“חוֹזֶה, לֵךְ בְּרַח” / חיים נחמן ביאליק

[עמוס ז', יב]

“לֵךְ בְּרַח?” – לֹא-יִבְרַח אִישׁ כָּמוֹנִי!

הֲלוֹךְ בַּלָּאט לִמְּדַנִי בְקָרִי,

גַּם דַּבֵּר כֵּן לֹא-לָמְדָה לְשׁוֹנִי

וּכְקַרְדֹּם כָּבֵד יִפֹּל דְּבָרִי.

וְאִם-כֹּחִי תַם לָרִיק – לֹא-פִשְׁעִי,

חַטַּאתְכֶם הִיא וּשְׂאוּ הֶעָוֹן!

לֹא-מָצָא תַחְתָּיו סְדָן פַּטִּישִׁי,

קַרְדֻּמִּי בָא בְּעֵץ רִקָּבוֹן.

אֵין דָּבָר! אַשְׁלִים עִם-גּוֹרָלִי:

אֶת-כֵּלַי אֶקְשֹׁר לַחֲגוֹרָתִי,

וּשְׂכִיר הַיּוֹם בְּלִי שְׂכַר פָּעֳלִי

אָשׁוּבָה לִּי בַּלָּאט כְּשֶׁבָּאתִי.

אֶל-נָוִי אָשׁוּב וְאֶל-עֲמָקָיו

וְאֶכְרֹת בְּרִית עִם שִׁקְמֵי יָעַר;

וְאַתֶּם – אַתֶּם מְסוֹס וְרָקָב

וּמָחָר יִשָּׂא כֻלְּכֶם סָעַר.

תמוז, תר"ע.