מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

הזקן בין נכדיו

מאת: יהודה שטינברג

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

סוגה:

שפת מקור: עברית

צער גדול יש לו לאברהם-שלמה הזקן, כשהוא יושב בביתו בצוותא חדא עם “הגדיים שנעשו תיישים,” נכדיו במשמע, שילדו לו בנותיו וכלותיו. הם יושבים ועוסקים בשיחה בטלה ודברי-הבאי, והוא שומע ומצטער.

נכדיו אלו נולדו בביתו ונתגדלו על אחריותו. ר' אברהם-שלמה מבטיח לבניו ולחתניו “שנות נקיים” שאינן פוסקות לכל ימי חייו. אינו חפץ להיפרד מעליהם. בחינוך נכדיו עוסק הוא-גופו, ואף-על-פי-כן…

עם בניו נלחם בשעתם, וברוך-השם, שהכריע את יצרם. בנים כשרים הם, מעין “תפארת אבות.” אבל הנכדים – רואה הוא שסבא אצל נכדים הוא ענין אחר לגמרי. אין לו עליהם אותו הכוח, אותה ההשפעה, אותה התקיפות. האהבה מקלקלת פה את השורה. ולואי שהם לא ישפיעו עליו.

להתרחק מעליהם אינו יכול. כך הוא טבעו, אוהב הוא תמיד התחברות עם צעירים. כשאינו מוצא צעירים, הוא נטפל לפעמים לילדים, צובט את לחייהם וקורא להם בכינוי של חיבה: “שקצים, איך מברכים על רעמים וברקים?”

להתרחק מהם אינו יכול. אבל כשהוא יושב סמוך להם, יש לו צער הרבה.

“הוי, רבונו-של-עולם,, הוא כואב ומשיח לעצמו, “דור שאין בו מדעת קונו. תינח כשהם קוראים באותם הפנקסים הכרוכים בבחינת ספרים, הרי זה עבירה, שמכיוון שעבר עליה אדם ושנה, כבר נעשית לו כהיתר; אבל אותם השבחים והפטפוטים, שהם יושבים ומספרים באיזה ‘גוי תמים’?” לשעבר היו האברכים יושבים צפופים בין מנחה ומעריב בקלויז ומספרים בשבחם של צדיקים. עכשיו? תיתי להם שאינם אומרים ‘רבי טולסטוי’”.

ומטה הוא את אזנו כלפי המשיחים. חפץ הוא לשמוע, מה הם מפטפטים עליו.

והוא שומע לכאורה עניינים, שהם שייכים יותר אליו מאשר להם. מוסר, תיקון-העולם, רוחניות, מידות, מסירות-נפש. אלא שהמלים יוצאו מפיהם בתערובת מלים שאינן יהודיות.

“ובשביל זה צריכים אתם לקרוא בספריהם? הלא הרבה מזה וגדול מזה אתם מוצאים ב’ספר-חרדים,' בספרי חסידים ובמאמרי צדיקים.”

מחייכים הצעירים, ומתחילים מציעים לפניו דעות של “בעל-המוסר-הרוסי.”

מתכוונים הם להקניטו, להראות לו פנינים ומרגליות טובות שיש אצלם.

שומע הזקן ומקשיב בראשו ורובו, ובתוך כדי שמועתו הוא מפסיק ושואל: “כך הוא עושה או כך הוא אומר?”

אף הם מפסיקים ועונים לו שלא מענין השאלה, ומספרים לו מאותם דברי-כיבושין שאמר אותו “בעל-המוסר” על ה“שטופים.”

והוא מפסיק ושואל:

“בן כמה שנים הוא עכשיו?”

“כבר הגיע לשנות שיבה.”

והוא בא לכלל כעס, ומרמז להם על תשובת בת-שבע לדוד המלך בימי זקנתו.

ושוב הם עוברים מענין לענין, שלא מתוך הענין, ומספרים לו את דעותיו של אותו סופר בנוגע לאהבת-האדם, אהבה לשונאים, סליחה לפושעים ומדרגת מסירות-נפש.

סבלנותו של ר' אברהם שלמה פקעה. הוא קם מתוך כעס, זקף את ראשו כלפי התקרה והתחיל מדבר ברתיחה של תלמיד-חכם-קפדן:

"כל מה שהללו רואים אצלנו, הם עומדים וחוטפים לעצמם. תינח, כשאינם אומרים דבר בשם אומרו, זהו מפני שהם אינם זקוקים להביא גאולה לעולם. אבל השינויים לרעה, שהם עושים בדבר, ואותו הרעש שהם מעמידים למה הוא?

אצלנו בעלי-המידות עשו בעצמם הרבה-הרבה ומאחרים דרשו פחות ממה שעשו בעצמם. הם ידעו, ששני יצרים יש באדם, ושגם היצר-הרע הוא מעשה ידיו של הקדוש-ברוך-הוא. והללו כותבים ספרים עבים תריסר אלפי גמלי, מעמידים רעש, דורשים תיקון לבבות, והם-גופם – בע, מע ולא כלום."

