עוסק לו השור בחיי עולם-הזה.
חורש את השדה, מאריך תלמים, משדד עמקים; וכשהוא מושך בקרון, פעמים שהוא מוביל זריעה, ופעמים שהוא מתגנה עוד יותר, ומוביל זבל לזבל שדות.
עוסק הוא בגשמיות.
ומפסיק הוא את עבודתו באכילה ושתיה ובשנת צהרים.
בשעת שינה הוא מתפלל. כך דרכם של השוורים, מתפללים הם מתוך שינה.
וגם בתפילתו הוא ארצי. לא פרחים הוא מונה, לא שבחים הוא מספר לבורא עולם – מתפלל הוא לגשמים בעתם, לעול שאינו מחבל את עבי-הצואר, לעור קשה שלא ירגיש בשוט. והעיקר, שיהיה עשב בשדה ותבואה בניר, עד שיהיה די לאדם והותר לבהמה. לאכילה ולכניסה – שלא יבייש החורף את הקיץ.
בשדה עומד עץ נטוע יחיד.
את העץ הזה נטע “גשמי” אחד לעת זקנתו. חפץ היה להשאיר לדור הבא צל נעים, כדי שתנעם עליהם תחתיו האכילה והשתיה ושנת-צהרים בשעת עבודה בשדה.
גשמי משאיר לבניו גשמיות.
עכשיו כבר גדל העץ ועשה ענפים רבים. מן הענפים התחתונים, שיש בן-אדם מגיעה אליהם, לוקחים מקלות לדפיקת שוורים; והעליונים אינם ענפים אלא עפאים.
ובין העפאים קינן לו זמיר אחד.
עוסק זמיר זה בשירות ושבחים.
שבחים הוא מספר לבאי-עולם על הכוכבים,על השמש, על מה שמאחורי פרגוד הארגמן לצד מערב בבין-השמשות. ועל בין השמשות ועל הבוקר ועל הרוחות והקולות.
“צויץ צררר, מי בן-שיח, שושן חוח.”
אין בני-אדם כדאים לשמוע שירותיו!
ובתפילתו הוא מתפלל על העתיד.
מקווה הוא לימים, שלא יהיו הבריות זקוקות לאכילה, לימים של רוחניות הוא מנבא, לדור של דעה.
“זה-דור… זה-דור…דוררר” – ומלאה הארץ תקוות, שאיפות, רוחניות.
כל העולם יהיה מזרח, כל השמים שמש אחד, כל הארץ יער אחד.
והיה ביום ההוא יהיה הכול אחד ושמו אחד.
בן עולם-הבא, בן העתיד הוא זמיר זה. אין בני עולם-הזה כדאים לו.
וכשמביט הזמיר לארץ ולדרים עליה, ורואה את השור העובד ואוכל ושותה וישן, מדי מתחללת עינו.
“ברואים אלו, אוי להם, שאינם יודעים למה הם חיים.”
ומשורר הזמיר ומשבח ומפאר ומנבא, עד שרעבונו מתחיל מציק לו.
יורד הוא לפי שעה, ולוקט מן הזרע שעל החרישה ועולה ומזמר.
קשה לו לשור על הזמיר.
הרי זמיר זה בן עולם-הבא, ואיך זה אינו חס ואוכל גרעין אחד בהווה, שעתיד לתת עשרים לעולם הבא?
וחפץ הוא לשאול, אלא שאינו יודע שפת הזמירים, שואל הוא בלשונו.
וזמירים באים ולוקטים, ועולים ומנבאים, ויורדים ולוקטים.
סכנה היא לחרישה, שלא יישאר עליה כלום.
מממההה !
צורת מחאה יש לה לגעיה זו.
“עולללם הבּבּבּאא?”
“מה הוא גועה?” שואל זמיר לחברו.
“כלום יודע אני? ודאי: שעורים, מספוא, תבן. לעוזה עלי שפת השוורים: אין געיותיהם מתחרזות.”
ומזמרים הזמירים, ומנבאים עתידות.
ומוחה השור: "מממהה! בשביל גרעין אחד בהווה?!