מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

בעיר ההרגה

מאת: חיים נחמן ביאליק

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

סוגה:

שפת מקור: עברית

בְּעִיר הַהֲרֵגָה / חיים נחמן ביאליק

קוּם לֵךְ לְךָ אֶל עִיר הַהֲרֵגָה וּבָאתָ אֶל-הַחֲצֵרוֹת,

וּבְעֵינֶיךָ תִרְאֶה וּבְיָדְךָ תְמַשֵּׁשׁ עַל-הַגְּדֵרוֹת

וְעַל הָעֵצִים וְעַל הָאֲבָנִים וְעַל-גַּבֵּי טִיחַ הַכְּתָלִים

אֶת-הַדָּם הַקָּרוּשׁ וְאֶת-הַמֹּחַ הַנִּקְשֶׁה שֶׁל-הַחֲלָלִים.

וּבָאתָ מִשָּׁם אֶל-הֶחֳרָבוֹת וּפָסַחְתָּ עַל-הַפְּרָצִים

וְעָבַרְתָּ עַל-הַכְּתָלִים הַנְּקוּבִים וְעַל הַתַּנּוּרִים הַנִּתָּצִים,

בִּמְקוֹם הֶעֱמִיק קִרְקַר הַמַּפָּץ, הִרְחִיב הִגְדִּיל הַחוֹרִים,

מַחֲשֹׂף הָאֶבֶן הַשְּׁחֹרָה וְעָרוֹת הַלְּבֵנָה הַשְּׂרוּפָה,

וְהֵם נִרְאִים כְּפֵיוֹת פְּתוּחִים שֶׁל-פְּצָעִים אֲנוּשִׁים וּשְׁחֹרִים

אֲשֶׁר אֵין לָהֶם תַּקָּנָה עוֹד וְלֹא-תְהִי לָהֶם תְּרוּפָה,

וְטָבְעוּ רַגְלֶיךָ בְּנוֹצוֹת וְהִתְנַגְּפוּ עַל תִּלֵּי-תִלִּים

שֶׁל-שִׁבְרֵי שְׁבָרִים וּרְסִיסֵי רְסִיסִים וּתְבוּסַת סְפָרִים וּגְוִילִים,

כִּלְיוֹן עֲמַל לֹא-אֱנוֹשׁ וּפְרִי מִשְׁנֶה עֲבוֹדַת פָּרֶךְ;

וְלֹא-תַעֲמֹד עַל-הַהֶרֶס וְעָבַרְתָּ מִשָּׁם הַדָּרֶךְ –

וְלִבְלְבוּ הַשִּׁטִּים לְנֶגְדְּךָ וְזָלְפוּ בְאַפְּךָ בְּשָׂמִים,

וְצִיצֵיהֶן חֶצְיָם נוֹצוֹת וְרֵיחָן כְּרֵיחַ דָּמִים;

וְעַל-אַפְּךָ וְעַל-חֲמָתְךָ תָּבִיא קְטָרְתָּן הַזָּרָה

אֶת-עֶדְנַת הָאָבִיב בִּלְבָבְךָ – וְלֹא-תְהִי לְךָ לְזָרָא;

וּבְרִבֲבוֹת חִצֵּי זָהָב יְפַלַּח הַשֶּׁמֶשׁ כְּבֵדְךָ

וְשֶׁבַע קַרְנַיִם מִכָּל-רְסִיס זְכוּכִית תִּשְׂמַחְנָה לְאֵידְךָ,

כִּי-קָרָא אֲדֹנָי לָאָבִיב וְלַטֶּבַח גַּם-יָחַד:

הַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה, הַשִּׁטָּה פָּרְחָה וְהַשּׁוֹחֵט שָׁחַט.

וּבָרָחְתָּ וּבָאתָ אֶל-חָצֵר, וְהֶחָצֵר גַּל בּוֹ –

עַל הַגַּל הַזֶּה נֶעֶרְפוּ שְׁנַיִם: יְהוּדִי וְכַלְבּוֹ.

קַרְדֹּם אֶחָד עֲרָפָם וְאֶל-אַשְׁפָּה אַחַת הוּטָלוּ

וּבְעֵרֶב דָּם שְׁנֵיהֶם יְחַטְטוּ חֲזִירִים וְיִתְגּוֹלָלוּ;

מָחָר יֵרֵד גֶּשֶׁם וּסְחָפוֹ אֶל-אַחַד נַחֲלֵי הַבָּתוֹת –

וְלֹא-יִצְעַק עוֹד הַדָּם מִן הַשְּׁפָכִים וְהָאַשְׁפָּתוֹת,

כִּי בִּתְהֹם רַבָּה יֹאבַד אוֹ-יַשְׁקְ נַעֲצוּץ לִרְוָיָה –

וְהַכֹּל יִהְיֶה כְּאָיִן, וְהַכֹּל יָשׁוּב כְּלֹא-הָיָה.

וְאֶל עֲלִיּוֹת הַגַּגֹּות תְּטַפֵּס וְנִצַּבְתְּ שָׁם בָּעֲלָטָה –

עוֹד אֵימַת מַר הַמָּוֶת בַּמַּאֲפֵל הַדּוֹמֵם שָׁטָה;

וּמִכָּל-הַחוֹרִים הָעֲמוּמִים וּמִתּוֹךְ צִלְלֵי הַזָּוִיּוֹת

עֵינַיִם, רְאֵה, עֵינַיִם דּוּמָם אֵלֶיךָ צוֹפִיּוֹת.

