מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

הארנבת והשפן

מאת: יוסף זליגר

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

סוגה:

שפת מקור: עברית

הארנבת והשפן / יוסף הלוי זליגר

משגה ישן נושן הוא התרגום האשכנזי של “ארנבת ושפן”. אשר יתֻרגם בחדר וגם בכל התרגומים שבכל השפות החדשות (אשר כידוע אין להם “קבלה” אחרת מקבלת החדר אשר לאבותינו האשכנזים: האזע אונד קאנינכאן ). ובאמת שני המינים האלה, שהתורה מעידה עליהם, שהם מעלי גרה, הם ממשפחת “הכוססים”, קרובים אל העכברים והטחורים ורחוקים מאד ממעלי הגרה. הכופרים בתורה מצאו בזה שעת הכֹשר, לחלֹק עליה והם שוכחים או מעלימים עיניהם מדרך החקירה, אשר ינהגו בה כל החוקרים בשפות עתיקות כי, אם ימצאו בספרות העתיקה איזה ענין מתֹאר בסמניו והסימנים ההם אינם בדבר, אשר בו נוהגים לתרגם את המלה היונית או הרומית ההיא, כי אז ישבשו כמובן את התרגום המקֻבל וימציאו אחר תחתיו או יציגו אות השאלה ואך שונה היא הבקֹרת בספרי חֹל מהבקֹרת בספרי הקֹדש; כי באלה האהבה של המאמינים מזה והשנאה של הכופרים (אשר באמת גם הם מאמינים בשלילה) מזה מקלקלת את שורת המשפט הישר; ורק היודעים את התורה יכולים לראות בה נכוחה. מקור השגיאה בארנבת ושפן הוא, כי בערבית ארנב האֵזע. ותרגום המלים, אשר אי אפשר לנו לדעת אותן בסברה כי אם על פי קבלה איש, מפי איש, הלא נמסר לנו מרש“י, רבה של כל היהדות הצפונית והוא קבל את התרגומים האלה מפי רבו ר' יצחק בן יהודה, תלמיד רב האי גאון, ור”ה גאון דבר ערבית. וזה המקור למרבית השרשים הערבים, אשר יביא רש“י בפרשיו. אבל דבר כזה, כי תצין מלה בשפה אחת דבר אחד ובשפה קרובה דבר אחד דומה לו, הוא חזון נפרץ, וגם בשפה אחת ההוראה עוברת מענין אל ענין בלי מעצֹר. הן לחפרפרה (מויליואורף) ועטלף (פלעדערמויז), הנזכרים יחדו בישעיה ב' כ' בתור מורדי אור, שלשה שמות משֻתפים בשלש שפות: בויקרא י’א, י’ח: עוף (שרץ העוף; כי גם היונקים המעופפים בכלל העופות בתורה) (פלעדערמויז) ושם ל' שרץ (מויליואורף); בעברית שבתלמוד שניהם נקראים “באות” (ע' חולין סג') ובארמית שבתלמוד, שם בחולין, נקראה חפרפרה “קורפדאי” ובברכות נ’ז: מונה, “קורפדאי” בין העופות המשֻנים ובלי ספק הכונה על עטלף ולא על החפרפרה כדעת רש”י. גם בישעיה ל’ד, קפוד וקפוז גם הד' הזאת הרפה אחרי תנועה נקרא כז‘) בין העופות וקופד והקרפודא אחד והר’ נוספת כמו כסא – כורסא. כן יש שני מיני קיפוף: האחד קוף קטן מעערקאֵטצע, לפי קבלת רש“י והשני ינשוף (איילע) באשר גם הינשוף מראהו טעט כאדם כמו הקוף (ע' בחולין כ"ג ף). לפי דעת התוס' שם נקרא גם העטלף קיפוף, אבל באמת יש שם ט’ס וצ”ל קיפוד ולא קיפוף. כן יש שני מיני צבוֹע: האחד פאנטער, דורס גדול ממשפחת החתולים והשני אילטיס, דורס קטן ממשפחת החלדים (ע' בב’ק ט’ז ובסנהדרין ט’ו: ובתוס' שם) ושניהם נקראים ברדלס, פרדלוס ביונית.

