מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

האינקביזיציה של האומה השלטת

מאת: שמריהו לוין

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

סוגה:

שפת מקור: עברית

ג. האינקביזיציה של האומה השלטת

האגדה העברית מספרת על אנשי סדום: “היתה להם מטה שהיו משכיבין בה אורחים. אדם ארוך – קצרוהו, קצר – מתחוהו”. קיצור רגלים כקיצור ימים דומה, ורק מועטים מן האורחים שנזדמנו לפניהם נכנסו בשלום ויצאו בשלום. “נזדמן לשם אליעזר. אמרו לו: עלה ושכב במטה. אמר להם, מיום שמתה אמי נדרתי נדר שלא אשכב במטה”. אותו אליעזר, כידוע, פקח שבפקחים היה, ואילו רובם של אורחים מצאו להם קבר אצל אנשי סדום, במקום לחם ומים ולינה. זו מידתה של סדום.

כמה גלגולים נתגלגלו עליה על מידת-סדום זו. קשה ממידת סדום היא מידה שנתקבלה על הכנסיה השלטת, שעמדה והתקינה “אני מאמין” בחינת אמת-מידה לנשמה. בימי הבינים שלטת היתה האינקביזיציה האיומה על כלי-הרצח האיומים המקודשים, וקרבנות אדם לאין מספר נפחו נשמתם לאחר שעברו עליהם יסורי גיהנום בעולם הזה. בזמן החדש ניטלה בדרך כלל מקצת מהשפעתה של הדת, מקצת מן החירות הוטלה באדם ואף נעשה סובלני יותר בעניני אמונות ודעות. והנה צמח ועלה “אני מאמין” אחר, שאין סכנתו פחותה מן ה“אני מאמין” של הכנסיה הקפואה, הנוקשה, החמורה. הדת השלטת נדחתה לקרן זוית ואת מקומה תפסה האומה השלטת, ואף היא בנתה את יסודותיה על מידות-סדום. לאומה השלטת “אני מאמין” משלה, קנה-מידה שלה, והיא נותנת אותם לכל אשר מסביבה, לכל החברה האנושית כולה, בדומה לדת השלטת של ימי הבינים. רוצה היא לבלוע הכל, להנמיך הכל, להשוות כל הרגשה, שיהיה הכל מכוּון בדיוקי דיוקים כנגד קנה-המידה שלה. עבר ארוך לך – קצרהו, חלום-עתידות גדול בלבך – קצצהו; אין אתה יכול לצרף לאני שלך עבר זר, אי אתה יכול להתלהב לעתיד זר – פסול אתה למחנה ומנודה ממנה. אין אתה רשאי להיות לא ארוך ולא קצר מקנה-המידה המקובל, השורר, המרומם כל נפש. באה לעולם האינקביזיציה של האומה השלטת.

מוצא אתה שבהרבה דברים קשה, רעה, מסוכנת פגיעתה של אינקביזיציה זו של האומה השלטת מפגיעתה של האינקביזיציה של הכנסיה השלטת. בכנסיה השלטת על עקרון-סדום שלה נלחמו כל שוחרי חופש. נדיבי אדם מלאים חימה היו ולא נתנו דמי לנפשם במלחמת-הקודש שלהם בכנסיה שנתחללה קדושתה. לא נמצא אדם בעל מחשבה טהורה שיבוא ויעוץ להם לבריות: ידנו קצרה, כך נגזר עלינו, נרכין את ראשנו, הוו מכוונים את נשמותיכם כנגד “אני מאמין” של האינקביזיטור. גדולה מכן: מעולי עם ונדיבי עם עוררו את העם לעמוד על נפשו, ותכופות הם עצמם היו למופת לעוז הנפש, להכרעה שבלב וקפצו אל מדורות האש. וגץ יצא מגופותיהם הנשרפים, ניצוץ אלהי, והצית את כל אשר מסביבם. כך באה לעולם תנועת-התיקונים, כך קמה תחיית האנושות.

אולם מיום ששיטת-סדום זו עבר מן הכנסיה השלטת וניתנה לאומה השלטת, נתעכרה רוחו של אדם. הטובים שבבני אדם נתקררה דעתם באמונה התמימה שחלפה-עברה הסכנה, שנעלמה מן העולם האינקביזיציה לעולמי עולמים. ואין בכך אלא משום שינוי השם בלבד, והמושג הישן קנה שם חדש, והצרה הישנה נתלבשה בלבוש חדש: במקום הכומר בצבצה ועלתה המשטרה, במקום האינקביזיטור הגדול בא המיניסטר, והאומה השלטת ירדה לנכסי הכנסיה.