הזקן פסע פסיעות דקות וגסות לאורך החדר ולרחבו, ומתוך פסיעותיו עמד באמצע החדר ופנה אל הצעירים:

“על הצדיק, הר' חיים מטשרנוביץ, היו אומרים, שספריו הם כדי שליש ממוחו. וזה נאמר לגנאי, מפני שאצל צדיקי הדור, כל מה שאמרו ושכתבו אינו אלא נקודה אחת, כקוצו של יו”ד מכל מה שנשאר במוח ובלב. ואצלם אין מוחם ולבם אפילו כמשהו של חמץ כנגד מה שכתבו. מה שם אותו אדם שאתם מקלסים אותו כל-כך? נו… יהי, איך שיהיה. בודאי לא רב-עמרם ולא רבי יהושע בן לוי. אבל כלום נושק הוא בעלי-ראתן 1? הווי אומר, לא. כלום גונב הוא לחם אצל אשתו ומוכרו בהקפה לעניים? הווי אומר, לא. כלום מפקיר הוא את נכסיו, שלא ייכשל בהם גנב? כלום מגרש הוא אשתו, כדי שלא ייכשלו בה בעלי-עברה? כלום יש לו אותה מדרגה של מסירות-נפש, שהוא דורשה מאחרים?

חפצים אתם לדעת, עד היכן שיעור של מסירות-נפש מגיע, בואו ואספר לכם מעשה שהיה."

הזקן ישב על מקומו, והצעירים נתנו בו את עיניהם. אוהבים הם תמיד לשמוע את מעשיותיו.

“מאמין אני,” התחיל הזקן בהקדמה קצרה כדי להפיג כעסו, "שאתם עודכם מתפללים שלוש ביום, שקצים. וכי לא כך? בעיקרו של דבר הרי אתם כשרים, זרע אברהם, אלא שאתם קצת שוטים, שוטים מאמינים. וזה פשוט. האמונה היא נחלת זרע-אברהם, ומכיון שאתם כופרים במה שצריך יהודי להאמין, הרי כוח האמונה שלכם הולך לאיבוד על שטותים והבלים.

וכשאתם מתפללים, ודאי שראיתם שתפילת ‘אלהי-נצור’ כתובה באותיות קטנות, אבל אינכם יודעים סיבת הדבר.

מעשה בחסיד אחד שבימי התנאים והאמוראים. הוא היה חסיד גדול, דן היה אפילו את אויביו לכף-זכות. כשהעליבו איש לא היה מצטער על עלבונו. הוא ידע, שהאדם הוא מעשה ידיו של הקדוש-ברוך-הוא, ואין עלבון בשר-ודם פועל עליו ולא כלום, אלא מצטער היה על אותו המעליב, שחטא ופגם בשפתיו.

ומתפלל היה אותו החסיד שלוש ביום, 'אלהי, נצור לשוני מרע… ונפשי כעפר לכול תהיה." ומאמין היה, שאילו התפלל כל אדם תפילה זו, לא היה שום אדם נענש על-ידי חברו ולא היה שום אדם נכשל בחטא. והיתה אז עת רצון בעולם וראויה היתה הגאולה שתבוא. ומצטער היה שאינו יודע שבעים לשון ואינו יכול לכתוב את תפילתו בשביל כל באי עולם.

לתקן את העולם היה חפץ.

ועמד וקנה לו בקבוק דיו וערה ממנו קצת לתוך קסתו, וישב לו בחדר מיוחד לכתוב תפילתו ולזכות בה את העולם.

בין-כך העלילו על היהודים, שיש להם ממון הרבה ועמדו עליהם הערביים הללו, שבשבילם הצטער אותו חסיד כל-כך, והרגו ביהודים, ועשו מה שקוראים עכשיו ' פרעות,' והגיעו גם לביתו של אותו חסיד, החריבו את הכול ושברו את בקבוק הדיו.

הצטער אותו חסיד בחדר השני, מפני שלא נשאר לו אלא קולמוס אחד של דיו, ויירא שמא יהרג. ולא יספיק לגמור תפילתו. ומה עשה? עמד וכתב כתיבה דקה כדי שתספיק לו הדיו, ועד שגמר נפלו עליו ובתקוהו בחרבותם.

נקרש הדם על החרב ונדבק עליה הקלף.

אבל בניו ידעו את התפילה על-פה, ונכדו, מר בר רב הונא, עמד וחידשה. אז היו נכדים אחרים לגמרי.

לימים מועטים נכנס אותו רוצח לבית הכומר שלהם ובתקו באותה החרב כדי לגנוב כספו, ונשאר שם הקלף. אבל אין זה מעניינא.

אחרי אותו החסיד עמד ‘שמואל הקטן’ וחפץ לתקן את העולם באופן אחר. חפץ היה להתפלל על כל הרשעים, המינים והרוצחים, שיאבדו מתוך העולם, ויישארו רק צדיקים. והרי באמת נברא העולם רק בשבילם.

