התעמולה ברקק / נחום סוקולוב

לונדון בסוף הסתיו. האויר אפור על גבי אפור, ערפל מרתפי. קדרות נכאה, אבל חסונה; התחילו מנשבות רוחות מן הים, מפאת אירלאנדיה, מן השרוול מפאת צרפת, סלקא דעתך לומר: חאמסין של צפון, קריר, עגום, ממושך; והעונה, כמו להכעיס, עונת האספורטים, כל יום תמרוניו מרובים משל חברו, מתחבטים, מתאבקים, רצים, רוכבים, שטים, שוחים, מעופפים, מפליגים בספינות מפרש, מחלחלים בסירות דוגה כקליפי-אגוזים, קמברידז' נגד אוקספורד; וואלאזשין ואיישישוק מתנצחות, תלמידי בית שמאי ובית הלל, בעלי תריסין, יוצאים לקניגיא, אלה ביד אלה ברגל, ברכב ובסוסים, ב“הוקי” שהוא משחק כדור מקלות, וב“פולו” הדומה לו, אלא שהמשחקים בו רוכבים על סוסים; ב“טניס”, שמשחק הכדורים בו הוא כמו בכרמלית, בחצר סגורה, לא רשות הרבים ולא רשות היחיד; ב“גולף”, שמתפשט על שטחים גדולים, מרובי התחומין והתנועה באויר – שיש לו ש"ס ופוסקים ותנאים ואמוראים שלו – באלפור, הגאון בפוליטיקה, היה במדרגה גבוהה עוד יותר, כמעט בבחינת “תנא ופליג” בגולף – גבורי כוח קולעים אל… הגומה, ולא יחטיאו; ומה גם הפוטבול, כדורגל, שבעלי האספורט קיבלוהו מאנגליה, ומסרוהו לאמריקה, אמריקה – לאפריקה הדרומית, ואפריקה הדרומית – ביחוד ליהודים, עד שנעשה למנהג ישראל בין הגבירים, וחזר הדין ללונדון, המטרופולין של אספורטים, המרכז הרוחני של הנענועים וההצלפות, הריצה והזריקה, וכל הסחרחורת המטורפת של המשחקים בקוביות הללו – לא ממש, אלא דרך הגרלה ואסמכתא, הנחת מעות “על קרן הצבי” של רגלי סוס ורגלי אדם, ספסרות אספורטית, שרבבות בני כרך מזדעזעים בה בהתרגשות שכובשת את כל חושיהם, בחמדת ממון, ובבולמוס נצחון, ובתחבולות מיוחדות, שהגיעו כמעט לידי מקצוע מדעי, ובלשון מיוחדת, אשר מונחיה ובטוייה כבר עולים לאלפים, ועדיין הם הולכים ומתרבים ומסתעפים, עד כי מי שאיננו עוסק במקצוע זה בשמעו את השקלא וטריא, לא רק בין המומחים המוסמכים, אך גם בין טפליא, במדע זה, בלשון אספורטאית זו, בין באנגלית בין בצרפתית (אמנם הלשון העיקרית של האספורט היא אנגלית, ובהרבה מדינות שמעתי, שמבטאים את המלים ככתבן, כמי שמגרס חצץ בשיניו) – הרי הוא כשומע את לשון המקובלים וראשי התיבות, – והדברים האלה הם הממלאים את תוכן רוב העתונים.

