מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

שׁוֹמֶרֶת יָבָם

מאת: יהודה ליב גורדון

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

סוגה:

שפת מקור: עברית

עַל עַרְשׂוֹ מוּטָל יוֹנָה בֶּן הוֹשֵׁעַ –

אִישׁ צָעִיר לְיָמִים, חֹלֶה גֹּוֵעַ;

קוֹל דּוֹפְקוֹ דּוֹפֵק, עוֹד נוֹתְרָה בּוֹ נְשָׁמָה

אַךְ בֵּית-חָמְרוֹ הֹרָס וַיְהִי לִשְׁמָמָה.

גֵּווֹ כִּשְׁחִיף-עֵץ, פָּנָיו כְּשׁוּלֵי קְדֵרָה,

וּבְגֻלְגָּלְתּוֹ אֲהָהּ, מִי הִבְעִיר הַבְּעֵרָה?

כָּל חֶלְבּוֹ וְדָמוֹ לִחֲכָה הַקַּדָּחַת,

עַתָּה תְּלַהֵט נַפְשׁוֹ, קֵרְבָה לַשָּׁחַת.

הַפְנֵי אָדָם אֵלֶּה אוֹ מַסֵּכַת שַׁעֲוָה?

שׁוּר עֵינָיו הַנְּמַקּוֹת וְהָיִיתָ לְזַעֲוָה:

שָׁם נֵר אֲדֹנָי נִלְחָם בִּבְנֵי רֶשֶׁף,

נֹעַר וּמָוֶת נִפְגְּשׁוּ, שַׁחַר וָנֶשֶׁף;

עַל מִצְחוֹ הַחִוָּר חָרַת הַמָּוֶת:

לִי אַתָּה, הַיּוֹם אֶקָּחֲךָ גֵּיא-צַלְמָוֶת.


עַל גַּב הַחַלּוֹנוֹת, עַל הַשֻּׁלְחָנוֹת

סַמִּים, חִתּוּלִים, בַּקְבֻּקִים, צִנְצָנוֹת –

גַּם הָרוֹפְאִים גַּם רֹקְחֵי הַמִּרְקַחַת

כְּבָר לָקְחוּ חֶלְקָם, מִלְּאוּ הַצַּלַּחַת;

אִסְפוּ, עֹזְרֵי רַהַב, תֶּלְיְכֶם וּכְלֵיכֶם –

יוֹנָה יַתֵּם דַּרְכּוֹ עַתָּה בִּלְעֲדֵיכֶם.


לִמְרַאשׁוֹתֵי הַחֹלֶה אִשָּׁה יֹשֶׁבֶת

כִּפְסִיל אֶבֶן שַׁיִשׁ סֵמֶל הָעַצָּבֶת,

יָפָה וַעֲדִינָה בַּת עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם,

פָּנֶיהָ כַּשִּׂיד, כַּדָּם הָעֵינַיִם;

נַפְשָׁהּ הַמָּרָה מִתְעַטֶּפֶת בִּיגוֹנָהּ –


הִיא אֵשֶׁת הַמֵּת וּשְׁמָהּ אַף הִיא יוֹנָה 1.

זֶה שִׁבְעָה שָׁבוּעוֹת תִּשְׁמוֹר עַל בַּעֲלָהּ,

לֹא יָדְעָה מָנוֹחַ יוֹמָם וָלַיְלָה,

לֹא לֶחֶם חֲמֻדוֹת, לֹא שֵׁנָה רָאָתָה –

כִּי בַת-יִשְׂרָאֵל הִיא יוֹדַעַת חוֹבָתָהּ! –

וּבְדֵי-רִיק כָּל זֹאת, לַשָּׁוְא יָעָפָה,

נוֹאֲלוּ הָרוֹפְאִים, כָּל תִּקְוָה חָלָפָה –

וַיִּרְפּוּ יָדֶיהָ, נַפְשָׁהּ תָּשׁוּחַ,

וּקְדֹרַנִּית תֵּשֵׁב דּוּמָם בַּחֲמַת-רוּחַ.


