וְנִשְׁמָתִי לִפָנֶיךָ כְאִשָּׁה,
כְּרוּת אֲשֶׁר דָּבְקָה בְּנָעֳמִי.
בַּיּוֹם הִיא מְלַקֶּטֶת הַמְּלִילוֹת
בֵּין עֳמָרֶיךָ, כְּיֶתֶר הַשְּׁפָחוֹת.
אֲבָל בָּעֶרֶב בַּנָּהָר תִּרְחַץ,
וְתִתְלַבֵּשׁ וְתִתְיַפֶּה מְאֹד,
וְאֶל הַגֹּרֶן, עֵת הַכֹּל נָמִים,
תָּבוֹא וּתְגַלֶּה הַמַּרְגְּלוֹת.
וְכִי תִּשְׁאָלֶנָּה בַחֲצוֹת, לְךָבְתֹם לֵב תֹּאמַר: רוּת אֲנִי, אֲמָתְךָ.
וּפָרַשְׂתָּ עַל אֲמָתְךָ כְנָפְךָ.
כִּי אַתָּה תִנְחַל…
וּלְרַגְלֶיךָ נִשְׁמָתִי תִישַׁן,וּמִדָּמְךָ תֵחַם עַד לַזְּרִיחָה.
וְהִיא כְרוּת. וְהִיא לְךָ אִשָּׁה.