וכשאתה יוצא לחוץ, ועיניך פוגעות בכל קרן זווית ועל יד כל בית של פומבי, פובליקהויז, שפתרונו בית משקה, במודעות העתונים ואותיותיהן כעוג מלך הבשן, שמודיעות את מאורעות היום החשובים ביותר, כמו, למשל, זריקת פצצות על היכלו של קיסר חבש, תמצא בצידה עוד הודעה באותו שיעור קומה של האותיות את המלים המסורתיות: “דז’ון נגד ויקטור”, ואתה זקוק לשאול את התינוק – וכל תינוק בלונדון הוא זקן ורגיל בתורה זו – מי אלה דז’ון-ויקטור? ומה ביניהם בנידון זריקת כדורים או זריקת עצמם? במה הם מתחרים זה בזה? ומה “כל העולם” מתערב בתחרותם ומגריל ומפייס עליהם ותאב לדעת כל נענוע מנענועיהם? הרי זה “חלק הארי” בחיי בני אדם, ובשיעור גס גם בני ישראל – בארץ זו, ו“מציון” זו יוצאת “תורה” זו של אספורט לכל הארצות; וכבר נוצר וקם לנגד עינינו, נוסף על האינטרנציונלה הזהבית היהודית, מן ערפד, שצוררי היהודים מבעיתים בו את הפתאים, ועל האינטרנציונלה האדומה, המפלצת שאיננה נותנת להרכושנים לישון במנוחה, – אינטרנציונלה חדשה שכולה כוח ותנועה, מהירות וקפיצה שכבשה את כל ההתעניינות שבעולם, את כל מרץ הנוער, את כל תמימותה ואי אמצעיותה של הילדות, את כל הפומביות את כל מעשי הלהטים שבה – האינטרנציונלה של האספורט.

מעשה וה“טיימס” היסס קצת בנידון זה, היה מביא ידיעות אבל במידה ובמשורה. הקהל דרש יותר, אבל העתון עמד על דעתו (והוא יכול לעמוד על דעתו: זקן העתונים, מבצר המודעות, תכלית שלימות המוכניית, המלה האחרונה של סידור ההפצה וההעברה לסוחר), התחיל עושה הנחות, ואולם הקהל הוא יותר תקיף מהאיסטניסים והעתונאים, ויוסף לדרוש, והתאספו “בעלי המניות” וראו “פס ידא די כתבא” – פשר מלתא להחויה, והבינו שאין עצה ונימנו וגמרו להקדיש שנים שלושה עמודים ענקיים בכל יום לאספורט, – אלה השנים שלשה עמודים, שאני כסדר, בעם הארציותי לגבי אספורט, אינני קורא, וששותפי לקריאה בולעם לתאבון.

אבל ביום אחד קראתי אף אני אספורט שנגע אלי, “היכי תמצא?” – הראו לי! מה חידוש? הדודנים (הטייטונים) באים! היה פולמוס קטן בדבר, פולמוס נוסח אנגליה, כבוש, עצור, לא על ידי צנזורים, אלא על ידי כוח מעצור פנימי, ע“י זהירות, שמירת יסוד וטקט; היו אך רמזים קצרים, כתובים באותה המתינות הנוחה והפיקחית, שבעינינו, בני היבשה, היא נראית כצביעות. אולם אין עצה ואין תחבולה, שום התמרמרות מחוץ או מפנים, לא תועיל. כך דרכה של אומה זו, כך נימוסיה וטעמה. אילו היה ענין שכזה בארץ אחרת, אז תוך כדי דיבור נעשה ל”פרובלימה“, והיתה נופלת כפצצה להעתונאים, והעתונאים היו תופסים בה, והיו חוצבים להבות אש, והיו המפלגות זוכות בה, ודורשות עליה תילי תילין של הליכותיהן, והיה העם מתפלג למחנות, והמחנות לסיעות, סיעה סיעה ונואמיה, והקהל אשר מחוץ היה נמשך אף הוא לתוך התבערה של ויכוחים, ואפילו הפיקחים שבהם היו מתחילים להאמין אף הם, שהשאלה “עומדת ברומו של עולם”, שהיא “לוהטת” שהיא “דוויה”, וע”י משא ומתן זה היתה נעשית “דוויה” באמת, – לא העובדה בעצמה אלא מה שמסביב לה: הגוזמות וההסברות, השמועות וההשערות, מה ששמע ריפורטר פלוני מאת מיניסטר אלמוני, ושיחה שהיתה לקוריספונדנט “שלנו” (דוקא “שלנו” ולא “שלכם”, תיפח רוחכם!) עם החד בדרא, אליבא דידן.

