מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

מעשה השגחה

מאת: יהודה שטינברג

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

סוגה:

שפת מקור: עברית

כל ימות הקיץ היה ליבוש ברמן נע-ונד בין הכפרים, אוכל פת במלח, שותה מי באר, מכתת רגליו, בדרכים לא-כבושות ושוכב בטחב על אדמתו של בורא-עולמות. על הגנים ועל הכרמים פרנסתו. קונה הוא פרי הגנים בכפרים בראשית ימי האביב קודם שבאו לעולם. על אחריותו של הזן-ומפרנס שחתך לו חיים בראש השנה דאשתקד עד לשנה הבאה; וחזקה שפסק לו גם קיצבה ל“חתיכת” חייו. מתפלל הוא כל ימות השנה, שישלח אלהים על שדות האיכרים וכרמיהם טל-ומטר לברכה, רוחות של נחת, חום-שמש שאינו קודח – הכל מה שצריך, בעתו ובזמנו, כדי להרבות שפע בשדות האיכרים, שהוא צריך להרוויח אצלם אותה המחיה, שקצב לו הקדוש-ברוך-הוא.

ואחר-כך, לעת גמר בישולם של הפירות, הוא סובב מכפר לכפר, אוסף פירותיו שולחם העירה לאשתו. זוהי אשת-חיל העוסקת במכירתם, וכונסת מה שראוי לכניסה לימות החורף. יש לו על מי להיסמך.

שונאים רבים יש לו לליבוש, שהוא יכול להתגאות בהם: סערות שאינן מצויות, שכנראה כל עיקרן לא באו אלא כנגדו, להשיל חלק הגון מציץ גנותיו, שמא יתעשר ויבוא לידי חטא. חום קודח היוצא מנרתיקה של חמה, כדי שיתעלפו העלים וילקו פירותיו; ברד קורח, שכל עיקרו לא נברא אלא בשביל לייסר את הרשעים, אבל מפני שהוא בא בערבוביה שוב אינו מבחין.

השונא הגרוע ביותר הוא אצלו התולע. זוחל זה בזחלנותו עולה ומשחית, יורד ומחבל, מטיל ביצים תחת עור העצים, ולפעמים בלב הפרי. נקי-הדעת סולד מהזכירם בתפילתו להקדוש-ברוך-הוא. מעולם לא התפלל עליהם חוני המעגל, ולא כהן גדול בבית-המקדש. בשונא כזה אין כדאי להלחם אלא בכלי-זיין, שנקיי-הדעת סולדים ממנו. מראשית ימי האביב הוא מעלה עשן בגנים מתוך גללים במחילה, עד שהם נחנקים וכלים, קודם שמכניפים; מפני שאז, תולע כשהוא מכניף, הוא מסוכן ביותר.

כמדומה שיותר אין לו שונאים.

אבל…

נגלה הדבר פתאום, שגם שכיבה על הקרקע שמה שכיבה; פת במלח היא בכלל סעודה; ולינות של נע-ונד לא יצאו מכלל ישיבה. נגזר עליו לשלחו מתוך הכפר שמצאו אותו שם.

במקצת הוא גופו אשם בדבר. מכיוון שהוא מעביר על תביעותיו אצל בוראו, ומודה לו בכל יום על פרנסתו ועל חייו, הרי לך הודאת בעל-דין שגם חיים אלה הם בכלל חיים וישיבה זו היא בכלל ישיבה.

מעשה שטן ניכר בדבר, שהתכוון לערב-שבת שחל אחריו סליחות. אילו התאחרו הללו… לבוא שעה אחת אחרי כן, כבר לא מצאו אותו כאן. הוא גופו נחפז לנסוע העירה להצטרף להשכמת סליחות בציבור.

הוא נמלט בדרך נס, מאותם הנסים, שהקדוש-ברוך-הוא מראה לישראל בגלות, והתחבא לפי שעה.

וקודם שקיעת החמה לקח מזון סעודה אחת ויצא לדרך ההולך לכפר הקרוב, שמתגורר שם יהודי אחד. מנה בפסיעות רגליו פחות מתחום שבת, עירב וקנה רשות בין קמות התירס, שעל שדות האיכרים, והתנה שיהא לו למחר משם תחום-שבת לכפר הנזכר.

