רקע
מיכה יוסף ברדיצ'בסקי
בְּעֶגְלַת-הַבַּרְזֶל
mנחלת הכלל [?]
lפרוזה

(במסע מסילת-הברזל שבין שתי ערים גדולות במחלקה השלישית. יום סגריר בין-ערבּים. עששית המחלקה מאירה בתוך עשן הקיטור. יהודים יושבים זה בצד זה על הספסלים ומדבּרים. אנכי יושב בפינה סמוך אל החלון, שני סוחרים מתיעצים בעניני מסחר-יער. לעומתי יושב איש זקן כשהוא ישן ורגליו תלויות וסרוחות על גבי קרקע. נער כבן ארבע-עשרה, דל-פנים ובעל עינים חרוצות, עומד אצלי ומסלסל בפיאה אחת, בלי הרף. ציציות טליתו הקטן מלוכלכות וסרוחות על מכנסיו, ובהן אני מכיר חוט של תכלת.)

אני: מאין אתה נוסע, עלם?

הוא: אני בורח.

אני: מפני מי אתה בורח?

הוא: אחרי שנעשיתי בר-מצוה מסרני אבי לעבוד אצל סוחר. עשיתי אצלו שני ירחים וברחתי.

אני: מדוע ברחת מנו?

הוא: נפשי חשקה בתורה.

אני: ולפני זה מה עשית?

הוא: למדתי כל הימים גמרא, פוסקים וספרי-יראים. אבי שונא את הרבנוּת ואומר לי: אהב את המלאכה; גם אנכי איני חפץ להשתמש בתגא; לבי נתון אל התורה לשמה.

אני: ומה מגמתך לעשות בבא?

הוא: איני חושב מאומה על עתידותי ואשים באֵל מבטחי.

אני: ובכל זאת, הלא עליך לחשוב לאחריתך.

הוא: אין לי צורך לחשוב. אלמד תורה.

אני: ומה תתן לאלהים בתורתך?

הוא: (כמשתומם): כבודו שואל מה אתן לאלהים? האֵל ציוה אותנו לעסוק בתורה.–

אני: ומה כתוב בתורה?

הוא: אדוני הלא אינו “עם הארץ” ולמה זה ישאל אותי?

אני: ומאין תדע כי איני עם-הארץ?

הוא: זאת אני רואה בפני כבודו.

אני: מה אתה רואה?

הוא: אני רואה שהאדון הוא מהאשכנזים האפיקורסים.

אני: מה זה אפיקורס?

הוא: זאת יודע כבודו בעצמו.

אני: והנך יודע מה זה אפיקורס?

הוא: בודאי אדע. אפיקורס הוא זה שכופר בתורה, אינו שומר את המצווֹת ולועג לדברי-חכמים.

אני: ולמה עושה האפיקורס כדבר הזה? האם מרוֹע-לב?

הוא: כל זה עושה “יצר –הרע” בו, הוא השטן, הוא המסית…

אני: ומי ברא את “יצר-הרע”?

הוא (חושב מעט): האלהים ברא אותו, כדי לנסות בו את בני-האדם.–

אני:ולמה זה ינסה אותם?

הוא: כדי להרבות להם שכר אם לא ישמעו בקולו, ולענשם – אם יטו אחריו.

אני: נקרא כתוב: ולפני עיור לאד תתן מכשול…

הוא: אמנם כן, במשפטים…

אני: ואם אדם אינו תקיף בדעתו להתגבּר על היצר, נמצא הקדוש-ברוך-הוא מכשילוֹ…

הוא: איני חפץ להשיב לאדוני.

אני: מדוע?

הוא: לכל האפיקורסים ישנן ראָיות ושאלות מן המקרא ומן התלמוד.

אני: אם תשיבני, שמא תחזירני למוּטב.

הוא: כל באיה לא ישובון…

אני: מי אמר את המקרא הזה?

הוא: שלמה המלך.

אני: וקודם שלמה לא נאמר עוד המקרא הזה?

הוא: היה כתוב בתורה.

אני: ולמה אמרוֹ שלמה?

הוא: אדוני חפץ להביאני בין המצרים, הלא התורה ניתנה על ידי משה, והיא קדמה אלפים שנה לבריאת העולם.

אני: מאין תדע זאת?

הוא: כך כתוב ברש"י.

אני: מי היה רש"י?

הוא: מצחק אדוני.

אני: ולמה אצחק בך?

הוא: כן דרך האפיקורסים לצחק.

אני: מאין תדע את דרך האפיקורסים?

הוא: כשבן-אדם לומד תורה הוא יודע הכל.

אני: בעיניך אתה איש יודע! האין בזה גאוה?

הוא: לתלמיד-חכם הוּתרה מהגאוה שמינית שבשמינית.

אני: גם זו גיאוּת.

הוא: אוֹרייתא דקא מרתחא בי.

אני: איני יודע מה זה אוֹרייתא.

הוא: בגמרא קוראים לתורה “אורייתא”.

אני: ולמה ישַׁנו את הכתוב ולא יכנו את התורה “תורה”,

הוא: התלמוד כתוב בלשון-תרגום.

אני: ולמה צריכה לשון-הקודש לתרגום?