הרי גם זה אספורט, פולמוס הבולמוס; אבל לאנגליה, מנוענעת האיברים, מעומלת השרירים, שהכל בגופה נע-זע, מיטען ומתפרק בלי הפוגות; מקום שהגופות מתמודדים ומתכווצים, וכל החושים טרודים בעבודה אחת, אי-פוסקת, של התחרות והשתלמות, במקום שם, בעברך ברכבת, ובהציצך בעד אשנב קרונך, כמעט לא תראה אפר ( Lawn ) שאין העם מתעמלים עליו, וכמעט לא נחל או גבא מים, שלא יהיו רוחצים ושוחים בו, בין בימות החמה ובין בימות הגשמים; לאנגליה זו שכורת תאוות עימול האברים ומהירות תנועותיהם, בכוונים וצירופים, שאין להם סוף; לאנגליה זו, אין כשרון ואין תיאבון, ואין שום נטייה טבעית לאספורט של אמצעות סברתיות ויכוחיות, קשירת נימא בנימא וחבל בחבל, יצירת פרובלימות והתרפקות עליהן, בקיצור: התגוששות דמוחין. לאושרה או לאסונה – החוש הזה נעדר ממנה.

צריך לדעת את הרגע האספורטי הזה ולהרגיש באווירה מיוחדת זו, לא כאורח נוטה ללון אלא מתוך ישיבת קבע והסתכלות עמוקה, למען הימלט מן התמהון, מדוע הרשו לחבורת הדודנים לבוא לקחת חלק במשחק הכדרגל, ויתר על כן, מדוע לא צמח ממאורע זה, קודם שאירע, איזו איבעיה מרעשת עולם? כך היא דרכה של אנגליה. אפילו המחאות שלה, אפילו ה“דיילי הירלד” שלה, מכלומר, מרדני, דרסני, מהרס – כולו סימפוניה של הסכמות עם יראת שמים ויראת חטא.

אני הייתי מזועזע עצבים, שנתי נדדה (כוונתי: אנשים שכמותי). אבל הם? ה“גזלנים הקרים”? לא איכפת להם! יבואו דודנים – מה זה מעלה מה זה מוריד?

זוהי הלא-איכפתיות של עם פלדה: לא התעורר, לא “כי ימוך אחיך” (שתרגמו החסידים: ווען דיין ברודער וועט זיך מוחי’ען), לא ברובלימה ולא שיטה קבועה (השיטה היא, שלא תהא שיטה), אלא – נראה מה שנמצא לנכון לעשות. אינני סניגור לעם הזה ואינני קטיגור. אין אנו עומדים לפני בית דין; ואין שום עם “ציית-דינא” בענינים כאלה. אינני אלא קובע את ציור הדבר כהווייתו. אם כך ראוי להיות או לא ראוי להיות – ישפוט בית הדין של מעלה. אבל כך הוא.

 

ב    🔗

כך הוא עד נקודה אחת: עד מלחמה; כשמלחמה בארץ, אז הכל מתהפך: עליונים למטה ותחתונים למעלה. אז צומחות פרובלימות ככמיהין ופטריות; ושקר? להחוק “מדבר שקר תרחק” יש “מוראטוריום”, בשעת חירום; ו“הראשון לחודש אפריל” כיומא אריכתא דמיא – השקר הוא אחד מכלי הנשק של המלחמה, וכמו שכל כלי הזיין קונים שלימות, והפצצות וה“גזים” של אשתקד כבר נהפכו השנה לבובות של תינוקות ולעיפושים בעלמא, ככה גם כלי נשק זה, שקוראים לו “שקר”. הוא משתחז ומשתלם. אנו ראינו זאת במלחמה בחבש – שני הצדדים מנצחים בכל יום – אם תהיה מלחמה באנגליה או צרפת, יהיה אותו הדבר, רק הרגע האחרון יברר את האמת.

