[א] 🔗
הפעם עומדות רגלינו בחמלניצק, רבתי עם שׂרתי במדינות, עיר עליזה, רוכלת עמים וכל חמדת עין ותפארת לה, קריה נאמנה, העומדת מחוץ לתחום מושב היהודים, ובכל זאת יאחזו בה אחינו ויסחרוה וגם עשירים רבים להם, גבירים ואדירים, היושבים בהיכלי עונג. וגם משד ההשכלה ינקו בני עמנו שם, יכהנו [א.י.1] פאר בכל ענפי המדע וחכמים רבים מקרבם יצאו: דוקטורים, חכמים יושבים על מדין, באנקירים, סוחרים, סרסורים למכביר וכל ‘עוף’ למינהו… בין כל בתי גבירינו ואדירינו בעיר הזאת יתנוסס לצבי ולתפארת בית האדון הקבלן זשאק (שהוא יעקב) פֶפֶרקראנץ, מי שהיה לפנים משרת בבית-מסחרו של הגביר פלוני אלמוני, וקרנים מיד עושרו לרעייתו העדינה נתליה; היא נתליה ששמה ינטל מלפנים, יֶנטל בת החזן ר' אליהו ממאזפּבקה, שעלתה לגדולה על-ידי האדון הזה במקרה, כאשר תשמענה אוזניכם בהמשך סיפורי זה. ומי מאחינו המתגוררים בעיר הזאת והבאים אליה לא שמע את שם העדינה נתליה פפרקראנץ ולא ראה את היפהפיה הזאת יושבת על-יד ימינו של האדון זשאק במרכבה נישאת ברחובות קריה, או בבית החיזיון בכותל מזרחי, או על הר נשפה, ששם ישאפו רוח צח בימי החום והשרב, או בהיכלי חמד ותענוגי בני אדם? מי לא ידע את הגבירה פפרקראנץ בעיר חמלניצק? הכול יודעים את הגבירה פפרקראנץ.
הנה כי כן בבוקר לא-עבות אחד התעוררה הגבירה נתליה פפרקראנץ משנתה (והאיש זשאק אינו בבית, כי הלך מחוץ לעיר ובערב ישוב לביתו) ותקרא אליה את הנערה העומדת לשרת לפניה, ותשיחנה כדברים האלה:
– התדעי, מרים, מה חלמתי הלילה?
– מה חלום חלמת, גברתי?
– הגידי, מצאי החידה.
– אולי בלומנברג המת נראה לגבירתי בחלום הלילה? הן תמיד כל הלילות יבואו לגבירתי מתים קבורים להרגיז מנוחתה…
– חדלי לך, פתיה אין לב! איזה הדרך בא אל ראשך בלומנברג מנוחתו כבוד? אני בחלומי ראיתי מאכל אשר יאכל, מאכל תאווה מאוד.
– בוודאי עוגות בקינמון בושם, או אולי צפיחית בדבש ובשקדים?
– לא, לא; חלום חלמתי והנה… (הגבירה נתליה העיפה עיניה מסביב לראות אם אין איש זולתן) והנה קערה קטנה לפני ומלאה צנון יקר וטוב לבן וזך כבדולח, ממולח בבצלים ובשומן. נפשי יצאה בחלומי, תאווה היה הצנון למאכל, מרהיב עין ונפש!… ובדברה בלעה נתליה רוקה.
– התדעי, גבירתי? אמרה מרים ותשלך נפשה מנגד – התדעי: לוּ לעצתי שמעת…
– ומה עצתך כי אשמענה? הגידי-נא.
– עצתי: הנה נא – אצווה על המבשלת או על שומר הבית ויקנו… ויביאו הביתה… צנון. היום יימצא בשוק צנון יקר אף נעים, משיב נפש!
– הכי?
– כה יתן לי אלוהים חיים ארוכים וכה יוסיף לי כל טוב סלה! נסי-נא גבירתי וראית ונוכחת.
