רקע
ברל כצנלסון
"משפט צדק"

1

(לוַעדת התימנים שעל יד המשׂרד הארץ-ישׂראלי)

עלה בּגוֹרלי להיוֹת עֵד למעשׂים שנעשׂוּ בּציבּוּר עברי בּאחת המוֹשבוֹת בּארץ-ישׂראל. מעשׂים שתפארת הם לעוֹשׂיהם, ושיש מהם ללמוֹד גם על טהרת הרוּחוֹת ועל חוּש-הצדק של אוֹתה הסביבה שבּתוֹכה נעשׂוּ. אפשר תאמינוּ לי, שלא היה בּרצוֹני להוֹסיף פּחם על אש התמיד של זרוּת והתנכּרוּת בּין חוּגים שוֹנים שבּציבּוּרנוּ, המתלקחת לפעמים קרוֹבוֹת בּיתר שׂאֵת. יוֹדע אנכי את כּל חוּלשת כּוֹחם של המתמרמרים שלנוּ, וּמה תוֹעלת בּרוּגזם? ואין לי שוּם רצוֹן להוֹסיף צער על צערם ולשלוֹל את שארית המנוּחה מאוֹתם האנשים שגם בּלאו הכי אין בּהם משלוַת הרשעים. אבל כּל דרכי השלוֹם שבּחרתי להגן על העשוּקים מידי עוֹשקיהם, מבּלי לגלוֹת קלוֹן אנשים מישׂראל בּרבּים, לא הביאוּ לשוּם תוֹצאוֹת. לעבוֹר על כּל מה שראיתי בּשתיקה אי אפשר לי, מפּני שעיני ראוּ ולא זר בּדם נפשוֹת אנשים נקיים, המוּכּים על לא חמס בּכפּם, וגם בּכל עיווּת-הדין שנעשׂה למוּכּים, דוֹרשי המשפּט, על ידי בּחירי עם סגוּלה, בּארץ סגוּלה. פּוֹנה אני אליכם, מפּני שבּמצב ציבּוּרנוּ, בּקהוּתוֹ וּקרירוּת-נפשוֹ לדברים הנוֹקבים את עוֹמק ההוָיה שלנוּ, המערערים את אפשרוּת קיוּמנוּ והמשפּילים עד שאוֹל את ערך קיוּמנוּ, אין למי לפנוֹת. אין כּתוֹבת. ואתם המטפּלים בּאוֹפן רשמי בּעניני התימנים, סוֹף סוֹף הכי קרוֹבים אל החלל. אספּרה לכם את מה שראוּ עיני, וּבעד כּל אוֹת ותג, מדברי הנני נכוֹן לתת דין-וחשבּוֹן לא רק לפני המשפּט החוּקי, כּי אם גם לפני הדיין הפּנימי שבּלב.

בּמוֹצאי-שבּת, כ“א בּתמוּז, לנתי, בּעברי בּדרך, בּתוך קבוּצת פּוֹעלי ישׂראל שבּכרכּוּר. בּאמצע הלילה העירוּני ארבּעה תימנים, יחפים וערוּמים למחצה, שדיבּרוּ מתוֹך קוֹר וּרעדה. הם עכשיו בּאים מחדרה. בּני המוֹשבה השוֹמרים התנפּלוּ עליהם כּשהם ישנים לבטח, ערוּמים בתוֹך שׂקיהם 2, והכּוּם. יוֹתר לא תפסתי. רק הסימנים החיים של מקרה הלילה מילאוּ אחרי הדברים: חַבּוּרוֹת וצלקוֹת מגוָנים שוֹנים, כּחוּלים ואדוּמים על חלקי הגוּף השוֹנים, והנה מכּה ארוּכּה, קרוּשת-דם, מכּת-”קוּרבּאטש“3 על פּני קדקדוֹ של הזקן. כּוֹאבים, עגוּמים ונעלבים בּאוּ אלי לדרוֹש משפּט והגנה. העלוּבים חשבוּ בּתמימוּתם, שאיזוֹ תעוּדת-בּחירה בּעוֹלם הפּוֹעלים מַנחילה גם כּוֹח בּעוֹלם הזה. לפני שחר יצאנוּ לחדרה לבקש משפּט מוַעד המוֹשבה. את המכּוֹת והפּצעים בּדק הרוֹפא הד”ר בֶּהם, והעיד עליהם. בּבית הרוֹפא נזדמן לנוּ חבר ועד המוֹשבה שכּבר ידע לספּר על דבר תימנים-מַכּים וגם להטיף מוּסר לפּצוּעים: לא טוֹב הדבר, מלחמת אחים וכוּ'. בּבית הועד גם נוֹדע לנוּ, שמסַדרי השמירה: א. מַדוֹרסקי, ל. מדוֹרסקי, סוּלימאן מזרחי ונ. רוֹטמן כּבר פּנו בּקוּבלנה על התימנים, ועכשיו לא ידוּע מי המאשימים וּמי הנאשמים.

