אני לא הכרתי את ביילינסון עד כדי שאוכל לדבר בו ואיני יודע את עברו במידה כזו שאוכל לספר עליו. ועל חוסר ידיעה זה רוצה אני להגיד מלים מעטות.
להכיר את הזולת, אין זה, כידוע, מהדברים הקלים. הן, על-פי-רוב, אין האדם יודע את עצמו ידיעה עמוקה ושלמה, ומכל שכן שאינו יכול לחדור לנבכי נשמתו של האחר. גם גדולי האמנים והפסיכולוגים שבכל הדורות, אשר חשפו, אמנם, הרבה מן התעלומה שבנפש האדם, נשארו אף הם בכל זאת בבחינת תנא ושייר.
ואולם אנחנו איננו יודעים אף אותו המעט שניתן לכל אדם לדעת, אם רצונו בכך. ניטל מאתנו לגמרי הרצון והצורך לדעת את האדם הפרטי ולהתעניין בו. שקועים אנו עד צואר באידיאלים ציבוריים, לאומיים, כלל אנושיים – והיחיד עם סבלו, עם מאוייו, עם ששונו ואסונו, אינם נחשבים בעינינו לכלום. הוא זוכה לתשומת לבנו במדה שאפשר לסחוט ממנו מה שנראה בעינינו כחשוב לטובת אותם האידיאלים שאנחנו עובדים להם – נגמרה הסחיטה מאיזה טעם שהוא, ולו גם מטעם שמצאנו נוחים יותר ממנו לסחיטה, והריהו בשבילנו כלא היה.
עם ראשית צעדיו של האדם על במת ההיסטוריה אמר לעצמו: לא טוב היות האדם לבדו, מיותם, ובודד לנפשו; רק התחברותו לעדר תוכל להצילו מהפגעים הצפויים לו בתבל ולהצעידו קדימה. אך ברבות הימים נהפך האמצעי לתכלית בפני עצמה, והמטרה היסודית, האדם, נעשה מרמס לכף רגלו של העדר. וכך הגענו לזה שמיליוני בני אדם יובלו כצאן לטבח בשם כל קדושת האידיאלים, כביכול, של הצבור, בלי שידע מי על שום מה ולמה. ולא טוב אנו עושים. עבודת האלילים החדשה, שאנו שטופים בה, אוכלת אצלנו קרבנות אדם הרבה יותר מאשר עבודת האלילים העתיקה.
הנה מספידים עתה חברים רבים את ביילינסון בכאב נאמן, ובאהבה רבה מספרים לציבור בשבחו. ואולם במשך שתים עשרה שנות חייו ועבודתו בתוכנו לא שמע מעולם שיספרו בשבחו. רק כשהיה מפרסם לעתים דעה שלא היתה לרצון למי שהוא, או למי שהם, זכה תיכף שישפך עליו קיתון של זעם ותוכחה. והן אדם היה ככל האדם, ועם כל כוחותיו הרוחניים הגדולים – היה בודד, מנוגע מיסורים וזקוק לעידוד מצד חברים, למלה מחממת, לאותות אהבה והוקרה.
הנתנו לו אף מעט מזה? והנתנו לו, לפחות, לנוח בשעה הדרושה? מי יודע, אפשר שאילו חלקנו לו בחייו שמץ מאותה האהבה שאנו חולקים לו עתה, כדי להמתיק את רגבי עפרו, יכולנו אולי על-ידי כך להמתיק לו את רגעי חייו, ואולי גם – להאריך אותם.
ומי יודע כמה קרבנות אדם, פחות ידועים מביילינסון, אנו מקריבים יום-יום, על-ידי אדישותנו הגמורה לפרט, לחייו ולסבלו ועל-ידי אמונתנו העוורת, שאידיאלים אנושיים נשגבים מחייבים אותנו לאדישות זו.
ישמש נא לנו מותו הפתאומי של ביילינסון פתח להרהורי תשובה ביחס להתנהגותנו.