רוּחוֹת הַ“קְּדוֹשִׁים” הֵן, נְשָׁמוֹת עוֹטְיוֹת וְשׁוֹמֵמוֹת,

אֶל-זָוִית אַחַת תַּחַת כִּפַּת הַגַּג הִצְטַמְצְמוּ – וְדוֹמֵמוֹת.

כַּאן מְצָאָן הַקַּרְדֹּם וְאֶל-הַמָּקוֹם הַזֶּה תָּבֹאנָה

לַחְתֹּם פֹּה בְּמֶבָּטֵי עֵינֵיהֶן בַּפַּעַם הָאַחֲרוֹנָה

אֶת כָּל-צַעַר מוֹתָן הַתָּפֵל וְאֶת כָּל-תַּאֲלַת חַיֵּיהֶן,

וְהִתְרַפְּקוּ פֹּה זָעוֹת וַחֲרֵדוֹת, וְיַחְדָּו מִמַּחֲבוֹאֵיהֶן

דּוּמָם תּוֹבְעוֹת עֶלְבּוֹנָן וְעֵינֵיהֶן שׁוֹאֲלוֹת: לָמָּה? –

וּמִי-עוֹד כֵּאלֹהִים בָּאָרֶץ אֲשֶׁר-יִשָּׂא זֹאת הַדְּמָמָה?

וְנָשָׂאתָ עֵינֶיךָ הַגָּגָה – וְהִנֵּה גַם רְעָפָיו מַחֲרִישִׁים,

מַאֲפִילִים עָלֶיךָ וְשׁוֹתְקִים, וְשָׁאַלְתָּ אֶת-פִּי הָעַכָּבִישִׁים;

עֵדִים חַיִּים הֵם, עֵדֵי רְאִיָּה, וְהִגִּידוּ לְךָ כָּל-הַמּוֹצְאוֹת:

מַעֲשֶׂה בְּבֶטֶן רֻטָּשָה שֶׁמִּלּאוּהָ נוֹצוֹת,

מַעֲשֶׂה בִּנְחִירַיִם וּמַסְמֵרוֹת, בְּגֻלְגָּלוֹת וּפַטִּישִׁים,

מַעֲשֶׂה בִּבְנֵי אָדָם שְׁחוּטִים שֶׁנִּתְלוּ בְּמָרִישִׁים,

וּמַעֲשֶׂה בְּתִינוֹק שֶׁנִּמְצָא בְּצַד אִמּוֹ הַמְדֻקָּרָה

כְּשֶׁהוּא יָשֵׁן וּבְפִיו פִּטְמַת שָׁדָהּ הַקָּרָה;

וּמַעֲשֶׂה בְּיֶלֶד שֶׁנִּקְרַע וְיָצְאָה נִשְׁמָתוֹ בְּ“אִמִּי!” –

וְהִנֵּה גַם עֵינָיו פֹּה שׁוֹאֲלוֹת חֶשְׁבּוֹן מֵעִמִּי.

וְעוֹד כָּאֵלֶּה וְכָאֵלֶּה תְּסַפֵּר לְךָ הַשְׂמָמִית

מַעֲשִׂים נוֹקְבִים אֶת-הַמֹּחַ וְיֵשׁ בָּהֶם כְּדֵי לְהָמִית

אֶת-רוּחֲךָ וְאֶת-נִשְׁמָתְךָ מִיתָה גְּמוּרָה עוֹלָמִית –

וְהִתְאַפַּקְתָּ, וְחָנַקְתָּ בְּתוֹךְ גְּרוֹנְךָ אֶת הַשְּׁאָגָה

וּקְבַרְתָהּ בְּמַעֲמַקֵּי לְבָבְךָ לִפְנֵי הִתְפָּרְצָהּ,

וְקָפַצְתָּ מִשָּׁם וְיָצָאתָ – וְהִנֵּה הָאָרֶץ כְּמִנְהָגָהּ,

וְהַשֶּׁמֶשׁ כִּתְמֹל שִׁלְשֹׁם תְּשַׁחֵת זָהֳרָהּ אָרְצָה.

וְיָרַדְתָּ מִשָּׁם וּבָאתָ אֶל-תּוֹךְ הַמַּרְתֵּפִים הָאֲפֵלִים,

מְקוֹם נִטְמְאוּ בְּנוֹת עַמְּךָ הַכְּשֵׁרוֹת בֵּין הַכֵּלִים,

אִשָּׁה אִשָּׁה אַחַת תַּחַת שִׁבְעָה שִׁבְעָה עֲרֵלִים,

הַבַּת לְעֵינֵי אִמָּהּ וְהָאֵם לְעֵינֵי בִּתָּהּ,

לִפְנֵי שְׁחִיטָה וּבִשְׁעַת שְׁחִיטָה וּלְאַחַר שְׁחִיטָה;

וּבְיָדְךָ תְמַשֵּׁש אֶת-הַכֶּסֶת הַמְטֻנֶּפֶת וְאֶת-הַכָּר הַמְאָדָּם,

מִרְבַּץ חֲזִירֵי יַעַר וּמִרְבַּעַת סוּסֵי אָדָם

עִם-קַרְדֹּם מְטַפְטֵף דָּם רוֹתֵחַ בְּיָדָם.

