירות של שבת, הפיוטים והתפילות והתחינות, אף-על-פי שהם שירים דתיים, שר אותם העם תמיד ובכל עת, הם היו תמיד בפיו. אבל לא זכינו לכך, שהשירה החדשה שלנו תבלע בפי העם – זו הטרגדיה של ימינו. ועוד תעבורנה שנים רבות, עד שהשירה החדשה תתעכל בעם. רק כאן בא"י, במקום שבו הפכו את החיים לשירה, תהפך השירה לחיים. ומי יתן ונזכה בקרוב לשירת-העלילה, שירת האפוס שלנו, שהיא נובעת מן החיים.

חיים נחמן ביאליק
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של חיים נחמן ביאליק
יצירה בהפתעה
רקע

ד"ר שלמה רובין

מאת דוד פרישמן (מאמרים ומסות)

בקרַקוי, באותה העיר ההומיה כל היום מפּוליטיקה על-פי נוסח גליציה, ברחוב צנועה ועזובה, מת צנוע ועזוב מאדם, מלומד זקן יהודי, סופר גדול ופורה, חוקר צנוע ומצוּין במינו – הד"ר שלמה רובּין.

בן-תשעים היה במותו. תשעים שנה!… כעין פיק-עינים יאחז אותנו, כשֶׁנַּבּיט לאחור על חיים ארֻכּים כאלה. מין סֻלם של יעקב, אשר קצהו האחד מֻצב ארצה ואשר ראשו מגיע השמימה. מן הצד האחד הוא נראה לנו בספריו האחרונים כאחד ממנו, אשר מתוך זמננו אנו, ומן הצד השני, בראשיתו, הוא בן-דורם של זקנינו ושל אבות-זקנינו. אחד מן העמודים האחרונים היה של החורבה הנפלאה, אשר עמדה עוד לנגד עינֵינוּ מתוך התקופה של ההשכלה. פליט היה עוד – האחרון – מן המחנה הישן, „הגינירַל הנפּוֹליאוֹני ”האחרון, שעוד נשאר בקרבנו. ועתה גם הוא עוד איננו. הלבֵנה האחרונה של הבנין הישן נפלה…

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.