נתעוררתי לעיין מעט בדבר העומד ברומו של עולם הישוב, והוא על-דבר תרומת-מעשר מן היין. ידוע, שתרומה גדולה בזמן הזה שיעורה בכל-שהוא ומעשר-ראשון מותר לזרים, ומפני כן לא חיוב התרומה ולא חיוב המעשר אינם גורמים נזק דמינכר להאכרים. לא כן תרומת-מעשר, שאסורה בזמן הזה גם לכהנים מפני הטומאה, וכפי שהודיעו במכתבי-העת שפכו בשנה שעברה בראשון-לציון כשלשת אלפי ליטרא יין, ומלבד ההפסד המרובה הזה שאין לשום אדם הנאה הימנו עוד נתעפש שם האויר בשביל זה וגרם מחלות. והנה אם בזמן הזה, בשעה שיש ענבים אך בראשון-לציון, וגם שם לא כל הכרמים הבשילו לשאת פירות, כבר היה הפסד בשלשת אלפי ליטרא יין, מה יהיה לימים הבאים, כאשר ירבה היין בכל הקולוניות, הלא יצטרכו לשפוך עשרות אלפי ליטרא יין בכל שנה, ומלבד ההפסד הגדול הזה עוד יתעפש שם האויר על-ידי זה!
והנה אף-על-פי שמצות תרומות ומעשרות בזמן הזה בארץ-ישראל היא מן התורה, אין זה אלא בתבואה, שהעובד אדמה עצמו אוכל הוא וביתו, לאפוקי היינות ההולכים למכירה. וכדגרסינן בב“מ פ”ח: “עשר תעשר” – ולא מוכר תבואות זרעך ולא לוקח, אם כן בנידון דידן גם המוכר גם הלוקח אינם חייבים במעשר אלא מדרבנן. והנה הלכה רוחת היא, שההפקר פטור מן המעשר (מעשרות פ“א, מ”א), והמפקיר כרמו והשכים בבקר ובצרו פטור מן המעשר (ב“ק כ”ח). ואין צריך שהמפקיר יפקיר כרמו בפומבי לעין כל, שיוכלו כל הרוצה לזכות בו, כאמור בירושלמי (הובא ברדב“ז ח”ג שאלה תל"ו) וז“ל: “קפלוקאי דצפורין שאלון לר' אמי, בגין דלית להאי עמא רחם ולא שאל שלם איך צירכא מיעבד? אמר להו כד תחמון צלילא תהוון מפקין ליה לשוקא ומפקרין ליה וחוזרין וזכין ביה”, ופירש הרשב”א ז"ל, בני-אדם קפדנים שלא היו להם אוהבים ולא דורשי שלומם, ואם יפקירו פירות שביעית שלהם יזכו אחרים בהם ולא יחזירו להם. מה יעשו? והורה להם, כשיראו השוק פנוי מבני-אדם יפקירו ואחר-כך יזכו בהם מיד (הרדב"ז שם), ובמילי דרבנן מותרת ההערמה, כמו שהורו הלכה פסוקה: “מערים אדם על תבואתו ומכניסה במוץ שלה” וכו' (ברכות ל"א).
על-פי דברי חז“ל אלה הנני מציע לפני רבנינו נ”י למצוא היתר להפקיע מן המעשר (שאז לא תהיה גם תרומת-מעשר) על-פי הדרך הכבושה הנ"ל, או על-פי דרכים אחרים על יסוד התורה, ואלהי ציון יהיה בעזרם.