וּרְאֵה גַּם-רְאֵה: בַּאֲפֵלַת אוֹתָהּ זָוִית,

תַּחַת מְדוֹכַת מַצָּה זוֹ וּמֵאֲחוֹרֵי אוֹתָהּ חָבִית,

שָׁכְבוּ בְעָלִים, חֲתָנִים, אַחִים, הֵצִיצוּ מִן-הַחוֹרִים

בְּפַרְפֵּר גְּוִיּוֹת קְדוֹשׁוֹת תַּחַת בְּשַׂר חֲמוֹרִים,

נֶחֱנָקוֹת בְּטֻמְאָתָן וּמְעַלְּעוֹת דַּם צַוָּארָן,

וּכְחַלֵּק אִישׁ פַּת-בָּגוֹ חִלֵּק מְתֹעָב גּוֹי בְּשָׂרָן –

שָׁכְבוּ בְּבָשְׁתָּן וַיִּרְאוּ – וְלֹא נָעוּ וְלֹא זָעוּ,

וְאֶת-עֵינֵיהֶם לֹא-נִקֵּרוּ וּמִדַּעְתָּם לֹא יָצָאוּ –

וְאוּלַי גַּם-אִישׁ לְנַפְשׁוֹ אָז הִתְפַּלֵּל בִּלְבָבוֹ:

רִבּוֹנוֹ שֶׁל-עוֹלָם, עֲשֵׂה נֵס – וְאֵלַי הָרָעָה לֹא-תָבֹא.

וְאֵלֶּה אֲשֶׁר חָיוּ מִטֻּמְאָתָן וְהֵקִיצוּ מִדָּמָן –

וְהִנֵּה שֻׁקְּצוּ כָּל-חַיֵּיהֶן וְנִטְמָא אוֹר עוֹלָמָן

שִׁקּוּצֵי עוֹלָם, טֻמְאַת גּוּף וָנֶפֶשׁ, מִבַּחוּץ וּמִבִּפְנִים –

וְהֵגִיחוּ בַעֲלֵיהֶן מֵחוֹרָם וְרָצוּ בֵית-אֱלֹהִים

וּבֵרְכוּ עַל-הַנִּסִּים שֵׁם אֵל יִשְׁעָם וּמִשְׂגַּבָּם;

וְהַכֹּהֲנִים שֶׁבָּהֶם יֵצְאוּ וְיִשְׁאֲלוּ אֶת רַבָּם:

“רַבִּי! אִשְׁתִּי מָה הִיא? מֻתֶּרֶת אוֹ אֲסוּרָה?” –

וְהַכֹּל יָשׁוּב לְמִנְהָגוֹ, וְהַכֹּל יַחֲזֹר לְשׁוּרָה.

וְעַתָּה לֵךְ וְהֵבֵאתִיךָ אֶל-כָּל הַמַּחֲבוֹאִים:

בָּתֵּי מָחֳרָאוֹת, מִכְלְאוֹת חֲזִירִים וּשְׁאָר מְקוֹמוֹת צוֹאִים.

וְרָאִיתָ בְּעֵינֶיךָ אֵיפֹה הָיוּ מִתְחַבְּאִים

אַחֶיךָ, בְּנֵי עַמֶּךָ וּבְנֵי בְנֵיהֶם שֶׁל-הַמַּכַּבִּים,

נִינֵי הָאֲרָיוֹת שֶׁבְּ“אַב הָרַחֲמִים” וְזֶרַע הַ“קְּדוֹשִׁים”.

עֶשְׂרִים נֶפֶשׁ בְּחוֹר אֶחָד וּשְׁלֹשִׁים שְׁלֹשִׁים,

וַיְגַדְּלוּ כְבוֹדִי בָּעוֹלָם וַיְקַדְּשׁוּ שְׁמִי בָּרַבִּים…

מְנוּסַת עַכְבָּרִים נָסוּ וּמַחֲבֵא פִשְׁפְּשִׁים הָחְבָּאוּ,

וַיָמוּתוּ מוֹת כְּלָבִים שָׁם בַּאֲשֶׁר נִמְצָאוּ,

וּמָחָר לַבֹּקֶר – וְיָצָא הַבֵּן הַפָּלִיט

וּמָצָא שָׁם פֶּגֶר אָבִיו מְגֹאָל וְנִמְאָס – – –

וְלָמָּה תֵבְךְּ, בֶּן-אָדָם, וְלָמָּה תָלִיט

אֶת-פָּנֶיךָ בְּכַפְּךָ? – חֲרֹק שִׁנַּיִם וְהִמָּס!

וְיָרַדְתָּ בְּמוֹרַד הָעִיר וּמָצָאתָ גִּנַּת יָרָק,

וַאֲוֵרָה גְדוֹלָה עִם הַגִּנָּה, הִיא אֲוֵרַת הֶהָרֶג.

וּכְמַחֲנֵה תִּנְשְׁמוֹת עֲנָק וְאֵימֵי עֲטַלֵּפִים

הַסְּרוּחִים עַל-חַלְלֵיהֶם שִׁכּוֹרֵי דָם וַעֲיֵפִים.

שָׁם עַל קַרְקַע הָאֲוֵרָה שָׁטְחוּ לָהֶם שָׁטֹחַ

אוֹפַנִּים מְפֻשְּׂקֵי יְתֵדוֹת כְּאֶצְבָּעוֹת שְׁלוּחוֹת לִרְצֹחַ,

וּפִיפִיּוֹתָם מְגֹאָלִים עוֹד בְּדַם אָדָם וָמֹחַ.

