לוגו
יצחק מאיר בילדותו
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

(מחיי היהודים בפולין).

ספור.

 

ספר ראשון    🔗

א.    🔗

– איני רוצה!… אוי, אוי, אוי!… איני רו-צה!

מיום אשר החל להבין מעט בלשון, היו הוריו תמיד מיָראים אותו על כל פסיעה, דבור ותנועה, אשר לא ישרו בעיניהם, כי אם לא ישמע בקולם ולא ייטיב את דרכו, ומסרוהו אל ה“חדר”, שבו צפויים לו עונשים נוראים מאת ה“רבי” הזועף תמיד והמכה את הילדים בלי כל חמלה; ועתה הנה נמשך בחזקה אל תוך המפלצת הזאת ועין בעין הוא רואה את ה“רבי” הנורא, מצחו הקמוט, לחייו הצומקות ועצמותיהן הבולטות, עיניו הקטנות והאמוצות, חוטמו הדק והעקום, זקנו הצהוב והחד בקצהו, מעילו שהוכסף מרב ימים, כפתו שעל ראשו, המעוכה, המזהמה והמכוסה נוצות דקות. ואותו השוט האיום בגדלו ובעביו וברצועותיו הרבות…

“רבי” שכמותו ושוט אשר כזה!… גם נגיעה קלה שלו תכאיב בודאי הרבה יתר מכל המכות של האב והאם!… הלא כן היו אומרים לו תמיד…

וגם ה“חדר” בעצמו, בפתחו הצר והנמוך, בחלונו היחיד והקטן, בספסלים הנמוכים והנשענים אל הכתלים המשוחים בשיד, בבגדים התלויים על היתדות התקועות בקיר, בתנורו הגדול, החוצה את ה“חדר” לשנים, בשלחן הגבוה, אשר הוא הָעמד עתה לידו על הדום קטן ובילדים הרבים ההומים והרועשים – מה מוזר ומה איום הוא!… כמותו לא ראה עוד מעולם…

– איני רו-צה!… אוי, אוי, אוי… אי-ני רו-צה!… – הוא מתיפח ופורש את כפיו.

– שתוק, בני, שתוק! נער יפה אתה, יפה מאד! – מדבר אליו ה“רבי” רבות, בהחליקו בידו האחת את לחי הילד הרטובה מדמע ובאחזו בשוט בידו השנית.

זה השוט המפליא תמיד לעשות, המשתיק כרגע בכל ימי השנה את הצועקים והבוכים, המשביח את שאון השובבים והמכניע גם את גאון הבנים היחידים להוריהם – הנהו עתה ככלי אין חפץ בו בידי ה“רבי”, סר כחו הנפלא מעליו… מפאת ההרגל הנהו אוחז אותו בידו, אך להשתמש בו – חלילה לו!… הנה הילדים צועקים, משתובבים בפניו, בתוך ה“חדר” בעצמם בוכים ומיללים, מכים איש את רעהו, שורטים איש בפני אחיו, נושכים בשִניהם, עושים מעשים, אשר לא יַעָשו – ועל המלמד לחרוק שניו, לנשוך את שפתיו ולמשול ברוחו לבל יניף שוט, כי על כן ראשית ה“זמן” הוא ואין להקניט…

הוי, “ראשית הזמן”, “ראשית הזמן”!… בכל ימי השנה, איך שהוא, הוא… העבודה אמנם תמיד רבה וקשה מאד. אך ממנה הרי יש לו ולבני ביתו לחם, תפוחי אדמה ולפעמים גם נתח בשר… ברבורים, צלי וכל מה שיצר העשירים חומד – למה לו? די לו, שפרנסתו מצויה לו “על המזוזה” ואיננו צריך לכתת רגליו מכפר לכפר, לשאת על שכמו תמיד משא כבד ולהיות נע ונד בכל ששת ימי המעשה, כמו עשרים שנה לפנים…

עודנו זוכר היטב את כל התלאות, אשר עברו עליו אז אחרי חתונתו, בהיותו לרוכל… בקיץ אכלהו החורב ובחורף – הקרח, רגליו בצקו מרב לכתו, ויש אשר גם שכר של פרוטה לא ראה בכל עמלו במשך ימים אחדים. ומאז שמע לעצת אשתו ויאחז במעשה אביו ע“ה, ויהי למלמד, הנהו יושב בשלום בביתו ולא יירא לא קור ושרב ולא מטר ושלג ופרנסתו קבועה מ”זמן ל“זמן”.

אך זו “ראשית הזמן” הארורה!…

– רבי, הוא הכני!

– אוי, אוי, אוי! שמואל חטף את לחמי!

– הו! חיים נשך את חטמי!

– אוי! אבוי! אפרים בעט בי!

– הוי “רבי”! יצחק שרט בפני!

צעקות כאלה וכאלה הוא שומע רגע רגע ועליו להתאמץ בכל מאמצי כחו לבלי ענוש את הסוררים והשובבים, פן יקניטם והלשינו עליו לפני הוריהם, ומסרום אל המלמד דרדקי השני שבעיר.

ובאמת השוט דרוש הוא עתה הרבה יתר מבכל ימות השנה גם לתלמידים הישנים, אשר במשך ימי חדש ניסן, שבהם היו חפשים ועזובים לנפשם, סרה אימת ה“חדר” מעל פניהם, וגם לתלמידים החדשים, הבוכים ומיללים על בלי דבר, אשר לא הסכינו עוד לשבת כלואים בתוך ה“חדר” ואשר כל כך קשה להרגילם להתבונן אל האותיות, ללמדם להכיר את צורותיהן ולשנן את שמותיהן!…

– חדל, בני, חדל מבכות! – הוא מוסיף להתאמץ להשתיק את הילד העומד לפניו בדברים רכים.

ואולם פתאום צעקה חדשה נשמעה. ה“חדרה” בא חיים ה“עוזר”, אשר נשא תחת אצילות ידיו שני ילדים צורחים ומיללים בקול נורא ואחריו נמשכו כעשרה ילדים, מבני שלש ועד בני חמש, שש שנים, אשר עד מהרה התבוללו בתוך שלשים, ארבעים חבריהם, שכמוהם היו גם הם לבושים מעילים ארוכים, היורדים ומגיעים עד כפות רגליהם ומבינות לחצניהם נשקפו “טליתות קטנות” וציציות ומכנסי צמר גפן, ששוליהם היו תחובים בשוקי נעליהם הגבוהות והמגיעות עד הברכים ועל ראשיהם כובעים שטוחים עם מצחות בּולטות ממעל לפניהם.

– “שנה שחורה” על כל העיר הארורה הזאת! – קלל ה“עוזר” יהוא נער כבן ארבע עשרה שנה, אדמוני ובריא בשר, אשר עזות וערמה נשקפו מעיניו הקטנות והאמוצות ומתוי פניו הגסים.

הוא היה יליד עיר אחרת ותמיד היה מתפאר בעיר מולדתו וביושביה ומנהגיהם, ועוד יותר התגאה באביו, שהיה, לפי דבריו, “למדן” גדול, ולולא שנפטר, כי עתה היה גם הוא, חיים בנו, “למדן”. אך בהיותו יתום, עליו לבקש לו בעצמו מחיתו, ומאשר הוא מתביש להיות “עוזר” בעירו, לכן בא עירה שפיקוב, שבה אין איש מכיר אותו ויהי שם ל“עוזר”.

– בעירי, בחפליץ – קרא בהגיעו ובהתיזו מפיו את רוקו מבעד לשני טורי שניו, אשר לחץ זה לזה – האִמות בעצמן מביאות בפעם הראשונה את ילדיהן מעוטפים בטליתות אל ה“חדר”, והן מניחות סוּכריות על ה“אלף בית” ומחלקות לכל הילדים צמוקים ושקדים, – ופה גם אֵם אחת לא תביא בעצמה את ילדה אל ה“חדר”, ואך על ה“עוזר” למשוך את כל הילדים בחזקה ולשאת אותם בזרועותיו…

– ומה אתם רועשים? – קרא בקצף אל הילדים בפנותו כה וכה. – למקומותיכם! – הוסיף בחטפו מיד ה“רבי” את השוט ובהכותו על ימין ועל שמאל. כרגע קם השאון לדממה והילדים התכוצו וישבו להם במנוחה על הספסלים מבלי פצות פה.

– יד לפה! – הוסיף לקרא בקול מפקד צבאות חילים, וכרגע שמו כל התלמידים הישנים את שתי אצבעות ידיהם על פיהם, והוא עבר בגאון על פניהם, ומדי עברו למד גם את התלמידים החדשים לעשות כמעשה חבריהם.

– כה תשבו, דומם! – גזר עליהם.

ושמש האביב שלחה אל ה“חדר” דרך פנת החלון הקטן רצועה דקה של אורה, אשר הצהיבה עגול קטן בכותל ממעל לאחד הספסלים. וצפור אחת קטנה באה ותתיצב על חשוק אחת השמשות וכמו חפצה לקרא לילדים לצאת ולהתענג על האור והאויר, קשקשה בחרטומה על השמשה ותקרא:

– ציף ציף!

והילדים נשאו את עיניהם ואחדים מהם רמזו באצבעותיהם לחבריהם, אלה על רצועת האורה ואלה על החלון. אך ה“עוזר” בהגיעו בשוט אשר בידו אל עבר פניהם הזהיר אותם:

– שבו במנוחה ואם לא, “סופכם יהיה מר”!

– אל נא תתקצף יותר מדי! – הורהו ה“רבי”, אשר בדיעבד היו מעשים רצויים בעיניו.

– כן, כן! – ענה העוזר בעקשות פה – ה“רבי” הוא איש טוב! יודע אנכי!… אך יעשו להם “הנערים” מה שיעשו, יזחלו להם על ראש הרבי ואני אלך להביא “סחורה” חדשה, “תַּנָאים” חדשים! ואמנם בצאת ה“עוזר” גבר השאון מאד ויגדל מאשר בראשונה. התלמידים הישנים השתובבו, והחדשים בכו ויצעקו מרה, כמו קרע איש את עורם מעליהם, והקטן העומד לפני הרבי עודנו צועק: – אוי, אוי!… אי-ני רו-צה! והרבי ישב ופניו עגומים, בפני איש אובד עצות. אך פתאם התאושש, וישם את ידיו בכיס מכנסיו, ויוצא ממנו תכריך ניר קטן! זאת היתה הבחינה האחרונה למשוך אליו את לב התלמיד החדש. – הא לך וחדל מבכות! – התחנן אל הקטן בהוציאו מן התכריך סֻכריה אחת. – סכריה אדומה, יפה, יפהפיה ועליה אבעבועות… הרואה אתה? – אמר בקול רם באחזו את הסכריה בין האצבע והאגודל. הילד התאפק רגע ובעיניו המלאות דמע הביט אל הסכריה אך פתאם התפרצה מפיו עוד הפעם צעקה גדולה: – לאמא! לאמא!… איני רוצה!… – הא לך עוד אחת! – הוסיף הרבי להתחנן אליו – אחת ואחת… שתים… שתי סכּריות אני נותן לך!

ורצועת האורה של השמש התרחבה והיתה ליריעה של אורה מותחת באלכסון מראש החלון עד ראשי הילדים הרבים, שבתוך ה“חדר”, כאילו חפצה לכַנס את כלם ולהוציאם מתוך הדחק למרחב. ואולם הם לא הרגישו ולא ידעו, כי כולם נדחקו סביב לשלחן ובעיני קמאה הביטו אל חברם החדש, אשר הרבי איננו מכה אותו כשהוא בוכה, ולא עוד, אלא שגם סכריות הוא נותן לו, והוא, החבר החדש, איננו לוקח אותן ואיננו נוגע בהן והוא צועק בלי הרף. – לאמא! לאמא!… ירא אני!… אוי, אוי, אוי… ירא אני!…

– האותי תירא, שוטה? קרא אליו הרבי בצרמו באצבעותיו את לחיו בחבה עשויה – הלא סכריות אני נותן לך! שתי סכריות! ואם מעט לך ואוסיפה עוד אחת. – הרואה אתה? – הוסיף בפתחו עוד הפעם את תכריך הגיר – שתים ואחת – שלש! שלש סכּריות שלמות אני נותן לך, שלש! שתים אדומות ואחת כחולה!…

– ירא אני;אוי. אוי. אוי, ירא אני! – הוסיף הקטן להתיפח ולבכות אך בקול נמוך מאשר בראשונה – הרבי יכני בשוט… “צרור” יעשה לי! אוי, אוי, אוי, על סוס דוקר ירכיבני!… איני רוצה! איני רוצה!

– לא! את נער יפה כמוך לא אכה. הכו-תכה אך נערים מכוערים כנער הזה – אמר הרבי בשפת חלקות, בהכותו בשוט שבידו את אחד הילדים, לבוש קרעים, אשר עמד לידו ויבט בעיניים מפיקות תאוה אל הסכריות.

מראה המכה, אשר הכה המלמד את הילד ההוא הועיל יותר להניח את דעת הקטן הבוכה מכל דברי החלקות, אשר העתיר עליו, וכבר פשט את ידו לקחת את הסכּריות, אך ברגע ההיא נראתה פתאם בתוך ה“חדר” אשה קצרת קומה, אשר מטפחת גדולה היתה חבושה לראשה וסביב צוארה. זו היתה אשת המלמד, אשר כל ימיה בלתה אחרי התנור, ש“החצה” את ה“חדר” ורק לפעמים רחוקות מאד התערבה בעניני אשה.

– גולם! – צעקה בּאחזה בידה האחת סכין ובידה השניה תפוח אדמה קלוף למחצה – “גולם של חמר”! יחיד הוא לך, בנו של נטע!… אין לך תלמידים יותר!… כל היום תעסוק רק בו!… את כּל פרנסתך יספיק לך נטע!… בהמה, בהמה גסה.

המלמד הוריד את ראשו המופז מקרני אור השמש, אשר כבר חדרו אל ה“חדר” דרך כל החלון כלו ולא ענה על התוכחה דבר. הוא ידע, כי הצדק עם אשתו: התלמידים החדשים הולכים ורבים;חיים ה“עוזר” מביאם ומביאם בלי הרף, והוא מחויב ללמד כל אחד ואחד בפני עצמו, לדעת את שמות האותיות ולהכיר את צורותיהן, ואם גם אך רגעים אחדים ליום יאציל לכל אחד, גם אז לא יספיק לו היום, ואיככה זה ירשה לעצמו לבלות זמן רב כזה בתלמיד אחד?

– קח לך את הסכּריות! – החל לדבר קשות בקוצר רוח. אך באותו הרגע התחרט, וישנה את קולו, וישאל רכות: – ומה שמך? – יצחק מאיר – ענה הקטן בשימו פעם אחת אל פיו את כל שלש הסכּריות. – ובכן, יצחק מאיר, התבונן. וינח לפניו לוח גיר מגואל, שעליו היו נדפסות כל האותיות כסדרן בלי נקודות ואחריהן עוד הפעם כל האותיות כסדרן עם הנקודות.

– עתה ראה! – הוסיף בהורתו בכפיס עץ על האות הראשונה – ענף מונח באלכסון…

– ר' נפתלי! – נשמע פתאם קול תחנונים. המלמד נשא עיניו, אך עד מהרה השפילו ופניו העגומים קדרו;לפניו נצבה אשה צעירה ודלת בשר, אשר אחזה ביד נער אדמוני וטוב רואי.

– ר' נפתלי! – התחננה אליו האשה בלי שים לב אל אי הרצון, אשר נראה על פניו – ר' נפתלי קבל נא את בני זה… האומלל…אל חדרך.

– הם – נהם המלמד בלי שאת עליה עין;מבטי עיניה אשר נפגשו בראשונה עם מבטי עיניו, הפיקו תוגה כל כך נוראה, עד כי בלי משים ירא להביט עוד הפעם אל האשה פן יכמרו רחמיו עליה ולא יוכל להשיבה ריקם. אפס האשה הוסיפה להתחנן בקול בכי: – מה יזיק לך, ר' נפתלי, אם ילדי האומלל ידע להתפלל ככל היהודים?… במיטב כספי אשלם לך… ככל הגבירים… נפתלי נבוך רגע. בכל לבו היה חפץ לוַתּר על שכר הלמוד, שתשלם לו, אך לבל תשהה את בנה ב“חדר”ו. אפס בכי האשה ותחנוניה הרכו את לבו, ויאמר:

– ישאר פה.

– אך אל נא תכה אותו, ר' נפתלי! – הוסיפה האשה להתחנן, בראותה, כי תחנוניה הועילו לה – הוא מוכּה גם בלי שוט… נשמה כשרה שלי!

– הַ, הַ, הַ! – נשמה כשרה! הַ, הַ, הַ! – נשמע קול אשת המלמד מאחורי התנור.

– כן, כן! הוא נשמה נקיה ותמה!… נער טוב… הוא לא יהיה לכם פה למשא… כבר הוא בן שש שנים וגם צורת אלף איננו יודע… אומלל! – אמרה האשה כמדברת אל לבה מבלי שים לב ללעג אשת המלמד, ותצא ותעזוב את בנה שומם ועצוב, עומד ומסתכל בעינים קמות מלפניו ומאחריו.

– גולם! שוטה! סוס! חמור! – צעקה אשת המלמד אחרי צאת האשה. ואולם המלמד לא שם לב אל דבריה ויחל עוד הפעם ללמד את הילד העומד לפניו. – ענף מונח באלכסון, על קצהו האחד – הצפור עומדת, ובקצה השני – הצפור תלויה מאחוריו…

– אך ממזר חסר לו! – הוסיפה אשתו לצעק.

– זה הוא אלף! – הוסיף הוא להורות את הילד, כאלו לא שמע כלל את צעקת אשתו. אי שימת לבו לדבריה עוד לא השתיק אותה.

– שלחהו מהר וילך לו! – קראה בקול מצוה.

– ארורה! – לא התאפק עוד המלמד ויקם ממושבו ויתיצב נכחה.

– החוצפה מושלת בו! את רצונה הוא ממלא, ואשתו – אם אומרת דבר היא “ארורה”! והנער החדש, שבשבילו קמה כל המהומה ב“חדר” עמד משמים בתוך המון הילדים, אשר סבבוהו ויתבוננו בו בתמהון רב, ומעיניו הגדולות והאמוצות נזלו דמעות על לחייו האדומים. ובין כה וכה עזב גם יצחק מאיר הקטן את השלחן ואת הלוח, ויחל להתודע אל חבריו החדשים, אשר שאלוהו על דבר הסכריות, אם כבר אכל את כלן, או לא.

– אם תהיינה לך עוד סכּריות, תתן אחת מהן לי – אמר אליו אותו הנער, שהרבי הכה אותו בשוט ואמר עליו שהוא מכוער.

– לי תתן ולא לו – אמר אליו נער אחר.

– אני יתום! – קרא הנער הראשון בהעבירו את ידו על שכמו.

– אם אתה תתן לי סכריות, אתן אני לך גלוסקאות קטנות ויפות.

– הוא גנב! – קרא היתום בהדפו בחזקה את הנער, אשר התחרה בו. אז החלו שני הנערים להתקוטט ולהכות איש את רעהו, ומיד נקבצו סביבם ילדים רבים, אשר דחפו, ויקללו ויחרפו ויכו איש את אחיו. אך פתאם הזדעזעו כלם מקול הרבנית, אשר עמדה באמצע ה“חדר” ומשכה בחזקה אל עבר הדלת את הנער, אשר הביאה שמה האשה הצעירה צרחה בקול גדול: – “בעל עברה” זקן!… השליכהו מזה!… – בת רצען! רצענית! “ראש זפת”! – קרא המלמד במשכו את הנער אל עבר השלחן.

– בשביל ממזר שוה להתקוטט! – נסה חיים העוזר להשקיט את המחלוקת. – ילד יהודי הוא! – צעק המלמד בקצף – ואני מחויב ללמדו “עברי”!… ככל ילד אחר!… אך אשתו לעגה לו: – צדיק! בשביל החצופה הוא צדיק! – המלמד ראה, כי לא יוכל לאשתו, ויצו ל“עוזר” להוביל את הילדים לבתי אבותיהם לארוחת הצהרים. – שוב הנה בעוד שעה – אמר אל הנער הבוכה בהחליקו את לחייו – ה“רבנית” לא תקצוף עוד.

ב.    🔗

– אמא! אמא!

והוא מניח את ראשו על הברכים המכֻסות סנור לבן ומגלגלו הנה והנה וקורא בלי הרף: – אמא! אמא! ואותה האם, אשר לפנים היתה שנואה לו, על שהיתה תמיד צועקת וקוצפת עליו, היא עתה, כשעברו עליו אך שבועים ימים מיום שנכנס ל“חדר”, חביבה, נחמדה, טובה ויפה עד שאין לזוז ממנה כלל וּכלל…

לוּ יכול להתרפק עליה ככה בכל יום, לגלגל את ראשו על ברכיה ולהחליק את ידה הרכה!… אך זה ה“עוזר” הרע… בכל בקר ובקר הוא בא ומעיר אותו משנתו, כשאמא היא כבר בחנות, ורוחצו ומלבישו ואומר אתו “ברכה” ומזהירו לבל ילך אל החנות, פן יפריע את אמא ממעשיה, ואחרי אכלו את העגיל ושתותו את הקאפה, שהמשרתת נותנת לו, בא ה“עוזר” שנית ומובילו החדרה ושם ישב כל היום… גם ארוחת הצהרים מביאה לו המשרתת שמה… כל היום אסור לו לשוב הביתה ולראות את אמא… וכשהוא שב בערב הביתה, אמא עודנה בחנות והמשרתת נותנת לו ארוחת הערב, ופושטת ממנו את בגדיו, ומשכיבה אותו במטה ומצוה אותו לישון…

– אמא יפה! אמא טובה!…

והאם הסירה רגע את עיניה מן ה“סדור” אשר לפניה, ובצחוק קל על שפתיה, בלי אומר ודברים, הביטה בחבה רבה אל הקטן, אשר הפך את פניו למול פניה ומבטי עיניו השחורות והנוצצות נפגשו עם מבטי עיניה, אשר הביעו חבה עזה.

– הניחה, חביבי, לרגעים אחדים את אמא – אמרה אחרי כן בהחליקה את לחייו, אשר אודם קל נשקף מתחת לעורו – אמא מתפללת עתה “מנחה” ועד כלותה להתפלל, שחק מעט. אך הוא לא מהר להשתמש ברשות, שנתנה לו אמא הפעם לשחק, כי המשחק לא חדש הוא לו… ב“חדר” הוא משחק עם חבריו תמיד, כי אך פעם אחת ביום קורא לו הרבי, או ה“עוזר”, ומלמדו “אלף בית” רגעים אחדים, ואחרי כן הוא חפשי ויכול להשתעשע. אמנם לרגעים קורא הרבי, או “עוזר”ו: “יד לפה”! ועל כל הילדים לשים יד לפה ולשתוק, אך עד מהרה הם שבים לשעשועיהם ולמשחקיהם… וכשקצה נפשם לשבת בתוך ה“חדר”, הם אומרים לרבי, כּי צריכים הם לצאת והרבי נותן להם רשות לצאת ויצחק, הנער הגדול, שכלם קוראים לו “כידור”, משחק שם עם הנערים הקטנים ב“רוכב ומנהיג”… אך לעמוד כך על יד אמא ולהסתכּל בפניה, טוב מכל המשחקים והשעשועים…

– לא אניחך, אמא, אמא! – קרא בהוסיפו להתרפק עליה. – הרם, ילדי היקר, את ראשך – קראה אליו בנעימות בהחליקה עוד הפעם את לחייו – אמא צריכה לעמוד ולהתפלל “שמונה עשרה”. – לא, לא! – התחנן אליה בחבקו אותה בזרועותיו הקטנות – שבי, כך, כך!… – אך מה זה היה לך היום, כי תשב כל היום בבית? – השתוממה אמו – צא מעט החוצה. פני הילד חורו בשמעו, כי אמא מצוה אותו לצאת מן הבית… אמנם בכל שבת ושבת אחרי סעודת שחרית לא יכלו אבותיו לעצרו בביתם, כי אז היה רץ מבית לבית, מ“דוד” אל “דוד”, ובכל מקום באו שוחחו אתו, נשקוהו, חבקוהו וישחקו על “חכמותיו”.

– יצחק מאיר, מה שם אביך? – שאלהו “דוד” אחד. – נטע. – ומה עוד? – שוטה. – הַ, הַ, הַ! ומה שם אמך? – דבורה. – ומה עוד? – אשת חיל. – הַ, הַ, הַ! ומאין אתה יודע כל זאת? – מאין אני יודע? גולם! “חתיכת בשר עם שתי עינים”! כשאבא מאחר לשבת ב“שטיבּל”, אמא קוצפת עליו וצועקת: “שוטה”! ואבא צועק: “אשת חיל!” וה“דוד” שחק בכל פה, ויתן לו מלא חפנים קטניות שלוקות.

– שבת טובה! – אמר ל“דוד” אחר בבואו אליו – הוי, מת שלמה! – איזה שלמה? – שאל ה“דוד” ברעדה. – זה שיורק על החומה. ולמרמה התמימה הזאת שחקו ה“דוד” וה“דודה” ובניהם ובנותיהם, ויעניקו לו מכל הבא בידם. עוד “דוד” אחד נתן לו אגוזים וכשפצח אחד מהם, ויחל ללעס את גרעינו, וירא, כי מר הוא, ויאמר בשחוק: – תהי שנתך מתוקה כאגוז הזה. – אולי תחפוץ “תאנים”? שאלהו ה“דוד”. – “תאנים” אתן אני לך, שתי “תאנים”! – מהר הקטן לעשות בשימו את שני אגודליו בין האמות והאצבעות ובהושיטו אותן למול פני ה“דוד”. “חכמות” כאלה וכאלה היו שגורות על פיו והן חבבו אותו בעיני כל מכיריו, ותמיד, בכל השבתות, היה שב לבית הוריו בכיסים מלאים “כל טוב”, ואמו ראתה ותשמח, ותמצא לה שלומים מאנו לשמוע בקולה ולשבת בבית.

ואולם היום לא עזב את הבית, מלבד אשר בבקר הובילהו העוזר עם כל שאר חבריו אל בית הכנסת לענות “ברוך הוא וברוך שמו”, “אמן” ו“אמן יהא שמיה רבא” ו“קדושה”. ומעת שובו לא יצא עוד, ואחרי הסעודה שמע הפעם בקול הוריו, וישכב במטה עם אביו, ואף כי לא יכול לישון, ובכל עת שכבו על מטתו התהפך מצד אל צד, בכל זאת לא ערב את לבבו לקום מן המטה, עד אשר קם אביו, וילך אל “השטיבּל”, ואמו קמה גם היא, ותשב על יד החלון לקרא “פרק”, אז קם גם הוא, ויגש אליה, ויחל להתרפק עליה, ואז סר ממנו המורא הגדול, אשר דכאהו מיום אתמול.

ערב שבת היה אתמול, ומשעת הצהרים, אחרי אשר חתך ה“עוזר” את צפרניו, היה חפשי ולא היה אנוס לשוב אל ה“חדר” ולכן היה משחק בחצר עם ילדים רבים במשחקים שונים. וכשהדליקו נרות בבתים, נפרדו ממנו כל הילדים והוא לבדו נשאר על יד חלון ביתם. השמים היו אז שחרחורים-כחולים ועליהם היו נקודות בהירות ומזהירות, כנקודות שעל קופסת הבשמים של אבא… ואך מרחוק, בקצה השמים נראו תמונות שונות: עגלה גדולה ושחורה וסוס אש מושך אותה הרחק הרחק;על ידה – איש, כן, איש אמוץ ובודאי “רבי”, כי זקן חד היה לו ובידו היה שוט גדול ואדום, אך את הרבי ההוא לא ירא;גבוה היה ולא יכול לגעת בו. מרגע לרגע נראתה רצועה של אור מתגלגלת ומתפתלת ממקום למקום, ונעלמה… אלהים הוא… הוא יצא אז מן השמים לשוח… כן אמר “הנער הגדול” מרדכי וכן אמר גם יצחק, כי כשהאלהים יוצא מתוך השמים לשוח הוא רץ מהר ממקום למקום ומתחבא וזה הוא ברק… והוא, יצחק מאיר, עמד ויסתכל, ויסתכל, ויסתכל… אך פתאם הרעים באזניו קול, הוא אותו הקול שהוא שומע תמיד, בשעה שהם יוצאים מן ה“חדר” החוצה והם מאחרים לשוב… אז יוצא ה“עוזר” ומניף את השוט וצועק “אַראַן!” – החדר“ה”…

הוא פנה כה וכה, וירא כי אין איש… ואז נבהל מאד, וינס הביתה… הקול היה כל כך נורא… ומאז ירא הוא לצאת יחידי… מוַתר הוא על כל “פירות השבת” של ה“דודים”. לבל ישמע עוד הפעם אותו הקול הנורא. ואמו היתה שבעת רצון מאד בראותה, כי בנה איננו משתובב עוד ואיננו חפץ לעזוב את הבית, גם בשעה שהיא מצוָה אותו לצאת, ותסר מפניה את ה“סדור” ותחלק באהבה את לחייו. – כך, כך!… טוב, אמא! – הוא קורא בהרגישו את ידה הרכה על לחייו. – אוצרי הטוב! אוצרי היקר! – הוא קוראת בהתבוננה בחבה רבה בפניו העגולים, בעיניו השחורות, באוזניו הקטנות, אשר ה“פאות” הקצרות והפרועות מכסות כשלישית מהן ובמצחו הגדול והחלק.

– אוצרי, אוצרי! מה יפה ומה נעים אתה! תנאי תהיה, תנאי! – לא, לא! – מוחה הקטן בהוסיפו להתרפק עליה – לא אהיה תנאי, אינני רוצה להיות תנאי! – כן, כן! – היא משיבה בבטחה בהחליקה את מצחו – כן, שוטה קטן! מצח גדול ושטוח לך… תנאי, רבי תהיה! – רבי, ולא תנאי! – עונה גם הקטן בבטחה – רבי אהיה!… אקנה לי שוט גדול, שוט של שמונה רצועות… וגם קשרים אעשה לו… בקצה כל רצועה אעשה קשר… ומה מאד יכאיב! אוי, אוי! יכאב מאד אם אכה בשוט כזה!… עד שפך דם אכה את כל הנערים!… את עורם אקרע מעליהם!… לשמע הדברים האלה נאנחה אמו מאד. גם כל המלמדים, כשהיו קטנים, התרפקו על אמותיהן וגם הן קוו, כי בניהן יהיו מאושרים: עשירים, או רבנים… כאשר יגדל בנה מעט אמנם תוכל לשדך אותו עם בת עשיר, אשר יתן לו נדן גדול… הלא בן אנשים מהוגנים הוא ובודאי יהיה גם הוא “בחור” הגון וטוב, כי הן זה אך בחדש אדר מלאו לו שלש שנים וזה אך שבוּעַיִם שהוא לומד ב“חדר” וכבר הוא יודע אותיות אחדות… אישה בחן אותו היום ואשר לא פלל מצא בו… ואם אך יחייהו אלהים, בודאי יקפצו עליו עשירים רבים… אך המעט הם האנשים, אשר היו עשירים ופתאם נהפך עליהם הגלגל… מי מלל לשמעון שכֵנה, כי יהיה אנוס למכור את ביתו שבשוק, אשר היה לו לנחלה מאבותיו ואבות אבותיו – לגרשון החיט, בן עניים מרודים, אשר לא נועזו גם לדרוך על מפתן הבית ההוא?

הוי, המכירה הזאת, המכירה הזאת! מי יודע מה תגרום לה?!… רחל אשת החיט חפצה להיות בעלת בית בשוק ולהקרא בשם “סוחרת”… וכשהיא מכוננת לה חנות, איננה יכולה למלא אותה “השנה השחורה” יודעת במה, אך החנות היא דוקא “מכל המינים” כחנותה, למען גזל את לחמה… ורחל היא “בעלת דבר” רעה מאד… היא איננה צריכה להתפרנס מן החנות… בעלה מוצא מחיתו ומחית ביתו באומנותו ואיננו מוצא כסף רב, על נסיעות לרבי, על “שטיבל” ועל חסידים והיא יכולה אפוא להתחרות, למכור את סחורתה גם בלי רֶוח… בעלה איננו נוסע לכל רבי ובכל זאת…

הלך רעיונותיה נפסק פתאם על ידי קול צפצוף בתה הקטנה לאה, אשר הובלה החדרה ביד המשרתת, ששהתה אתה בחוץ. אִ-מָא! אִ-מָא! – צפצפה לאה, הילדה כבת שנה וחצי, ברוצה מהר אל אמה. אז מהר יצחק מאיר לקום מעל ברכי אמו, וירץ מהר מהר אל הכּירים, ויקח כפיס עץ, וישב ויאחז ביד אחותו הקטנה. – מוקצה! מוקצה! – יסרתהו אמו בראותה את הכפיס בידו. אך הוא לא שמע את מוסרה, ויקח ספר מעל השלחן, ויניחהו על הכסא, ובהורותו בכפיס על אחת האותיות קרא: – מקל וכיס כסף בתחתיתו – דימל (גימל).

המשחק הזה של הקטן עורר בלבה אמונה, כי אמנם עתידות חזה לו באמרו, כי יהיה מלמד, ובעיני דמיונה נצב לפניה בגדלו לבוש מלבושי עוני ורץ מבית לבית ומתחנן לפני האבות והאמות, כי ימסרו את ילדיהן ל“חדר”ו.

– כתרי! אוצרי! – קראה בתפשה בו ובהרכינה את ראשו על ברכיה ברחמים רבים. ואולם המשחק ברבי ותלמיד שעשע את הקטן מאד ולא חפץ להרפות ממנו. – ראש סוס! קרא אל אחותו הקטנה אחרי התחמקו מידי אמו – ראש קטן על רגל עקומה – זין!

מעיני דבורה נזלו דמעות. רק המשחק הזה טוב בעיניו!… האמנם?… ואולם לא! לא, לא, לא!… היא ואישה יגדלו אותו לתורה ולחפה ולעושר!… היא תתפלל, תרבה להתפלל… ואולם מה אומללה היא!… גם להתפלל אין לה פנאי… בבקר עליה להשכים קום וללכת מיד אל החנות… אישה הוא איש… עליו ללמד מעט בבוקר, לטבול את עצמו במקוה ולהתפלל בצבור, והיא אך אשה היא… אך בכל זאת… בעת הדלקת הנרות, בשבתות ובימים הנוראים… פתאם זכרה, כי עוד לא התפללה “שמונה עשרה”, ותקם ממושבה ותאמר לגמור את התפלה.

– גג על מוט ארוך! – צרח הקטן – גג על מוט ארוך – שלַכְטה טָף (כף ארוכה)! – כלב שבכלבים! – הוסיף לצרוח בחקותו את קול מלמדו ותנועותיו, כאשר ראה, כי אחותו איננה מביטה אל הספר – כלב שבכלבים, התבונני! וכאשר הקטנה הוסיפה לפטפט בלי פּנות אל הספר, אשר לפניה, הכה אותה לחי. והקטנה הרימה קול בוכים, ותרץ אל אמה, ותמשך בשמלתה. אך יצחק מאיר רץ אחריה ויאחז בה, ויתאמץ להשיבה אל הכסא. אמו רמזה לו בידה, כי ירף מאחותו, אך הוא היה כלא שומע את צעקות אחותו וכלא רואה את רמזי אמו. אומללה! היא אמרה לשפוך הפעם את לבבה לפני ה', להתפלל בכל נפשה, עד שתהיה תפלתה בוקעת רקיעים, והנה זה הילד, אשר בעדו תאמר להתפלל, מבלבל אותה והיא אנוסה להפסיק עתה את תפלתה…

– ראש חמור! – צעק יצחק מאיר בהוסיפו לחקות את קול מלמדו ובמשכו אחריו את אחותו. לא, צדיקי! – קראה אמו בתפשה בו ובנשקה לו, אחרי הניחה את ה“סדור” מידה – לא, לא תהיה רבי!… כשתהיה בבית הכנסת והילדים לא יבלבלוה תתפלל בלב שלם, בימי מיתת אבותיה תשטתח על קבריהם… לא תתן דמי להם… הם עזבוהו בימי עלומיה, למצער יתפללו עליה ועל בנה… גם אישה בודאי יתפלל וגם הרבי, שאליו אישה נוסע פעמים אחדות בשנה יתפלל… ולכל התפלות האלה בודאי יעתר ה'…

– אם לא רבי, אהיה “עוזר”! – אמר הקטן. – את כל הסכריות והתופינים והביצים של כל הילדים אוכל! – הוסיף ויָשב להתרפק על אמו, בראותו, כי איננה מכה אותו ואיננה גוערת בו על הכותו את אחותו. פני דבורה קדרו שנית. כמעט הסירה מקרבה דאגה אחת והנה דאגה אחרת. לבל יצער אותה בנה הקטן בהשתובבותו בחנות, צותה על ה“עוזר” להחזיקו ב“חדר” כל היום, והיא שולחת לו שמה עגילים, ביצים, תופינים וסוּכּריות, ותהי בטוחה, כי שם, בין הילדים, יאכל יותר מאשר אכל בבית ופתאם והנה היא שומעת, כי את הכל יאכל ה“עוזר”! לא די לו ב“מעות חודש” ובמאכל יום אחד לשבוע, שהיא נותנת לו, אך גם כל מה שהיא נותנת לבנה, הוא אוכל ובנה ירעב תמיד!… לא! לא תהיה כזאת!… היא תחקור את הדבר…

– האם גם את התופינים וכל מה שאני שולחת בעבורך יאכל ה“עוזר”? – שאלה את הקטן. הילד קפץ את פיו, ויסתכל בעיניה ולא ענה דבר;אך אחרי אשר הרבתה לפצר בו ענה:

– אסור לספר מכל מה שב“חדר”, ואם לא – מכה ה“רבי” וגם ה“עוזר” מכה, ולנער המספר קוראים כל הנערים “מגיד שמועה”! – בחור מן ה“חדר”! – נשמע פתאם קול אביו, אשר שב אז מה“שטיבּל” אחרי תפלת המנחה – חרפה! חרפה! בחור מן ה“חדר” מתרפק על האם;בושה! חרפה!…

ג.    🔗

– בחור, איך קוראים “חולם חוטם”? הקטן נתן את עיניו השחורות בשואל;השתומם על השאלה המוזרה הזאת.

– אם תשאלהו, שאל כהוגן והוא יענה כהוגן – אמר אביו בתרעומת אל השואל.

– כהוגן! – לגלג עליו אותו הצעיר – “אדם – גבר, בר-אַוזא – התנועע!”

– כן, כן! – קרא נטע בכעס עצור ובגאוה גלויה – הוא איננו כשאר הילדים, הוא כבר “בר דעת”. – אם כבר הוא בּר-דעת, יהיה בודאי לאפיקורס… פני נטע קדרו מכעס ועיניו ירו מבטי זעם אל הדובר בו. זה כמה השתוקק להביא אתו את בנו אל ה“שטיבל” לתפלת המנחה, למען התפאר בו לפני חבריו בין מנחה למעריב, כשכל הנאספים ב“שטיבל” משוחחים בדברים של מה בכך, ולא עלתה בידו, כי תמיד, כשהוא הולך אל ה“שטיבל”, עוד יושב יצחק מאיר ב“חדר”. אך היום, בערב הראשון של חנכּה, כשיצחק מאיר לא שב אחרי הצהרים ה“חדר”ה, יכול להביאו שמה, והנה מיד אחר תפלת המנחה נגש אליו ראשונה זה מרדכי בן הרב מפילחוב, אשר גם בנו לומד ב“חדר”ו של נפתלי ואיננו מצטיין בכשרונו ובכח זכרונו כיצחק מאיר, והוא תחת הללו את יצחק מאיר, הנהו מתאַמץ להרעימו ולהשפילו…

– אל תדאג, גדול יהיה בישראל, אי"ה! – אמר אליו נטע, ויאחז ביד בנו, ויפן בחמה אל מקום אחר, ששם ישבו אחדים מזקני החסידים ויקטרו את מקטרותיהם.