– טוב הדבר; צווי ויקנו… הגישי לי את שמלתי… אך אל יוודע הדבר לזשאק, העידותי בך היום, התשמעי? הישמרי והיזהרי! קחי הלום את המסרק והיטיבי שערות ראשי…
[ב] 🔗
כעבור חצי שעה והגבירה פפרקראנץ עמדה בחדר תפארתה לבושה בגדיה החמודות ותשקף נכחה בראי מלוטש וידיה מלאות תמרוקי הנשים. הדלת סבבה על צירה ומרים המשרתת נראתה על הסף.
– גבירתי! גבירתי!
– מה זה פערת פיך ותרעימי בקולך המחריש אוזנים?
– הואילי-נא, גבירתי היקרה, לקרבה הלום רגע אחד; התראי, גבירתי? צנון! מה תאמר נפש גבירתי לצנון כזה?
הגבירה פפרקראנץ הסבה עיניה הצדה ותרא ביד הנערה צנון גדול מאוד כעגלה שלישיה; שניים-שלושה זנבות סרוחים לו בקצהו מתחת וגולה על ראשו כמצנפת גדולה. ונתליה מרוב רגשותיה בקרבה מחאה כפיה ותקם ותקרא בקול צחוק אדיר:
– אוי-נא לי! עוד כל ימי חיי לא ראתה עיני צנון כזה; איפה מצאתם עגל בן בקר זה?
– האח גבירתי! שומר הבית מצאהו בשוק הירק ויסחבהו סחוב והביא הביתה; כלה כוחו לשאתו, פלגי זיעה ירדו פניו, כה יתן לי ד' וכה יוסף!
– תנהו-נא לידי ואניפהו תנופה. הוי, הלא במשא כבד יכבד עלי, הלא כיכר משקלו!
– כיכר אחד? עשרה כיכרות משקלו! הביטי-נא וראי, הן גדול הוא ממני!
– כן, כן; עשרה כיכרות, גבירתי, כה יתן לי ד' וכה יוסיף!
– קחי-נא את הצנון, מרים, וגזרהו לגזרים ושימי עליו שומן ובצל; אך היזהרי פן יוודע הדבר לזשאק ויבולע לך! ועתה הביאי לי חמין ואשתּ.
[ג] 🔗
ובשבת הגבירה נתליה בחדרה גלמודה, החלו זכרונות קדומים לעלות על לבה לאט-לאט, ואחד-אחד עברו לפניה כבני מרון מחזות מימים עברו, תמונות ירחי קדם, כל המוצאות אותה משחר טל ילדותה עד היום הזה. זכרה נתליה ימי אביב נעוריה, אז בהיותה בתולה רכה צעירה לימים, בת להורים עניים, אבל אנשים תמימים ויראי ד' בעיר מאזפּבקה – אז קול המון כקול שדי חש לה עתידות, כי ימים יבואו והיתה רבת ההון והעושר, כי על יופיה וחמדת מראיה אליה עשירים נטילי הכסף יבואו וישתחוו וירעו לפניה ללכת אחריהם להיות להם לאשה, לפאר את היכלי תפארתם. גם אֵם-אמה, מלכה הזקנה, אשה צנועה וצדקנית מאוד, גם היא הגידה לה האותיות לאחור ותנבא לה ככל החיזיון הזה. ונתליה, היא ינטל, היתה באמת יפה להלל; כל רואיה אליה השגיחו, אליה התבוננו בעליצות נפש ולא שבעה עינם מראות זיו פניה. גם שרי הצבא במאזפּבקה כי פגשוה ברחוב עמדו בלכתם ותלן עינם בה, ובחמדת נפש הביטו אל מכלל הדר היהודיה היפהפיה הזאת ולא בוש כל איש להגיד שבחה בפניה, כי יפת תואר היא מאין כמוה.
– לינטל בתך נאוה להיות כלה גם בבית מונטיפיורי – הגידו אנשים מבנ"י להחזן ר' אליהו אביה.
– כלי חמדה, סגולה יקרה חנן לך ה‘, ר’ אליהו – הגידו אחרים – והאיש אשר ימהרנה לו לאשה ממיטב הונו ישלם לך, הרבה ירבה מוהר ומתן, כי לה נאה כי לה יאה.