וְהָיָה בַּעֲרֹב הַיּוֹם, בִּנְטוֹת שֶׁמֶשׁ מַעֲרָבָה,

מְעֻטָּף בְּעַנְנֵי דָּם וְנֶאְפַּד אֵשׁ לֶהָבָה,

וּפָתַחְתָּ אֶת-הַשַּׁעַר, בַּלָּט וּבָאתָ אֶל-הָאֲוֵרָה

וְאֵימָה חֲשֵׁכָה תִּבְלָעֶךָּ, וּתְהֹם זְוָעָה נַעֲלָמָה:

מָגוֹר, מָגוֹר מִסָּבִיב… מְשׁוֹטֵט הוּא בַּאֲוֵרָהּ,

שׁוֹרֶה הוּא עַל הַכְּתָלִים וְכָבוּשׁ בְּתוֹךְ הַדְּמָמָה.

וּמִתַּחַת תִּלֵּי הָאוֹפַנִּים, מִבֵּין הַחוֹרִים וְהַסְּדָקִים,

עוֹר תַּרְגִּישׁ כְּעֵין פִּרְפּוּר שֶׁל-אֲבָרִים מְרֻסָּקִים,

מְזִיזִים אֶת הָאוֹפַנִּים הַתְּלוּלִים עַל-גַּבֵּיהֶם,

מִתְעַוְּתִים בִּגְסִיסָתָם וּמִתְבּוֹסְסִים בִּדְמֵיהֶם;

וְאֶנְקַת חֲשָׁאִים אַחֲרוֹנָה – קוֹל עֲנוֹת חֲלוּשָׁה

מִמַּעַל לְרֹאשְׁךָ עֲדַיִן תְּלוּיָה כְּמוֹ קְרוּשָׁה,

וּכְעֵין צַעַר נֶעְכָּר, צַעַר עוֹלָם, תּוֹסֵס שָׁם וְחָרֵד.

אֵין זֹאת כִּי אִם-רוּחַ דַּכָּא רַב-עֱנוּת וּגְדֹל-יִסּוּרִים

חָבַשׁ כָּאן אֶת-עַצְמוֹ בְּתוֹךְ בֵּית הָאֲסוּרִים,

נִתְקַע פֹּה בִּדְוֵי עוֹלָם וְלֹא-יֹאבֶה עוֹד הִפָּרֵד,

וּשְׁכִינָה שְׁחֹרָה אַחַת, עֲיֵפַת צַעַר וִיגֵעַת כֹּחַ,

מִתְלַבֶּטֶת פֹּה בְּכָל-זָוִית וְלֹא-תִמְצָא לָהּ מָנוֹחַ,

רוֹצָה לִבְכּוֹת – וְאֵינָהּ יְכוֹלָה, חֲפֵצָה לִנְהֹם – וְשׁוֹתֶקֶת,

וְדוּמָם תִּמַּק בְּאֶבְלָהּ וּבַחֲשָׁאִי הִיא נֶחֱנֶקֶת,

פּוֹרֶשֶׂת כְּנָפֶיהָ עַל צִלְלֵי הַקְּדוֹשִׁים וְרֹאשָׁהּ תַּחַת כְּנָפָהּ,

מַאֲפִילָה עַל-דִּמְעוֹתֶיהָ וּבוֹכִיָּה בְלִי שָׂפָה – – –

וְאַתָּה גַם-אַתָּה, בֶּן-אָדָם, סְגֹר בַּעַדְךָ הַשַּׁעַר,

וְנִסְגַּרְתָּ פֹּה בָּאֲפֵלָה וּבַקַּרְקַע תִּכְבֹּשׁ עֵינֶיךָ

וְנִצַּבְתָּ כֹּה עַד-בּוֹשׁ וְהִתְיַחַדְתָּ עִם-הַצַּעַר

וּמִלֵּאתָ בּוֹ אֶת-לְבָבְךָ לְכֹל יְמֵי חַיֶּיךָ,

וּבְיוֹם תְּרֻשַּׁשׁ נַפְשְּךָ וּבַאֲבֹד כָּל חֵילָהּ –

וְהָיָה הוּא לְךָ לִפְלֵיטָה וּלְמַעְיַן תַּרְעֵלָה,

וְרָבַץ בְּךָ כִּמְאֵרָה וִיבַעֶתְךָ כְּרוּחַ רָעָה,

וּלְפָתְךָ וְהֵעִיק עָלֶיךָ כְּהָעֵק חֲלוֹם זְוָעָה;

וּבְחֵיקְךָ תִשָּׂאֶנּוּ אֶל-אַרְבַּע רוּחוֹת הַשָּׁמַיִם,

וּבִקַּשְׁתָּ וְלֹא-תִמְצָא לוֹ נִיב שְׂפָתַיִם.

וְאֶל-מִחוּץ לָעִיר תֵּצֵא וּבָאתָ אֶל בֵּית-הָעוֹלָם,

וְאַל-יִרְאֲךָ אִישׁ בְּלֶכְתְּךָ וִיחִידִי תָּבֹא שָׁמָּה,

וּפָקַדְתָּ קִבְרוֹת הַקְּדוֹשִׁים לְמִקְּטַנָּם וְעַד-גְּדוֹלָם,

וְנִצַּבְתָּ עַל עֲפָרָם הַתָּחוּחַ וְהִשְׁלַטְתִּי עָלֶיךָ דְּמָמָה:

וּלְבָבְךָ יִמַּק בְּךָ מֵעֹצֶר כְּאֵב וּכְלִמָּה –

וְעָצַרְתִּי אֶת-עֵינֶיךָ וְלֹא-תִהְיֶה דִמְעָה,

וְיָדַעְתָּ כִּי עֵת לִגְעוֹת הִיא כְּשׁוֹר עָקוּד עַל הַמַּעֲרָכָה –

וְהִקְשַׁחְתִּי אֶת-לְבָבְךָ וְלֹא-תָבֹא אֲנָחָה.