– הראיתם את “בחורי” זה? – אמר אליהם בהורותו עליו באצבעו. ויחל להלל לפניהם את גדל כשרונו: בשלשה חדשים למד לדעת את כל האותיות… מעולם לא נתחלפו לו בית בכף וגימל בגון, ולא רק בלוח של ה“אלף בית”, אבל גם בכל ספר וספר וגם את האותיות הקטנות שבקטנות הכיר… את הנקודות למד לדעת ביום אחד, כי בו ביום, שהחל ללמד אותן, שנן בערב לאחותו הקטנה בעל פה: פטיש הוא טמץ (קמץ), נקודה אחת תחת האות – חיריט (חיריק), שתי נקודות ברוחב – צֵירֵה, שתי נקודות באורך – סַוַא (שוָא)… בחדש אלול החל ללמד “חצי טרֵף” (צרוף האותיות עם הנקודות) והיום החל ללמד “טרֵף שלם” (צרוף האותיות עם הנקודות למלים). ובכן אחרי עבור רק “זמן” אחד ושבועות אחדים מיום שנכנס ל“חדר”, כבר הוא לומד “טרֵף שלם”!… רוב בני גילו אֵינם יודעים עוד גם “אלף בית”. גם בן מרדכי, המתגאה באביו הרב עוד לא הגיע גם ל“קמץ אלף”, והוא, יצחק מאיר, כבר לומד “טרֵף שלם”!…

– בחנהו נא. שמואל, וראית והשתוממת! – התחנן אל אחד הזקנים. הזקן נעתר לו, ויקח מאת השמש את “סדור”ו, ויניחהו לפני הילד.

– “חיריט”-יוד – החל הקטן לקרא במהירות ובגאוה – “חיריט”-יוד – יִ, “סֵוֵא-דימל” – דֵ, יִדֵ, פתח דלת – דַ, יִדֵדַ, דַ-למד – דַל, יִדֵדַל.

– יִגְדַל! – תקן אביו.

– כן, כן! – נזכר הקטן – הרבי אמר לי היום, כי באמצע המלה, אין מבטאים את ה" סַוַא"…

– “סֵוֵא-ויו” – החל לקרא הלאה במלה, שהורה לו שמואל – “סֵוֵא-ויו” – וֵ, חיריט-יוד – יִ, וֵיִ,

“סֵוֵא-סין” – סֵ זֵיִסְ…

– הראיתם? – התפאר אביו – אומרים לו פעם אחת והוא יודע… עתה איננו קוֹרא עוד “וֵיִשֵתּבּח, אך וֵיִשְתֹּבּח!… “ראש טוב” לו, ראש “עלוי” ולו עשה נפתלי את מלאכתן באמונה, כי עתה כבר למד “חומש”!… לשמע השם “חומש” התנוצצו עיני הקטן ועל שפתיו רחף צחוק קל. מה טוב יהיה כאשר יחל ללמד “חומש”!… אז יחשב ככל “הנערים הגדולים”, אף כי קטן הוא מהם מאד. בערב ישאר אתם ב”חדר" וכאשר כבר יהיה חשך בחוץ ישוב עם כל החברים ה“גדולים” יחדו הביתה ויזמר בחוץ בקול גדול כמהם. בבקר ילך אל ה“חדר” לבדו, ה“עוזר” לא יובילהו עוד אז ה“חדר”ה עם כל “הנערים הקטנים” יחדו… ואחרי אכלו ארוחת הצהרים בביתו, ישוב ה“חדר”ה ובידו פנס שבתוכו נר… בעברו בשוק תביטנה אליו כל הנשים העומדות ליד פתחי חניותיהן והשתוממו עליו.

– הקטן הזה כבר לומד “חומש” וגם בערב הוא לומד ב“חדר”! – ואבא כמה יחבבהו אז!… מיום אשר החל ללמד “קמץ אלף”, החל גם אבא לאהוב אותו כאמא, והוא נותן לו בכל יום אגורה לקנות לו פירות, מלבד הסוכּריות שאמא נותנת לו, ואֵיננו מתרעם עוד, כמו לפנים, על אמא, אשר חדלה משלוח לו את ארוחת הצהרים אל ה“חדר” ותצו ל“עוזר”, כי יביאהו הביתה בצהרים. ואם עוד ילמד “חומש”, בודאי יתן לו אביו שתי אגורות בכל יום!…

– בחור טוב, אמנם בחור טוב! – אמר אליו שמואל בצרמו את לחיו – ואם תבא אלי ביום השבת, אבחנך עוד הפעם ואתן לך “פירות שבת”. הקטן הרים אליו את עיניו ולא ענהו דבר. זה כמה איננו הולך ביום השבת רק אל ה“דוד” שמעון;מוַתּר הוא על כל “פירות השבת” שלהם, למען אשר יוכל להשתעשע שם עם מרים… היא כל כך יפה!… לכל ילדה, וגם ללאה אחותו, אין שערות לבנות וארכות כשערות מרים… ומראה עיניה… בשעה שהוא מסתכל בהן הוא זוכר את מראה השמים אז בערב כששמע את הקול הנורא, “אַראַן!”… והחתול אשר שם – מה יפה הוא!… אך ה“דודה” חוה איננה נותנת לו להשתעשע בחתול… למרים מותר, ולו, באשר הוא נער – אסור… זכרונו יאבד ממנוּ… הוא רוצה אך להחליק את צוארו, למען אשר יקרא “מיאוּ” ולא יותר וגם זה אסור לו…

– התבא אל ביתי בשבת? – שאלהו שמואל.

– לא! – ענה הקטן בהחלט.

– מדוע?

פני הקטן אדמו ולא ענהו מאומה. המשחק, שהוא משחק עם מרים בכל ערב שבת ויום השבת אחרי הצהרים נעימים לו הרבה יותר מהתהלות והפירות, אשר שמואל יתן לו. עם מרים הוא משחק ב“מוכר וקונה” ב“רבי ותלמידו”, ב“חזן ומשורר”, וכאשר כבר תקצר נפשם במשחקם בבית, הם יוצאים החוצה. של יִלָוו אליהם עוד ילדים אחדים והם עודים “חתוּנה”. הוא הנהו החתן ומרים – הכלה. ילדים אחדים לוקחים ניר ועושים להם חצוצרות. אחרים לוקחים כפיסי עץ לכנוֹרות והם מנגנים ומובילים אותו ואת מרים אל החופה – מטפחת קשורה אל ארבעה כפיסי עץ… מה יפים הם כל המשחקים האלה!…

– מדוע אֵינך רוצה לבא אלי בשבת? שאלהו שמואל שנית. הקטן השתקע רגע במחשבותיו ואחרי כן ענה: – כאשר אלמד “חומש” אבא אליך בשבת. – כאשר ילמד “חומש” לא ישתעשע עוד עם מרים. “נערים גדולים” הלומדים “חומש” אינם משתעשעים עוד עם נערות… הוא אמנם ילך גם אז אל בית ה“דוד” שמעון בכל שבת ושבת, אך עם מרים לא ידבר וגם לא יסתכל בפניה… היא תעמוד מרחוק ותשמע בבחון אביה אותו, תתפלא עליו, כי הוא יודע את כל ה“חומש” כלו… ה“דודה” חוה תתן לו תפוחים רבים וגדולים והוא יקחם וימהר לצאת. אז יוכל ללכת גם אל שמואל…

– כאשר אלמד “חומש” אמלא את כל כיסי בגדיך “פירות שבת” – אמר שמואל בשחוק.

– תן לי עתה “מעות חנוכה”! – הרהיב הקטן לדבר בראותו, כי שמואל משוחח אתו כ“דוד”.

– שקץ! גער בו אביו ויחל להשיח את שמואל לענין אחר, והקטן עמד וישתומם על אביו ועל גערתו. הן הוא בעצמו הוסיף לי היום על אגורת יומו עוד אגורה אחת ל“מעות חנכּה”, אמו קנתה לו מאת ה“עוזר” “סביבון” לשחק בו, ומדוע לא יתן לו גם שמואל אשר בחנהו “מעות חנכּה”? עוד הקטן עומד ומשתאה והנה ב“שטיבל” נשמעה קול צעקה גדולה:

– השמש דולק! השמש דולק! הקטן נשא את עיניו, וירא, והנה השמש של ה“שטיבל” – נער כבן חמש עשרה שנה – עומד על יד נר של שעוה, מָדבּק אל הכּותל, ובידו נר שני, שהוא מתאמץ להדליקו, אך נערים רבים נקבצו סביבותיו וידחקוהו אל כל עבר, וימשכוהו בחצני בגדו, ויקראו בלי הרף:

– השמש דולק! השמש דולק! הילד השתומם מאד;נערים גדולים דוחקים יתום ומצערים אותו ואינם יראים כלל!… הוא זוכר, כי כאשר הודיע אביו לאמו עוד בימי החורף, כי השמש של ה“שטיבל” יאכל בביתם יום אחד בכל שבוע, התרעמה אמו באמרה, כי די לה, שהיא מאכילה את ה“עוזר” יום אחד בכל שבוע, ואך כאשר ספר לה אביו, כי השמש הוא יתום, לא סרבה עוד, ובכל יום שלישי בשבוע הוא שומע תמיד בהזהר אמו את המשרתת, כי תשמר על ארוחת ה“יתום המסכּן” לבל תצטנן…

– הנר שמדליקים בו נרות חנכּה – באר לו אביו בהעמידו אותו על הספסל – נקרא גם הוא “שמש”, כנער הזה, וכשקוראים: “השמש דולק”, כסבורים השומעים, שהשמש, הנער של ה“שטיבּל” דולק, ובאמת דולק הנר ולא הנער…

ואולם הקטן לא שמע את דברי אביו;לבו מר לו על “היתום המסכּן” המוּכּה והממושך והמעונה ומוחו היה מלא השתוממות על הנערים הנועזים לעשות כדבר הזה… על לבבו עלו מקרי היום ההוא ב“חדר”. יוסף היתום נגש אליו, ויאחז באחד כפתורי בגדו, ויקרעהו עם הארג. הוא צעק בקול גדול בדעתו, כי אמו תענוש אותו בראותה, כי בגדו קרוע אך גם ה“עוזר” וגם ה“רבי” לא שמעו את צעקתו, כי השאון גדל אז מאד ב“חדר”. ה“עוזר” לִמֵד “חומש” את ה“נערים הגדולים” ולפני ה“רבי” קראו תרגום ה“גדולים שבגדולים”. ובראותו כי אין שומע לצעקתו, ישב לו בפנה עצוב ומשמים, מתכוץ בבגדו וראשו בין כתפיו ומתיפח דומם. אך פתאֹם שמע, והנה יוסף קורא אל ה“נערים הקטנים”, אשר נאספו סביבותיו:

– הרואים אתם?

– אז ירדו באלכסון דרך החלון פסים צהובים וארוכים אל תוך ה“חדר”, ויצהיבו את פדחת הרבי ואת מרפקו וגם שטח מו הקרקע.

– הרואים אתם איך הם עולים ויורדים, יורדים ועולים? – הוסיף היתום לשאל. אז נגש גם הוא, וירא, והנה באמת בתוך הפסים רצים מהר רצה ושוב – מי ומה? – הוא לא ידע כלל מה אלה… אך היתום אמר, כי אלה הם מלאכי אלהים העולים השמימה, אל השמש, בעד שמשות החלונות, ושם הם מספרים לאלהים את כל מעשי הילדים… כיון שהם רואים, מיד הם עולים ומספרים, ומיד הם שבים ויורדים לראות עוד ולספר עוד ואלהים שומע ומעניש…

הוא, יצחק מאיר, כבר שמע את שמע האלהים וגם ידע כי הוא שוכן גבוהה, גבוהה, שם בשמים ומעניש את מי שהוא רוצה… מיום החלו לדבּר לא נתנה לו אמו לאכול בבוקר, עד אשר אמר אחריה “מודה אני” ו“המוציא”, ואם באמצע עצר בדברו ובהיותו רעב החל ללעס את העגיל שבידו, אז אִימה עליו אמו, כי אלהים יענשהו… והעונש הוא בודאי נורא מאד, אך מה הוא?

– בעולם הבא – באר היתום לקטנים ממנו – מכים ומכים, אוי, מכים את החוטאים!… מכים באכזריות, בלי כל רחמנות! בשוטי אש!… שוטי האש היו בודאי כאותו השוט, שראה אז לפנות ערב בשמים, והאיש, שנדמה לו כרבּי, הוא בודאי אלהים והוא מכה בשוט שבידו… האלהים מעניש כרבי ובודאי גם מראהו הוא כמראה רבי, אלא שהוא של אש וגם שוטו הוא של אש…

– כשנער ישן עם אמו – הוסיף היתום לבאר – כשאינו נוטל את ידיו ואינו משפשפן בעת הצורך, כשהוא מסתכל במה שאסור להסתכּל… כשאינו אומר “ברכה” וכשאינו מברך “המוציא” ו“בורא נפשות”, הם מספרים לאלהים ואלהים מעניש… וכשמכים יתום, אז עושים לו עַוְלה, מיד הם, המלאכים, עולים לשמים ומספרים לאבי היתום, או לאמו, והם באים בלילה וחונקים את המכה, או העושה את העולה, אם היתום אינו מוחל לו… אז נתנו כל הילדים ליתום את לחמם, עגיליהם וסוכּריותיהם והוא, יצחק מאיר, החליט לבלתי יתאונן לפני הרבי על היתום, ולבל יספר לאמו, כי יוסף קרע את בגדו, אף אם תרבה להכות אותו, כי הלא טוב לו להיות מוכּה בידי אמו מלהחנק בלילה…

– וכשיבא המשיח, יקומו כל המתים מקבריהם וגם אבי… היתום לא כלה את דבריו, כי מרחוק נשמע קול הרבי, אשר קרא בזעף:

– אסון יוכל להביא עלי!… “דבתם” הוא מתרגם “זייער גָבִּיאָרט”!… אך פסוקים אחדים תרגמתי לו!… על כל מלה ומלה חזרתי מאה פעמים, גם “חומש” עם “טַייטש” נתתי בידו…

– כן, כן! – צעק ה“עוזר” לעֻמתו – הרבי בעצמו תרגם לי “דבתם” – “זייער גָבִּיאָרט” ועתה הוא קוצף עלי!… אז חטף הרבי את השוט ויך בנצב על שכם ה“עוזר”, ויקרא בקצף:

– הילדים יבחנו בשבת ויתרגמו “דבתם” – “גָבִּיאָרט” – ואיך אשא פני?… אך אז התמרמר ה“עוזר” מאד, ויחרף את הרבי, ויקרא לו: “עם הארץ”, בור, חם, והרבי הוסיף להכותו בנצב של השוט, אשר בידו.

– קוּקוּריקוּ! – קרא אז היתום בקול כקול התרנגול – ה“עוזר” המַכּה – מוּכּה! קוּקוּריקוּ! אז מהר הרבי להסוב מעל ה“עוזר”, וירץ אל היתום ויכּהו ברצועות של השוט.

– הרבי עובר עברות! – קרא היתום בשחוק בהושיטו את אצבעו למול הרבי – שתי עברות עובר הרבי!… הוא מכה שני יתומים!… גם ה“עוזר” יתום!… לשמע הדברים האלה מהר הרבי להרפות מן היתום, ויגש אל השלחן, ויאמר אל ה“עוזר” בנחת:

– חמד כאשר למדתּיך אני: “ויבא” – אוּן האָט געבּראַכט “יוסף” – יוסף, “את” – אין, “דבתם” – זֵיער מַרמלָנְק, כּן “דבתם” מתרגמים מַרְמְלָנְק ולא גָבּיאָרט!… זכור!…

– עתה איננו מכה עוד! – התפאר היתום – ירא הוא להכות יתום!…

והשאון ב“שטיבל” הלך הלוך וגדל. אל הנערים אשר התהוללו נלוו אחרי כן גם הגדולים, אשר השליכו מרחוק על ראש השמש מפות בד מזוהמות וגזרי עץ עגוּלים וקצרים, אשר שמשו ב“שטיבל” למנורות, וגם כובעים, אשר חטפו איש מעל ראש רעהו…

מה רע הוא ה“שטיבל” ומה רעים הם “היהודים” שבו!… בבית הכנסת עומד לו איש איש על מקומו, ליד עמודו במנוחה, החזן מתפלל בקול גדול ובנעימה, ופה ב“שטיבל”, כלם רצים בעת התפלה רצוא ושוב והחזן מנהם במהירות את התפלה ואחרי כן הם מכים יתום!… מדוע אביו מתפלל ב“שטיבל” ולא בבית הכנסת?… אך פתאם שֻׁנוּ פני הקטן וכל אבריו רעדו מפחד. הוא ראה, כי גם אביו לקח גזר עץ, וישליכהו על ראש השמש… אביו של השמש, המת, בודאי יבוא ויחנק את אבא בלילה!… ובתוך קול צעקת המתהוללים התבולל קול בכי מר של יצחק מאיר הקטן.

ד.    🔗

“דודים” ו“דודות” וגם “יהודים” רבים מה“שטיבל” נקבצו;ה“דודות” – אלה עומדות ואלה יושבות בפנה ומשוחחות בקול רם ואינן שמות לב אל הלעג, שהן מעוררות במדברותיהן בין הגברים, היושבים ליד השלחן מסביב על כסאות וספסלים, כלם לבושים בגדי אַטלס, חגוּרים חגורות שזורות ושחורות במתניהם וכובעי קטיפה, או שטרימלים חבושים בראשיהם.

בראש השלחן יושב נטע בעל הבית. פניו מפיקים גאוה וידיו תחובות בגאון בחגורתו, אך מרגע לרגע הוא מוציא משם את ידו הימנית ומעבירה על זקנו הקצר, כאלו חפץ להאריכו ולהרחיבו, למען הוסיף לו הדרת אב… על ידו יושב נפתלי המלמד, שגם הוא לבוש בגדי אַטלס, אך קרוע מאד, ומבין הקרעים מציץ מוך לבן. בראשו חבוש כובעו של שבת, כובע הקטיפה שלו השטוח והמעוך, אשר קנה לו עוד ליום חתונתו. הוא יושב וראשו מט על חזהו ואך לרגעים הוא מרימו ומעיף את עיניו המפיקות דאגה ועצב פעם אל הגברים, פעם אל הנשים ופעם אל הילדים תלמידיו, כארבעים במספר, אשר ה“עוזר” הביאם הנה, למען פאר את שמחת חברם, והם עומדים צפופים בין הגברים והנשים ומחכים בכליון עינים לממתקים, אשר ינתנו להם…

– ילד אשר כזה – נשמע קול אשה אחת, אשר ענתה לרעותה, שהתפארה בתכשיטיה הרבים – ילד אשר כזה הוא תכשיט יפה הרבה יתר מכל תכשיטי כסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות שבעולם… אז פתחה גם דבורה את פיה ותחל לספר את דבר גדולתו של בנה. לפני הפסח מלאו לו ארבע שנים, בחדש אייר מלאת שנה אחת מיום שנכנס לחדר, ועתה, בשבת שלאחר שבועות הוא כבר מתחיל ללמד “חומש”!… עתה?… באמת יכול ללמד “חומש” עוד לפני ירחים אחדים… אז כבר קרא עברית כגדול, ואמנם אישה חפץ דוקא, כי יחל ללמד “חומש” עוד בחמשה עשר בשבט, וגם המלמד חפץ בזה. ומדוע לא? הילד יודע “עברי” והרבי שלו יודע, שהיא, דבורה, לא תקפח את שכרו, וככל הגבירים תשלם לו “שכר חומש”, ומדוע איפוא לא ירצה, שהילד ימהר להתחיל ללמד “חומש”?… אך היא התעקשה… היא יראה, פשוט, מפני “עין הרע”… אישה שחק לפחדה. הוא אמר, כי בתורה אין לירא מפני עין הרע, וגם ספר לה מעשה באביו זקנו של הרבי שיחיה, שכשהיה קטן יונק שדים היה מברך “שהכל” על השדים שינק, ובכל זאת לא שלטה בו עין הרע, ויגדל, וממנו יצא דור של צדיקים ו“יהודים טובים”, אשר העולם מתקיים אך על ידיהם… ואולם היא לא רצתה בשום אופן להסכים לו… האם הוא הרה? האם לו היו חבלי לידה? האם הוא היניק?… עתה הוא אב!… אל המובן הוא בא!… לא!… גם לה יש דעה… “יהודים טובים” יכולים להכריע את הכל, אם אך הם רוצים, ולא יהודים פשוטים… ועין הרע איננה משחק כלל… ולכן אחרה “התחלת החומש” עד היום. והיא בטוחה, כי אף אם היה מתחיל ללמד “חומש” בשנה הבאה, גם אז היה לגדול בישראל.

– בלי עין הרע! – כלתה, בירקה לפניה שלש פעמים ילד בעל מוח שכמותו!…

והילד “בעל המוח” עומד בראש חבריו וכל עצמותיו רוחפים מפחד. הוא אמנם יודע גם את הדרשה וגם את ה“חומש”… ואיך זה לא ידע? הוא, יצחק מאיר, היודע הכל, לא ידע עתה היטיב את הדרשה ואת ה“חומש”, אשר ידעם עוד זמן רב לפני למדו אותם, רק מן השמועה בלבד, אשר שמע בלמד אותם הרבי לאחרים!… הן גם “אקדמות” לא למד ובשבועות תרגם בעל פה “אקדמות” לפני אביו ואמו ולפני כל ב“דודים” וה“דודות” וגם עתה עודנו זוכר היטב: “אקדמות” – אַי אָר חהִיבּ אָן, “מלים” – צוּ רִיִדן, “ושריות” – אוּן חְבָּגִין, “שותא” – אַ שפּרָאך,

“רשותא” – אַדָרלובָּנִיש, “בברי” – מיט אַ דֶרְלוֹבֶּנִיש, “הרמן” – אַ דַרלויבּ, “אַולא” – צְנֶרְשְטְן

“בנקשותא” – מיט שַׁלָנְק, אך “שקילנא” לא חפץ לתרגם, כי פעם אחת תרגם לפני דוד אחד: “שקילנא” – ויִלאָד נֶהמָן ואז אמר לו הדוד: “מכה אֶתּן לך!”, ומאז, כאשר שאל אותו איש, מה הוא תרגום המלה “שקילנא”, הקדים הוא להשיב: “מכה אֶתּן לך!”…

– אוי, אוי! – נשמע פתאום קול ילד מר צורח. הנאספים קמו ממקומם, ויראו, והנה מלחי אחד הילדים זב דם והוא מפרפר בידיו וצועק מרה בקול גדול.

– הוא! הוא! יוסף שרט את לחיו! – צעקו ילדים רבים בחרדה, ויורו באצבעותיהם על היתום. פני יוסף חורו וגם מפיו התפרץ קול בכי. אך אז יצאה מבין הנשים אשה אחת צעירה, גבהת הקומה, רזה וחורת הפנים אשר שמלותיה שעליה היו מרקמה יקרה, אך עשויות לפי גזרה ישנה, ותאחז ביד הנער היתום ובקול תלונה קראה:

– בני האומלל! את אשר יוכיח אלהים, יוכיחו גם אנשים! בודאי נער אחר פצע את הילד ועליך, באשר יתום אתה, להיות “כּפּרתו”!…

ה“עוזר” מהר, ויקח את הילד הפצוע, וירחץ את פניו, והרבי קם ויזהר את הילדים לעמוד דומם, במנוחה. אך אזהרתו לא הועילה מאומה. רוח הילדים כבר קצרה מעמוד ומחכות, ובלי שים לב אל מבטי הזעם, אשר כונן אליהם הרבי, ואל כל דברי ה“עוזר”, אשר עמד על ידם, רקעו ברגליהם, ויחרפו ויקללו ויכו איש את אחיו. וגם הגברים אשר ישבו עד כה וישוחחו בדברי תורה ובחדשות, החלו להתאונן על בעל הבית, אשר יתנם לחכות בלי דעת למה ולמי…

– האם מחכה אתה לאליהו הנביא, שיבא וישמע את דרשת בנך ה“עלוי”? – שחק לו הזקן שמואל.

– הנני “מוחל לך במחילה גמורה” את הדרשה של בנך, אך את השכר הגש לנו! – קרא מרדכי בן הרב מפילחוב. מרדכי הרע הזה! הוא “מוחל את הדרשה” שלו!… מי יודע מה יעשה לו עתה? הן תמיד הוא בעוכריו… בראש חדש ניסן הביאהו אביו אל ה“שטיבל”, ויתפאר בו, כי הוא כבר יודע את “ארבע הקושיות” וכאשר החל אביו לשוחח עם ה“יהודים”, הטהו מרדכי הצדה, וילמדהו “ארבע קושיות” אחרות… מה מגוחכות היו!… הוא הגיד אותן לפני כל הילדים שב“חדר”, לפני מרים ולפני ה“דוד” שמעון וה“דודה” חוה, וכלם צחקו בשמעם אותן, אך הוא ידע, כי בעת הסדר צריך לשאול את אבא את ה“קושיות”, אשר למד ב“חדר”, אף כי מרדכי הסיתו אז לשאל את ה“קושיות” המגוחכות… ואולם בליל פסח תקפה עליו שנתו, ויפול על הארץ, ויישן בפנה, בעוד אשר אביו היה ב“שטיבל” ואך אל ה“קידוש” העירתהו אמא, ואחרי כן צווה עליו אביו לשאל את ה“קושיות”. אז מחא כף אל כף ויקרא:

– אבא, אשאלך “ארבע קושיות”! –

הכל כאשר הורהו הרבי… מה היה אחרי כן – איננו יודע, כי בעת כל הסדר הראשון ישן וגם את “ארבע הכוסות” לא שתה. אפס בּבֹאו אחרי החד אל ה“חדר” ולא אבה לתת ליוסף היתום אחת מסכּריותיו, אסף היתום נערים אחדים סביבותיו וכלם יחד שוררו עליו:

“יצחק מאיר, שעיר, תּ-פו-ח! יכנס בראשך הרו-ח! יצחק מאיר, שעיר, כאב, הרוח יכנס בך, בלב!”

אז כבר לא ירא לעשות רע ליתום, כי הן ראה בהשלך אביו גזר עץ על יתום ואביו המת של היתום לא בא בלילה לחנק אותו… ולמען הרעים את יוסף חלק אחדות מסכּריותיו לנערים אחרים והם שוררו את אותה השירה על היתום, אך תחת המלים “יצחק מאיר, שעיר”, שורר הוא והנערים אשר אתו: “יוסף כוסף”…

השירה הזאת והנקמה, אשר נקם ביוסף, נעמו לו מאד, ולכן הרים את קולו מאד מאד בשוררו וגם “המקהלה” שלו אשר היתה גדולה מן “המקהלה” של היתום, שוררה בקול רם מאד, עד כי קול יוסף וחבריו לא נשמע כלל. מה טוב היה לו אז!… הוא וחבריו עמדו, ויורו באצבעותיהם על יוסף, וישנו וישלשו את השירה: אך פתאֹם קפץ אליו ה“עוזר” ויכהו בשוט אשר בידו ויקרא אליו: – דום, יצחק מאיר “בעל הקושיות”! וכאשר שאלהו הרבי פשר דבר הכנוי הזה, ספר לו, כי בליל פסח הראשון, תחת שאלו את ה“קושיות” של “מה נשתנה”, שאל:

– אבא, מדוע אתה שוכב כמת ואוכל כחי?–

והוא, ה“עוזר”, אשר אכל בליל ראשון של פסח בביתם, שאל תחתיו את ה“קושיות”… ומאז קוראים לו כל הנערים שב“חדר” בשם “בעל הקושיות”. הרבי אמנם גער בהם פעמים רבות מאד, ויזהירם כי חלקם לעולם הבא יאבדו אם לא יחדלו מכנות שמות של גנאי לחבריהם, אך הם אינם משגיחים בו ועד היום קוראים לו כלם בשם “בעל הקושיות”, ומי יודע אם שמחה “המברך”, בברכו אותו אחרי דרשתו, לא יקראהו בפני כל היהודים והיהודיות בכנוי ההוא!…

– מרגליות כבר “יצאו מן המִדה” – נשמע מרחוק קול ה“דודה” חוה, אשר עמדה בין הנשים – ולכן לא שמתי היום את חרוזי מרגליותי על צוארי. הוא פנה כה וכה, וירא, והנה גם ה“דוד” שמעון יושב בין ה“יהודים”, בודאי חכו רק לו ול“דודה” ובודאי גם מרים באה… עתה אם יקרא אותו “המברך” בכנויו, תשמע גם מרים ואז…

– דבר! – קרא הרבי בקול מפקד צבא. והקטן, אשר פניו היו חורים כפני מת, דבר עברית ויתרגם כל אומר ואומר ז’רגונית.

– “צעיר אנכי לימים ואתם בעזרת השם זקנים וישישים”

– הַ, הַ, הַ! – הפסיקהו מרדכי בלעג – גם שער אחד לא צמח עוד בזקנו והוא קורא לי “זקן וישיש”! אחדים מן המסובים שחקו ואך נפתלי המלמד הביט אליו בעינים מפיקות תחנונים. והדורש הקטן, אשר כל אבריו רעדו מאימה, קרא הלאה:

– “לא נכון לנער קטן כמוני לדבר תורה לפני לומדים שכמותכם וּבְּאָמֶתְחַלְתִּי וִירָא” (ובאמת זחלתי ואירא)…

  • גם אנכי ירא, פן ייבש השכר בבקבוקים לפני כלותך את דרשתך! – הפסיקהו מרדכי עוד הפעם.

– אל תבלבל את הילד! – קרא אליו נטע בקצף

– “אך שיעורר” – לחש הרבי באזני הקטן, אשר עמד ברעדה ועיניו תעו כה וכה.

– “אך שיעורר – שנה אחריו הקטן – אך שיעורר השם את דעתי לדרוש. לא באתי לדרוש לכבודי, אלא לכבוד המקום ולכבוד אבי ואמי, דודי ודודותי ולכבוד כל המשפחה, שבאו לשמוע את דרשתי הנחמדה ועם רשות אבי מורי, הרך בשנים ואב בחכמה”…

קול נהי נשמע פתאם מתוך קהל הנשים, כי דברי הקטן האחרונים עוררו לבכי את האלמנה בילה, רעית דבורה בעלת הבית. – אבותיה היו לפנים עשירים, וכשמת עליה אביה, היתה אמה אנוסה להשיאה לזקן… עשיר היה וחשוך בנים… והיא ילדה לו אך בן אחד, הוא היתום יוסף… ואולם למן היום אשר נשאה לו, דבקו בו מחלות שונות וכל הונו הוצא לרופאים ולרפואות ול“סגולות” מאת “יהודים טובים”, אשר לא הועילו לו מאומה, ובראותו, כי קרב קצו, בקש מאת נפתלי, כי ימהר להחל ללמד את בנו “חומש”, למען אשר עוד יוכל לזכות ולשמוע את הדרשה מפי בנו, ואף כי היה זקן ונוטה למות, בכל זאת אמר עליו יוסף, ככל שאר הילדים" “הרך בחכמה והאב בשנים”…

לשמע קול בכי בילה, נתנו גם נשים אחרות בבכי קולן, ודבורה, אם הדורש, התיפחה, כהתיפח על אסון ותהיינה תאניה ואניה, עד כי הרבי נתן אות ל“מברך” והוא הרים את ראשו בגאוה ויקרא בקול גדול: – הסֶינה, נשים! והדורש מחא כף אל כף ויקרא:

– “מקשים בזה קושיא: והנשיא (והני נשיא) במאי זכין?” וירם את ידו הימנית, וינענע באצבעו ויוסף: – “ומתרצים כזה: דמָבְלֶן (דמובילין) את בּניהן (בניהון) לבי רב ללמוד תורה”…

לדברים האלה התפרצה אנחה כבדה מפי דבורה. היא אסורה אל החנות, ואף פעם אחת לא הובילה את בנה אל ה“חדר”… האם כל שכר לא יהיה לה בעד כל עמלה לגדלו ולחנכו?… אפס עצבונה מהר לחלוף ממנה בשמעה את קול בנה, אשר הפך את פניו למולה, ויקרא הלאה בקולו הדק: – היא אמי מורתי הצנועה, אשר אמנה אותי, ובזכות זה ישלם לה הקדוש ברוך הוא תגמולה בזה ובבא ואמרו כל הילדים: אמן!"

– אמן! – צעקו כל הילדים פה אחד.

– אז התיצב “המברך” קוממיות ויקרא בקול רם:

– “השם עמך! מי אתה, בני, ומה”…

– הוא איננו מכירו עוד! – לעד מרדכי.

– הסו! קרא “המברך” כמתקצף בפנותו אל המסבים, ואחרי כן הפך את פניו אל ה“דורש” ויוסף: – “ומה שם דתך ואמונתך?”

“עברי אנכי ואלהי השמים והארץ אנכי עובד ותורת משה היא דתי ואמונתי!” – קרא לעומתו יצחק מאיר, אשר נטפי זעה גדולים נטפו מפניו.

– “שש אנכי על אמרותיך כמוצא שלל רב!” – אמר אליו “המברך”, וישאלהו שאלות אחדות זו אחר זו: איפה קבל משה את התורה? כמה מצות יש בה? כמה ספרים יש בתורה ומה שמותיהם? כמה תורות יש? והוא השיב על ראשון – ראשון ועל אחרון – אחרון בלי הכשל. באחרונה הגיע השואל אל הציר אשר עליו סבבה כל הדרשה, וירם את קולו ויקרא:

– "ובאיזה ספר מספרי התורה התחלת ללמוד “חומש”?

– “ויקרא!” – ענה גם הדורש בקול רם.

– ומדוע לא התחלת ללמוד חומש בספר הראשון, ב“בראשית”?

– קושיא גדולה הקשה חברי הטוב – קרא יצחק מאיר בפנותו אל כל חבריו – ואתם, ילדים, התדעו מדוע מתחיל כל ילד ללמוד “ויקרא” ולא “בראשית”?

– לא! – ענו כל הילדים פה אחד.

– ואני – קרא ה“דורש” בעזות מלומדה – ואני יודע לתרץ את הקושיא הזאת בדרשה נחמדה, ולמען אשר תשמעוה, קבצתי את כלכם, חברי הטובים…

הקטן עצר פתאם בדברו ובעיניו נראו דמעות. הוא זכר, כי את הטוב שבחבריו, את יצחק, אשר כלם מכנים אותו בשם “כידור”, לא נתן הרבי ללכת עם שאר הילדים אל “סעודתו”, אף כי הוא בקש מאת הרבי וה“עוזר”, כי יקחוהו אתם. הוא הטוב מכל הנערים… הוא איננו מכה כל נער. כלם מחרפים ומכים אותו והוא איננו משיב מכה וחרפה אל מכהו וחורפהו… הוא משתעשע גם עם הקטנים ועושה להם מפסות ניר תבות, צפרים ואניות ומכפיסי עץ הוא בונה בתים… אותו, את יצחק מאיר, לא כנה מעולם בשם “בעל הקושיות” כשאר חבריו, ובכל זאת הרבי איננו נותן לו ללכת אל כל “סעודה” ואל כל יולדת לקרא “קריאת שמע”… כל הילדים הרעים והשובבים הולכים, גם יוסף היתום הולך וליצחק אסור ללכת!…

– “ואבי ואמי” – לחש הרבי באזנו, בראותו, כי נאלם פתאם.

– “ואבי ואמי” – שנה אחריו ה“דורש” בקול בכיה – הכינו סעודה טובה ויפה מרב תשוקתם לשמוע את דרשתי הנחמדה…

ו“הדורש” באר בשפה נלעגה, כי לפנים, כשבית המקדש היה קים, היה כל אבא מביא לאלהים קרבן תודה, בעת אשר הילד שלו התחיל ללמוד “חומש”, ועתה, כשאין לנו בית מקדש, מתחיל הילד ללמוד בספר “ויקרא”, שיש בו דיני קרבנות, למען אשר יהיה הלמוד מקובל ומרוצה לפני אלהים כקרבן.

– ובשם שזכיתי ללמוד “חומש” – סים את דרשתו – כן אזכה ללמוד גמרא, תוספות ומהרש"א עם כל המפרשים ואמרו כל הילדים: אמן!

– אמן! – צעקו עוד הפעם כל הילדים קול גדול.

– טוב דברת, חברי הטוב! – אמר אליו “המברך” – וכדאי אתה לברך אותך וברכתי בודאי תקוים. “בַּגרָב (בּייג אַראָבּ) דַן קָפּ” ואברכך. ו“הדורש” הטה את ראשו וה“מברך” שם עליו את כפיו ויקרא:

– “יתן לך השם את השנים של “מתושלח” (מתושלח), השיבה טובה של אברהם אבינו, החן של יוסף הצדיק, הענוה של משה רבנו, היופי של דוד, הגבורה של שמשון הגבור, העשירות של קרח, כלה נאה עם ממון הרבה”…

– שחוק אדיר פרץ מפי המסובים, אך ה“מברך” קרא בשחוק קל על שפתיו בהגיעו אליהם בידו: – חכו, חכו! לי יתן השם כלה נאה עם ממון הרבה קודם שיתן לו, ועתה אמרו כלכם עם כל הילדים יחדו: אמן! המסבים הוסיפו לשחק ויצחק מאיר ירד מעל הכסא, וישאף רוח ברוָחה. הדרשה כלתה בלי שום מכשול, לא שחק בתוך הדרשה, כמו ששחק שאול “האופה”, לא שכח אותה, כאשר שכחוה ילדים אחרים ושמחה לא קרא אותו בכנויו… מה טוב הוא שמחה! טובים הם גם כל הילדים וגם יוסף היתום הוא נער טוב… הרבי לוקח את ה“חומש” ופותחהו. בעוד רגע יצוה לקרא ולתרגם. אך עתה לא יירא עוד… הוא זוכר היטב תרגום כל מלה ומלה: “יקריב” – וָט גְנָהנֶן. “קרבּן” – אנ’אָפְר, “עולה” – אַ בּרַנדאָפְּר, “בקר” – פיאָך, “את” – אין, “לכפר” – צוּ פַרְגֶבְּן… את הכל עד “עליו” הוא יודע היטב ולא ישגה…

ככלותו לקרא את ה“פסוקים האחדים ב”חומש" הפך את פניו אל המון חבריו ועיניו הפיקו אהבה רבה לכלם, ומה מאד חפץ לגשת אליהם, לחבק ולנשק את כל אחד ואחד, כאשר הוא מחבק ומנשק לפעמים את אמא, בשעה שאבא איננו רואה, אך הרבי אחז בּידו, ויושיבהו על המקום, אשר הוא ישב עליו, ליד אביו, ויאמר:

– שב “בעל הסעודה” בראש!…

ה.    🔗

– הכן עשית, אתה, יצחק מאיר?…

פני הרבי הפיקו זעם ועיניו הפיצו זיקי זעף, ויקם ממושבו, ויגש אל יצחק מאיר הקטן, אשר השתטח על הארץ, ויפרפר בידיו וברגליו בקול גדול.

– חכה! – קרא אליו הרבי בהרימו אותו מן הארץ ובאימו עליו באצבעו. וברגלים ממהרות נגש אל עבר הפתח, ויוצא את המטאטא מבין החבית של מים והעביט של שופכים ובחפזון הוציא ממנו שבטים ויחלקם לתלמידיו, אשר הושיטו אליו את ידיו, שבט שבט לכל נער ונער.

– כה יֵעָשה לך! – קרא בכעס אל יצחק מאיר בהרימו למולו שבט.