רְאִיתִיךְ, יוֹנַת אֵלֶם, פַּעַם אַחֶרֶת

בְּיוֹם שִׂמְחָתֵךְ וַחֲתוּנָתֵךְ זֶה שָׁלֹש שָׁנִים,

בְּעָמְדֵךְ לוֹבֶשֶׁת שָׁנִי עִם עֲדָנִים

תַּחַת הַחֻפָּה כְּשׁוֹשַׁנַּת אַדֶּרֶת.

גַּם אָז נֶאֱלַמְתְּ וַתַּסְתִּירִי פָנַיִךְ,

גַּם אָז הוֹרַדְתְּ רֹאשֵׁךְ, הִשְׁפַּלְתְּ עֵינַיִךְ,

אַךְ לִבֵּךְ הַמָּלֵא הִכָּה עַל כָּל גְּדוֹתָיו,

גַּם אוֹר פָּנַיִךְ – לֹא נִכְּרוּ אֹתוֹתָיו.

אָז נִפְתְּחוּ הַשָּׁמַיִם עַל עֵינֵיכֶם

וּבְגַן-עֵדֶן הָיְתָה הָאָרֶץ לִפְנֵיכֶם,

וַתִּהְיוּ טוֹבִים, וַתִּדְמוּ לִבְנֵי-אֵלִים,

מִטּוּב-לֵב רַנְתֶּם וּרְקַדְתֶּם כָּאֵילִים,

עִמָּכֶם הָרִים וּגְבָעוֹת גִּיל חָגָרוּ,

כָּל עֲצֵי הַשָּׂדֶה לָכֶם כַּף מָחָאוּ,

הַכּוֹכָבִים בִּמְסִלּוֹתָם בַּמָּחוֹל יָצָאוּ,

וּבְנֵי-אֱלֹהִים הֵרִיעוּ אַף שָׁרוּ.


כִּשְׁנֵי בְנֵי יוֹנָה בַּאֲרֻבַּתְכֶם יְשַׁבְתֶּם,

מִמַּעְיְנֵי הָאַהֲבָה שָׂשֹוֹן שְׁאַבְתֶּם,

וַתִּרְווּ דֹּדִים וַתִּתְעַלְּסוּ בַּאֲהָבִים,

לֹא זְכַרְתֶּם אַחֲרִיתְכֶם, לֹא חַשְׁתֶּם עֲתִידֹת.

לֹא בִּקַּשְׁתֶּם דָּבָר, לֹא פְּנִיתֶם אֶל רְהָבִים:

בִּימֵי עֵדֶן הָהֵם וּבְמִשְׁכַּן יְדִידֹת

עַל שֻׁלְחַן אֲבִיכֶם יְשַׁבְתֶּם שָׁלֹש שָׁנִים,

לַחְמְכֶם נִתָּן, מֵימֵיכֶם נֶאֱמָנִים;

כִּי בֵן יָחִיד לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ יוֹנָה,

וּלְמִי כָּל חֶמְדָּתָם אִם לֹא לוֹ בָּאַחֲרוֹנָה?!


אִם הֵמַר לָךְ שַׁדַּי וַיַּעֲצֶב אוֹתָךְ

וַיִּמְנַע, יוֹנָה תַּמָּה, מִמֵּךְ פְּרִי-בָטֶן,

וּלְבַעֲבוּר הַרְעִימֵךְ פָּקַד אֶת-חֲמוֹתֵךְ

וַיִּתֵּן לִזְקֻנֶּיהָ לָהּ יֶלֶד קָטֹן –

אָז אָמַר לָךְ לִבֵּךְ, נִחֲמוּךְ כִּלְיוֹתַיִךְ:

"עוֹד עֶדְנָתִי לֹא כָלְתָה, עוֹד יוֹמִי גָדוֹל;

הַלְעוֹלָמִים תֶּחְדַּל יוֹנַקְתִּי חָדוֹל?"