ודאי, שיהודי זה נוסע במוצאי-שבת –קודש לסליחות העירה ויילוה לו גם הוא.

למחר לא מצא את עירובו על מקומו. קרוב לשער, שאחד האיכרים ראה מרחוק וחשד, שבקבוק דם הוא טומן שם למצות שלשנה הבאה. בדק, מצא, ואכל על השובע.

אבל מה בכך? כלום ללחם ולצלי, שטמן שם, היה ליבוש זקוק? צריך לו הרחבת תחומין. יאכל שטפן את העירוב, ובלבד שיתארך התחום.

והוא יצא מן הכפר ונכנס במשעול צר ונפתל בין שדרות הקמה. הוא הלך פסיעות שבתיות, טובע בברכות שדי.

בחסד עליון תהיה השנה שנת שובע. לא לחינם מתפללים בקלויזים ו“תן טל ומטר.” אבל כלום כדאי הוא כל זה? כלום כדאים הללו ברכות שדי?

הוא בא בשביל צר. השיבלים חסמו לפניו את הדרך, הזדעזעו, התלחשו, כאילו מתחננות ואומרות: אין אנו מניחות אותך, עד שתסכים על הברכות.

הוא הביט על קומתן הזקופה ועל ראשיהן הכפופים, ועמד קצת על מקומו. חושש היה לנענע “מחובר לקרקע” בשבת. ואחר מחשבה קצרה מצא תחבולה, הצטדד והתמצע בין השיבלים, בלי געת בהן בגופו. ויצא בשלום.

ושוב השתקע במחשבות, ובא לידי התרסה כלפי מעלה:

“כל זה למה ומפני מה? כלום הרבה הנאה הגיע לרבש”ע. אילו הייתי אנוס ללכת עם האטפ בשבת, ולא הייתי משכים לסליחות?

ומה אם יגנבו שם האיכרים את התפוחים והשזיפים הנאספים, ואני לא אוכל לשלם חובות, ואהי ‘לוה רשע ולא ישלם’?"

קושיות הרבה יש לו על הרבש"ע.

מתוך קושיותיו נכנס בכפר. קול נביחת הכלבים, שהתנפלו עליו מן החצרות, העירו אותו מתוך מחשבותיו. חפץ היה להרים אבן וזרוק בהם, אבל נזכר ששבת היום.

חפץ הקדוש-ברוך-הוא להעמידו היום בעשרה נסיונות.

הוא התחיל מבריח אותם בקול.

איכרי הכפר עמדו איש בחצרו, רואים-ולא רואים, ומחייכים לעצמם.

“נוח לכם, חמיים, כשאסור לי על-פי-דין לשאת מקל ולהרים אבן, אבל אילו הייתי עבריין, הייתם קוראים לכלביכם אל החצרות, כדי להצילם ממקלו של יהודי.”

כך קרא עליהם, אבל קולו נבלע בנביחת הכלבים.

בשעה לא טובה הגיע אל הכפר. השוטר יושב שם זה שני ימים. הוא אסף שמה לבית-הכלא את כל היהודים שמסביב. גם על היהודי היחידי שבכפר מתח את דינו. כלם יושבים בתפיסה, ועתידים למחר להישלח. מומר היה שוטר זה. הכל יודעין: קשה מומר לישראל, שום שוחד לא יקבל ממך.

ראהו השוטר, והפסיק לו את הדרך.

נתרבו לליבוש קושיותיו על הבורא. “איה גבורותיך, איה נפלאותיך?” הוא טוען ומתריס במחשבה.

עם הערב-שמש הכניסו את ליבוש לבית-הכלא.

חפץ הוא לבכות, אלא שהיהודים התפוסים מריעים לקראתו: “ברוך הבא!” מתוך חדווה.

“לשמחה מה זו עושה?”

“מה אתה סח ר' ליבוש? נס עשה לנו הקדוש-ברוך-הוא עמך, תשעה אנחנו בכאן. חסר היה אחד למנין של סליחות. הכל יש לנו: טלית לשליח-צבור, נרות, סליחות – רק המנין היה חסר, והשלימו הקדוש-ברוך-הוא עמך. מרובה שכרך.”