הִנֵּה הֵם עֶגְלִֵי הַטִּבְחָה, הִנֵּה הֵם שׁוֹכְבִים כֻּלָּם –

וְאִם יֵשׁ שִׁלּוּמִים לְמוֹתָם – אֱמֹר, בַּמֶּה יְשֻׁלָּם?

סִלְחוּ לִי, עֲלוּבֵי עוֹלָם, אֱלֹהֵיכֶם עָנִי כְמוֹתְכֶם,

עָנִי הוּא בְחַיֵּיכֶם וְקַל וָחֹמֶר בְּמוֹתְכֶם,

כִּי תָבֹאוּ מָחָר עַל-שְׂכַרְכֶם וּדְפַקְתֶּם עַל-דְּלָתָי –

אֶפְתְּחָה לָכֶם, בֹּאוּ וּרְאוּ: יָרַדְתִּי מִנְּכָסָי!

וְצַר לִי עֲלֵיכֶם, בָּנַי, וְלִבִּי לִבִּי עֲלֵיכֶם:

חַלְלֵיכֶם – חַלְלֵי חִנָּם, וְגַם-אֲנִי וְגַם-אַתֶּם

לֹא-יָדַעְנוּ לָמָּה מַתֶּם וְעַל-מִי וְעַל-מָה מַתֶּם,

וְאֵין טַעַם לְמוֹתְכֶם כְּמוֹ אֵין טַעַם לְחַיֵּיכֶם.

וּשְׁכִינָה מָה אוֹמֶרֶת? – הִיא תִּכְבֹּש בֶּעָנָן אֶת רֹאשָׁהּ

וּמֵעֹצֶר כְּאֵב וּכְלִמָּה פּוֹרֶשֶׁת וּבוֹשָׁה…

וְגַם-אֲנִי בַּלַּיְלָה בַלַּיְלָה אֵרֵד עַל הַקְּבָרִים,

אֶעֱמֹד אַבִּיט אֶל-הַחֲלָלִים וְאֵבוֹשׁ בַּמִּסְתָּרִים –

וְאוּלָם, חַי אָנִי, נְאוּם יְיָ, אִם-אוֹרִיד דִּמְעָה.

וְגָדוֹל הַכְּאֵב מְאֹד וּגְדוֹלָה מְאֹד הַכְּלִמָּה –

וּמַה-מִּשְּׁנֵיהֶם גָּדוֹל? – אֱמֹר אַתָּה, בֶּן אָדָם!

אוֹ טוֹב מִזֶּה – שְׁתֹק! וְדוּמָם הֱיֵה עֵדִי,

כִּי-מְצָאתַנִי בִקְלוֹנִי וַתִּרְאֵנִי בְּיוֹם אֵידִי;

וּכְשׁוּבְךָ אֶל-בְּנֵי עַמֶּךָ – אַל-תָּשׁוּב אֲלֵיהֶם רֵיקָם,

כִּי מוּסַר כְּלִמָּתִי תִּשָּׂא וְהוֹרַדְתּוֹ עַל-קָדְקֳדָם,

וּמִכְּאֵבִי תִּקַּח עִמְּךָ וַהֲשֵׁבוֹתוֹ אֶל-חֵיקָם.

וּפָנִיתָ לָלֶכֶת מֵעִם קִבְרוֹת הַמֵּתִים, וְעִכְּבָה

רֶגַע אֶחָד אֶת-עֵינֶיךָ רְפִידַת הַדֶּשֶׁא מִסָּבִיב,

וְהַדֶּשֶׁא רַךְ וְרָטֹב, כַּאֲשֶׁר יִהְיֶה בִּתְחִלַּת הָאָבִיב:

נִצָּנֵי הַמָּוֶת וַחֲצִיר קְבָרִים אַתָּה רוֹאֶה בְעֵינֶיךָ;

וְתָלַשְׁתָּ מֵהֶם מְלֹא הַכַּף וְהִשְׁלַכְתָּם לַאֲחוֹרֶיךָ,

לֵאמֹר: חָצִיר תָּלוּשׁ הָעָם – וְאִם-יֵשׁ לַתָּלוּשׁ תִּקְוָה?

וְעָצַמְתָּ אֶת-עֵינֶיךָ מֵרְאוֹתָם, וּלְקַחְתִּיךָ וַאֲשִׁיבְךָ

מִבֵּית-הַקְּבָרוֹת אֶל-אַחֶיךָ אֲשֶׁר חָיוּ מִן-הַטִּבְחָה,

וּבָאתָ עִמָּם בְּיוֹם צוּמָם אֶל בָּתֵּי תְפִלָּתָם

וְשָׁמַעְתָּ זַעֲקַת שִׁבְרָם וְנִסְחַפְתָּ בְדִמְעָתָם;

וְהַבַּיִת יִמָּלֵא יְלָלָה, בְּכִי וְנַאֲקַת פֶּרֶא,

וְסָמְרָה שַׂעֲרַת בְּשָׂרְךָ וּפַחַד יִקְרָאֲךָ וּרְעָדָה –

כָּכָה תֶּאֱנֹק אֻמָּה אֲשֶׁר אָבְדָה אָבָדָה…

וְאֶל-לְבָבָם תַּבִּיט – וְהִנּוֹ מִדְבָּר וְצִיָּה,

וְכִי-תִצְמַח בּוֹ חֲמַת נָקָם – לֹא תְחַיֶּה זֶרַע,

וְאַף קְלָלָה נִמְרֶצֶת אַחַת לֹא-תוֹלִיד עַל-שִׂפְתֵיהֶם.