ממה שנזכרים גמל, ארנבת ושפן במאמר אחד במשנה תורה נראה, שגם ארנבת ושפן מיני גמלים, ולא עוד אלא שבצד אחד קרובים הם אל שני הגמלים הידועים בימינו באזיה ובאפריקה (דראמעדאר, טראמפעלטיאר) מהגמל שבתורה; כי לפי עדות חכמי התלמוד (חולין נ’ט) רק הארנבת והשפן שונים מזה מכל מעלי הגרה, שיש להם שִנּים למעלה (ר’ל שִנּים חותכות בתוך הפה; כי שִנּים טוחנות בלחיים יש לכל מעלי הגרה) ואך לגמל אין שִנּים למעלה ולמיני הגמל הידועים לנו יש שִנּים חותכות, כמו לארנבת ושפן לפי עדותם. גם הסופר הרומי פלוטוס הזכיר מין גמל כושי בשם “נבוּן” או נבּית“. גם מתהילים ק”ג “סלעים מחסה לשפנים” ראיה, שאין השפן קאנינכען, כי מעולם לא שמענו קאנינכען גר בסלעים; כי בחורים קטנים בשׂדה מגורו ומזה שמו קוניקולוס (חור ברומית) (ביהודית נקרא קיניקל על נכון. ביונית נחלפה הק' בג' ונקרא: קעניגל – מלך. גם הצפור הקטנה קוניקולוס נקרא כן על שם גורו בהרים ולכן שגו האשכנזים לקרא לה צוינקעינג והפֹלנים קראו אחריהם בטעות לשניהם ( krolik ). ואם גם לא נוכל לאמר, כי שפן אחד ממיני הגמלים הידועים, כי במשלי ל' הוא מונה את השפנים בין קטני ארץ. ולכן נראה, שהוא מין גמלים קטנים מאד; וגם גמלי אמריקה לַמָה) קטנים הרבה מגמלי אזיה ואפריקה. ובענין גמלי אמריקה עלינו לעמוד בדבר אחד, שיש להם שתי פרסות וא’כ לכאורה הם בכלל הטהורים, שהרי יש להם שני סמני טהרה. הן לכל הגמלים שתי פרסות ורק הן מחוברות מלמטה בעור וגם באלה קשה מאד לאמר, שגמלי המזרח טמאים וגמלי אמריקה טהורים. אבל מלבד זה דברי רש’י ז’ל ה“מפרסת סדיקא, כתרגומו; ושוסעת שסע, שמובדלת מלמעלה ומלמטה וכ” תמוהים מאד; כי מה ענין “מפרסת” לסדיקה ועוד שאין “סדוק למעלה ואין סדוק למטה” אלא מיני גמל וא’כ היה צריך לכתֹב: “את הגמל ואת הארנבת ואת השפן כי מעלי גרה המה ושסע אינם שוסעים " ולא “ופרסה לא הפריסו” אבל באמת ט’ס נפלה בתרגום עוד לפני זמן רש”י ז“ל, כי התרגומים של “מפרסת פרסה” ושל “שוסעת שסע” הוא סדיקא פרסתא” ושלשה סימני טהרה הם: א) גרה, ב) שתי פרסות, ג) ההליכה ברפסות ולא בכפות הרגלים “והפריס” הוא השתמש בפרסות, כמו רגל (הלוך ברגלית), עיון (הביט בעינים), ידה (ידה, בידים) ועוד, שם “פרסה” אחד “מפרסת” הוא יחס הפעול הפנימי כמו “עבוד עבודה”. והגמלים טמאים לא מפני שאינם סדוקי פרסה; כי באמת הם סדוקים והעור שמלמטה בגמלי המזרח לא מעלה ולא מוריד, אלא מפני שאינם מפריסי פרסה, שאינם הולכים על פרסותיהם כי אם על כל שטח כפות רגליהם. ובדבר הזה שוים כל מיני הגמלים; כי זה עיקר בבנין הגוף כידוע לחכמי הטבע.