כּשלאחרי הרבּה השתדלוּיוֹת הסכּים ועד המוֹשבה לקרוֹא למשפּט באוֹתוֹ יוֹם, ונתאספוּ השוֹפטים החשוּבים כּמר צ. כ., ל.ש., א. ס. וישבוּ כּסאוֹת למשפּט, כּבר הוּברר מי הם המאשימים וּמי הנאשמים. אצל השוּלחן ישבוּ בהרחבה נטוּרי-קַרתא ה"ה הנכבּדים: א. מַדוֹרסקי, ל. מדוֹרסקי וסוּלימאן מזרחי, התּה התנוֹצץ בּכּוֹסוֹת המוּגשוֹת, שׂוֹחחוּ, התלוֹצצוּ ויהתלוּ. ממוּלם על הספסל, עלוּבים ונשפּטים, כּשׂיוֹת נאלמוֹת ישבוּ התימנים. פּרוֹטוֹכּוֹליסט רשמי לא היה. אחד מחברי הועד, הפּגוּם קצת בּעניני “עברי”, שפּעמים לא היה תוֹפס אפילוּ מה שאוֹמרים התימנים, רשם מה שרצה ולא רשם מה שלא רצה. והרבּה עדוּיוֹת חשוּבוֹת אפילוּ לא נרשמוּ וגם נשכּחוּ תיכף וּמיד מזכרוֹן הועד (על זה יכוֹלים להעיד כּל הנוֹכחים הצדדיים בּשעת המשפּט).

ואחרי כּל הנהלת המשפּט בּאוֹפן זה, מדברי כּל העדים והנאשמים גם יחד התבּררוּ הדברים כּל כּך, עד שבּגוּף העוּבדה אין להטיל ספק משוּם צד.

באחת-עשׂרה בּלילה בּאה החבוּרה של ראשי נטוּרי-קרתא (א. ס., ל. מ., ס.מ., נ.ר.) אל מעוֹן התימנים, שבּמגרש קלַז. דפקוּ בּדלת של התימני יהוּדה בּן זכריה, מי שהיה שוֹמר ועזב את השמירה מפּני שזה שלוֹשה חדשים לא בּא על שׂכרוֹ (יתר התימנים ישנוּ בּשעת מעשׂה בּחוּץ אצל הבּית). יהוּדה פּתח ויצא. אחז א. מדוֹרסקי בּזקנוֹ, זקן יהוּדי שמתבּקש למריטה, וסימן אחיזה זוֹ עוֹד נשאר בּקצה החוֹטם, והתחיל לחרף אוֹתוֹ בּערבית. על שאלת השוֹפטים: למה הלכתם בּלילה לבית יהוּדה בּן זכריה? היתה רק תשוּבה אחת: הלכנוּ לנזוֹף בּוֹ על שהוּא בּן-מרד, וּמסית את השוֹטרים לבל ילכוּ לשמוֹר. קם משנתוֹ שלוֹם בּן יעקב הזקן, ששכב בּשׂקוֹ מבּלי כּסוּת לעוֹרוֹ, ניגש אל א. מדוֹרסקי והתחיל מלמד זכוּת על חברוֹ, שאין הוּא חייב בּחטא זה כּלל. בּשׂכר הגנה זוֹ פּגע בּוֹ סוּלימאן מזרחי בּ“קוּרבּאטש” בּראשוֹ וּפצעוֹ. מי נתן את המכּה הראשוֹנה אמנם לא הוּברר בּשעת המשפּט. כּל אחד האשים את חברוֹ. אלא שהתימני הזקן צייר בּתנוּעוֹת כּאלה את כּל מהלך הענין, עד שחבר הועד העיד עליו בּתוֹך מהלך המשפּט: ניכּרים דברי אמת. אחר כּך התחילה החבוּרה “לעבוֹד”: סוּלימאן בּקוּרבּאטש, האשכּנזים “הקוּלטוּריים” בּפנסי החשמל שבּידיהם, להפּיל אימה וגם סַנורים על התימנים “הפּראים”. שני התימנים האחרים, שישנוּ שם, טוען סעדיה בּן זכריה וּזכריה בּן סעדיה, קיבּלוּ מכּוֹת הגוּנוֹת. על כּל שאלוֹת השוֹפטים טוֹען סעדיה בּן זכריה (הוּא חֵרֵש): אני ישן והם מכּים (הוּא קיבּל את המכּוֹת בּאחוֹרוֹ). סוּלימאן מזרחי יצא מכּליו. לפי דברי התימנים כּוֹנן את האקדח, לפי דברי חבריו – הצטרכוּ הם בּידיהם להרגיע אוֹתוֹ. כּשהחבוּרה עזבה את בּמת-המשׂחק ורק אחריהם יהוּדה בּן זכריה פּח. הוּא עצמוֹ מוֹדה בּזה. אלה הדברים שהתבּררוּ לפני כּל הנוֹכחים בּשעת המשפּט. מי גרם לשׂריטוֹת שבּפני סוּלימאן מזרחי ולשׂרטת שבּחטמוֹ של א. מדוֹרסקי, אם פּצעי-אוֹהבים (בּעצרם זה בּזה, לפי דבריהם) אוֹ זריקת הפּח (הם אוֹמרים שגם אבנים נזרקוּ בּהם) לא נתבּרר.