הוא: גם תרגום לשון-הקודש הוא.

אני: ולמה לנו שתי לשונות קדושות?

הוא: הלא ישנן תפילין של רש"י ותפילין של רבנו תם.

אני: גם על התפילין אני שואל זאת, למה לנו שתים?

הוא: מר כדאית ליה ומר כדאית ליה.

אני: ואם כן, התורה היא כשתי תורות.

הוא: הלא גם החכמים חולקים, הלל ושמאי, והכל ניתן מרועה אחד.

אני: אם ניתן הכל מרועה אחד, למה זה חולקים?

הוא: לולא היו המחלקות לא היו לנו פלפולי דאוֹרייתא.

אני: ולמה לנו הפלפול?

הוא: עונג-תורה הוא זה.

אני: והתענוג, כלום דבר טוב הוא?

הוא: עונג רוחני מוּתר.

אני: שמע מינה, דאיכּא עונג גשמי.

הוא: בודאי איכּא, וזה מעשה היצר-הרע.

אני: מה הוא לפי דעתך עונג גשמי?

הוא: לנסוע בסוסים טובים, במרכבה טובה, לשבת בארמון יפה ולשתות יין, וכן שאר תענוגות בני-אדם.

אני: הלא גם ה“רבי” יושב בארמון טוב ונוסע בסוסים דוהרים.

הוא: אבל ה“רבי” אינו שותה יין ואינו מתענג.

אני: ולמה לו הארמון הטוב והסוסים הטובים?

הוא: כדי לתקן את העולם.

אני: ומי קילקל את העולם?

הוא: היצר-הרע…

אני: הקדוש-ברוך-הוא יצר את העלם וברא את היצר-הרע לקלקלו ושלח את ה“רבי” לתקנו, – לא יברא את המקלקל ולא יהיה צריך לברוא את המתקן.

הוא: אילמלא יצר-הרע, כי אז היה כל העולם כולו צדיקים, ואי אפשר היה לבני-אדם להיות רשעים, וזה אינו שוה לעולם.

אני: ומדוע אין זה שוה לעולם?

הוא: אמשול לכבודו משל: אדם עובר את הים ואדם עובר את היבשה. מי גדול ממי – הלא זה שעבר את הים.

אני: גם זוהי שאלה בעיני, למה ברא הקדוש-ברוך-הוא את הים והיבשה, ולא עשה הכל אחד?

הוא: הלא אז לא היו לנו מים.

אני: ולמה לנו המים?

הוא: להסיר מבני –האדם את הצמאון.

אני: אם כן לא היה לו להקדוש-ברוך-הוא לברוא את הצמאון.

הוא: ואז הלא לא היתה בתורה הברכה “שהכל נהיה בדברו.”

אני: ומה בכך?

הוא: מה בכך, אומר האדון, והלא אז היתה התורה חסרה מצוה אחת.

אני: ואם כן, גם קוֹרח אנוס היה לפלוֹג על משה, כדי שלא תהיה חסרה פרשת קורח בתורה. ולמה זה נענש?

הוא: שאלה זו כבר ידועה בשם “ידיעה ובחירה”.

אני: מאין זה תדע אותה?

הוא: מה“מורה”.

אני: וכבר עיינת בה“מורה”?

הוא: קראתי זה בספר אחד בשם “המורה”.

אני: ומה דעתך בשאלת “הידיעה והבחירה”?

הוא: אין דרכי לשאול, רק להאמין אחפוץ.

אני: ומה תעשה אם לבך ישאל בקרבך.

הוא: אז אצוהו להאמין.

אני: אתה מצוה את לבך – שמע מינה, שאתה הנך עצם לחוּד ושלבך הוא שוב דבר אחר.

הוא: בודאי, אני דבר אחד ולבי דבר אחד.

אני: מי אתה חוץ מלבך?

הוא: מהוּתי.

אני: ידיך? רגליך? פיך? האם לא אלה חלק ממהוּתך?

הוא: לא, מהוּתי היא אך נפשי.

אני: והלב אינו הנפש?

הוא: אינם כן, הלב ישאר בגוף המת והנפש עולה למעלה.

אני: ומי זה אומר שהנפש עולה למעלה?

הוא: עומדת היא לדין.

אני: ובחיים אין אדם נדון?

הוא: אמנם כן, בראש-השנה, ביום-הכיפורים; אדם נדון גם בכל יום.

אני: ולמה ידונו עוד את הנפש אחר המות?

הוא: כבר נלאיתי משאלות כבודו.


אני: עוד הפעם: ואולי תחזירני בדבריך למוּטב?

הוא: לוּ היה אדוני איש כשר, כי אז לא היה שואל הרבה…

אני: אתן לך מתנה בעד תשובתך.

הוא: אין לי צורך בכסף.

אני: תוכל לתת אותו צדקה לעניים.

הוא: עוד יש לי שהוּת לתת צדקה.

אני: (חפץ להשיב, המסע בא לתחנת-פרשת-דרכים ועמד. הנער מיהר לצאת וקרא לי: “בעולם-הבא לא יהיה אדוני פיקח כל כך”. העם קם ונדחק לצאת, פעמון התחנה השמיע צלצול. הערבוביה גדולה.)

המלצות קוראים
תגיות