– לא אוסיף! אוי, רבי, לא אוסיף – צרח הקטן מר, אף כי לא ידע במה חטא ואשם. כי הן לא הקניט לא את אבא ולא את אמא, לא רקד ולא רנן, לא צעק, לא בכה ולא השתובב, נטל את ידיו בבקר ולפני אכלו, ברך על המזון לפניו יו, ומדוע איפוא יכעסו עליו ככה? מדוע גם אבא וגם אמא קצפו עליו ויכוהו?… כל רחמנות לא היתה להם עליו וגם ל“עוזר צוו להגיד לרבי בשמם, כי יעשה לו “צרור”… הוא בכה. התחנן להם ולא אבה ללכת אל ה”חדר" עד שירחמו עליו, אך הם קצפו עליו עוד יותר, ויצוו ל“עוזר” לסחוב אותו, את הטוב מכל הילדים שב“חדר”, כאשר הרבי בעצמו מעיד עליו, אשר מיום שהחל ללמוד “חומש” הלך יום יום לבדו אל ה“חדר” בחשק ולעולם לא חכה עד בא ה“עוזר” אליו. וה“עוזר” הרע סחב אותו, כמו את נער שובב ורע, שאיננו רוצה ללכת אל ה“חדר”, דרך כל השוק וכל הרחוב… כלם הביטו אליו, כלם ראו בבזיונו, כלם בודאי השתוממו, אך איש לא הציל אותו… וגם כל הנשים העומדות תמיד ליד פתחי חניותיהן, אשר בכל יום ויום, כשהוא הולך אל ה“חדר” וה“חומש” בזרועו, הן אוחזות בו ושואלות אותו, מה הוא לומד והוא אומר להן, וגם את שם ה“סדרה” של השבוע הוא אומר להן ואיננו טועה לעולם– גם הן ראו בסחוב אותו העוזר ולא מחו בו…

– כל צעקותיך לא תועילנה לך! – קרא אליו הרבי בכעס ויוסף להוציא את השבטים מן המטאטא. ויצחק מאיר הוסיף לצרוח בקול מר וכל אבריו רחפו ממגור. לו, ליצחק מאיר הלומד כבר פרשה שלמה “חומש” בכל שבוע ושבוע ואשר כלם יהללו אותו יֵעָשה “צרור” כ“צרור”, אשר נעשה לשאול “האופה” אשר גנב כסף בבית אביו ויקן לו פפירוסים!… כל הנערים עוד זוכרים לו לשאול עתה את חרפתו זאת וכשהם חפצים להרעימו, הם קוראים לו “בעל הצרור” והם משוררים עליו:

"מֻכּה! מֻכֶּה!
עם שתי בר-כות
עם שני סמרטוטים!
עם שתי סח-בות!"

ובודאי גם לו יזכרו תמיד את חרפת ה“צרור”… הכנוי “בעל הקושיות” כמעט שנשכח, והנה כנוי שני: עוד רע מן הראשון, וגם שירה נלוָה עליו…

ומדוע?… על מה עונשים אותו ככה? מה העון אשר עשה? אתמול היתה תענית, שבעה עשר בתמוז, ובהיותו חפשי כל היום ולא הלך אל ה“חדר”, אמר ללכת הרחק, הרחק, שמה, אל ההר הגבוה, אשר ראה אז, בל“ג בעומר, בלכתו לטייל… אז היה הכּל כל כך יפה כל כך נעים!… האדמה והכתלים והגגות בשוק וברחובות היו צהובים כחלק קרקעו של ה”חדר“, בשעה שיוסף היתום הראה את המלאכים העולים והיורדים… אך היו גם כתלים שחורים וגם האדמה, אשר אצלם היתה שחורה… ה”עוזר" אמר, כי זה הוא צל, ואמנם בכל עת שהשמש זורחת הוא רואה כתלים שחורים ואדמה שחורה וגם כתלים צהובים ואדמה צהובה, אך לפנים לא התבונן אל המראה הזה ולא ידע מה הוא צל, עד אז… ככל ילד וילד נשא גם הוא אז בידו האחת קשת – בד עץ מעוקם וחוט קשור לשתי קצותיו מזה ומזה וגזר עץ לחֵץ – ובידו השנית עגיל. את הבקבוק הקטן המלא יי“ש ואת הבּיצה האדומה שמה אמא בכיסי בגדו. ה”עוזר" הלך בראש ובשתי ידיו נהג את חיים ואליעזר הקטנים, אחריו הלכו כל הילדים ואחריהם – הרבי, עד בואם אל המקום, שעל יד האחו. כאשר הפך שם את פניו ראה בתים קטנים וצפופים, כילדים ב“חדר”, בשעה שיוסף היתום מספר מעשיות, גגות מתנשאים זה על זה ומהם בולטות ארובות, שמאחדות מהן עולה עשן השמימה וה“נערים הקטנים” אמרו, כי הבתים האלה, הם כל העיר כלה והמקום, שהם עומדים עליו, הוא גבעה. על האחו ובתעלות, שעל יד הדרכים מרחוק, התהלכו כבשים וילחכו עשב. על ידם רקדו טלאים קטנים… לולא ירא את הרבי וה“עוזר”, כי עתה רקד גם הוא אז… כאשר התרחקו הטלאים מאת הכבשים הגדולים בכו: “בֶּ, בֶּ, בֶּ!” כאחותו לאה הבוכה בהתרחק אמא ממנה. מה יפים ומה נעימים היו!… הרחק, הרחק טילו להן שתי חסידות… הוא דמה, כי אוזות הן, אך יצחק אמר לו, כי אוזות גדולות, שיש להן רגלים גבוהות וחרטום ארוך נקראות בשם “חסידות”… מעבר הנחל, שעל יד הגבעה, נשקפו עצים קטנים רבּים מאד, שכלם היו מכוסים ציצים לבנים, אשר פערו את פיותיהם הקטנות… בודאי שחקו אל הילדים ובודאי חפצו גם להשתעשע אתם, כי כל אחד ואחד מהם הוציא מתוכו למולם לשונות קטנות צהובות, או אדומות. מבין הענפים הציצו צפרים, אשר למען הֵראות לילדים ולמען שעשע אתם רקדו לפעמים מענף אל ענף ותשירנה בקול כל כך נעים!…

הכל שמח לקראת הילדים, הכלה כל!… לו היתה לו הרשות ללכת שמה בכל יום ויום ולהסתכל בכל אלה…

– על אילנות מלבלבים צריכים לברך! – קרא אז פתאם הרבי, ויצג את כל הילדים בשורה ארכה ויקרא לפניהם:“ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם”, כמו כ“המוציא” ו“שהכּל” ועוד מלים אחרות, שאיננו זוכר אותן עוד והם קראו אחריו מלה במלה. וה“עוזר” לקח את מטפחתו האדומה, וישטח אותה על הארץ, וינח עליה את כל העגילים, והביצים והיי“ש של כל הילדים, ואחרי כן חלק לילדים נתח עגיל וביצה לכל אחד. כשישבו על הארץ לאכול לא ראה עוד לא את הכבשים ולא את העצים ולכן נשא את עיניו ויבט למרחוק. שם ראה סוס קטן מאד. כן, זה היה סוס. גם ה”עוזר" אמר אז, שזה סוס ועומד על ההר… ראשו של הסוס היה מט לארץ. בודאי לחך עשב. אחרי כן הרים את ראשו ויתקע אותו בשמים… שם השמים הם כל כך נמוכים, עד שכמעט הם נוגעים בארץ, ולו עמד גם הוא שם, כי עתה היה בודאי גם ראשו תקוע בשמים… ומה מאד הוא משתוקק לראות מקרוב את השמים ולמששם בידיו!… הוא אמר אז ל“עוזר”, כי בכל יום ויום יתן לו את אגורתו ואת ביצתו אם יובילהו שמה. אך ה“עוזר” אמר לו, כי הוא ירא ללכת שמה, פן יפגעו בו “שקצים” עם כלבים, כי הלא גם הרבי ירא מפניהם ואך התבונן, ששם, מרחוק עומד “שקץ” עם כלב, מיד צוה למהר ולשוב העירה… אך יצחק אמר, כי הוא מכיר את כל ה“שקצים” ובו לא ישסו את כלביהם, כי לפני הכנסו אל ה“חדר” סבב עם אמו בכפרים;רוכלת היא וסובבת בכפרים תמיד, ומאשר לא חפצה להשאירו לבדו בבית, לקחתהו תמיד עמה בדרכה ואז הכיר את כל ה“שקצים”;הוא אמנם אמר, כי גם בבואו שמה, אל ראש ההר, לא יוכל לגעת בשמים, כי גם שם השמים הם גבוהים כמו בעיר, ואך מרחוק נדמה כי שם הם מונחים על הארץ. ואולם הוא, יצחק מאיר, לא האמין לו, כי הן בעיניו ראה, שהסוס הקט ממנו הרבה תוקע את ראשו בשמים… ולכן בקש מאת יצחק כי ינהגהו שמה, והוא נאות לו. אך מאשר הדרך רחוקה מאד, אמר יצחק, כי אין ללכת שמה לא בשבת ולא בערב שבת. שאז חפשים הם רק אחרי סעודת הצהרים, ורק ביום שהם חפשים מן הבקר ועד הערב, ולכן בחרו להם את יום התענית ללכת שמה…

ואולם בהיותם בדרך פגעה בהם עגלה מלאה יהודים שבתוכם היה גם ה“דוד” שמעון. מה רע הוא!… הוא ירד מן העגלה, ובלי דַבּר דבר אחז בו, ויושיבהו אל העגלה, וישיבהו להוריו, ויאמר להם, כי יענשוהו…

– את ה“כידור” יתרועע! – נהם הרבי בהוסיפו להוציא שבטים מן המטאטא – יצחק מאיר בן נטע, “בחור” הלומד “חומש”, יהיה חברו של ה“כידור”!…

אמנם גם אמו יסרתו פעמים רבות על שהוא מתרועע עם ה“כידור”, וגם היהודים, שישבו על העגלה, שהושב בה העירה, לעגו לו אז:

– חברו של ה“כידור”! חברו של ה“כידור”! אך הוא איננו יודע מה גנאי יש בזה. פעם אחת שאל את אמו:

– הלא יצחק הוא נער טוב ומדוע לא אתרועע עמו?

– באשר הוא “כידור” – ענתה אמו.

– ומה זה “כידור”?

– נער שאין לו אב.

– הלא גם ליוסף אין אב והוא יתום ולא “כידור”!…

– ליוסף היה אב ומת ול“כידור” לא היה אב מעולם.

– ומה בכך?

– הניחה לי! – התקצפה אמו ולא רצתה עוד להשיב לו והוא איננו יודע גם עתה מה בין “כידור” ליתום.

– כל ימי חייך זכור תזכור, כי לא לך להתרועע עם ה“כידור”! – הוסיף הרבי בהושיטו למול פניו אחד השבטים, לפני מסרו אותו לאחד הילדים.

– רבי, אוי, רבי! – צעק יצחק מאיר וימרוט את פאותיו בראותו, כי ה“עוזר” מציג את הילדים בשתי שורות ארוכות לארך ה“חדר” – לא אוסיף! אוי, לא אוסיף!… אך הרבי היה כלא שומע, ויגש אליו, ויפשל את מעילו למעלה.

– אוי, וי, רבי! – צרח בקול מר, כאלו שחטהו.

– החרש! – צעק גם הרבי למולו, ויפתח את מכנסיו, ויפשל גם את כתנתו למעלה, ואחרי כן נגש ה“עוזר”, וישם בראשו מחבת ואת שְיָרֵי המטאטא נתן בידו, ויאחז בו, למען הובילו בין שתי שורות הילדים, אשר השבטים שבידיהם כבר היו נטויים, למען הכות בבשר יצחק מאיר בעברו ביניהם. פתאם והנה יצחק בא ה“חדרה”.

– בשלך! ראה “כידור”! – צעק אליו הרבי – בשלך עושים ליצחק מאיר “צרור”! בפעם הראשונה נשמע אז ב“חדר” קול בכי יצחק. הוא חפץ להתחנן אל הרבי, כי תחת יצחק מאיר יקבל הוא את ה“צרור” או גם שני “צרורות”, אך לא יכול להוציא מלה מפיו. אז באה הרבנית לעזרת יצחק מאיר, היא נכנסה אל ה“חדר” כמנהגה, בקלפה בידיה תפוח אדמה, ותצעק אל אישה: – גולם! ____ שוטה! בשביל הממזר יוּכּה ילד טוב כיצחק מאיר! גרש את ה“כידור” והיו הוריו בטוחים, כי בנם לא יוסיף באמת לעשות כדבר הזה! וכאשר לא אבה המלמד לשמוע בקולה, וירמוז ל“עוזר”, כי יגמור את אשר החל, הדפה בידים מהירות את הילדים אל הספסלים, ותחטוף מידיהם את השבטים, ותוציא את יצחק מאיר מיד ה“עוזר” ותמשכהו אחריה אל אחורי התנור.

– לא יעשו לך “צרור”! – קראה אל יצחק מאיר – אך אל תוסיף עוד להתרועע עם ה“כידור” ואל תדבר אתו לעולם!… גם הרבנית “הטובה” ככה, מזהרת אותו לבל יתרועע עם ה“כידור”!… כלם מתעבים את יצחק!… ואף על פי כן הוא טוב ויפה מכל הנערים!…

ו.    🔗

– בן יפה לך! – קראה דבורה אל אישה בהכנסו אל החנות עם שמעון יחדו.

– גנב! גנב! – הוסיפה בהכותה את בנה ובהוציאה מכפו מטבע – הא לך, גנב!

– חמש האגורות שלי! – צרח הקטן – ש-לי! ש-לי…

– מה זה? – השתאה נטע.

– שוטה! – התקצפה דבורה – עודך שואל: “מה זה?” – הלא ראית: גנב חמש אגורות וישימן בכיסו ויאמר לנוס.

– לא גנבתי! – הצטדק הקטן בקול בכיה – שלי הן חמש האגורות האלה!

– שלו! יגיעו הן! – צעקה דבורה.

– שלי! – צרח הקטן ברקעו ברגליו על הארץ – אני “זכיתי” בהן!

– זכית? – השתומם אביו וישחק בשמעו את המבטא הזה מפי בנו – ואיך זה זכית? הנאשם הקטן נהפך למאשים.

– על הארץ היו מונחות – התאונן בבכי לפני אביו – על הארץ, הרחק מאמא, לא בתוך הד' אמות שלה, ואנכי לא נפלתי עליהן. אך “החזקתי” בהן, ואמא “גוזלת” אותן מידי!

– ומאין אתה יודע את כל זאת? – קרא אביו ופניו הפיקו עונג וגאון.

– ב“חדר” למדתי: “ראה את המציאה ונפל עליה, ובא אחר והחזיק בה, זה שהחזיק בה, זכה בה”. ו“ד' אמות של אדם קונות לו בכל מקום”. ואיך מותר לאמא לתפוס את חמש האגורות?…

– השומע אתה? – קרא אביו אל שמעון, אשר עמד בכל העת ההיא ויבט בעינים קמות אל השוק – “עלוי” ממש, כמו שאני יהודי!… כשהוא אך מתחיל ללמוד דבר מיד הוא יודע אותו על בוריו!… ממש אותו המעשה ב“חומש עם חבור”…

– התזכור את ה“חומש עם חבור”? – הוסיף במשכו בשרוֻל שמעון, בראותו, כי הוא איננו עונה דבר.

– מה? – קרא שמעון בלי שעות אל הדובר בו – “חומש עם חבור”? אינני יודע…

– הקטן, אשר חדל רגע מבכות בשמעו את תהלתו מפי אביו, נשא את עיניו בתמהון אל ה“דור”;איככה זה איננו יודע את המעשה ב“חומש עם חבור”, שהוא בעצמו התפלא אז עליו? – המעשה היה ככה: בשובו מן ה“חדר” לארוחת הצהרים, סר אל החנות ואז ישבו שם יהודים אחדים ובתוכם ה“דוד” שמעון.

– בחור, מה אתה לומד? – שאלהו אז ה“דוד”.

– “חומש עם חבור” – ענה הוא.

– ואיזה סדרה הולכת היום?

– “עקב”!

– מה זה “עקב”?

– וֵאל!

– מה וֵאל?

אז קרא בעל פה את הפסוק הראשון ויתרגמהו:

– “והיה” – אוּן סֳט זַאן, “עקב” – וֵאל, “תשמעון” – צֳט הֳרְן, “את” – אין, “המשפטים” – די גְרַכְט, “האלה” – די דָזֶיקָה!

– הזה הוא “חבור”? – קרא אליו אביו

– לא! – ענה הוא – בתחלה צריך להגיד “חומש פשוט” ואחרי כן אומרים “חבור”: “והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה” – אוּן סֳט זַאן וֵאל צֳט הֳרְן די דָזֶיקָה גְרַכְט.

– טוב מאד! – ענה אבא, ויתן לו סכּריות ושתים אגורות וליהודים ספר, כי “חומש פשוט” למד אך משבת שלאחרי השבועות ועד “שבת נחמו”.

– והיום, ביום הראשון – סים אז אבא את דבריו – כבר הוא יודע את ה“חבור”…

– “עלוי”! – קראו אז כל היהודים וה“דוד” שמעון נתן לו גם הוא אגורה ועתה, כשהוא לומד גמרא ויודע אותה היטיב, אין איש נותן לו מאומה ועוד אמא גוזלת ממנו את ה“מציאה” שלו!…

– חמש האגורות שלי! – החל לצעק עוד הפעם במשכו בחזקה את סינור אמו.

– אגורה אחת אוסיף לך על אגורת יומך ושתוק! – קרא אליו אביו. אך יצחק מאיר לא הסתפק באגורה אחת;הוא “זכה” בחמש אגורות ואבא נותן לו אך אחת! לא! הוא יכוף את אמא להשיב לו את כספו, שלו!… ויתמרמר, וימשוך בסינור בשתי ידיו ויקרעהו. אז גברה חמת אמו, ותאחז בו, ותשליכהו לארץ, ותכהו באגרופיה בכל כּחה, וכאשר צעק בקול גדול, נגש גם אביו ויוסף לו מכות על מכות אמו וה“דוד” שמעון עמד מרחוק ויבט אל השוק ולא בהה בהוריו המכים אותו, את יצחק מאיר ה“עלוי”, האוהב אותו מאד והחושב עליו תמיד מחשבות טובות, שבעבורן הוכּה אתמול מאת הרבי…

כשחזר שמחה חברו על הגמרא והחל: “ראה את המציאה” – אם ראובן ראה מציאה, “ונפל עליה”… “ובא אחר” – ובא שמעון… אז חשב הוא, יצחק מאיר, כי “שמעון” זה שבגמרא הוא בודאי ה“דוד” ו“ראובן” הוא בודאי אך ראובן הרצען העושה לו תמיד נעלים חדשים. וכמו נצבו לפני עיניו ה“דוד” והרצען בהאבקם על דבר כיס כסף;זה מושך אותו אליו וזה – אליו, בכיס זכה אמנם הדוד, כי הרצען נפל עליו וה“דוד” החזיק בו. אך הרצען הוא גבוה וחזק ומ“דוד” והוא מושך אליו את הכיס בחזקה ומתאמץ להוציאו מיד ה“דוד” ולברוח… ואז היתה לו רחמנות גדולה על ה“דוד”… הוא הלא צריך למעות… כן שמע מפי אמא וגם מרים אמרה לו, שאין לה שמלה חדשה, מפני שלאביה אין מעות… ואז עלה על לבבו, כי ה“דוד” צריך לקנות לו מנורה, כמנורה שבמעשיה של יוסף, אשר אם דוחקים בכפתור שבו, מיד קופץ ממנה שד ושואל:

– מה אתה רוצה? ואז אם יענה ה“דוד” כאותו אבַסַדִי שבמעשיה:

– ארמון מלא כסף וזהב! מיד יהיה לו ארמון מלא כסף וזהב, ואז תהיה מרים לבושה שמלות כסף וזהב… מה יפה תהיה אז!… ממש כאותה “בת מלכה”, שב“מעשה בשבעה גזלנים”, אשר הגזלנים חטפו אותה והביאוה אל שבע מערות מלאות מתים…

– יצחק מאיר, הגד אתה, מה זה “קונות לו בכל מקום”? קרא אליו הרבי פתאם, והוא, תחת לענות כהוגן, קרא את המלים שקראו ה“גזלנים”, כאשר חפצו להכנס אל המערה:

– דלת, דלת, הפתחי! אז הכה אותו הרבי מכה גדולה וכל הנערים שחקו על דבריו, וכל זאת בשביל שחשב ב“דוד” שמעון, ובשביל שחפץ בטובתו, ועתה הוא עומד מרחוק, כאשר הוריו מכים אותו, ואיננו מציל אותו מידם!…

– חמש אגורותי! אוי, חמש אגורותי! – הוסיף לצרוח בהשתטחו על הארץ ובפרפרו בידיו וברגליו.

– עתה ייטב לך! הנהו! – ראה אמו בשמחה והורותה באצבעה אל עבר הפתח. וכאשר נשא הקטן את עיניו, וירא, והנה ה“עוזר” נצב לפניו.

– חכה, חכה! – קרא אליו ה“עוזר” – הרבי “יכבדך”! אוי, “יכבדך”!… הקטן נדם וכרגע קם על רגליו, וימח בשרוֻלו את דמעותיו מעל פניו.

– לוּ הכה אותו הרבי כיאות לו – התאוננה דבורה – כי עתה לא היה כל כך מציק לי!

– והאם ב“חדר” איננו מציק? – השיב ה“עוזר” – כשבוחנים אותו, כסבורים הבוחנים, שהוא באמת נער טוב, אך אלו ידעו בכמה עמל עולה למודו!…

– מה? – השתומם נטע – למודו עולה בעמל רב?…

– האם הוא חפץ להקשיב? לעולם איננו מקשיב, גם בשעה שלומדים “גמרא” וגם בשעה שלומדים “חומש”!…

– הוא איננו מקשיב! – התפלא שמעון, אשר הפך את פניו הזעומים רגע אל החנות. מפי יצחק מאיר התפרץ עוד הפעם קול בכי גדול. האם הוא איננו מקשיב בשעה שהוא לומד? אמנם בשעה שאחרים מגידים לפני הרבי את הגמרא, או את ה“חומש” עולים על לבבו המעשיות, שהוא שומע מפי יוסף, וכמקרה שקרה בשעת למוד הגמרא, אירע לו גם בעת למוד ה“חומש”… שאול “בעל הצרור” הגיד לפני הרבי את ה“חומש”, והוא, יצחק מאיר, הקשיב וישמע כל מלה ומלה: “לך” – גֵה, “לך” – צוּ דִיר, “מ-ארצך” – פוּן דַאן לא-נד, “וממולדתך” – אוּן פוּן דַאן גֶבִּיארְט “ומבית” – אוּן פוּן הוֹז, “אביך” – דאן פָטָר, “אל” – צוּ, “הארץ” – דֶס לַנְד, “אשר” – דֶאס, “אַראֶךָ” – חֶל דִיאָר וַאַזְן, גם שמע בהגידו את ה“חבור”: “גֵה צִי דִיאָר פוּן דַאן לַנד אוּן פוּן דַאן גֶבִּיארְט אוּן פוּן דַאן פָטָרס הוז צוּן לַנד, וָאֶס חֶל דִיר וַאזְן”. ואולם כאשר הל שאול להגיד את הדברים שבעל פה:" דא וֶסטוּ נישט זוֹכה זאַן צוּ קינדְר…" מיד החל הוא לחשוב במעשיה, ששמע מפי יוסף בשעה שהרבי למד את הקטנים לקרא. והמעשיה היא כל כך יפה… יהודי ויהודיה לא היו להם בנים. וליהודי שאין לו בנים רע מאד מאד;כי אם ימות ואין לו בן, אשר יאמר אחריו “קדיש”, אז נשמתו תועה בימים ובמדבריות, בהרים וביערים, בחרבות ובמרתפים, ואיננה מוצאת מנוחה עד עולם. מה עשו היהודי והיהודיה ההם? התפללו, אמרו תהלים, הדליקו נרות בבית הכנסת, נתנו צדקה לעניים, גדלו יתומים בתוך ביתם ונתנו להם סכּריות רבות בכל יום ויום, וכל זאת לא הועילה להם! בנים – כמו שלא היו להם מקודם, כן לא היו להם אחרי כן. מה לעשות? – נסעו אל “יהודי טוב”. ו“יהודי טוב” הכל יכול… הוא רוצה שאדם ימות, ומיד הוא מת;הוא רוצה שחולה יתרפא, ומיד הוא מתרפא;כל מה שהוא רוצה נעשה ברגע. אך ליהודי ויהודיה ההם אמר, שהקב“ה גזר, שלא יהיו להם בנים. וה”יהודי הטוב" יודע כל מה שהקב“ה גוזר. כי הוא משוחח עמו כנער עם נער. היהודי הצטער מאד ויאמר ללכת לו, כי אם הקב”ה גזר – אין לשנות. אך היהודיה בכתה, צעקה, התחננה ולא רצתה לצאת מאת פני ה“יהודי הטוב”, עד אשר קצף עליה ויאמר לה:

– דוב יִוָלד לך! ומקץ תשעה חדשים ילדה האשה דוב ממש ככל הדובים עם ארבע רגליים ועור שחום. והדוב גדל, ותמלאנה לו שלש עשרה שנה, וצריך היה להניח תפילין. אבל איך יניח דוב תפילין ואין לו יד? ויסעו אבותיו אל ה“יהודי הטוב” ויתחננו לפניו: – רבי קדוש! נתת לנו דוב לבן ועתה הנהו כבר “בר מצוה” ואיך יניח תפילין? ויען ה“יהודי הטוב”: – “עשו לו חתונה” ותנו לו אשה ועל החתונה יאמר דרשה יפה. “ויעשו אבותיו עמו שידוך” וכלה יפה בררו לו. המחותן נגש אליו, ויאמר לו: “שלום עליכם” והוא נהם כדוב;אמרו לו אחרי התנאים: “מזל טוב” – והוא נהם;הראו לו את הכלה – והוא נהם;המחותן נתן לו אורלוגין ל“מעות חתימה” – והוא נהם;נסעו אתו אל החתונה – והוא נהם;הובילו אותו אל החופה – והוא נהם;אך כאשר נגש הרב לסדר את הקידושין, השליך את עור הדוב מעליו, ויעמוד על שתי רגלים ככל החתנים, ובעת הסעודה שלאחר החופה דרש דרשה נפלאה, כמו שאמר ה“יהודי הטוב”, ואחרי כן היה הוא בעצמו “יהודי טוב”, הוא ה“יהודי הטוב”, “רבי רב דוב”…

מה טוב היה – חשב יצחק מאיר בלבו בעת למוד ה“חומש”, אלו נולד גם הוא דוב ואחרי כן התהפך ל“יהודי טוב”, שהכל יכול ומשוחח עם אלהים!… בראשונה היה רוצה שימות ה“עוזר” הרע הזה. הוא, יצחק מאיר, אמנם כבר יצא מרשות ה“עוזר”, כי בכל ה“זמן” הזה הרבי בעצמו מלמד אותו הכל, גם שחרית, מנחה ומעריב הוא מתפלל עם כל “הנערים הגדולים” יחדו לפני הרבי: נער אחד קורא בקול דבור אחד והשני מתחיל במה שגומר הראשון ואחריו השלישי, הרביעי עד תום כל הנערים לקרא וחוזר חלילה;וה“עוזר” אך חותך את צפרניו בכל ערב שבת ומנהלו אל ה“חדר”, כשהוא מאחר ללכת שמה בעצמו ומשיבהו בערב, כשחשך בחוץ, אל הבית. ובכל זאת כמה צער יסבול עוד ממנו! הוא “מגיד עליו שמועות” בבית וב“חדר”…

– יצחק מאיר, מה מגידים בזה בעל פה? – שאל אותו אז פתאם הרבי. והוא נבוך ולא ידע לאיזה מקום הרבי מכַוֵן.

– “לפי שהדרך גורם”! – צווח הרבי ויך בשוט אותו ואת שאול ואת שמחה. הוא דמה אז, כי שאול כבר הספיק לקרא פסוקים רבים ואלו ידע, כי עומד הוא בפסוק השני, כי עתה מהר לענות: “לפי שהדרך גורמת לשלש דברים: ממעטת פריה ורביה, ממון ושם”, כי הלא למד זאת ברש"י, ועוד ביום הראשון לשבוע ידע את הכל…

– נחת יש לי ממך! – התקצף נטע – ב“חדר” אינך מקשיב, בלילה אתה עושה “אנשים” משלג, ובחוץ אתה מתקוטט עם החיטות! קול בכי הקטן הלך הלוך וגדל. גם את החטאים האלה זוכר לו אבא!… בערב אחד, כששב מן ה“חדר” עם כל ה“נערים הגדולים” יחדו ובידו פנס, שבתוכו נר דולק, ראה, כי השוק הוא לבן, כקיטל שלבש אביו ביום הכפורים… שלג ירד אז. אך בתוך השלג היו פסים מתנוצצים כ“עטרה” המתנוצצות בצוארון הקיטל. ובחפצו לדעת מה מתנוצץ בתוך השלג, גחן ולקח שלג מלא חפנו;ומיד גער בו העוזר וינער את השלג מידו, ובבואו אתו לביתו, הלשין עליו לפני אבא, כי רצה לעשות איש-שלג, אף כי הוא איננו יודע עוד כיצד עושים איש-שלג… אלו נכנס ל“חדר”ו של יהושע, בודאי ידע כבר לעשות איש – שלג וכל “עוזר” לא היה מוחה בידו. ואמנם עוד בסכה אמרו היהודים שאכלו בסכה של אביו ובשחנוהו, כי צריך להוציאהו מ“חדר”ו של נפתלי ולמסרו למלמד גמרא. ומה טוב היה לו, אלו עשה אבא כדברי היהודים!… לא היה ירא כלל את ה“עוזר”, וכשהיה פוגש את חיים בשוק, היה מרעימו ומשורר עליו בקול את השירה, אשר כל ה“נערים הגדולים” משוררים על ה“עוזר”, כשנפטרים מן המלמד דרדקי:

בֶּלְפָר, בְּהֶלְָפר.
קָךְ דִי לוּנְגֶן,
נֵה אַ  כַּפָּרָה
פַר אַלֶה יוּנְגןֶ!
בֶּלְפָר בְּהֶלְפָר,
קָךְ דִי קְנֵידְלָךָ,
נֵה אַ כַּפָּרָה
פַר אַלֶה מֵידְלָךְ.

אך אמא אמרה אז, כי בעת שה“חצופה” מקפחת את פרנסתה, אין למהר ולהוציאהו מ“חדר”ו של נפתלי המקבל בשכרו אך חמשה רובלים ב“זמן” ולמסרהו ל“חדר”ו של יהושוע המקבל שנים עשר רובל ב“זמן”. ואבא הסכים לה, ואך תנאי הסכים עם נפתלי, שילמדהו בכל שבוע “חומש עם חבור” עד “שני”, פסוקים אחדים רש“י ומעט גמרא. ובכן נשאר ב”חדר" של נפתלי עוד ל“זמן” שלם וה“עוזר” הרע לא יחדל מהציק לו וכל זאת מפני ה“חצופה” ההיא… ולכן בעברו על פתח חנותה וירא, והנה היא מושכת אליה “קונים”, ויקלל אותה – – – – הקללה השגורה בפי אמא: – יִמשכו מעיך מקרבך, חצופה!

ואולם אחרי כן בא החיט אל אבא, ויתאונן לפניו על בנו, שקלל את אשתו ואבא גער בו ויכהו… מדוע לאמא מותר לקלל ולא לו?

– לא! – הוסיף נטע לקרא בקצף – נפתלי איננו יודע איך להתנהג עם “שקץ” שכמותך!… יבא יומך!… ליד יהושע אסגירך, הוא ילמדך “דרך ארץ”!…

– אל ה“חדר”! – האיץ ה“עוזר” – גם הרבי ישלם לו היום כגמולו!

– חמש אגורות! – שב הקטן לקרא;אך כאשר אחז ה“עוזר” בידו, מיד מהר ויצא מן החנות בחפזון, בלי קחת מאת אמו גם את אגורת יומו..

ז.    🔗

את רגלו האחת הציג על הכסא ואת מרפקו שם על ברכו ובכפו אחז בזקנו הרחב והשחור, ויצרח בקול גדול:

– “אמור ואמרתּ”! וחמשת עשר תלמידיו, אשר הגדול שבהם היה כבן שמונה שנים והקטן – כבן חמש שנים, שישבו צפופים על ספסלים צרים, ששה שה לארך השלחן מזה ומזה, וששה לרחבו ממול פני המלמד, התנועעו בחזקה ובקול ענות כקול צפצוף צפרים נלכדים בפח, שנו אחריו:

– “אמור ואמרת”! קשה לרש“י: אם כתוב: “אמור”, למה כתוב אחרי כן: “ואמרת”?… ואולם פתאם התבונן המלמד, כי שנים מתלמידיו החדשים שאול “האופה” ושמחה “המלוני” יושבים ומושכים את ה”חומש" שלפניהם זה לצדו וזה לצדו.

– היום יום רביעי! – צעק בחמה שפוכה בהכותו באגרופו בחזקה על שכמם – אינכם יודעים עוד מאומה ולהקשיב אינכם חפצים!… את מוחותיכם ארוצץ! את “ראשי סוסים” שלכם אנפץ!…

בשאר השבועות הוא קורא את ה“חומש” והרש“י עם כל התלמידים יחדו, אך ביום ראשון ושני ובשאר הימים, התלמידים קוראים לפניו אחד אחד, המעולה קודם והגרוע אחרון, והשבוע – כבר הגיע היום הרביעי וגם אחד מהם איננו יודע עוד מאומה… אמנם כבר חזר היום אתם על כל הרש”י, אך אחרי כן נוכח לדעת, כי אינם יודעים עוד גם מה זה “אמר ואמרת” שברש“י ופשיטא שאינם יודעים להגיד בעל פה ב”חומש" מה היה אלו היה כתוב רק “הכהנים” ולא “בני אהרן”, או רק “בני אהרן” ולא “הכהנים”… ושלשת “בני אהרן” שברש"י!… אומלל! מתי ילמדם את כל אלה?… ואולם אסונו יכול להיות עוד גדול יתר הרבה, אלו חלה בשבת הבאה גם הבחינה של גמרא…

“להזהיר את הגדולים על הקטנים”!… הכהנים הגדולים יזהירו את הקטנים, לבל יטמאו למתים, ולכן כתוב: “אמור ואמרת”! – קרא יהושע בכל כחו, אך לא בכעס כבראשונה, כי על לבו עלתה מחשבת עצה: את למוד ה“חומש” והרש“י אין להחמיץ, כי בכל שבוע ושבוע יבָּחנו התלמידים בדעת ה”חומש“, אך הלא את למוד הגמרא יוכל להניח לשבוע הבא, כי אך בכל שבועים עליו ללמד את תלמידיו “פרור” גמרא, ובשבת העברה הלא נבחנו בגמרא, ובכן יוכל בכל השבוע הזה ללמדם אך “חומש”, ובשבוע הבא, שבוע של סדר “בהר”, שפרשיותיו הן קצרות והרש”י איננו קשה כרש“י של סדר “אמר” יוכל ללמדם על נקלה גם “חומש” ורש”י וגם גמרא…

– אברהם, מה היה קשה לרש"י? – הוא פונה בשאלה אל אחד מתלמידיו. הוא אמנם שומע את הקולות יוצאים מחמש עשרה פיות של הקטנים, אך הם מתלכדים ומתבוללים לערבוביא אחת של קולות והברות ואיננו יכול לדעת מי מהתלמידים מאזין ושונה היטב כל מלה ומלה ומי מהם איננו מקשיב, אך צועק עם חבריו יחד, בלי דעת מה הוא צועק, ולכן הוא בוחן פעם בפעם תלמיד אחר, בשאלו אותו לתרגום איזה מלה, או להגדה שבעל פה.

– כהנים גדולים וכהנים קטנים – גמגם הנשאל.

פני יהושע אדמו עוד הפעם מכעס. אם גם לא ילַמד עוד את תלמידיו גמרא בשבוע הזה – האם ילמדו כלם לדעת במשך שני הימים, שנשארו לו את כל ה“חומש” עם כל ההגדות שבעל פה עד “רביעי” ורש“י עד “שני”, כמו שהוא מלמדם בכל שאר השבועות?… ואלה התלמידים החדשים, שזה עתה באו מ”חדר“ו של נפתלי ושלא הורגלו עוד לא להקשיב ולא ללמוד קשה כזה!… ליצחק מאיר לא ידאג. הוא ידע את הכל, אם אך יקשיב;לשאול “האופה” ולשמחה “המלוני” יש עצה… אבותיהם אינם בוחנים אותם בעצמם, אך שולחים אותם לאחרים לבחנם. ואחרים אינם מדקדקים הרבה… הוא יצרף אתם את יצחק מאיר. מה שהם ידעו, יגידו הם בעצמם ואת השאר יגיד יצחק מאיר, וראו הבוחנים, כי הוא מלמד טוב וכי הוא יודע ללמד ואם יש “אכרים”, שמוחם אינו תופס ענינים קשים – האם הוא אשם בדבר?… אך זה אברהם בן מרדכי, בן הרב מפילחוב!… “חבור” עוד לא הספיק ללמוד ב”חדר“ו של נפתלי, את האותיות של רש”י איננו יודע עוד היטב ואביו רוצה, כי ידע הכל כמו יצחק מאיר!… ואולם יצחק מאיר זה, אשר שם הרבי בו מבטחו, כבר חדל מהביט אל ה“חומש” ומצעוק את כל חבריו יחדו; עיניו היו נטויות אל שמשות החלון, אשר הגשם שירד בחוץ דפק עליהן, ובדפקו הדביק בהן טפות טפות, שעד מהרה התלכדו ותשטופנה למטה כטפות הדמע, המתלכדות על לחיי הנערים המוכים, ובהתלכדן הן שוטפות מהר למטה על בגדיהם…

– הקשב, “שקץ”! – קרא אליו יהושע, ויאחז באזנו ויסלסלה בחזקה. בבא הרבי אל ביתם בחג הפסח, היה כל כך טוב!… בכל לב היה הוא, יצחק מאיר, מוַתּר על התלבשת החדשה, תלבשת “בחור גדול”, שהתקין לו אבא ועל החגורה, אשר קנה לו, למען אשר ישאירהו עו ב“חדר”ו של נפתלי, כי כבר שמע מפי אבא ומפי אמא, כי יהושע מכה הרבה יתר מנפתלי… ואולם אבא כבר החליט אז למסרו ל“חדר”ו של יהושע וגם אמא חדלה מהתנגד לו בזה, וכשבא יהושע אל ביתם “כבדתהו” בתופינים וביין. ואולם הוא, יצחק מאיר כאשר אך ישב הרבי החדש, ויחל לשתות, ברח מפניו. אפס אבא רדף אחריו, ויכהו, ויושיבהו ליד הרבי, אשר החליק את לחייו הרטובות, “שתה אליו לחיים”, ויאמר לו, כי הוא איננו מכה את תלמידיו וכי אין לו שוט כלל… ואמנם שוט אין לו, אך כשהוא מכה בידו על הלחי, או על הכתף, צורם בשפה, או בחוטם, או באוזן, מכאיב יותר ממכות השוט של נפתלי… והכות – הוא מכה תמיד, בין שהתלמיד יודע את למודו ובין שאינו יודע… אם רק נדמה לו, שהתלמיד איננו מקשיב, מיד הוא מכה… ולהקשיב ב“חדר” זה מה קשה!… פה התנור איננו חוצה את ה“חדר” לשנים, כמו ב“חדר”ו של נפתלי… פה יֵראה הכל… שתי המטות המכוּסות מצעות לבנים, בגדי הרבי ושמלות הרבנית ושק הטלית והתפילין התלוים בּיתדות התקועות בּקיר, האצטבא לקדרות, קערות וכפות, הרבנית העומדת על יד הכירים ומבשלת, הילד המוטל בעריסה וחיה הקטנה העומדת ומניעה ברגלה את העריסה ומשוררת בלחש: “תחת עריסת משה”, וחוזרת על שלשת המלים האלה הרבה פעמים, כי יותר איננה יודעת לשיר… והילד מה נעים!… הוא בועט ברגליו במהירות בכר המכסהו והנקשר בחבל אל העריסה, וכשהוא מסירהו מעליו, הוא לוקח בידיו הקטנות אחת מרגליו, שגם הן קטנות מאד, ומושך אותה בחזקה אל פיו ומוצץ את האצבע העבה ובוכה וצועק, ומעיניו יורדות טפות טפות דמע על לחייו, כאלו היה גם הוא תלמידו של אביו וכאלו הֻכּה גם הוא… לא אחת השתוקק הוא, יצחק מאיר, לגשת אליו, להרגיעו, לשיר לו את כל השירה: “תחת עריסת משה” עד תמה, – הוא יודע את כלה בעל פה, לא כחיה – ולהשתעשע אתו מעט… אך אסור!…

– ואתה יודע מה היה קשה לרש"י? – שאל אותו הרבי אחרי הניחו בו את זעמו. יצחק מאיר הרים את ראשו בגאוה ויען:

– “אמר” מתרגמים כמו “ואמרת” ואם כתוב “אמר”, הלא “ואמרת אליהם” מיותר?… עוד הרבי איננו כל כך רע… כי אלו היה שואל אותו: “באיזה מקום אנו עומדים, כי עתה לא ידע מה להשיב… ובכל זאת נפתלי טוב הרבה ממנו… שם, ב”חדר“ו של נפתלי טוב מאד… הקטנים שבתלמידי נפתלי נקראים אך פעם, או פעמים ביום אל הרבי, או אל העוזר ל”אָבְּלֶרְנֶן" וגם “הגדולים” שבהם משוחחים ומספרים מעשיות, בעת אשר הרבי מלמד את תלמידיו הקטנים. ובבקר, לפני אכלם אינם לומדים מאומה. ופה, ב“חדר” החדש הזה, צריך לשבת כל היום, מן השעה השביעית בבקר… ואם נער מאחר לבא, מיד כועס עליו הרבי ומכהו ואומר, כי צריך לקרוא לחתול, שילקק את עיניו וכל הנערים שוחקים…

– שַנֵה – קרא יהושע בקצף גדול אל אברהם בהכותו באגרופו על חזהו – אם כתוב “אמר”…

– קוּקוּריקוּ! – קרא פתאם תרנגול מאחורי החלון בקול צרוד ורם, כאילו חפץ להעיר את המלמד, כי כבר הגיעה העת לשלח את הילדים לאכול ארוחת הבקר;אך המלמד לא שמע את קולו, כי הוא היה טרוד בשנון שלשת “בני אהרן” שברש“י, והקושיות, שהיו קשות לרש”י, אשר התלמידים ערבבו בהקדימם את המאוחרה ובאחרם את הקודמת…

פתאם נפוץ הערפל הדק, אשר שרר ב“חדר”. השמש שלחה קוים חמים בעד החלון על ראשי הילדים ועל כתפיהם, ועל ה“חומשים” המזוהמים מדמעות בעליהם הקטנים, ומידיהם המסואבות נראו כחצי עגולים צהובים, אשר רחבו וקצרו לפי התנועע הנערים לאחור או לפנים.