וה' פקד את ר' אליהו, כאשר אמרו בני מאזפּבקה. בהחל בתי הצבא להבנות במאזפּבקה, בא העירה האדון פפרקראנץ, איש אלמן מעיר חמלניצק, עשיר רב אוצרות, אשר הוא היה המספיק, המוציא והמביא למלאכת הבניין. – ביום השבת בצוהרים, בהתהלך האדון פרקראנץ לשוח ברחוב ברדיטשב לראות בבנות מאזפּבקה, וירא את ינטל בת ר' אליהו, ותישא הנערה חן בעיניו, ותהי ראשית מעשהו לשלוח שדכנים לבית אביה לדבר בה נכבדות. באותה שעה היה החזן סרבן גדול ויקרא:
– האתן את בתי לאשכנזי הגלוח הזה, לקצוץ כנפיים אשר שד משחת ידענו מי הוא? ומה יאמרו הבריות? אך לאחרונה חזקו עליו דברי השדכנים שהטוהו ברוב לקחם ובחלק שפתותיהם העבירוהו על דעתו – ויעתר למו. אולם בטרם כל חקר ודרש ר' אליהו, אם הקבלן העשיר האשכנזי הזה, איננו חלילה בעל אשה, וזה העיקר, כי האשכנזים האלה לעתים לא רחוקות הם אשכנזים לא מאשכנז כי אם מארץ ליטא, וה’ליטוואק' הכל יכול וכוללם יחד! כה נמנה ונגמר מכבר בסוד חכמי מאזפּבקה המתלוצצים מרוב טוב והמבקרים לכל דבר, כידוע – ולכן בדק ר' אליהו בשבע בדיקות; כתב בכבודו ובעצמו למיודעו השו“ב דק”ק חמלניצק, והשו“ב ענהו, כי נודע לו ברור כשמש בצוהרים שאמת נכון הדבר – הקבלן מוה”ר זשאק פפרקראנץ שרוי בלא אשה. הנה כי כן הכול טוב ויפה, כי מד' יצא הדבר! רע היה המעשה לוּ היתה אשה לאדון זה: גבר כזה לא יסכון למאומה, מטבע פסולה, ואין שווה לדבר עליו.
ובכן ותהי ינטל היפהפיה בת החזן ר' אליהו, לאשה לקבלן מחמלניצק. כל בני מאזפּבקה, בראותם את רוב גדולתו של האדון פפרקראנץ, קינאו בר' אליהו על השידוך הזה, אף כי הראו פנים צוחקות איש לרעהו ויבקרו ויתלוצצו וירבו במהתלות כדרכם תמיד. ותעזוב ינטל את בית אביה ותחדל מהיות ‘ינטל’, כי נתליה קראו לה בעיר הגדולה חמלניצק.
[ד] 🔗
אך לא על נקלה הצליח החפץ ביד האדון זשאק להטות לב ינטל להיות לנתליה לכל פרטיה, להכחיד כל זכר פיאה נוכרית מן הפדחת, לעזוב את ה’קרבן-מנחה', לחדול מהנחת פתילות לנרות בערב יום הכיפורים, להיות בלי תרנגול לבן לכפרות ולהינזר מהמון דברים כאלה העומדים ברומו של עולם הדת בעיני ינטל. מאוד-מאוד קשתה עליה בראשונה החליפה והתמורה הזאת, להסיר מעל פניה פעם אחת את כל יהדותה ולהעשות לגבירה לכל חוקותיה ומשפטיה ותרי"ג מצוות התלויות בה. אך רע מכל דבר היה לה הדבר. הוי, הדבר, הדבר! זשאק אמר כי ניבה נבזה ומדברה יעורר גועל נפש, וגם לא יבן הגיגה.
– אשכנזית או רוסית! צעק זשאק שלא ידע לדבר כן לא אשכנזית ולא רוסית – אחת מאלה, אך לא לשון עילגים, זשארגוֹן, נחלת הנשים נשי השוק! תקוץ הנפש היפה בלשון נאלחה כזאת, ולא אדע פירושה!
