אַךְ עָלֵז הָיִיתִי בַּבֹּקֶר,

לָעֶרֶב – וַתִּנְהַר דִּמְעָתִי,

"מַה רֻטְּבוּ לְחָיֶיךָ " – שְׁאְלוּנִי;

מַה אֶעֱנֵם, הַגִּידִי, יוֹנָתִי!

הָאַגִּיד, כִּי אַתְּ הִשְׁבַּעְתִּנִי

עוֹד אֶתְמוֹל אַהֲבָתֵךְ נִצַּחַת,

וָעֶרֶב פְּגַשְׁתִּיךְ בַּמְּחוֹלוֹת

עִם אַחֵר, עַלִּיזָה, צֹלַחַת?

אִם אַגִּיד, כִּי נַפְשִׁי לִי מָרָה, –

לִי הֵמָּה יַגִּישׁוּ כּוֹס יָיִן;

וְאִם אֹמַר, כִּי אַתְּ עֲזַבְתִּנִי,

הֵם יַעֲנוּ: הֶאָפְסוּ יְפוֹת-עָיִן?

לֹא צַר לִי לַחֲרוּזֵי הַשִּׁירִים

לִכְבוֹדֵךְ, הַנָּאוָה, כָּתָבְתִּי;

אַךְ עָגְמָה, הָהּ, נַפְשִׁי לְעֵינָיִם,

שֶׁכָּכָה זֶה נַשֵּׁק אָהָבְתִּי.

אודיסה 1893