תמה ליבוש ואמר: “כבשי דרחמנא. כמה גדולים מעשי השם יתברך!”

כשעמדו שוב למנין, נמצא “מנין רופף.” ביניהם היה דניאל הגר, שהתגולל שיכור על הקרקע. זה היה אחד מן הגרים הזקנים, שהתגיירו במקום שהתגיירו ובסיבה שהתגיירו. וכך מידתם לסוב בעיירות ובכפרים על בתי ישראל. לאכול עד לזרא, לשתות עד לשכרה, ובני ישראל סבלנים מוחלים להם את הכול בזכות הגרות. מצאו השוטר בקילקולו וצירפו למשולחים. הוא ישן מתוך שיכרות. בדיעבד יכולים לצרפו. המנין היה מנין של דיעבד.

ובלילה בסוף האשמורה שלפני האחרונה, בשעה, שצף הירח על הרקיע, ולא האיר אלא בשביל יחידים; בשעה שהחושך לא החשיך אלא על מה שאין צריך להיות גלוי; והכוכבים היו טרודים בשמיעה יותר מבשירה – יצא עומר של אור צנוע דרך החלון הקטן של בית הכלא, ובקע את החושך באווירו החילוני של הכפר.

יהודים עומדים כפופים על סליחותיהם לאור נרות שעווה. ש"ץ עטוף בטלית עומד כפוף על מיטה הפוכה לעמוד ארעי. נשתנה בית-הכלא לבית-כנסת ארעי. השכינה שרויה שם בתוך טומאתם.

“לך אדוני הצדקה ולנו בושת הפנים… אתה הובשת נהרות איתן.”

דומה מחוץ, שנהר מפכה מים, וגלים קלים הומים בו, הולכים והומים.

מצטמצמים ומתכווצים כמו מתוך חרדה הבתים הכפרניים שמסביב. צלב הזהב שעל בית-המסגד מתנוצץ לאור בית-הכלא. ההמיה העברית בוקעת ויוצאה ונספגת באויר הריק שבכפר. אילני הכרמים משתרבבים ומזדעזעים.

ניעור השוטר בבית-מלונו מתוך חלום ילדות. וכשהסתכל בחלונו וראה אור שופע מתוך בית-הכלא, חרד וימהר שמה.

הוא פתח את הדלת, ועמד קפוא על המפתן.

אין הוא מוצא עוז בנפשו להפריע את הבוכים על סליחותיהם.

ויש שנדמה לו, שכל זה אינו אלא המשך חלומו.

והוא עומד קפוא, וכמדומה ששפתיו דובבות.

“מומר,” לוחש אחד לחברו, “מימי ילדותו.”

“מכיוון שכך הרי מניננו מנין, אליבא דכל הדעות,” מבדח השני.

“אל מלך יושב על כסא רחמים… ויקרא בשם אדוני…”

צריחה זו דומה שהיא מגביהה את הקוראים למעלה מעשרים אמה.

“אמרינו האזינה אדוני!”

צריחה זו מעידה, שהמתפללים הרגישו בקרב עדתם מציאות בוראם. המה מתנפלים עליו, כביכול, בצעקתם; בחינת “איני מניחך, עד שתפנה אלי.”

“אל תשליכנו לעת זקנה.”

אור נרות השעווה נתקל בלחלוחית עיני השוטר ונשבר לרסיסים מזהירים.

הגבלן סובב על הגבול, שאצל הכפר, וקורא בחיל “סלושיייי!” התרנגול בוקע את האויר וקורא את קריאתו. הכל מצטרף ונבלע בהמיה צנועה זו, שמתוך בית-הכלא.

נגמרו הסליחות: “יתגדל ויתקדש שמיה רבא.” נחרת הגר בלעה את סופו של הקדיש.

למחר לא עמד השוטר על המשולחים בשעה שיצאו.

ארבעה ימים הלכו המשולחים בלווית האטפ מכפר לכפר, מתחנה לתחנה, כמנהג; ובכל עת שנזכר ליבוש בהתרסתו נגד בוראו בשבת העבר, הירהר בתשובה ואמר: בוא וראה מעשה השגחה. מה רבו חסדיך אלהים ומשפטיך תהום רבה.