אם ירשה לי הקורא אלחש לו באוזנו, כי היו ימים לאדון זה, לזשאק, בעת אשר החל לשרת על-יד הגביר פלוני אלמוני בתור משגיח על הפועלים – אז ידע יעקב (שמו מלפנים) לדבר יהודית והבין וקרא ושמע זשארגון כאחד העם; אך מעת נהפך יעקב לזשאק פנה עורף להשפה הזאת, כאילו כפאו שד, ויתן לה ספר כריתות, וישכחנה כמת מלב… ולכן נאלצה גם ינטל לברוא לה ניב שפתיים חדש וללמוד מלאכת הדבר כגמול עלי אמו. האם מלאכה קלה היא ‘לשבור את הלשון’ אחרי עשרים שנה? אך זשאק גזר ומי ישנה? הוא אמר ויהי, הוא ציווה ויעמוד.
אולם מלבד זאת לימדה זשאק עוד דברים רבים ונחוצים מאוד: לפרוט על-פי העוגב, ללכת ברחוב העיר, לשבת בבית המשחק, לקחת דברים עם נשים עדינות וכדומה לרוב, והכול בעבור יופיה – ויטנה זשאק לחפצו כרכב מומחה הנוהג בסוסתו בידיים חרוצות…
רע ומר היה לה ללמד אצבעותיה לפרוט על-פי העוגב, רע ומר ממוות! שלוש שנים כסידרן בא אל ביתה ‘המורה’, היודע נגן, וישנן לה את התורה הזאת; ויהי כמנגן המנגן ויצא קול מכלי שיר, קול ערב ונאה מאוד; ויהי אך יצוא יצא ‘המפטיר’ הזה, ונתליה, היא ינטה, נשארה גלמודה לפני כלי השיר, ותשלח אצבעותיה לפרוט על פיו בלי עזרת המורה, ויזעק הנבל זעקה גדולה ומרה, וירעם בקול מחריש אוזניים, כקול מאה חתולים ביחד, ורגז ושחק – ואין נחת! וכה העבידה נתליה את אצבעותיה בפרק שלוש שנים בלי נוח וגם בלי כל תועלת.
האדון זשאק, אשר כבר עברו לו ימי בחרותו, היה אדם קשה ומהיר חימה, גיד ברזל עורפו וקיר נחושת חפצו, איש עשוי לבלי חת, ואת רעייתו לא רעה במקל נועם ולא פיזר לה מלוא חופניים כבוד ויקר; אך ינטל נשאה כל זאת בדומיה; האדון זשאק היה אדונה שקנתה לו ימינו בכסף מלא – והיא היתה כלי חפץ בידו, חפץ יקר אף נעים; אך ינטל לא היתה מאלה הנשים אשר עיניהן נכונות לחקור מימיהן בכל עת, היא לא היתה ‘נשמה בוכיה’ אשר תתאונן על החיים והארץ כעמק הבכא בעיניה; ונהפוך הוא, כי מטבעה היתה עליזה ושמחה, אוהבת לראות חיים ולהתענג בתענוגים – עוד מלבוש יקר אחד, עוד אצעדה אחת משובצת אבני חפץ, עוד מרכבה מרקדה אחד ומקום אחד בראש בבית החיזיון, עוד נסיעה אחת לפראנצנסבאד לשאוב מים ממעיני הישועה (וה' מנע ממנה פרי בטן) – וינטל שבה למנוחתה ותשכח רישה ואת מר נפשה, כי היתה אומללה, או יותר נכון, מאושרה ואומללה גם יחד. ובהיות לה לזרא הבגדים והפארים והאצעדות, כותל המזרחי בבית החיזיון והמסעות לפראנצנסבאד וכו', אז באה הגבירה נתליה חדריה ותסגור הדלת בעדה, ותוציא ממסגר אסיר – ממקום סתר – את סדר התפילה והתחינה ותתפלל בלאט, ותברך החודש, ותקרא ‘הלל’, או התבוננה בסידור בלי אומר ודברים, אך כמעט שמעה מרחוק קול מצעדי זשאק בשובו הביתה, נבהלה נחפזה, הסידור והתחינה נעלמו ואינם, כמו כיסתה עלימו הארץ, וינטה שבה ותהי לנתליה…