אַךְ שׁׂאָה מִמֶּרְחָק בָּאָה עָלַיִךְ

לֹא דִּמִּית, לֹא קִוִּית, לֹא עָלְתָה עַל לִבֵּךְ:

אִישֵׁךְ חָלָה פִּתְאֹם מַחֲלָה מַמְאֶרֶת

וְאַתְּ עֲתִידָה לִהְיוֹת אַלְמָנָה בְּאִבֵּךְ,

אַלְמָנָה צְרוּרָה – יְבָמָהּ שׁוֹמֶרֶת.


עֶצֶב נִבְזֶה זֶה לֹא רֻחַץ מִצֹּאָתוֹ

בּוֹ קְשׁוּרָה תִּקְוָתֵךְ, אֵלָיו עֵינָיִךְ;

לוֹ תֵעָגֵנִי עַד יִגְדָּל לָתֵת חֲלִיצָתוֹ –

כֹּה יֹאבְדוּ נְעוּרַיִךְ, מִבְחַר יָמָיִךְ.

וּמִי יוֹדֵעַ הֲנָדִיב וּבַעַל נֶפֶשׁ

אוֹ כֵּלַי יִהְיֶה חֲסַר-לֵב וּבְלִיַּעַל?

כָּל הוֹן בֵּיתֵךְ יִקָּח בִּמְחִיר הַחֹפֶשׁ,

יִפְשׁׂט עוֹרֵךְ טֶרֶם יִפְשׁׂט לָךְ הַנָּעַל.

צַר לִי עָלַיִךְ, אֲחוֹתִי יוֹנָתִי –

הֲכֵן פָּקַד אֵלִי, צִוְּתָה תּוֹרָתִי?!


וּלְקַדֵּם הָרָעָה נוֹעֲצוּ הוֹרַיִךְ

לָתֵת הַחֹלֶה לָךְ סֵפֶר כְּרִיתוּת

בְּטֶרֶם יִסְגֹּר אֶת עֵינָיו לִצְמִיתוּת,

כִּי בְּזֹאת תִּנָּצְלִי וְיִנָּתְקוּ אֲסוּרָיִךְ.

אַךְ מִי יֶעֱרַב לִבּוֹ דַּבֵּר אֶל אִישׁ גֹּוֵעַ,

אֲשֶׁר רֹעַ מַעֲמָדוֹ אֵינֶנּוּ יוֹדֵעַ,

לֵאמֹר: שַׁלַּח אֶת אִשְׁתְּךָ אֲהוּבָתְךָ,

כִּי מֵת אַתָּה, לֹא תָקוּם מִמִּטָּתְךָ?!

כֵּן יוֹם אַחַר יוֹם עַל הַשְּׂעִפִּים פָּסָחוּ,

כֵּן יָמִים אֲחָדִים חָלְפוּ בָּרָחוּ,

וּבִּרְאוֹת כִּי אֵין אִישׁ הִתְאֹשְׁשָׁה אִמּוֹ

וּבְנִדְבוֹת פִּיהָ לָאֲטָה הַדָּבָר עִמּוֹ.

לֶב-אֵם, מִי כָמוֹךָ לַעֲמֹד בְּיוֹם מַסָּה!

רַךְ אַתָּה מִדּוֹנַג, קָשֶׁה מֵחַלָּמִישׁ,

כַּמֹּץ תָּנַע, וּכְחֶסֶד אֵל לֹא תָמִישׁ,

לֹא יִפָּלֵא מִמְּךָ דָּבָר, לֹא יִכְבַּד כָּל מַשָּׂא!


בַּיּוֹם הַהוּא בַּבֹּקֶר אַחֲרֵי הִתְוַדֹּתוֹ

וַיָּבֶן יוֹנָה כִּי קָרוֹב יוֹם מוֹתוֹ,

מָצְאָה הָאֵם לְדַבֵּר בּוֹ עֵת נְכוֹנָה

עַל אֹדוֹת שִׁלּוּחֵי אִשְׁתּוֹ – וַיֵּאוֹת יוֹנָה.