– התפללו! ­– קרא הרבי בסגרו את ה“חומש” שלפניו;אור השמש שבחדר היה לו לאות, כי כבר הגיעה השעה העשירית. עוד המלה בפיו, והנה כל התלמידים סגרו מהר בקול המולה את הספרים שלפניהם, ויקומו בחפזון ממקומותיהם, ויחטפו נער נער את “סדור”ו ויעמדו להתפלל. ויהושע ישב לו על כסאו, ויקטר את מקטרתו, וישמור על תלמידיו, כי אחר יקרא את ה“ברכות” והשאר יענו אחריו “ברוך הוא וברוך שמו” ו“אמן”, ואחרי כן יקרא השני עד תום כל התלמידים לקרא.

– אַל נא “תחטוף” ככה! – הזהיר את יצחק מאיר בהגיע לו התור לקרא את הברכות. ויצחק מאיר עצר בשטף לשונו, ויחל לבטא כל מלה ומלה לאט לאט. כי הלא יודע הוא, שאלהים רוצה, כי כל אדם וכל נער יתפללו בלי “חטיפה” על הסדר את כל התפלה, בלי לדלג גם על “קרבנות” “פטום הקטרת”, “אבי יהוה מסדר”, “איזהו מקומן”, “הללויה” ו“תחנון”, שהילדים הקטנים אינם אומרים כלל… ואם ידלג? הה, אלהים, מה נורא!… הוא יושב בשמים ואורב לכל אדם ולכל נער… כשהיה קטן, היה שוטה וכשהיה קם ממטתו בבקר, קפץ מהמטה, ובלי נטילת ידים רקד בבית, בודאי יותר מארבּע אמות… עתה הוא יודע, הרבי אמר לו, שהעושה כזאת הוא חיב מיתה. אלהים ממית אותו!… אז היה שוגג ואלהים סלח לו ולא ענשהו;אבל עתה!… ואלהים לא יחון גם ילדים וגם בני צדיקים… גם “ילדי” אהרן הכהן הגדול והצדיק, אשר הקריב קרבנות לאלהים, שחט כבשים ופרים וישרפום על המזבח למען האלהים, – אך הקריבו לפניו אש זרה, מיד התנפל עליהם וימיתם… וגם אהרן בעצמו אלו היה בא אל קדש הקדשים ביום אחר ולא ביום כפור, היה מת תיכף… ואולם הרעב כל כך מצערהו! בקרבו פנימה דבר מה מוצץ ומוצץ… לא די בזה, שלמד עד כה מן השעה השביעית בבקר, אך עוד להתפלל הוא צריך, את כל התפלה!… כאשר אך יאמר ו“שמו אחד” שב“עלינו”, ינוס מן ה“חדר”… דרך כל השוק ירוץ… לא יפנה כה וכה, לא יברך את איש ואם גם יקרא איש בשמו לא יענהו… אף אם יפגוש את יצחק, אשר כבר יצא מן ה“חדר” ונכנס אל חיט ללמוד אומנות – כן אמר לו אתמול בפגשו אותו בחוץ – לא יעמוד לדבר אתו… – בבאו הביתה יחטוף תכף את העגיל ויאכל… “שאו ידיכם” לא יאמר… אמא היא בחנות ואת המשרתת איננו ירא… ואלהים?… לא! אותו לא יעניש על זאת!… נערים שכמותו לומדים עוד ב“חדר”ו של מפתלי ואינם אומרים לעולם “שאו ידיכם” ואך “המוציא” הם מברכים ואוכלים…, גם את התפלה הם מתחילים אך מ“ישתּבּח”… אש זרה לא יקריב אל המזבח לא יגש, וכמה שהוא מתפלל עוד תפלתו ארוכה הרבה מהתפלה של תלמידי נפתלי, והאם בשביל שהוא לומד יותר מהם, יענשהו אלהים על אשר איננו מתפלל כגדול?…

– רבי! רבי! – קרא נער אחד – יצחק מאיר דלג על כל ה“הללויות”! כבר הוא קורא “ויברך דוד”!…

– הככה אתה עושה? אתה? – קרא יהושע בקצף ויגש אליו, ויאחז בשפתו התחתונה, וילחצנה בין אצבעותיו ויקרא בקול מצַוה:

– עוד הפעם, שקץ, החל מ“יהי כבוד”! וגם “אני מאמין” אחרי “עלינו” תקרא!..

ח.    🔗

– הקשב, יצחק מאיר, הקשב! – פצר בו יהושע – כי סופך יהיה מר!… ויצחק מאיר אמנם יודע, כי אם השבוע לא יֵדע היטב את הגמרא, אז תגדל חרפתו מאד;בליל שבת הבאה יתאספו “העולם” בביתם וכל אחד ואחד ישאלהו ללמודיו ויבחנהו, ולכן הוא מתאמץ להקשיב, למען אשר יוכל לענות כהוגן על כל השאלות. אך בשום אופן איננו יכול להסיח את מחשבותיו מקורות יום אתמול… בבקר, עוד לפני התפלה, הביאה לו שפרה אל ה“חדר” עגיל וקַפה, ותאמר אל הרבי, כי גם ארוחת הצהרים תביא היא לו שמה, למען אשר ישב כל היום ב“חדר” ולא ישוב הביתה עד בואה והגידה, כי כבר יוכל לשוב… מדוע אוסרים עליו פתאם לשוב הביתה?… אמא – אמרה שפרה – חלתה… אך האם הוא כל כך רע, עד שישתובב בבית גם בשעה, שאמא חולה?… והוא השתוקק מאד מאד ללכת הביתה ולראות את אמא ואת שלומה, להחליק את פניה, בשעה שהיא שוכבת במטה ולהתרפק עליה כשהיא כואבת, כמו שאמא עשתה לו פעם אחת כש“מצחו היה כואב”… אז לא יצאה כל היום אל החנות, אך ישבה ליד מטתו, ותחלק את מצחו ואת ידיו ותדבר אליו בנעימות וכל זה היה לו אז כל כך נעים!… ובודאי גם לאמא היה נעים מאד, אילו עמד הוא ליד מטתה… אך הרבי אסר עליו לצאת מן ה“חדר” וכל בכיותיו וזעקותיו הרבות לא הועילו להטות את לב הרבי, כי ירשה לו ללכת הביתה, ומי יודע אם לא היה משהה אותו שם כל הלילה, לולא התחכם ובצאת כל הנערים מן ה“חדר” בערב, התגנב, ויצא עמהם יחדו וינס הביתה…

כשבא הביתה הבין ברגע, שילד נולד לאמא, כי לפני מטתה היתה שמלה לבנה פרושה למסך ועל כל כותל וכותל וגם על השמלה היו מדבּקים פתקאות עם “שיר המעלות”, כפתקאות שראה תמיד בלכתו עם כל חבריו לקרא “קריאת שמע” בבתי היולדות, בעת אשר למד ב“חדר”ו של נפתלי.

– מזל טוב! – הקדימה אותו בברכה אשה אחת זקנה, אשר אחרי כן אמרה לו, כי חנה שמה, ותאחז בידו, ותובילהו אל מטת אמא, ותרם את השמלה ואז ראה, כי פני אמא לבנים מאד;ובלי דַבּר דבר שלחה אמא אליו את ידה ותחלק את לחיו.

– אמור לאמך “מזל טוב”! – אמרה אליו חנה. אך הוא תחת ברך את אמא בכה בכי גדול.

– הנך בוכה על כי “הוזלת”! – לעגה לו חנה – היטיב חרה לך, כי כבר אינך בן יחיד!… והוא הוסיף לבכות. חנה נסתה לפייסו;נתנה לו רקוחים וממתקים והוא לא חדל מבכות. כל היום השהו אותו ב“חדר” – ואיך לא יבכה?… אז נגשה חנה אל מלתחתה, אשר היתה מונחת על יד המטה, ותוציא ממנו ספר קטן, ותתנהו לידו ותאמר:

– הלא “עלוי” אתה ויודע לקרא! קרא בספר הזה ותשכח את צערך.

– יסוריך – הוסיפה בשחוק – בודאי אינן גדולות מיסורי היולדות וגם הן תחדלנה מהתאונן על יסוריהן בשעה שאני קוראת לפניהן בספר הזה.

הספר הוא קטן הרבה מן ה“סדור”. על שערו כתוב “אבקת רוכל” ואם קוראים בו, מבינים מה שכתוב בו בלי תרגום כי כלו הוא תרגום והדברים הכתובים הם כל כך נאים!… “מלחמת גוג ומגוג, משיח בן יוסף” שיהרג – מה גדולה הרחמנות! – “משיח בן דוד” והילד קודם שנולד… איפה הוא בשלשת החדשים הראשונים, האמצעים והאחרונים ואחרי כן… מה יפה כל אלה! עוד יפה הרבה מאד מן המעשיות של היתום יוסף… אך בעודנו קורא צרח הילד פתאם:

– אוּאַ! אוּאַ! אוּאַ!

וינה נגשה אליו, ותּפַתַח את הכר, אשר היה חבוש בו והוא הוסיף לצרוח. אז לקחה סמרטוט ותחבוש בו נתח סכּר, ותשם אותו בפיו והוא לא נשתתק. ואמנם יש לו מה לבכות… הוא עודנו כל כך קטן וכבר נעשתה לו עולה גדולה כזאת!… כשמסתכלים בו מדמים, כי איננו יודע עוד מאומה. הוא פורש את ידיו הקטנות ואיננו יודע אל מי, כי גם את אמא איננו מכיר עוד ואיננו יודע היכן היא;הוא מכוץ את רגליו ואיננו יודע למה! פוקח את עיניו ואיננו מביט אל איש ועוצמן – ובכל זאת כבר למד את כל התורה כלה!… והוא היה זוכר אותה היטיב בכל ימי חייו, לולא שבא המלאך וסטר על פיו והשכיח ממנו את כל אשר למד!…

הוי, המלאך הרע! המלאך הרע!… הם, בפמליא של מעלה, מלמדים אותו, למען אשר ידע הכל והוא בא וסוטר על פיו, למען אשר ישכח!… לולא הוא, כי עתה היו כל הנערים פטורים מן ה“חדר”, לא היו מֻכּים לעולם, בקיץ היו יכולים לרחוץ כל היום בנהר, ובחורף – להחליק על הקרח ואף על פי כן היו יודעים הרבה יותר מהרבי, שאינו למדן כלל… בפירוש שמע זאת מאביו וגם בעצמו ראה בשבוע הזה, שכשהתחיל הרבי ללמדם את הגמרא הרבה מאד לחשוב ואחרי כן החליף פעמים רבות את תרגום המשנה…

– נערים גסים! נערים מן השוק! – צעק יהושע פתאם בחלקו בידיו הצנומות חבלים לרבים מתלמידיו – אינכם יודעים עוד מאומה!… חמורים! סוסים!..

– אינני מבין ואיך אדע? – קרא שמחה “המלוני” בתלונה. פני יהושע הזעומים התעקמו, פיו הצר נפתח והתרחב ועיניו ירו זיקי כעס וחמה ויצעק בקול מר:

– אינך מבין?!… ראש חמור! ומה אינך מבין? … הלא כמה וכמה פעמים בארתי: “אם שלא ננחה ילדה” לא מת העֻבּר…

– ומה זה “עֻבּר”? – הפסיקו שמחה בעזות – הרבי לא תרגם לי!… א, הַ!… יהושע הבליג על כעסו;אינם יודעים, צריך איפוא להשתדל לבאר להם עד שיבינו… וישב על כסאו, ויעצום את עיניו ויעביר את ידו על מצחו הקמוט ואחרי רגעים אחדים קרא בנחת:

– שמעו ותבינו! גם פרה היא מעֻבּרת כאשה;הולד שלה גדל בבטנה כילד הגדל בבטן האשה כשהיא מעֻבּרת. והולד הגדל בבטן נקרא “עֻבּר”. וכמו באשה “מעֻבּרת”, אם הילד שוהה בבטנה תשעה חדשים, אז היא יולדת ילד בן קימא, ואם היא יולדת בחדש השמיני להריונה, או קודם לכן, מלבד בחדש השביעי, אז הילד הוא נפל ואיננו בן קימא, – כן גם בפרה: אם הולד שוהה בבטנה תשעה חדשים, אז היא יולדת עגל חי, ואם לא, היא יולדת נפל: עגל מת, ממש כמו באשה… ובכן “שור שנגח את הפרה” והפרה היתה מעֻבּרת…

– היש לפרה בעל? – שאל יצחק מאיר פתאם. שחוק גדול התפרץ מפי המלמד:

– טיפש! – קרא – אומרים עליך, כי נער חכם אתה ובאמת הנך טיפש גדול!…

– טיפש! יצחק מאיר טיפש! – קראו אחריו כל תלמידיו וגם הם שחקו בקול רם. וה“טיפש” ישב משמים בפה פתוח ועינים תועות לכל עבר, אך בכל חבריו לא מצא גם אחד, אשר יבין, כי שאלתו איננה מגוחכת כלל… כלם שוחקים וגם הרבנית העומדת על יד הכירים שוחקת ובשחקה היא מתנועעה לכל עבר וידיה אוחזות במתניה… מדוע הם שוחקים?… בשאלו אתמול את שפרה המשרתת בביתם, מתי תלד גם היא בן, ענתה לו, כי לבתולות אין בנים, ואך כשתנשא לאיש, תלד בנים כאמא, אך הוא לא הבין מה שיכות יש לנשואין עם לידה, ויאמר לשפרה, כי היא מרָמה אותו, אך היא נשבעה לו, “כמו שהיא יהודית”, כי איננה משקרת.

– ומדוע יש לאם ה“כידור” בן, אף על פי שאין לה בעל? – שאל אותה. יען כי היא חצופה! – ענתה שפרה. – ומה זאת חצופה? – אשה שאין לה בעל ויש לה ילד. – ומדוע אבא ואמא קוראים לרחל החיטת “חצופה”, אף על פי שיש לה בעל? – לה אך קוראים “חצופה”, ואשה שאין לה בעל ויש לה ילד היא “חצופה” ממש – אמרה לו שפרה.

הוא חפץ לשאל אותה עוד, מגוע אשה כזאת היא “חצופה”, אך היא לא חפצה עוד לשמוע את דבריו, – ועתה הוא שומע, שגם פרה כמו אשה היא מעֻבּרת ויולדת, ובשאלו: “היש לפרה בעל?” לועגים כלם לו?…

– די, די! – קרא יהושע לתלמידיו, אשר לא חדלו משחק, ויוסף לבאר את דברי המשנה “אם שלא נגחה ילדה”. אך יצחק מאיר לא שמע את דבריו, כי היה שקוע במחשבותיו. האם אך בבטן הנשים אין ה' בורא ילדים, רק אם יש להן בעלים ובבטן הפרות הוא בורא ולדות, אף על פי שאין להן בעלים?… ומדוע אינן דומות הפרות לנשים גם בזה?… והאשה, שאין לה בעל וה' בורא בבטנה ילד – מדוע היא “חצופה” ממש? מה חטאה, אם ה' ברא לה ילד ומה פשע הילד שלאמו אין בעל? מדוע הוא ממזר “כידור”?… במה הוא שונה משאר הילדים?… הלא גם אותו למדו “כל התורה כלה” וגם אותו סטר המלאך על פיו, כי גם לו יש גומא בשפתיו, תחת חוטמו, ובודאי גם על ראשו היה נר דולק והיה “צופה ומביט מסוך העולם ועד סופו” וגם השביעו אותו: “תהי צדיק ואל תהי רשע”, הכל כמו שעושים לשאר הילדים וכמו שכתוב בספר “אבקת רוכל”, ואחרי כן, כשנולד הילד שלאמו אין בעל, הוא ממזר, אף על פי שהוא צדיק!… ומדוע בורא האלהים ילד לאשה שאין לה בעל?…

פתאם עלה על לבבו רעיון נורא, אשר דכאהו מאד מאד: הלא אלהים יוכל גם לברא ילד לאחותו לאה, או למרים, או גם לשתיהן!… ובדמיונו ראה את מרים ואת לאה כשהן גדולות, כאם ה“כידור”, אין להן בעלים ויש להן ילדים יפים וטובים כיצחק והן מובילות אותם אל ה“חדר” ומתחננות לרבי, כי ילמדם “עברי”, הרבּנית לועגת להן והן אינן מעיזות להתקוטט עמה… ילדיהן היפים הם ממזרים, “כידורים”, הילדים שב“חדר” מבזים אותם ואבותיהם אוסרים עליהם להתרועע עם הממזרים, והן, מרים ולאה, הנן “חצופות” ממש!… לבו הקטן התחמץ בקרבו ורחמיו נכמרו על אחותו ועל מרים היפה, שהן ללעג ולקלס, אף כי לא עשו כל רע, ואך מפני אשר “חשק” ה' לברא בעל כרחן ילדים בבטנן בעוד שאין להן בעלים!…

– מה זה תבכה? – השתאה לו הרבי בראותו, כי דמעות זולגות מעיניו. תחת מענה התפרץ מפיו קול בכי גדול.

– ראו נא! – תמה הרבי – ב“כתרו נגעו”! שחקו לו והוא בוכה!… יצחר מאיר התאמץ להתאפק מבכי, אך נבצר ממנו להבליג על התרגשותו מכעסו ועצבונו, אשר הלכו הלוך וגדל. המלאכים רעים וגם האלהים!… כל מה שהם עושים, אך להרע הם עושים!…

– הרף! – גער בו הרבי – כבר חדלת מהיות “בן יחיד”!

גם הרבי מרעימו, שחדל להיות “בן יחיד”, והוא, להפך, שמח מאד על אשר נולד לו אח, כי אלו נולדה לו אחות, כי עתה לא “הרויח” אף שעה אחת של דרור וכל הנאה לא היתה לו ממנה, כי אך בשבת אחרי התפלה היו מתקבצים אליהם יהודים והיו “עודים קידוש” והלכו להם;ועכשיו שנולד בן יבאו לביתם בכל ערב וערב עד יום הברית ילדי ה“חדר” של נפתלי ויקראו “קריאת שמע”, ובודאי גם לו ירשה הרבי ללכת הביתה בערב לפני צאת שאר הנערים מה“חדר” וגם לו יִנתנו אגוזים וסכּריות, כמו לכל הילדים;בליל שבת יהיה בביתם “שלום זכר” והיהודים יבאו ויאכלו קטניות ועגות וישתו שכר וגם הוא יאכל וישתה עמהם. לשמונת ימים תהיה ה“ברית” וכל היום לא ילך אל ה“חדר” וגם אז יאכל וישתה עם כל היהודים יחדו. ואם איננו עוד “בן יחיד” – מה בכך?

נואש! – קרא יהושע בראותו, כי יצחק מאיר איננו מקשיב למרות אזהרותיו וגערותיו – בשבוע הזה לא תדע עוד את הגמרא! אך אם כך ואם כך לא יבחנך אביך בשבת הבאה… ואולם אם ישאלך איש, מה אתה לומד, אל תאמר לו “שור שנגח”, אך “ההוא רעיא”. את אשר למדת בשבוע העבר בודאי תזכר עוד…

ט.    🔗

גם באזני אמו בכה יצחק מאיר ולא פעם, אך פעמים רבות מאד והיא לא ידעה על מה הוא בוכה. וכמו בזדון, אך למען הרבות כעסה, הציק לה בבכיו ובצעקותיו רק בעת, אשר “קונים” אחדים נקבצו בחנותה והיא לבדה באין אישה עמה, היתה טרודה בממכר ובטענות ומענות עם קוני סחורתה;בעת אשר כזאת התפרץ יצחק מאיר פתאם אל החנות ויצעק בקול גדול:

– לאכול, לאכול אני רוצה!… ואמו גערה בו בדעתה, כי במעון נכונה לו ארוחתו והמשרתת בודאי הגישה לו לאכול;אך הוא בשמעו את גערתה, התקצף עוד יותר, וישתטח לרגליה על הארץ, ויתפתּל כנחש, ויבעט ברגליו ויִצרח בקול מר:

– אוי! לאכול! לאכול אני רוצה!… היא נסתה לאים עליו, כי תספר לאביו ולרבו והם ייסרו אותו קשה, וכאשר גם דבריה אלה לא הועילו נסתה לפיסו, בתתה לו סכּריות, או תופינים מסחורת חנותה ולהוסיף לו אגורה על אגורת יומו, אך גם האימה וגם הפיוס היו ללא הועיל, כי הוא לא חדל מצרוח: – לאכול!… רעב אני! רעב אני!…

פעם אחת קרה, כי מרב הכעס, אשר כעסה אמו עליו ומצעקותיו וקול בכיו התבלבלו מחשבותיה, ותיצק שמן לתוך בקבוק הקונה, אשר חפץ בנפט ומאת קונה אחר לקחה מחיר חצי החיטרא סכּר, תחת מחיר ליטרא שלמה, אשר נתנה לו. אז התמרמרה אליו, ותקלל אותו קללות נמרצות ותך באגרופה על ראשו. ואולם מתוך קהל ה“קונים” יצאה פתאם אשה צעירה לימים, לבושה שמלות פשוטות, אך נקיות ושלמות, ותגש, ותאחז בידו הקטן, ותמשכהו אליה, ותגן עליו מפני מכות אמו. אחרי כן דברה על לבו ותאלצהו בדבריה ללכת אתה לביתה, ואחרי שעה קצרה, השיבתהו אל החנות ותלעג לדבורה:

­– ובביתי אכל! ודווקא בחשק!…

דבורה השתוממה, היא ידעה, כי בבית רבקה – זה שם האשה – אשת ראובן הרצען, אין מאכלים ערבים יותר מן המאכלים שבביתה, אף כי רבקה יודעת לבשל גם “מעדני מלכים”. לפני חתונתה היתה משרתת במשך שנים אחדות בבתי עשירים בורשה ולא חסר לה שם מאומה וגם קבצה מעט כסף, אך בשובה פעם אחת לעיר מולדתה, למען הֵרָאותה את אביה יצחק העגלון, ותרא את ראובן, ותחשק בו, ובמשפט נערות מבנות דלת העם אמרה, כי “תאהבהו”, ותהי לו לכלה בלי כל שדכן… אחרי כן היתה לו לאשה ועתה היא סובלת מחסור בבית אישה “אהובה”…

– ומה המטעמים, אשר נתת ל“תכשיטי” זה? שאלה דבורה.

– מטעמים? – שחקה רבקה – מאין לי מטעמים?… מרק תפוחי אדמה נתתי לו!…

הוי כלב רע וכסיל! – התרעמה דבורה על בנה – בבתי זרים הוא אוכל מרק תפוחי אדמה ופה – אורז לא רצה לאכול!… אמנם יש אשר יבֻשל בביתי לארוחת הצהרים דוחן, או גרש בחמאה, אך בכל השבוע הזה, מבשלת שפרה אך אורז… ועוד רע לו!…

– אמנם – אמרה רבקה – יען אשר בכל השבוע אכל רק אורז, לכן מרק תפוחי אדמה ימתק בפיו יותר ממנו… האורז כבר היה לו לזרא!…

– לזרא! לזרא! – שנתה דבורה אחרי דבריה בחמה ותשפוך לפני רבקה את לבבה: האם מלבד דאגת הפרנסה תדאג גם לשנוי המאכלים בכל יום? האם לא די לו לילד, שהוריו עובדים כל היום ומספיקים לו את אכלו – יהיה איזה שיהיה – בעתו?… אישה אוכל רק פעמַיִם ביום: לעת הצהרים הוא אוכל שני עגילים – הלא גבר הוא! – מרוחים בחמאה ובצל ושותה כוס קאפה, ובערב – רוטב עם תפוחי אדמה, או חומצים, או פולים ונתח בשר. גם היא בעצמה, אף על פי שהיא מינקת, היא אוכלת ארוחת הצהרים רק כשיש לה פנאי;ואם היא טרודה בחנות, היא “יוצאה ידי חובת האכילה” בארוחת הבקר והערב… וליצחק מאיר תנתן תמיד ארוחת הצהרים;ובינה ובין ארוחת הערב תשלח לו אל ה“חדר” לחם מרוח בחמאה וכשהביצים נמכרות בזול, היא שולחת לו גם ביצה ועוד הוא מציק לה!…

– לזרא! לזרא! – שנתה עוד הפעם אחרי דברי רבקה – הכל הבלים!… נער רע הוא וכשהוא מצר לאמו, הוא נהנה הרבה יותר ממה שהוא נהנה מן האוכל… כי מדוע הוא מואס בארוחתו רק בשעה שאין לי פנאי להתעסק בו?…

– אך בוַרשה מבינים את נפש הילד – אמרה רבקה – שם יודעים כלם, כי כל ילד משתוקק להתרפק על אמו והאומלל הזה המתענה כל היום ב“חדר”, לא די, שמאכילים אותו בכל יום רק אורז, אלא שגם כשהוא שב הבּיתה לשעה קצרה איננו יכול להתרפק על אמו!… היא טרודה!… והוא מתמרמר ומתקצף!…ומתוך שהוא מתקצף, הוא מואס במאכל שנותנים לו…

– בהתרפקות הוא חפץ! – התרעמה דבורה – המרה של אמא בקעת, לעיני מוציאה “החיטת החצופה” מחנותי את ה“קונים”, שקנו רק אצלי עוד מעת היותי נערה קטנה והוא חפץ בהתרפקות!…

אם חפצה אַתּ שיתן לך מנוח – אמרה רבקה – השפיקי לו חדשות חליפות, בוַרשה הכל יודעים, כי אך החדשות…

– חדשות? – נכנסה דבורה לתוך דבריה – כשהרבי “יכבדהו” במכות גדולות תהיינה לו חדשות!…

– האין זאת, כלב שבכלבים! – הוסיפה בפנותה אל בנה. יצחק מאיר אמנם לא הבין היטיב את דברי רבקה, אך זאת ידע, כי “מכות גדולות” אינן “חדשות” לו כלל… וחדשות אחרות כמעט אין לו. החגים והצומות מועטים ובטלים הם בימים התמידים, שבהם הוא הולך ושב בדרך אחת שלש פעמים ביום בשעות נועדות והוא רואה תמיד בדרכו את אותם האנשים והנשים והבתים והחנויות, שהוא רואה יום יום;גם ה“חדר”, החברים, הרבי והרבנית, אשר איננה מצלת לעולם כל נער מיד אישה, בשעה שהוא מכה – אינם משתנים. אמנם ה“חומש” מתחלף מדי שבוע והגמרא מתחלפת מדי שבועים, אך הם – טוב היה שלא היו מתחלפים לעולם, כי כל “גמרא” ו“גמרא” וכל “סדרה” ו“סדרה” קשה מהקודמת לה… אחד הוא לו היום הששי שאליו הוא מחכה בכל ימות השבוע… כל חבריו יֻכּו בו הרבה יותר מבשאר הימים, כי אז יחזרו על ה“חומש” והרש“י והגמרא והרבי מרבה להכות את כל מי שאיננו יודע דבר מה. אך הוא יודע תמיד את הכל והרבי לא יפצר בו אז להקשיב… אחרי שובו ביום הששי מארוחת הבקר אל ה”חדר“, הוא לומד זמן קצר לנגן את ה”טעמים“, ושב לביתו, וחטף איזה נתח מהמאכלים, אשר יכינו ליום השבת, וממהר לברוח ולצאת את העיר. שם, ליד הגשר, בצל עץ, מחכה לו יוסף היתום, וכשהוא נותן לו מחצית העגיל, שהוא משאיר מארוחת הבקר שלו, ושאח”כ הוא מביאה אתו בכיס בגדו, מספר לו יוסף מעשיות. (יוסף איננו לומד עוד ב“חדר” והוא קורא בכל יום עם אמו מעשיות…) והמעשיות הן יפות ונוראות הרבה יתר מן המעשיות, שהיה מספר לפנים ב“חדר”ו של נפתלי, ומה מאד חפץ גם הוא, יצחק מאיר, לקרא בעצמו בספר מעשיות כאלה!… אך לעולם אין לו פנאי… ולולא התחבא לברוח מן הבית בכל ערב שבת, כי עתה היה אביו מאלצהו ללכת אתו אל המקוה, להעביר את ה“סדרה” “שנים מקרא ואחד תרגום” ולקרא “שיר השירים” והיה איפוא טרוד עד הערב, כמו שהוא טרוד בכל יום השבת… כשהוא קם בשבת בבקר, מיד הוא מתפלל “שחרית” ואוכל עֻגה והולך אל ה“חדר”, ושב עם הרבי ואביו בוחנהו;אחרי כן עליו ללכת להבחן עם שאול ה“אופה” ועם שמחה ה“מלוני”;אחרי שלש הבחינות הוא הולך אל אביו, אל ה“שטיבל” ומתפלל “מוסף” בצבור. אחרי אכלו ארוחת הצהרים, הוא הולך עוד הפעם אל ה“חדר” ולפני למדם “פרקי אבות” הוא הולך להבחן עוד עם נערים אחרים וגם עם אברהם בן מרדכי. את אשר הם אינם יודעים ב“חומש”, ברש“י ובגמרא, הוא קורא לפני הבוחן, וכשהם נכשלים בלשונם, בשכחם באור, או תרגום איזה מלה הוא לוחש באזניהם בחשאי… והוא זוכר את הכל, כי הלא “עלוי” הוא… וזה שכרו!… כל חבריו הם חפשים בשבתות שעות רבות והם מטיילים מחוץ לעיר ומשחקים באנשי צבא וב”עורת זקנה", והוא, באשר הוא “עלוי”, אין לו מנוח כל היום… ובזכרו כי הנהו גם בכור, יש אשר גם יחרד מאד ואימה גדולה תפול עליו בהעלותו על לבבו את המעשיה, אשר ספר לו יוסף פעם אחת:

בעיר רחוקה אחת, פרָג שמה, היה היה בכור אחד, בכור ו“עלוי”. אביו היה עני ולא היה יכול לשלם למלמדים שכר למודו, אך כל אחד ואחד מן המלמדים הגדולים התחנן לפניו כי בנו ילמד בּ“חדר”ו, והרבי לא הכהו מעולם ולא נגע בו גם באצבע קטנה, ובכל יום ויום היה מתיר לו ללכת אל בית המדרש להתפלל בצבור. וכשהיה עובר בשוק היו כל היהודיות ממלאות את כיסי בגדו סכּריות ופירות ובבית המדרש היו היהודים בוחנים אותו ויתנו לו כסף רב. – את הפּירות והסכּריות אכל ואת הכסף נתן לאביו ולאמו לקנות להם בו לחם. ויהי היום, וישב ה“עלוי” לבית אביו, וירק את כיסי בגדו כפעם בפעם, והנה מאה דינרי זהב בּתוך הפירות והסכּריות. ואביו ואמו שמחו שמחה גדולה. מאה דינרי זהב!… העניים היו פתאם לעשירים… לעשירים גדולים… אך אחרי כן החלו לריב ביניהם: האב אמר, כי לו ולבנו יתקן קַפוטות של אטלס לשבת ולחול, ולאשתו יתקן שמלות משי, ושרשרת זהב וחרוזי מרגליות יקנה לה;והאם אמרה, כי היא רוצה גם בנזמים משובצים אבני חפץ, כנזמים שיש לרבנית וגם שביס מרוקם בכסף ובזהב.

– אם אוציא את כל מאת הדינרים לתכשיטיך – צעק האב – מאין אקח כסף לקפוטות של אטלס לי ול“עלוי”?

– לא תתקן לך קפוטות ולי קנה תכשיטים! – צעקה האֵם. עודם מריבים והנה בא אליהם יהודי גבוה ועבה וזקן לו ארוך ושחור והוא לבוש בגדי אטלס וחגורה רחבה במתניו.

– גם תכשיטים תקנו, גם קפוטות של אטלס תתקנו לכם וגם בית כנסת ובית מדרש ומקוה תבנו לכם לבדכם וגם אוצר של כסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות יהיה לכם, אם אך תרצו – אמר להם האיש הזר לאחר שנתן לו אבי ה“עלוי” שלום.

– רוצים אנחנו! – קראו אבי ה“עלוי” ואמו בשמחה רבה.

– לי יש הרבה אוצרות של זהב וכסף ואבנים טובות ומרגליות וגם בת “יפה כחמה” יש לי – אמר היהודי הזר – תנו לי את בּנכם ה“עלוי” לחתן ואני אתן לכם אוצר אחד של זהב וכסף ואבנים טובות ומרגליות. שמעו אבי ה“עלוי” ואמו וירקדו מרב שמחה.

– אך אני יושב במרחקים, בקצה הארץ, ליד “הרי החשך” – אמר היהודי הזר. ויתעצבו אבי ה“עלוי” ואמו ויבכו;איככה זה יתנו את בנם ה“עלוי”, שהם אוהבים אותו כל כך, לנסוע אל “הרי החשך”? והאיש הזר הוציא מתחת לחצני בגדו שק מלא אבנים טובות ומרגליות ויניחהו על השלחן. ומכיסו הוציא מלא חפניו כסף וזהב ויפזר על הקרקע. ואבי ה“עלוי” ואמו לא חדלו מבכות;אך כל מה שהם הוסיפו לבכות, הוסיף הזר לפזר כסף וזהב; עד שהיה ה“חדר” מלא.

– את מאַת הדינרים, אשר שמתי בכיס בגד בנכם כבר לקחתם לכם, אך את כל אלה לא אתן לכם, בלתי אם תתנו לי את בנכם – אמר הזר אליהם. ותאמר האם:

– יתבקעו שונאי מקנאה! אהיה מקושטת יתר הרבה מהרבנית ומכל הגבירות!… יקח לו הוא את ה“עלוי” ואני אקח את האוצר של כסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות. והאב אמר:

– הלא כרוטשילד אהיה! בית כנסת ובית מדרש ומקוה אבנה לי! יקח לו את ה“עלוי”. ויקח היהודי הזר את ה“עלוי”, ויסע אתו במרכבתו ימים ולילות מיער למדבר וממדבר ליער. ויהי בחצי לילה אחד, ויבאו אל תוך יער אפל, גדול ונורא שאילנותיו היו גבוהים עד לשמים, והיהודי הזר קרא בקול איום אל ה“עלוי”:

– רד מן המרכבה! וברדתו, והנה קול רעם גדול, ואחרי הרעם – רעש, ובתוך הרעש פתחה האדמה את פיה, וה“עלוי” עם היהודי הזר ירדו והשתלשלו, השתלשלו וירדו, עד בואם אל מגדל המגיע עד “שאול תחתית”, שבו היו אלף אלפי חדרים ולכל חדר אלף אלפי דלתות ואלף אלפי חלונות.

– פתחו שערים! – קרא היהודי הזר. ובקראו והנה שערים גבוהים ורחבים נפתחו מעצמם ואך דרכו רגלי ה“עלוי” על הסף, והנה שמע קול הזר קורא: – הסגרו! וברגע נסגרו השערים והוא נשאר לבדו בתוך המגדל. ויחרד ה“עלוי” מאד ואימה גדולה נפלה עליו, ויפול על הארץ ויבך מרה עד הבקר. פתאם נזכר, שצריך להתפלל, ויקם, ויאמר לבקש לו “סדור”, וילך הלוך ובכה מדלת לדלת ומחדר לחדר, ובעד כל החלונות הביט ולא ראה לא מזוזה ולא “סדור”, לא מחותן ולא מחותנת ולא כלה.

פתאם שמע מאחריו קול אנחות, ויפן כה וכה, וירא, והנה על יד דלת אחת עומד שלחן של זהב ועליו מונח ראש זקן, בלי גוף ובלי ידים ורגלים, ועיניו של הראש היו גדולות ובולטות ופיו היה פתוח. ה“עלוי” נבהל מאד מאד, אך הראש קרא אליו:

– “עלוי”, “עלוי”! יש לי רחמנות גדולה עליך!…

– מי אתה? – שאלהו ה“עלוי” בחרדה.

– גם אני הייתי “עלוי” כמוך – קרא הראש בבכי – “עלוי” ובכור וגם אני הובאתי הנה כמוך!… ועתה אוי לי! אללי לי! ושתי עיני הראש הגדולות נפקחו לרוחה והיו לשתי מעינות מפכות פלגי דמעות שירדו על לחייו הצנומות והיבשות כקלף ועל הזקן הארוך והלבן ככסף ומשם על השלחן הזהב ועל הקרקע ובמשך רגעים אחדים נמלא כל החדר דמעות, והן הלכו הלוך ועלות עד הגיען אל חזה ה“עלוי”.

– רחם עלי! – התחנן ה“עלוי” אל הראש – הלא עוד מעט ואטבע בדמעותיך!

– אחת היא לך! – ענהו הראש – ובכל זאת הנני עוצר בדמעותי לבל תטבע… אם חפץ אתה לחיות עוד יום אחד – חיה עוד יום… יותר מיום אחד לא תחיה עוד, אף אם לא תטבע הפעם… מחר תהיה “בר מצוה” ויעשו לך, כאשר הם עושים בכל שמונים שנה ל“עלוי” ובכור… מכשפים הם, ובחפצם לדעת איפה טמונים כל האוצרות שבעולם, הם אורבים ל“עלויים” ובכורים ובכל שמונים שנה יקחו אחד מהם ויכרתו את ראשו ביום היותו ל“בר מצוה”, וישימו תחת לשונו שמות הטומאה ויציגו אותו על שלחן הזהב והוא יענה להם על כל שאלותיהם. ולא יכול עוד הראש להתאפק ועיניו שבו וירדו פלגי מים.

– אוי ואבוי! – צעק הראש בבכותו בקול נורא ואיום – לפני שמונים שנה עשו גם לי ככה, ומאז נשמתי נעה ונדה באשפתות ובכל מקום טמא והיא סובלת יסורים נוראים בכל רגע ורגע, ומחר, ככלות שמונים שנותי וכחות הטומאה יסורו ממני, ישליכוני אל האשפה ונשמתי היתה נע ונד לעולם ועד… ויבך גם ה“עלוי” ויחל לאמר “ודוי”, כאשר יאמרו כל היהודים לפני מותם;אך הראש הפסיקו ויאמר אליו:

– השבע לי, כי תקברני בקבר ישראל ותאמר כל השנה “קדיש” בעבור נשמתי, ואוציאך מזה ואשאך אל עירך. וישבע לו ה“עלוי”.

– עתה קחני בזרועותיך – צוהו הראש. ויקחהו ה“עלוי” בזרועותיו, ומיד נעשו ידיו ורגליו ככנפי עוף גדול, ויעף דרך החלון ממעל לארץ ואחרי עבור רגעים אחדים נצב בתוך בית הקברות, אשר בפרָג, ששם קבר תיכף את הראש.