[ה] 🔗
שמים לרום וארץ לעומק, ולצרותיה של הגבירה המאושרה הזאת ולמדווי לבה אין חקר! הרבה יותר מכל מכאוביה הציקו לה עשתונותיה בזכרה את הוריה במאזפּבקה. במעט השנים אשר היתה ינטה לנתליה לא הלכה לראות אף פעם אחת את פני הוריה העניים. מעיה אומנם המו להם ולבה נהה מאוד אחרי עיר מולדתה ואחרי בית הוריה אהובי נפשה ותכסף לשבת אתם ימים אחדים, או למצער לחזות בנועם פניהם אך רגע אחד; אבל את חפצה זה הצפינה עמוק עמוק בחדרי לבבה ולא הרהיבה עוז בנפשה להעלותו על דל שפתיה, פן ישחק ילעג לה זשאק ביום שמעו, ולכן הסתפקה ינטה באיגרות ‘שלום לאהובי אבי ושלום לאמי היקרה’, רצוא ושוב – שלום שלום ואין שלום – ותבלע בדומיה את הנטף המר הזה יחד עם עוד טיפות מרה אחרות בכוס חייה המאושרים-האומללים על-יד ימין האדון זשאק… ומי הוא זה מגלה עמוקות וצופה נסתרות, אשר ידע כי הגבירה היפה והעדינה הזאת תוריד דמעה במסתרים, שם בסתר אוהלה, במקום עין לא ראתה? אין יודע אין רואה ואין עד, וגם זשאק, גם יתר בני הבית, גם מרים העומדת לשרת לפניה לא ידעו ולא יבינו עד מה!…
ועתה בשבתה בחדר משכבתה לפני ארוחת הבוקר, עתה זכרה ינטל ימי קדם, את תור הזהב, את האושר, אז בצאתה ביום השבת לשוח ברחוב העיר מאזפּבקה ובתולות עמה רעותיה נלוות עליה; שערותיה הנאות סדורות על ראשה ושמלותיה ערוכות בטוב טעם; נשים ובתולות תבטנה עליה בעיני קנאה, ובחורים (בחורי חמד) יביטו עליה ויאדמו מבושת, והיא גם היא אודם חכלילי יחס לחייה בשאתה עין אלימו, כי בת ישראל היא, בת החזן ר' אליהו, ביישנית, מצניעה לכת. וכה תשוח הנה והלום, תפגוש עוד הפעם, ושבה ופגשה את המחנה אשר ראתה בתחילה, והעיניים מתגנבות עוד הפעם להשקיף אלה אל אלה… כה תתהלך בסוד רעותיה, עליזה ושמחה, צוהלת ומאושרת, עד כי יינטו צללי ערב, עד הראות הכוכבים בשמים. עתה בא מועד לשוב הביתה, ללוות את השבת בתחינת ‘אלוהי אברהם יצחק ויעקב’ – אולם רעותיה תמשכנה אותה הלאה בחזקת היד: ‘ינטל אהובה, חמודה, יקרה! בואי עוד! לכי ונלכה יחדיו עוד הפעם, שובי שובי ונחזה!…’ ובשובה הביתה כבר ‘עשה’ אביה ‘הבדלה’, ואמה תשאלנה: ‘מה לך, בתי? מדוע אדום לפניך ואש תוקד על לחייך?…’
ועתה? – עתה תעל ינטל או נתליה על לבה זכרונות קדומים אלה, ולא תדע נפשה: התבוש בינטל או התיכלם בנתליה? לא תדע מה טוב, לפנים או היום? ומתי חכמה או הסכילה, אז או עתה? אולם אחת יודעת נפשה מאוד: כי בעיני זשאק לא תישר ינטל הקדומה; היא תדע מאוד, כי אשר תאהב נפשה יצו עליה זשאק לשנוא; גם זאת יודעת נתליה, כי מה שתדע – הלא בלי תפונה הבל ורעות-רוח ואיוולת…
ברגעים ההם, כשבת הגבירה נתליה על כסאה וראשה שקוע בזכרונות שונים, ומרים באה החדרה.