אָז מִהֵר הוֹשֵׁעַ כְּבַעַל-כְּנָפַיִם

לְהַבְהִיל הַסֹּפֵר עִם עֵדָיו הַשְּׁנַיִם:

הַסֹּפֵר הָיָה נָכוֹן גַּם עֵדָיו אִתּוֹ,

גַּם הַקְּלָף גַּם הַקּוֹלְמוֹס הֵבִיא בְּעִתּוֹ,

אַךְ שָׂטָן קָם לָהֶם מִמָּקוֹם אַחֵר –

בִּתְמוּנַת רַב-מַשְׂכִּיל לַטֶּרֶף מְשַׁחֵר.

הָרַב הַמַּשְׂכִּיל הָעֹמֵד עַל הַיְּהוּדִים

לִשְׁמֹר וּלְסַדֵּר אֶת סִפְרֵי הַפְּקוּדִים

וּלְדַבֵּר בִּלְשׁוֹן עִלְּגִים דְּרָשׁוֹת שֶׁל דֹּפִי,

הָאוֹמְרוֹת שֶׁקֶר לַחֵן וָהֶבֶל לַיֹּפִי.

דָּרַשׁ בְּעַד סִדּוּר הַגֵּט מָאתַיִם זוּזִים,

שֶׁהֵם עֲשָׂרָה שְׁקָלִים, חֲבוּשִׁים וַאֲרוּזִים.


"מָאתַיִם זוּזִים – וּלְמִי הֵם מֵאִתָּנוּ?

אִם כָּל הוֹן בֵּיתִי נִקַּח הֲיִמָצֵא לָנוּ?

זֶה שָׁנִים רַבּוֹת נֵרֵד מַטָּה מָטָּה,

יֶתֶר הַבָז אָכְלוּ הָרוֹפְאִים עָתָּה,

הַצְּרוֹר נָקוּב, וּכְמוֹ מַכְנִיס כֵּן מוֹצִיא –

חָנֵּנוּ, רַבֵּנוּ, קַח נָא הַחֵצִי!"

אַךְ הָרַב אִישׁ אֱמֶת לֹא יִשָּׂא פָנִים,

לֹא לַשָּׁוְא אָכַל בְּבֵית-סֵפֶר הָרַבָּנִים

פַּתְבַּג הַמֶּלֶךְ עַשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה שָׁנָה –

הוּא יֵדַע כִּי מָאתַיִם יוֹתֵר מִמָּנָה.

וּבְכֵן אַחַת דִּבֵּר מִמֶּנָּהּ לֹא יָזוּז:

כֶּסֶף עוֹבֵר לַסֹּחֵר מָאתַיִם זוּז.


לַשָּׁוְא הוֹסִיפוּ הָעֲשֻׁקִים חַלּוֹת פְּנֵי הָרָב,

לַשָּׁוְא הִתְרַפְּסוּ וַיַּרְבּוּ עָלָיו רֵעִים;

הָרַב חֲזַק לֵב הוּא, אִישׁ תְּמִים דֵּעִים,

לֹא גָרַע אַף פְּרוּטָה מִן הַסַּךְ הָרָב.

וּבְעוֹד הֵם עוֹשִׂים הֵנָּה וָהֵנָּה

לְפַיֵּס אֶת רַבָּם, גַּם לִקְבּוֹץ הַכָּסֶף,

לֹא חִכָּה הַחֹלֶה וַיִּגְוַע וַיֵּאָסֶף;

הַמָּוֶת “הַטוֹב מְאֹד” שִׁלַּח אֶת יוֹנָה

וַיַּעֲשֵׂהוּ חָפְשִׁי מֵרֹגֶז וּמְדָנִים,

חָפְשִׁי מִן הַמִּצְוֹת וּמִן הָרַבָּנִים.


כִּשְׁמֹעַ הָרַב אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לוֹ הַמֵּת

וַיִּנָּחֶם עַל קְשִׁי עָרְפּוֹ, אַךְ נִחָם וְלֹא עֵת;

לֹא עַל יוֹנָה הַמֵּת, לֹא עַל יוֹנָה הָאַלְמָנָה,

עַל נִזְקוֹ נֶעֱצַב הָרַב, עַל אָבְדַּן הַמָּנָה.