ומה איפוא יעשה הוא, יצחק מאיר, שגם הוא הנהו “עלוי” ובכור, אם גם אותו יתפשו המכשפים בערמה, ויאמרו לכרות את ראשו וישמרו על הראש הזקן לבל יוכל לברוח אתו?… ותמיד כשזֵכר המעשיה הזאת עולה על לבו, הוא גומר בלבבו לבל יסע לעולם עם איש זר, אף אם יתן לו כל הסכּריות שבעולם ולהוריו – כל האוצרות… ובאמת גם בלעדי המורא הגדול, לא היה מתרצה להשתדך עם כל איש, כי הן כבר יש לו כלה נאה מאד ואחרת איננו רוצה… גם חוה אמה – כבר הוא יודע, שהיא איננה דודתו ושמעון איננו דודו – אמרה, כי מרים היא כלתו. הוא בוש בשמעו זאת, אך מרים איננה בושה כלל בקרא לה שפרה: “כלתו של יצחק מאיר “… ומה מאושרת היא! מאושרות הן כל הנערות! אין להן “חדר” והן משתעשעות כל היום. איש איננו מכה אותן, איננו מלמדן! לא “המפקיד”, לא “המניח את הכד” ולא רש”י ואיננו מצוה אותן להקשיב כל היום והן עושות מה שהן חפצות… מרים, כשהיא קמה בבקר, מיד היא הולכת אל האחו וקוטפת פרחים לבנים, צהובים ואדמדמים והיא באה אל ביתם וכשהוא בא מן ה”חדר" לאכול ארוחת הבקר, היא מגישה צרור פרחים אל אפיו. מה טוב להריח בהם!… שפרה נותנת אז גם לה עגיל וקַפה? אמא אומרת, כי בביתה אין לה מאומה לאכול וחוה אמה כבר חולה מן ה“תעניתים”… אחרי אכלה היא משחקת עם לאה אחותו בחצץ. ומה מאד תיטיב לשחק בו! היא משליכה אבן אחת למעלה ולפני נפלה היא חוטפת עוד אחת ומשליכה גם אותה למעלה והופכת את ידה והאבן הראשונה תפול על ידה!… מה מאד חפץ גם הוא לשחק בחצץ! אך הלא נער הוא והמשחק הזה איננו יאה לו, אך בזה שהוא מתבונן אל שחוק מרים אין כל רע ואמנם גם להתבונן בלבד הוא אוהב מאד… אך תמיד עליו למהר ולשוב אל ה“חדר”, כי אם יאחר מעט, והכהו הרבי. וכשהוא שב מן ה“חדר” לאכול ארוחת הצהרים, כבר אין מרים בביתם… אביה אז בביתו. בבקר הוא יושב ב“שטיבּל” והיא יוצאת. בצהרים הוא שב הביתה ומצוה אותה לשבת בבית. בכל ימי החורף כמעט לא יצאה מביתה כלל גם בבקר, וכאשר באה פעם, או פעמים לביתם היתה מכרבלת בסחבות ולא היתה יפה כמו בקיץ… גם פרחים לא הביאה וגם בחצץ לא שחקה… עצובה היתה… בודאי החורף מאוס לה… ואמנם גם לו רע בחורף מבקיץ. בערב שבת איננו יכול לשמוע מעשיות מפי יוסף. בחוץ קר ומבית המדרש יגרשם השמש;עליו לטאטא אז את בית המדרש ולא יתן לכל נער לשבת שם. והלמוד בלילה מה קשה! בשבתו ליד ה“חומש”, או הגמרא עיניו מתעצמות מעצמן ופתאם והנה הוא מרגיש כאב;הרבי סוטר על חטמו וכל החברים שוחקים, את כל אחד ואחד מהם מכה הרבי תמיד הרבה יותר ממנו, והוא, הקטן מכלם, איננו שוחק עליהם. אדרבה: כשאחד היושבים על ידיו איננו יודע להשיב על שאלת הרבי, הוא, יצחק מאיר, לוחש לו בחשאי את אשר עליו להשיב לבל יכהו הרבי ולבל יהיה לשחוק, וכאשר לו, ליצחק מאיר, יקרה איזה דבר מגונה – כלם שוחקים עליו… ופעם אחת, כשקרה לו מקרה רע, לא די, שלא רחמו עליו, אלא שגם הרעימוהו וגם כנו לו כנוי של גנאי…

בחנכה היה הדבר. הוא הלך בבקר אל החדר והגמרא בזרועו. על האדמה כסה שלג וכל הבתים היו בתוך עשן. אומרים, כי זה ערפל. אך מראהו הוא כמראה העשן היוצא מתוך הארובות הבולטות מן הגגים אבל הוא לא התנשא למעלה ולא התפזר כעשן… מדוע?… האם יען כי כל העולם היה מלא עשן ולא היה לו איפה להתפזר?… אך מאין בא עשן כזה שקוראים לו “ערפל”?… יודע הוא זה כמה, שיש לאלהים בשמים אוצרות מלאים שקים גדולים מאד. אשר רחבם וארכם הם כאורך כל השמים ורחבם. השקים האלה נקראים בשם “עננים”;יש שקים כאלה המלאים מים ויש – המלאים שלג וברד. כשאלהים חפץ להמטיר מטר על הארץ הוא מותח שק מלא מים ומוריקו, כשהוא חפץ להוריד שלג, הוא מותח שק מלא שלג ומוריקו וכשהוא רוצה להוריד ברד, הוא מותח שק מלא ברד על פני השמים ומוריקו… אך העשן הזה מהיכן הוא בא?… האם שרפה היתה בשמים…

הוא נשא אז את עיניו השמימה ובפנותו כה וכה לראות אם לא יכיר במרום מקום בערה, מעדו רגליו ויפול… קרח היה מתחת לשלג. מאין בא תחת השלג קרח חלק כזה, אשר בשום אופן לא יכול לעמוד עליו ובכל פעם שהתאמץ לקום מעדו רגליו?… אך נערה אחת באה, ותקח אותו בזרועותיה, ותשאהו אל ה“חדר”. שם פשט הרבי ממנו את בגדיו ויתלם על התנור ליבשם, ואותו הציג על ידם, למען יחם לו ולבל יצטנן. ובכל עת הלמוד, עד עת התפלה, שעמד ערום ליד התנור, הושיטו חבריו למולו מאחריהם, לבל יראה הרבי, את ידיהם, ולמען הרעימו, העבירו אצבע יד אחת על אצבע היד השנית, כקולף גזר… ובשובם ה“חדר”ה אחרי אכלם ארוחת הבקר, בשחקם אתו בקלפים, קראו לו “חלקלק”!… הם מרמים אתו בשחוק “חצי שתים העשרה” וקובעים את כל המעות שלו וגם את כל הכפתורים מבגדו קרע, ויאבדם בשחוק ועוד לו גם כנוי רע!… מה טוב היה לו להפטר מחברים רעים כאלה!… אבא אמנם כבר חפץ להוציאו מ“חדר”ו של יהושע… אחרי למדו שם שני “זמנים”, אמר אביו, כי הוא, יצחק מאיר, יוכל ללמד ביום אחד את ה“תורה”, שיהושע מלמדו במשך שני שבועות. אך אמא הניאתהו מחפצו:

– איננו יכול עוד לקנח את חטמו – טענה – וכבר תורתו של יהושע איננה מספקת לו!… אחרי כן, בראשית כל זמן אמר אביו להכניסו ל“חדר” אחר;אך אמו אמרה, בי בעת שהצרכים מתרבים והרֲוַח בחנות מתמעט, אין למהר ולהרבות בהוצאות, למלמד אחר דרוש יהיה לשלם שכר למוד פי שנים משכרו של יהושע.

– ידע “לפסוק שאלות” שנה אחת אחרי ה“בר מצוה”! – אמרה – ה“מהירות” איננה מביאה טובה… ואביו אנוס היה לעזבו חמשה “זמנים” ה“חדר”ו של יהושע, ואולם באחד מ“עשרת ימי התשובה”, כששב מרבקוב, ששם היה בראש השנה אצל ה“יהודי הטוב”. הביא אתו רבי חדש.

– הצעיר הזה – ספר לאמא – הוא יחסן גדול: קריב, “שני בשני” לכלתו “שלו שיחיה”, לאשת ר' נחום, יחסן גדול ו“ספרא רבא”!… אמא אמנם החלה גם אז להתרעם על אביו, על שהוא מרבה בהוצאות בעת, שהפרנסה קשה מאד.

– מוטב היה לך – קראה ברוגז – להביא מאת הרבי שיחיה קללה לראש “החיטת החצופה”, הגוזלת את לחמנו מפינו ולא מלמד המקבל בודאי שכר רב מאד… אך אבא באר לה מה מאד גדול אשרו בזכותו למלמד כזה… אך האם עלה על לבו להיות מלמד? חותנו נתן לו נדוניא יפה, אך הוא הפסידה במו“מ, כדרך כל הלומדים וה”מושלמים“. לראש השנה בא לרבקוב, כמשפטו בכל שנה ושנה ולא חלילה למען בקש לו מלמדות… “מושלם” שכמותו עוד יוכל למצא לו פרנסה אחרת, טובה מן המלמדות… הוא, נטע, בעצמו ראה, כאשר כתב מכתב לחותנו בפשיחוב. מימיו לא ראה עוד כתב יפה ככתבו… ה”ב“ה וה”לכבוד" מלאו חצי הגליון וכל כך היו “מטורפים”!… עגול בתוך עגול! והחתימה שלו!… גם צורת אות אחת לא נכרת בה. האם הוא צריך להיות מלמד?… אלא, שר' נחום יעץ אותו להיות מלמד אצל מרדכי… ר' נחום היה מתכון לטובת מרדכי, בן הרב מפילחוב, ומן הטובה הזאת באמת לא יהנה מרדכי, אך הוא, נטע… כי מאשר בן מרדכי הלא “גוי” הוא ויצחק מאיר הוא “עלוי”, לכן חפץ מרדכי שהוא, נטע, ישתתף עמו, למען אשר ילמד בנו עם יצחק מאיר יחדו… ומדוע לא היה לו להשתתף עמו?…האם שוטה הוא?… הן את מי ילמד המלמד? את ה“גוי”, או את ה“עלוי”?… והאם הוא משלם אף עשירית השכר, שמרדכי משלם?… מרדכי נותן חמשים רובל ל“זמן” וגם מזונות ודירה, והוא, נטע, משלם אך חמשה עשר רובל ולא יותר… כן השוו ביניהם. עוד שני תלמידים ישתדלו להמציא למלמד החדש, והיה לו “מעמד” כראוי לו…

– האם לא פשוט “מציאה” היא? – סים את טענותיו. ואז הסכימה גם אמא.

 

ספר שני    🔗

י.    🔗

מתחת ל“שטרימל” הרחב והגבוה, אשר כסה את ראשו ואת מצחו עד גבות עיניו, התנוצצו הפנים והעינים בגון המיוחד להם תמיד בשעת סעודת שחרית, אחרי שתית רוב כוס יי"ש של קידוש ואחרי אכילת הבצלים; ידו השמאלית היתה תחובה בחבל החוגר את מעיל השחרית אשר עליו ובידו הימנית הרים רגע רגע את הכף לפיהו, ויורידה אל הקערה אשר לפניו ובין לגימה ולגימה נהם בכעס:

– זולל וסובא! זולל וסובא! עשו! “גוי גמור”!

ויצחק מאיר אשר ישב ליד השלחן לימין אביו היה מלא בושה וכלימה, ויורד את ראשו עד חזהו ובכל מאמצי כחו הדל הבליג על רוחו, לבל יתפרץ קול בכי מפיו; איך יעיז לבכות בקול גדול והוא יודע, כי הצדק עם אביו בקצפו עליו?!… עון אחר עון שהאחד גדול מחברו מוצא בו אביו – ואיך לא יכעס?… הצדקה היתה את אביו, אלו הכהו גם עתה, כאשר הכהו בבקר בפני הרבי, בעת אשר בחן אותו.

– לפנים כסבור הייתי – התאונן אז אביו לפני הרבי – כשיהיה בן שמונה שנים “יכבוש את כל העולם כלו”… ועתה מה זה היה לו?

וגם הוא, יצחק מאיר מתגעגע על השנים שעברו, שאז הללוהו “כל העולם” ול“עלוי” היה בעיני כל ואיננו יודע מה זה היה לו מיום שיצא מ“חדר”ו של יהושע…

אמנם גם עתה הנהו הטוב בכל ארבעת תלמיד הרבי שלו. אברהם בן מרדכי איננו יודע לעולם גם את ה“שעור” וגם את ה“גמרא הפשוטה”, אף כי אביו בא פעמים רבות ביום אל הסכה אשר הקציע לרבי למעון ולחדר הלמוד, ומזרז את הרבי ללמד אך את בנו ולשנן אך לו את הלמוד; שמחה ה“מלוני”, ושאול “האופה” – אלה השנים, אשר נספחו אל אברהם ויצחק מאיר – יושבים כל היום ומפהקים וגם הם אינם יודעים מאומה, והוא, יצחק מאיר, יודע למצער תמיד את ה“גמרא הפשוטה” וגם את הגמרא של ה“שעור” ורק את התוספות והמפרשים, שהרבי מלמדם בעל פה איננו יכול לתפוס במוחו, ומפני הבושה לא ישלח אותו אביו לכל איש אחר לבחנו, רק הוא בעצמו בוחן אותו בכל שבת ושבת, ותמי, בעת הבחינה, הוא קוצף עליו מאד וגוער בו ומחרפהו. אך היום גברה רעתו מאד ואביו לא יכול להסתפק בגערה וחרוף בלבד…

– וכי “שנים אוחזין” הוא “שעור” קשה כזה, שלא יכול להבינו? – החל אליה להצטדק.

אמנם גם הוא, יצחק מאיר, חשב, כי “שנים אוחזין” הוא “שעור” קל מאד, כי הלא עוד ב“חדר”ו של יהושע למד “שנים אוחזין” ואז ידע הכל. עם רבים מחבריו הלך אז לבחון והבוחנים שאלוהו שאלות שונות ורבות והוא ידע להשיב לכלם על כל שאלותיהם. אך ה“תוספות”, שהרבי הזה מלמדהו – מה קשות להולמן!… מה ענין “כל דאלים גבר” ל“יחלוקו” ומה הוא הקושיא משם, מ“בבא בתרא”, על המשנה הזאת? – בשום אופן איננו יכול להבין זאת… וה“מיגו להוציא” ו“איערומי מערים”!… וה“פני יהושע”!… הרבי באר את כל אלה לאברהם כמה וכמה פעמים ואותו, את יצחק מאיר, העיר להקשיב והוא הקשיב רגעים אחרים, אך לא הבין… לא הבין כלום…

– לו יהיה קשה ה“שעור” של “שנים אוחזין”! – קרא אביו בכעס – וכי ראש חמור לו?

– לו ראש חמור! – שנה אליה אחרי דברי נטע בהורותו באצבעו על יצחק מאיר, אשר עמד נדהם והכלם – “חומש” ורש“י אני קורא לפני תלמידי בכל בקר ובקר אחרי למוד ה,שעור” פרשה אחת ולפעמים קפיטל אחד ב“יהושע”. ובערב שבת, כשאני חוזר על כל ה,סדרה“, הוא יודע הכל, ואך כשפותחים את הגמרא, מיד מוחו משוטט, ה”שנה השחורה" יודעת איפה…

– ב“חומש”, במעשיות אתה חפץ! – התקצף אביו ויכהו לחי פעמים אחדות.

– אך מעשיות אתה יודע! – הוסיף אביו לצעק – ו“למוד” לא לך הוא!… גם ב“גמרא פשוטה” אין אתה יודע!…

“גמרא פשוטה” למד השבוע “הזורק גט”. גם הרש“י גם הגמרא הם קשים מאד. בראשונה צריך לזכור מה הוא “מלוג” בגמרא כתוב: “ותנני אנמי הכי גבי גנב: “ידו”. מה “ידו”? – הרבי עיין ב”חומש”, וימצא כי ב“משפטים” יש איזה פסוק, שבו נמצאה המלה “ידו”… וצריך לזכור כל אותו הפסוק ותרגומו ולהגידו בעל פה כשמגיעים למלה הזאת. וכשקוראים את המלה “וצריכא”, צריך להגיד בעל פה דברים רבים ושונים, שאינם כתובים אף בר“ת בתוך הגמרא. אלו הקשיב, בודאי היה זוכר את הכל וגם את כל הפסוק של “ידו” היה יודע בעל פה. ואולם בכל פעם, אשר חזרו על הגמרא הזאת, חשב רק במלים שבמשנה: “אפילו הוא עמה במטה”… מה זאת? וכי יש אדם בעולם, שיהיה כל כך מגונה?… אז נזכר כי דברים כאלה קרא גם ב”חומש" וגם עליהם התפלא מאד… אלו עשה כזאת אחד העם את רבקה, כי עתה הביא אשם על אבימלך ועל ממלכתו; אלו עשה ראובן את בלהה פלגש אביו כמו שכתוב ב“חומש”, כי עתה נחשב לו לעברה, אבל הוא אך בלבל יצועי אביו; יעקב עשה כזאת את לאה ואת רחל ולא נחשב לו לעברה, וגם במשנה לא כתוב, כי האיש, שהוא עם אשתו במטה הוא עובר עברה, או שהוא מגונה!… ומדוע?… לולא ירא את הרבי, כי עתה היה שואל אותו פשר הדבר, אך בשביל שאלה כזאת כבר הֻכָּה מכות גדולות מאד. בשבוע של “סדרת” “וירא” שאל את הרבי:

– מה ענין “ונשכבה עמו” אצל “ונחיה זרע” ואיך תלוי זה בזה?…

והרבי, תחת לתת לו מענה הכהו, והוא מאשר לא ידע על מה הרבי מכהו ומדוע איננו חפץ לענות לו על שאלתו, הלך ושאל את אביו; אך גם אביו הכהו ולא ענהו…

– הוא חוטף ואוכל ומוצה את הקערה עד תֻּמה! – התאנה נטע אחרי כלותו לאכול את הגרש, בהשענו בכל גופו על משענת הכסא, אשר ישב עליו ובנשאו את עיניו למרום.

אלו הכהו אביו עתה, לא היה מצטער כל כך כמו אז, כי למצער היה יודע על מה הוא מוּכּה… כי הנה זה כמה וכמה פעמים הזהירהו אביו לבל יחטוף ויאכל את מאכלו עד תומו באמרו, כי אנשים מהוגנים אינם אוכלים בחפזון והם משאירים תמיד ממאכלים מעט בתוך הקערה, אך הוא באהבתו את הגרש מן החמים הטמונים לשבת, שכת את האזהרה ויאכל את כלו, בלי השאר ממנו מאומה.

– הנח לו! – אמרה דבורה, אשר ישבה משמאל אישה, אשר מותה למשרתת להגיש את הפשטידא אל השלחן – עודנו קטן, עוד ייטיב את דרכו…

– כן, כן! הוא ייטיב את דרכו – קונן נטע בהניעו בראשו, ויספר לאשתו איך יצחק מאיר הולך ומתרשל בלמודו מדי שבוע בשובע.

דבורה נאנחה מרה. חמשה עשר רובל ל“זמן”, ששים אגורות לשבוע היא משלמת בשכר למוד בנה!… כמה היא עמלה, כמה היא מתחננת, כמה דברים היא מעתרת, כמה רוגז היא שובעת מאת הקונים העומדים על המקח של דברים נקלים, עד שהיא מרוחת ששים אגורות!… ועוד מעט נחוץ יהיה למסור את משה הקטן ל“חדר” ולשלם גם בשבילו שכר למוד… מרדכי מרויח הרבה; לו יש עסקים טובים של תבואה ושל רבית והנקל לו לשלם גם מאה רובל ל“זמן” מאשר לה אף רובל אחד… וכל נחמתה היתה, כי פרי עמלה הרב יביא בפריו לבנה תורה הרבה ועתה גם נחמתה זאת נקעה ממנה…

– אולי לא בו האשם! – נסתה להצדיק את בנה – תמיד היה “עלוי” ופתאם…

– ובמי איפוא האשם? – נכנס נטע לתוך דבריה בקצף – אולי באליה?… התדעי מי הוא אליה זה?… אם תחפשי בכל המדינה – תמצאי מלמד כמוהו?… ולו אך ארבעה תלמידים, ששלשה מהם הם “אכרים” גמורים ונמצא, כי אך ה,שקץ" הזה היה יכול לקבל ממנו את תורתו, אך הוא אינו רוצה, בשום אופן אינו רוצה!…

יצחק מאיר לא יכול להתאפק מבכי; אביו כועס עליו, אמו מצטערת; אחותו היושבת למולו מבטת עליו בבוז וגם משה אחיו הקטן מושיט למולו את אצבעו וקורא: “דוי!” (גוי), הרבי מבזה אותו, ומרדכי…! עודנו זוכר את עקימת השפתים של מרדכי ואת מבטי עיניו, כשבא ביום אתמול בבקר אל חדר הלמוד, וישמע, כי הוא, יצחק מאיר, מגמגם בהגידו את ה“גמרא הפשוטה”… מה מוזר היה מראה מרדכי!… זמן רב אחרי כן היתה תמונת מרדכי מרחפת לפניו, ותדקרהו במבטי עיניה ותחתוך בבשרו כבסכין… אך אחרי כן, כשהחלו לחזור על ה“חומש” שכח את הכל ויהי שמח…

פתאם והנה צחוק אדיר התפרץ מפיו…

– משוגע, פשוט, משוגע הוא! הוא בוכה ושוחק בבת אחת! – השתאה לו אביו – השחוק שלך עתה, מה הוא?

ויצחק מאיר הוסיף לשחק בקול גדול; בזכרו את מקרי יום אתמל, עלה על זכרונו המקרה המגוחך, אשר קרה בבקר בעת למוד ה“חומש”? את הרש"י על הפסוק “עזים מאתים” קרא הרבי, אך בהעברה בעלמא ואי אפשר היה כלל, כי גם אחד מהם יבין מאומה מכל הפסוק הגדול, אך שמחה עשה את עצמו כאלו הוא מבין וככלותם לקרא את הפסוק, שאל את הרבי:

– אם כל תיש צריך לעשר עזים, לכמה נשים צריך איפוא המלמד?…

הרבי שחק וגם הם, התלמידים, שחקו זמן רב! האם הרבי הוא בהמה?… ושאול ה“אופה” כנה את שמחה בשם “עשר עזים”, אך הוא, שמחה, אמר, כי אך למען העיר שחוק שאל את השאלה הזאת וכל השומעים שחקו מאד…

– “יצוה צור חסדו”! – קרא אביו בקול מצוה.

יצחק מאיר חדל כרגע משחק ובקול בכי זמן אחרי אביו את השירה, אך פעמים אחדות פסק באמצע וישחק בקול גדול.

– כל המעלות יש לך! – התאונן אביו אחרי כלותו לשיר את שירתו – אלו ישב פה אורח, כי עתה מתי, חליל, מפני הבושה…

– אוי ואבוי! – התאנחה גם דבורה, בהגישה את חלקי הפשטידא לאישה ולילדיה.

– יצחק מאיר הוריד את עיניו בחרפה. לא, הוא לא יעשה עוד כזאת… למצער ישתדל להיות “בעל דרך ארץ”… תמיד ישאיר ממאכלו, לא ישחק עוד לעולם בשבתו ליד השולחן וגם את ידו השמאלית לא יניח על השלחן בעת אכלו, כאשר הורהו אביו פעמים אין מספר…

עודנו נוטר בלבבו להתאמץ לבל יצער את הוריו בהליכותיו והנה נדחתה ידו הימנית בצלחת אשר לפניו, ותפול עם הפשטידא לארץ ותשבר.

פני נטע אדמו מרב כעס, עיניו הפיצו זיקי חמה ואת שתי אגרופיו הניף להכות את יצחק מאיר.

– אך נא תפריע את שבתך! – יסרתו דבורה באחזו בידיו.

הדברים האלה היו כקסם על שפתיה לשכך כרגע את חמתו.

– "ברוך אל עליון! – פקד על יצחק מאיר, אשר חרד ורעד תחתיו – זַמר!…

יא.    🔗

בעינים מפיקות אימה ודאגה נוראה הביט אל אביו, אשר נפרד פתאם מן המעגל, ויפל על הספסל, שעל יד השלחן הארוך והצא, וימח בשרולו את הזעה מעל פניו האדומים ומעל שערות ראשו הרטובות, באלו זה עתה עלה מן המקוה.

– יהי רצון, שכשתגדל, יגדל כחך בשתיה מכח אביך! – אמר נטע בשפת עלגים בסמכו את שתי ידיו על ראש בנו. אך עד מהרה השליך את זרועו על השלחן, ויורד עליה את ראשו, אשר כבד עליו מאד, וכרגע השמיע קול נחרה חזק, אשר התבולל בתוך קולות המון האנשים, שאחדים מהם החזיקו איש בכף רעהו ואחרים הקיפו בזרועותיהם את צוארי אחיהם וכלם יחד רקדו במעגל באמצע ה“שטיבּל”, ויכרכרו בכל כחם עד הספון השחור שממעל לראשיהם ויצרחו בקול אדיר ונחר:

– לֵהודיע! לֵהודיע! לֵ-הוֹ-דִיעַ!…

– ומבין הקולות הגסים של הגדולים נשמעו קולות דקים של נערים קטנים, אשר חקו את מעשי הגדולים ויכרכרו במעגל בתוך המעגל של הגדולים וגם הם צעקו בכל כחם:

– להודיע! להודיע!

בתוך הקטנים נמצאו גם שמחה “המלוני” ושאול “האופה”, אשר אבותיהם לא התפללו מעולם ב“שטיבּל” ולא נמנו בין החסידים, ואך הם, מעת אשר נספחו אל אברהם ויצחק מאיר ללמוד אתם יחדו, החלו להתפלל בשבתות ובמועדים ב“שטיבּל” הרבקובי, שבו התפללו גם חבריהם וגם הרבי שלהם.

ואך יצחק מאיר לבדו עמד מרחוק עצוב ודואג לשלום אביו, אשר היי"ש כבר הלמהו והכרכורים והצעקות כבר הוגיעוהו מאד.

– שכל קויך! שכל קויך! – צרח בקול גדול המנצח על הצעקות ואחריו צרחו בלי הרף כל המכרכרים, הגדולים עם הקטנים:

– שכל קויך! שכל קויך!…

פתאם התחמק אליה המלמד מאת חבריו, אשר אחזו בו מימינו ומשמאלו, ויתיצב בתוך המעגל של הקטנים, ובהרימו את שתי ידיו למעלה קרא בקול גדול:

– הסו, טפשים!

וכאשר החרישו הצורחים לקולו ויעמדו מכרכר, קרא בקול רם:

– שכל גוייך!… לא “שכל קויך” אך “שכל גוייך!”… הגויים שותים את היי“ש ואנחנו נרקד?!… הבו יי”ש!…

כרגע התפרד המעגל ועיפים ויגעים נפלו איש איש על הספסלים, השלחנות והרצפה המכוסה בבוץ, ויורידו את ראשיהם מבלי יכלתם להחזיקם כן, ויעצמו את עיניהם, אשר התנוצצו כזכוכית.

– הבו כסף! – קרא אליה בעמדו בברכים כושלות באמצע ה“שטיבּל” – כסף ליי“ש! כי אפס יי”ש!

למענה נשמע קול נהם של שירות ומנגינות שונות: שת שבת, יום טוב, “ימים נוראים” וגם “איכה” וקינות.

– למה לנו כסף? – קרא אליו השמש – יאמר כל איש כמה הוא נודב ואנכי אביא יי"ש גם בלי כסף… טליתותיהם ותפיליהם פה הם… הלא איש לא הלך היום הביתה…

אליה אחז בימינו ביד השמש ובשמאלו – ביד שמחה תלמידו ובברכים כושלות נגש אל כל אחד ואחד, ויקרא:

– יַעַ-מוֹד מורנו ר'…!

ובנגון של “הימים הנוראים” ברך את כל אחד ואחד מהם ב“מי שברך”…

– "אוּמַר (מת) מַצְיֶק, אוּ-מַר! – החל שמחה לשיר אחת השירות של האכרים הפולנים בגשתו עם רבו אל נטע ובראותו, כי ראשו מונח על זרועו והוא ישן שנת תרדמה.

– ואתה, יצחק מאיר! קרא אליה אל תלמידו הקטן, אשר עמד ליד אביו עצוב ושומם – חיֵה! פורים היום, פורים!…

מעיני יצחק מאיר נגרו דמעות. האם הוא איננו יודע כי פורים היום?… וכמה חכה לימי הפורים!… מחג הסכות ועד עתה לא היה גם יום אחד של חג ורק בערבי חנכה ובעשרה בטבת היה חפשי ובכל יתר הימים והערבים השביעוהו רק “גמרא פשוטה” ו“שעור” ו“גמרא פשוטה” ומעט “חומש” עם רש“י!… עד ה”סדרה" של “משפטים” היו שעשועיו למצער הרגעים האחדים של למוד החומש“, אך מ”משפטים והלאה" גם ה“חומש” כמו הגמרא היו לו לזרא… לפני הפורים החל הרבי ללמדם את ה“מגלה” ולספר להם גם את הכתוב ב“תרגום שני” ע“ד כסא שלמה המלך ומלכת שבא, הדברים היו נאים מאד מאד אך מרדכי הרע בא, ויקצוף על הרבי על אשר הוא מבלה עתו בדברים של מה בכך כאלה, והרבי אנוס היה להפסיק באמצע ולשוב ללמדם את הגמרא של “אין חוששין” עם “החולדה הגוררת חמוץ ממקום למקום”… גם הכתיבה, שהרבי מלמדם בכל יום בין הערבים, או כמו שהוא, הרבי, אומר, “בשעה שאינה לא יום ולא לילה”, נמאסה לו כבר, אף שחבריו מתענגים בעת הכתיבה. להם כותב הרבי אגרות למופת והם מעתיקים אותן אות באות, אף כי אינם יודעים עוד לקרא את המלים שהם כותבים וגם לכתוב בעצמם מלה אחת בלי שגיאה. אותם מלמד הרבי לכתוב גם “ב”ה”, “לכבוד” ולחתום את שמותיהם באותיות מטורפות, שכל איש לא יוכל להכירן, והוא יצחק מאיר, עודנו כותב “אלף בית”; בשום אופן איננו יכול לחקות את כתב יד הרבי המסולסל והיפה. אך לולא שאביו כועס עליו על הדבר הזה, לא היה דואג הרבה על שאינו כותב כתב יפה ובחפץ לב היה מתפטר מן הכתיבה, כי די לו, שהוא כבר יודע איך כותבים כל מלה ומלה, אף כי הרבי אינו מלמדהו זאת; רואה הוא את המלה בספר, או באגרת והוא זוכר איך היא כתובה: ב“עין”, או ב“אלף”, ב" כף“, או ב”חית“, ב”סמך“, או ב”שין" וכדומה; גם יודע הוא לקרא את כל המכתבים והחשבונות הבאים אל אביו מאת יהודים. הוא רק מצטער על שאיננו יודע לקרא את המלים בשפת הגויים, הכתובים על שערי הספרים, בשלטים שעל החנויות, בטבלאות שעל פתחי הבתים ועל תבות הסחורות שבחנותם… לו ידע הרבי ללמדו את הכותיות של כתב הגויים!… אך לכתוב בכל יום “אלף בית”!…

– … בעבור שמורנו ר' נטע בן מורנו ר' יצחק מאיר נדר ליי"ש…

– כמה אתה נותן? – הוסיף אליה במשכו את נטע בשרולו.

אך נטע הוסיף להשמיע קול נחרה וביד אליה לא הצליח להעירו מתרדמתו.

– כאשר יקיץ אביך משנתו – אמר אליה ליצחק מאיר – אֱמר לו, כי כשר אגורות הוצאנו בעדו ליי"ש; הטלית והתפילין שלו הם לערבון ביד השמש.

יצחק מאיר הביט בתמהון אל אליה רבו. הוא רואה, כי אביו הוא חולה והוא, הרבי – נפרד ממנו בשמחה ואיננו נד לו ואיננו חס עליו כלל… אך לשתות יי"ש כל חפצו!… מדוע לא יעשה הרבי לאביו, כאשר עשו לו, ליצחק מאיר, שלשום? גם הוא, בודאי, ישן אז, בתענית אסתר, כמו אביו עתה. הוא חפ. אז לצום כל היום. בעשרה בטבת לא נתנו לו הוריו לצום, ולכן התחכם בתענית אסתר, ויצא בבקר מן הבית ותואנה בפיו, כי הוא הולך אל בית המדרש להתפלל “סליחות” בצבור. הבטיח לאמו, כי תיכף אחרי התפלה ישוב הביתה לאכול ארוחת הבקר, אך בלבו גמר לבל ישוב עד הערב, למען אשר לא תאנסהו אמו לאכול… וכל היום יסובב בעיר, ואת כל נער ונער שיפגוש בו, יַראה את לשונו, למען אשר יִוָכחו לדעת, כי הוא באמת צם. בערב ישוב הביתה עיף ויגע מצומו, יאנח כאבר וכאמא ויאכל עמהם יחד.

ואולם אחרי התפלה הציק לו הרעב מאד; מעולם לא היה כל כך רעב כמו אז וכמעט לא יכול להבליג על רעבונו וכבר אמר לשוב הביתה ולאכול, אך פתאם נזכר מה ששמע מחבריו, כי עשן הסיגרות נוטל מן האדם את התשוקה לאכול, וילך ויקן לו סיגרה באגורה, אשר היתה בכיסו מאתמול, ויכנס באחד מבואות הבתים ויצת בה אש.

אפס אחרי אשר שאף את עשנה פעם, שתים ושלש, והנה – איננו יודע מה זה היה לו… בראשונה סבב עליו ראשו כגלגל, אחרי כן נדמה לו, כי הוא עף מעלה מעלה ויורד תהומות… אך זה היה בודאי רק חלום, כי בערב הקיץ, וירא, והנה הוא שוכב במטת אביו… בלי ספק נשאוהו אנשים מן המבוא הביתה… ומדוע הרבי איננו עושה עתה ככה לאביו?…

– של מי הטלית והתפילין האלה? – שאל אליה את השמש, בהורותו באצבעו על שק הטלית והתפילין, אשר היה מונח בתוך התבה, שמתחת לארון הקדש.

– של שמעון – השיב השמש – אתמול ברח בטרם שיספיק לקפול את הטלית והתפילין והיום לא בא כלל הנה…

– אם כן – אמר אליה – נמשכן אותם בחמש עשרה אגורות, לקנס!…

דברי אליה ישרו בעיני יצחק מאיר, ולו יכול, כי עתה הגדיל הוא את ענשו הרבה יתר מאד.. אותו שמעון, אשר לפנים קרא לו “דוד”, ויאהבהו מאד, הוא אדם רע, שאסור לרחם עליו… אתמול נוכח לדעת זאת… כאשר כלה העובר לפני התבה את תפלת “שמונה עשרה”, העמיד הוא, יצחק מאיר, על הספסל את משה אחיו הקטן, אשר אחז בידו “גרֶגר”, והוא התיצב לידו. לו לא נאה לאחוז ב“גרֶגר” זה ימים רבים, עוד מיום עזבו את “חדר”ו של נפתלי. פעמים רבות הוא אמנם מקנא בנערים קונים, שיש להם דגלים בש“ת, חרבות בתשעה באב, “סביבון” בחנוכה ו”גרגר" בפורים. אך מה שאין נאה, אין נאה… ואולם מאשר אחיו איננו יודע עוד מתי להשתמש ב“גרגר”, לכן אמר הוא לעמוד אצלו ולקחת מידו את ה“גרגר” בכל פעם, אשר יקרא הקורא את השם המן, זרש, וגם ממוכן, אשר עליו כתוב ברש"י, כי הוא המן ולגרגר… ואולם פתאֹם והנה קול צעקה גדולה:

– היה לֹא תהיה!…

והקול היה כל כך מוזר, כל כך איום, עד שלא הכירו, אף כי הוא יודע את כל היהודים המתפללים ב“שטיבּל” ומכיר את קולם.

אז טפס על הספסל וירא, והנה ליד השלחן, שעליו קוראים בתורה, יושבים מרדכי אבי אברהם ושמואל ה“אדום”, ולפניהם על השלחן, מונחות שתי קערות בדיל, ומעבר השלחן השני עומד שמעון ומתקצף ומכה באגרופו על השלחן וצועק בקול משונה:

– היה לא תהיה!… עשר שנים הייתי גבאי ב“שטיבּל” ומעולם לא ישבתי ליד הקערות של “מחצית השקל” ו“מעות המגלה” וגם עתה לא אתן לאיש לשנות מן המנהג!…

– עתה אנחנו הננו הגבאים! – צעק מרדכי למולו – וכטוב בעינינו נעשה!

– בורים! – הוסיף שמעון וצעק – "כדי שלא לבייש את מי שאין לו!…

– קבצן! דל גאה! – צעקו מרדכי ושמואל לעומתו.

ואולם לדברים האלה קמה מהומה ב“שטיבּל”. אחדים צעקו, כי הם היו ברבקוב בפורים ובעיניהם ראו, כי גם “אצלו שיחיה” נוהגים הגבאים לשבת ליד הקערות ומרדכי ושמואל עושים איפוא כשורה ואחרים חרפו ויקללו את מרדכי ושמואל.

והמריבה ארכה מאד וה“קורא” עמד ויחשה ולא עלה כלל על לבבו להחל לקרא את המגילה. וכל זאת אך מפני שמעון… לולא החל הוא לריב, כי עתה היו קוראים תכף את ה“מגלה” והלכו לבתיהם. ומפני אשר רצה שמעון להתקוטט בגבאים, עליו, על יצחק מאיר, לעמוד ולחכות… לא די, שאתמול בתענית אסתר לא טעם כל היום מאומה, אך גם בפורים, בעת שבבית יש מטעמים ומעדנים, עליו להיות רעב זמן רב!…

אך פתאֹם באה מחשבה עצה בלבו ועד מהרה בצע אותה; הוא התחמק מן ה“שטיבל”, וירץ הביתה לחטוף שם תופינים אחדים ולאכלם לפני קריאת ה“מגלה”… אפס בשובו, כבר כלה ה“קורא” לקרא את הפרשה השניה ואביו קצף עליו וגם הכהו.

– לא די לך – יסרהו אביו אחרי “קריאת המגלה” – לא די לך, שאתמול, מפני שובבותך, לא שמעת “קריאת המגלה”, אלא שגם היום ברחת מן ה“שטיבּל” וכחצי “המגלה” לא שמעת!

אחרי הסעודה נתן אביו בידו צלחת מכוסה במטפחת אדומה, ויאמר לו:

– לך אל שמעון ואמרת אליו: "אבא שלח לך משלוח מנות "!…

והוא שמח מאד על מצות אביו זאת. את שמעון אמנם לא אהב ולא השתוקק לראותו ואף כי לשאת לו “משלוח מנות”… אך שם הלא יראה את מרים, אשר חדלה מבֹא אל ביתם מיום שמתה אמה. הוא פצר כמה וכמה פעמים בלאה אחותו, כי תלך אליה ותביאה אל ביתם, אך אמו לא הרשתה!

– אם אביה חפץ להסתירה – אמרה – יסתירה!…

ועתה, בהביאו לו “משלוח מנות” בודאי יחבבהו ו“יכבדהו” בממתקים, והוא ישב ויבט מרחוק על מרים… הן שם, בבית, לא יסתיר אותה מפניו…

ואולם זה שמעון הרע!… בטרם שהספיק עוד לפנות כה וכה ולראות אם מרים היא בבית, כבר אחז שמעון בזרועו, וידחפהו מן הבית, וישב לידו את הצלחת ויקרא בכעס גדול:

– אמור לאביך, כי לשנה הבאה אשלח אני לו “משלוח מנות” כזה!…

והוא שב אל אביו בבכי ובתלונה מרה על מעשה שמעון. וידמה, כי בשמוע אביו את אשר נעשה לו, בודאי ירוץ אל שמעון וינקום ממנו את נקמתו; אבל אביו אך נענע בראשו ובלי דבר מאומה הוציא מן הצלחת שטר של שלשה רובלים ואת הממתקים והפירות השאיר, וישלח אותם ליהודי אחר ביד חיים ה“עוזר”!