ברם, כשאין מלחמה, יש “בריקפסט” ו“לנטש” ו“פייף אוקלוק” ו“דינר” – וחסל. כן, יש עוד אספורט, וזה העיקר, ואין כאן פוליטיקה. אספורט בינלאומי. יבואו “החתי והאמורי והחוי והיבוסי והגרגשי”! הדודנים רוצים לבוא להשתתף? יקחם אופן! יבואו! הרי יש תערוכת אפנות של סין עכשיו בלונדון! סין היא, מכלומר, ידידה, ויאפאן צוררת, אבל הלא יודעים אנו שבפוליטיקה הידיד של אתמול הוא שונא היום – וחילופו. לפני איזה שנים היתה כאן תערוכה של איטליה. אז היתה איטליה ידידה, עכשיו היא… מי יחשב חשבונות כאלה? ובכן יבואו! בבקשה!

היה איזה צפצוף של מחאה, אבל הקול נשמע “כאוב מארץ”, אי אלו מאמרים באיזה עתונים – לא נקראו ולא תורגמו – מי זוכר אותם עוד? לא איכפת! “עד כאן אומרים בשבת הגדול” באנגליה. דבר אחר אצל הדודנים.

שם יש פוליטיקה חדה ועמוקה: התקרבות לאנגליה, ויהי מה! צו מוחלט; גזירה שאין להרהר אחריה. כך גזר ה“פירער”! – אבל כיצד אדם נכנס, מתחנף, מתגנב, מתברג, לתוך אנגליה? על ידי זהב? הברית החדשה אומרת, ש“גמל טעון זהב יכול לעבור אפילו בדרך פי מחט”. אבל לדודנים אין זהב, כי אם חובות; ומה שהם יכולים לסחוט עוד מדם התמצית של עצמם הם משקיעים בכלי זיין. יש רק פתח אחד להיכנס לאנגליה: האספורט הבינלאומי. והדודנים המלומדים מאד, אבל הגולמיים בפוליטיקה הדקה, סידרו, “שאלה ותשובה” בנוסח זה. שאלה: “האם ממשלת אנגליה תתנגד לביאת פלוגה של ספורטסמנים שלנו?” – תשובה (מלכתחילה הכרחית!): “הממשלה לא תתנגד, כי איננה חושבת את הדבר הזה לדבר מדינאי”. ובכן, בואו! ירד הארבה! ראשית הפלוגה בעצמה, וחוץ מזה כעשרת אלפים סיירים, שבאו לראות בנצחון גיבוריהם.

נקריתי להיות סמוך לשם. עשו עלי רושם של שיות שתעו מעדרם ושסודרו כאן מחדש. דרך הרחובות באוטובוסים ובאובטומובילים היו נהוגים כצאן, אלה בני אדם לשעבר… מי יודע, אם לא נמצאו בהם מאותם מאחיהם שהשליכו פצצות על לונדון מהציפילינים? מה תעתע אותם ומה הוליכם שולל לשוב ולבוא הנה? הלעשות “תעמולה” ברפש זה של חוצות, או ברפש של האיצטדיון? כי הנה הבוקר גשם ניתך. אהבתי את הגשם הזה: גשם נדבות! הממונים על כך גזרו שהמשחק לא יידחה. הזכירו נימוקים טכניים והבליעו בנעימה את הדבר שבגו שלא להאריך את ישיבת הדודנים למעלה מן התכנית הקבועה. בצהרים פסק הגשם, והרקיע טהר מעט.