הַאֵין פִּצְעֵיהֶם נֶאֱמָנִים – – וְלָמָה תְפִלָּתָם רְמִיָּה?

לָמָּה יֱכַחֲשׁוּ לִי בְּיוֹם אֵידָם, וּמַה-בֶּצַע בְּכַחֲשֵׁיהֶם?

וּרְאֵה גַם-רְאֵה: עוֹד הֵם נְמַקִּים בִּיגוֹנָם,

כֻּלָּם יוֹרְדִים בַּבֶּכִי, יִשְּׂאוּ קִינָה בְּנִיהֶם,

וְהִנֵּה הֵם מְתוֹפְפִים עַל-לִבְבֵיהֶם וּמִתְוַדִּים עַל-עֲוֹנָם

לֵאמֹר: “אָשַׁמְנוּ בָּגַדְנוּ” – וְלִבָּם לֹא-יַאֲמִין לְפִיהֶם.

הֲיֶחֱטָא עֶצֶב נָפוֹץ וְאִם-שִׁבְרֵי חֶרֶשׂ יֶאְשָמוּ?

וְלָמָּה זֶה יִתְחַנְּנוּ אֵלָי? – דַּבֵּר אֲלֵיהֶם וְיִרְעָמוּ!

יָרִימוּ-נָא אֶגְרֹף כְּנֶגְדִי וְיִתְבְּעוּ אֶת עֶלְבּוֹנָם,

אֶת-עֶלְבּוֹן כָּל-הַדּוֹרוֹת מֵרֹאשָׁם וְעַד-סוֹפָם,

וִיפוֹצְצוּ הַשָּׁמַיִם וְכִסְאִי בְּאֶגְרוֹפָם.

וְגַם-אַתָּה, בֶּן-אָדָם, אַל-תִּבָּדֵל מִתּוֹךְ עֲדָתָם,

הַאֲמֵן לְנִגְעֵי לִבָּם וְאַל-תַּאֲמֵן לִתְחִנָּתָם;

וּבְהָרֵם הַחַזָּן קוֹלוֹ: "עֲשֵׂה לְמַעַן הַטְּבוּחִים!

עֲשֵׂה לְמַעַן תִּינֹוקוֹת! עֲשֵׂה לְמַעַן עוֹלְלֵי טִפּוּחִים"!

וְעַמּוּדֵי הַבַּיִת יִתְפַּלְּצוּ בְּזַעֲקַת תַּאֲנִיָּה,

וְסָמְרָה שַׂעֲרַת בְּשָׂרְךָ וּפַחַד יִקְרָאֲךָ וּרְעָדָה –

וְהִתְאַכְזַרְתִּי אֲנִי אֵלֶיךָ – וְלֹא תִגְעֶה אִתָּם בִּבְכִיָּה

וְכִי תִפְרֹץ שַׁאֲגָתְךָ – אֲנִי בֵּין שִׁנֶּיךָ אֲמִיתֶנָּה;

יְחַלְּלוֹּ לְבַדָּם צָרָתָם – וְאַתָּה אַל תְּחַלְּלֶנָּה.

תַּעֲמֹד הַצָּרָה לְדוֹרוֹת – צָרָה לֹא-נִסְפָּדָה,

וְדִמְעָתְךָ אַתָּה תֵּאָצֵר דִּמְעָה בְלִי-שְׁפוּכָה,

וּבָנִיתָ עָלֶיהָ מִבְצַר בַּרְזֶל וְחוֹמַת נְחוּשָׁה

שֶׁל-חֲמַת מָוֶת, שִׂנְאַת שְׁאוֹל וּמַשְׂטֵמָה כְבוּשָׁה,

וְנֹאחֲזָה בִלְבָבְךָ וְגָדְלָה שָׁם כְּפֶתֶן בִּמְאוּרָתוֹ,

וִינַקְתֶּם זֶה מִזֶּה וְלֹא-תִמְצְאוּ מְנוּחָה;

וְהִרְעַבְתָּ וְהִצְמֵאתָ אוֹתוֹ – וְאַחַר תַּהֲרֹס חוֹמָתוֹ

וּבְרֹאשׁ פְּתָנִים אַכְזָר לַחָפְשִׁי תְשַׁלְּחֶנּוּ

וְעַל-עַם עֶבְרָתְךָ וְחֶמְלָתְךָ בְּיוֹם רַעַם תְּצַוֶּנּוּ.

עַתָּה צֵא מִזֶּה וְשׁוּב הֵנָּה בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת

וְרָאִיתָ אַחֲרִית אֵבֶל עָם: וְהִנֵּה כָּל-אֵלֶּה הַנְּפָשׁוֹת

אֲשֶׁר-חָרְדוּ וְהֵקִיצוּ בֹקֶר – שָׁבוּ לָעֶרֶב וַתֵּרָדַמְנָה,

ִויגֵעֵי בֶכִי וְדַכֵּי רוּחַ הִנָּם עוֹמְדִים עַתָּה בַּחֲשֵׁכָה,

עוֹד הַשְּׂפָתַיִם נָעוֹת, מְפַלְּלוֹת – אַךְ הַלֵּב נָחַר תּוֹכוֹ,

וּבְלֹא נִיצוֹץ תִּקְוָה בַּלֵּב וּבְלִי שְׁבִיב אוֹר בָּעָיִן

הַיָּד תְּגַשֵּׁשׁ בָּאֲפֵלָה, תְּבַקֵּשׁ מִשְׁעָן – וָאִָיִן…

כָּכָה תֶּעְשַׁן עוֹד הַפְּתִילָה אַחֲרֵי כְלוֹת שַּמְנָהּ,

כָּךְ יִמְשֹׁךְ סוּס זָקֵן אֲשֶׁר נִשְׁבַּר כֹּחוֹ.