– היום יפנה! השמש יבא ויפנה! שתו כי פָ-נָה יום! – קרא אליה בקול רם ובנגון המיוחד לפזמון של תפלת “נעילה” בעמדו באמצע ה“שטיבל” ובהרימו בשתי ידיו שני בקבוקי יי"ש.

יצחק מאיר הרגיש בקול רבו תלונה על אשר עוד מעט ועברו שלש ימי חפשו ועליו יהיה לשוב אל הסכה הקרה ולשמוע את נהימוֹת מרדכי ותלונותיו, וגם הוא, יצחק מאיר, נעצב מאד על אשר שלשת הימים האלה, שכל כך חכה להם, עברו עליו באפס שעשוע ושמחה: בתענית אסתר לא צם ולא אכל, אך שכב כמת; בפורים הֻכָּה מאת אביו ונדחף מבית אבי מרים, ובשושן פורים הנהו עומד ומיצר ודואג לשלום אביו השוכב וישן כחולה ואיננו מתעורר גם לקוֹל צעקת הרבי, ומחר בבקר כבר ישוב אל ה“שעור” ו“הגמרא הפשוטה”…

– עורו, ישנים, מתרדמתכם! – קרא מרדכי בסובבו ב“שטיבל” ובהכותו את הישנים בחגורתו אשר הסיר ממתניו – עורו, ישנים, מתרדמתכם, עוּ-רו!…

יצחק מאיר חפץ לסוכך בגופו על אביו, בראותו כי מרדכי קרב אליו, אך אחד הצעירים אחז בו פתאם מאחוריו, וירכיבהו על שכמו, ויכרכר אתו בכל עוז, ויקרא בקול רם ובנגון של “הימים הנוראים”:

– לרוכב בערבות! יי"ש וברום!

                     ---------------------

יב.    🔗

… והוא אמנם רואה, כי לא כזבו לו חבריו החדשים כלל וכלל… ברום הוא באמת רוצח, רוצח ממש!… הוא מכה בלי כל רחמנות; כשהוא כועס, הוא לוקח מן הכירים גזרי עץ ומכה על הגב, על הראש, ועל כל מקום בגוף שידו מגעת שם או משליך לארץ ובועט ברגליו ואינו חושש כלל, שמא יפצע יטיל מום, או גם יהרוג… על אליה היה לפנים מתרעם בלבו על אשר הכה אותו לפעמים, כשכבר נתמלאה סאתו, אך עתה הוא רואה מה טוב היה לו במשך שלשה וחצי ה“זמן”, אשר אליה היה רבו… ושם, בסכתו של אברהם, בודאי היה לומד עוד הרבה “זמנים” ולא היה נכנס ל“חדר”ו של ברוך, לולא נשתטה אליה פתאם… אביו היה אמנם מתרעם ב“זמנים” האחרונים של אליה, שאיננו עוסק עמו באמונה, כי הוא מתאמץ ללמד רק את אברהם ואיננו שם לב אל שאר תלמידיו; אך בכל זאת לא היה יכול אביו להעיז פנים כנגד ר' נחום בנו של “היהודי הטוב” ולא היה מוסר אותו, את יצחק מאיר, למלמד אחר, לולא השטות ההיא…

והאם לא שטות היתה כל המעשה ההיא?… לדלג בתפלה של שחרית על עמודים אחדים ב“סידור” ולאכול בלי נטילת ידים בעת שהרעב מציק; להשבע בשקר בשעה שהרבי, או אבא חזר להכות בשביל איזה מעשה מבונה; להמנע מברך “ברכת המזון” בשעה שמתעורר החשק לצאת החוצה ולהשתעשע מעט “תחת השמים” – אלה הן עברות שיש צורך בהן ושהיצר הרע מסית לעשותן; או לקחת את “הגויה של שבת” ולהשהות אותה… – מה טעם יש בעברה כזו?…

אליה נשתטה או השתגע, והוא יצחק מאיר, סובל יסורים נוראים כאלה!… אך גם יסוריו של אליה היו איומים מאד וכשהוא זוכר את אשר נעשה אז, בלילה ההוא לאליה, איננו יכול להמנע מבכי… הוא כבר ישן אז, אך פתאם העיר אותו משנתו קול צוחה. גם הוריו ישנו וגם הם הקיצו, ויבהלו מאד, וימהרו לקום ממטותיהם, וירוצו החוצה, וגם הוא רץ אחריהם. שם, בשוק, ראה המון אנשים ונשים לבושים למחצה עומדים ופוערים פיהם בשחוק. מרחוק שמע קול נגינה גס מאד וגם קול צעקה!

– זוג נחמד! זוג נחמד! הַ, הַ, הַ! – שחקו האנשים והנשים.

והוא, יצחק מאיר, בחפצו לדעת מה קרה, נדחק בתוך ההמון, וירא, והנה ליב הקצב ופנחס החיט ועוזריהם אוחזים בידי אליה רבו ומשלבים אותן עם ידי מגדה, ה“גויה של שבּת” ומכרכרים אתם ומזמרים “אין כאלהינו”… אליה היה לבוש אך מכנסיו ורגליו היו יחפות ופניו היו כל כך לבנים! כל כך נוראים!… לולא שמע, כי זה רבו, כי עתה לא הכירו… בראשונה פרפר, ויתאמץ להתחמק מידי ליב ופנחס, אך אחרי כן נמשך אחריהם, כחתן הנמשך אחרי שושביניו, בשעה שהם מובילים אותו אל החופה… הירח והכוכבים הביטו בכעס על האנשים הרעים, ויכוננו אליהם את חניתותיהם המתנוצצות והארוכות, כאלו חפצו לדקר אותם על אכזריותם; אך הם לא התבוננו, ויוסיפו לכרכר ולמשוך אחריהם את אליה עם מגדה. הוא, יצחק מאיר, חפץ להרים אבנים ולהשליכם על ראשי האכזרים המציקים לרבו, למען אשר ירפו ממנו; אך שוטרים ופקידים עמדו מסביב להם וגם הם שחקו… והאנשים, אשר עמדו מסביב ספרו איש לרעהו, כי ליב הקצב ופנחס החיט הלשינו על מרדכי, שהוא לוקח מהם רבית נפרזה והשוטרים עם הפקידים חפשו בביתו בלילה שטרות ופנקסים, וכשבאו לחפש בסכה, אשר הוקצעה לאליה, מצאו אותו עם מגדה.

ומפני השטות הזאת סבל גם אביו יסורים גדולים וחרפה גדולה היתה לו.

עוד בלילה ההיא התקוטטה בו אמו:

– תכשיט הבאת לך ממרחקים! – לעגה – פה, בעיר, לא היית יכול למצא מלמד כזה!… “מציאה מצאת”!… אך חשה עשר רובל ל“זמן” נתת לו והוא היה שוה תרפ"ט אלפים!…

ביום המחרת הרעימוהו כל הבאים אל החנות. יהודים ו“גויים” לעגו לו:

– חסיד מחסידי רבקוב!

– קרובו של הרבי מרבקוב! מה נאה!

– כל חסידי רבקוב כמותו!…

– גם הרבי בעצמו אוהב “גויות”! לגלג “גוי” אחד היודע לדבר יהודית.

– מלמד יפה בחרת לבנך!

– בנך בודאי כבר יודע לעשות כמוהו! הלא תלמידו הוא!…

והנשים שחקו בכל פה:

– “הובלה לשכיבה” יפה ערכו לו! – קראו האחת לרעותה.

מה זאת “הובלה לשכיבה”?

את המבטא הזה שמע אז בפעם השנית ועד עתה איננו יודע מה הוא. בלכתו לפני החג אל בית פנחס החיט, כי ילבישנו את הבגד החדש, שנעשה לו אז, למען ראותו אם הוא כפי מדתו, שמע בספר אחד מעוזרי החיט את המעשיה הזאת:

פעם אחת בא לעירו, לשחלוב, “חובש ספסל” בן עיר אחרת. בבית המדרש נטפל לו גדליה החיט שנתן לו שלום שאלהו בקול רם:

– הרוצה אתה בכלה נאה ומעות הרבה?

ופני “חובש הספסל” אדמו כסלק ולא ענה דבר.

– אם אינך עונה דבר, סימן הוא, כי רוצה אתה! – אמר אליו גדליה – אך מדוע פניך כה אדמו? הלא לכל היהודים יש נשים וכלם היו חתנים…

וגדליה ספר לו, כי יש לו בת יפה והוא חפץ להתחתן רק בלמדן.

– וכף הרבה אתן לך – הוסיף – שלש מאות רובל. הרוצה אתה?

אז נענע “חובש הספסל” בראשו לאות הסכמה.

ויהי בערב, וילבש גדליה את דן נערו – נער צעיר ויפה – בגדי אשה ופאה נכרית חבש בראשו, ויזמן את כל החיטים שבעיר ואת נשיהם ובנותיהם ו“חובש הספסל” בא ויכתוב בעצמו את ה“תנאים”. הנשים שברו בראשו קערות והגברים “אתו אליו לחיים” ויאכלו דגים מלוחים. לאחר חודש העמידו חופה, ויעשו משתה גדול ו“חובש הספסל” לא ידע ולא הרגיש, כי החיטים אך צחוק יעשו להם. אך בעת ה“הובלה לשכיבה”…

– מה זאת “הובלה לשכיבה”? – שאל אז את הנכר המספר.

אך הנערים לעגו לו ויענוהו במלים בודדות ובדברים מקוטעים, שלא הבינם כלל. וכאשר פצר בהם, כי יבארו לו פשר דבריהם ויגער בו אחד מהם ויאמר:

– לך מזה! לא לבחור הגון לשמוע שיחת חיטים!

בשובו הביתה שאל את אמו פשר המבטא ההוא; אך אמו כעסה עליו בשמעה את המבטא יוצא מפיו.

– שקץ! דובר נבלה! – קראה אליו בזעם.

ואז, אחרי המעשה באליה, לא משו המלים “הובלה לשכיבה” מפי כל הנשים ואיש לא כהה בהן ולא אמר להן, כי הן “דוברות נבלה”!

– תודה לך, ר' נטע, על המלמד היפה, אשר הבאת לבני! – קרא אז מאיר האופה בהתפרצו החנותה – כבוד גדול יש לי עתה!… במחיר יגיעי, אשר הענקתי לו!… לולא ברח בלילה, כי עתה הרגתיו!..

– קדש שכמותו! – לגלג ישראל “המלוני” – מי פלל?… אם ראה אשה מרחוק, מיד עצם את עיניו… אם קרבה אליו, זחל על הכותל… אוי, חסידים צבועים!

– עתה תן לי מלמד אחר! – קרא מאיר – יעשה לו מה שלבו חפץ, אך לא יהיה טפש… אם אין אחד מכס החסידים, טוב ממנו, למצער לא יתּפש… לו יכולתי ל“התפטר” מכם, לבל אדע לא אתכם ואת תורתכם וצדקתכם!… אך אם ישאר בני עוד יום אחד בבית, יבנוב את כל אשר לי, מבלי השאר לי שריד!…

– ובני כל היום “מדבר חכמות” עם האורחים! – אמר ישראל – עוד יום אחד יעבור וייטיב לדעת את כל הענינים מאליה רבו היפה!…

ואביו לא ענה לאיש דבר כל היום; אך בערב, כששב מן ה“שטיבּל”, ספר, כי כבר מצא לו מלמד: ברוך, חתן יחיאל הזגג, היה למלמד עו בראשית הזמן העבר, אך לא מצא לו יותר מארבעה תלמידים. עתה, כאשר יעברו אליו ארבעת התלמידים של אליה, יהיו לו שמונה תלמידים.

– לכתוב אמנם איננו יודע – אמר לאמא – ומה בכך? “החצוף” ידע לכתוב וגם למד את תלמידיו לכתוב, ובכל זאת לא ידע עוד יצחק מאיר לכתוב אף “אלף” כהוגן!… ואיזה תועלת יש לי איפוא ממלמד היודע לכתוב?…

אמא אמנם נסתה גם הפעם לסרב. היא שמעה, כי גם ברום איננו אדם הגון.. חותנו פסק לו נדוניא ו“מזונות על שלחנו” כל ימי חייו, ובשביל שהוא לא סלק לו את הנדוניא בשלמות וגם מזונות איננו יכול להשפיק1 לו, הוא, ברוך, מתקוטט באשתו תמיד ומכה אותה.

– וכי אדם הגון הוא זה? – שאלה.

אך אבא לעג לה:

– וכי בשביל שאיננו בעל טוב, לא יוכל להיות מלמד טוב?… “חריף” הוא ודי לי!

וגם הוא, יצחק מאיר, נסה אז למחות. תמיד, כשהיה רואה את ברוך ב“שטיבּל”, היה ירא מהביט אל פניו השחורים ואל עיניו הטרוטות. הוא הרגיש בו, שאדם רע הוא.

– איני רוצה ברבי כזה! – צעק אז.

אך אביו גער בו:

– גם לעצתך אשמע, עז פנים! – קרא – אתה אינך רוצה!

ואמא כאשר שמעה מפי אביו, כי בשכר למוד ל“זמן” שלם פסק לברוך רק שנים עשר רובל ובשכר חצי ה“זמן” הזה יתן לו חמשה רובלים – נחה דעתה ולא הוסיפה עוד להתוכח כמו.

ואולם השכר המצער שאביו נותן לברוך, גורם לו, ליצחק מאיר, יסורים רבים מאד… אותו מכה ברוך יותר מאשר הוא מכה את יתר תלמידיו, ובשעה שהוא מכהו, הוא קורא אליו בלעג:

– “עלוי”! “עלוי”! אמנם צדק אביך באמרו, כי שכר למודך צריך להיות קטן משכר למוד של תלמידים אחרים!

וכל שבעת חבריו יושבים ושומעים וגם הם לועגים, וכשהם חפצים להרעימך, גם הם קוראים לו בלעג “עלוי”…

והשם “עלוי”, שהיה לו לפנים לתפארת ולתהלה, נהפך לו לכנוי של גנאי עתה, כששאול “האופה”, שמחה “המלוני” וגם אברהם “האכר” הם מעולים ממנו…

אמנם לו הקשיב, כי עתה היה בודאי זוכר היטב גם את כל ה“חולקים”, כמו שזכר לפנים את כל הגמרא, כאשר אך שמע פעם אחת את תרגומה, ויהי המובחר מכל התלמידים שב“חדר”… אך האם הוא ממאן להקשיב?… מה מאד ימר לו בבֹאו הביתה ובראותו את פני אביו ואמו הזעומים!… הם אינם אוהבים אותו עוד, אמו לא תתן לו להתרפק עליה, גם בשעה שאביו איננו רואה, ובשבילו איננה אוהבת גם את משה הקטן, וגם בעת שהחל משה ללמד “חומש”, לא רצתה לעשות משתה, כמשתה, אשר עשתה בעת שהחל הוא, יצחק מאיר, ללמוד “חומש”.

– אין מה לשמוח! – אמרה אז אל אביו – עתה הוא “עלוי” ואחר כן יהיה כיצחק מאיר!…

והבושה ב“חדר” מה גדולה!… אין מי שלא ילעג לו!… אך מה יוכל עשׂה?… בודאי הצדק את אבא באמרו, כי איזה “קליפה” דבקה בו… כי הנה בכל בקר ובקר, כשהוא משכים ללכת אל ה“חדר”, הוא גומר בלבבו להאזין אל כל דברו ודבור היוצא מפי הרבי, וגם אחרי כן כשהוא מסב אל השלחן, הוא מתאמץ בכל כחו להקשיב ובלי הסית את דעתו גם רגע אחד מן הלמוד. ואמנם ברגעים הראשונים הוא מקשיב; אך כשלמוד מסתבך והקושיות והתירוצים הולכים ורבים ומשוטטים בענינים מוזרים, שונים ומשונים מתוספות, ריטב“א, ראב”ד משנה למלך, שיטה מקובצת ועוד מפרשים ופוסקים, אשר לא ראה אותם מימיו – אז יבֹאו בלבו הרהורים שונים…

ובמה הוא מהרהר?… חרפה!… בזבוב פורח: איך הוא פורח? איך תוכלנה כנפים דקות וקטנות לשאת אותו באויר חיש קל? למה הוא פורח סביב סביב, ואחרי כן הוא בורר לו דוקא את חטמי להתיצב עליו? ויש שהוא מהרהר באש ובבשול! הרבנית משפשפת עץ-בפרית בכותל ומיד שלהבת יוצאת ממנו. איך יהיה הדבר ואיה היתה השלהבת קודם לכן?… מדוע תכוה האצבע הנוגעת באש? איככה מתרככים המאכלים השוהים בקדרה שעל האש? מדוע המים השוהים בקדרה שעל האש עולים ויורדים?… והרבי, בהרגישו בו שאיננו מקשיב, מכהו, והוא תחת קחת מוסר, הוא מוסיף לשגות בהבלים: מדוע ההכאה מכאיבה? מה הוא הכאב? אם הרבי מכה על זרועו, הדעת נותנת, שמקום המכה צריך להיות עמוק מן המקומות שבזרוע אשר סביבותיו. והוא רואה להפך: במקום ההכאה היא שאת!… ומאין בא הצבע הכחות למקום ההכאה?

בעניני הבל כאלה וכאלה הוא מהרהר תמיד גם בעת למוד ה,שעור“, גם בעת למוד הפוסקים, וגם בעת למוד הגמרא הפשוטה. וכשבאה השבת ואביו בוחנו, איננו יודע מאומה ואביו כועס עליו ומכהו, ואמו יושבת מנגד ובוכה ואיננה מונעת את אביו מהכותו, בדעתה, כי אך בו בעצמו האשם, שאיננו יודע מאומה. הרבי, שהוא תמיד בביתם בעת הבחינה, מתאונן עליו תמיד לפני אביו ואמו, כי בשם אופן איננו רוצה להקשיב ולולא זאת היה הטוב בתלמידיו; אין בכלם “בעל מוח” טוב כמוהו. בכל יום ויום, כשהוא, הרבי, אוכל ארוחת הבקר, הוא מציע לפני כל אחד מתלמידיו כחצי העמוד גמרא, ללמדו בעצמם ואח”כ, כשהוא בוחנם, גם אחד מהם איננו יודע מה שלמד, ויצחק מאיר שואל אך תרגומן של מלים אחדות ויתר הגמרא הוא יודע בעצמו… וגם אביו בעצמו נסהו פעם אחת, כשחל יום מיתתו של אביו בשבת והוא למד משניות. אז צוה אותו לקרא בעצמו פרק משניות אחד והוא קרא חיש קל וכמעט את הכל הבין בעצמו. ואם לא הבין, עין בברטנורא, ויבן.

– ומדוע אינך יודע דבר מכל אשר הרבי מלמד אותך? – השתומם אז אביו.

מדוע איננו יודע?… אלו היו כל הלמודים, שהרבי מלמד אותו, קלים כמו המשניות והברט נורא, אולי היה מקשיב מעט; אך התוספות, הר“ן על האלפסי, הש”ך הט“ז, ה”תומים" וה“חלוקים” הארוכים!… וה“רשעות” של ברוך!… כשהוא מתחיל ללמד אותם איזה “שעור”, ואך קורא לפניהם שלש ארבע מלים, מיד הוא לוקח לו ספרים אחדים ומניח אותם על הגמרא שלו וקורא בהם לפנים קושיות ותירוצים, ובטרם אשר הוא בעצמו יודע אותם בעל פה, הוא דורש מאת תלמידיו, שהם יחזרו עליהם ואם אינם יודעים, הוא מכה בזעף אף.

כשהחלו הוא ושלשת חבריו ללמד בחדרו, היטב חרה להם על העול הגדול הזה, וכשהכה את שמחה על אשר לא ידע בעל פה את ה“חלוק”, בעוד אשר הוא בעצמו גמגם בו ועוד הביט בספר אשר לפניו, קרא שמחה בקול רם:

– ראו נא! הוא בעצמו איננו יודע עוד את ה“חלוק” וכבר הוא רוצה, כי אני אדעהו!

אך אז אחז בו הרבי בחמה עשה, וישליכהו מן הספל לארץ, וירמסהו ברגליו, ויכהו באגרופו, עד אשר נזל דם מנחיריו כגזלן ממש הכה אותו!…

ומן ה“גזלן” הזה אין להפטר כלל וכלל!… כל התחבולות שבעולם אינן מועילות להוציא אותם מתחת ידו הקשה…

“גמרא פשוטה” למדו אז “האשה נקנית”, ועוד באותו היום, בין ארוחת הבקר ובין ארוחת הצהרים, צוה הרבי את שמחה, כי הוא יגיד את ה“גמרא הפשוטה”. בודאי רצה אז למצא תואנה לשמחה, למען אשר יוכל להוסיף ולהכותו… יגיד ולא ידע את הגמרא – ויכהו… אך שמחה הערים וכאשר אך החל לתרגם את המשנה קרא:

– אינני מבין! הרבי איננו מתרגם!

– מה אינני מתרגם? – שאל הרבי בקצף.

אך שמחה לא נבהל וגם הוא שאל בקצף:

– האם תרגם לנו הרבי את המלה “ביאה”?

– אין מתרגמים את המלה הזאת – ענהו הרבי – “ביאה” היא ביאה.

– ואני אינני יודע מה זאת “ביאה”? – הוסיף שמחה לקרא בכעס.

אז התקצף הרבי מאד מאד, ויבעט בו ברגליו; אך שמחה מהר להתחמק מן ה“חדר” ובעמדו אחורי הדלת קרא:

– אספר לאבי, כי הרבי איננו מתרגם ואיננו מבאר!

ואולם עוד ביום ההוא השיבהו אביו בעצמו אל ה“חדר” ואחרי אשר לחש הרבי באזני אביו דברים אחדים, הכהו אביו לעיני הרבי ולעיני הרבנית וכל החברים מכה רבה מאד.

מדוע הכהו אביו ומה היא באמת “ביאה”?… גם הוא, יצחק מאיר, משתוקק תמיד מאד לדעת את הענינים שבגמרא, אשר המלמדים אינם מבארים לתלמידיהם, אך הוא כבר יודע, שאם ידרוש מאת הרבי, כי יבארם לו, אז יגער בו ויכהו. מה רעים הם ה,גדולים“! לא די שאינם רוצים לבאר, אלא שעוד מכים!… וגם שמחה בודאי ידע, שהרבי לא ירצה לתרגם לו את המלה “ביאה” ולבאר לו מה היא, כי הקריאה שקרא: “איני מבין”, לא היתה כאותה הקריאה: “אינני מבין והרבי רוצה שאדע”, שקרא ב”חדר"ו של יהושע… ומבטי עיניו העידו בו, שאך תואנה בקש לו, למען אשר יוכל להלשין על הרבי לפני אביו, שהוא “עם הארץ” ואיננו יודע, כי יש בגמרא מלים, שאין לתרגמן… אך ערמתו זאת לא הועילה לו, כאשר לא הועילה גם תחבולתו השנית…

פעם אחת בא ה“חדר”ה ופניו נהרו מגיל. הרבי הכהו כמשפטו תמיד והוא לא בכה ולא צעק. להפך: שחוק היה מרחף על שפתיו וינהם בלחש:

– הכה! הכה! במהרה “נתפטר” ממך!

ואחרי כן, כשכלם יצאו מן ה“חדר”, רקד וימחא כף ומרב גיל רנן בנגון החדש של “אל אדון” ששמע ב“שטיבּל”:

– לא יהיה מלמד עוד! לא יהיה מלמד עוד!

– מה אתה אומר? – השתוממו חבריו בראותם, כי איננו מהתל כלל.

– רועה מכסף בא לבית מלוננו – ספר להם בהתנועעו לכל עבר מרב שמחה – והוא יעשה לו כשוף! כשוף יעשה לו! עור יהיה! עור!כל ימי חייו יהיה עור!… עשרים אגורות אני נותן בשכרו!… מה“תומים” הוצאתי היום את שערות זקנו, שמרטן והניחן שם!… למכשף אמסרן, כאשר צוה… לא יהיה מלמד עוד! לא!…

כל החברים רקדו אז את שמחה יחדו וכל אחד מהם נתן לו את כל האגורות שנמצאו בכיסי בגדיהם, למען הוסיף על שכר המכשף “הטוב” הגואל אותם מכף האכזר הזה. והוא, שמחה, מסר למכשף את כל הכסף וכל השערות – ובכל זאת ברוך הוא פקח עד היום הזה…

באחד הימים, בלכת הרבי ל“ברית מילה”, אמרו התלמידים “תהלים” כל היום, ויתפללו לאלהים, כי יחלה וימות, והוא לא מת ולא חלה, וגם ידיו לא יבשו בהכותו אותם באכזריות חמה…

גם מלשינות לפני ההורים, גם כשוף וגם תפלה אינם מועילים!… אמללים!…

יג.    🔗

לחייו הצנומות חוטמו הדק והעקום כשופר אדמו מאד, פיו הרחב והעגול נפתח לרוחה ובעיניו הקטנות והטרוטות, אשר הפיצו זיקי זעם וזעף אף הביט בשממון פעם אל תלמידיו אשר ישבו ליד השלחן נפעמים ונדהמים מפחד פתא, פעם אל אשתו, אשר עמדה ליד הכירים נבהלה וחרדה, ופעם אל יצחק מאיר, אשר החזיק בו בידו הימנית והוא רעד כלו, כצפור אשר נפל בפח.

בכל יום ויום, כשתלמידיו יוצאים בבקר מן ה“חדר” ללכת הביתה ולאכול פת שחרית, הוא מתרה בהם שימהרו לשוב ה“חדר”ה ולחזר על “הגמרא הפשוטה”! הוא הולך אז אל המקוה ומשם אל ה“שטיבּל”, שבו הוא מתפלל בכל בקר ובקר, והוא בטוח, שהם עושים את פקודתו, כי תמיד מדי שובו מן ה“שטיבּל” הוא שומע עוד מרחוק את קולם, קול נגון הגמרא, ובבאו הוא מוצא אותם יושבים ליד השלחן ומתנועעים על ספרי הגמרא, הפתוחים לפניהם. אך היום לא מצא מנין ב“שטיבּל”, ומאשר ר“ח היום, ר”ח שבט, ורצה דוקא להתפלל בצבור, הלך מן ה“שטיבל” אל בית המדרש, ומשם בא הביתה מעבר האחר, ולא מאותו העבר, שהוא בא תמיד, והנה מרחוק הוא שומע לא קול למוד, אך קול ענות, והקול הוא של תלמידיו!… הוא בא אל המסדרון, והנה יצחק מאיר עומד על יד הפתח ומציץ מן החרכים אל אותו העבר, שמשם הוא בא תמיד… ב“חדר” מצא אותם יושבים ומשחקים בקלפים!…

אמנם בחנכה התיר להם לשחק וב“חדר” בקלפים; הם נתנו לו אז שני צרורות סיגרות ל“מעות חנכה”… אך אחרי החנכה – מי התיר להם?… ומי יודע מה רבו הימים, שהם רמו אותו, והיא, “הזגגית”, יושבת בבית ומתבוננת בכל אלה ואיננה מוחה בידם ואותו איננה מודיעה!…

אלו נודע הדבר לאחר מאבות תלמידיו!… זה אך שלשה “זמנים” זהוא מלמד; התלמידים אינם רואים ברכה גדולה בלמודם, ובהבחנם אינם יודעים גם העשירית ממה שהוא מלמדם ואם עוד יִודע לאבותיהם שהם משחקים ב“חדר” בקלפים!…

– הא לך! – קרא אחרי התאוששו ואחרי הניחו מידו את שק הטלית והתפילין, בהכותו על לחיי יצחק מאיר בשתי ידיו – שכר שמירה מעולה אני נותן לך!…

– ואתם “שק-צים”!… “שק-צים”!… מי פלל!… אוי, מי פלל!…

אחרי הנפשו מעט, הרים מן הרצפה את הקלפים, אשר השליכו תלמידיו בחפזון תחת השלחן ואחרי כן משש את כיסי בגדיהם וכל אשר מצא בהם לקח ויטמון בכיסו.

והשלל אשר מצא היה רב ושונה: מטבעות נחשת וכסף, סכינים, ארנקים, פפירוסים וקלפים בודדים; אך בכיסי יצחק מאיר לבדו לא מצא מאומה. הוא חפש חַפש מחופש, גם את נעליו הסיר מרגליו וינערם, אך לשוא – מאומה לא מצא.

– בעל עברה עני! – נהם בבוז בהכותו בידו על ראש יצחק מאיר ובבעטו בו ברגליו – בעל עברה עני!

מפי יצחק מאיר התפרץ קול בכי גדול; כל עוד הכהו הרבי, הצדיק על עצמו את הדין, ויעצור ברוחו לבלי השמיע קול בכי, אך הכנוי המכוער הזה!… לחבריו יש תמיד חפצים שונים וכסף עתה לקחם הרבי מהם, ומחר יהיו להם בודאי חפצים ומטבעות אחרים תמורתם ולו אין מאומה!… מאומה לא היה לו ומאומה לא יהיה לו ועוד כנוי כזה לו!… גם בלעדיו חבריו נוהגים בו בזיון, בשביל שאין לו מעות. כשהם חפצים לקנות להם פירות וסכריות, אותו הם שולחים להביאם להם; וכשהם משחקים בקלפים אותו הם מעמידים על המצפה…

אמנם רעה היא אמו מכל האמות שבעולם! בשום אופן איננה רוצה לתת לו יותר מאגורה אחת ליום וגם בחנכה לא רצתה להוסיף לו. פעמים רבות בכה, ויתחנן לה לתת לו למצער שתי אגורות ליום, ויספר לה, כי לכל אחד מחבריו יש תמיד מעות הרבה וחפצים רבים ולו אין מאומה; אבל גם אז לא הוסיפה לו, אך בכתה אתו ואמרה, כי הרוחים של חנותה מתמעטים יום יום, החנויות מתרבות ולא רק “החיטה החצופה” אך גם עשר “חצופות” אחרות שוללות ממנה את פרנסתה, עד כי ידה לא תשיג גם להאכיל את בניה ולשלם שכר למודם… ואולם הוא יודע, שהיא אך משקרת; בתבת התריס של החנות הוא רואה תמיד מעות הרבה וגם אלו היתה אמו נותנת לו עשר אגורות ליום, גם אז עוד היה נשאר בתבה כסף רב…

אמנם אמלל הוא, אמלל מכל הנערים שבעולם! כלם רעים הם לו וגם המזל צורר לו תמיד! כל חבריו, כשהם משחקים בקלפים, יש שהם זוכים ויש שהם מפסידים, והוא, כשהוא לוקח בכל יום את האגורה, שאמו נותנת לו, והוא מחל לשחק בקלפים, מיד הוא מפסידה… כשחבריו מפסידים את כל הכסף שלהם, הם “לוקחים” בביתם כסף אחר, והוא – אך פעמים אחדות עלתה בידו להוציא מטבעות אחדות מן התבה, בשעה שאמו הפנתה עורף, ואחרי כן נתפש… אז הכתהו אמו וגם אביו הכהו באכזריות רבה וגם “גנב” קראו לו, ומאז אינם נותנים לו להכנס למאחורי התריס… ומה יעשה אם גם הוא חפץ לאכול פרות וסכּריות? – עליו להתבזות ולהעשות שליחם של חבריו והם נותנים לו בשכר שליחותו פרי וסכּריה! וכשהוא רוצה לשחק בקלפים, הוא עומד על המשמר במשך חצי השעה, והם נותנים לו בשכרו שתי אגורות, ואחרי כן הוא בא ומשחק אתם, וחבריו מטילים גורל, והנער אשר יעלה עליו הגורל, הוא עומד חמש רגעים ואחרי כן יבא אחר תחתיו, גם כן עפ"י גורל. וכאשר הוא, יצחק מאיר, מפסיד גם את שתי האגורות שקבל, אז יצא עוד הפעם לעמוד על המשמר תחת הנער, אשר עלה עליו הגורל וקבל אגורה בשכרו…

– ואַתּ, “נבֵלה” – צעק ברוך בפנותו אל אשתו – “נבֵלה”!

האשה חרדה תחתיה וכאלו חפצה להחבא, צעדה אחורנית ותתיצב בפנה שבין הכירים והארון. עיניה הגדולות והשחורות הפיקו אימה, לחייה העגולים אדמו ותחורנה חליפות, פיה הקטן סֻגר וחָזֶהָ התרומם והשפל כגלי נחל בשעה שהרוח רודפם.

– בכל יום ויום – צעק ברוך בגשתו אליה ובהרימו את אגרופיו למולה – בכל יום ויום, כשאני שב מן ה“שטיבל”, הנני שואל אותך: “האם חזרו על הגמרא?” ואַתּ עונה: “כן”! “יד אחת” עשית את השקצים!… זננית! “נבלה סרוחה”!

כל התלמידים הביטו איש אל אחיו בעצבון. כשרבם מתקוטט עם אשתו על דבר מאכלו ומשקהו, הם אך נדים לה, כמו שהיא נדה להם כשהרבי מכה אותם; אך כשהם מסבים בדבר הריב, מיסר אותם לבם על הצער, שהם גורמים לאשה הטובה והיפה, אשר מעולם עוד לא התאוננה עליהם לפני בעלה ותמיד מדי ראותה אחד מהם בוכה, היא בוכה עמו… וזה הפעם השנית, שהםא אשמים בצערה… בראשית ה“זמן” ההוא החל ברוך ללמדם “גמרא פשוטה” מסכת “נדרים”. והר“ן על המסכת ההוא, שהרבי מלמדם תחת רש”י שבמסכתות אחרות – מה קשה! בכל דבור ודברו יש “כלומר” ובכל “כלומר” מדיק הרבי ומתאמץ למצא איזה קושיא, שהיתה קשה להר“ן, ושבשבילה כתב את ה”כלומר", ואת כל הקושיות הרבות והעצומות האלה עליהם לזכור ולהגידן בעל פה, בשעה שהם חוזרים על הגמרא לפני הרבי ובשעה שהם נבחנים, ואם הם שוכחים אחת הקושיות האלה, אז אוי להם!

ואולם לא אך בשעה שאינם זוכרים את הקושיות הם מֻכִֹים באכזריות בעת למדם את המסכת הזאת; יש אשר נדמה, כי כל קושיא לא היתה קשה להר“ן ואך את דברי הגמרא הוא מפרש ביתר באור; אך מהכתוב “כלומר”, שמע מינה שיש קושיא, ואם יש קושיא, הרבי מחויב למצאה, למען הוסיף על עולם הקשה ולמען יכלתו להוסיף על מכותיהם… ועד שהוא מוצא אותה, הוא יושב וקומט את מצחו, ומעקם את פניו, ומתבונן בגמרא בלי דַבֵּר דבר… ובכל עת שבתו ככה, גם על התלמידים לשבת דומם, במנוחה, וכאשר יעיז אחד מהם ללחוש מלה באזני רעהו, או לנוע ממקומו, אז עד מהרה יחלק לו הרבי מהלומות באגרופו הקשה. וכשהם יושבים צפופים ליד השלחן הצר, המנורה הקטנה והשחורה, המעלה פיח והתלויה ממעל לראשיהם מפיצה אור כהה – “גמרא” פשוטה הם לומדים בערב – על האותיות המטושטשות של הגמרא, שהרבי מצוה להסתכל בהן בלי הרף, ומורה השעות בעל הטבלא הלבנה של עץ והמשקלות של ברזל התלויים בשרשרות ארוכות משמיע וחוזר ומשמיע את ה”תִּיק-תַּק" שלו, כאומנת המישנת את התינוק בשעה ששֵׁנה נופלת עליה והיא חוזרת על כל שבר נגינה בקול נמוך מאות פעמים. – יש אשר אחד מהם מתנמנם, והוא מרים את ראשו ומורידו, באין מעיר אותו; אך כשהוא מחל להשמיע קול נחירה, אז אם לב הרבי טוב עליו, הוא לוקח נזר עץ דק ועושה סדקים בשני קצותיו; בקצהו האחד הוא תוחב פסות ניר וטובל אותן בנפט ובקצהו השני הוא תוחב את מצחת הכובע של הישן, שממול פניו, ואחרי כן הוא מצית אש בניר, ומכה בספסל על הארץ וצועק בקול גדול:

– שרפה! שרפה!

ואז מתעורר הנער הישן בבהלה משנתו והוא נדהם מאד וכמתהולל הוא מניע את ידיו לכל עבר; מתירא הוא שמא יִכוה, או יִשרף ואיננו יודע איך להסיר את האש מכובעו, ואז שוחק הרבי וגם הם שוחקים.

ואולם אם הרבי שרוי בכעס, אז הוא מעורר את הישן בהכאות חזקות באגרופיו על שכמו, או על ראשו.

פעם אחת הקדים הרבי להדליק את המנורה; יום מעונן היה אז, וה“כלומר”ים שבהר"ן, אשר הרבה הרבי להמיק בהם חשוב, עד מצאו את הקושיות, רבו אז מאד, וערבוב הקולות של יללת הרוח, צלצול השמשות שבחלונות, אשר הרוח נשב בהן וקשקוש מורה השעות הפיל על התלמידים שינה. ובערב ההוא עשה לו הרבי את “משחקו בשרפה” עם שני נערים קטנים: יצחק מאיר ואברהם, ושלש נערים גדולים, ששנים מהם כבר היו “מניחי תפילין”, הכה מכות גדולות, עד אשר נזל דם מפיהם ומנחיריהם.

וצירי מורשה השעות התנהלות בכבדות, כאלו קשרו עליהם באותו הערב להרבות מכאוביהם ופצעיהם… אך האנך הארוך התנועע הס, – כאלו היו תקועים במקומם… האומללים הסתכלו בהם והסתכלו ולא ראו כל נדנוד. בהדביקם את עיניהם מנגדם לזמן רב, ונדמה להם, כי כבר עברה שעה שלמה, אך כאשר שבו להביט בהם, ויראו, כי רק הציר הגדול התרחק כדי מעלה אחת – לחמשה רגעים, והציר הקטן על עמדו עמד…

והרבי הכה, הכה ופצוע, לכלם חלק מכות ולא חשך.

אינני מטיל קנאה! – אמר – כלכם תהרגו היום!

לאחרונה צלצל מורה השעות הנבל בעצלתים תשע פעמים ואז הרפה מהם ברוך, ויצום להתפלל מעריב.

– את מורה השעות שב“חדר” צריך לבער! – גזר אפרים הגדול בצאתם מן ה“חדר”?

– כן, כן! – הסכימו כלם – בודאי כבר הגיעה השעה האחת עשרה והוא מורה את השעה התשיעית!…

– אם טוב ואם רע, צריך לבערו – הוכיח אפרים – אם לא יהיה מורה שעות ב“חדר”, אז ישלח ה“גזלן” את אחד מאתנו אל אחד השכנים, לראות, אם כבר הגיעה העת ללכת הביתה, ואנחנו, הלא נדע מה לענות…

ואמנם ביום המחרת, בשעה שהרבי היה ב“שטיבּל” והרבנית יצאה אל השוק לקנות צרכי אוכל, לקח אפרים קרדום בידו ויתיצב על הספסל, וימגר את מורה השעות לארץ. ואז לקחו את המשקלות ואת השרשרות, וישליכם החוצה, את הגלגלים חלקו ביניהם ואת העץ שבו שרפו בתנור.

וכששב הרבי מן ה“שטיבּל”, וירא, והנה מורה השעות אין, ויתקוטט באשתו וגם הכה אותה, כמו שהוא מכה את תלמידיו ולא חדל מהציג לה, עד אשר קנה לו אביה הזגג מורה שעות אחר. ומאז אסר על אשתו לצאת החוצה, בשעה שהוא איננו ב“חדר”, והיא משעה בקולו ומעולם לא עזבה עוד את התלמידים ב“חדר”לבדם, אך לא גערה בהם, כאשר השתובבו או שחקו וגם לא הזכירה אותם, כי עליהם לחזר על הגמרא.

– “נבלה”! “נבלה סרוחה”! – הוסיף ברוך לצעק.

– הלא תבוש, מנול! – קראה אשתו בקול בכי.