שוּם סיבּוֹת אחרוֹת להתנפּלוּת זוֹ – מלבד ההאשמה בּהסתה – לא הוּבּעוּ אפילוּ מצד נטוּרי-קרתא המאשימים.

פּרסוּם פּסק-הדין נדחה. קהילת התימנים היתה סוֹערת ונרגזת. האמוּנה בּמשפּט-צדק מצד המוֹשבה כּבר דעכה בּלבּם. בּלגלוּג מר היוּ מדבּרים על דבר זה. היוּ איוּמים מצד יחידים, שהם בּעצמם יעשׂוּ משפּט בּמַכּה הראשי, היתה דרישה לעזוֹב את השמירה תיכף וּמיד, מאשר לשמוֹר תחת ידי מנהלים כּאֵלוּ. ועד הפּוֹעלים עסק בהַשקָטה.

למחרתים הוֹדיע הועד את פּסק-דינוֹ.

הרי לכם נוּסח פּסק-הדין מבּלי לגרוֹע דבר. וּראוּ והיוָכחוּ מַהוּ משפּט-צדק של ועד מוֹשבה בּישׂראל:

"לכבוֹד ה' שלוֹם בּן יעקב וּליתר התימנים היוֹשבים בּהמגרש של קלַז פּה. בּזה מתכּבּדים אנוּ להוֹדיעכם את החלטתנוּ בּדבר המריבה שהיתה בּיניכם וּבין מסדרי השמירה:

א) הועד מוֹצא, כּי מסדרי השמירה היוּ צריכים לפנוֹת להועד שהוּא ינזוֹף בּהתימני יהוּדה בּן זכריה, – אם הוּא ראוּי לנזיפה – כּמוֹ כן עשׂה מר אהרן מדוֹרסקי מעשׂה בּלתי אנוֹשי בּהעירוֹ את התימני יהוּדה משנתוֹ ויחרפהוּ, ויתר מסדרי השמירה עשׂוּ שלא כּהוֹגן שלא מיחוּ בּוֹ – לפיכך הוּא מטיל עליהם קנס עשׂרים פרנק בּאוֹפן כּזה: א. מדוֹרסקי 10 פרנק, ל. י. מדוֹרסקי ונ. רוֹטמן – 5 כּל אחד.

ב) שלוֹם בּן יעקב היה הראשוֹן שהתחיל להכּוֹת – לפיכך הוּא משלם קנס 21/2 פרנק.

ג) יהוּדה בּן זכריה שאוֹפן הכּאתוֹ היה אכזרי בּאבנים וּבפחים – משלם קנס 2 פרנק.

ד) סעדיה בּן זכריה וּזכריה בּן סעדיה לא השתדלוּ להשלים בּין הניצים ועוֹד השתתפוּ בּמריבה – משלמים קנס כּל אחד 11/2 פרנק.

ה) סוּלימאן מזרחי על שחירף וגידף את התימנים ועל שהיה אחד הגוֹרמים למריבה – משלם קנס 4 פרנק.

את כּל הקנסוֹת האלוּ צריכים להכניס לקוּפּת המוֹשבה, אשר החצי מזה מוּקדש לבית המרחץ והחצי השני לקוּפּת חוֹלים של התימנים. בּכבוֹד רב, ראש הועד צבי בּוּטקוֹבסקי, מזכיר הועד מיכאל טיטלמן".