לוּ אַגָּדַת תַּנְחוּמִים אַחַת הִנִּיחָה לָהֶם צָרָתָם,

לִהְיוֹת לָהֶם לִמְשִׁיבַת נֶפֶשׁ וּלְכַלְכֵּל שֵׂיבָתָם!

הִנֵּה כָלָה הַצּוֹם, קָרְאוּ “וַיְחַל”, אָמְרוּ “עֲנֵנוּ” – וְלָמָּה

עוֹד הַצִּבּוּר מִתְמַהְמֵהַּ? – הַיִקְרְאוּ גַּם "אֵיכָה? –

לֹא! הִנֵּה דַרְשָׁן עוֹלֶה עַל-הַבָּמָה,

הִנֵּה הוּא פוֹתֵחַ פִּיו, מְגַמְגֵּם וּמְפִיחַ אֲמָרָיו,

טָח תָּפֵל וְלוֹחֵשׁ פְּסוּקִים עַל מַכָּתָם הַטְּרִיָּה,

וְאַף קוֹל אֱלֹהִים אֶחָד לֹא-יַצִּיל מִפִּיהוּ,

גַּם-נִיצוֹץ קָטָן אֶחָד לֹא-יַדְלִיק בִּלְבָבָם;

וְעֵדֶר אֲדֹנָי עוֹמֵד בִּזְקֵנָיו וּבִנְעָרָיו,

אֵלֶּה שׁוֹמְעִים וּמְפַהֲקִים וְאֵלֶּה רֹאשׁ יָנִיעוּ;

תַּו הַמָּוֶת עַל-מִצְחָם וּלְבָבָם יֻכַּת שְׁאִיָּה.

מֵת רוּחָם, נָס לֵחָם, וֵאלֹהֵיהֶם עֲזָבָם.

וְגַם אַתָּה אַל-תָּנֹד לָהֶם, אַל-תְּזַעְזַע חִנָּם פִּצְעֵיהֶם,

אַל-תִּגְדֹּשׁ עוֹד לַשָּׁוְא סְאַת צָרָתָם הַגְּדוּשָׁה;

בַּאֲשֶׁר תִּגַּע אֶצְבָּעֲךָ – שָׁמָּה מַכָּה אֲנוּשָׁה,

כָּל-בְּשָׂרָם עֲלֵיהֶם יִכְאַב – אֲבָל נוֹשְׁנוּ בְּמַכְאוֹבֵיהֶם

וַיַּשְׁלִימוּ עִם חַיֵּי בָשְׁתָּם, וּמַה-בֶּצַע כִּי תְנַחֲמֵם?

עֲלוּבִים הֵם מִקְּצֹף עֲלֵיהֶם וְאוֹבְדִים הֵם מֵרַחֲמֵם;

הַנַּח לָהֶם וְיֵלֵכוּ – הִנֵּה יָצְאוּ הַכּוֹכָבִים,

וַאֲבֵלִים וַחֲפוּיֵי רֹאשׁ וּבְבֹשֶׁת גַּנָּבִים

אִישׁ אִישׁ עִם-נִגְעֵי לִבּוֹ יָשׁוּב הַבָּיְתָה,

וְגֵווֹ כָּפוּף מִשֶּׁהָיָה וְנַפְשׁוֹ רֵיקָה מִשֶּׁהָיְתָה,

וְאִישׁ אִישׁ עִם נִגְעֵי לִבּוֹ יַעֲלֶה עַל-מִשְׁכָּבוֹ

וְהַחֲלֻדָּה עַל-עֲצָמָיו וְהָרָקָב בִּלְבָבוֹ…

וְהָיָה כִּי-תַשְׁכִּים מָחָר וְיָצָאתָ בְּרֹאשׁ דְּרָכִים –

וְרָאִיתָ הֲמוֹן שִׁבְרֵי אָדָם נֶאֱנָקִים וְנֶאֱנָחִים,

צוֹבְאִים עַל חַלּוֹנוֹת גְּבִירִים וְחוֹנִים עַל הַפְּתָחִים,

מַכְרִיזִים בְּפֻמְבֵּי עַל-פִּצְעֵיהֶם כְּרוֹכֵל עַל-מַרְכֹּלֶת,

לְמִי גֻּלְגֹּלֶת רְצוּצָה וּלְמִי פֶּצַע יָד וְחַבּוּרָה,

וְכֻלָּם פּוֹשְׁטִים יָד כֵּהָה וְחוֹשְׂפִים זְרוֹעַ שְׁבוּרָה,

וְעֵינֵיהֶם, עֵינֵי עֲבָדִים מֻכִּים, אֶל יַד גְּבִירֵיהֶם,

לֵאמֹר: “גֻּלְגֹּלֶת רְצוּצָה לִי, אָב “קָדוֹשׁ” לִי –תְּנָה אֶת תַּשְׁלוֹמֵיהֶם!”

וּגְבִירִים בְּנֵי רַחֲמָנִים מִתְמַלְּאִים עֲלֵיהֶם רַחֲמִים

וּמוֹשִׁיטִים לָהֶם מִבִּפְנִים מַקֵּל וְתַרְמִיל לַגֻּלְגֹּלֶת,

אוֹמְרִים “בָּרוּךְ שֶׁפְּטָרָנוּ” – וְהַקַּבְּצָנִים מִתְנַחֲמִים.

