למלאות מאה שנה להולדתו
נוטה אני לחשוב שבכל העולם לא היו לו קוראים מובהקים, מובהקים עד לשגעון, כבאותו הרחוב, שהוא דוקא לא אהבוֹ ביותר. כל מה שאנו, עוּלי־הימים, מצאנו בדפּי־ספריו דלי־הדפוס, כל מה שאנו טעמנו אז באותם השׂרטוטים הרוטטים, ששלוש נקודות אחריהם, נתמזג כל כך עם עולמנו הצעיר, עם פסיעותינו הראשונות, הרופפות, במעלה ההר, בערדלי־פטרבורג חדשים… והדחקוּת בבית, רחמינו, שנכמרו בחשאי אל אמותינו ואחיותינו, אהבותינו המסותרות אל תלמידותינו הקטנות, ביישנותנו בבתים זרים, יסורי־ההתאַדמות, השלג, – כל אלה המתיקו־החריפו לנו את דוֹסטוֹייבסקי, ובהתרוממות־רוח נשאנוהו מן הביבליותיקה.
“מוזר הדבר, שכל כך מרבים לקראו!” מוסר גורקי את דברי טוֹלסטוֹי עליו. ודאי הוֹדרים אנו את זקן טולסטוי, אבל זקן־דוסטוייבסקי לא נופל ממנו כל עיקר; זה הזקן האבהי, שיורד על פי דשי מעילו הקרובים לנו כל כך… כל המקומות הנאדרים, המפוזרים בסיפורי טולסטוי, עם כל הגבורה העצורה בהם, מתחרים בקושי עם הדפים המעוּלים של “בית המות”; עם עמידת רסקולניקוב מאחורי הדלת מבפנים, לאחר שביצע את מעשהו הנורא, בשעה שבחוץ צילצלוּ בדלת וזיעזעו את כף־המנעול; עם אותו הלילה האחרון, הקושמרי של סוידריגיילוב; עם העליה לגרדום, עם האכסטזה של הנכפה, או עם נשיקת אַליושה את האדמה…
את חבריו הגדולים הוא מכריע קודם כל בזה שראה וסבל יותר מהם. סוף סוף צריך שהמספּר יספר לנו דברים שקודם לכן לא ידענום לחלוטין. צריך שזה יהיה בחינת־מה תייר, שיהי במקצת כבא מן הקוטב הצפוני. הרבה נתנה לו האפּילפסיה, אחות השגעון, בהיאבקה עם שכלו הענקי… זו והרגעים הגדולים שבמאורעות־חייו זיעזעו את הויתו הערפלית, הספוגה חשרת־הנֶוָה, וקרעוה בזיגזגי־ברקים, עד כדי להאיר ולהראות לנו הרבה ממה שלא יראה האדם וחי.
באמצעים שכאלה ודאי שהיה יכול לתת עוד הרבה יותר, יותר במובן האיכותי, אילו רק נשאר נאמן להשקפת־העולם הראשונה, מיסודו של פטרשבסקי־ביילינסקי, שהיתה מביאתהו ברוב הימים אל חוֹפים אחרים לגמרי, חופים, שהשירה האמיתית, כשהיא פיקחית־פּיכחית בטבעה, נזקקת להם כל כך. אבל להפסדה של הבלטריסטיקה העולמית באה הריאקציה הידועה בהלך־רוחו, וזו גררה אחריה את רומניו המאוחרים, המלאכותיים, מרוּבי הלהג והשעמום, שכל עיקרם לא נכתבו אלא לשם ה“אידיאה”, לשם הרעיונות על דבר האמונה והכפירה וכו' (חוץ מאֵי־אלו מקומות בודדים ב“האחים קרמזוב” וסיפורו הקטן Кроткая, שהמשורר ננער בהם לשעה קלה). “מוזר הדבר שכל כך מרבים לקראו!”…
החנינה, שניתנה לו מאת הקיסר, בהיותו עומד, מחכה למות, פעלה כאן, צריך לשער, הרבה מאוד. בפרכוסי־נפשו האיומים נשק הילד הנבעת את השבט, האויב נהפך לאוהב, ועוד באותה שעה עצמה ודאי שניצנצו בו הדרכים האחרות. אחר כך ארבע שנות הקטוֹרגה, התיחדות עם “הברית החדשה”, ההתפּעלות מסימני צלם־אלהים, שמצא אצל הליסטים, חבריו לשלשלאות. בעוד שנים אחדות טולטל לחוץ־לארץ וראה שם את פרצופי הגרמנים במסעדות, אָרחם ורבעם; האידיאל של “ממלכת הבדוֹלח” לא הלהיבוֹ, הבדידות היתה גדולה, הפילוסופיה של הנצרות משלה אז בכיפּה, ההתחרות בבחינה זו עם טולסטוי, – וכך נפל הנופל הגדול והתגלגל במורד: אלוהים, כריסטוּס, מונרכיות, סלַויַנופיליוּת…
מה ששנא את המערב ואת הגרמנים, – ודאי שהדין היה עמו. אבל כלום היה הדין עמו באהבתו את הרוּסים? באלה ראה מהרהורי לבו – וטעה טעות גדולה. “רוּסיה היא דוסטוייבסקי!” שגורה עכשיו מימרה בפי רבים. כזב ושקר! רוסיה אינה דוסטוייבסקי, כשם שאמריקה אינה אדגר פּוֹ, וכשם שהוֹדוּ אינה רבינדרנט־טגוֹרי. אנשי־הרוח הגדולים, המפוזרים בזמן ובמקום, הם עם בפני־עצמו.