– אומנם, גבירתי, עת לסעוד בפת לחם והצנון כבר עלה על השולחן ממולח טהור.
– הצנון! הצנון! קראה נתליה בעליצת נפש ותקם מכסאה: ‘ואנוכי כמעט שכחתיו, מרים, עוד מעט ושכחתיו כלה’! פתאום נשמע קול הפעמון בדלת.
–חושי, מרים, רוצי ופתחי את הדלת! מי הוא זה בא אלינו? אולי נושא המכתבים. ראי-נא! הדלת נפתחה ויבוא – זשאק!
[ו] 🔗
אימה חשכה גדולה נפלה על כל בני הבית, כי אך דרוך דרכה כף רגלו של האדון על סף ביתו, ויקמוט את מצחו ואת חוטמו והוא מנשב, מנפח בנחיריו ויקרא:
– הנה ריח נודף, ריח רע מאוד אני מרגיש, כאילו היה צנון בבית! מה זאת?
אך איש לא ענהו, כי נפל פחדו עליהם.
– אבל מה זאת? קרא עוד הפעם זשאק וישם את פניו לכל עבר ופינה; הלא תגידו מה זאת? הנה צנון אני מרגיש, צנון מעלה צחנה ובּאשה באפי; הלא תגידי יונתי תמתי?
כנציב מלח עמדה ינטל מבלי דבר דבר.
– כלבים ארורים, מדוע תחשו! נהם זשאק בקולו וידבר רתת באפו, וילך מחדר אל חדר, עד אשר מצא את הצנון בבית, ויחר אפו מאוד וחמתו בערה בו.
– אבל מאין בא הצנון לביתי?! הרים זשאק את קולו, ויקלל את עבדיו ואת כל ביתו בקללות נמרצות, בחרפות וגידופים, והכל בשפת זשארגון ממש, זשארגון שבזשארגון…
וכה המיט הצנון מאכל היהודים הזה רעה ורוב עמל וכעס ומכאובים בבית האדון פפרקראנץ. ודבר מקרה לא טהור זה נשאר חקוק בלב רבים מבני הבית, חתום בזכרונם עוד רבות בשנים. אך ביתר שאת וביתר עוז נגע הדבר אל לב נתליה, אשר לא יכלה נשוא את הלעג והחרפה, המהתלות והשנינות, ששלח זשאק כחיצי רעל אל לבה הנכאב והנדכא, נלאתה [א.י.2] האומללה כּלכּל, ותנס להשיב לו חרפתו אל חיקו, לענותו כלעגו ולמדוד לו כמידתו.
אז קדחה חמת האדון הגדול, גחלים בערו ממנו. ‘איככה תהין היא, דלה וריקה, מקנת כספו, שהוא הקימה מעפר, רוממה מאשפתות, הוציאה מיוון מצולה, מרפש מאזפּבקה – איככה זה תהין שפלה כזאת ותעיז פניה לפתוח פה בלעג וחרפות עליו, על זשאק?! הנשמעה עזות נוראה וחוצפה כזאת מיום שום אדם על הארץ?!’
כל הדברים האלה הרעים בחמת אפו האדון זשאק ב’לשון האמהות' בשפת ‘צאינה וראינה’, ולא בוש ולא נכלם להזכירה בחרות אפו בו, ולא בוש ולא נכלם להרים את ידו על האומללה ולהראותה נחת זרועו, מיום היתה לו לאשה בפעם הראשונה.