קנה לו גם הוא קצת דיו וישב לכתוב תפילתו. שרתה עליו רוח-הקודש, וראה נחלי דם-אדם, שהללו שפכו ושופכים וישפכו בכל עת ובכל עידן, ובא לכלל כעס, מעין כעס של הנביאים, והתחיל שופע בקללות: ‘ותמגר ותכלם’ וכו'.

הצטער אותו צדיק על שהוא מביא כל כך קללות על העולם; אבל מה יעשה והוא נשבע שיוציא את כל הדיו על קללות?

ומה עשה? עמד וכתב באותיות גדולות מרובעות, עד שלא הספיקה הדיו אפילו למחצית מקללותיו, שהרשעים הללו ראויים להן.

נמנו וגמרו בפמליא של מעלה, שמסירות-הנפש של שמואל הקטן יותר הגונה ממסירות-הנפש של אותו חסיד."

“אבל, סבא,” מפסיקו אחד מן נכדים, “תפילת ‘אלהי נצור’ אינה שלנו. בעצמי ראיתי זה מקרוב גדול אחד משלהם כתבה ושלח לרוזן אחד. במתנה ולסגולה. הלז שילם בשבילה הרבה כסף.”

מסתכל הזקן בנכדו ומחריש מתוך כעס: “כמדומה לך שהם מלומדים, עוסקים בהיסטוריה – ואינם יודעים להבחין בין מוקדם ומאוחר.”


  1. שם מחלה קשה ומסוכנת–בתלמוד.  ↩

יהודה שטינברג
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראות וקוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של יהודה שטינברג
רקע
יהודה שטינברג

יצירותיו הנקראות ביותר של יהודה שטינברג

  1. ל"ג בעומר (פרוזה)
  2. "ניצוץ קדוש" (פרוזה)
  3. רם ורמות (פרוזה)
  4. אב ובנו [ב] (פרוזה)
  5. מתוך וידוי (פרוזה)

לכל יצירות יהודה שטינברג בסוגה פרוזה

לכל יצירות יהודה שטינברג

יצירה בהפתעה
רקע

עזרה בצרות

מאת משה ליב לילינבלום (מאמרים ומסות)


זה איזה שנים, אשר טובי הסופרים התחילו להביט על הספרות גם אצלנו, לא כעל כלי שעשועים, אך כעל לחם העם. הספרות בפני עצמה צעדה לפנים, ותחת חקירות הפורחות באויר ושירים שאין יסודם אלא בדמיון וכבוד אנשים פרטים או חגים ידועים הננו פוגשים עתה מאמרים ושירים הנוגעים בחיי ישראל בארצנו. אבל, לדאבון לב, החיים נשארו בתבניתם הקדומה והספרות לא הועילה להם כלום. עוד עם ישראל מתמוגג בעניו ולחצו, והגלגל החוזר בעולם, העניות, עודנו סובב על אפניו כבתחלה, ולא עוד אלא שהעניים מתרבים משנה לשנה.

אבל מדוע לא הועילה הספרות לישראל? אחרי כל התשובות על השאלה הזאת, שעל כלן יש לשאול: הא גופא קשיא, עלינו למצוא תשובה חדשה, שאי אפשר לשאול עוד עליה את השאלה האחרונה. אם נאמר, למשל, כי הספרות לא הועילה, מפני שאין לה קוראים, עוד נשאל: הא גופא קשיא, מפני מה אין קוראים לספרות העברית? אם נאמר, שעל כן אין קוראים, מפני שאין לבני ישראל עסק אלא עם תורתם ומסחרם ולא עם האויר המקיף אותם, נשאל עוד הפעם: הא גופא קשיא, וכן הלאה. אבל התשובה הנכונה, לדעתי, היא – כי על כן לא הועילה הספרות לישראל, מפני שלא היא היתה בעוכריו תחלה, אבל דבר יותר חזק ממנה, והיא רק עזרה לרעה, ועל כן חלש כחה לרפא את אשר הרס תקיף ממנה, ואך אז, כאשר תופיע סבה חזקה לרפא את מחץ ישראל, תוכל גם היא לעזור על ידה לטובה, כאשר עזרה לפנים לרעה.

אברר את דברי. לא הספרות הישנה, כמו ספרי ההלכות, המוסר והקבלה, הביאו את בני ישראל למצבם הנורא, אבל כח עושקים בימי הבינים. הכח הזה שלל מאת בני ישראל האפשרות להתפרנס שלא מן האויר, לכונן על סלע רגלם בארץ מגוריהם ולחיות כאחד האדם, ואך אחרי שנטלו החיים האנושיים מישראל, כסה עב הענן גם את ספרותו ויוסף להקדיר עליהם תבל ומלואה בספרים ושיטות שונים. הכח הזה היה חזק מאד בשעתו; התוכל הספרות, שאין כחה אלא בפה, לרפא מכת הכח ההוא, בשעה שהרפואה הזאת דורשת כח חדש, אשר יהיה לאל ידו לתקן את אשר עות הכח ההולך לפניו?

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.