“הַשְׁמִיעֵנִי אֶת קוֹלְךָ, צִפּוֹר נָעִים,” אָמַר רוֹעֵה צֹאן אֶל הַזָּמִיר בְּעֶרֶב עָרֵב אֶחָד מֵעַרְבֵי הָאָבִיב.
“הוֹי! עָנָה הַזָּמִיר, הִנֵּה הַצְּפַרְדְּעִים יִשְּׂאוּ קוֹלָם יִשְׁרוֹקוּ, מִן הָאֲגַמִּים וּמִן הַיְּאוֹרִים, עַד כִּי אֵין נַפְשִׁי לְהַשְׁמִיעַ קוֹל רִנָּתִי אֲנִי. הַאֵינְךָ שׁוֹמֵעַ אֶת שְׁרִיקוֹתֵיהֶם?”
"שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתָם! " עָנָה הָרוֹעֶה, אֲבָל לוּלֵא נִדְמֵיתָ אַתָּה כִּי אָז לֹא שְׁמַעְתִּים.
[הכרמל, שנה ג‘, תרכ"ב, גליון ב’ (כ' תמוז), גל' ד' (י"ב אב) גל' ז' (ג' אלול)].