אולם גם בפעם האחרונה; כי ביום המחרת, כבוא האדון זשאק מעסקיו הביתה שאל לאשתו ואיננה, חיפשה בכל חדרי ביתו ועקבותיה לא נודעו. לשווא ישאל ויחפש אחריה, לשווא יצף על-יד הדרך אולי תבוא, אולי תשוב. העדינה נתליה לא שבה עוד; הגבירה פפרקראנץ ישבה במרכבת ברזל רתומה לסוסי אש ותינשא אל ביתה ואל עור מולדתה, אל אביה ואמה, אל אהובי נפשה – למאזפּבקה! למאזפּבקה! –
[ז] 🔗
למאזפּבקה! למאזפּבקה!
והוריה כמעט ראוה קיבלו בשמחות וגיל את פניה; ולאחרונה, כאשר סיפרה למו בדמעות על לחיה את המוצאות אותה, הניעו ראש, שרקו ויחרקו שן ויקללו את הרוצח, את הגזלן הזה.
– אשר עבר לא ישוב עוד – דיברו הוריה על לב העלובה – ועתה תני פוגת לבת עינייך! זה חליפתך זה כפרתך, בתנו, לנו ולכל ישראל; וד' ישלם לו כפעלו וידרוש מידו את דמך השפוך. ועתה הגידי נא, ינטלה, מה הביא אלוה בידך? ההרבית בשקך, בכיסך, ינטלה? ‘אם בשר החזיר תאכל ירד נא שמנוֹ על זקנך’, יאמרו הבריות; התביני?
אבל ינטל לא הבינה אל מה ירמזון מליהם, ותתבונן במו מבלי דעת מה להשיבם. אך כאשר הוסיפו לשאלה שנית בשפה ברורה, בלשון נקייה ובלי מליצה וחידות, אז הניעה הגבירה פפרקראנץ ראשה ותרא בעיניה על עצמה ובשרה, כאילו היתה אומרת: ‘לרש אין כל, בלתי כסותו לעורו!’ מבט עיניה הפיק רחמים ותחינה, כאילו היתה מתחננת על נפשה עד כי הבינו הוריה את אשר ניטל עליהם וירחמוה, כי המו מעי ר' אליהו לבתו, יחד נכמרו ניחומיו עליה, ולא יכול התאפק עוד וישם את ידו על לבה ויאמר:
– הינחמי בתי, אל יפול לבך, כי גם זו לטובה! הודות לאל כי היו לך חייך לשלל ונמלטת בעור שינייך! אך יבוא יומו, ובבואו הלום לתת לך גט-פיטורין כדת, כי לא יישאר כל ימי חייו פנוי שרוי בלא אשה, וגם אותך לא יעש עגונה חס ושלום, כי יש דין ויש דיין, יש אנשים ויש רבנים שופטים בארץ – אז נדע להתנהג עם האשכנזי הזה!
– אולי נגזר עליך, בתי חמדתי, אסון מן השמים, יהי זה כפרתך – ניחמה אותה אמה ותביא לה ‘כוס חמים’ להשיב נפשה.
– הפעם ראי, חכמת נשים, עם מי ילין צדק? פנה החזן ר' אליהו אל אשתו בחום נפשו ובהתלהבות עצומה – האם לא הגדתי לך מראש, כי כה יפול דבר? ‘מזנבו של החזיר לא יעשו כובע תפארה’, כבר מלת אמורה; הלא מראש השמעתיך, כי שנאתי מאסתי אותם, את קצוצי הכנפיים וארוכי המכנסיים, האשכנזים הגלוחים, מוות אכזרי ימותו כולם, פוחזים ונבלים! כולם גנבים, רוצחים, גזלנים, שופכי דם נקיים, נטה ידך עליהם ותשמידם מתחת שמי ד', רבש"ע!