ועד שבאים טובי עם, כדרך שהיו באים בימיה של האינקקיזיציה השלטת, ומעוררים את המדוכאים והנרדפים לצאת למלחמה ולהתמרד, ומלבים את רצונם ומחשלים את רוחם במצוקת נפשם וצרתה ומסייעים אותם, נמצאו מתעלמים משליחותם. לכל היותר הם ממלאים אל פיהם מים ושותקים, ולעתים קרובות מאוד הם פותחים את פיהם ושפתותיהם נוטפות דברי-עצה, שאלמלי לא ידענו יפה את מקורם היינו סבורים, שהמדכאים הטילו עליהם שליחות, שכן העצה היעוצה נאה כולה לכוונותיהם של השליטים.

הם באים לאומה דוויה וסחופה, העומדת אלפים שנים במלחמת מעטים כנגד רבים, משום שאינה רוצה, משום שאינה יכולה לצאת מן העולם, משום שהיא צופנת עדיין בחובה כוחות-יצירה למדי, משום שלא ניטל ממנו עדיין התיאבון הבריא לקיום של עצמאות, משום שלא עזבה את אלהיה, לא נתכחשה לדעותיה של עצמה על אדם ועולם, משום שיש לה עוד כוח לסבול, לשאת יסורים ולצפות לגאולה – והנה הם באים אליה ונותנים לה עצה מתוך דעת קרירה: לשוא תקותך, לחנם יסוריך ועמלך, אין לך זכות-הקיום, משום שהתולדה עמדה וניגסה ממך סימנים אחדים, שהם מגופה וממושגה של אומה, לפי אמת-המידה שלנו. צא מן העולם, הבלע בין האומות, ואנו מבטיחים לך עולם הבא מתוקן ונאה!

ואין הדבר חסר אלא תפילת-אשכבה לאומית, אמירת “אל מלא רחמים” על קברה: “אלהי האנושות, מלך כל העולמות, המצא מנוחה נכונה תחת כנפי שכינתך לאומה שיצאה מן העולם, תהא נשמתה צרורה בצרור נשמות העמים שיצאו מן העולם. אנו נזכיר בתודה את שמה וזכרה ביום פטירתה, נושיבה במקום-כבוד בדברי ימי עולם. הסתירה בסתר כנפיך לעולמים, אמן סלה”.

קולות מוזרים עולם כאן. בת-קול עגומה עולה ונשמעת מן הדברים האלה, – אבל יש בה משום תמצית-תמציתה של אותה הטפה, התובעת ומזרזת להתבוללות, והקוראים להתבוללות אינם אלא חברי חברת-קדישא, נושאי המטה וקברנים, ששעתם דחוקה והרי הם פורצים ונכנסים לבית הגוסס ומראים לו את דף-הטהרה ואת התכריכים הטהורים, הלבנים, החדשים… והרי הם שקודים לבור לו טעם יפה למיתה, הם מעלים לפניו קסמי גן-העדן, מבטיחים לו ש"י עולמות. כך היו נוהגים גם האינקביזיטורים הראשונים. אותה שעה שקרבנות אדם היו נצלים והולכים במדורות האש, היו הם מחזיקים את הצלב בידיהם, עיניהם נשואות כביכול כלפי מעלה ומבקשים רחמים על הנשמות החטאות…

וכשאני רואה לפני בני אדם מכובדים, בעלי נשמות גדולות, מליצי היושר והצדק, לוחמי החירות – והם באים עלינו בהטפה להתבוללות, דעתי מתבלבלת עלי. כלום אינם תופסים הללו שאין לך עבדות קשה, רבת יסורים ושפלה מזו שאומה אחת אנוסה להשתעבד לחברתה, לאומה השלטת? כלום אינם משיגים הללו, שכליה לאומית היא מיתה קיבוצית איומה, שמוטב לה לאומה לההרג בשדה הקטל מאשר להיות נדונה לגסיסה אטית של עבדות עולם וחרפת עולם?

אלמלי עמדה האנושות בהשגותיה הישנות, שהעלו חלודה, על האומה ועל חיי אומה, ולא היתה קונה דעת, שהמלחמה אין דין שתהא מכוּונת כנגד החלשים, כנגד התחדשותן ועצמאותן של אומות שואפות להתחדשות ולעצמאות, אלא כנגד החזקים והשליטים, האומרים לבלוע ולאכול את הכל – היתה תוקפת מרה שחורה למראיה של אנושות כזו. הם השטן, הם מלאך המות של החירות האנושית, של ההתקדמות האמתית, וכל מי שמסייע על ידם, ויהיו טעמיו ונימוקיו נדיבים ונעלים כאשר יהיו, הוא ממשרתיו של השטן, משלוחיו של מלאך המות.