אח’כ בא לידי ספר “ברזלי” לחכם ר' אהרן מרקוס וראיתי, שגם דעתו בדבר ארנבת ושפן כדעתי. 1


  1. נדפס בשבועון “המצפה” לג' ט“ו קראקה תרס”ז.  ↩

יוסף זליגר
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של יוסף זליגר
יצירה בהפתעה
רקע

אץ להעשיר לא ינקה

מאת משה ליב לילינבלום (מאמרים ומסות)

את המקרא המלא הזה, הנודע לנו עוד מימי המלך שלמה, שהצגתי בראש המאמר, שכחו לגמרי ציונינו החדשים, בעת שגזרו בהקונגרס הראשון בבאזיל כעין איסור על הישוב הקטן, אשר מזה, כמו שאמרתי במאמרי “מציון לאוגאנדה” (צד 365), היתה אחרי כן נסבה להטות את הציוניות בדרכים עקלקלות. אמנם רואים אנו לעתים רחוקות, כי יעשר איש פתאם, אבל קפיצות כאלה יכולות שתהיינה בעניני יחידים ולא בעניני הכלל, ועוד יותר אין להן אפשרותבעבודה היסטורית, כי ההיסטוריה אין לה קפיצות כלל. ובהיות עבודתנו היסטורית, כמו שגם מטרתנו היא מטרה היסטורית, צריכים היו ציונינו החדשים להבין מראש, כי מן הנמנע הוא להשיג בפעם אחת טשארטר, וכל-שכן “מקלט בטוח במשפטי העמים”, וכי לא יולד גוי פעם אחת; הם היו צריכים לדעת כי רק על-ידי התקרבות עצם אל עצם יוכל להיות בנין שלם ו“תפשת מרובה לא תפשת”. הישוב הקטן צריך להיות יסוד היסודות בעבודת הציוניות, וההשתדלות להשגת הטשארטר – שניה לו במדרגה ובזמן, כי העם קודם להמדינה, אבל לא המדינה קודמת להעם.

אם היו ציונינו החדשים זוכרים, כי אין קפיצות בהיסטוריה, כי כל עבודה היסטורית מוכרחת להעשות לאט-לאט “וכל הדוחק את השעה השעה דוחקתו” – לא היו מחכים לגדולות מכל קונגרס, לא היו שבים ממנו לפעמים בפחי-נפש ובשאלה מעציבה: “מה נשיב לשולחינו, אם ישאלונו על-דבר הישועות שנעשו?” יש קונגרסים של רופאים, של אוהבי השלום ועוד, ומעולם לא חשבו צירי הקונגרסים ההם, כי הקונגרס שלהם יביא תיכף ישועה לעולם, ישמיד מחלות ידועות, יצוה לכתת את כל החרבות לאתים וכיוצא בזה, רק ציונינו אנו, בכל עת שנוסעים לקונגרס ציוני, לבם מלא תקוה לשמוע ישועות ונחמות, ולא יעלו על דעתם, כי אם באמת תהיה איזו ישועה אז יוכלו המנהיגים להודיע עליה במכתבים חוזרים ואפילו במכתבי-העת, ולכל יותר – לקרוא קונגרס שלא מן הסדר, ולא לחכות עד הזמן המוגבל לקונגרסים קבועים.

בעיני אין ספק, כי אלמלא התשוקה הגדולה להודיע ישועות להאגודות השולחות צירים אל הקונגרס – לא רַבו כל כך המסכימים להמיר את ציון במזרח אפריקה.

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.