ונזכר בגר ובשוטר ובמנין… ובא לידי ספק: אין הוא יודע, מי השלים שם את המנין?

יהודה שטינברג
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראות וקוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של יהודה שטינברג
רקע
יהודה שטינברג

יצירותיו הנקראות ביותר של יהודה שטינברג

  1. ל"ג בעומר (פרוזה)
  2. "ניצוץ קדוש" (פרוזה)
  3. רם ורמות (פרוזה)
  4. אב ובנו [ב] (פרוזה)
  5. מתוך וידוי (פרוזה)

לכל יצירות יהודה שטינברג בסוגה פרוזה

לכל יצירות יהודה שטינברג

יצירה בהפתעה
רקע

וֶנוּס ושוּלמית

מאת יצחק ליבוש פרץ (פרוזה)

(זוֹ לעומת זוֹ)

הבוקר אור גם בציכַנובקה ויעורר את יושביה, יושבי הקרנות, גם את המחזירים על הפתחים ועל הכפרים. קרני השמש חדרו גם אל בית-המדרש בעד כל שמשות ארבעת החלונות, הצהובות מרוב ימים. בעברם דרך אויר בית-המדרש, השאילו משלל צבעיהם לקורי-העכביש, ויגיעו עד הכיור, אשר אצל הפתח, ויפלו אחורנית ממראה נחושת הקלל, וישָברו בספל אשר תחתיו.

עם יושבי העיר נעורה גם להקת הזבובים, אשר, יחד עם יתר הרוחשים, מצאה לה די אוֹכל בספרי בית-המדרש, והם העירו ברעש ובשאון את חובשיו – את המשׂכילים הנסתרים אשר בציכנובקה. הראשון אשר פתח את עיניו הוא “חיים-המשורר”, בעל השירה הגדולה – “ארבע עתות השנה” – שכבר החל לכתבה; ונער בעל מזג מתפעל הוא “המגביה עוף על כנפי השירה”. לבו מלא נצנים, ודשאים ואהבה, ולולא חסרון “מלות השוות”, היינו: החרוזים, שהיה בעוכריו, כבר היה מלא כל הארץ כבודו. ואך פתח את עיניו, וכבר שׂפתיו נעות: מכות, דקות, חלקלקות…

אחריו נעור זליג בעל הסיפּוּרים, כותב פרוזה, אשר עוד מעט ויזרח על שמי הספרות ככוכב חדש באור שבעתים, והמתעסק כעת בכתיבת ספּוּר גדול, משׂתרע על מאתים ועשׂרים גליון, ומלא חתחתים ומכשולים על דרך הנאהבים והנעימים. במשך הוכּוּח, אשר קם אחרי כן בין חיים וזליג, נעורו יתר החברים – שלושה או ארבעה נערים משׂכילים, אך אליהם לא אשית לב, כי גם לקרסולי חיים וזליג לא הגיעו. חיים הוא משורר, זליג סופר;זה האחרון גם בספרי אשכנז קרא, ובספרים חיצונים הרבה הגה, והם המדברים, ולהנותרים אך אזנים לשמוע ופתחון-פה להשתומם.

– העודך ישן, חיים? – קרא זליג מעל הספסל.

– לא, בלילה הזה לא יכלתי לישון – ענה זליג – כי אנשי ספּוּרי הקיפו אותי ולא נתנו לי מנוח…

– גם אני – ענה חיים – אך מעט ישנתי, ובחלומי ראיתי את השמים כתובים בחרוזים ומלות שוות, אך קרוא לא יכולתי… אבל הגד נא לי, זליג, מתי תכלה את ספּוּרך?

– הנני צועד צעדי ענק! – ענה זליג בגאון – אתמול בלכתך לשׂוח ולהתענג על הדר הטבע, כיליתי אני את תמונת רחל הגבּורה – אבן-פינה בספּוּרי. כותב אני: “עיני רחל הזהירו ככוכבים מתעים, ובתוכן מצאה קן לה תכלת הרקיע”…

– אח, אח! – השתומם חיים – גבורת הבורא!

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.