ואמנם קמו בזמן האחרון שליחים חדשים לחירות האנושית, שעמדו והעמיקו יותר בתהליך ההיסטורי, שהביאו בשורה חדשה לחברה האנושית. והרי אנו מוצאים אותם, את השליחים החדשים, גם בקרב הסוציאלדימוקרטיה הצעירה והרעננה, שיש לה העוז לנער מעל עצמם את המסורות הישנות של תורה שלא נתפסה כהלכה, ואין אימתם של הסבאים עליהם.

קראתי את החוברת של קויטסקי, של הסבא לסוציאלדימוקרטיה. הוא קורא לה לאומה הישראלית המופלגת בשנים ליציאה מן העולם, לכליה, לחדלון. עמדתי וקינחתי את סעודתי בחוברת של קויטסקי – בחוברת של ד"ר קוויסל, של אחד הצעירים החשובים ביותר של הסוציאלדימוקרטיה הגרמנית. קוויסל דן בחוברת שלו בבעיה זו גופה, בשאלת ישראל. עדיין זכור לי קוויסל זה מן הימים שבהם היה פועל פשוט בקניגסברג, ורק עם פגישותיו שנפגש בסטודנטים היהודים מרוסיה, חשקה נפשו בתורה, והגיע למה שהגיע.

שני מחקרים: האחד יסודו בספרים יבשים, השני עשיר בראיות של ממש מן החיים. מן האחד עולה קולו של קברן, ומן השני – קול רענן, מעורר, מעודד, משובב נפש. שני מחקרים – שני דורות, אחד שעבר זמנו, דור יורד, ואחד – דור נכנס לחיים, דור עולה.

שמריהו לוין
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של שמריהו לוין
יצירה בהפתעה
רקע

רִפְרוּפִים סִפְרוּתִיִּים

מאת יוסף חיים ברנר (מאמרים ומסות)

בעיקר-הדבר צריך היה לכתוב בשביל “המעורר”, אורגן ספרותי חדש, המתכוון לומר דבר-מה, לא “רפרופים”, ואפילו לא “נסיונות”, אלא מאמרים גמורים, שלמים ומקיפים, על ספרותנו העברית; שהרי למרות הפזמון המקובל: “כל עיר ועיר על תלה בנויה ועיר-האלוהים מושפלת עד שאול תחתיה”, הנה יש ומחשבה תקיפה עולה על הלב, שאיך שיהיה, ובאוצר ספרותנו כעת יש כבר נשמות גדולת, מצויינות. יש פרץ, הריאליסט החד והרומטיקן המעולה בחדא מחתא, הריאליסט – שאינו מחטט בפרטים וקטנות, אלא הולך ומעלה צדדים שלמים מן החיים בתמונות קטנות, נפלאות, והרומנטיקן – שאינו מושכנו אל העבר, אלא יוצר לנו חדשות,יצירות ההווה והעתיד מ“שיחותיו של ר' נחמן’קה”; יצחק-ליבוש פרץ, משורר “העוגב” ו“מנגינות הזמן” ו“חורבן-בית-צדיק” וי ל. פ. ובן-תמר ולצפ“ר והל”ץ והפרצ“י של תקופת “החץ”; זאת אומרת, פרץ הידען החריף של נשמת-האדם, פרץ החשבן הנוגה ופרץ המהתל, המבקר, המפיץ השכלה, הכותב-הכל. יש מנדלי, הנשר הגדול והזקן, עם עיניו הפקוחות על עצם מהותה של כנסת-ישראל, עם שפתיו הלועגות-המרירות ועם הרחמנות המתיאשת שלו, אשר כתביו ביהודית, לפי מה ששמע “בעל-מחשבות” באחד מפיליטוניו ב”דער וועג“, מקשטים את כלי-ביתו של כל פועל יהודי בלונדון (הלונדוים גופא הלא יודעים עד כמה יש אפילו מקצת אמת בשמועה זו!…) ואשר כל כתביו הבטיחו משכילי-אודיסה קודם החורבן, כמובן…) לתת לנו ליום-חגנו, שהיה צריך להיות, ואנחנו השיבלים הבודדות, כה שמחנו… יש ברדיצ’בסקי, תלמיד-חכם ומשורר זה, ששנה ופרש ונכנס לפרדס ואינו פוסק עד היום הזה מלהפליאנו בגילויי-נפשו, שכולם פיוּט קרוע ומשונה והעצב הישראלי שבהם עורג תמיד אל עולמות שאינם שלו, והוא נכנס וחוזר, חוזר ונכנס… יש, לאחרונה, ביאליק – גולת-הכותרת; ירמיהו ויחזקאל בהתפתחותם הנשגבה… והנה – דוד פרישמאן, האירופי היהודי, שבצחוקו המיוחד ממוזג שלנו ושלהם באופן יפה למאד והספקנות המרירה עוד סוככת עליו בכנפיה… יש גם הלל צייטלין, טהר-הלבב וגדל-הצער, יש… בקיצור, אילו היו לנו מאירים, אילו היו לנו רוצים-להבין, אילו היו לנו בֶּלינסקים, ישׁ, סוף-סוף, אצלנו מה להאיר ומה להבין! ובמחשבתם של קומץ האנשים העברים העובדים כבר ב”המעורר" אכן תתנוסס התקוה, כי לעתיד יעלה בידם לעשות איזה דבר במקצוע זה, אלא שלעת-עתה הן עולה בחלקם של אלה רק להצטער ולבלתי הסתפק…