אינני הולך לאספורטים, אבל לאספורט זה הלכתי, אולי לרגל תקווה סמויה, מעבר למפתן הכרה, שתהיה שם איזו הפגנה. עמדתי בשובל ארוך של המון הנכנסים. התכוונתי למצוא מקום לא רחוק מפלוגת הדודנים. עמדו שם איש על עמדתו, איש על כליו ותליו, דרוכי מתניים ומחכים לקץ הפלאות. הרימו את ידיהם “זכר לחורבן”, כמנהג המקום שבאו משם. התחילו לצחוק. תמהון כללי. הדודנים צחקו לפי הנוסח האנגלי. זה היה אפייני להם. אין כמוהם מתחללים ומסתגלים ומחזיקים בהשיטה המנוולת “תעלא בעידניה סגיד ליה”. התחכמו לעשות חנופה; והדבר עשה רושם רע, טעמו כשמן קיק… להיפך! דודנים צריכים היו לצחוק באופן דודני. דבר זה היה מעורר סקרנות!

הכדורגל מועט, נישא ברוח, הרצים בוססים בטיט, המשחק הולך כסדר, החוקים נשמרים, המשגיחים האנגלים מדקדקים על המשחק ההגון ( fair play ); וגם הפלוגה הדודנית מפליגה לדקדק. “מצוות שהחזיקו בהן כותיים, מדקדקין בהן יותר מישראל”. אומרים שקיבלו פקודה מתא המנהיג להסביר פנים. אותה בת הצחוק המסלסלת את שפמיהם של הדודנים, היא רשמית, יש לה ריח בולבסין עם כרוב חמוץ חמוץ; מאחוריה מתלבטת איזו בעיטת רגל, אף אדיבות זו נתווספה על השממון.

שממון. אנשים תלושים משרשיהם. אין כאן לא אריים אף לא-אריים, “צבוט בלחייך למען תיאדמנה”. ה“פאלקישר ביאובכטר” כתב מאמר חנף בנוסח “את אחי אנכי מבקש”. כוונתו על האנגלו-סאקסים. גם זה ענין תיאוריטי גיניאולוגי, שלא היה ולא נברא, ושדייטש-שוטה למד מתוך ספרים, כמו שלמד את האריים. אין אנגלו-סאקסים, ואין “ראסה אנגלית”, ואין ראסה בריטית, יש רק אנגליה; “רבותי וגבירותי” – אי ללא כיבוש, חשוק משטר ברזל דורות, חברה ומדינה; אולי תנסה לנגוע בהאנדרטה של היהודי בנימין ד’ישראלי, העומדת על המגרש בין כנסיית ווסטמיניסטר ובית הנבחרים – ה“בוב” (השוטר) הסמוך יאחז בערפך ויולכך אל תחנת המשטרה; אולי תעיז לחלל את קדושת התנ“ך, ותעשה כוונים לפולחן הדרואידים, אז אף בלי חכות ל”בוב", כל אדם מן השוק, כהן או הדיוט, בורגני או פועל, יטפח על כתפך דרך חיבה, ויאמר לך: אחא יקירא דעתך כנראה איננה שפויה, לך לבית המשוגעים!

בין כך וכך הוכו בני הפלוגה, ועשרת אלפים מבני עמם שבאו לראות את נצחונם ראו בקלקלתם. כדאי היה לשכור אניות מיוחדות, להיסגף בכל עינויי מחלת הים, בלילות הסער והחושך, ולהתרוצץ כ“עדר בתוך הדברו” בקרונות מיוחדים, כהוביל את הבקר, להיחקר ולהיבדק על הגבולות, כדי לבוא הנה, לראות בסקירה אחת את בירת האוייב בערפל – אבל בהדר עשרה ובתפארת מחסניה, ואת המפלה ברפש האצטדיון, ששמה שלחו אותם משם לעשות “תעמולה”! זחלו עייפים, קרועי נפש, פגומים, “חוזק” ממש, חוכא ואיטלולה של חרפה, ומתוך מידת הרחמים אמרו האנגלים: “אין רע! יפה שיחקתם! לא חשבנו כלל שננצח! רצינו רק לבוא במגע!” זוהי החדווה שבהכרח, סבר הפנים היפות למשחק רע.