לשמע הכנוי “מנול” עלתה חמת ברוך עד להשחית, ויקפוץ אל אשתו כחיה רעה אל טרפה, ויך באגרופיו על ראשה, ויצרח:

– “זננית”! חצופה!…

והנערים בראותם זאת, כוננו איש אל אחיו מבטי זעם ועברה, כאלו אמרו איש אל רעהו:

– העל אלה נתאפק?

ואפרים קמץ את כף ידו, וירם אותה למעלה, כאלו היה נכון להכות, להכות – ויהי מה! ואחריו הרימו כלם את אגרופיהם כאלו אמרו לו:

– גם אנחנו נכונים הננו!

וכרגע גחן אפרים ויחלוץ את נעלו, וישליכהו מרחוק על ראש ברוך.

מפי כל התלמידים התפרץ קול צחוק גדול, וכאשר התגעש באוך, ויאמר להתנפל על תלמידו, אשר מרד בו, וימהרו גם כל שאר תלמידיו, ויחלצו גם הם את נהליהם וישליכום על ראשו.

ברוך התהולל מרב כעס, פרש את ידיו, מרט את שערות ראשו וזקנו, הכה באגרופיו על רקותיו, ויצרח בקול מר:

– גזלנים! גזלנים!

אך תלמידיו עמדו מרחוק, וילעגו לו:

– גזלנים הוא קורא לנו, הגזלן הזה!

אז נסה לתפוש ביצחק מאיר הקטן מכלם ולהכותו, למען נקום למצער ממנו את נקמתו. אך אז סבבוהו כלם, ויכוהו, ויצבטו בבשרו, וימשכו בבגדו סביב לשלחן ולא הרפו ממנו, עד אשר בקשה מהם הרבנית, כי ישקטו וישבו סביב לשלחן, ליד הספרים.

בעת ההיא בא הקץ לאכזריותו של ברוך. כי מהיום ההו והלאה היה לחק ב“חדר”ו, כי כאשר הרים את ידו להכות את אחד מתלמידיו, אז סבבוהו שאר תלמידיו, ויצילו את חברם מידיו.

              ----------------------

יד.    🔗

השמים ממעל כחולים ופה ושם תראינה נקודות כסף מזהירות; הקב“ה יושב עתה וקורא בשם את כל כוכב וכוכב ומוציאם במספר אחד אחד, כרועה המוציא מן הדיר את הכבשים, שבצאתם הם מתפזרים על פני הארץ. וגם האחו מתחת הוא כחול, ומלא נקודות מזהירות, אלא שבשמים ממעל לא הספיק עוד ה' להוציא את כל המאורות. והאחו כבר כלו זרוע אור; טפות הטל התלויות בעשבים מתנוצצות מתחת ככוכבים ממעל… מהריחות הנעימים הממלאים את האויר!… הם באים מכל הרוחות: ממזרח וממערב, מצפון ומדרום, ובודאי גם מרחוק, מן השדות, שביום הוא רואה שם עצים פזורים ועתה נדמה, שצרורי פרחים גדולים תקועים שם בשמים וסרוחים למטה… מה נעים להתהלך עתה פה ולהסתכל בכל אלה בעת דממה כזאת, שהכל שותק; כל היקום בודאי מתפלל עתה יחדו את ה”שמונה העשרה" של מעריב בצבור… ומה מאד תארך הדממה! ואין מפריעה… אין פושע בכל היקום!… והוא גרוע… הוא התפלל “מעריב” תפלה חטופה וביחידות, מיד אחרי “מנחה” ולא המתקין ל“ברכו” ו“אמן יהא שמיה רבא”; נחוץ היה לו לצאת הנה… היצר הרע משך אותו, כמו בחבלים…

והוא כבר היה בטוח, שלא יחטא עוד לעולם, לעולם…

ובדמיונו נצב אותו הבקר, שבא בפעם הראשונה ל“חדר”ו של ר' שכנא, בקר של אחרי “אסרו חג” של פסח. בכל ימי החג היה ירא מאד פן ישאירוהו הוריו ב“חדר”ו של ברוך, אשר היה יוצא ונכנס בביתם, ויתחנן אל אביו לבל יוציאהו מ“חדר”ו וגם היהודים שב“שטיבל” פצרו במרדכי ובאביו לבל ימסרו את בניהם למלמד אחר, שאיננו מתפלל ב“שטיבל” הרבקובי. ואולם גם מרדכי וגם אביו החליטו למסור את אברהם ואותו, את יצחק מאיר, ל“חדר”ו של ר' שכנא ועליהם נלוו גם הפעם שמחה ה“מלוני” ושאול ה“אופה”. והשמחה הגדולה, ששמח אז, כאשר כבר ידע בודאי, כי לו ישוב עוד ל“חדרו” של ברוך, לא נתנה לו לישון הרבה. ובאותו הבקר, שהיה עליו ללכת אל ה“חדר” החדש השכים קום, ויבא שמה בעת אשר כל נער עוד לא נמצא שם וגם הרבנית ובתה עוד ישנו במטה שעל יד הכירים, ורק הרבי לבדו ישב ויהגה בספר. הוא, יצחק מאיר, אמר “צפרא טבא”, אך הרבי לא ענהו וגם לא פנה אליו, כי עיניו, אשר התנוצצו מבינות לשמורותיהן הלבנות והארוכות היו נטויות אל הספר אשר לפניו, את ידו הצנומה העביר רגע רגע על מצחו הגבוה והמלא חריצים עמוקים, אשר איזה זהר שכן אליו; כובעו, כובע הקטיפה שלו, המעוך מרב ימים והמזוהם באמצע ובמצחתו שממול פניו, היה מפשל על קרחתו. לחייו הקמוטים, שתמיד הנם שחרחורים, היו אז אדמדמים ומבינות לשפך והזקן הארוכים והלבנים ככסף התמלטו מלים מוזרות בנגינה מוזרה, נוגה וערבה כאחד, שכמותה לא שמע עוד מעולם…

נפעם ונדהם ממראה עיניו וממשמע אזניו עמד אז משמים רגעים אחדים, ואחרי כן התאושש, ויאזן לדברי הרבי ואז שמע שהרבי קורא ומתרגם לו לעצמו:

– “עיטא להאי נפש” – עצה לנפש הזאת – " לאזדהרא מחובאה" – להיות נזהרת מעברה…

ויותר לא שמע, כי איזה חום עצום להט בכל אבריו, כאלו מוקד נסתר קרב אליו וראשו סבב עליו כגלגל. אך אחרי רגעים אחדים הוסיף לשמוע את קולו את ר' שכנא קורא:

– “וייתי האי יומא תקיפא” – ויבא, אוי, יבא היום התקיף – “דיתבע לה מלכא דינא” – אוי, אוי, אוי!… שיתבע אותה, את הנשמה, מלך הדין – “לנפקא מהאי עלמא” – לצאת מן העולם הזה…

לשמע הדברים האלה הרגיש יצחק מאיר מועקה נוראה בלבבו; מה יעשה הוא, בבא יום הדין ואלהים האיום יתבע את נשמתו ממנו, מחוטא גדול כמוהו, אשר בכל יום ויום היה מדלג על התפלות, בכל עת מצא לא ברך “ברכת המזון”, הלך בבקר, בקומו משנתו ד' אמות בלי נטילת ידים, לא התפלל מנחה ומעריב, נשבע לשקר וגם גנב!

ואימה גדולה נפלה עליו, ידיו ורגליו רעדו, רקותיו – כאלו איזה יד נעלמה תקעה בהן יתדות, המועקה שבלבו גדלה עוד יותר ובאזניו – כאלו הרעים קול נורא ואיום, קול אלהים:

– הוי, עוכר! פושע ישראל! גנב!… תן לי את נשמתך הטמאה והוצאתיה מן העולם הזה ומסרתיה לשדים ומלאכי חבלה אשר יקלעוה ככדור מסוף העולם ועד סופו, ישליכוה ליורה מלאה זפת בוערה ויקטרוה בה, יצלוה על האש שבגיהינום, אף ישרפוה ואחרי כן יחיוה וישובו להתעלל בה! – הלא ככה יֵעָשֶׂה לחוטאים… כן ספרו לו לפני ימים רבים חבריו שב“חדר” וכן אמר לו גם יוסף היתום עוד בעת היותו נער קטן.

עודנו צולל בתהום המחשבות הנוראות האלה, ופתאֹם, והנה הוא שומע את קולו של ר' שכנא, שהשתנה והיה לקול של שמחה ונעימות.

– “דקודשא בריך הוא – קרא בהתנועעו בחדוה ופניו הזהירו מגיל – הוא רחום וחנון ומקבל לאינון דתבין קמיה” – והוא מקבל את העושים תשובה לפניו…

הדברים האלה עודדו גם את יצחק מאיר ויחזקו את רוחו… גם הוא יעשה תשובה ואלהים לא יענשהו… עד הנה היה שוגג! בכל תשעת החדשים, שלמדר ב“חדר”ו של ברוך לא זכר אף רגע שיש אלהים בעולם. תמיד שמע אך קושיות ותירוצים, תירוצים וקושיות ואף פעם אחת לא הזכיר אותו ברוך הרע את האלהים המעניש קשה על כל עברה ועברה. אך עתה, מכיון שהוא לומד ב“חדר”ו של רבי כזה, לא יוסף עוד לעבור עברות… הכל יעשה כרצון אלהים… כן גמר אז בלבו.

ואמנם שבועות אחדים אחרי כן עשה ככל אשר החליט אז. לא אחת הציק לו הרעב מאד בלכתו להתפלל ויצרו הרע השיאהו לקצר בתפילתו, ואף כי הרבי הזה איננו שומר על תלמידיו בעת תפילתם, כי מפני שרוב תלמידיו הם “מניחי תפילין” הוא שולח את כלם לבית המדרש להתפלל שם בצבור, בכל זאת התפלל כראוי מ“אדון עולם” ועד “עלינו” ולא דלג גם על “פטוּם הקטרת” וגם על “איזהו מקומן” וגם בעת הלמוד היה מקשיב ולא הסיח את דעתו ממנו. ואולם אחרי כן שב אל עונותיו הראשונים ועוד הוא מוסיף עליהם עברה חדשה… בכל ערב וערב כשהוא שב מן “החדר” הביתה, הוא מוצא שם את מרים. אביה לקח לו אשה חדשה, אשר הבטיחה להכניס לו מעות הרבה, והכניסה לו אך שתי ילדות מכוערות ורעות, – כן ספרה אמו לאחת ה“קונות” בחנות. והאשה ההיא מצערת מאד את מרים ומכה אותה ומצוה עליה לשרת אותה ואת ילדותיה, ולכן היא נחבאת לצאת יום יום מביתה ובאה אל ביתם להשתעשע עם לאה אחותו ואביה לא יניא אותה כמו לפנים… והוא, יצחק מאיר, ה“בחור” הלומד ב“חדר”ו של ר' שכנא, כשאין אביו ואמו רואים, הוא משתעשע אתה ואיננו יכול להבליג על רוחו ולהמנע מהחליק בידיו את קוצותיה, אף כי הוא זוכר היטב את דברי המשנה ב,אבות“, אשר למדם הרבי: “אל תרבה שיחה עם האשה… הוא אמנם איננו יודע, מדוע מותר להרבות שיחה עם איש ועם אשה – אסור, אך בחוש הוא רואה, שדברי החכמים צדקו… כי אף על פי שהוא יודע את העונש הגדול הנכון לעוברי עברה, בכל זאת בשעת הלמוד הוא חושב במרים, בשערותיה, בעיניה ובשמורותיהן… ויש אשר בשעת הלמוד הוא מסתכל בתקרה השחורה, אף כי הוא יודע כבר בעל פה את מספר הקרשים של התקרה וקורותיה: חמשים קרשים וחמש קורות, מלבד הקורה המונחת לרוחב התקרה, שעליה מונחים הטלית והתפילין,, “הזהר” – אותו הספר שהרבי לומד בו בבקר בבקר – והחלה של שבת, שממנה נזון הרבי בכל ימות השבוע; ויש אשר הוא יושב וחושב בדברי הבל אחרים: בשמים, שמש, ירח וכוכבים, רוחות, חום, קור וכאלה; ויש אשר הוא מביט מבעד לחלון הקטן שב”חדר” ומסתכל באחו שמעבר הנהר השוטף בקרבת ה“חדר”, ובשדות המנומרים אשר כרֹב לחלקותיהם, כן ירבו צבעיהם, המשתרעים על שפוע ההר הנשקף מרחוק, אשר לפנים, בהיותו קטן, דמה, כי העומד עליו יוכל לגעת בשמים… וכן הוא שוכח תמיד את העונשים הקשים הצפויים לו…

ויאנח מרה וישא את עיניו למרום. עתה כבר הוצאו כל הכוכבים מהדיר שלהם, שבו הם צפונים כל היום והם ממלאים את כל פני השמים. ומשם מירכתי מזרוח מגיח הירח בכעס נורא, כשבא הנה ראה בקצה השמים אך כעין עפעף קטן ואדום וכששב להסתכל במקום ההוא אחרי רגעים אחדים כבר ראה את חציו ועתה הנהו רואה כבר את כלו. ומה גדול הוא עתה!… לולא חטמו ועינו, לא היה מכירו כלל מפני גדלו.. ומה אדום הוא! – האם רוצה הוא לשרוף את כל העולם מפני העברות הרבות שלו, של יצחק מאיר?… ושם, במערב, מה בוער הגיהינום!… פאת השמים כאלו נהפכה לנחל של אש… היש לשער את היסורים, שסובלים שם הרשעים?.. אם תכוה רק אצבע קטנה – מה מאד יגדל הכאב! ואם טובלים את כל האדם בנחל כזה ומשהים אותו שם ימים ושנים!… וגם הוא בודאי יטָבל שם… ולא יועיל לו עוד מאומה, מאומה!… כי מתי עוד יתקן את עצמו, אם לא היטיב את דרכו בכל השבועות הרבים, שהוא לומ ב“חדר”ו של ר' שכנא, שהוא כל כך טוב, כל כך טוב!… הוא איננו מוגיע את תלמידיו ב“חלוקים” ארוכים, וכשהוא חפץ ללמדם בעל פה איזה קושיא ותירוץ, הוא מבאר בראשונה היטיב את הגמרא ומטעים את מקום הקושיא, וחוזר ומטעים, עד שהם בעצמם מוצאים את הקושיא. וכשהוא תומך את התירוץ על מקומות אחרים שבגמרא, מפרשים, או פוסקים, הוא מראה להם בתחלה את אותם המקומות ומטעימם, עד שהם בעצמם מוצאים את התירוץ ואך אחרי כל אלה הוא מלמדם את הקושיא והתירוץ בעל פה… והכות איננו מכה לעולם, לא את שמחה “המלוני” ושלמה “הקצב” המשתובבים תמיד, וגם לא אותו, את יצחק מאיר, שאיננו מקשיב לדברים גם בשעה, שהוא מבארף או מטעים את הגמרא, או את הפוסקים, אך הוא מזרז את תלמידיו בדברים כבושים.

– טיפשים, טיפשים! – אמר להם הרבי פעם אחת – אלו היו מניחים לפניכם כסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות והיו אומרים להם: “קחו לכם את כל אלה!” ואתם הייתם עוזבים את הכל והייתם משתובבים, או חושבים בעצים ובאבנים – מה היו אומרים עליכם?… ואלו היה זה המניח את הכסף והזהב והאבנים הטובות והמרגליות – מלך, בודאי חיבתם לו את ראשכם על שהייתם מזלזלים במתנתו… ועכשו, כשהתורה, המתנה היקרה של מלך מלכי המלכים מונחת לפניכם ואתם עוזבים אותה ומשתובבים וחושבים בהבלים – מה משפטכם?…

פעם אחרת, כשראה הרבי, שהוא מביט בעד החלון, לגלג עליו:

– ומה גלו לך העשבים, הפּירות והבהמות והכלבים, אשר אתה רואה שם?

הרבי ר' הֶשל, – עשבי השדה היו מגלים לו עתידות; בכל יום, בין מנחה למעריב, היה הולך לשוח בצדי הדרכים שמחוץ לעיר, והיה מסתכל בצמחים וממשמש בידיו בפרחים ובשבלים ומדבר אליהם, כאשר ידבר איש אל רעהו: “אתה כבר פתחת את פיך!” – אמר לאחד; “ממך אין לי כל הנאה” – אמר לשני; “אתה מדבר דברים ברורים” – אמר לשלישי; “לך יש עין נאה מאד” – אמר לרביעי. מה שהם השיבו לו, כמובן, לא יכלו בני לויתו לשמוע…

והרבי ר' אלימלך הבין שיחת חיות ועופות כשלמה המלך ממש. פעם אחת שמע קול כלב נובח, ויאמר אל “חסידיו”: "דעו שנושאים לי אגרת, שבה כתוב, שיש מקשה לילד הצריכה לרחמים. אך בתוך כך הכה “שקץ” אחד את הכלב ונתבלבל ולא הודיע עוד את שם האשה ואמה והרבי לא יכול להתפלל עליה, עד שבא השליח עם האגרת.

– ואתה – הוסיף ר' שכנא בפנותו אליו, אל יצחק מאיר, – כשאתה מסתכל בצמחים ובבהמות וחיות ועופות – מה הנאה יש לך בזה?… קודם כל עבוד את ה', ואחרי כן הסתכל במה שאתה רוצה להסתכל ותהיה הסתכלותך נאה לך ולעולם…

וראשית עבודת ה' הלא היא אך למוד התורה, שגדול הוא גם מן התפלה וגם מן התעניתים… לר' דוד’ל מלֶלוב בנו פעם אחת שני אחים, ויספרו לו בבכי ובדמעות על לחייהם, שאביהם בא אליהם לילה לילה בחלום ומצוה אותם, שימירו את דתם ר"ל. ולא ידע ר' דוד’ל מה לעשות, ויתענה ארבעים תעניתים ואז הודיעוהו מן השמים, שאביהם מת בנדוי, ואם יתירו לו את נדויו, לא יוסיף עוד להחריד את מנוחת בניו. אז זחה דעתו של ר' דוד’ל עליו, ויתפאר לפני המגיד מקוזיניץ, שהתעניתים שלו עושים רושם בשמים ואם הוא מתענה, אינם יכולים שם לסרב לו… אך המגיד השיב לו: "למוד תורה ולא תצטרך להתענות; בירושלמי כתוב בפירוש: “מה בנדויו, בא בחלום לבניו, שימירו דתם”.

הוא, ר' שכנא, אמנם לא ראה ולא מצא זאת בירושלמי, אף כי הוא בקי בו וגם חפש הרבה את המאמר הנפלא הזה; אך האם כול הוא, אדם פשוט לראות בתורה כל מה שהמגיד מקוזיניץ ראה?… הוא לומד “שור שנגח את הפרה” ואיננו רואה יותר מן הדין ע“ד שור ופרה; אך אח”כ, שהוא פותח את “הזהר”, או גם את הספר “עבודת ישראל” של המגיד מקאזיניץ, הוא מוצא שבארבע המלים: “שור שנגח את הפרה”, יש אלפי אלפים סודות ורזי דרזים נוראים ואיומים, עד ששערות ראשו מסתמרות מאימה… ולכן “ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ:”! כהן גדול אך מצות גדולות הוא עושה! מקריב קרבנות ומתפלל, וממזר ת"ח – עוסק בתורה, שבכל אות ואות ממנה תלויים כמה וכמה עולמות עליונים ואלמלי היינו רואים מה שיש בכל מלה ובכל אות, היינו מתחלחלים ורועדים מגודל הפחד, כשאנחנו נגשים אל איזה ספר. “לבית יוסף” באה המשנה בעצמה בתאר מלאך, וגלתה לו עתידות ורזי תורה והוא כתב הכל בספר, שקראנו בשם “מגיד משנה” ושהנהו בידנו עד היום. ולא רק המשנה, אבל כל אות ואות שבגמרא ובפוסקים וספרים קדושים אחרים הוא מלאך…

ופחד גדול נפל אז על יצחק מאיר, נדמה לו, כי האותיות השחורות עולות מתוך הגמרא, הרש"י והתוספות וסובבות אותו מכל עבריו וחפצות לקרעו כדג, על שהוא מזלזל תמיד בהן… ועוד הפעם גמר בלבו לבל ישוב עוד לכסלה; אך אחרי עבו שעות אחדות הסיח עוד הפעם את מחשבותיו מן הלמוד, ויהגה בדברים בטלים…

את הלך מחשבותיו הפריע פתאֹם קרקור הצפרדעים; אחת מהן התחילה לקרקר בקול גדול וכלן עמו אחריה, כקהל העונה אחרי העובר לפני התבה… ועל זכרונו עלה את אשר קרהו בבקר בבֹאו לבית המדרש להתפלל. ליב הקצב בקש לו עשרה אנשים שיתפללו אתו ביחד במנין, ויספור את האנשים, והנערים שהם “מניחי תפילין”, אשר החלו אז להתפלל, ובתוכם מנה גם את ה“כידור”, אשר עמד בזוית מאחורי התנור; אם ראובן הרצען קרא אליו בקול גדול:

–“עמלק”! וכי מותר לצרף “כידור” למנין?…

הוא ידע, כי מותר, ואך למען הרעים את יצחק קרא כזאת.

ורחמיו של יצחק מאיר נכמרו על יצחק. הכל, גדולים וקטנים, מרעימים ומבזים אותו למיד ולועגים לו והוא שומע חרפתו ואינו משיב!… ומה חטא?… האם איננו טוב מכל המלעיבים בו?… אלו עוד למד תורה!

– היודע אתה? – אמר אל ה“כידור” בגשתו אליו – אם תרצה ותלמד…

– לומד אנכי, לומד! – קרא ה“כידור”, בלי נתון ליצחק מאיר לכלות את דבריו.

– אתה לומד! – קרא יצחק מאיר בגיל – אם כן טוב יהיה לך מאשר לכלם.

– כן, כן! עוד אלעג אני להם! אסע עם אמי לוַרשה, כאשר אך אדע את האומנות על בוריה.

פניו של יצחק מאיר הועמו, ויאמר לבאר לו, כי לא למוד האומנות, אך למוד התורה, יוכל לרוממו ולעשותו גדול גם מכהן גדול. ואולם ה“כידור”, אשר שמח מאד, בראותו כי חברו מימי ילדותו עודנו נאמן באהבתו אליו ואיננו מתביש להתיצב לידו ולשוחח אתו, התאמץ לשפוך הפעם את כל שיחו לפניו:

– אמי יותר צנועה מאמותיהם של אלו המחרפים אותי – אמר – האמן לי! בהיותה עוד צעירה מאד השיאוה לאיש זר, שבא ממרחקים. ממחרת אחרי החתונה ברח ויעזב את אמי עגונה. ואמי נסעה ל“רביים” שונים… את כל הון אביה הדל פזרה להוצאות נסיעותיה. הוא אהב אותה מאד ולא חשך ממנה את פרוטותיו האחרונות. פעם אחת שבה ממסעה, והנה היא מעֻבּרת!… ממי? – איננה יודעת… היא חושדת את בן הרבי מחיבוב… הרבי הזה זק ו“בעל מופת”, אף כי אין לו חסידים ורק נשים נוסעות אליו, אך בניו הם מה שהם… שם היתה כבת בית ופעמים רבות לנה באחד מחדרי בית הרבי. פעם אחת נתן לה אחד בני הרבי בידו ממש יין מקידוש אביו ואחרי כן ישנה שנת תרדמה…

יצחק מאיר לא הבין את דברי ה“כידור” ויאמר להפסיקו בדברו ולשאל אותו:

– מה זה “איננה יודעת ממי”?… ומה ענין יין של קידוש למעברת?

אך פתאם נגשו אליו אחדים מחבריו, ויאחזו בחצנו, וימשכוהו בכח ויקראו:

– חברו של ה“כידור! חברו של ה”כידור"!…

אך ה“כידור” לא שם לב אליהם ואל קריאותיהם, ויוסף לספר:

– ולהרוג אותי, כאשר יעצוה כל קרוביה, לא רצתה בשום אופן! “אסור להרוג את הנפש” – אמרה. ובשביל זה מת אביה, והיא…

– חברו של ה“כידור”! – הוסיפו חבריו לקרא והפעם משכוהו בחצנו בחזקה, עד כי נפל לארץ, ויהיה אנוס לעזוב את הדובר בו.

וכששב אל ה“חדר” אחרי אכלו ארוחת הבקר, הלשינו עליו חבריו לפני הרבי, כי שח בבית המדרש עם ה“כידור”. אלו ספרו כזאת לאביו, כי עתה היה בודאי מכה אותו ומחרפו בזה ימים רבים, אבל הרבי לא קצף עליו וגם לא גער בו, אך אמר אליו בנחת:

– וכי מה תוכל ללמוד משיחת ה“כידור”?…

ובאמת מה למד משיחת ה“כידור”?… רק דברים סתומים שמע ממנו, וכל היום הרהר אך בהם, ולמרות המוסר, שהטיף לו הרבי, לא הקשיב אף רגע ללמוד. ואולם לא רק הוא, אך גפ כל שאר חבריו לא הקשיבו. החום היה גדול מאד ב“חדר” וזעה נזלה מפניהם כל היום, וכילדים קטנים הטעו פעמים רבות את הרבי, למען אשר יצאו לרגעים אחדים מן ה“חדר” ויתקררו מעט, ואגב הסתכלו גם בקוצרים, שקצרו את השחת, ובאחו, שאחרי הקצירה היה דומה למרבד ירקרק… אך ביום בודאי לא היה פה, באחו, כל כך נעים כמו עתה… הרוח הקל משיב אל אפו ריחות שונים ונעימים ומקרר את מצחו ולחייו וצוארו והוא מחליק את פניו, כאשר החליקה אותם אמא בימים שהיה קטן… אך מאין בא הרוח הזה?

והשמים שבפאת מערב הועמו; האש שבער כבר כבה. האמת היה מה ששמע מפי חבריו, כי מראה האש, שנראה אחרי שקיעת החמה במערב הוא מראה האש של הגיהנום שהוא במערב?… הם אמרו כי כן כתוב בספרים. אך האם כן הוא, מדוע לא נראה המראה גם ביום וגם בלילה, אך במשך זמן קצר, בערב?… גם הלבנה הסירה מעליה את צעיפה האדום ועינה כמו מבטה עליו ברחמים ובאהבה… ובאמת מדוע תקצוף עליו?… הקב“ה נתן מתנה, תהי לה טובה ויקרה וכל הכסף והזהב והאבנים טובות והמרגליות שבעולם; אך הוא איננו יכול לקבלה, – היענש על זאת? איננו יכול, בשום אופן איננו יכול לקבלה… ואם גם יכול ואינו רוצה?… אלו היו הוריו נותנים לו מתנה יקרה, והוא לא היה רוצה לקבלה – היו שמחים שלא קבלה מהם, ואלהים, שגם הוא אב, – יעניש על זה?… ואם לא התפלל מעריב בצבור – מה בכך?… גם כל החסידים הגדולים לומדים, או מכינים את עצמם בשעת התפלה בצבור ואח”כ הם מתפללים ביחידות; וכל האנשים, כשאין להם פנאי, אינם ממתינים לתפלה בצבור… וגם לו לא היה פנאי; צריך היה לצאת הנה… פה כל כך נעים!… חבריו התפללו בצבור והוא לא!… ומה בכך?… גם הכוכבים, רובּם עומדים על מקום אחד, ואחדים מטילים ומשתעשעים; עושים חריצים בשמים… גם הלבנה מטילת לה ומרקדת…

– "שקץ! – שמע פתאֹם קול אביו מאחוריו. ובטרם הפנה ראשו, והנה מכות אגרוף רבות וחזקות עפו על שכמו.

– הננו חפצים לאכול ארוחת הערב – טען אביו בהוליכו אותו הביתה – והנה ה“שקץ” אין!… עלי לבקשו!… ואיפה מצאתיו? על האחו!… “שקץ”! שובב!…

ויצחק מאיר הלך בבשת פנים אחרי אביו הזועף ולא דבר דבר; במה יצטדק?…

– ממה נפשך! הוסיף אביו אחרי אשר נח מעט מזעפו – אם היית עיף מן הלמוד שב“חדר”, היית צריך לבא הביתה, לאכול ולשכב ולישון. ואם לא – הלא היית מחויב לקחת לך ספר וללמוד!… האך ללמוד שב“חדר” תחכה תמיד?… והטיול על האחו – למה?… למה?… מה הנאה יש בו?…

טו.    🔗

– הסו, בני – התחנן להם – אל נא תבלבלוני!

ושמונת תלמידיו, אשר ישבו על ספסלים צרים וגבוהים משני עברי שלחן ארוך ונמוך החרישו רגע, אך אחרי כן החלו עוד הפעם להכות רגל ברגל ולהתכוץ בבגדיהם.

– הסיגרה שלי טוב משלך! – קרא שמחה בלחש אל שאול, אשר ישב ממולו, ובהוציאו מפיו רצועה ארוכה של הבל.

– האתה יודע לקטר כמוני? – הוסיף בשחוק – גם דרך חטמי אני מוציא את העשן.

ובדברו הוציא משתי נחיריו שתי תמרות ארוכות של הבל ממושכות למטה, מזה ומזה, באלכסון.

ור' שכנא ישב לו על כסאו ליד התנור של לבנים הטוח בטיט והמשיח בשיד, קמטי מצחו הרבים התכוצו יחדו, עיניו היו משוטטות בספרים האחרים אשר לפניו ובאצבע ידו הימנית הורה פעם בכה ופעם בכה.

– שחק לך, שחק! – ענה שאול את שמחה – עוד נוכל לקפא פה מקור! סכנת נפשות ממש!…

– גם הכתלים בוכים והוא יושב ושוחק! – התאונן גם יצחק מאיר בלחש.

בשאר הימים, כשהקור אינו חזק ושמשות החלון אשר ב“חדר” אינן מכוסות קרח וכפור, בשעה שהרבי יושב שקוע במחשבותיו, הוא, יצחק מאיר, אוהב מאד להסתכל בעד החלון אל האחו הגדול. מה יפה הוא האחו הזה גם בחורף!… דומה הוא לשלחן גדול ארוך ורחב, שמפה לבנה פרושה עליו; והעורבים השחורים באים וחונים עליו מחנות מחנות ומנקרים בחרטומיהם. הם בודאי עורכים שם חתונות, כי יש אשר זוג אחד, או זוגות אחדים מתרוממים פתאֹם למעלה ועפים במעגל בתוך האויר בשמחה ובחדוה, כמו שמרקדים על החתונה. ויתרם שומרים, או מדדים ממקום למקום וקוראים:,קרע! קרע!" זה הוא בודאי הזמירות שלהם… אך עתה, כשוילון של קרח פרוש על כל החלון, הוא יושב ומסתכל בכתלים, והנה הוא רואה, כי מראה הלובן של הכתלים נהפך והיה לכחול ומן הכתלים מבצבצות טפות כטפות של דמע והן מתגלגלות ויורדות.

כאשר למד בקיץ “איכה” לא יכול להבין את הפסוק " בכה תבכה בלילה ודמעתה על לחיה“: איככה תוכל עיר לבכות ולהוריד דמע?… הרבי אמר לו אז, כי לא העיר, אך השכינה שנקראת ירושלים בוכה בלילה של תשעה באב ודמעתה על לחיה; אך עתה הוא רואה, כי גם כתלים יכולים להוריד דמע… ועל מה איפוא הכתלים של ה”חדר" בוכים, אם לא עליהם על היסורים שהם סובלים בשבתם בתוך “חדר” קר אשר כזה?…

– כן, כ – ענה שמחה בלעג – הכתלים בוכים על אביך שיש לו בן חכם כמוך…

– טוב, טוב מאד! – קרא פתאם ר' שכנא בגיל, בהרימו את אצבעו למעלה ובהניעו אותו לכל עבר.

ופניו, אשר היו עד כה לבנים כאחורי בגדו וכובעו שהתחככו בתנור, אדמו מעט, ומבעד לריסים הלבנים והארוכים התנוצצו עיניו ותבענה חדוה, עונג וטוב לב.

– ובכן, שמעו! הוסיף לקרא ובין שפמו וזקנו הלבנים נראה צחוק קל של הנאה.

כל תלמידיו התעוררו לקולו כמו משנה, ויכוננו אליו את מבטי עיניהם, אשר הפיקו אי רצון ותלונה; אך הוא לא הכיר בהם מאומה, ויפן אל אברהם ויאמר:

– מה היא "תקנת אושא? התדע?

אברהם שפשף את ידיו הכחולות מקור זו בזו. וישם בלי הכרה את עיניו על הגמרא אשר לפניו ויחל לגמגם:

– “האשה שמכרה בנכסי מלוג”…

אך ר' שכנא, מבלי לחכות לאברהם, תרגם ויבאר בעצמו:

–… בנכסים שנפלו לה בירושה מאת אבותיה, “ומתה, הבעל מוציא מיד הלקוחות”, משום ש“רבנן אלמוהו”, עשו חזוק “לשעבודיה”, את השעבוד של הבעל, “משום איבה”, שלא תהיה שנאה בין הבעל…

הקולות של ר' שכנא ואברהם נחבאו פתאֹם מפני קול ה“רבנית”, אשר התפרצה פתאֹם אל ה“חדר”.

– כן! כן! – צעקה, בהסירה מעליה את מטפחתה העברה והמזוהמה וברקעה ברגליה הקרות בחזקה על הקרקע – אתה עובד בפרך והם אינם מביאים מעות!

ר' שכנא התחלחל, כאלו שפכו עליו פתאם מים קרים, וישא אליה את עיניו, אשר הביעו מרירות על אשר הפריעה את שמחתו.

– כבר עברו שלשה ימים מראש חדש – הוסיפה למעק, בהשליכה את מטפחתה על מטתה, אשר עמדה ליד אחד הספסלים שהתלמידים ישבו עליהם ובהושיטה למול אישה את שתי ידיה הצנומות והקרות – כבר עברו שלשה ימים מראש חדש ואך שאול ואפרים הביאו מעות.

– ומה הרעש? – שאל ר' שכנא – אם לא הביאו עד הנה, יביאו היום, אם לא היום יביאו מחר, ומה הרעש?

– מה הרעש? – שנתה היא את דבריו בצעקה – עתה הנך יושב ליד התנור, אשר הוסק מעט בבקר, וחם לך, וכאשר יתקרר התנור מה תעשה? העצים כבר אפסו ומשה חיים איננו רוצה לתת לי עצים בהקפה…

– ומי אשם בדבר? – שאל בהושיטו גם הוא למולה את ידיו.

– מי אשם? מלמד שוטה! בודאי לא אני ולא אתה!…

– מאין תדעי?… אולי אני ואולי אתּ?…

– היודע אתה מה שאתה מדבר? גולם!… האני אשׁמה, או אתה אשם אם ישראל “המלוני” איננו שולח מעות בעתו? האנחנו אשמים אם מרדכי מאחר לשלם? מה?… האיננו יכול לשלוח מעות בראש חודש? בשלמא יצחק מאיר… אני מבינה. מחנות קטנה קשה להוציא ביום אחד שכר שני מלמדים, יביא איפוא קמעא קמעא…

פני יצחק מאיר חורו מרוב עצבונו; הוא ראה, כי בדבר ה,רבנית" את דבריה האחרונים לטש אברהם את עיניו לו, ומבטיו כאלו הביעו:

– שמע, גם ה“רבנית” אומרת, שאני עשיר ואתה “קבצן”!…

תמיד הוא מתפאר עליו בעשרו של אביו, זה מקרוב החל להתגאות גם בזה, שאביו עולה תמיד לתורה ששי ואביו שלו, נטע, עולה לתורה חמישי או רביעי.

– וברקוב – אמר לו בפני כל החברים – כשאבי ואביך הם שם בשבת אחת, אבי עולה לתורה שלישי (ששי עולה הרבי בעצמו) ואביך איננו עולה גם ל“הוספה”; ל“קבצנים” כאביך איש לא ישים לב…

ועליו, על יצחק מאיר, לשמוע חרפתו ולשתוק; מה יענהו?… גם ביחוסו לא יוכל להתחשב עם אברהם, שהוא נכד רב. אלו היה עוד “עלוי” כמו לפנים!… פעם אחת נסה להשיב לו, כי אביו איננו עני כלל; ובחנותו הוא מרויח כסף רב מאד, אך אברהם נשבע, כי אביו נטע בא אל ביתם ובקש מאת אביו שלו, כי ילוה לו חמשים רובל ברבית, ואביו מאן; לו, לנטע, אמר, כי אין לו כסף, ואחרי צאתו אמר לאמו, כי איננו רוצה להלוות כסף לאביון כמוהו. הוא, יצחק מאיר, הכחישהו, אמר לו, כי הוא משקר, ולכן עתה, כשאברהם שומע גם מפי ה,רבנית“, שלאביו יש הרבה כסף ולאביו שלו, של יצחק מאיר, אין כסף, הוא יושב ולועג לו… ב”חדרים" אחרים, כשתלמידים מאחרים להביא מעות כועס הרבי ומבקש לו תואנה להכותם, ופה הרבי איננו כועס ואיננו מכה, וכשהרבנית כועסת אין שמים לב לבדבריה ואברהם עוד מתגאה בזה, שהיא אומרת, כי הוא יכול להביא מעות בראש חדש ואיננו מביא…

– ובכל זאת – אמר ר' שכנא – יוכל להיות, כי אני ואתּ אשמים בזה, ואם אינך מבינה, אספר לך מעשיה ותביני.

לשמע המלה “מעשיה” הרים יצחק מאיר את ראשו, ובתאות נפש נשא את עיניו אל ר' שכנא. וגם ה,רבנית" נצבה למול אישה, ותשלב את שתי ידיה על לבה ופניה הצנומים חדלו מהפיק כעס ורוגז.

ר' משה דוד מצינזיק – ספר ר' שכנא בכובד ראש – היה מכניס אורח גדול, וכשבא אליו אורח היה מקבל את פניו בשמחה ובחדוה והאכילהו מעדנים והשקהו ממתקים, ואף על פי שהיו לו משרתים ומשרתות הרבה, שרת הוא בעצמו את האורח כעבד את רבו.

פעם אחת בא אליו דרשן ליטאי. וסתם ליטאי – הלא תדעו – הוא מתנגד: איננו מאמין בצדיקים.

– איננו מאמין בצדיקים! – קרא יצחק מאיר בתמהון – איככה זה?…

– הליטאים אינם מאמינים – ענה ר' שכנא – אף כי הם “לומדים” גדולים… נשמתם אינ מסוגלת לאמונת הצדיקים. אך ר' משה דוד לא השגיח בזה. אורח הוא אורח וצריך להאכילו ולהשקותו ולשרת לפניו.

בערב ערך ר' משה דוד את השלחן, ויצג עליו בקבוק יין ישן נושן, ויושב את הדרשן בראש. ואחרי כן הובא לפניהם אוז שמן וצלוי, אשר נתן ריחו הטוב באף הדרשן. ור' משה דוד לקח את האוז וינתחהו לנתחיו. אך פתאֹם והנה – עצם שבורה מצא בו. הדרשן נתן בו את עיניו ומיד התכרכמו פניו… האוז הוא טרפה!… הוא חפש בזכרונו צד היתר… (למדן גדול היה) אך לא מצא…

ר' משה דוד אמר למזוג לו כוס יין, למען הפג את צערו, והנה שוטרים באו וידרשו מאת הדרשן להראות להם את תעודות מסעו.

ובכן גם אוז לא אכל וגם יין לא שתה ואך פת לחם היתה ארוחתו וישכב על מטתו ומרוב עצבונו ישן שנת תרדמה.

ויהי בחצי הלילה, והנה אנשים מתדפקים על הדלת. מה זאת?… הוא ז"ל מפזיסחא בא.

ויחרדו ר' משה דוד וכל בני ביתו לקראת הרבי, ויביאוהו אל הבית בכבוד גדול.

– ריח אוז טוב פה – אמר הוא ז"ל בהכנסו – משה דוד, הגיזהו!… רעב אני!

ר' משה דוד התחלחל: “הוא מצוה להגיש את האוז – והאוז הוא טרפה!… אך הוא ז”ל הרגיש מיד בדבר.

– האוז הוא כשר! – אמר – הגישה ואוכל ממנו.

והדרשן שכב על משכבו וישמיע קול נחרה, למען אשר ידמו כי ישן הוא, אף כי קול השאון של בני הבית וכל אנשי העיר אשר נאספו העירהו מתרדמתו.

– יאכל הרבי טרפות – חשב בלבבו – ולמחר אלעג לו ולכל החסידים.

