בְּאַחַד הַלֵּילוֹת הָיָה נְשִׂיא הַמַּאֲמִינִים הָארוּן אַלרְרַשִׁיד שׁוֹכֵב נָח בֵּין שְׁתֵּי שְׁפָחוֹת, הָאַחַת מֵאַלְמַדִינָה וְהַשְׁנִיָּה מִכּוּפָה, הָיְתָה זוֹ שֶׁל כּוּפָה מְשַׁפְשֶׁפֶת יָדָיו, בְּשָׁעָה שֶׁהָיְתָה זוֹ שֶׁל אַלְמַדִינָה מְעַסָּה אֶת רַגְלָיו, עַד כְּדֵי כָךְ שֶׁנִּתְקַשָּׁה אֲבָרוֹ. אָמְרָה לָהּ זוֹ שֶׁל כּוּפָה: “רוֹאָה אֲנִי שֶׁאַתְּ מְבַקֶּשֶׁת לְסַלְּקֵנִי מִכָּל הַהוֹן וְלִטּוֹל אוֹתוֹ לְעַצְמֵךְ; הֲרֵי חֵלֶק לִי בוֹ”. הֵשִׁיבָה לָהּ זוֹ שֶׁל אַלְמַדִינָה: “אָמְרוּ לִי מִשְּׁמוֹ שֶׁל מָאלִךְּ מִשְׁמוֹ שֶׁל הִשָׁאם בֶּן עֻרְוָה שֶׁהָיָה יוֹדֵעַ מִפִּי אָבִיו עַל הַנָּבִיא שֶׁאָמַר: אִם מִי־שֶׁהוּא מַחֲזִיר לְחַיִּים אֶת הַנּוֹטֶה לָמוּת, הֲרֵי הוּא קִנְיָנוֹ וְקִנְיַן יוֹרְשָׁיו אַחֲרָיו”. וְאוּלָם הַכּוּפִית סִלְּקָה אֶת חֲבֶרְתָּהּ, מִבְּלִי שִׂים לֵב אֵלֶיהָ, הַצִדָּה, וְנָטְלָה לָהּ אֶת כָּל הַסְּחוֹרָה בְיָדֵיהָ וְאָמְרָה: “מָסוֹרֶת בְּיָדֵנוּ מִשְׁמוֹ שֶׁל אַעְמַשׁ מִשְׁמוֹ שֶׁל כַ’יְתַמָה שֶׁיָּדַע מִשְּׁמוֹ שֶׁל הַנָּבִיא מִפִּי עַבְּד־אַלְלָּה אִבְּן מַסְעוּד שֶׁאָמַר: הַצַּיִד הוּא קִנְיָנוֹ שֶׁל זֶה שֶׁצָּדוֹ וְלֹא שֶׁל זֶה שֶׁהֶחֱרִיד אוֹתוֹ מִמְּקוֹמוֹ”.
וּמִמַּה שֶּׁיְסֻפָּר:
-
ספור זה הוא לעג לבעלי מסורת האסלם שהיו בה גם אנשים מוגבלים בדעתם. האנשים הנזכרים כאן הם בעלי־מסורת ידועים. ↩