“ספרותנו שָׁמם עליה עולמה”, “תלויה היא בנס”,“פרוצה היא ואין חומה”, “אינה כלום נגד הספרויות של כל עם ועם הגדֵלות ומתפתחות על פי דרכן” – מי לא ידע כל אלה? מי לא יראה כל זאת? למי סוד, שאין כל קהל עברי? מי תם לבלי להכיר את חזון-הגוויעה? מי עיור לבלי לחזות, שהכל הולך לבאר-שחת… אלא על מה יש לדון? על דא יש לדון, מדוע אין רואה גם את כל כובד-המלחמה, ששארית חיינו הלאומיים זו שופכת מול כל הפרוצסים השונים, שיש בהם חשובים ויש בהם רק מדומים, הבאים כולם לבלעה חיים? מדוע אין רואה ואין מתאושש להרים מאשפות את “הדלה והראשה”? מדוע לא יבואו לעזרתה הגואלים, הסמולנסקינים, אשׁר אליהם תשַׂבֵּר, תחת בניה, הרוזנפלדים השׁונים, אשׁר עזבוה ובנחת-רוח?


כי, יאמרו מה שיאמרו וספרותנו העברית, על אף אויביה ולמרות שויון-הנפש המחפיר של בניה, נכונה עדיין להילחם על קיומה, לפרנס את רוחו של העברי בן-הדור, ליצור מתוכה, להכניס “מן החוצה האוהלה” ולבלי היכנע. אמנם, כל אורגני-חייה בכבדות יתנהלו; אמנם, “הוצאותיה” נתונות במצור ובמצוק. “אחיאסף” הרי היא כאילו אינה; “השילוח” אינו מתקבל, ול“הברכה” שׁהיתה צריכה לבוא בו, כבר כלו עינינו מיחל…ובכל זאת… ובכל זאת!" – יאמרו הבונים.


… בעת האחרונה יצאו לאור קובצי מאמריו הדעתנים של אחד-העם והיהדותיים-האנושיים של יוסף קלוזנר תלמידו. זלמן אפשטין הוציא לאור את הכרך הראשון של כתביו העדינים; כתבים אלו, אומנם, מִסִפריהם של בינונים הם, ויש שהנם גם זרים לנו קצת, אבל חביבים-חביבים הם גם בזרותם ובקולם של לפני עשרים שנה… נדפסו גם כתביהם של האדונים: נ.סוקולוב, בוקי בן יגלי ומרדכי בן הלל הכהן. הוצאות “תושיה”, “הספר”, “יבנה” ו“האור” חזרו והדפיסו את פייאֶרברג, יעקב כהן, יעקב רבינוביץ, יעקב שטיינברג, נומברג. נאספו גם ציוריו הנלבבים של א. ז. רבינוביץ, זה בעל הכשׁרון לא-הגדול, אך היהודי הרַגָשׁ, הישׁר, הקרוב, הפשוט; א.ז.רבינוביץ – בן פלך מוהליב, בן רוסיה הלבנה, מקום היהדות הממוזגה, בן ארצם של צדיקי חב“ד ושל עודרי ספרותנו החדשה כסמולנסקין ז”ל וראובן בריינין יחיה. הוצאת “חברים” בווארשה התחילה לתת קונטרסים פופולאריים ונאים להמון-קוראינו. וכשרונותיהם של שניאור, ברקוביץ, שופמאן, גנסיון והירשביין הולכים וטובים לעינינו, למרות הכל, למרות הכל… סוף דבר: לא דעכו עוד כל הניצוצות, לא תמו!

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.