מפּני ריחוּקכם מהמסוּפּר כּדאי אוּלי שאַדגיש לפניכם איזה דברים. להתנפּלוּת בּלילה אין זכר, ויש רק לשוֹן נקיה – “מריבה”. הנני מבקש את המַכּים, אַיָם? הנה תשוּבה בּרוּרה. כּפי שתחזינה עיניכם מיַסרים לא את א. מ. ולא ס. מ., חס ושלוֹם על זַרעא דַאבוּהא, אלא “שלוֹם בּן יעקב (הזקן הפּצוּע בראשוֹ) היה הראשוֹן שהתחיל להכּוֹת”, וּבעד זה קוֹנסים אוֹתוֹ רק בּשני פרנק וחצי, ו“יהוּדה בּן זכריה, שאוֹפן הכּאתוֹ היה אכזרי בּאבנים וּפחים משלם קנס שני פרנק”.

וצא וּלמד, מה מידת הרחמים של רחמנים בּני רחמנים, המגיעה עד כּדי לעבוֹר על “ודַל לא תֶהְדַר בּריבוֹ”. המכּים הראשיים משלמים 21/2 פרנק בּשעה שסוּלימאן מזרחי שהיה “נעבּיך” רק “אחד הגוֹרמים למריבה” בּזה “שחירף את התימנים” נקנס לשלם ארבּעה פרנק. ולא רק רחמנוּת, אלא גם רדיפת שלוֹם! סעדיה בּן זכריה וּזכריה בּן סעדיה (המוּכּים בּתוך שנתם) על שלא השתדלוּ לעשׂוֹת שלוֹם - משלמים קנס. וּכגוּלת הכּוֹתרת למידוֹת הרחמים והשלוֹם בּא לבסוֹף הרצוֹן הטוֹב של ועד המוֹשבה, שהקנס יהיה מוּקדש החצי למרחץ והחצי לקוּפּת-חוֹלים של התימנים.

על משפּט-צדק כּזה של ועד מוֹשבה עברית יש רק לקרוֹע. כּמה נפלנוּ פּלאים, אם אלה הם צעירי המוֹשבה וּמגיניה ואלה שוֹפטינוּ ויוֹעצינוּ. ימים מוּעטים אחרי המשפּט נזדמנתי עם אחדים מתימני חדרה, ויחד קראנוּ מנהמת-לבּנוּ: וַיְקַו לְמִשְׁפָּט וְהִנֵּה מִשְׂפָּח, לִצְדָקָה וְהִנֵּה צְעָקָה. הרי לפניכם תמצית הדברים כהוָיתם, לא סיפּרתי לכם כּל מה שידוּע לי מאחוֹרי הקלעים וּמה ששמעתי מפּי אחרים, כּי אם מה שאני יוֹדע וָעֵד. הרי הדברים בּרשוּתכם ואתם עשׂוּ את המוּטל עליכם.

וּדעוּ: יש כּאן לא רק ענין הצלת עשוּק מידי עוֹשקוֹ כּי אם גם – ואוּלי בּעיקר – הסרת החרפּה של חוֹסר כּל משפּט וצדק בּציבּוּר העברי. נכבּוֹש את פּנינוּ בּקרקע ונוֹדה על האמת המכוֹערת וצוֹרבת: יש בּינינו כּאלה שלא די להם בּניצוּל החמרי הנוֹרא שהם מנצלים את התימנים, והרי נעשׂים נסיוֹנוֹת שוֹנים לשעבּד את גוּפם למַכּים, נפשם למַעליבים. והרע הוֹלך וּמתגבּר. נשׂים מחסוֹם בּפני האינסטינקטים הפּראיים והחטאיים של כּוֹבשי-עבדים שבּתוֹך ציבּוּרנוּ: אַל נביא את התימנים למצב של הכּרה, כּי לית דין ולית דיין בּתוֹך עדת ישׂראל בּארץ-ישׂראל, כּי רעוֹת וּמרוֹת תהיינה תוֹצאוֹת הכּרה זוֹ לכוּלנוּ.

גוֹלוּ מעלינוּ את החרפּה.

אב תרע"ג.


  1. “הפּוֹעל הצעיר”, גליוֹן 42, ה‘ בּאב תרע“ג, 8.8.1913; ”פּרקי הפּוֹעל הצעיר", כּרך ג’, עמוּד 289.  ↩

  2. יש מבּין התימנים המכַנסים את עצמם לשנת לילה אל תוֹך סדין של בּד עבה תפוּר בּצוּרת שׂק גדוֹל.  ↩

  3. [שוֹט]  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47603 יצירות מאת 2648 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20050 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!