במשך ימים אחדים “פיטמה” אנגליה את “העגלים האלה לעבודה זרה”! מי פיטם אותם בחמאה (שכלתה מן השוק אצלם), בביצים, בנקניקים – במנות יפות, שאינם מקבלים בגן עדן שלהם במשך שנה שלמה? מי הלעיטם עגבניות ותפוזים של ארץ ישראל? מי השקה אותם את התה הריחני, השחור כדיו? ומי נתן להם את קטורת הסיגריות הטובות, אשר זה עשרים שנה תמו מארצם? כל זה בא מן התמחוי של היהודי לייונס.! על שולחנותיו של זה היו ה“חתנים” הדודנים סמוכים; כשיוודע הדבר ב“גת”, הלא יפסלו אותם לאספורטים ולתמרונים?

לאחר מעשה יש שאני מהרהר, שה“גזלנים הקרים” הללו, האנגלים, אולי אינם טפשים כל כך בטומטמות משטר עצביהם ובאי איכפתיותם; על כל פנים, בפעם הזאת השכילו לראות מראש, שההתקפה האספורטאית של הדודנים “לכבוש את המלכה עמי בבית”, לנצח את האנגלים בפוטבול בלונדון, היתה אבעבועת סבון, שפקעה במפץ. לא, אפילו בלי שום מפץ – הכנסת אורחים, “בובים” מלפניהם, “בובים” מאחוריהם, כדי שלא יפגינו לא הם כנגד אחרים, ולא כנגדם; – “בחורים נאים ( nice fellows ) מתי הם נוסעים מכאן?” שאל אנגלי אחד; – “מחר!” – השיב השני בבת צחוק של ערמומית של שפתיו.

ככה אנו באין ברירה, מנחמים את עצמנו. ואעפי“כ, בביקורים תכופים, אף כאלה, עם כל ה”חוזק" והכשלון והאכזבה של האורחים ויבבת החתול, שליוותה אותם בדרך שובם והאכלת טריפות (מנקודת הראות של שולחן ערוך נאצי) ממטבחם של יהודים – אין אנו רוצים כלל וכלל. לא הפלוגה עצמה, היא כבר שקלה למטרפסה, ועתידה, אם היא רוצה בכך, לספוג מכות חדשות; אלא אלפי האורחים ה“סיירים”, החבויים בתוך “סוס של טרוייא” הלזה, הם משלחת שניתנה להיסבל פעם אחת, ולא הרבה פעמים; בפעם זאת התעמולה ברפש נשתקעה בתוך הרפש והערפל. חדירה זו של הדודנים הנאצים, במסוה של אספורט, ובאמתלא של “הלא אך משחק אני” ובפתחון פה של " fair play " הוא תכסיס חסר חן, גס ודובי ביותר, מכדי יכולת הטעאת אפילו עם פשטן, סבלן, רחב לב ובוטח בעצמו, כהעם האנגלי. צלב הקרס לא יכבוש את הצלב הפשוט של אנגליה האיוונגלית; הבדותא האריית לא תבלבל את מוחותיהם של הבריטיים, אשר אם ישנם צאצאי אריים בעולם, הם הם טהורי הגזע, זקופי הקומה, אנשי המלחמה, והאספורט ביותר. ובכל זאת מיליונים מהם מתיחסים בגאון אל עשרת שבטי ישראל. יכולים גם האנגלים לשטום פורתא את היהודים, פטור בלא כלום אי אפשר; יכולים להעמיד בעלי דמיון כמוסליי; אבל ללמוד הלכות “סבתות אריות”, ולירד לחייהם של אזרחים בשל דתם או בשל דמם, הרי זה חוכא ואיטלולה, שגעון וחמס אף בעיני ה“מקשים למות” מהמשמרים הקיצונים בנוסח ה“מורנינג פוסט”, האדוקה בנושנות. לא זו הדרך ולא זאת העיר…

לונדון י“ד כסלו, תרצ”ו