אך הוא ז“ל צוה להביא אליו את האיש, אשר הטריף את האוז, ועד מהרה נגש ר' משה דוד אל הדרשן ויאחז בו, ויקימהו על רגליו, ואחרי אשר נטל את ידיו התיצב לפני הרבי, מבלי תת לו שלום, ו”הוא ז“ל” הוציא מן הארון את ה“יורה דעה” ויפתחהו ויאמר לו:

– ראה: האוז הוא כשר בלי שום פקפוק!…

אחרי כן לקח הוא ז"ל את בקבוק היין אשר נשאר על השלחן, וירח בו וימזוג לו כוס.

– רבי! – צעק ר' משה דוד בחרדה – היין…

– היין הוא כשר! – קרא הרבי בלי תת לר' משה דוד לכלות את דבריו – בחוש הריח שלי מכיר אני, כי הגוים לא הסתכלו עליו…

כסבורים אתם, שהדרשן כבר נכנע? ליטאי הוא ליטאי, וכל המופתים שבעולם לא יכניסו את אמונת הצדיקים אל לבו.

– עכשיו – אמר הדרשן למען הקניט את הרבי ולביישו – עכשו מתורצת לי קושיא גדולה. כתוב בתורה: “זאת החיה אשר תאכלו, מכל הבהמה”, וקשה: אם בהמה אינה חיה ואם חיה – אינה בהמה? אלא שבודאי הפירוש הוא כך: “זאת החיה”, – די דָזִיקה חיה, “אשר תאכלו” – וָס זִי זָל אֶסְן, החיה אוכלת מה שהיא.

כסבורים אתם בודאי, שהוא ז"ל עשהו תיכף לגל של עצמות? אך לא. “הוא” לא היה ממהר להעניש.

– אתה דרשן – אמר לו “הוא” ז“ל – ואתה דורש דרשות. אך אין מקרא יוצא מידי פשוטו והפשט הפשוט של הפסוק הוא: “ואת החיה” – די לֶבֶּדִיקה – “אשר תאכלו” – וָאֶס זֶלְן אֶסן, לחיים יש מה לאכול; כשנברא האדם, נבראים מזונותיו אתו, “מכל הבהמה, אשר על הארץ”, וזאת הננו רואים מכל הבהמה, כמו שאמרו חז”ל: “מימי לא ראיתי צבי קייץ וארי סבל ושועל חנוני והם מתפרנסין שלא בצער”, אלא שחטאו של אדם גורם שיטרח לפני השיגו את מזונותיו, – ומי איפוא אשם בדבר, אם בעת שהגישו לך את האוז והיין עוד לא הגיעה מדרגת טרחתך למדרגת חטאיך?…

ובכן – הוסיף ר' שכנא בפנותו אל אשתו – היודעת את בבירור, כי טרחתי כבר הגיעה לאותה המדרגה, שאוכל כבר להשיב מעות?

מדרגה, מדרגה! – שנתה ה“רבנית” אחרי דברו – מדרגה פה, מדרגה שם, ולמען בשל מעט תפוחי אדמה לארוחת הצהרים עלי לשאל שנים שלשה גזרי עצים מאחת השכנות…

שמחה – קרא ר' שכנא אחרי צאת אשתו מה“חדר” – מה היא הראיה שמביא ר' אידי בר אבין לתקנת אושא?

הראיה, הראיה – קרא שמחה, וירם ויורד את כתפיו במהירות, כאלו רעד מקור.

התבוננו, בני! – עורר ר' שכנא את תלמידיו – התורה נמשלה לאש ואם תקשיבו, וחם לכם…

הלא תזכרו – הוסיף – הראיה היא מזה שתנינא, כי אם באו עדים והעידו, שפלוני גרש את אשתו ונתן כתובתה ואחרי כן נמצאו זוממין, ועדים זוממין הלא מחויבים לשלם את כל הנזק שרצו לגרום, ובכל זאת אין קונסים את הזוממין האלה לשלם לאשה את כל כתובתה, אך טובת הנאה של כתובתה: “אומדין כמה אדם רומה ליתן בכתובתה של זו, שאם נתארמלה, או נתגרשה”, יגבה הוא את כתובתה, ואם תמות יירשנה בעלה. “ואי ס”ד ליתא לתקנת אושא", אם אין הבעל מוציא מיד הלקוחות אחרי מותה, “אמאי יירשנה בעלה? תזבין כתובתה לגמרי”, אף אם תמות בחייו, ואם כן גם על הזוממין לשלם לה לא “טובת הנאה”, אך כל שויה למכירה גמורה! – המבינים אתם?

מבינים אנחנו, מבינים אנחנו! – קראו כל תלמידיו פה אחד.

אתם מבינים – אמר ר' שכנא ושחוק קל רחף על שפתיו – אתם מבינים ואני לא הבינותי עד עתה. ולא רק אני, אבל כל העולם מתקשים בזה…

אמנם, אמנם! – קרא יצחק מאיר בשמחה – יש פה קושיא!…

הכבר מצאת? – השתומם ר' שכנא.

הקושיא היא פשוטה – ענה יצחק מאיר בבטחה – איך יכלו החכמים לתקן שהבעל יוציא מיד הלקוחות, אם הם קנו את הנכסים כדין?…

– זאת איננה קושיא! – אמר ר' שכנא בהניעו בראשו כמתקצף מעט – אם החכמים מתקנים כך, הדין הוא כך; דבריהם הם תּורה ודין… אך ראו מה שכתוב בזה!

ובדברו הניח לפני תלמידיו אחד הספרים הפתוחים, אשר היו מונחים לפניו ויור באצבעו על מקום אחד שבספר.

– הביטו-קרא – המוכר שטר חוב לחברו וחזר ומחלו – מחול, ואפילו היורש מוחל", הפירוש הוא, שהיורש יכול למחול גם לעצמו…

פני יצחק מאיר התעקמו מכעס ומתמהון; גם דיני התורה בעצמם…! אדם קונה שטר חוב ומשלם למלוה את מחירו, למען אשר יוכל לגבות את החוב, ואחרי-כן, אם ירצה המלוה, ימחול את החוב ללוה והוא יפסיד את מעותיו! מדוע? מה העול, אשר עשה?… והחכמים!… הם בעלי רחמנות ומתקנים תקנות, שלא יתקוטט הבעל עם אשתו. ולכן יפסידו הלקוחות את המעות, שנתנו לאשה במחיר הנכסים שנפלו לה בירושה מאת אבותיה!… ומדעו אין להם רחמנות על הלקוחות?… אך…

ור' שכנא הוסיף לבאר:

– למשל: ראובן לוה כסף מאת יעקב אביו ונתן לו שטר חוב, ויעקב מכר את השטר לשמעון, ואח"כ מת וראובן, הוא היורש שלו, יוכל ראובן למחול את החוב לעצמו ואיננו צריך לשלם לשמעון את החוב. עתה מצאו קושיא, קושיא גדולה!…

כל התלמידים שמו את עיניהם בספרים אשר לפניהם ויחזרו בלי הרף על הדברים: “היורש יכול למחול לעצמו”… ואך יצחק מאיר לבדו ישב שקוע במחשבותיו.

– יצחק מאיר, יצחק מאיר! – עורר אותו ר' שכנא – מצא את הקושיא!

– קושיא, קושיא! – גמגם יצחק מאיר – הקושיא היא פשוטה: החכמים תקנו “תקנת אושא” משום איבה, והלא תהיה איבה? האשה לא תוכל למכור את נכסיה ותתקוטט עם בעלה!…

– הקושיא שלך! – קרא ר' שכנא באי-רצון – החכמים חששו רק שלא יתקוטט הבעל עם אשתו ולא שלא תתקוטט האשה עם בעלה…

– ומדוע? – קרא יצחק מאיר ותוי פניו ומבטי עיניו הביעו תמהון גדול.

– אמנם, מדוע? – קרא אחריו גם שמחה – האם הנשים אינן מתקוטטות עם בעליהן? ו“הרבנית”?…

– אֶ! מי משגיח במחלוקת מצד האשה? – אמר ר' שכנא בקוצר רוח – כבר אמר ר' פנחס מקאָריץ ש“נקבה” היא מלשון “מה אקוב”, ולכן כל אשה מקללת את בעלה ואין בכך כלום. אך “זכר” בגימטריא “ברכה”, ולכן אם הבעל מקלל את אשתו אין כל ברכה בבית וקללה כפולה שורה עליו… אך פה יש קושיא: הבעל יורש את אשתו והדין הוא שיורש יכול למחול לעצמו". ופה כתוב: “תזבין כתובתה לגמרי”?…

– האינכם רואים בזה כל קושיא? – הוסיף, בראותו כי כולם יושבים ושותקים.

– אותה הקושיא בעצמה, ששאלה על “תקנת אושא” שאל פה? – קרא בפנותו אל יצחק מאיר.

אך יצחק מאיר לא שאל; הוא לא שמע את הראיה של רב אידי בר אבין ולא ראה את הדברים שהורה הרבי בספר, ועתה שמע אך מלים מקוטעות, ואיך ימצא את הקושיא?…

– טפשים! – קרא ר' שכנא בראותו, כי גם אחד מתלמידיו איננו מוצא את הקושיא – תזבין כתובתה לגמרי"? ומי זה יקנה ממנה? הבעל הוא יורש ואם תמות, או ימחול לעצמו את כתובתה והלקוחות יפסידו!…

– יורש! יורש שלי! – קראה פתאֹם ה“רבנית” בבֹאה החדרה ונזרי עץ אחדים בזרועה – ברח מזה! לך די בחלה משבת לשבת: בבקר תאכל חתיכת חלה עם חלב, בערב – חתיכת חלה עם חלב וכל היום אינך אוכל מאומה, אך אני ובתנו רעבים הננו!… ואתה יושב פה ליד התנור, ואיככה אצית בו אש, למען בשל את מרק תפוחי האדמה?

ר' שכנא רמז לתלמידיו, והם מהרו, וישאו את השלחן ואת הספסלים ויציגו אותם באמצע החדר.

וגם התירוץ הוא פשוט, קרא ר' שכנא בהורותו באצבעו בספר אחר – הביטו: הר“ח כתב הטעם ד”המוכר שט“ח לחברו וחזר ומחלו – מחול”, משום דהמוכר יכול לומר: “עיַנתי בפנקסי ולא פש לי גבי מידי”, כבר שלם לי את הכל, ולהלן בגמרא, ראו, כתוב: “הא מני? ר' מאיר היא, דאמר: אסור לאדם לשהות עם אשתו שעה אחת בלא כתובה”, – ואם כן הבעל איננו יכול למחול לעצמו את כתובתה, מפני שהוא איננו יכול לומר, שכבר שלם לה את כל כתובתה, כי אם כן היה אסו לו לשהות עמה… ובכן אי ליתא ל“תקנת אושא”, היתה יכולה למכור את כתובתה לגמרי!

– ראו! – הוסיף בשמחה – מה צדקו עתה דברי הגמרא!

עתה צדקו! – נהם שמחה – והכי מקודם לא ידעתי שדברי הגמרא צדקו? ולמה לי כל הקושיות והתירוצים?…

כל התלמידים שחקו בקול גדול, אך ר' שכנא גער בהם:

– מה השחוק הזה לכם? הוא מדבר ואיננו יודע מה שהוא מדבר!

ויבאר להם את ענין הקושיות והתירוצים: משה נתן לישראל את התורה שבכתב והתורה שבעל פה “באר היטב” וכל איש ישראל היה יכול להבין את כל התורה כלה בלי מפרשים ואף בלי פירוש רש“י, אך מיום שחרב ביהמ”ק ובני ישראל הגלו לארצות הגוים, טמטמו הקליפות את המוחות והלבבות, והיהודי הלומד תורה מוצא בה קושיות; איננו יכול להבין. ומי שמתרץ איזה קושיא, הוא מתגבר על קליפה אחת ומסיר מסך מבדיל בין ישראל ובין התורה. ואולם יש עוד מדרגה אחת בתירוצים שאליה לא הגיע אלא “הוא ז”ל" מגור, שיצחק מאיר נקרא בשמו. הוא, כנראה מספריו “חידושי הרי”ם ו“תשובת הרי”ם", מצא תמיד את התּירוץ בהקושיא בעצמה ובאותו התירוץ מצא עוד הפעם קושיא ובקושיא השניה – עוד הפעם תירוץ; הוא העלה את הקליפה בעצמה אל הקדושה, אל התורה וכל כך היה הופך והופך בה, עד שהעלה אותו לגמרי… אך גם המדרגות הנמוכות הרבה מן המדרגה ההיא מקרבות את הגאולה…

– כל האוצרות שבעולם – סים ר' שכנא את דבריו בפנים צוהלים – כל האוצרות שבעולם אינם שוים בעיני אף חלק אחד מאלף של תירוץ אחד, שאני מוצא…

– ובכן, בני, חזרו על הקושיא והתירוץ! – קרא בקול צהלה כמנצח, וישנן לתלמידיו את ה“חלוק” החדש.

– ואתה, מדוע הנך עצוב ככה? – שאל בשחוק קל את יצחק מאיר בראותו את פניו והנם זועפים – המקנא אתה בי, על שמצאתי תירוץ טוב על קושית – העולם?

הוא, יצחק מאיר, מקנא ברבו!… האם יכול גם להעלות על דעתו, שהוא יוכל לתרץ קושיות כרבו?… הוא אך חשב באסון הנורא שבא על ישראל… לפני חורבן בית המקדש, היו היהודים מדברים בלשון הקדש וכל ילד לא היה צריך ללמד יותר מן הקריאה ומיד הבין הכל בחומש ובגמרא; קושיות ותירוצים לא היו כלל ולא היה איפוא כל צרך להכות כל ילד וכל נער ב“חדר” ולא להוגיע אותם בתרגום המלים ובמפרשים ובפלפולים… וגם לגדולים מה טוב היה אז! הם ישבו בארץ זבת חלב ודבש, איש תחת גפנו ותחית תאנתו, גם חרובים הרבה היו להם. וגם התפלה מה קצרה היתה אז!… לא היה בה לא “איזהו מקומן”, לא “קרבנות” ולא “והוא רחום” וגם לא כל המון הדברים ע“ד בנין בית המקדש ושיבת ישראל לארצו, והיו יכולים איפוא לשבת תמיד בצל האילנות ולעסוק בתורה ולזכות לחיי העולם הבא, ולא הצטרכו לעמוד בחנויות כל הימים ולדבר עם הגוים ועם הגויות… אמנם ראה בגמרא, כי גם בימים קדמונים היו “עמי ארצות”… מה מאד גדלה טפשות האנשים בימים ההם!… הלא יכלו לקחת ספר ולקרא בלי כל עמל ויגיעה!… ואולם הם גם עבדו עבודה זרה… שוטים!… אמנם קרא בגמרא, כי היצר הרע של עבודה זרה היה גדול בימים ההם… ובכל זאת איך יכלו להשתחוות לעץ ולאבן ולהתפלל להם?… הוא, יצחק מאיר, בטוח בלבבו, כי כל יצר רע לא היה יכול להסיתו לאמר לפדל: אלהים אתה!… ולולא הקושיות והתירוצים והמלים הקשות, גם בתורה היה עוסק… וכל הנערים וכל האנשים היו בודאי כמוהו… בימים האלה אין בעולם טפשים כבימים קדמונים… ואולם גם עתה היהודים אינם מבינים את אסונם… ועל לבבו עלה זכר ה”תשעה באב“… כשבא ערב “תשעה באב” אל ה”שטיבּל" וירא, והנה הפרוכת מוסרה מלפני ארון הקדש והספסלים מונחים על הארץ נדמה לו שכל השטיבּל מלא אבל וקינה על בית המקדש שחרב, על רבוא רבבות תינוקות של בית רבן, שהאויבים כרכים בספריהם והציתום באש, ועל האנשים, אשר הלכו בשבי ובני ישמעאל ראו ותם ונתנו להם “מיני מלוחים ונודות נפוחים”, כדי שימותו בצמא… כסבור היה שכל היהודים בודאי יבכו ויתיפחו מרה בעת קריאת “איכה” וקינות. ואולם אך ישבו על חודם של קרשי הספסלים והקורא החל תקרות “איכה”, מיד החלו כלם להשליך איש על רעהו נעלים, טיח הכתלים, אבנים, קוצים וברקנים, שהביאו להם הקטנים מן השדות… וככה עשו גם בבקר בעת קריאת הקינות. איך…

ממחשבותיו הפריעהו פתאֹם שאון סגירת הספרים וקימת חבריו ממושבותיהם.

– זכרו, בני, והביאו מעות! – אמר ר' שכנא בחשאי, בהורידו את עיניו למטה כמתביש – הקור יוכל להפריעכם מלמודכם.

             -------------------

טז.    🔗

מה מאד נשתנה עתה הכל!…

בכל ערב שבת מימי הקיץ, בעת היותו חפשי מן ה“חדר”, רחץ בנחל הזה, והוא יודע היטב אותו ואת כל הככר מסביב, ובכל זאת איננו מכירו עתה כלל; הכל שונה פה עתה מבשאר הימים… השמש הולכת ויורדת בחפזון; אצה היא להסתר מאחורי ההר הגוה, אשר שם במערב, אדמת הככר מסביב היא צהובה, כאלו כסתה פניה בצעיף מפני בושה, או יראה. העצים שעל יד הנחל, משני עברי, עומדים זקופים ודוממים, ואך מעת לעת הם מתעוררים פתאֹם ומתנועעים בחזקה, וענפיהם משיקים איש אל אחיו, כצבור המתנמנם בעת אמירת ה“סליחות” והפיוטים הארוכים והוא מתעורר לקרא: “ה‘, ה’! אל רחום וחנון!” בשמעו את קול החזן קורא: “ויעבֹר על פניו ויקרא!”… רגע רגע הם משליכים מעליהם עלים צהובים אל תוך הנחל; זה הוא בודאי ה“תשליך” שלהם… בראש אחד העצים הגבוהים עומדות שתי חסידות ופניהן אשה אל אחותה, כאלו גלתה האחת לרעותה איזה סוד, או הטיפה לה מוסר בלחש… הצפרדעים מנתרות בצנעה בין העשבים; יראות, או מתבישות הן להראות… הנחל הומה בלחש, וגליו – אחד אחר אחד מתרומם ומתחבא, מתחבא ומתרומם והדגים הקטנים שבו מתפתלים ומתעקמים וזנבותיהם וסנפיריהם לא ינוחו אף רגע; רועדים הם וחרדים. הפרות הרועות שם מעבר הנחל השני, מורידות בענוה את ראשיהן לארץ, וכשהן מרימות אותן לפעמים, הן פושטות את צואריהן ונושאות את עיניהן הגדולות למרום, וכמו בתחנונים הן גועות: “מֶה–ה! בֶּה–ה–ה!”… הכל מתירא, הכל חרד, הכל מתפלל, הכל!… מלבד ה,שקצה" הקטנה, הרועה שם את הפרות… היא איננה מרגשת כלל את האימה הממלאה את כל חללו של כל העולם כלו ביום של “שלש עשרה מדות”, שעות אחדות לפני ערב יום כפור… היא שֵמחה גם עתה ומרקדת ממקום למקום ושרה את הזמר שלה:

אוֹיְדַה, דִינַה
דִינַה דַנַה,
אוֹי דַ-נַה!...

מה מוזרים הם הערלים!… גם בשבתות ובימים טובים ואפילו בראש השנה ויום כפור, בימים שגם השמים והארץ, השוק והרחובות, הכתלים והגגות מכריזים ומעידים על קדושתם, הם אוכלים את לחמם השחור ועובדים את עבודתם כבשאר הימים ואינם מרגישים בהם כל שנוי… איך זזה אז ידם ממקומה לעשות במלאכה?

אך האם הוא, יצחק מאיר, טוב הוא מהם?… במה היה מהרה ובמה היה מדבר בראש השנה וב“עשרת ימי התשובה”?…

ובכל זאת איננו הרע בכל חבריו… שמחה הוא גרוע הרבה ממנו… הוא בעצמו חוטא ועוד גם מחטיא אחרים!… לולא החבר הרע הזה, כי עתה היה עוד נער תם כמו לפנים… אך זה שמחה ה“עוכר”!… אך הוא היה בעוכריו… לפני, כשהסיח את דעתו מן הלמוד, הרהר בהבלים, בשטותים… אך למן העת ההיא!…

אוי, אוי! כל ימי חייו, עד עולם לא ישכח את הרגעים ההם!… “מנסה” בא לנסות את אפרים, והרבי צווה את שאר תלמידיו לצאת מן ה“חדר” ולטיל מעט, עד אשר יקרא להם לשוב; הוא לא רצה, כי יהיו ב“חדר” בעת הבחינה, לבל ישחקו לאפרים, כאשר לא ידע להשיב על שאלות “המנסה”, ולבל יתביש אפרים בפניהם. ובצאתם שחקו אחדים מהם ויאמרו:

– לנסות את אפרים “האכר” בא! ובמה ינסהו?…

– האם בחור שאיננו יודע גמרא, איננו יכול לשאת אשה? – קרא שמחה ויפער בשחוק פיו – בין שידע להשיב על שאלות המנסה ובין שלא ידע, יכולים להשיאו אשה…

כל החברים שחקו ושמחה קרץ בעיניו; נכר היה, כי הוא מעלים מהם איזה סוד. ויוסף:

– את הנחוץ לו לדעת בעת החתונה, בודאי ידע!…

והם, מאשר לא הבינו את דבריו, שאלו ממנו להגיד להם את פשרם; אך הוא סרב להם.

– אין מדברים בדברים כאלה עם ילדים טפשים שכמותכם! – ענה להם בגאוה.

אך כאשר התחננו לו ויפצרו בו מאד לבל יסתיר מהם את סודו, וגם נשבעו לו בחלקם לעולם הבא, שלא יגלו לשום בן אדם מה שיאמר להם, הוציא מפיו דברים מגונים מאד, אשר לשמעם ירקו כלם כמה וכמה פעמים ויקראו בבוז:

– ריקה! ריקה! ריקה!…

– ריקה! ריקה! – לגלג עליהם שמחה – וכי מה אמרתי?.. ספרתי לכם דבר שכל היהודים עושים, ואתם קוראים לי: “ריקה”!…

– כל היהודים! – השתומם הוא, יצחק מאיר, אז.

– ומי לא? אדרבה, הגד! – קרא שמחה בלגלוג.

– והרבי!

– הרבי! לעג לו שמחה – “חכם מן ההגדה”! וה“יהודים הטובים”!…

– אוי, אוי! מה הוא אומר! – קראו אחדים מהם וגם הוא, יצחק מאיר, בתוכם, באחוז ידיהם בראשיהם מרב השתוממות – ה“יהודים הטובים”! ה“יהודים הטובים”!…

– שוטים! טפשים! הוסיף שמחה ללעג להם, ולמען חזק בלבם את האמונה לדבריו, הוסיף על דבריו הראשונים כמה וכמה פרטים מגונים הרבה יותר מדבריו הראשונים… הם ירקו עווד כמה וכמה פעמים בפניו וגם חרפוהו בכל מיני חרפות שבעולם, והוא לא חדל ללעג להם ולדבר… אחרי כן נשתתקו כלם והוא דבר… הוא, יצחק מאיר, אמנם חפץ לברוח משם, לבל יוסיף לשמוע עוד את דברי הנבלה, אך רגליו, כאלו דבקו אל האדמה אשר תחתיו ולא יכול למוש ממקומו, ובכן עמד גם הוא ויקשב, וישמע, אף כי נפשו קצה בדברים ששמע… וכאשר נפרד לפנות ערב מחבריו, ויחל לחשוב בדברים ששמע, קמה במוחו מהפכה נוראה… וכמו חיים נצבו לנגד עיניו כל הספורים אשר שמע מפי עוזרי החיט ומפי ה“כידור” ומפי אנשים ונשים רבים והמון דברים, אשר למד ב“חומש”, ב“פרקי אבות” ובגמרא, שעד אז אך לשוא עמל להבין פשרם… מה מגונה ומכוער כל זה ומה מגונים ומכוערים הם כל האנשים ה“גדולים”, גם אביו, גם הרבי וגם ה“יהודים הטובים”!…

בבאו אחרי הביתה בוש מאד להרים את ראשו ולהסתכל בפני אביו ואמו… אל אחות ואחיו הקטן לא נועז לגשת; הם ילדים מהוגנים, אינם יודעים מה שלא נאה להם לדעת, והוא… כל יום המחרת ישב ב“חדר” כפוף ראש כאבל ולא הרהיב נפשו לשאת עין אל הרבי…

ובכל זאת, כשיצא בערב מן ה“חדר”, מהר להתפלל “מנחה ומעריב” ועוד הפעם הלך עם שמחה לטיל. ובשוחחם, הסב הוא בעצמו את השיחה אל הענינים המגונים ההם!… אמנם דברי שמחה היו לו גם הפעם לזרא, ובכל זאת הקשיב… וכאשר הגיד לשמחה, כי דבריו מאוסים הם לו, שחק ואמר: – הטוב לך, כי תהיה שוטה ולא תדע מאומה!…

ואז ספר לו כמה וכמה מעשיות בצעירים שהיו לשחוק על שנכנסו לחופה ולא ידעו למה נכנסו ובכלות שהיו מה שהיו ורצו לרמות את החתנים… והוא, יצחק מאיר, הקשיב לכל דבריו המאוסים… שכח את כל העולם כלו, את הוריו, את הרבי ותורתו ומוסרו, וכל מחשבותיו היו רק בהם… בעת ההיא זכר רק את מרים, שמאז היתה בעיניו לבריה אחרת והוא נמשך אחריה הרבה יתר מאשר לפנים, וכשהוא אתה בבית לבדו, באין איש אתם, הוא כמו אנו להחליק את לחייה, להכות בחבה על כתפיה, לאחוז בזרועותיה וללחצן ולנענע את כל גופה ולהסתכל בעיניה ובמפלי שמלתה, בשעה שהיא מתנועעה… ומה גדול התענוג שהוא מרגיש אז!… לו ידעו זאת הוריו והרבי!… אך הם אינם מכירים בפניו מאומה, וגם הרבי איננו יודע במה הוא מהרהר תמיד, וכשהוא מעירו למוסר, הוא מדבר אליו, כאלו היה מדבר אל בחור ישר ולא כמו שנאה לדבר אל נער בס כמותו, שאין בינו ובין עוזר חיט ונער מן השוק כלום… והוא אף על פי שהוא מתבייש בשמעו את מוסר הרבי, בכל זאת איננו מיטיב את דרכו.. לפנים, ובכל ארבעת ה“זמנים” הראשונים, כשהרבי הוכיחהו, ספר לו מעשיה נוראה, היה למצער שעה, או חצי שעה אחרי כן מקשיב וב“זמן” האחרון – כל מוסרו של הרבי איננו מועיל כלום… הוא אמנם מתאמץ בכל כחו להסיח את מחשבותיו מן הענינים המכוערים ולשים כל מעיניו בלמוד, אך כמעט הוא מוצא איזה מלה, שיש לה איזה שיכות אל הענינים ההם, או שמחה מביט אליו וקורץ בעיניו, מיד שבים ההרהורים אל מוחו ובשום אופן איננו יכול להסירם משם… ועוד לא די בזה. פעמים רבות תתעורר בקרבו גם תאוה עצומה לעבור את אותה העברה המאוסה והנוראה שעבר עליה אליהו רבו לפנים… איננו עוד “בר מצוה”ר – הוא חושב בלבו – ולא יֵעָנש עוד על עברה. אמנם פעמים רבות שמע מהרבי, כי כל עברה ועברה, גם הקטנות שבקטנות עושה פגימה, או רבב בנשמת עושה, אף אם עודנו קטן ואיננו “בר עונשין”, והפגימה, או הרבב, הוא עונש יותר גדול מהעונש אל הגיהנום והיסורים, שעונשים בהם את ה“גדולים”… אך לו די היה, שלא יבֻשּל ביורה של זפת בגיהנום… ומלאכי החבלה, שיברא בחטאו בעודנו קטן – חשב בלבו – יהיו בודאי קטנים וחלשים ולא יוכלו להרע לו הרבה אח“כ, כאשר יהיה ל,בר מצוה”, שאז בודאי ישמר גם מהרהור קל…

איך יכלה תאוה נתעבה כזאת לעלות על לבבו?… והוא ביום ובלילה לא חדל מחשב על אדות התענוג של העברה הזאת!… מה רע הוא!.. אך גם אומלל הוא מאין כמוהו… הרבי שונא אותו, גם אביו ואמו שבו לשנוא אותו, רמו לפנים, בעת שלמד ב“חדר”. העתים – אומרת אמו – רעות, הריוח איננו מצוי, ומשה לומד בשקידה, הולך מ“חדר” אל “חדר” ושכר למודו הולך ומתרבה. והוא, יצחק מאיר, – למודו איננו שוה בנזק שכר למודו.

– יתמיד בבית המדרש – אמר אביו – ואני אפקח עליו, אם ישב בטל, ארוצץ את מוחו!

והוא, יצחק מאיר, נבהל מאד בשמעו זאת; איך ילמד לבדו בבית המדרש והוא איננו יודע עוד מאומה!… היודע הוא ללמד בעצמו “שעור”, או גם עמוד “גמרא פשוטה” כהוגן? וההרהורים!… אם עכשו, כשהוא לומד ב“חדרו” של ר' שכנא – כך, אחרי כן, כשיהיה חפשי לנפשו ואיש לא יעירהו למוסר – על אחת כמה וכמה!… וגם כשיהיה “בר מצוה”, בעוד חצי שנה, בודאי לא יחדל מחטוא ויהיה רשע כל ימיו!…

ואולם גם אביו, כנראה, ירא פן ישחת עוד יותר, כאשר מוראו של הרבי לא יהיה עליו, ולכן לקחהו אתו לרבקוב, בנסעו שמה לראש השנה. והוא, יצחק מאיר, שמח מאד על הדבר הזה, בהיותו בטוח, ש“היהודי הטוב” יתן בלבו רצון ללמד תורה ולשקוד עליה, ויגרש ממוחו את ההרהורים הרעים ואת המחשבות המגונות… הוא זכר את המעשיה, ששמע מפי רבו ר' שכנא בדָקטור יהודי אחד מפיֶטרקוב, שעבר על כל העברות שבעולם, אכל נבלות וטרפות, וכשנסע במרכבתו אל החולים, הושיב, “ערלית” אחת מימינו ואחת בשמאלו; בלעדיהן לא פסע אף פסיעה קלה… אך פעם אחת נקרא אל הרבי, ר' דוד מלָלוב לרפאהו, ויהי בבאו שמה, וישב הרבי במטה וישתּ קפה.

– ר' חיים דוד! – אמר אליו הרבי בתחנונים – שתה ה“שירַיִם” מן הקפה שלי! הנני מבקש ממך!…

וישחק הדקטור; הוא ישתה קפה שבֻּשלה בבית רבי, ומן הכוס ששתה ממנו הרבי! אך הרבי התחנן לו:

– הנך דקטור – אמר – ורופא חולים ובודאי יש לך רחמנות על הסובלים יסורים, תהי לך רחמנות גם עלי, ושתה את ה“שירים”!…

והדקטור היה דקטור גדול מאד, כאשר אך הביט אל פני איש, מיד הכיר את מחלתו. ובכן הכיר גם בפני הרבי, שאם יסרב לו, אז, חליל, יהיה “נפטר” באותו הרגע, ויבלג על גועל נפשו ויקח מיד הרבי את הכוס.

ויהיה אך נגע ושפתי הדקטור בקפה, והנה נעשו פניו כשולי קדרה ובהגישו שנית את הכוס אל פיהו, נהפכו פניו לירקון, וירץ כמשוגע בתוך ה“חדר” ויקרא:

– אוי לי! אללי לי!

אך השמש של הרבי אחז בו, ויאמר לו, כי צריך לכתוב “רֶצֶפְּט”.

אז ישב לו בברכים כושלות על הכסא ובידים רועדות כתב את ה“רֶצֶפְּט”.

– לך לשלום ולא תרגז! – אמר לו הרבי, כאשר אך כלה לכתוב את ה“רֶצֶפְּט”.

והוא נס בחפזון החוצה, ויגרש במקלות את ה“ערליות” ממרכבתו, ויסע לבדו לעירו ולביתו, ורגעים אחדים אחרי שובו הביתה נצב הוא ואשתו על יד החלונות וישליכו החוצה את כל הקערות, הקדרות והצלחות, אשר נמצאו בביתם, וינפצום לרסיסים.

אחרי כן היה הדקטור ההוא ל“יהודי טוב” ואת החולים רפא בתפלותיו ולא ב“רֶצֶפּטים”.

ואם את דקטור – חשב יצחק מאיר בלבו – את דקטור, בעל עברה זקן, היה “יהודי טוב” יכול להחזיר למוטב, אותו, נער שאיננו עוד “בר מצוה” על אחת כמה וכמה…

ובפתקא, שכתב שלמה השמש לאביו, ראה הוא בעצמו שכתב מפי אביו: “יצחק מאיר בן דבור ליראת שמים ולחשק לתורה ולשידוך הגון”. כנראה התחרטו הוריו על שהיו אומרים תמיד לשדך אותו עם מרים. והוא, אף כי חפץ מאד, שמרים תהיה אשתו, בכל זאת לא הצטער הרבה על שהרבי יתפלל לשידוך הגון אחר בעבורו… כשהיה אפרים לחתן, נתן לו המחותן ל“מעות חתימה” מורה שעות עם שרשרת זהב וגם פסק לו אלפים רובל נדן ומתנות במחיר חמש מאות רובל ומזונות על שלחנו חמש שנים. והוא, אלו היה לחתן של מרים, לא היה שמעון אביה נותן לו כלום, כי עני הוא, והוא יצחק מאיר, היה מתביש בפני חבריו מאד…

ואולם ה“יהודי הטוב” לא הביט אליו כלל, וכנראה לא התפלל בעבורו לא לשידוך הגון ולא ליראת שמים ולחשק לתורה, כי כאשר נדחק אליו אביו בערב ראש השנה בבקר, בתוך המון יהודים, ויתרו לו שלום, החזיר להם ה“יהודי הטוב” שלום בלי התבונן אליהם: אביו הניח לפניו על השלחן את הפתקא עם ה“פדיון” יחדו, והוא אך נתן בה את עיניו, ומיד החזיר שלום ליהודים אחרים, אשר הושיטו לו את ידיהם וישם את עיניו על פתקאותיהם. והם, יצחק מאיר ואביו, נדחפו מהר החוצה… ובערב, כשנדחק אביו אל מקום ה“יהודי הטוב” לשמוע את ה“קידוש” שלום, עמד הוא, יצחק מאיר, בפתח, ויסתכל בנשים, שבאו גם הן לשמוע את ה“קידוש” ולא היתה לו כל יראת שמים… גם בעת התפלה עבר עבֹר ושוב על פני החלונות של חדר התפלה לנשים, וגם בעת ה“תשליך” רחק מאביו ומכל הגברים ויתיצב ליד הנשים… ואחרי שובו לעירו, אך יצא בערב מן ה“חדר”, מיד נלוה אל שמחה, אשר לא חדל מדבר דברי נבלה באזניו, אף שהימים “עשרת ימי התשובה”…

אוֹי, דִינַה
דַנַה דִינַה,
אוֹי דַ-נַה!

קול הזמר הזה הלך פתאֹם הלוך וקרב לאזניו; הרועָה הקטנה ברקדה ובקפצה ממקום למקום, קרבה אל שפת הנחל.

יצחק מאיר נשא את עיניו, וירא, והנה למולו, על גבעה קטנה נשענה הרועה הקטנה בידיה על מקלה, אשר נעצה אותו באדמה, ותתרומם בכל גופה מעל הארץ, ותקף באויר מהר מהר את המקל, עד כי שמלתה הקלה התרחקה מגופה סביב סביב ותהי כחצי כדור נבוב ופתוח מתחת.

יצחק מאיר הרגיש פתאֹם חֹם עצום בכל אבריו. ראשו כאלו בער באש ולפני עיניו התגלגלו גלגלים כחולים ואדמדמים, גלגל בתוך גלגל…

והרועה הקטנה שעל שפת הנחל השני איננה מרגשת בו כלל ואיננה יודעת, שהוא רואה מה שלא הורשה לראות והיא מוסיפה להקיף באויר מהר מהר את מקלה, ושמלתה הלבנה והקצרה פרושה באויר ככנפי החסידה בעופה, ובהציגה את רגליה רגע על הארץ, היא קוראת בקול שריקה:

– הוּ! הַ!

פתאֹם נשמע מרחוק קול יריה. האם משמים יורים אליו, על יצחק מאיר, למען המיתו על חטאיו, עוד לפני בא יום הדין?… אך מה טפש הוא! ה,שקצה" הכירה תיכף את הקול, כי אך שמעה אותו, מיד הפנתה את ראשה בשחוק. ובו ברגע נגש אליה אותו ה,שקץ", שנפנף בחזקה את השוט הגדול שבידו למען השמיע קול יריה. ואיך הם משתעשעים!… הוא אוחז בשתי לחייה ומשליכה לארץ ואחרי כן הוא כורע על ברכיה, אך היא משתמטת מתחתיו וקמה מהר מן הארץ ורצה במעגל; והוא רודף אחריה, אך איננו יכול להדביקה. לאחרונה עולה בידו לתפוש בשולי שמלתה ולהרימה מעט…

אלו נולדו הם, יצחק מאיר ומרים, בין הגויים, כי עתה היו גם הם כל היום על האחו חפשים ושמחים ומשתעשעים בלי בושה ובלי יראת חטא כ“שקץ” וכ“שקצה” האלה…

– הוּ! הַ! – צעקה ה“שקצה”, בהוסיפה להקיף באויר סביב מקלה.

ומבין ראשי העצים, אשר מעבר הנחל מזה חודרים ויוצאים אל תוך ראשי העצים, אשר מעבר הנחל השני קוים מרובים ודקים מן השמש, אשר כשלישיתה כבר נחבאה תחת ההר, שם מרחוק. ובקוים רצים רצוא ושוב אותם, שעליהם אמר עוד היתום יוסף ב“חדר”ו של נפתלי, שהם יורדים לראות, מוכיון שהם רואים מיד הם שבים אל השמים ומספרים שם את כל אשר ראו…

ובאזני יצחק מאיר צללו פתאם דברי יוסף,אשר שמע לפני כעשר שנה:

– “…אם נער מסתכל במה שאסור להסתכל…”

וענפי העצים ועליהם משיקים בקול המולה גדולה; הם גוערים בו וקוראים אליו מסביב:

– “שקץ!” פושע ישראל!

והחסידות המקננות בראש אחד העצים עומדות ופניהן אשה אל אחותה והן מקשקשות בחרטומיהן בקול גדול; הן בודאי מכריזות, כי בחור, אשר בעוד חצי שנה יהיה ל“בר מצוה” עובר עברה, שגם תלמידי נפתלי יודעים, שעליה עונשים בשמים והוא מקנא בגויים…

הוא ברח מן העיר, לבל יִלָּוֶה היום, כשהוא חפשי מן ה“חדר”, שעות אחדות לפני ערב יום כפור, אל שמחה הדובר תמיד באזניו “נבול פה”, והנה היצר הרע רדף אחריו, כמו שה“שקץ” רודף אחרי ה,שקצה", וישיגהו גם פה!…

לא! לא!…

והוא מכוץ את אגרופיו ופורש בחזקה את ארבות ידיו, כאלו כתרונו מסביב אויבים חזקים ועצומים והוא מתאמץ להדוף אותם מפניו, ורוקע בכעס ברגליו על הארץ – ובורח.

ואולם בברחו, לוה אותו קול הרועֶה הקטן והרועָה הקטנה, אשר קומתם כקומתו, ואשר אינם מֵיצרים על שעבר, אינם דואגים על הבאות ואינם יראים לא את העברות ולא את יום הכפורים, והם משתעשעים יחדו כחפצם, בלי כל בושה ובלי כל מורא, ורוקדים ומקפצים ממקום למקום, ושרים בחדוה וגיל מנגינה פשוטה וזמר פשוט, שאין לו שום תרגום, שום כוונה ושום קושיא ותירוץ:

אוֹי, דִינַה
דַנַה דִינַה,
אוֹי דַ-נַה!

  1. כך במקור. צוות פרויקט בן–יהודה  ↩