כה הריק החזן ר' אליהו כל מגפותיו אל ראש ה’מכנסיים הארוכים‘, וכמעט עד חצות לילה לא חדל לעולל בעפר קרנם, להמטיר עלימו גפרית ואש, כל מחלה וכל קללה ותוכחה הכתובה בספר ואשר לא כתובה, והגבירה נתליה או ינטל בת ר’ אליהו חזן עלתה על יצועה, אשר עליו מתקה שנתה ימים ושנים בימי בתוליה, ואחרי שנות לענה וראש, חיי אושר אומללים, ישנה בלילה הזה בעיר מאזפּבקה בין אחיה אנשי גאולתה – וערבה עליה שנתה כשנים קדמוניות, בהילו נר הילדות עלי ראשה…
-
הסיפור הופיע ב‘המליץ’, גליונות מס‘ 13, 16, מן הימים 28, 31 ביאנואר, 1890. הוא לא נכלל בשום מהדורה של כתבי שלום–עליכם בעברית. לא ידוע נוסח כלשהו של הסיפור ביידיש. בתדפיס של הסיפור שנמצא בבית שלום–עליכם בתל–אביב (ראה ההערות המקדימות לסידרה) נמצאים תיקונים בכתב–ידו של שלום–עליכם, המורים על כוונתו להדפיס את הסיפור בנוסח חדש. לא מצאנו הדפסה מחודשת של הסיפור בנוסח המתוקן. בספר זה הועתק הסיפור לפי הטקסט של ’המליץ‘. כדי לשמור על אחדוּתה של הסידרה ואופיה בזמן הופעתה, וכדי לשמור על הסדר הכרונולוגי של כתביו העבריים של הסופר. והרי השינויים העיקריים ששלום–עליכם הכניסם בתדפיס האמור: שמו של הסיפור תוקן ל’חתיכה אחת של צנון (רעטאך בלע"ז)‘. ’רעטאך בלע“ז‘ נוסף בטקסט הסיפור לאחר הזכרת התיבה ’צנון‘. שוּנוּ בו השמות הבאים: ’יעהופעץ‘ במקום ’חמלצינצק‘ (ראה על כך במבוא, עמ' 25–27); במקום זשאַק (שהוא יעקב) פפרקראנץ’ תוקן בהזכרה הראשונה של השם: ‘זשאַק (שהוא במחילה מכבודו יעקב) פפרצוויבעלשמאַלץ’ – ובהתאם לזה תוקן שם המשפחה בכל הטקסט; במקום ‘הנערה’ בפרק א, עם הופעתה הראשונה: ‘הנערה מרת מאשא’ – ובהתאם לכך בכל מקום ‘מאשא’ במקום ‘מרים’. בפרק ב, לאחר ‘הן גדול הוא ממני’ נוסף: ‘פתאום: דזין–דזין–דזין’. לאחר תוספת זו בטול כל ההמשך עד לסיומו של פרק ה, עד לקטא: ‘חושי, מרים, רוצי ופתחי את הדלת, מי הוא זה בא אלינו? אולי נושא המכתבים. ראו נא! הדלת נפתחה ויבא – זשאַק!’ לאחר קטע זה בא סיום חדש לגמרי של הסיפור כדלקמן: 'אימה חשכה גדולה נפלה על כל בני הבית כי אך דרך דרכה כף רגלו של האדון על סף ביתו, ויקמוט את מצחו ואת חוטמו והוא מנשב, מנפח בנחיריו ויקרא: – הנה ריח נודף, ריח אני מרגיש, כאלו היה צנון בבית! – צנון, חא–חא–חא! חלום חלמת, יקירי, ואינך יודע מה הוא! כה אמרה נתליה לבעל נעוריה זשאק ותיפול על צווארה[!] ונתנשקהו. וישא זשאק את עיניו וירא – והנה צנון בבית, צנון ממש, רעטאך בלע”ז. – מה זה, יפתי, תמתי! הלא תגידי לי! ונתליה עמדה מבלי דבר דבר כי נפל פחד זשאק עליה ותהי לנציב מלח! ויקרא זשאק להנערה מאשא ויאמר: – הביאי נא לי סין מלוטש! ותחרד נתליה חרדה גדולה. ויקח זאק[!] את המאכלת ואת הצנון ויפן ויאמר לנערה: – הא לך נא את הצנון וגזרהו לגזרים ושימי עליו שומן אוז ובצלים ונעשה לנו מטעמים כאשר אהבתי‘. [א.י.1]אם כי נראה המשך משמעותי [א.י.2] אולי ’האומללה' ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.