צַר, רַבִּי וּמוֹרִי, צַר לִי עָלֶיךָ,

נַחֲלָה מַכָּתְךָ, אֵין גֵּהָה לְשִׁבְרֶךָ,

הֶן הִיא לֹא לְעוֹלָם תְּהִי יְבָמָהּ שׁוֹמֶרֶת –

אַךְ לָךְ מִי יָשִׁיב הַשְּׁקָלִים הָעֲשֶׂרֶת?!


ס“ט פ”ט 2, סוף שנת 1879.


  1. טויבע  ↩

  2. סנט פטרסבורג.  ↩

יהודה ליב גורדון
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של יהודה ליב גורדון
יצירה בהפתעה
רקע

ראשון לציון וסיור הברון והברונה עדמנד די רוטשילד

מאת אברהם משה לונץ (מאמרים ומסות)

(השקפה על שנת התרנ“ט, אתת”ל לגלותנו)

בציר השנה שחלפה, אתתכ“ט היה מהיותר טובים, למן היות המושבה. לכמה מהכורמים היתה הכנסה מן ששת אלפים עד עשרת אלפים פרנק בעד ענביהם. באופן שכזה היו הכורמים לא רק יכולים להיות מובטחים שיוכלו להתקיים ולעמד בעצמם מבלי עזרה, כי אם גם היתה לאל ידם לשלם מדי שנה בשנה את חובותיהם להנדיב. נוכל לאמר בשמחה כי לא לחנם היו כל העבודות, והכספים שהוציאו יוּשבו וישתלמו בשלמות. ואעפ”י שיש עוד גם כורמים שאינם עומדים עוד במעמד טוב כזה; בכ"ז מקוים כי בהמשך הזמן, בהזדקן כרמיהם ויבואו בשנים, יוטב גם מעמדם בודאי. בכלל היה הכל בשלוה וברצון, אם היו מחירי הענבים בטוחים וקימים קבועים. כבר הוחלט להפחית 10 פרנק לקאנטאר, ואין ידוע עד כמה יאריך המחיר הזה; לא-הבטיחות הזאת תעיב את המעמד השמח שהיתה המושבה באמת נמצאת בו.



בשנה זו בא לנו פחד הארבה אשר נראה בארצנו. כדאי להזכיר כי בסביבה הזאת היו בני מושבת ראשל“צ הראשונים אשר העירו את הממשלה ע”ד הארבה מיד בהראותו, ואשר גם קבלו ע“ז אמירת תודה מהממשלה; בכל זמן הפחד תפשו באמצעים הנחוצים. בכל יום בקרו בסביבות הגבולים, השמידו את הארבה הצעירים מיד בהכירם בו ויגרשו את הזקנים, אשר פשטו שתי פעמים על הכרמים, ועי”ז נשמר הכל ולא הביא הארבה נזק להמושבה.

והכרמים היו נמצאים במעמד טוב מאד, אם לא הגשמים המרובים שבאו באחרונה. הגִדול החזק הסב את המחלה הידועה “Coulure”, – הענבים נושרות ונשאר החצי על האשכלות; בכלל מקוים להכנסה בינונית, פחות מבשנה שעברה, ביחוד למינים אחדים אשר סבלו מאד מהקולור. – בכדי להמניע את המעמד הנוכחי של הכורמים, התלוים אך בגפני כרמיהם, דואגת מאד מושבתנו להנהיג עוד קולטורים אחרים, גם מעט שדה זריעה להיות מספוא וחציר לבהמות וכדומה, ולזה נצרכת עוד אדמה לקנות. הדבר הזה אם יוכל לצאת לפעולות (ונחוץ באמת להשתדל בכל האפשר שיצא אל הפעל), יעמיד את המושבה במעמד טוב ובטוח מכל המקרים.



רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.