לְבֵית הַקְּבָרוֹת, קַבְּצָנִים! וַחֲפַרְתֶּם עַצְמוֹת אֲבוֹתֵיכֶם

וְעַצְמוֹת אַחֵיכֶם הַקְּדוֹשִׁים וּמִלֵּאתֶם תַּרְמִילֵיכֶם

וַעֲמַסְתֶּם אוֹתָם עַל-שֶׁכֶם וִיצָאתֶם לַדֶּרֶךְ, עֲתִידִים

לַעֲשׂוֹת בָּהֶם סְחוֹרָה בְּכָל-הַיְרִידִים;

וּרְאִיתֶם לָכֶם יָד בְּרֹאשׁ דְּרָכִים, לְעֵין רוֹאִים,

וּשְׁטַחְתֶּם אוֹתָם לַשֶּׁמֶשׁ עַל-סְמַרְטוּטֵיכֶם הַצֹּאִים,

וּבְגָרוֹן נִחָר שִׁירָה קַבְּצָנִית עֲלֵיהֶם תְּשׁוֹרְרוּ,

וּקְרָאתֶם לְחֶסֶד לְאֻמִּים וְהִתְפַּלַּלְתֶּם לְרַחֲמֵי גוֹיִם,

וְכַאֲשֶׁר פְּשַׁטְתֶּם יָד תִּפְשֹׁטוּ, וְכַאֲשֶׁר שְׁנוֹרַרְתֶּם תִּשְׁנוֹרְרוּ.

וְעַתָּה מַה-לְךָ פֹּה, בֶּן-אָדָם, קוּם בְּרַח הַמִּדְבָּרָה

וְנָשָׂאתָ עִמְּךָ שָׁמָּה אֶת-כּוֹס הַיְגוֹנִים,

וְקָרַעְתָּ שָׁם אֶת-נַפְשְׁךָ לַעֲשָׂרָה קְרָעִים

וְאֶת-לְבָבְךָ תִּתֵּן מַאֲכָל לַחֲרוֹן אֵין-אוֹנִים,

וְדִמְעָתְךָ הַגְּדוֹלָה הוֹרֵד שָׁם עַל קָדְקֹד הַסְּלָעִים

וְשַׁאֲגָתְךָ הַמָּרָה שַׁלַּח – וְתֹאבַד בִּסְעָרָה.

תמוז–תשרי, תרס"ד.

חיים נחמן ביאליק
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של חיים נחמן ביאליק
יצירה בהפתעה
רקע

על הרבנות והחסידות

מאת משה ליב לילינבלום (עיון)

כלל גדול אמרו בחקירת ההיסטוריא: לא שבח ולא גנאי, אלא הבנה את המאורעות ונושאיהם, אין לגנות אותם, אלא להבין סבותיהם והשפעתם לעתיד על החיים ועל צדדי הטוב והרע שבהם.

אם נבא לחקר דברי-ימי-עמנו, אז עלינו לזכור כי שלשה כחות מושלים באדם: השכל, הדמיון והרגש. השכל הוא אבי המחשבה ההגיונית, הדמיון – אבי השירה והרגש הוא אבי הפעולה. שלשת הכחות האלה פועלים זה על זה כפי מדת תקפו של כל אחד באדם ידוע ובחלק צבור ידוע: במקום שהשכל חזק ביותר יחלש כח הדמיון במדה ידוע, ולהפך; הרגש מקבל השפעתו משניהם, ומהלך הפעולה שהוא מחולל תלוי בתוקף השכל או הדמיון ובמדת כחו עצמו באדם ובחלק צבור ידוע בזמן ידוע.

אלו היה האדם או הצבור שליט לבחור לו את דרכו על פי רצונו החפשי, היתה הדרך היותר טובה לבלי להגביר את השכל יותר מדאי עד כדי להכחיד את הדמיון, לבלי להגביר את הדמיון עד כדי להאפיל על השכל וגם להגביל את הרגש במדה הראויה. אבל כח כל אלה תלוי בסבות טבעיות והיסטוריות שלא ביד האדם לעשות בהן כרצונו, ועל כן אין אנו יכולים לריב, לא עם חלושי השכל ולא עם חלושי הדמיון והרגש, ויכולים אנו רק לומר: אשרי האדם או הצבור שכח שכלו חזק למדי וגם כח דמיונו לא נכחד בו, ואוי למי שהכח האחד חזק בו כל כך, עד שהוא מנצח את השני לגמרי. אדם כזה או שהוא משולל כל פואיזיא והתפעלות המנעימות את החיים, או שהוא רוכב על במתי ארץ וחולם בהקיץ.

אבל גם להמחשבה ההגיונית ולשירה דרושים תנאים נורמליים. בתנאים שאינם נורמליים נהפכת המחשבה ההגיונית לסכולאסטיקא במדרגותיה השונות: מפלפולי התלמוד עד חילוקי בעלי “פרדס דוד ודורש לציון”, והשירה – להזיה במדרגותיה השונות, מן הבטלנות, כמו “שהקב”ה מניח תפילין", עד תעתועי הקבלה והחסידות, ולפיאיטיזם משונה, המתבטא אצל אחדים בדבקות והתלהבות הנקראת אצלם “שמחה באלהים”, ואצל אחרים – בגעגועים מפשטים סתם, מבלי שיוכלו לברר גם לעצמם אל מה הם מתגעגעים ומה הם רוצים, כהמתגעגעים החדשים בימינו.

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.